תודה לכל מי שכתבה ושלחה תמיכה.
אינני מכירה אף אחת מכן, אך עזרתן לי ברגעים של קושי.
העזרה הזו, הבהירות שהיא אפשרה, איננה מובנת מאליה.
אדם שאינכן מכירות נתקל באתגר במהלך חייו, והנה - נקודת מבט חדשה, רעיון, הצעה, פיסת נסיון - עוזרים, מחזקים.

אנחנו כאן עוד בדרך, עד הניתוח שיקרה רק בעוד כמה שבועות.
הדברים מתקדמים. אני רואה עד כמה הקשר בינינו חזק.
אני לומדת. מלאת הערכה ותודה על ההזדמנות שבאמהות.

@}

אתמול היא מצאה פטמה של בקבוק (שעד עכשיו שימשה כמשחק לכל דבר כי מעולם לא השתמשנו בבקבוק). היא אחזה אותה, הראתה לי אותה והחלה לייבב.... לא ידעתי אם היא מתגעגעת לבקבוק ורוצה עוד מזה, או שהיא נזכרת בימים בהם לא הייתי כאן והיא שתתה מהבקבוק...

אבל חוץ מזה - נראה שהעניינים מתחילים להרגע. היא משחררת אותי הרבה יותר, יונקת פחות זמן, ובסך הכל שמחה ופעילה ומתוקה עד אין קץ.

בשמחה (-:

[u]העיקר שיהיה בהצלחה, ונשמע שאת מוקפת במשפחה תומכת ואוהבת. יהיה בסדר![/u]
תודה. זה מתחיל להרגיש כך.
ותודה על מה שהגיע ממך, יש לדבריך תפקיד חשוב בכך.

[u]קצת קשה, כשיש דחף ורצון לשלוט בכל פרט ופרט, ולדאוג שהכל יהיה מושלם...[/u]
חחח, מזדהה (-:
העיקר שיהיה בהצלחה, ונשמע שאת מוקפת במשפחה תומכת ואוהבת. יהיה בסדר! (())

תודה לכן, לכולכן, על התגובות המועילות והממוקדות, על החיזוק, הפתיחות ועל הנדיבות. זה ממש לא מובן מאליו.
נשים שמעולם לא פגשתי, שלא אזהה אם אראה ברחוב, כותבות לי דברים שמחזקים ומעודדים ומועילים לחיי בצורה הכי ישירה.
זה מאד מיוחד בעיני, ומעורר תקווה. אולי כך צריך היה המין האנושי להתנהל...
(()) לכולכן.

[po]תמרוש רוש[/po]:
[u]הכל תלוי באיך.[/u] - צודקת. תודה רבה. עוזר לקבל כיוונים ממי שאינו מעורב רגשית כרגע.
האם אתן חושבות שגם אחרי ארבעה ימים עדיין יש טעם לדבר על זה?
היא עדיין צמודת ציצי, אך פחות. קצת יותר רגועה, אך עדיין לא במצב כמו שהיה לפני האפיזודה הזו. כרגע מאד קשה לה אם אני יוצאת מהחדר למשל, וגם דורשת ציצי בתדירות הרבה יותר גבוהה מכרגיל. אבל בסך הכל - שמחה, צוהלת, מתפתחת, לומדת, סקרנית, תאבתנית וחיונית.

[po]אילה א[/po] - לשאלתך: האיש הנהדר הזה נסע אתי לבית החולים (מתפתלת מכאבים) ובמהלך ימי האשפוז תיזז ביני לבין הקטנה בבית.
מזל שהיה אתי חלק מהזמן כי אחרת אולי לא הייתי מקבלת טיפול תקין. אפשר לציין למשל שהייתי 28 שעות בחדר מיון לפני שהגעתי למחלקה (וזה עוד נחשב בית חולים מעולה), ובמיון ממש צריך היה אסרטיביות כדי לקבל אפילו נוזלים. אבל זה סיפור אחר.
לגבי המשך הטיפול אני בהחלט שוקלת ניתוח במסגרת מדיקל סנטר או מסגרת דומה.

[u]רגשות האשם נשארו עד היום למרות שכאמור זה היה לפני שנתיים והיא גדלה נהדר עם מטרנה ומוצקים.[/u]
(())
תודה פו על ששיתפת. אוי, זה נשמע ממש קשה.

אני יכולה להזדהות עם מעט ממה שאת מתארת.
אני חווה קצת כעס או התרעמות על עצמי - למרות שאני לא אגרתי מרצוני אבנים בכיס המרה :-) כאילו אני לא בסדר.
אני לומדת שיש הרבה דברים להשלים עמם באמהות, וחלק מזה הוא שלא הכל בשליטתי, ואי אפשר להיות מושלמת.
העיקר הוא כנראה בהתמודדות עם המצב, ובאיך מתנהלים עם זה - כי המציאות היא כפי שהיא.
זו אחת הסיבות לכתוב את הדף הזה - לשאול, להתייעץ, ולמצוא דרכים שעובדות כדי להתקדם הלאה.

אני מתארת לעצמי שעבור חייה יהיה חשוב לאורך השנים לראות את אמה מתמודדת גם עם מצבים קשים. זו הזדמנות ללמוד גם עבורה.
אני זוכרת ששמעתי פעם מאשה מרשימה מאד שהוריה מעולם לא התווכחו או רבו בפניה, ואז לא היתה לה את ההזדמנות לראות שאפשר גם להשלים.
כבוגרת היא חוותה כל חיכוך כחוויה קשה מאד, כי לא ידעה שלפעמים וויכוח הוא חלק מהחיים. היא אמרה שהיתה מאד רוצה שכילדה הוריה היו מתווכחים בפניה ופותרים את המצב - ולו היתה עדה לכך היתה יכולה לחוות ולהבין שגם במצבים של חיכוך פתרון הוא אפשרי. (יצא לי קצת ארוך ומבולבל תחבירית... מקווה שזה ברור).

פו, תודה שכתבת את הסיפור שלך - זה חשוב לשמוע כדי להתכוונן.
וגם - הכי חשוב שהיא גדלה היטב...
לפעמים כדאי לזכור מה העיקר בעניין, וגם זה שיעור חשוב שאני לוקחת מדברייך.

בשמת: [u]אבל בכל מקרה, קצת פרופורציה[/u] כל כך נכון.
זה אולי אחד השיעורים המרכזיים שעלי ללמוד בחיים בכלל. היכולת לראות את התמונה הגדולה ולשים דברים בפרופורציה היא דבר שאני מאד מנסה לפתח. קצת קשה, כשיש דחף ורצון לשלוט בכל פרט ופרט, ולדאוג שהכל יהיה מושלם...

[u]כמובן שלא תניקי כשאת מורדמת[/u] :-)

[u]אני חוששת כיצד זה ישפיע על האמון שלה.[/u]
תראי, על האמון אולי לא. אותו תוכלי להחזיר בעזרת הרבה חיבוקים והנקות וכדומה אחר כך.
מה שכדאי לשים לב אליו הוא פרידות: הפרידות הן דבר מצטבר. אבל בכל מקרה, קצת פרופורציה: לא נפרדתן עד עכשיו... תארי לך שיש תינוקות שנשלחים למעון בגיל שלושה חודשים... אז גם אחרי, את תתני הרבה זמן ביחד ואני מניחה שהיא לא תחווה עוד פרידות ארוכות ורבות בשנים הקרובות, אז זה יעבור בסדר.
כמו שאמרתי, גם מהתגובה שלה על הפרידה שהיתה, אפשר לראות שהאמון וההתקשרות שלה לא נפגעו ושהיא טופלה מצויין, בצורה הכי טובה שאפשר בנסיבות.
התוספת היחידה שאני מציעה לתקופת הפרידה הנוספת שתיאלצו לעבור, היא שיביאו אותך לבית החולים להנקות ולחיבוקים.
אה, ואני לא בטוחה שיצא ברור: ברגע שהתעוררת מההרדמה, זה סימן שחומרי ההרדמה יצאו... ואפשר להניק (כמובן שלא תניקי כשאת מורדמת P-: ).

אני מאוד מסכימה עם כל מלה של [po]תמרוש רוש[/po] לגבי הנושא "איך לספר לה".

(וגם אבא שלי נותח בכיס המרה עם מנתח לפי בחירתו במדיקל סנטר בהרצליה והיה מעולה. ממש לפני כמה חודשים)

אני חייבת לכתוב לך משהו...
כל הכבוד לך וגם לתמיכה שאת מקבלת.
אני עברבתי לפני שנתיים בדיוק אותו דבר - אישפוז פתאומי בגלל כאבים שהתבררו כאבנים בכיס מרה.
אושפזתי לשלושה לילות. היונקת הייתה בת 7 חוד' ועד אז לא קיבהלה כלום חות מאמא - כלומר טיפה טיפה מוצקים אבל חוץ מזה כלום - לא כוס לא בקבוק לא כלום.
קשה לי לתאר את גודל הטראומה. הילדה צמה יומיים. סירבה לטעום אפילו חלב שאוב.
אני עברתי איזשהו הליך מיני ניתוחי ואסור היה לי להניק וגם לא רצינו להכניס אותה למחלקה שהיא לא ממש המחלקה הכי נקיה בבי"ח [והיו שני מאושפזים בבידוד במחלקה בקיחצור פחדנו להכניס לשם תינוקת קטנה ואני לא יכולתי לרדת מהמיטה] אחרי יומיים צום קיבלה מטרנה והתחילה לאכול.
שוחררתי מבי"ח ביום רביעי בלי חלב כל הסופ"ש היא נצמדה אלי ולא ירדה מהציצי ולא היה לי אכפת אבל זה לא עזר בכלל.
לא היה מספיק חלב. ניסיתי לתת קתצת בקבוק והרבה הרבה ציצי בתקוה שיעזור.
ביום ראשון האיש טס לשבוע ומשהו ובזה נגמרה לי התמיכה.
הייתי אצל אמא עם 3 ילדים מותשת וכואבת אחרי האישפוז והמיני ניתוח שעשו לי שם.
ובזה נגמרה ההנקה.
היא קיבלה בקבוקים ובין לבין כמה שיותר ציצי - קיוויתי שנצליח לשמורק לפחות על הנקה ליום.
אחרי 3 ימים היא כבר סירבה לנסות אפילו לינוק.
ורגשות האשם נשארו עד היום למרות שכאמור זה היה לפני שנתיים והיא גדלה נהדר עם מטרנה ומוצקים.

אני מאמינה שאילו הייתה לי תמיכה כמו לך והייתי יכולה להתעסק בעיקר בלהיצמד ולהניק ולהחלים ההנקה לא הייתה נגמרת ככה.

ולגבי הניתוח.
אחרי שבדקנו בבי"ח וגילינו שההמתנה היא כמה חודשים טובים - בדקנו דרך המושלם וגילינו שההמתנה היא שבוע או שבועיים למנתח שאני בוחרת.
בסוף נותחתי במדיקל סנטר עם מנתח שאני בחרתי [ד"ר קוריאנסקי - מעולה, אדיב, מקצועי ומרגיע].
באותו ערב כבר חזרתי הביתה.
כל חווית הניתוח הייתה כל כך שונה מחווית האישפוז - ממליצה בחום לבדוק את הכיוון הזה כדי להקל על עצמך ומן הסתם זה יקל גם עליה ועל כל התומכים בשתיכן..

ואם משהו מכל מה שכתבתי מיותר לך - כי בסוף סתם שפכתי את רגשות האשמה שלי...
את מוזמנת כמובן למחוק ולהשאיר רק מה שרלוונטי לך.

אחרי שבדקתי טוב אני מרשה לעצמי לשאול
איפה היה האבא ?

[u]אני גם לא רוצה להגזים עם זה (ההסבר בדיעבד) - שלא ליצור פחד או טראומה אם לא היתה כזאת. (אוי, אם אמא חוזרת ומדברת על זה כנראה שזה היה נ-ו-ר-א קשה ואמור היה להפחיד אותי).[/u]
הכל תלוי באיך.
איך את מספרת לה את הסיפור? באילו מילים את משתמשת? מה הטון שלך? מה הבעות הפנים?

נניח: "כן, הייתי צריכה ללכת והייתי עצובה כי לא ראיתי אותך כמה ימים, מאוד התגעגעתי אלייך. אבל ידעתי שאת בסדר עם סבא וסבתא. ואז חזרתי וכל כך שמחתי לראות אותך!!! ועכשיו אנחנו ביחד והכל בסדר." <חיבוק>
"ואם אני אלך שוב, אז את תישארי עם סבתא, ואני אחזור מהר ואשאר אתך והכל יהיה טוב" <עוד חיבוק>
משהו בדומה לזה מדגיש את הסוף הטוב ואת המרכיבים הטובים, בלי להתכחש לפרידה ולגעגוע.
אז כן, הקול שלך ירעד לפעמים, וגם את זה היא תשמע. אבל הסוף תמיד יהיה טוב.

(וזה סיפור קצת שונה ממה שכתבת למעלה, עם כל הרגשות הקשים שלך, אותם את תמיד יכולה לחלוק אתנו :-))

[po]אילה א[/po] [po]ובשמת א[/po] תודות גדולות.
הייתי רוצה לחבק את שתיכן כרגע. (())
אשה חכמה אחת אמרה פעם שהגיון בריא אינו דבר מצוי כל כך (באנגלית זה נשמע טוב יותר: common sense is not so common),
וכשאני קוראת את דבריכן מגיע משהו מאד שפוי, מאוזן, וגם עצות טובות עם טעם "פשוט" כזה, מהסוג הטוב מאד.
מעריכה את עזרתכן, ושנכנסתן וכתבתן.

בהחלט הסברתי. כמה פעמים. כמובן. וגם ראיתי שהיא קשובה מאד להסבר. לדעתי היא הבינה.
ובכל זאת - קשה להסביר העדרות של כמה ימים אחרי שלא נפרדנו כמעט בכלל מאז שנולדה.
אני חושבת שהמשפט שכתבתי כאן היה יותר מתוך כאב שלי עם עצמי על הסיטואציה. מה שקשה לי כנראה זה שלא יכולתי להכין אותה מראש. זה לא דבר שקרה בעבר. (יצאנו די בדחיפות, ויכולתי להסביר בקצרה רק פעם אחת, מתוך כאבים... הסבתא הסבירה גם, אבל זה לא אותו דבר).
אני רגילה להכין אותה מאד לכל דבר שעומד לקרות, וקשה לי שהפעם, במקרה כל כך קיצוני היא לא קיבלה הכנה.
אני חוששת כיצד זה ישפיע על האמון שלה.

אני גם לא רוצה להגזים עם זה (ההסבר בדיעבד) - שלא ליצור פחד או טראומה אם לא היתה כזאת. (אוי, אם אמא חוזרת ומדברת על זה כנראה שזה היה נ-ו-ר-א קשה ואמור היה להפחיד אותי). בסך הכל, תוך כדי ההתנסות, היא היתה מאד שמחה, שיתפה פעולה עם הסבים, התנועעה, "רקדה", צחקה, והיה לה נעים אתם. והיא יודעת להתלונן כשאיננה מרוצה. והם באמת היו גדולים איתה.

אני מקווה שהפעם הבאה תהיה מתוכננת מראש ושאוכל להכין אותה בהדרגה. במצב כזה אני מאמינה שהיא תתמודד מצויין.

[u]שווה לחזק גם את הסבאסבתא, שטיפלו כל כך יפה בנכדה - אפשר לספר להם שלפי התגובה שלה את רואה שבאמת היא עברה את הימים בלעדייך בצורה הכי טובה שאפשר היה בנסיבות כאלה, ועל זה מגיע להם באמת חיזוק ענק, כל הכבוד ותודות עד השמיים[/u]
בהחלט!! הם היו מדהימים. והגיעו בקריאה של מעכשיו לעכשיו ונשארו חמישה ימים!!! פשוט אין מילים.
הסבא אפילו למד מהסבתא שירים שהקטנה אוהבת כדי לשיר אתה (שירי ידיים כאלה).
אנחנו גרים די רחוק, והם מתראים אתנו רק פעם בשבועיים בערך, והימים האלה היו זמן של התאהבות שלהם בה מעל ומעבר למה שהיה קודם (והם אהבו אותה מאד קודם). רק לשמוע אותם מתמוגגים ממנה בטלפון היתה חוויה בפני עצמה. כנראה שבכל התנסות קשה יש גם אספקטים יפים. נראה לי שהקשר שהעמיק כאן הוא אוצר בפני עצמו. (-:

תודה גם על המידע על התמ"ל וחלב העיזים, הבקבוקים הכוסות וכל השאר.
הנקה זו כזו אמנות! איזה תענוג ללמוד על זה. אני מאושרת על התהליך הזה מרגע הלידה ועד היום.
הפעם לא ידעתי שזה עומד לקרות (לא ציפיתי בכלל להגיע לבית חולים!), אבל תהיה הערכות לקראת הפעם הבאה.

אה, תודה על התודה (רק עכשיו הצצתי בדף הבית שלי), ונזכרתי בעוד משהו: שווה לחזק גם את הסבאסבתא, שטיפלו כל כך יפה בנכדה - אפשר לספר להם שלפי התגובה שלה את רואה שבאמת היא עברה את הימים בלעדייך בצורה הכי טובה שאפשר היה בנסיבות כאלה, ועל זה מגיע להם באמת חיזוק ענק, כל הכבוד ותודות עד השמיים {@

_למה את חושבת שאי אפשר להסביר ?
אפשר והם מבינים הרבה יותר ממה שנראה לנו
את יכולה כל פעם שאת מניקה אותה לומר לה שגם את מאוד התגעגעת אליה ואת מצטערת שהיית חייבת ללכת ועכשיו את תשארי
וכו
ולפני שתצטרכי שוב להתאשפז אז שוב תסבירי לה שאת הולכת ואם היא זוכרת כמו פעם שעברה שהלכת את תחזרי ותוכלו להיות ביחד כל הזמן ולעשות דברים ביחד_
אני מאוד מסכימה עם [po]אילה א[/po] בעניין הזה.
הם מבינים המון.
האם גם אפשר להביא אותה אלייך לבית החולים שלפחות תראה אותך ותינק אחרי הניתוח? זה יקל על הפרידה, כי היא תראה אותך כל יום.
(ברגע שחומרי ההרדמה יוצאים לך מהדם כבר אין בעיה להניק, רק צריך לשמור עלייך ולהיזהר על התנוחה וכדומה).

לגבי תמ"ל: מגיל שנה, כבר לא צריך תמ"ל, ועוד יותר לא צריך בקבוק. אפשר לתת בכוס, כמובן נוח לתת בכוס עם פיה אבל הרי אפשר אפילו בכוס רגילה, ועדיף חלב עיזים אורגני על תמ"ל.
החסר בהנקה, כשמדובר בכמה ימים, הוא לא חסר בחלב. הוא בעיקר חסר באמא. בקבוק זה בכלל כלי שלא כדאי לעודד, ועדיף לא לתת בקבוק אף פעם כשאמא נמצאת, אלא אם כן היית רוצה לגמול בקרוב.

שיהיה בהצלחה בניתוח!

למה את חושבת שאי אפשר להסביר ?
אפשר והם מבינים הרבה יותר ממה שנראה לנו
את יכולה כל פעם שאת מניקה אותה לומר לה שגם את מאוד התגעגעת אליה ואת מצטערת שהיית חייבת ללכת ועכשיו את תשארי
וכו
ולפני שתצטרכי שוב להתאשפז אז שוב תסבירי לה שאת הולכת ואם היא זוכרת כמו פעם שעברה שהלכת את תחזרי ותוכלו להיות ביחד כל הזמן ולעשות דברים ביחד
וכו
חוץ מזה לא הייתי נותנת לה תמ"ל בגיל הזה אלא חלב עיזים או אפילו פרה
והכי טוב אם את יכולה להשאיר לה שאוב
רק בריאות

אני גם תוהה כיצד לבנות אמון לקראת העדרות נוספת שתצטרך לקרות בעוד כמה שבועות בשביל ניתוח...
אשמח לרעיונות.

תודה רבה לכולכן.

לגבי האוכל - בוודאי שהיא אוכלת עוד דברים חוץ מהנקה.
לדעתי היא גם נדלקה על הבקבוק וקצת מתגעגעת אליו (ואני לא ששה לתת לה תוספת בבקבוק כי אני מאד רוצה שגם ההנקה תמשיך במקביל להתפתחות האכילה).

נראה לי שהתגובה היא רגשית יותר.
היום באמת ניסיתי להצמד אליה מאד. לחבק, לנגוע, להיות עוד יותר קרובה כשהיא יונקת, לנשק, לדבר, להיות נוכחת.
נראה לי שזה קצת הרגיע, והיא קצת קצת שחררה.
אני ממש מקווה שהאמון שלה ישתקם...
זה כל כך עצוב לי שאי אפשר להסביר למה נעלמתי לזמן כזה. זה בוודאי לא היה לה קל.
(למרות שכשהיא עברה את זה, זה לא התבטא כלפי חוץ בסטרס כלשהו).

הי נוה מדבר.
קודם כל, (()) על החוויה הקשה שעברת. לא פשוט כל הסיפור הזה!
דבר שני, איזו סבתא! התברכת. היתה מוכנה לישון עם הקטנה. לא כל סבתא היתה מוכנה, איזה יופי!
ולשאלתך:
האמת? לא הייתי מעסיקה את עצמי בשום שאלה לגבי החלב או הצורך או כלום. הסיפור נפל עליכם בדיוק בגיל של חרדת הנטישה. בסך הכל מה שאת מתארת הוא תגובה לגמרי לגמרי נורמלית וגם בריאה ביותר. כל מה שאת מתארת מעיד א. על זה שיש התקשרות מאוד בריאה של בתך אלייך, הקשר שלה אלייך טוב ובריא ומצויין ולא נפגע (התגובה שלה היא הצמדות ולא כעס או דחייה, לדוגמא), וב. על זה שבהעדרך דאגו לה מצויין, כל הכבוד.
שלושה ימים של תגובה זה ממש כלום אחרי מה שהיא עברה.
כל פרידה מאמא בגיל הזה היא נצח.
ההמלצה שלי: לעזוב את כל המחשבות, להיצמד בחזרה המון המון המון. המון חיבוקים ונישוקים והנקה כמה שהיא רוצה. לתת לה את ההרגשה שעכשיו הכל בסדר, הנה חזרת, אמא פה ואמא נשארת. הכל בסדר.
גם דאגה שלך שאולי משהו לא בסדר, משודרת אליה ויכולה לחזק את החרדה שלה. אבל את רוצה לעודד דווקא את הרגיעה, את האמון, את ההבטחה שאמא חזרה ואמא כבר פה והכל שוב בסדר.
שתהיה רק שנה טובה עם שפע בריאות ואהבה!

(לא, עדיין אין לי כוח לשאלות, סתם נכנסתי לדף ובמקרה הרגשתי שיש לי מה להוסיף)

שלום לך נוה מדבר.
אני התנתקתי פעמיים מהנקה לבית חולים. פעם אחת ארבעה וחצי ימים כדי ללדת בניתוח קיסרי, אבל זו לא חוכמה, כי משק החלב אפילו גדל.
בפעם השניה הייתי אחרי תאונת דרכים .(5 ימים כולל אי אכילה, תשישות, כאבי רצח, משככי כאבים הכי חזקים שיש והרזיה מטורפת).הנקתי אז שניים. עם משאבות לא הסתדרתי. הוצאתי מהציצי עם הידיים כמה שיצא. (לא הוצאתי כמויות גדולות. כל פעם רבע-שליש כוס חד פעמים מפלסטיק שקוף). כשחזרתי הם חזרו לינוק ועסקים כרגיל.
לפי מה שאת מתארת נשמע שחסר לה חלב. אני הייתי מנסה להציע גם אוכל במקביל, במשך היום.
כמעט שנה - אפשר לאכול כבר הכל. גם לפני השינה הייתי דואגת שתאכל חוץ מהציצי כדי שתהיה שבעה בזמן שינה.
תרגישי טוב, המון בריאות ושנה טובה.

היי [po]נווה מדבר[/po], מקווה שאת מרגישה טוב יותר.
כשביתי הייתה בת 4 חודשים אושפזתי לארבעה ימים בבית חולים, ולפני כן הייתי חולה כשבועיים עד מצב של התייבשות. בכל הזמן הזה התינוקת ינקה, וכשהייתי בבית חולים שאבתי ובמקביל בעלי הביא את התינוקת בין פעמיים לארבע פעמים ביום כדי שאוכל להניקה. באופן זה הצלחנו לשמור גם על כמויות של חלב וגם על ההנקה. לשמחתי בעלי יכל לקחת חופש לשם כך וכן בית החולים היה קרוב למקום מגוריי, כך שעל אף הקושי- הדבר הצליח.
אני לא מבינה גדולה, אבל יכול להיות שהיא נצמדת אליך הן ברמה הרגשית ואולי גם בעקבות תרופות שקבלת לצורך הניתוח שעשו משהו למשק החלב?
לגבי התארגנות לאישפוז שיבוא, הייתי דואגת לשאוב ולהקפיא, וכמו גם מנסה לראות האם אפשר להביא את התינוקת אליך להנקות בבית החולים. (כיוון שלא רציתי לחשוף אותה לכל החיידיקים בבית חולים, וכיוון שלא הייתי חייבת להיות צמודה למיטה בכל פעם שהתינוקת הגיעה, יצאתי מתחום בית החולים לקניון ליד והנקתי שם).
מאחלת לכן התאוששות קלה ושנה טובה.

אה. שכחתי לציין שבזמן האשפוז שאבתי כל כמה שעות כדי ליצור "ביקוש". למרות הצום יצא חלב. זה די הדהים אותי. הגוף הזה הוא מדהים.

יש לציין שיתכן ואצטרך אשפוז נוסף בעוד כמה שבועות, והייתי רוצה גם להתכונן לכך באופן נכון.

ראשית - שנה טובה לכם!

אשמח לעזרה ועצה...
בתי בת כמעט שנה. מאז לידתה אנו די צמודות, והיא יונקת ביום ובלילה כרצונה.
כמה חודשים אחרי הלידה הופיעה אצלי בעיה של אבנים בכיס המרה (היו שני התקפים כואבים שחלפו), אך בסוף השבוע האחרון הופיע התקף גדול שגרר גם דלקת בלבלב. לאחר שלושה ימים של התפתלות וכאבים קשים החלטנו לפנות לבית החולים, ושם אושפזתי ליומיים וחצי.
במהלך האשפוז וגם לפני כן הייתי למעשה בצום (במהלך האשפוז קיבלתי נוזלים דרך הווריד).

בתנו נשארה בביתינו עם סבא וסבתא אהובים שהיא מכירה היטב. הם גם היו שם בימים שלפני האשפוז כדי לעזור כך שהמעבר לא היה פתאומי מאד.
כמובן שהפרידה היתה קשה מאד עבורי, אם כי ידעתי שאין ברירה וחייבים לטפל במצב. עד היום לא עזבתי אותה מעולם בערב או בלילה, ובמשך היום רק לעתים, עם אביה או סבתא, לזמנים שבין הנקות.
עם סבא וסבתא הקטנה היתה בסך הכל שמחה, נהגה כרגיל ללא בכי או קושי נראה לעין. הסבתא נתנה לה בקבוק בלילה וישנה איתה כפי שאני ישנה אתה.
בלילה היא בכתה חמש דקות, ואז הסכימה לקבל את הבקבוק ונרדמה. היא ישנה היטב ובסך הכל נראה שהימים עם הסבים עברו בהרמוניה ורוגע.

כאשר חזרתי היא מיד באה אלי לינוק, ונרדמה אתי במיטה. היה לנו לילה "רגיל" - היא התעוררה מדי פעם לינוק וחזרה לישון.
למחרת בבוקר החלה תופעה שלא קרתה קודם לכן: הקטנה לא מוכנה לעזוב את השד. היא יונקת (או מוצצת) במשך שעות ארוכות.
לפעמים עוזבת ויוצאת כהרגלה בזחילה לדבר הבא, אבל אחרי שני צעדים מסתובבת בבכי ומבקשת שוב שד.
ביום הראשון היא בכתה הרבה, וכך גם בלילה שאחריו, וביום שאחריו לא בכתה באופן מיוחד אך עדיין נצמדה לשד שעות על שעות (כמעט ללא הפסקה).
הבוקר (זה היום השלישי מאז השחרור) נראה שהיא עדיין רוצה להצמד.

(כדאי אולי לציין שמירב תזונתה עדיין ביניקה, אם כי היא נהנית מאד לאכול. היא לא אוהבת דייסות ודברים מעוכים, ונהנית לקחת ביד ולהכניס לפה ללעוס ולבלוע חלק ולפלוט חלק...(-: בימים בהם אושפזתי קיבלה לראשונה בחייה בקבוק עם תחליף חלב :'( . היא שתתה הרבה).

כדאי לציין שלפי התנהגותה עומדות לבקוע בפיה עוד שיניים, ואולי זה גם קשור לעניין.

אני עדיין אינני במיטבי, ומתאוששת אחרי ימים כאובים, אך אינני רוצה לגרום לה דחיה נוספת לאחר הפרידה הכפויה הזו.
האם תוכלו לעזור לי להבין מה קורה וכיצד כדאי לעזור לה להתמודד עם המצב?
האם מדובר בעניין רגשי, או שבגלל הצום והתזונה המועטה כעת אין מספיק חלב ואולי צריך להוסיף לה בקבוק?
לא הייתי רוצה "להלביש" עליה טראומות אם אין כאלה, אך ממש הייתי רוצה שהיא תוכל לדבר ולהסביר לי מה עובר עליה....

כל רעיון וכיוון מחשבה יתקבלו בברכה!