בת 17 מתוסכלת חושבת ברצינות על הקטנה מאותם סיבות שרשמו מעליי, מחכה כבר לגיל 18 ממש לא פרופורציונלי לגובה ולגוף

וגם -- ההחלטה לא לעשות ניתוח היא הפיכה. כן לעשות -- לא.
גם אני הרהרתי בצעירותי באפשרות ניתוח מאותם טעמים שעלו כאן: שדיים גדולים שנראו מאד לא שייכים לגוף הנמוך והרזה שנשא אותם, שלא לדבר על הקושי בלמצוא חזיות מתאימות.
בזמן כתיבת דברים אלה אני מיניקה בחורון שימלאו לו 3 בעוד חודש.אחותו בת הכמעט חודשיים סיימה כרגע והנחתי אותה במיטה. לבחורון ולאחותו יש עוד שני אחים גדולים שכבר אינם יונקים, אך ינקו עד גיל 3.5 ו 4.5.
עשיתי כרגע משאל אצל היונק.
"אתה חושב שכדאי לאמא להיניק?"
"כן".
"למה?"
"כי חלב עשוי מסוכר".
"טוב, אבל זה אומר למה כדאי לילד לינוק. למה כדאי לאמא להיניק?"
"כי יש חלב."
"למה כדאי לאמא שיהיה לה חלב בציצי?"
תשובת היונק: "כדי שהילד יוכל לינוק ויהיה לו טעים".
הנקה היא עולם שלם של תקשורת וחוויות משותפות (לא, לא חייבים דווקא להיניק פעוטות בשביל זה. לא לכל אחת זה מתאים, וזה בסדר גמור). אני לא חושבת שכדאי לוותר עליו מראש.

עוד משהו שעלה במרומז מהתשובות שקיבלת כאן, אני רוצה לחדד אותו:
כאשר יגיעו הילדים, גופך ישתנה.
ועם ובלי קשר לכך -- גם דימוי הגוף שלך ישתנה. שדי הענק הופכים לסתם שדיים גדולים ונראים מאוזנים יותר על גוף שכבר הרה וילד כמה וכמה פעמים (יש איזו התעגלות והתרחבות, שרק את והבגדים בארון יודעים עליה. בעיני הסביבה את עדיין קטנטונת רזונת, אבל משהו בכל זאת משתנה). שרירי הכתפיים והחזה מתחזקים מאד בנשיאה של תינוקות ופעוטות, והם מחזיקים אחרת גם את השדיים.

היום קשה לי לדמיין את עצמי עושה ניתוח כזה ללא צורך רפואי מובהק, גם כששנות ההנקה יחלפו-אני-לא-יודעת-מתי (אני מיניקה כמעט 10 שנים, עם הפסקה של 4 חודשים בלבד באמצע).

סליחה על העומס.

אני בהחלט מבינה את הצד שלך בתור אמא שעושה בפועל ג'אגלינג וויתורים בין קריירה/ מימוש עצמי -בואי נקרא לזה כך לרגע- ובין ילדים (ויתורים לכאן ולכאן). אני כן חושבת שלאחר הלידה (לעיתים, לא לכולן) נקודת המבט משתנה. מרכז הכובד, בטח בראשית חיי הילדים שלך נע בדרך כלל לכיוון של "לשלב את הפסגה שחלמתי עליה...כו" בתוך חיי המשפחה, ובפרט צרכי הילד. למה? אני מאמינה שיש לזה כל מיני רציונלים אבולוציונים-ביולוגיים כאלה ואחרים אבל בעיקר: כי השנים הללו הן קריטיות לילד מבחינת ההזדקקות לדמות ההורה באופן זמין ומשתמשך והאחריות על כל היא רק על ההורה. ובהחלט האוניברסיטה וההנקה- לצורך העניין- יכולות להסתדר אחת עם השנייה בכל מיני ווריאציות שאת לא חשבת עליהן בכלל כרגע, כי לא נדרשת לסוגיה עדיין. למשל: הנקה חלקית (רק בלילה ובבוקר). הנקה נוספת אם הדמות שתטפל בו בעת הלימודים (מטפלת/אבא/סבא-סבתא) יכולה לטפל בו במדשאות הקמפוס ולהביא אותו אלייך להנקות בהפסקות. שאיבות חלב כדי להזין אותו בחלב אם בזמני היעדרות. אלה רק פתרונות שאני מכירה וראיתי מיושמים, בטח יש עוד.
למה ההתעקשות על הנקה? טוב, אני לא אלאה... אבל נניח יש תינוק שנולד אלרגי לכל מיני תחליפים. או פגות. או כל מיני חס-וחלילות של המערכת החיסונית שהן מאוד נפוצות. וגם עבור האם המניקה השיקום של המערכות לאחר הריון בנוי גם על מה שקורה בתהליך ההנקה (התכווצויות, שינוי הורמונלי). המערכות בנויות לעבוד יחד בצורה מיטבית.

בגלל זה השתמשתי במילים תקיפות כמו "מום".
כל מה שנכתב, באהבה לילדייך העתידיים נכתב. לא מזכירה כאן את היתרונות המרובים.

הייתי בודקת למה עניין הניתוח עלה בד בבד עם עניין ההריון?

כי רציונלית, ההבנה שבהריון הגוף משתנה והחזה גדל ואחר כך לא חוזר בדיוק ל"סורו" אמור לגרום לך לחשוב על דחיית הניתוח.... (מהטעמים של השינוי, איבוד האלסטיות וכו- שאולי מצדיקים ניתוח רק אחרי כל הג'ז הזה?)

אמרת שיש עניין דימוי עצמי. לא עושה פה פסיכולוגיזציה מעבר לכך. שווה לחשוב על נסיבות

גם אצלנו במשפחה רופאה שהניקה שנה וחצי וכעת מניקה (אאלט את הראשון בלימודים, אוני תא)

אלמונית ומבולבלת,
גיסתי רופאה, ובמהלך לימודיה ילדה שני ילדים, ואחר כך בהתמחות את השלישי.
אני לא הכרתי אותה עדיין בשני ההריונות הראשונים, אבל (אם אני לא טועה) היא יצאה לחופשה מהלימודים למשך שנה עם שני הגדולים, ועם השלישי למספר חודשים (בזמן ההתמחות).
היא למדה בטכניון. אני אפגוש אותה בקרוב ואברר בשבילך אם רק אוכל.
מה שאני מנסה להעביר זה שיש אפשרות ללמוד רפואה וגם לראות את ילדיך. ברור שמשלמים מחיר על זה.
אבל... היא כיום מנהלת מיון ילדים באחד מבתי החולים בחיפה. כלומר, אפשר לעשות טוב את שני הדברים, אם קצת מרווחים. נניח לא לסיים בשש שנים, אלא בשבע או שמונה.
גם בחירת מקומות ההתמחות מתחשבת במערך הכולל החזקת משפחה וגידול ילדים.
ברור שלרווקים חסרי ילדים יש יותר חופש ניידות באופן כללי.
קודם כל חשוב לברר מה באמת חשוב ל ך. ואז למצוא את הדרך. האוניברסיטה תסתדר עם השאר.

היי כולן,
תודה רבה על המענה וההתייחסות.
רק מה אני מבינה את הגישה, קצת קשה להבין את הצד שלי כשלא מכירים את הסיפור המלא. אני בדיוק הגשמתי את חלום חיי והתחלתי ללמוד רפואה, ובתור סטודנטית לרפואה שמתכננת להיות אמא מתישהו בשנים הקרובות אני לא אוכל לקחת חופשת לידה ארוכה שתפגע לי במהלך הלימודים. נשמע תמוה אולי, אבל אני מאמינה שיש עוד הרבה נשים שהגיעו לאיזושהי פסגה שהן חלמו עליה ורוצות בכל זאת לשלב את החיי המשפחה בתוך החלום שהן מגשימות.
אמא שהקטינה תודה רבה על השיתוף, היה חשוב לי בכל זאת לשמוע שיש גם בנות שמתחרטות כדי לקבל את התמונה המלאה.
יולי קו חיבוק גדול בחזרה! העלית נקודה שבאמת לא חשבתי עליה, מעבר לעניין ההנקה מה יקרה לצלקות ולחזה עצמו... נקודה שאני אצטרך לשקול ביחד עם כל שאר השיקולים לכאן ולכאן.
תודה רבה לכולן!

אלמונית יקרה,

קודם כל חיבוק גדול. אני מאוד מבינה אותך.

האם תוכלי לבחור לך כינוי משלך: זה מקל בתקשורת, כי יש הרבה מדי אלמונים פה באתר, ואפשר להתבלבל.

באמת הגעת למקום מצויין לשתף ולהתייעץ.

אשתף בתהליך שלי:

גם אני קטנה ורזה יחסית(155 ביום גבוה ו152 ביום שפוף... תלוי גם מי מודד). לפני ההריונות קאפ c, בהריונות גדל מאוד, ואחר גך חזר למידה,אם כי לא לצורה. והמבין יבין.
אמא שלי לא הניקה אותי וגם עברה יותר מאוחר ניתוח הקטנת חזה מסיבות של גודל וכאבים אחרים. הניתוח פתר את עניין הכאבים, כי אין לה כמעט תחושה באזור הכואב.
אני סבלתי ממחלה של ריבוי ציסטות בשדיים (כואב נורא) מגיל 16.
החזה גדל מאוד בהריונות.
החלום להקטין חזה צץ לו מדי פעם. גם לפני ההריון הראשון וגם אחרי. מפתה. חזה כבד אינו נוח.

אבל...

היום אני פשוט מודה לשדיים שלי שהיניקו את 3 התינוקות שלי (בערך שנתיים כל אחד).
זו הייתה תקופה משמעותית לי ולהם. היא גם פתרה לי את המחלה והכאבים. איזה כייף לי!
אני גם מודה להם על ההנאה שהם מספקים לי ולאהובי כשאנחנו מתייחדים.
מה יעזרו לי בלונים קטנטנים ומעוצבים אך חסרי תחושה ב'זמן המשחקים של הגדולים'?
אני לומדת את היופי החדש הזה של שד בשל.
יותר ויותר אני נפתחת ליופי העמוק והחם של הנשיות הבשלה. רך ונעים ומעוגל.
את יודעת מה?
השדיים שלי עוזרים לי בתהליך הזה.

בנוסף ראיתי מהבית מה קורה כשניתוח ראשון לא מצליח. גם השני לא נפלא, אך יותר טוב.

לדעתי, כדאי לחכות לאחר ההריונות שלך בכל מקרה:

1. על מנת לא לסגור אפשרויות של הנקה מראש (עם הנאום הידוע על חשיבותה לתינוק ולאם...).
2. הצלקות של הניתוח כנראה יתרחבו ויתכערו עם ההריונות. חבל. עדיף אחרי.

מה דעתך?

בנימה מפויסת יותר-
יש כאן באתר המון מידע על חשיבות ההנקה לך/ לתינוק.
אני מציעה לך לעשות תרגיל עם עצמך ולהפוך (לשבוע, לחודש) את המחשבה ל: האם אני רוצה להטיל מום במערכת החשובה הזו של ייצור חלב (על כל המשמעויות של זה. גם הורמונלית וכו. קטונתי מלדעת)

הי, אני כן מתחרטת על הניתוח הקטנה שעשיתי. לא מתייסרת, סתם חושבת שהיה שטות. גם אני לא חשבתי שארצה להניק או שזה בכלל יעלה על הדעת, ענתה לך נכון 'רק מה' מעלי, לא תדעי מה תרצי עד שתהיי שם. וכיום, כשאני מבינה מה הם יתרונות ההנקה, לגוף ולנפש, זה נראה לי שטות גדולה ולא מחושבת לא להניק, ולא משנה מה הסיבה. זה פשוט לא רציונלי לא להניק. למשל, קחי גם בחשבון שקניית תמ"ל תעלה לך הרבה יותר מחופשת לידה ראויה לשמה שתאפשר לך להניק. ויש עוד המון שיקולים שאוכל לפרט בהזדמנות אחרת.שלא לדבר על ענייני הלב, אבל זה בינך לבינך ובאמת לא תדעי עד שלא תהיי.

אני אפילו לא אוכל להרשות לעצמי חופשת לידה שתעלה על חודש

? הכיצד?!
זה נשמע לי כמו אדם שמתכנן תכניות ואלוהים צוחק... זאת אומרת: את לא יכולה לדעת מה תוכלי להרשות ויותר מזה- מה לא תוכלי להרשות לעצמך אחרי שתביאי חיים באחריותך הבלעדית לעולם. אולי לא תוכלי להרשות לעצמך שמישהו זר יגדל עבורך תינוק בן 30 יממות?!
אם אורח החיים שלך הוא כזה, עדיף לשנות משהו אחר לקראת ההריון...לא את הציצי.

צטערת אם זה נשמע לוחמני. זה לוחמני. זכותו של התינוק לינוק. ואם לא לינוק אז לפחות לשהות לצד השד שמחובר לגוף שהביא אותו לעולם.

היי כולן,
אני בת 26 חולמת על לעבור את הניתוח הזה כבר המון שנים, ודווקא עכשיו כשאני יודעת שאני מתכננת הריון רק בעוד שנתיים דחוף לי יותר מתמיד לעשות את הניתוח. קראתי בשקיקה את כל ההודעות בדף הזה, את הדעות לכאן ולכאן, אני חושבת שזה ברור שיש לי בעיה עם דימוי עצמי אחרת החזה לא היה מפריע לי ולא הייתי חושבת על ניתוח. במקרה הספציפי שלי יש לי מבנה גוף ממש קטן (1.54 ומידה 34 בבגדים), והחזה מרגיש לי לא שייך ולא מתאים למימדי (בהיקף אני 65 ובקאפ F).
אני ממש שמחה לשמוע מהנשים שעברו את הניתוח שהן אינן מתחרטות, אני מקווה שעד ליום הניתוח גם הביטחון שלי לגביו יגדל. לי אישית נאמר מהמנתח שלא אוכל להניק אח"כ ופה אני חושבת שלמי שעברה את הניתוח כשמושג ההריון היה רחוק ממנה בגיל העשרה יש יתרון ענק! מצד שני אורח החיים שלי הוא לא כזה שיתאים להנקה, אני אפילו לא אוכל להרשות לעצמי חופשת לידה שתעלה על חודש, ולכן כל תגובה פה של מי שעברה את הניתוח ושלמה עם עצמה ממש מחזקת אותי ודוחפת אותי להיות שלמה עם ההחלטה שלי.
רציתי רק להוסיף ולשאול האם מישהי מהבנות שעברו את הניתוח ונאמר לה מפורשות שלא תוכל להניק כן הצליחה בכל זאת?
אסיים בלומר תודה רבה לציצי שפתחה את העמוד, לא יכולתי לבקש מקום טוב יותר לפנות אליו עם הדילמה שמלווה אותי! ותודה לכל המשתפות בחוויות האישיות שלהן!

מוסיפה את הנסיון שלי אולי יעזור למישהי
עברתי את הניתוח לפני שילדתי (בערך 5 שנים). מיד לאחר הלידה סיפרתי ליועצת ההנקה בביה"ח שעברתי ניתוח, היא לא ויתרה. בסופו של דבר הנקתי 2 ילדים, אחד מהם לתקופה ארוכה (אם כי כמות החלב תמיד היתה מוגבלת).
עליתי הרבה במשקל והחזה גדל מאוד. לא לאותו גודל שהיה לפני הניתוח, אבל החזה בהחלט גדול. האם אני מתחרטת - לא.

קרן שמש, כדאי לדבר עם רופא שיתן לך תשובה מוסמכת ומנומקת,
גם אז, אינדוידואלי.
ואולי כשתתחילי להניק תשני את החלטתך? תחליטי להניק רק חודש או שנה וחצי?
הצהוב:
הדבר היחידי שבאמת בשליטתך - זה מצב רוחך.

משתתפת בלבטים. מישהי יודעת כמה זמן אחרי ההנקה אפשר לעבור ניתוח? באתר של http://www.telavivplastic.com כתוב: "לא מתאימה לניתוח מטופלת אשר הינה מניקה אן שסיימה להניק לאחרונה". מה נחשב לאחרונה? אני מקווה להיניק עד גיל חצי שנה ואח"כ להגשים את חלומי ולעבור הקטנת חזה.

ליעלי לה
לא התכוונתי למחוק לך הודעות, לא ידעתי שמחקתי.
לא הבנתי מה קרה/מה עשיתי...
בכל מקרה - סליחה.

ואני שנים דחיתי הקטנת ציצים ענקיים בגלל שחשבתי שהכי חשוב בעולם זה להניק.
בסוף נולד הדרדק ובלי שום ניתוח פשוט לא הצלחתי להניק !!!
היה לי די מבאס לדעת שהקדשתי את שדי לתינוקי.. שבסוף היה לשוא..
היום אני שמנה נורא.. ויותר מסובך לעשות ניתוח כזה על גוף שמן.
חולמת על היום שבו ארד שלושים ארבעים ק"ג וארוץ להקטין.

ההודעה מעלי נשמעת לא אמינה

כמי שעברה את הניתוח, וגם - אני בעד להעמיק מאד בהחלטה לפני שחותכים
יש לפעמים שפשוט אי אפשר להסביר למי שמסתכל מהצד, אבל זו יכולה להיות ההחלטה הנכונה. זה מאד אישי ומאד נוגע לרמת המצוקה.
שנים חלפו מאז הניתוח ועד שזכיתי לבדוק אם אני יכולה להיניק. אבל קיבלתי החלטה קשה - אם לא אוכל להניק, אקבל זאת באהבה...
בסופו של דבר הצלחתי. אולי הרצון העז שלי הביא תוצאות...

ההודעה מעחי נשמעת לא אמינה.

אני בעד להעמיק מאד בהחלטה לפני שחותכים.
לגוף נוצרות טראומות.כדאי להבין לעומק לפני!!!
מאחלת לך להמשיך להתענג ולשמוח במה שיש לך בבריאות ובשמחה

ההקטנה המעשה הנבון ביותר בחיי, למה ערכת את דף הבית האישי שלי ומחקת ממנו הודעה שלא את כתבת?

הי לכולם,
קצת באיחור אבל אול מישהו יקרא זאת בעתיד...

עשיתי את הניתוח בגיל וחצי17, אני בעלת מבנה גוף רזה והחזה היה הסיוט שלי בערך מגיל 10. כיום אני בת 32 בהריון ראשון, משתוקקת להניק אבל לא הייתי מוותרת על הניתוח (ועל החיים הנהדרים שהיו לי אחריו במשך כל השנים).
התינוק שלכן רוצה שאמא שלו תהייה שמחה ובעלת בטחון, אין מה לעשות - כשאת הולכת ברחוב ומרגישה שכל המבטים הם לשדיים שלך - את רוצה פשוט להעלם. זו הרגשה נוראית. 15 שנה חלפו ואני לא אשכח את ההרגשה הזו לעולם.
יש נשים רבות שמניקות לאחר ניתוח, ויש נשים רבות שלא מניקות ללא קשר לניתוח, אנחנו לא יכולות להקדיש את חיינו ולעצור אותם עד אחרי הלידות (ואני חוזרת - אין דבר שאני רוצה יותר מלהניק!) אבל עדיין, אנחנו צריכות לחיות את החיים ולא לחיות בציפיה שהלידות כבר יעברו ובגיל 40 נוכל להרגיש בטחון כמו שיכולנו להרגיש בגיל 20.
למרות הצלקות ולמרות הפחד ולמרות ה-כ-ל - אל תדחו את הניתוח ביום אחד. תתקשרו מחר בבוקר לרופא ותקבעו ניתוח. אל תרגישו שאתן מתעסקות ב"שטויות". אל תרגישו שאתן צריכות "לפתח את האישיות" במקום להתעסק בציצים.
ציצים ענקיים זה סיוט, ואין שום סיבה שתחיו איתם.

באהבה גדולה

עשיתי את הניתוח לפני שנה וחצי, אחרי שנים של התלבטויות.
אין לי ילדים, אז לא יודעת לומר לגבי ההנקה. למרות שלמיטב הבנתי יש סיכויים לכאן ולכאן (אפשר לדעת פחות או יותר את הכיוון כבר בשבועות שאחרי) אם אפשר יהיה להניק או לא.
מאוד מאוד מרוצה, יומיים אחרי כבר הרגשתי כאילו שככה זה היה תמיד, ואפילו לא היה אכפת לי שהוילון לא לגמרי סגור כשבודקים אותי (זה אחרי שנים של משחקי מחבואים בחדרי מדידה, ופחד רציני ממוכרת שתבוא "רק לראות איך זה מונח עלי" ותתפוס אותי בלי חולצה).
אם מישהי רוצה תשובות על משהו, אני פה.

אני דווקא חושבת שהבנתי אותך לגמרי
את מסתכלת על העולם מזוית הראיה האמהית שלך
קוראת אותי אומרת שאני לא ילדתי וגם לא אלד וישר קופצת עם סיפורי אלף לילה לילה
שאמורים להשאיר אותי עם האופציה האמהית פתוחה
ואת לא חושבת לרגע שאולי אני כבר בגיל ממש מאוחר
אולי המחזור שלי הפסיק מזמן
אולי עברתי תקופה ממושכת וכואבת של נסיונות הפריה
אולי קיוויתי והאמנתי כל פעם מחדש שזה אכן אפשרי כמו שאת כותבת
וכל פעם התאכזבתי מחדש
אולי הויתור שלי על אמהות הגיע בעקבות הרבה נסיונות, הרבה מעגלים של תקווה ויאוש
וההשלמה והקבלה של מציאות לא הורית דווקא כן מיטיבה עימי עכשיו
כל האפשרויות האלה נעלמות מעינייך כשאת יוצאת עם ה"עידודים" הרדודים האלה
וזה ממש לא לעניין. לדעתי.
החזרתי את מה שמחקת כדי שתקראי שוב את הדיאלוג שלנו
מתוך תקווה שהפעם תביני אותי ואולי גם את עצמך, יותר טוב.

משהו פה השתבש ולא הבנת אותי בכלל,

בכל אופן אם זה פוגע בך, בבקשה, מחקתי. מוזמנת למחוק גם את התגובה הזו.

וואלה
ממש אינפורמציה ששינתה את חיי
תודה לך

אני מבינה שלמישהי שמזהה את עצמה כ אמא קשה להכיל את הויתור
ושכוונותייך טובות
אבל תרשי לי (או לא) להעיר לך
שכנראה שלא בורכת ברגישות רבה

כבד לי

חה חה... באמת לא לקחתי בחשבון את האופציה הזו.

אבל בחיים יש הפתעות... את עלולה לשנות את דעתך. קורה לטובים ביותר. מנסיון של כמה נשים שאני מכירה. יש לי חברה טובה שילדה ילד ראשון בגיל 44, עד גיל 42 בערך חשבה כמוך שהיא לא לפני ולא אחרי. דודה שרק בגיל 42 החליטה שהיא בעניין אבל בסוף זה לא הצליח. יש לי מישהי קרובה שגם חשבה שלעולם לא תרצה, נכנסה להריון בפנצ'ר ומיד רצתה את ההריון.

רק מוסיפה מידע...

אני לא אחרי ולא לפני (אופציה שלא לקחת בחשבון?)

כבד לי, את אחרי לידות או אחרי?

גם לי היה כבד שנים, ואחרי שתי לידות ושתי תקופות הנקה, קיבלתי שדיים קטנים וחמודים. קצת נופלים, נכון (ליתר דיוק נופלים למדי), אבל רכים ונעימים ובגודל אחלה.

הי צי צי
אם את עוד כאן
ספרי מה נהיה... מה החלטת ואיך את מרגישה.
גם אני מתלבטת עכשיו

תקטיני אחד ותראי איך זה...

חזיה של "אניטה" מסלון מרי בעמק רפאים בירושלים

האם מישהי מברוכות החזה מכירה חזיות הנקה נורמליות גם טובות ותומכות וגם אולי לא יקרות מדי?

הדף הזה משמעותי לי הלילה. קראתי אותו בנשימה אחת מתחילתו ועד סופו, נתן לי הרבה חומר למחשבה,גירה את בלוטות החלב שנותנות כרגע תנובה יפה
אין ספק שדברים עשויים להראות אחרת כשיש תינוק להאכיל. יש לי על מה לחשוב ולחלום בין ההנקות הלילה. אני וגופי.
עכשיו זה כבר התינוק וגופי.
לילה מתוק למניקות וליונקים.

בקי.....לגבי החזיה שאת המלצת עליה בצורת X בגב לא הצלחתי לצערי לפתוח את הקישור......את יכולה לפרט בבקשה
לגבי איזה חזיה מדובר? איפה קונים? ו/או של איזה חברה?????
תודה.......

קודם כל דפנה המון מזל טוב. מידע חשוב
אני לא יודעת אם קבלת הדרכה או לא,בכל אופן אם יש מישהי בהריון עם חזה מוקטן-כדאי לדעת:
אני למשל אחרי הלידה במשך 3 או4 שבועות אחרי כל הנקה ובין ההנקות ובכל הזדמנות כמעט,שאבתי ונתתי לתינוקת שלי את החלב השאוב בצינורית שמחוברת לפטמה וזאת כדי להגביר את יצור החלב כי באמת קשה לדעת "כמה מהמפעל עוד עובד".
אני מאמינה שבזכות זה אני מניקה(הקטנה בת 9 חודשים,יונקת מלא ולאחרונה גם קצת משחקת עם דלעת ובטטה (-: )כך, מברכת ומודה. בהצלחה

רק לעידכון- לפני 6 שבועות ילדתי את בני ומאוד חששתי מעניין ההנקה בגלל הניתוח. אני מצליחה להניק באופן חלקי ונותנת לו תוספות. אני כל הזמן אומרת לעצמי שהנקה חלקית זה יותר טוב מכלום ומנסה לא להיות מתוסכלת כשהוא רעב אחרי ההנקה וצריך פורמולה. אני יודעת שאני צריכה להודות על כך שאני מצליחה להניק אפילו באופן חלקי.

לך, המניקה בנס, ולדפנה : תודה על השיתוף.
אשמח לאפשרות לדבר איתכן בפרטיות.
איך זה יתאפשר?
תודה.

עברתי ניתוח להקטנה לפני כ 12 שנים - הרבה לפני שחשבתי על הריון, הנקה וכו'. היום אני בשבוע 30 ומאוד מוטרדת מעניין ההנקה.
אני יודעת שאני אעשה מאמצים גדולים כדי להניק. גם אם אצליח חלקית זה יהיה שווה. אבל, אני חושבת (ומקווה) שאני לא אצטער לרגע על ההחלטה להקטין. הניתוח שינה לי את החיים במלוא מובן המילה. הצלחתי להרגיש הרבה יותר טוב עם עצמי ועם הגוף שלי. בהצלחה

צי צי
אם העניין עדיין רלוונטי...
אני הקטנתי ואני מניקה. הקטנתי בגיל 17! אמנם אחרי המלצות ממשהי שהקטינה והניקה גם כן, אך אם חששות במשך כל השנים שעברו אם אוכל להניק או לא.
היום אני בת 33 ,מניקה תינוקת בת כמה חודשים ומרגישה שקורה לי נס ואם היתה נמנעת ממני ההנקה(ללא ספק אחד משיאי העונג והאושר בחיי),כל זה לא היה שווה! (באותו זמן - גיל 17 כאמור - הרגשתי שזה הדבר הכי טוב שקרה לי) אשמח לשוחח אתך, אם תרצי...

גם לי יש ציצי גדול. ועכשיו בהריון הוא הפך ענק (מה שעושה את בעלי פשוט יותר שמח...
אבל אני אוהבת איך שאני נראית עכשיו, עגולה ונשית ויפה מתמיד (סוף סוף הסתדרו הפרופורציות.
קרובה שלי עברה ניתוח הקטנת חזה. הבעיה שהיא עשתה את זה כשהיתה מאוד רזה, וכשהשמינה אז גם החזה גדל. בעקבות ההריונות הוא גדל עוד ועכשיו הוא כמעט בגודלו המקורי.... ככה שגם זה שיקול אם לעשות ניתוח. דבר נוסף- היא מניקה בלי שום בעיה. אמנם בלוטות החלב נפגעו, אך אלו שנותרו עושות את העבודה כמו שצריך.!
אז בהצלחה בכל החלטה. ולטעמי- טבעי זה הכי יפה! (מה גם שהניתוח עושה צלקות די גדולות...)

חבל על כל הכאב. מצטער בשביל כל הנשים הסובלות.
מהזוית הגברית שלי שהיא כמובן אגוצנטרית אז חזה גדול זה דבר סקסי ביותר.

תמיד נמשכתי לנשים שופעות חזה.

שלכם חתולי

לאמהות באשר הן.
כאשר בתכן הקטנה בגיל זה או אחר תרצה להרזות (ומהר) הסבירו לה שמשקל עולה ויורד אבל את החזה קשה מאוד לשכנע לעלות בחזרה מהריצפה לאחר דיאטה דרסטית. גם בגיל 15 לא הייתי מרוצה מגופי ועכשיו אני משלמת על ההחלטות שקיבלתי אז. מה יהיה המחיר לשינוי הבא שנבקש לעשות? אולי עדיף רק לפעמים לתת לטבע לעשות את שלו.

רציתי רק להוסיף חיבוק לדף שלך והגיד לך שבזכות הדף שלך נחשפתי פה והרבה מידע, סיפורים ודעות- גרמת לי לחשוב על היחס שלי לגוף שלי, ולחזה שלי. אני מקווה שאת מרגישה יותר טוב לגבי העניין, ושעצם ההתעסקות בו פתחה לך חלונות שאולי לא היו קודם.
כל כך הזדהתי עם מה שתארת על הבגדים, אי הנוחות והתסכול. אך אני מרגישה גם דברים אחרים בקשר לחזה, דברים שהייתי רוצה "להדביק" בהם גם אותך היופי של חזה גדול ושל גוף גדול. ההתפעלות שלי מזה שבן הזוג שלך כל כך מפרגן לך. וגם הקסם שביכולת להיראות סקסית ומושכת. הרי במילא כל חולצה צמודה עלי- אני רק צריכות להוריד את הז'קט שמעליה אם ברצוני לעצור את התנועה ובדואי זה ככה גם אצלך.

בלי קשר למה שתבחרי לבסוף, אני מרגישה שכל עניין הגוף והקשרים איתו נהיה יותר קל עם השנים. פשוט- איך לומר, התידדתי עם זה, והפסקתי לריב עם זה. למדתי להתלבש בצורה שמחמיאה לי -לחפש "מה מתאים לי " ולא "אוף, לאיזה בגד פה בחנות אני מתאימה?".יום אחד אחרי שכבר עברתי תהליך שלם עם זה, ולמדתי להתעצבן פחות, לפרגן לעצמי יותר ולא לבזבז תסכולים על בגדים שבחיים לא יעלו לי על קצה הפיטמה, יצא לי ללכת לקניות עם חברה זעירה מידה 36 (עד אז ניסיתי להמנע, כדי לא להתעצבן על איך הכל מתאים לה...) ורק אז גיליתי שגם לשכמותה קשה למצוא בגדים ושגם היא הולכת עם חזיות לא נוחות, כדי להתאים יותר לסטנדרטים של הפרסומות. ובטפשותי רק אז נפל לי סופית האסימון, שבעצם- אלו לא הציצים שלי שהם מחוץ לסטנדרט. אלא כל הנשים שאני מכירה הן מחוץ לסטנדרט, מה שמעיד כמובן על המופרעות הקשה של הסטנטדרט...אגב, לפני כשנה הפסקתי לקחת גלולות ובתוך כמה חודשים רזיתי קצת, והפרופורציות שלי מאד השתנו: המשקל לא כל כך ירד, אבל החזה קטן במידה רבה. פתאום נהיה גוף שונה, באותו כיוון שאליו את שוקלת לנתח. אז אם גם את על גלולות- אולי שווה לנסות.

אני עדיין מנווטת, בלבוש כבדימוי הגוף, אבל אני מרגישה שזה משתפר עם הזמן. אני מקווה ומאחלת שגם את תרגישי בשינוי הזה, הוא מאד נעים. עם או בלי ניתוח.

קראתי את הכתבה הזו.
נראה לי שאם, אז לא בחו"ל.
( אני לא בעינין של להסתיר מהסביבה ומהבן זוג - הוא יבחין בזה ממילא והוא בעד שאעשה מה שטוב לי )

פיקו - היית כאן בעבר, בכינוי זה, ונעלמת.
הצעת לי לדבר עם חברה שלך שנותחה והניקה.שמחתי להצעה ואת מעולם לא חזרת אלי.חבל, אני זקוקה לשמוע מנסיון אחרות.
אולי בכל זאת תוכלי לעזור לי ולקשר בינינו? אודה לך מאוד.

אני מאד אוהב ציצי גדול.
מאד מצער אותי לדעת שזה כרוך בכאב ובעיות שונות ומשונות. זה יוצר אצלי סתירה פנימית.

בושה ?? איך אפשר להרגיש בושה ?? אולי גאווה

אני אודה לך מאוד אם תשלחי לי את מס. הטלפון של החברה שנותחה והניקה, לדוא"ל
זו שוב אני בכובע משביתת השמחות - ולא מפני שאני רוצה לחרב לך את השמחה, אלא מפני שחשוב מאוד שלפני שאת מחליטה על ניתוח, תדעי את העובדות כהווייתן. מאוד מאוד קשה להגיע להנקה מלאה אחרי ניתוח הקטנה. רוב המנותחות אינן מגיעות להנקה מלאה, ונאלצות להשלים את הזנת התינוק בתוספות תמ"ל. חלק ניכר מהן נאלצות להשתמש בעזרים טכניים די קשים לתפעול כדי לגרות את השד לייצר חלב, ולו בכמות מופחתת. את חלקם תוכלי לראות באתר שקישרתי לך בהודעתי למעלה.
<הפסקה הבאה אינה מיועדת לבעלות לב חלש>
יש שיטות שונות לבצע ניתוח הקטנה. בדרסטית מביניהן הפטמה מוסרת ממקומה ומחוברת מחדש במיקום גבוה יותר אחרי ההקטנה -free nipple graft. מי שנותחה בשיטה זו אינה יכולה להיניק. נקודה. בטכניקות האחרות (ויש כמה וכמה) יש רמות שונות של פגיעה בשד ובאפשרות להיניק. הפגיעה היא כפולה - הוצאה של רקמת השד המכילה צינורות חלב, ופגיעה עצבית שמסכלת את העברת הגירוי מהפטמה אל מוח, ומונעת מהמנגנון ההורמונלי האחראי על התחלת ההנקה להיכנס לפעולה. יתרה מכך - גם אם אחרי הניתוח ואחרי הריון ולידה יש קולוסטרום, ובהתחלה יש חלב, עדיין יש סיכון רב שבהמשך השד המוקטן לא יצליח לייצר כמויות חלב שיענו על צרכיו של התינוק הגדל.
עוד דבר - כשתדברי עם המנתח הוא יאמר לך מן הסתם שכמובן שבשיטה שלו תוכלי להיניק אחרי הניתוח. חשוב שתדעי שהוא לא יכול לערוב לך שכן. הוא לא יכול להבטיח במאה אחוז שלא תהיה פגיעה בעצבים, שמיקומם של צינורות החלב אצלך לא יחייב אותו להוציא חלק ניכר מהם בעת הניתוח. בקיצור - זה הימור די גדול.
אני אישית פוחדת מאוד מדברים בלתי הפיכים, מפני שאני מנסה להביא בחשבון worst case scenario. אני מתנצלת מראש אם מה שאכתוב מבהיל - לא זו הכוונה ותרגישי חופשייה למחוק אם לא נראה לך - אבל תמ"ל זה לא מובן מאליו ולא בטוח במאה אחוז. תמיד צריך להביא בחשבון מה יהיה אם - ומה יהיה אם חלילה ייוולד פג, שעבורו חלב-אם הוא הבדל בין חיים למוות? ומה יהיה אם, שלא נדע, לתינוקך תהיה רגישות קשה לחלבוני חלב פרה, לסויה ולכל תחליף אפשרי? במקרים כאלה, כשהאם אינה מיניקה היא נאלצת להסתמך על תרומות חלב ממיניקות כדי להחזיק את תינוקה בחיים - לפעמים עד גיל שנתיים ויותר, שאז נעלם חלק ניכר מהאלרגיות (בעצמי שמעתי על לפחות שני מקרים כאלה).
ושוב - לא נראה לך - מחקי. הכוונה היתה לתת מידע עובדתי, לא להפחיד.

ראשית-רוצה לומר תודה לכולן על הדף המקסים הזה@}
קצת רקע משלי-
אני מצטרפת כנציגת בעלות החזון המכובד (אך הצנוע בהשוואה לחלק מהנציגות המכובדות כאן...), "רק" קאפ D. כנראה בגלל מבנה הגוף הבינוני שלי משך מאז ומתמיד תשומת לב מיותרת ומביכה.
זה התחיל מאחותי הקטנה ששרה לי בגיל ההתבגרות את פזמון הפרסומת האלמותית "אשכוליות או לא להיות" שהראתה בטעות ציצים בגודל קלמנטינות קופצים להם בקלילות, המשיך בחברי לתיכון עם השורה מהפרסומת "***(שמי הפרטי)..טעם של מחלבה קטנה", והלאה באין ספור הערות בוטות ומבטים חד-משמעיים שגרמו לי לא פעם לרצות שהאדמה תפצה פיה ותבלע אותי(ועדיף-את ה%#@&! שמולי)כדי שיפסיק לנעוץ בי עיניים. למזלי זה לא גרם לי להתלבש בצורה "מסווה" אלא תמיד מחמיאה (באופן סולידי), וזה למרות שנתנו לי במשך שנים הרגשה שאני חזה מהלך ותו לא. (למרות שממש אין לי מה להתבייש בשאר חלקי גופי).

לצי צי -רציתי לומר שאני מבינה לחלוטין את הרגשות שאת מתארת. אמנם אני לא סובלת פיזית מהציצי שלי אבל הרבה שנים חלמתי להתעורר בוקר אחד ולגלות שהם התכווצו לממדים יותר נורמליים. הדבר שמונע ממני להתערב באופן יזום בעניין הוא, כפי שכתבו כאן לפני, הרעיון של לנתח גוף בריא.
אני שמחה שאני לא הראשונה פה בתפקיד "משביתת השמחות" אבל זה ממש מסוכן בעיני שתעשיית הפלסטיקה והפרסום למעשה השרישה את היחס לניתוחים כאל ביקור במספרה או אצל הקוסמטיקאית. בנות- זאת אשלייה....
קראתי השבוע את סיפור הניתוח שלא הצליח שנתנו לך כאן קישור אליו, וקראתי גם את הכתבה שהייתי לפני כשבועיים במוסף הארץ על המנותחות שחטפו זיהום מהגהינום בניתוחים שהיו אמורים להביא אותן אל פתחו של גן-העדן. ממש מצמרר כמה אנחנו יכולות להיות נאיביות לגבי תוצאות אפשריות של הפרוצדורות האלה (שמציגים אותן כבעלות סיכונים כמעט אפסיים).
אם בכל זאת תחליטי שזה מה שאת רוצה, אני במקומך הייתי מחכה בכל מקרה אחרי הריון והנקה. ראשית- בגלל השינויים הלא צפויים שעלולים להפתיע אפילו אותך - איזה הקטנת חזה ספונטנית(כן, כן-בלי סכין בכלל!). אני עכשיו מניקה כבר שנה וחצי (ולא בדקתי את זה בחנות) אבל החזה בטוח התכווץ לי בקאפ אחד.
ושנית- אם את רוצה להניק- בגלל הסיכון הממשי של בעיות בהנקה. מספיק שהסטטיסטיקה היא אחת ל...ואת תהייי האחת הזו שדווקא כן רצתה להניק ולא תצליח....לכן הייתי לוקחת מאד בערבון מוגבל את חוויותיהן של מי שעברו ניתוח ובמקרה כן הצליחו להניק.

אני באופן אישי לא יכולתי לשאת את המחשבה שהסתובבתי עם הציצי הזה 35 שנה, סבלתי את כל ההטרדות וההשפלות- ולא אזכה לממש את ייעודו. אצלי הגודל (וגם שטיחות הפטמות) אכן היווה קצת מכשול עבור ליבי שנולדה פחות משני קילו (עם פה קטן ומתוק), אבל נלחמתי חודשיים כמו לביאה כדי ללמד אותה לינוק - ואין מאושרות משתינו על החלק הזה שבחיינו(ההנקה המתמשכת...).

לסיום אני ממליצה לך מ-א-ד לנסות שיעור בריקודי בטן. אני למדתי 4 שנים (לפני ההריון). יש בריקוד הזה משהו נפלא עבור כל אשה, במיוחד היום שהמדיה מקדשת את צורת הגוף הלא-אנושי והלא נשי בכלל. משהו שמלמד אותנו להתחבר לגופנו ולאהוב אותו כמו שהוא. בלי יותר מדי דיבורים, רק באמצעות המוזיקה הסוחפת, התנועות ששייכות לנו(באופן הכי ראשוני), והתלבושות מעוררות ההשראה. אני ראיתי עשרות נשים, מגיל 16 עד 60 פלוס, בכל הגדלים והצורות, טוסיק קטן/גדול, ציצי קטן/גדול, מגיעות לשיעורים, כל אחת במצברוח אחר, וכולן יוצאות עם חיוך ענק מרוח להן על הפנים. אזכיר גם את הנשים שמגיעות לשיעור ראשון עם טרינינג וטישרט ענקי, ואחרי שיעור או שניים כבר באות עם חולצת בטן וצעיף על המותן.
אז נכון, חלקן נראות לפעמים כמו לוויתן שנסחף אל החוף עם כל הצמיגים והכל בחוץ, אבל-למי אכפת?!? וזה היופי שבזה. היכולת להשתחרר מהביקורת והשנאה העצמית שהצליחו להטמיע בנו כ"כ חזק. מומלץ בחום לכל אשה. במיוחד לבעלות ציצי גדול ובטן שהם פריטי חובה כל רקדדנית בפוטנציה (רקדדנית-יצא לי טעות הקלדה אבל נראה שהמצאתי מילה בול במקום!!!).

והעיקר שתרגישי שלמה עם עצמך-מה שלא תחליטי.

לא קראתי הכל עד הסוף, אבל
רציתי לספר על חברה שחשבה על כזה ניתוח כשהיתה נערה, והחליטה שלא בגלל ההנקה.
היום אחרי שני ילדים והנקה, היא רזתה כל כך ובכלל לא צריכה ניתוח כזה.
גם זה קורה.

ציצי,
בנוגע לחששות שלך מפני סרטן השד. זה נכון שככל שרקמת השד גדולה יותר הסיכויים לסרטן גדולים יותר. זו הסיבה שסרטן השד נדיר מאד אצל גברים. אבל ממה שקראתי כריתה מוחלטת של שני השדיים עדיין מותירה 10% סיכויים לחלות. הלא את מתכוונת רק להקטין ולא לכרות את השדיים לגמרי, מכאן שעדיין תצטרכי להתמודד, כמו כולנו, עם הסיכוי לחלות.
מצד שני, יש פקטורים אחרים שיכולים להשפיע על הסיכויים לחלות בסרטן. אם את לא נושאת את הגן של המחלה (דבר שאפשר לבדוק, אם יש לך ספק) הסיכוי לחלות יורד בהרבה. מעבר לכך, ממה שקראתי פה באתר, הנקה ממושכת, למשל, מורידה את הסיכויים לסרטן (אני חושבת ש בשמת א אולי תוכל להרחיב בנושא), וגם תזונה נכונה ואורח חיים בריא יכולים להשפיע.
בקיצור, אם הרצון להמנע מסרטן הוא שיקול מרכזי עבורך, אני אישית חושבת שזו לא סיבה מספיק טובה. או לפחות כדאי לך ללמוד את הנושא לעומק ולהתיעץ עם יותר מרופא אחד כדי להיות בטוחה שכן.

חברה טובה שלי היתה חולה בסרטן השד, עברה כריתה ולאחר מכן תהליך ארוך וקשה של שחזור. היא בלתה הרבה זמן במחלקת פלסטיקה בבית החולים, מאושפזת לרוב בחדר אחד עם נשים שנמצאו בבית החולים בעקבות סיבוכים של ניתוחים קוסמטיים. יצא לי לבלות אתה הרבה כשהיתה מאושפזת, ראיתי את הצלקות, את צינורות האינפוזיה, את האחיות שמעירות את החולים בחמש בבוקר למקלחת "כי זה הנוהל", ושמעתי את הסיפורים של שכנותיה לחדר- כל אחת והסיפור העצוב שלה. נשים כמוך- בריאות ומתפקדות, עם פגם זה או אחר בגופן שגרם להן לבחור באופצית הסכין. מה אגיד לך? אני לעולם לא אהיה מסוגלת להכנס לניתוח ואשפוז מרצוני החופשי. הסתכלי על הגוף שלך: הוא שופע בריאות וחיוניות. זה נראה כל כך מובן מאליו, עד כדי כך שאנחנו מוכנים לסכן את החיוניות הזאת בהינף סכין בגלל כמה גרמים מיותרים במקום הלא נכון. הייתי ממליצה לך ללכת ולבקר בבית חולים. לראות איך תיראי ביום שאחרי, עם הצינורות והאינפוזיה והפיג'מה הירקרקה, עם התחבושות והכאבים והתשישות.

יתכן שדברי נשמעים קיצוניים. את מוזמנת כמובן להתעלם מהם אם הם מפריעים לך. אני מאחלת לך שתמצאי את הדרך הנכונה עבורך, ותהיי שלמה עם כל החלטה שתקבלי.

למה הן עומדות בפוזות משונות כאלה, למה הן משדרות סקס, ולמה הן לובשות חזיות שקטנות עליהן?
נרה לי שדסמונד מוריס נתן הסבר לזה פעם.לקופות אדם אין כידוע שדיים עגולים כמו אידיאל היופי אצל האדם. לדעתו, מרכז המשיכה של הקופה הוא הישבן שלה. אבל כשהקופים הזדקפו(כלומר, אנחנו) היה צורך ל"הזכיר" את הישבן ולהפוך משהו קדמי לסממן מיני. כך ניתנה שרידות גבוהה יותר לנשים בעלות חזה עגול , ואם הייתם שואלים את הבבון מה סקסי בעיניו אצל הבבונה התשובה היא "טוסיק אדום ונפוח".

ואגב אני מגיל חצי שנה כבר הלכתי עם חזיות ברזלים . בכל אופן יש בארץ 60 חנויות המשווקות את שנטל ודי לחכימא.

רציתי להדגיש שלדעתי חזיה טובה היא לא כי לעמוד בסטנדרט חברתי אלא עניין של נוחות וכן נושא אורתופדי- משקל החזה לא משמש כנטל על הגב-בלי חזייה, או רק על הכתפיים-עם חזייה לא טובה.
לגבי מה שהמוכרת אמרה לך, ציצי יקירתי, לדעתי אין למספר חשיבות. כל דגם הוא אחר, וכל חברה היא אחרת. כמו בבגדים ובנעלייים ובכל דבר.

היי פיקו.אני אודה לך מאוד אם תשלחי לי את מס. הטלפון של החברה שנותחה והניקה, לדוא"ל
[email protected] תודה ! (האם אוכל להתקשר אליה בסוף השבוע?)
לקח לי כמה ימים, אני מאוד מבולבלת ומתלבטת - לא פחות מלפני פתיחת הדיון כאן.
הבוקר, למשל, אני ממש במצב רוח לא משהו בעיניין "הציצים ואני - לאן?!"
כבר אחרי שיחת טלפון עם חנות שקניתי בה חזיה אחרונה. לא תאמינו, התקשרתי כדי לוודא מה המידה שלי ! הם נוהגים לשמור את זה במחשב, כיאה לחנות עם לקוחות קבועות שמשאירות החל מ 250 שקלים עבור חזיה. לא ידעתי את מידתי. מרוב דכאון אני תולשת את הפתקית שמחוברת לחזיה, סוג של הדחקה.
אחרי שחלק מכן נתנו את מס' החזיה, רציתי להבין איפה אני נמצאת. קיוויתי שבמקום טוב באמצע...אבל נדמה לי שלא. המוכרת ניסתה להסביר לי שלא ניתן להשוות לחנויות אחרות, כי זה שונה מחנות לחנות ובמדינות שונות. אני לתומי חשבתי שזה אמור להוות קוד שמוכר ואחיד בכל מקום ! לא הבנתי כלום מההסבר, כולל זה שאם אני , נניח, 75c ואני מרזה בהיקף הגוף, אז זה הופך ל 70 d
לא ברור. אצלה אני מופיעה כ 80 g !!! נשמע מזעזע, לא?! המוכרת אמרה לי שהיא באותה המידה ומרוצה מאוד (היא צעירה ממני ב 10 שנים, בערך בת 24). אמא שלה, שהיתה באותו גודל ציצים והיקף גוף גדול יותר, עברה לא מזמן ניתוח והיא בעננים (היא אחרי 3 לידות והנקות).
לאמא שלה אמר הרופא, שיש סיכון בציצים גדולים, מעבר לאי הנוחות, של התפתחות סרטן השד.ושבמקרה שהיא היתה, מומלץ לה לעבור ניתוח. אם ככה, מדובר בגודל שלי !
כמובן שאני אלך לייעוץ פרטי ולא אסתפק בנסיונם של אחרים, אבל זה נשמע מפחיד. כאילו לא מספיק הדיכאון...
אני קוראת את מה שאתן כותבות ומרגישה סוג של הקלה. הבעיה קיימת, במלוא כובדה...אבל זה כמו לצאת מהארון...
שיהיה חג שמח, לכל הציצים - קטנים כגדולים, מ(ע)ניקים ולא, עומדים ונופלים, מרוצים ופחות, ובמיוחד לאלו הננטשים לאנחות.

למה הן עומדות בפוזות משונות כאלה, למה הן משדרות סקס, ולמה הן לובשות חזיות שקטנות עליהן?
לא קונה ע"ס תמונות כאלה.
(ובכל מקרה אחזור להמלצות שלך כשיגמל צעיר ילדי).

לבעלות חזה גדול אני ממליצה בחום על החזיה הזו שאני משתמשת בה כבר 3 שנים. יש לה תמיכה של ברזל (לא מרגישים אותו בכלל) היא אלסטית מאד ונמתחת לגודל ולכיסוי הרצוי אבל הבד חוזר לגודל המקורי שלו אחרי השימוש. הסגירה שלה היא מקדימה. החזה יושב בה נהדר ולא בורח גם בתנועה. היא פשו נצמדת לגוף כמו עור שני.
הגב הוא בצורת X מה שמחזיק את העסק יותר טוב ומונע את הכאב בכתפיים.
http://www2.victoriassecret.com/commerc ... SBRPBBVBRA

והנה קישור לסדרה כולה שנקראת Body by victoria . אגב בתמונות רואים את הדוגמנית עם כל הסחורה בחוץ. זה לא ככה באמת. אבל מה שכם הסידרה הזו משאירה את מרכז החזה והצוואר פתוחים ומאפשרת ללבש חולצות עם פתח גדול ומחשופים ללא חשש
http://www2.victoriassecret.com/collect ... SBRPBBVBRA

הם שולחים לישראל בדואר ומנסיוני זה מגיע בצ'יק ובלי בעיה - גם המחירים אטרקטיביים.

A bit late, but I'm going to jump in as well.
Well, it seems that I am the 'boob queen' with my impressing 38 H size (and no, that wasn't a typo!). I have always had problems with my busts, and never really liked them. But as others have written, when I started nursing everything changed
It took me and my low weight baby 5 days to establish the nursing, but here I am 7 years later, still nursing (on to number 3, in a row, with a bit of over lapping ) and appreciating them everyday even more. I can't say that I love my boobs, but I can most certainly say that the rest of my family does! My son (7) will always find an excuse to lean on me.. i.e. on his cushions. My daughter (4) is full of compliments ('mommy, you've got such soft and comfortable tsitsi...), and my baby (1) practically lives on them (in all respects). My husband (who doesn't get much time with them LOL) keeps thanking them for the great job they've done.
I too fantasize on having smaller humps, which can fit into my hand (a dick of a guy once told me 'more than a mouthful is more than enough' (:<) and who knows, maybe when I am rich enough with little else to care for, I might indeed get them standarized.. In the mean while, I buy great bras which are costom made (from the States) at Desent Exposure
Every women is different, and my experience could never translate to yours... but, I just feel like saying to you, that if I could carry my mountains through pregnancy and nursing (yeah, the second or third day after birth, when the milk comes in is when you will discover new peaks LOL), anyone can!!!

מצאתי את זה http://www.kan-naim.co.il/artical.asp?id=5019&cid=22
ואת זה
http://www.boutique.co.il/news.asp?ID=506&start=46

בכל מקרה הנה האתר של WOMEN ONLY

אז הנה
ומסתבר שמלכת אנגליה גם לובשת CUP F , האם היא מאחת כותבות הדף?
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2939493,00.html


והמדריך אותו חיפשתי מדריך: איך לבחור חזייה?

ועוד בנושא אם כבר מצאתי.......
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2860819,00.html
חזיות בניו יורק
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2162097,00.html

אני לא חושבת. כשהלכתי למירל, קיבלתי המון טיפים לגבי איך חזיה צריכה להיות על הגוף.
למשל: ככל שההיקף קטן יותר-של החזיה , מחזיק טוב יותר(בניגוד למוכרות שלא מבינות ומנסות לדחוף לך היקף גדול במקום CUP בגודל האמיתי שלך) , מאד קריטי לשנות את הכתפיות באורך המתאים ולקצר אם צריך אפילו אם דורש תיקון.
חשוב לסדר את החזה בתוך החזיה, לרכוס את הקרסים , לסדר את הכתפיות ועוד אי אילו עניינים. מאד קריטי שהחזה לא "יציץ"\יגלוש מהצדדים או מלמעלה.

ולאחותי חובבת חזיות התחרה: שנטל, רק שנטל!
http://www.chantelle.com/phpscripts/index.php4?[po]mnf id[/po]=13
קצת חבל שגם אצלם רואים בתמונות חזיות של שטוחות, אבל אל תתנו לזה לבלבל אתכן! הם מגיעים גם במידות מכובדות ועומדים בעומס באופן אלגנטי;-)

אתן לא חושבות שאפשר למדוד לבד (או עם חברה)? יש את המידה שהיא היקף בית החזה והשניה היא מהקפל לפטמה. בטח באינטרנט יש אתרים שמסבירים איך למדוד (אין לי זמן עכשיו לחפש).

אישית התמכרתי לחזיות יקרות אך מדהימות מפירמה צרפתית שמשוות לחזה מראה מעורר קינאה..
שתפי אותנו בבקשה! (אני מכורה לחזיות (היקרות בטירוף) של Chantale ו-Passionata)

שמעתי שגם בWoMAN ONLY מודדים. גם אני הייתי במירל. מבחינת חזיות הנקה יש שם רק את האמה ג'יין שיש גם בשילב ובאינטימה . אבל בהחלט היחס מאד מקצועי. ועוד לא הזכירו כאן את המוכרת שנדחפת לך לתא מדידה. כאילו יש שם מקום עבורה עם החזה של ההנקה.
היום כואב לי הלב לראות נשים עם חזה מפואר שלובשות חזיה לא מתאימה. אישית התמכרתי לחזיות יקרות אך מדהימות מפירמה צרפתית שמשוות לחזה מראה מעורר קינאה.

הלאה הזבניות המנוסות, שמכריזות קבל עם ועולם : "את בטוחה שאת 34 דאבל די? את לא נראית!. אני אתן לך 36 די, זה אותו הדבר!" (לא, זה לא!)
צודקת, ולכן מומלץ להגיע לחנות "מירל" ברמת אביב (ג', אני חושבת, אבל אל תתפסו אותי באות) שם אחת ולתמיד יספרו לכן מה המידה האמיתית שלכן. נורא-נורא יקר שם, אבל במחיר מופקע של חזיה אחת (300-400 ש"ח) מקבלים מדידה מהימנה לכל החיים (או לפחות עד ההריון/הנקה הבאים.)
שנים הסתובבתי בחזיות 75C מעוכה ודואבת, עד שהבנתי והשלמתי עם היותי 70E.

יושבת במושב האחורי ומניקה את בתי היושבת בכסא הבטיחות. לא רואים דברים כאלה בחזה מידה B, אני מבטיחה לך.
בדיוק!
שכחתי לומר שזה כל כך שימושי ציצי גדול כשמניקים באוטו תוך כדי נסיעה, כשכולם חגורים!!!

(גיאודזית, איך את מסתובבת בלי חזיה???)

קודם כל, תיקון טעות רווחת: מידה DD

E, מידה DDD

F.
ועכשיו א. הזדהות מלאה עם עניין ההזעה מתחת לציצים, שהתחלתי לחוות רק עם לידת ילדי השני, עת גדלתי מ E ל F (גיאודזית, איך את מסתובבת בלי חזיה???).
ב. הלאה הזבניות המנוסות, שמכריזות קבל עם ועולם : "את בטוחה שאת 34 דאבל די? את לא נראית!. אני אתן לך 36 די, זה אותו הדבר!" (לא, זה לא!).
ג. ציצי - הסיבה הנפוצה לתאונות הדרכים באיזור חבל מודיעים, היא התמונה שלי, יושבת במושב האחורי ומניקה את בתי היושבת בכסא הבטיחות. לא רואים דברים כאלה בחזה מידה B, אני מבטיחה לך.

התלבטתי אם לקשר או לא. סיפור מפחיד על ניתוח שהשתבש

אהבתי את הביטוי.
בלוטות על.

קניתי.

כן, זו אני, ומעל ה-70E שלי (על גובה לא מרשים של 1.55 וגוף קטן במידה 36) יש גם פנים.
אבל מי רואה אותם? כל מה שרואים זה זוג בלוטות-על, שבארבע שנות ההנקה המפוצלות שלי זינקו קדימה עוד יותר.
ואין ספור פעמים רציתי להיפטר מהן, להעלים אותן, והאפשרות של ניתוח כל כך מפחידה אותי, שהיא בכלל לא אפשרית.
ועדיין, אני מזדהה עם רבות כ"כ פה. אוף... מי נותן אגוזים לחסרי שיניים?

פתחתי התאמות משלי לתנוחות הנקה שיתאימו לי שלא מצאתי באף הנחיות.

אולי תפרטי, לטובת גדולות שדיים אחרות שרוצות להניק? אולי בדף חדש? טיפים להנקה עם שדיים גדולים

אני רוצה לחזק אותך בדרכך ובמסע שאת עוברת.
מנסיוני, (ולי יש זוג בגודל DDD-E) מאד חרדתי ממה יקרה בהריון ובהנקה והייתי בטוחה שארגיש כמו פרה חולבת, מה עוד שלפני ילדה חברה גם עם ציצים גדולים שהניקה לידי וכמעט מתתי מבושה ומבוכה עצמית מזה שהזדהיתי איתה מבפנים.
אף על פי כן, בהריון הם גדלו, ולמרות הגודל הנוסף (H!), המשקל, וחוסר הנוחות במיטה, להתהפך למשל (הבטן הפריעה לי הרבה פחות מהציצי) הרגשתי טוב איתם (למרות שזו היתה הפעם הראשונה בה חשבתי שאולי אקטין אותם יום אחד). ההנקה זרמה, במפתיע, בשמחה וקלות, עם עונג אינסופי שנמשך עם שני ילדי לאורך 3 שנים (לסירוגין) פתחתי התאמות משלי לתנוחות הנקה שיתאימו לי שלא מצאתי באף הנחיות.
הציצים חזרו לגדלם ולדעתי אף לא נפגעו בגדלם. איך שהוא, לאורך השניטם הם איבדו מגדלם וכרגע אני ב-D.

זה רק לשיקולך, ורק מנסיוני האישי.

ענין נוסף, ראיתי שצינת שאת שואבת עונג מיני מהחזה, ועד כמה שידיעתי מגעת הסיכויים לשימור הרגישות בפטמות נמוכים (עבורי לפחות זה עם 3 סימני קריאה) אז הייתי מציעה לך לבדוק גם אספקט זה.

אז המון בהצלחה, ועם שמחה ואור.

וו'או !
לא היתה לי גישה לכאן, מספר ימים.
התרגשתי נורא, המון, מיליון...לקרוא את מה שנכתב כאן, ועדיין.
בעצם, צריכה לקרוא שוב, ושוב.
אחר כך אנסה לכתוב, אם יהיה לי מה.
פיקו - תודה. אני אתן לך כתובת דוא"ל בקרוב.
בקי, גיאודזית, בשמת, ענת, שמיכת...ולכולם : פשוט תודה. משקל הציצים לא קטן עדיין...), אבל הלב התרחב, גם אם מוטרדת במחשבות רבות, סותרות, ולא עקבית בדעתי.
לרגע אני לגמרי בעיניין של לוותר, אחריו בלדחות, וממש דקה אחר כך חוזרת התחושה של "עכשיו או אף פעם לא"!(כי אולי כשכבר יהיו לי ילדים, לא ארשה לעצמי לעבור ניתוח , תהיה לי אחריות גדולה מידי על אחרים ולא רק על עצמי.
קצת נורית גלרון ברקע, ואמשיך להגג , לעצמי - בינתיים.

בקי,
כשאני קוראת את הדברים שאת כותבת ואת דברי צי צי שפתחה את הדף, אני מתמלאת כאב. כי אני מכירה את התחושות האלה - רק שאצלי הן באות בהקשרים אחרים.
להרגיש איתו חופשיה ומשוחררת לחלוטין.
זה לא בדיוק התיאור המדויק של ההתנהלות שלי עם גופי, אם כי חל שיפור בנושא בשנים האחרונות, וזו למעשה הנקודה שלי.

אני מה שמכונה שמנמנה. מלאה.
לאחרונה הזדמן לי להסתכל באלבומים ישנים של שנות נערותי. הייתי בשוׁק.
תמיד הרגשתי שמנה, מלאה. הכרס המשתפלת שלי (ירשתי את מבנה הגוף של אבי) תמיד הפריעה לי ללכת עם חולצה בתוך המכנסיים. תמיד הייתי נבוכה בגללה. שנים על גבי שנים קונספט החולצה בתוך המכנסיים היה זר לי(אז לא היו חולצות בטן, או סתם חולצות שמגיעות עד לקו החגורה).
ולאחרונה, כשהסתכלתי על תמונות מאותן שנים, הוכיתי בתדהמה:
בכלל לא הייתי שמנה! והכרס? בקושי רואים אותה!!! מי זאת הבחורה החמודה והמצודדת הזו? אני???
לא... לא יכול להיות... בואינה, נראיתי ממש טוב!!! איזה בעסה שהרגשתי עם זה כל כך רע...

תמיד שנאתי את השם שלי.
הוא תמיד נשמע לי שם של פרחה (ואני מתנצלת מראש הסטריאוטיפ), ותמיד הייתי נבוכה ממנו.
בשנים האחרונות הייתי בטיפול פסיכולוגי (יצא לי בתחילה בהקלדה "טיול פסיכולוגי"... ). שם במסגרת האוברול הכללי, נדרשתי גם לסוגיית השם.
זה עלה אחרי שנתיים בטיפול ואני זוכרת איך הפסיכולוגית שלי בדיוק אמרה כמה משפטים ברצף עם השם שלי. הסתכלתי עליה במבט של בחילה ואמרתי לה: את מוכנה להפסיק להגיד את השם שלי כל הרבה פעמים? פעם אחת לא מספיק???
זה מוזר, כל השנים האלה יכולתי לשנות את השם שלי. זה הרבה יותר הפיך מניתוח. לא יודעת למה לא עשיתי זאת. המעניין הוא, שמאז שעלתה סוגיית השם, ומאז שלמדתי לקבל את עצמי יותר ולאהוב את עצמי יותר, השנאה התהומית לשם והבושה פחתו להן. אני היום בסדר עם השם שלי. אני אפילו לפעמים תופסת את עצמי מדברת לעצמי תוך שימוש בשמי. מוזר...

אני יודעת שזה לא ממש דומה לסוגיית הציצי. אולי דוגמאת הכרס יותר מרגישה קרוב. אבל הנקודה שלי היא שאולי יש מה לשאול את עצמנו, כמה מתחושות המבוכה והסלידה מאיזשהו חלק בנו, הן תוצאה של תפישה שניתנת לשינוי - אם רוצים.
אני לא מנסה לרגע לטעון שהקשיים שתיארתן בקי וצי צי הם לא אמיתיים. אני בעצמי חווה חוויות דומות!
אני רק מנסה לתהות, האם יש דרך לחוות את אותו מפגש עם המציאות: המבטים, הסרבול, הזיעה וכו' - שהיא אחרת. האם יש דרך לתפוש את זה אחרת. להרגיש אחרת בעקבות אותן חוויות בדיוק.

נכון שניתוח זו דרך אחת להתמודד עם העניין. אני מניחה שאני באופן אישי פחות מתחברת אליה מהמקום שצי צי תיארה למעלה: מה, לנתח איבר בגופי, כשאני אישה בריאה?!
מאידך זה כמובן לגיטימי בעיניי וחשוב שכל אחת תמצא את הדרך שלה כדי לחיות בהרמוניה עם גופה. ואם זאת הדרך, אז זאת הדרך. מה שאני מנסה לתהות כאן זה אם זאת הדרך היחידה.

לאור התשוקה שלך צי צי להניק, לאור העובדה שעוד מצפים לך הריונות שבכל מקרה ישנו את שדייך, אולי יש דרך ביניים, לפחות כרגע להתמודד עם הקושי. אולי אפשר להחליט לדחות את הניתוח - או את ההחלטה על הניתוח - לאחר הלידות וההנקות. ובינתיים לפעול במישור אחר: את מתארת סבל רב. ואני תוהה אולי בינתיים אפשר לנסות להתחיל לבחון את מערכת היחסים עם הציצים אחרת. אולי להזמין אותם לכוס קפה. להתוודע אליהם. אולי היכרות מחודשת...
אולי - אם זה בסדר מבחינתך שאני מציעה זאת - לבדוק יותר לעומק את משמעות התחושות שלך אליהם. מה זה אומר על תחושותייך כלפי עצמך, מה השורש של זה, מהיכן זה מגיע... ובעיקר, אולי להתוודע מחדש אל עצמך כבעלת ציצים גדולים... אולי יש דרך להפוך לבעלת ציצים גדולים גאה...?

בקיצור: אפשר לעשות ניתוח להקטנת ציצים. ואולי אפשר במקום (או בינתיים) לעשות "ניתוח להגדלת הנפש"?


אלה המחשבות שלי.
אני מקווה שלא ירדתי לפסים יותר מדי אישיים מבחינתך צי צי, ואת כמובן מוזמנת למחוק מה מדבריי שנראה לך לא הולם.

יפה לקרוא דברים שנכתבים כאן.
אני חוזרת לדף על מנת לכתוב ולחזק מעט את הקול שאומר שציצים גדולים הם גם קושי.

גם לי כמו לגיאודזית יש חזה גדול ובהריונות הוא גדל יותר. בעבורי זה היה סבל. הרגשתי כמו לוויתן. אני לובשת תמיד חזיה וניראתי כמו אשה עם מדף.
הבטן לא היתה כל כך גדולה אבל הציצים שלי היו באזור זמן שונה משלי. שנאתי את זה. באמת! ממש שנאתי.
אח"כ ההנקות. אני אוהבת להניק ושמחה שזה התאפשר לי. אבל גודל הציצים שהגיע למידה E היה עינוי בעבורי. גדול, כבר, מסורבל ובעיקר מכוער מאד בעיני.

כתבתי כבר קודם בדף הזה שעשיתי החלטה בצעירותי שאני רוצה להניק ולא מוכנה לוותר על השלב הזה ולכן דחיתי את הניתוח. אבל אני חושבת שחזה גדול יכול להיות מקור לסבל.
דימוי הגוף שלנו הוא לא פחות רגיש מדימויים עצמיים אחרים שלנו. ולמי שהמראה החיצוני האופנתי שלה חשוב לה, חזה עצום יכול להוות בעיה גדולה מאד.
אישית נמאס לי לנסות ולהסוות אותם. לנסות לחפש חולצות שהן לא אוהל ולא מנפחות אותי ולא הופכות אותי למועמדת לצילומי פלייבוי, זה כמעט בלתי אפשרי. זה מגביל אותי מאד. חשוב לי להיות אופנתית, אני אוהבת ללבוש בגדים מחמיאים. כשאני מסתכלת בראי אני מרגישה שהחזה הגדול שלי גורם לי להראות אחרת מהדרך שבה אני רואה את עצמי.

בניגוד לניתוח להגדלת חזה ששה המטרה היא לבלוט יותר, המטרה בהקטנה חזה היא לבלוט פחות. להפסיק ולהיות אובייקט מיני. לחסוך את מבטי הגברים, לא לזכות בהם.
הקטנת חזה באה ממקום של כאב, של עלבון שאנחנו נושאות עימנו מאז נעורנו כשהענין בנו הופנה בדרך כלל לאיבר מסויים מאד בגופנו. ומכיוון שעד היום הזה, אחרי לידות והריונות, אחרי שעשינו בחיינו כל כך הרבה דברים עדיין הגברים שחולפים מולנו ברחוב, בסופרמרקט, בעבודה ובכל מקום נועצים עיניים בחזה הגדול שלנו והופכים אותנו מאימהות, רעיות, קונות תמימות או סתם נשים ל אובייקט סקסואלי.
במקרה שלי זה אפילו מורגש עוד יותר כי אני גבוהה ורוב הגברים בישראל נמוכים ממני כך שהם ניצבים בקו עין ישיר עם ה"מטרה" (לשמחתם הגדולה). הגברים הישראלים גם לא מתביישים לנעוץ עיניים. לא מנסים להסוות. אני מרגישה נבוכה להלבש יפה כאן. המבטים האלו הופכים אותי למי שאינני רוצה להיות.
כשאני חושבת על ניתוח אני מקוה להיות קצת פחות. לא קצת יותר.


אני מקנאה בך גיאודזית על השלמות שאת מרגישה כלפי גופך. על היכולת שלך להרגיש איתו חופשיה ומשוחררת לחלוטין. אשריך וטוב לך.

כשהייתי נערה מתבגרת לא הייתי בטוחה אם אני בן או בת.
הציצים היו מטרד נוראי. הגודל אמנם לא היה עצום, אבל התחושה שהם מיותרים היתה עצומה. חשבתי על עשרות דרכים איך לממש את החלום להיפטר מהם.
אחרי אי אלו עשרים שנה נהייתי אמא, ונהנתי ביותר להניק במשך שנתיים וחצי. עולמי הנפשי השתנה מאד ואני מאד מברכת על כך שלא עברתי את אותו ניתוח.
לפני הרבה שנים גם עשיתי קעקוע. נהניתי ממנו עשר שנים תמימות, אך כבר שבע שנים שהוא ממש מיותר לי. אבל את הנעשה אין להשיב.

אם את פוחדת ממה שיקרה לשדיים בהריון - ההריון הוא רק תשעה חודשים והוא עובר. לא כל הסימפטומים של ההריון מטרידים כל הזמן. כשאני הייתי בהריון הגוף והנפש היו כל כך מלאים בשמחה על הפלא הקטן והמדהים המתרחש בתוכי כך שהסבל מהסמפטומים התגמד.

אוקיי. נראה לי שאני הולכת להביא לכאן את הקול של: ציצי גדול וטוב לה.

יש לי ציצים גדולים. לא ענקיים אבל מידת DD מכובדת לפני ההריון. עכשיו בתקופת הנקה מלאה הם גדלו בטח ל- F, E אלוהים יודע, אני לרוב לא מסתובבת עם חזייה (...).
ציציי הגדולים אינם זקופים כלל וכלל. יש שישתמשו בביטוי "מגיעים עד הרצפה" (;-)). טוב, כמובן שזו הגזמה פרועה < מתגוננת > אך הגרביטציה בהחלט עושה בהם שמות, בפרט כעת.
הפיטמה שלי - אם היתה אי פעם (אולי בגיל 16) באזור שאם מסתכלים מהצד זה נראה כמו ציצי עם אף סולד - (נקרא לזה "פיטמה סולדת"...? ביטוי מוזר...) - הרי שכעת היא מסתכלת לרצפה בלבן שבעיניים.
והגודל של הפיטמה... אל תשאלי. אולם ריקודים אפשר לייסד שם.
בקיצור, הבנת את התמונה.

א-ממה, מרגישה טוב!
נתחיל בזה שכנראה קיבלתי מהסביבה הרגשה שהחזה הגדול שלי הוא מאוד נשי וסקסי. אז כנראה זה מה שנשאר איתי. נשי וסקסי.
גם כשהייתי מסתכלת במראה בפרופיל ומותחת קצת את העור ומרימה את הפיטמה למצב של פיטמה סולדת ומתסכלת בהתפעלות על התוצאה המשופרת - גם אז, למרות הרצון לשפר - והרי יש מה! - עדיין נטיתי לו חסד. ובעיקר, קיבלתי אותו. כפי שהוא. לא מושלם, אך עדיין שלי. ונשי.

בהריון הציצי גדל. אז גדל. דימוי הגוף בהריון הוא כל כך גבוה אצל נשים רבות, שגם אני הסתובבתי גאה על כל מפל שומן עדין שנוסף, על כל קימור חדש, על כל התעגלות עוטפת. אני ב ה ר י ו ן ! ואין יפה ממני!

אחרי הלידה הנקתי יומיים ואז הכל הסתבך (בגלל גודל הפיטמה) ונאלצתי להפסיק.
חודש. כמעט חודש של שאיבות מסביב לשעון לקח לי עד שחזרתי להניק. אני לא יכולה לתאר לך את ההתרגשות שאחזה בי ביום שבתי חזרה לינוק ממני. אני לא יכולה לתאר לך את האושר, העונג, ההתעלות, הקסם, הלב הרוטט שאני חשה - עד היום, חצי שנה אחרי! - בכל פעם שהיא גומעת אותי. זה מרגש עד דמעות.
וציציי? תודה לכם. תודה תודה תודה. תהיו גדולים, תהיו מסרבלים, תהיו נפולים, תהיו מגבילים, תזיעו, תהיו מה שתרצו. תודה לכם ציציי על מה שאתם נותנים לבתי ולי. תודה.

מה רוצה אני לומר (חשבתי שאחרי הדברים היפים של ליאת ובשמת אני אשתוק ובכ"ז מצאתי שתיים-שלוש מילים בתוכי),
אז קודם כל אני מודה לך על פתיחת הדף היפה הזה. @}
שנית, אין ספק, שאת צריכה להיות שלמה עם עצמך. ועם גופך. ולהרגיש טוב. ואני שולחת לך חיבוק על הקושי, ההתלבטות והרגשות שעולים בך. נשמע כמו מקום מאוד לא קל.
אך אם את שואלת אותי, אני לא בטוחה שניתוח הוא הפתרון, בפרט כשיש סיכונים כאלה.

דיברו כאן כבר לפניי על כך שלפעמים זה פשוט בראש.
ואני מרגישה לגבי עצמי (ורק על עצמי אני יכולה לדבר), שזה באמת בראש.
עם אותו ציצי שלי, אפשר היה לכתוב דברים דומים לדברים שכתבת שלך. כשקראתי את הודעת הפתיחה שלך חשבתי לעצמי, שגם אני חווה קשיים פיסיים כמו שציינת, אך בעצם לא חווה אותם כלל. כלומר, אם תשאלי אותי אם אני מזיעה, אני אענה בחיוב. לומר לך שחשבתי על זה? לא ממש. כלומר, אני זוכרת את עצמי מרגישה מפלי זיעה זולגים תחת החולצה, אבל לא זוכרת שחשבתי שאפשר גם אחרת.
אני כותבת זאת לא כדי לבטל את רגשותייך או לומר שאין להם מקום. חלילה!
אני כותבת זאת כדי לתהות יחד איתך בקול רם - אם תרצי בכך - אם זה לא באמת רק עניין של תפישה. תפישת עצמנו. ואם כך הוא (ואת כמובן לא חייבת להסכים), אני תוהה אם המקום שדורש "ניתוח" אינו בכלל משהו פנימה בנפש... (אני מרשה לעצמי לומר זאת כי מי כמוני יודעת כמה "ניתוחי נפש" הייתי צריכה כדי להרגיש טוב עם עצמי בכל כך הרבה תחומים...)
את יודעת, לפעמים מסתובבים חיים שלמים עם תחושה קשה כלפי דבר כלשהו בנו, בגלל משהו שמישהו פעם אמר. אולי בכלל מישהו פעם זרק לך הערה שנפלה על עצב חשוף, ובכך התעצבה לה תפישה, אשר שונה לגמרי ממה שהיתה מתעצבת אילולא אותה הערה.
אולי זה משהו להתבונן בו, אם תרצי.

בכל אופן,
אני מקווה שתמצאי שלווה, שקט ואושר בעניין הזה (ובכלל), עם כל החלטה שתקחי.
@}

< באמת דף יפה >

אמא אינקובטור כבר כתבה, בגדול, מה שרציתי לומר בעניין השינוי בחזה תוך כדי ההריון.
אכן, גם אני קראתי בתנ"ך של דר' בר ונבעתתי וכו' וכו'.
הציצים שלי אולי לא גדולים אבסולוטית, אבל cup c (לפני ההריון) ויותר (עכשיו, תלוי ביצרן) למי שבסוף השליש הראשון של ההריון מונה 41.5 ק"ג של רצון טוב וקוממיות, לפני פיפי ואחרי אוכל, נכון לשקילה האחרונה בטיפ"ח -- זה תיק די כבד...
הם אכן גדלו. יש ימים שאני מסתכלת במראה והם נראים לי לחלוטין לא שייכים לגוף שנושא אותם, כאילו נתלו עלי ציצים של מישהי אחרת פתאום. גם התיאור שלך על ההזעה מתחת ועל הסרבול מאד מוכר לי, גם בטרם ההריון, ועכשיו יותר. מצד שני, כמו שכתבה אמא אינקובטור -- זה בסך הכל קצת יותר גדול. השינוי בגודל הפטמה, למשל, הרבה יותר דרמטי. וה"שד קצת יותר גדול" הוא אחד הדברים האחרונים שאכפת לי מהם עכשיו. לפעמים זה אפילו מרתק.
בגיל צעיר יותר הרהרתי לעתים באפשרות של ניתוח הקטנה, אם כי בגלל פחד אישי שלי מכל פרוצדורה ניתוחית שהיא הורדתי את זה די מהר מסדר היום.

עם כל זאת, יש תמיד מלכוד במתן עצות מהמקום הזה. נראה לי שאף פעם לא הגעתי למצב של ממש לא לסבול את עצמי בגלל השדיים. הם מפריעים לי לעתים מבחינה פיזית, הם נראים לי מוזרים ולא פרופורציוניים לשאר מידות גופי, הייתי שמחה לו היו מעט קטנים יותר, אבל לא פיתחתי כלפיהם שנאה אמיתית שבאמת תגרום לי לקום ולעשות איתם משהו, ומצד שני ברור לי שהנקה מאד חשובה לי, ולא הייתי מסכנת אותה כך.
מי שבאמת מתעבת את שדיה -- אני יכולה לשלוח לה חיבוק, אבל אין לי מושג מה ההחלטה הנכונה עבורה. אם דימוי הגוף שלך פגוע עד כדי כך, וברור לך שאלה השדיים בלבד שגורמים לכך, אז ייתכן שניתוח הוא הבחירה הנכונה בשבילך. רק שאם את מתכננת הריון -- עכשיו זה אולי לא זמן טוב.

בשמת, איזה יופי!

לגבי כל מיני קשיים פיזיים - אולי כדאי לנסות ללמוד פלדנקרייז שמלמד את הגוף להתארגן בצורה טובה יותר אם מה שיש. ואין הכוונה לחוג של פעם בשבוע בקבוצה אלא לנסות ללכת למורה פרטי שעובד איתך ועם הגוף שלך באופן יסודי כד י ליצר שינוי . בהצלחה בכל מקרה.

האמיני לי שילדייך יעדיפו אמא מאושרת גם אם לא תוכלי להניק!
הייתי דווקא נזהרת מלהשתמש בטיעון הזה - הוא דומה מאוד ל"עדיף אמא שפויה עם בקבוק מאשר אמא מיניקה עצבנית וממוטטת."

קראתי היום כתבה במוסף "תל אביב" על התארגנות למען ציצי טבעי.
ההתייחסות שלהן היא בעיקר נגד השתלות סיליקון והגדלות, אבל הן הקימו ארגון. ויש להן כתבה במוסף מקומי.
מילא כתבה סתמית, אבל התארגנות למען דבר כזה? לא יודעת מה אתכן, אבל בעיני זה סימפטם לשעמום משמעותי או לאיזו רעה חולה אחרת.
זה לא שאני בעד, כמו שבטח הבנתן כבר, אבל נגד? שכל אחת תעשה מה שטוב לה. מוטב לדעתי לעשות משהו, מאשר להישאר פולניה לבד בחושך , דהיינו לא לעשות... למי שלא מרוצה, כמובן.

וגם, אחרי ש"דיברתי" כל כך הרבה, ואחרי שהדעות שנכתבו אחרי נשמעו לי דומות מאד לשלי, חשוב לי להדגיש, שהכי חשוב בעולם זה שתעשי משהו שישמח אותך. שתבחרי כן או לא או במועד מאוחר יותר, אבל בחירה שלימה. אפילו בחירה בלהתלבט עוד. שלא תעשי צעד משמעותי כי ככה כולם חושבים...

ושוב - בהצלחה וחג שמח

כל כך הרבה כתבו כאן, לא נראה לי שאת זקוקה לתמיכה שלי אבל בכל זאת:
אל תחשבי על ביקורת עשי מה שאת מרגישה. האמיני לי שילדייך יעדיפו אמא מאושרת גם אם לא תוכלי להניק!

הדף הזה באמת מדהים. אתמול בלילה במקלחת חשבתי שאולי אחרי עוד כמה לידות (בעזרת השם) אני ארצה לעשות ניתוח להרמת השדיים. והנה היום דף כזה מופיע לו.
בעבר הייתי בחורה מלאה וכן השדיים היוו מרכז כובד לא מבוטל. כל התיאור שלך, ציצי, של הרחצה בים או בבריכה לחלוטין מוכרים לי, כשכל חברותי לבשו בגד ים ללא דאגה ושכבו כך על החוף, אני תמיד לבשתי חולצה או שמתי על עצמי איזשהו בד. אפילו מישהי העירה לי ברוב טובה שכאן כולנו מרגישות בנוח ולא כדאי שאתבייש.
אבל לפני כמה שנים רזיתי מאוד ויחד עם כל שומן אחר בגוף גם הציצי קטן והלך. היום החזה שלי כבר לא כבד ולא מהווה מוקד למשיכת מבטים כבעבר (שכ"כ שנאתי והביכו אותי), ונהפוכו בעקבות ההרזיה המראה שלו יפה פחות ונפול. אני מוצאת את עצמי מקנאה בכל אישה עם חזה מעט יותר מורם משלי ואם יש לי צער על השינוי זה מקורו.
אז בהחלט הרזיה יכולה להועיל, כי שומן יורד מכל הגוף כשמרזים, וזה בהחלט יכול לשפר את המצב הבריאותי שלך. שומן בכלל ובשדיים אינו בריא כלל ועיקר. אבל שימי לב לרזות בהדרגה ותוך כדי פעילות גופנית. זה מאוד משפר את תחושת הגוף. בהצלחה.

מבחינת גוף-נפש חזה גדול מעיד לרוב על צורך נפשי להעניק.
האם זה דבר שכדאי להסיר בניתוח?
האם זה דבר שאפשר להסיר בניתוח?
מכירה מישהי שעברה ניתוח להקטנה לפני שנים, הצליחה להניק באופן חלקי בלבד ועכשו שוב יש לה חזה ענקי מלווה בעודף משקל. (כלומר, את הבעיות האמיתיות שלנו אי אפשר להסיר בניתוח, אפשר להסיר רק לתקופה מוגבלת. הבעיות כבר ימצאו את הדרך לצוץ בחזרה - אם לא נטפל בהן בדרך הנכונה - דרך הנפש.
אז אולי הצורך להעניק הוא דבר שכדאי לתת לו הזדמנות לממש את עצמו?

איזה דף יפה (בכלל, בזמן האחרון יש המון דפים יפים של שיתוף ואחווה ותמיכה, שמתם לב?).
לי אין חזה גדול, אבל אני כן רוצה להגיד בקצרה כמה דברים, קצת פזורים:
א. גם אני מכירה נשים שהיה להן חזה גדול שקטן אחרי ההריונות וההנקה. למשל, אמא שלי, שעד היום נזכרת בצחוק איך קראו לה "והרי החדשות ועיקרן תחילה" – והנה, ירדה בכמה מספרים "אחרי".

ב. אני מצטרפת לכל מי שבקיאה בחומר על "הנקה לאחר ניתוח הקטנה": את יכולה לדבר עם כאלה שעשו את הניתוח והצליחו להניק, את יכולה לדבר עם כאלה שעשו את הניתוח ולא הצליחו להניק, בסופו של דבר זה הימור גדול מאוד עם סיכון גדול מאוד, שאי אפשר לדעת ממנו איך באמת את באופן אישי תצאי מהניתוח הזה. למישהי שאומרת שהיא רוצה להניק (בניגוד למי שלא חשבה על זה בכלל לפני הניתוח, או למי שמראש ידעה שאין לה כל רצון להניק) – חבל, ממש חבל, לוותר על חוויה נשית כל כך אדירה ומלאת יופי ועוצמה כמו ההנקה.

ג. גם אני לא אהבתי את החזה שלי. אחרים החמיאו לו מאוד (למשל, סבתא שלי, שחשבה שהוא מושלם, או למשל בעלי) – אבל אני לא הייתי מרוצה. היו לי הרבה מאוד תלונות אליו. זכור לי משהו על זה שהוא לא מסתדר טוב בחולצות, ועוד כל מיני דברים. קשה לי לזכור עכשיו, אחרי יותר משבע שנות הנקה רצופות. אבל אני זוכרת היטב את המבט הביקורתי שלי, החיצוני (זה שמסתכל עלי בראי ומשווה אותי כנראה עם איזה אידאל שמעולם לא היה קיים במציאות חוץ מאשר בדמיונם הפרוע של כל מיני גברים חולים בנפשם במדיה הכתובה, המצויירת וה"מרוטשת לאחר הצילום"). ואני זוכרת היטב את אי הנוחות הגופנית, שבאה מהיחס שלי לגוף שלי.

ומה קרה אחרי הלידה? מה שליאת תיארה כל כך יפה. הפסקתי להסתכל על עצמי במבט "חיצוני" ביקורתי (קודם כל, כי למי יש זמן ותשומת לב לטרוח להסתכל בראי כשאת עסוקה בתינוקת קטנה? לפני הכל, את עסוקה בהסתכלות בה, פלא הבריאה המתוק והמדהים, אחר כך, בראי את בדרך כלל רואה את עצמך לבושה בתינוקת, אז לא רואים מה שמתחת, ולבסוף, זה פורח מזכרונך ואחרי שלקח לך שלוש שעות לצאת מהבית – בין הנקה לקקי ללרחוץ את התוסיק להתלבשות בחלקים תוך כדי החזקת התינוקת – הופעה מוקפדת פשוט לא בראש מעיינייך).
במקום המבט ה"חיצוני" בא מבט פנימי: מבפנים החוצה, מה שקורה הוא שהחזה שלך הופך למקום קסום. זורם משם חלב החוצה, אל התינוק שלך. כשאת מיניקה את מרגישה את הזרימה הזאת של החלב והאהבה והשפע והשקט, ואת רואה את הפה הקטן היונק של תינוקך האהוב, את הפרצוף החמוד, את מחזיקה את גופו במצבים השונים של ההנקה – יונק ברעב בשקיקה מקסימה, רפוי ומלא חלב אחרי הנקה, ואת מתמלאת קסם ויופי ואהבה, והכל בא מהשדיים שלך. הם המקום שבו מתרחש הקסם הזה כל כך הרבה פעמים ביום, כל יום, כל יום.
היום אין לי שום רגשי אי נוחות לגבי החזה שלי. הוא יפה בעיני כי הוא מיניק. האהבה של הילדים שלי אליו הפכה אותו לחלק שאני שמחה וגאה בו, שינתה את הדימוי העצמי של הגוף שלי בעיני. אני לא חושבת עליו כמעט, אבל כשעולות שאלות כמו שלך, אני נזכרת איך היחס שלי כל כך השתנה בעקבות ההנקה, שהייתי רוצה שכל אשה תזכה להזדמנות לחוות את זה ולהרגיש את זה. איך אומרת יונת על הלידה? "להפסיד את זה זה כמו להפסיד את התחושה של החיים"? (סליחה על הציטוט הלא מדוייק, אין לי אפשרות לעשות חיפוש באינטרנט)

_האחות שעברה שם, אמרה לי:
עם ציצים כאלה גדולים, לא תמיד אפשר להניק._

"האחיות שעוברות שם", תמיד יש להם מה להגיד כדי "לעודד את היולדת" ולתת לה סיבה לפקפק ביכולת שלה להיות שווה משהו בתור אמא. (גדולים מדי, קטנים מדי, פטמות שקועות מדי, אל תרדמי עם התינוק - תחנקי אותו, ועוד כל מיני) נדמה להן שכך הן ממלאות את תפקידן על הצד הטוב ביותר. ממש עדיף לבוא לשם מוכנה עם ידע קצת יותר מעמיק - להתייעץ מראש עם יועצת הנקה.

סבתא שלי היה לה חזה מאד גדול בגודל אשכוליות גדולות, וההריונות עשו לה טוב, החזה של הצטמק ועכשיו בגודל נורמלי

יש אתר שמיועד לנשים אחרי ניתוח הקטנה הרוצות להיניק, ולכאלה השוקלות ניתוח. יש שם מידע טוב על הנקה לאחר הניתוח - עם דגש על כך שרוב הנשים שעברו ניתוח כזה אינן מסוגלות להגיע להנקה מלאה - הסתכלי במיוחד בסעיף Should You Have Breast Reduction Surgery? שאומר זאת במפורש. למי שכבר עברה את הניתוח יש גם כל מיני עזרים להנקה, שרק מדגישים כמה קשה להיניק אחרי הניתוח.
אני לא מהמפלגה הזו (לעומת זאת, אם מישהו ימציא פעם ניתוח להחלפת רגליים, אני הראשונה בתור), אבל אני חושבת שלכל אחת מאיתנו יש משהו (או הרבה משהואים) בגוף שהיא לא מרוצה ממנו. אחת ההסתייגויות העיקריות שלי מניתוח עכשיו היא העובדה שרוב השינויים בשדיים גרמים לא כתוצאה מההנקה, אלא בהריון - ואז יכול מאוד להיות שאת תעברי ניתוח גדול, משמעותי, כואב (שלא לומר יקר) רק כדי למצוא את עצמך נאלצת לחזור עליו או לעבור ניתוח תיקון אחרי ההריונות והלידות, ובלי שתוכלי להיניק. ואני מודה ומתוודה שחלב אם, בעיני, הוא הדבר הנפלא ביותר שאם יכולה להעניק לתינוק בחודשי חייו הראשונים, ואישית הייתי פוחדת לעשות משהו כל-כך דרסטי ובלתי הפיך עוד לפני הכניסה להריון. מה עם אופציית ביניים? לדחות את ההחלטה לאחרי הריון ולידה? אם הריון הוא אופציה בטווח של חודשים, זה אומר דחייה של שנה - וההשלכות של הניתוח הן לכל החיים. מהיכרותי עם חברותי שחוננו במידות נדיבות יותר משלי (וחלקן במידות מאוד מאוד נדיבות), גודל החזה היה אמנם מטרד בהריון, אבל שולי יחסית.

גילה, מה יהיה?
טוב, הפעם זה לא חוכמה: זה הציצים, לא אנחנו (-;

אני מאחלת לעצמי שאעיז לתת לקרני השמש ולמים הקרים להיות בקו ישיר עם ציצי, מתישהו בשנים הקרובות
די ברור לי שזה יקרה לי ככה בהדרגה, אם אמשיך להסתובב בסביבה הזאת...

ליאת, כל מילה מדהימה!

וסליחה על האריכות...

השארתי את הדף על הדסקטופ, לקריאה במועד מאוחר יותר - בדרך כלל לוקח לי כמה ימים, ועד אז כבר דברים אחרים מגיעים לראש סדר העדיפויות, כך שדפים כמו זה היו נסגרים והייתי שוכחת מהם, אבל אלעד (בעלי) קרא לי ושאל אם אני זו שפתחה את הדף, אז באתי לראות, נישלתי אותו מהמחשב ועכשיו אפילו אשתף אותך בחוויותי.
(הוא גילה את הלינק ונאלצתי לעוד הפסקה מתודית - אכן תמונות קשות )
שלי גדולים. אולי לא כמו שאת מתארת, אך גדולים. חלק מגודלם נבע גם מזה שאני לא מלאה ולא שמנמנה, אלא שמנה.
בהריון הראשון, הם גדלו עוד יותר. בעיקר לקראת סופו, ובסמוך ללידה.
כשניסיתי להניק בפעם הראשונה שלא מיד לאחר הלידה, אלא בחדר הנקה בבי"ח, הדר לא רצה לינוק, אלא לישון.
האחות שעברה שם, אמרה לי: עם ציצים כאלה גדולים, לא תמיד אפשר להניק.
אני, שכל חיי כבחורה עם ציצים, שנאתי אותם על גודלם ועל המגבלות שתיארת כה יפה, שלא חשבתי על הנקה עד שהייתי בהריון (לא חשבתי לא להניק. פשוט לא חשבתי.), עניתי לה: לא לחינם סחבתי אותם כל כך הרבה שנים. הם יניקו באבו אבוהם.
ןכך הם עשו, ועודם עושים ברצף עד היום, כולל חודש וחצי של הנקת בכור ואחיו - טנדם.

אחרי ההריון הראשון, ירדתי במשקל. וגם הם קטנו. יחסית. אך נשארו גדולים מדי לטעמי, ולמורת רוחו של אלעד, אני ממשיכה לדבר על ניתוח הקטנה, אחרי שאסיים עם ההנקות - מתכננת עוד שנים רבות כאלה...

כל מה שגילה כתבה לעיל, בהודעתה הראשונה - מזדהה ומסכימה לגמרי. (גילה, מה יהיה?)
כל הקושיים שתיארת - כאילו ותיארת אותי, למעט נושא הבגדים. גם ככה אני אוהבת להתלבש גדול ורפוי, כך שאין לי בעית בגדים גדולה במיוחד. מאידך, יכול להיות שזו הדרך שלי להדחיק את גודלם... בעצם, תוך כדי כתיבה, נזכרת שאחרי שרזיתי, בין ההריונות, כן לבשתי חולצות צמודות יותר...

מבחינת אי הנוחות בהריון - היא קיימת וציפיותייך מוצדקות. בהריון השני, דאגתי ללידת חורף ובכך הקלתי על עצמי מאד.
טלק (או קורן פלור - יש דיון שלם בנושא טלק בדף אחר) גם עוזר מאד.

מבחינתי, ומה שעובד עבורי, זו הידיעה שחשובלי מאד להניק, ולא אקח שום סיכונים בענין הזה.
אחת הסיבות העיקריות לכך היא שבעקבות ההנקה של הבכור, אני הרבה פחות שונאת אותם. זה ממש מעורר גאווה לראות תינוק שגדל ומתפתח לו בזכותי ובזכות צמד ציצים אלה. ומקל על שנאתי אליהם. עד כדי שקשה לי עכשיו להשתמש במילה שינאה ביחס אליהם! אני ממש לא שונאת אותם יותר ואפילו מלאת כבוד והערכה אליהם. וגם, שימי - מחבבת אותם, כולל מראם...

בהתחלה, התקשיתי להניק בציבור. ממש נבוכתי. אפילו ליד בני משפחתי הנקתי תוך כדי הסתרה ותמרונים.
היום - בגלוי, בכל מקום, ולפעמים אפילו שוכחת ציצי אחד בחוץ...

אם מישהו היה אומר לי שמצב כזה יהיה אפשרי עבורי אי פעם, בטרם הלידה של הבכור כמובן - הייתי מגחכת בקול!

יש לי חברה שעברה ניתוח הקטנה. היא לא הניקה. אם את רוצה, תתקשרי אלי ואתן לך את הטלפון שלה. שלי: 0544-544135.

שאלת, ולכן אתן את דעתי - אם את באמת מתלבטת, פשוט תעזבי את זה. חכי אחרי שהתינוק יגמור לינוק, ואז לכי על זה.
המחשבות שמציפות אותנו אחרי לידה הן מטורפות ומוטרפות. דכאונות בכל מיני גדלים, קריזות, בכי... וגם: אושר, גאווה וכאלה - והכל בעוצמות הרבה יותר גדולות ממה שחווינו קודם.
אני לא הייתי רוצה לאפשר לעצמי אופציה של להצטער על משהו בלתי הפיך שעשיתי.

נכון שאפשר ובקלות לגדל תינוקות בלי להניק. אבל עדיף להניק. לכולם. לאמא, לילדים, גם לאבא לדעתי. גם לדימוי העצמי שלנו.

חוץ מזה שהגוף בלאו הכי משתנה. ובהריונות ואחרי לידות - השינויים עשויים להיות גדולים וקיצוניים יותר. שמעתי גם על נשים שאחרי הנקה ממושכת קטנו ציציהן לגודל ממש חביב (מ - DD ל - cup c או b אפילו!), כך שגם מהכיוון הזה יש עוד תקווה.

ונכון שכבר אמרו לך וכבר התייחסת לנושא הסיכון, אבל חשוב לי להוסיף שיש נטיה להמעיט בסיכונים של ניתוחים. באופן כללי, לאו דוקא פלסטיים או זה ספציפית. אפילו במקרה של אפידורל למשל. הרבה נשים וגם גברים, לא באמת מודעים או מבינים את מהות הסיכון.

ואם את לא באמת מתלבטת, אלא רוצה שיחזקו את הכיוון שיש לך מלכתחילה - אני חושבת שצריך ללכת עם הלב ועם האינטואיציות האישיות [ובלבד שתבחרי במה שאני אמרתי לך לעשות! - סתם. בצחוק! ].
מה שעושה לך תחושה של שלמות ושמחה זה מה שנכון עבורך.
יש לך עוד חיים שלמים לעבור עם הגוף שלך, ויותר קל להעביר אותם כששמחים איתו.

< מאז מחזות החשפנות בפארק הירדן, אני מאחלת לעצמי שאעיז לתת לקרני השמש ולמים הקרים להיות בקו ישיר עם ציצי, מתישהו בשנים הקרובות, ואולי אפילו בלי ניתוח...>

בכל מקרה - מה שלא תבחרי לעשות - שילך בקלות ושיהיו לך הציצים הכי טובים ושמחים!!!

< אין לי כוח לבדוק שגיאים. מראש אבקש סליחתך על טעויות הקלדה...>