על ידי פפריקה_הונגרית* » 06 ינואר 2008, 23:04
אני קצת מתחילה להתאבל על אבדן האינטימיות ביני לבין הילדה שלי. אני פוחדת איך יהי לי בכלל מקום לעצמי בחיים עם שניים קטנים, כשלא ממש למדתי לעשות את זה עם אחת. אני פוחדת שהחיים יעברו לי ופתאום אגלה ששכחתי את עצמי למען הילדים. אני פוחדת שלא אוכל יותר לעולם לתפוס תנומה באמצע היום על תקן "כשהתינוק ישן גם את צריכה לישון". אני פוחדת שאני לא מקדישה מספיק תשומת לב לילד הזה עוד לפני שנולד- זה בהשוואה להריון הראשון ולכמה הייתי כולי בתוך העניין אז לעומת עכשיו.
מזדהה מאוד
הריון שני, בשבוע 25, או 26 (אני בהריון.... גם אם אני מסתכלת בתאריך, זה לא נקלט....) או משהו בסביבות, עדיין מניקה, לשמחתי הרבה מאוד, למרות שחששתי בעיקר מזה, עדיין "בלי חיתולים", ומאמינה שבקרוב מאוד הוא כבר יהיה עצמאי מספיק, ויעביר אליו את האחריות, למרות שאני מאמינה שתהיה רגרסיה, באופן טבעי עם הלידה.
עדיין ישנים יחד, מתעוררים יחד, אבל משוםמה בשבועות האחרונים, אני פשוט לא מצליחה לישון יחד איתו... או שהוא ישן כשאני בחוץ מסדרת סידורים, או שאני פשוט בדיוק "מתה" לאכול, או שאני לא מספיקה להכנס למיטה איתו והוא מתעורר.... מרגישה את הצורך לישון איתו, גם כדי לנוח, לקראת תקופה שלא תאפשר את זה כ"כ, גם כי אני עייפה (מתחיל להיות קצת כבד... למרות שהבטן לא גדולה בכלל.) וגם כדי להתכרבל איתו, כי במהלך היום הוא מאוד תזזיתי, וסקרן, ומחפש, ולמי יש סבלנות לאמא הזאתי שנורא רוצה לחבק אותו באמצע היום, כשיש דברים כלכך הרבה יותר מעניינים ממנה....?
אבל מרגישה דווקא מעט יותר מחוברת לבטן, קצת יותר מלטפת, שרה גם אליו וגם אליה (אל הבטן, ויש לי תחושת בטן שזה בן, שוב...), מתפנקת באמבטיה אחרי שהוא הולך לישון (אויש, מים.... זה כלכך מרפא) ודווקא מתרגשת, כמו פעם מהבעיטות, מסתכלת לראות אם אפשר לראות מבחוץ, ולא רק שאני מרגישה....
בהחלט חוששת שלא אוכל לנוח איתו, או להתעורר איתו בניחותא, כמו שהתעוררתי עם הפשושי, אבל יודעת שהשם נותן כוחות, ושאצליח להתמודד, ומקווה שאקבל עזרה כפי שאני צריכה, ולא כפי שרוצים- מההורים, וחברים...
קצת חוששת מהלידה, כי לא רוצה שיחתכו, ולא רוצה להקרע, ולא רוצה שיהיה שפשוף (הבנתי שזה עוד יותר בלתי נסבל מקרע, נכון?) מקווה שיהיה זמן לעיסוי, ושאזכור לעשות (זתורמת לעסות.....)
מאמינה שיהיה בסדר
@}
[u]אני קצת מתחילה להתאבל על אבדן האינטימיות ביני לבין הילדה שלי. אני פוחדת איך יהי לי בכלל מקום לעצמי בחיים עם שניים קטנים, כשלא ממש למדתי לעשות את זה עם אחת. אני פוחדת שהחיים יעברו לי ופתאום אגלה ששכחתי את עצמי למען הילדים. אני פוחדת שלא אוכל יותר לעולם לתפוס תנומה באמצע היום על תקן "כשהתינוק ישן גם את צריכה לישון". אני פוחדת שאני לא מקדישה מספיק תשומת לב לילד הזה עוד לפני שנולד- זה בהשוואה להריון הראשון ולכמה הייתי כולי בתוך העניין אז לעומת עכשיו.[/u]
מזדהה מאוד
הריון שני, בשבוע 25, או 26 (אני בהריון.... גם אם אני מסתכלת בתאריך, זה לא נקלט....) או משהו בסביבות, עדיין מניקה, לשמחתי הרבה מאוד, למרות שחששתי בעיקר מזה, עדיין "בלי חיתולים", ומאמינה שבקרוב מאוד הוא כבר יהיה עצמאי מספיק, ויעביר אליו את האחריות, למרות שאני מאמינה שתהיה רגרסיה, באופן טבעי עם הלידה.
עדיין ישנים יחד, מתעוררים יחד, אבל משוםמה בשבועות האחרונים, אני פשוט לא מצליחה לישון יחד איתו... או שהוא ישן כשאני בחוץ מסדרת סידורים, או שאני פשוט בדיוק "מתה" לאכול, או שאני לא מספיקה להכנס למיטה איתו והוא מתעורר.... מרגישה את הצורך לישון איתו, גם כדי לנוח, לקראת תקופה שלא תאפשר את זה כ"כ, גם כי אני עייפה (מתחיל להיות קצת כבד... למרות שהבטן לא גדולה בכלל.) וגם כדי להתכרבל איתו, כי במהלך היום הוא מאוד תזזיתי, וסקרן, ומחפש, ולמי יש סבלנות לאמא הזאתי שנורא רוצה לחבק אותו באמצע היום, כשיש דברים [b]כלכך[/b] הרבה יותר מעניינים ממנה....?
אבל מרגישה דווקא מעט יותר מחוברת לבטן, קצת יותר מלטפת, שרה גם אליו וגם אליה (אל הבטן, ויש לי תחושת בטן שזה בן, שוב...), מתפנקת באמבטיה אחרי שהוא הולך לישון (אויש, מים.... זה כלכך מרפא) ודווקא מתרגשת, כמו פעם מהבעיטות, מסתכלת לראות אם אפשר לראות מבחוץ, ולא רק שאני מרגישה....
בהחלט חוששת שלא אוכל לנוח איתו, או להתעורר איתו בניחותא, כמו שהתעוררתי עם הפשושי, אבל יודעת שהשם נותן כוחות, ושאצליח להתמודד, ומקווה שאקבל עזרה כפי שאני צריכה, ולא כפי שרוצים- מההורים, וחברים...
קצת חוששת מהלידה, כי לא רוצה שיחתכו, ולא רוצה להקרע, ולא רוצה שיהיה שפשוף (הבנתי שזה עוד יותר בלתי נסבל מקרע, נכון?) מקווה שיהיה זמן לעיסוי, ושאזכור לעשות (זתורמת לעסות.....)
מאמינה שיהיה בסדר
@}