הריון שני לעומת הראשון

[ורד_לב*]

חשבתי על איך בהריון הראשון הייתי יותר בתוכו, הקדשתי לו יותר תשומת לב וזמן.
היו כל מיני דברים קטנים שנהגתי לעשות, שהיום אין לי זמן או אנרגיה. כמו להרים את הרגליים בכל פעם שאני מרגישה קצת עומס, או עיסוי פרינאום, או קריאה.

אז אולי כבר קצת קצתי בעניין. אולי אני כבר יודעת דבר או שניים (למרות שתמיד יש מה ללמוד עוד, לא?), אולי כבר פחות צריך?!? (למשל עיסוי פרינאום- כבר פחות חשוב? לא בטוחה!).

מצד שני- ההריון עובר לי הרבה יותר מהר- היי, אוטוטו לידה ובכלל לא שמתי לב, כי יש ילדה פעילה והימים רצים ויש כ"כ הרבה מה לעשות וכו'.

סתם, מעניין אותי לשמוע איך אצלכם בשני, שלישי והלאה.
על מה כן חשוב לכם לשמור? על מה כבר מוותרים?
האם כדאי לוותר לעצמנו, או שווה להתעקש? (אני למשל לא מוותרת על מחשבת הגוף . זה מציל אותי ברמות!!!)

[פלוני_אלמונית*]

יקירתי אהובתי ..התשובה האוטומטית היא חכי לשלישי ..לרביעי...
אבל בעצם את עושה כה הרבה.. עם ילדה צמודה והעשיה ההריונית נעה לה למחוזות עמוקים וניסתרים . את חיונית , פעילה, אופה עוגיות קנמון - טעימות אפילו..
את לומדת במרחב ובעומק אחר להיות פעילה כל הזמן.
יש יותר תודעה, התהליכים מתנהלים במישורים אחרים ולכן נדרשת התנהלות אחרת..
את לומדת לנוח בתוך העשיה, ולגבי עיסוי הפירנאום... נו...,
רק תזכרי בדילמות ובאופן שהן נחוות ומטופלות..
אוהבת אותך ואת מוזמנת לטוק

[ורד_לב*]

תודה, נשמה

[אביב_חדש*]

ורד, מזל טוב, איזה יופי!
דווקא בהריונות החוזרים חשוב לשים לב לגוף ולהקשיב לו. לעשות מנוחות מדי פעם כשצריך וכשמרגישים. יתרון גדול בהריון שני כשיש רק ילד אחד שצריך להקשיב לו ואפשר לנוח כשהוא נח. במקרה שלך, כשאומני נחה.
בקיצור, לפי עיסוי פרינאום אני מבינה שאת ממש מתקרבת ללידה... בברכת לידה טובה.

[יהודית_שפמן*]

ורד הי
אני לא חושבת ש"שעושים פחות" להפך ותלוי מי. מה שכן ההריון עובר מהר יותר כי לא יושבים וסופרים כל יום הימים עפים. והעבודה שנשעית לפחות מבחינתי בשני ההריונות הנוספים(יש לי שלושה ילדים) היא הרבה יותר עמוקה הרבה יותר הקשבה, ולקיחה של ההריון והעבודה למקום אחר הרבה יותר עמוק והרבה יותר פנימה. .
הרבה כייף והנאה.

[יהודית_שפמן*]

ואם את שואלת ( ואני עכשיו בשעה יותר שפויה )על מה לשמור: אני לקחתי בכל הריון ובכלל את הזמן לעצמי שאחר כך אין אותו . על הרבה יותר הקשבה פנימה, הרבה יותר תשומת לב לילדים שנמצאים כאן ועל מה פחות: פחות לחץ מבדיקות רופאים מעקב הריון המירוץ אחרי הספר והגלג לראות באיזה שבוע אני כי עד שמגיעים לספר טראח עבר שבוע במקרה הטוב.
ממש להנות

[Mise*]

גם אני מרגישה כמוך.

בהריון הראשון היה לי שפע הזמן לתשומת הלב, השקעה, יוגה, אכלתי פירות וירקות בכמויות והתזונה שלי היתה פיקס (אני צמחונית מבשר ודגים).
עשיתי המון התבוננות, נחתי כשהייתי צריכה לנוח, עשיתי אמבטיות יום-יום עם קטורת ונרות וחוויתי את ההריון במלואו.

בהריון הזה אין לי זמן בכלל. יש לי צוציקית מתוקה בבית, שיונקת יום וליל ולא היה לי זמן להתבוננות כל ההריון ולראיה - בהריון הראשון הרגשתי אותה כבר בחודש שלישי, יש שיגידו שאני מדמיינת (כך אמרה לי המיילדת..), אבל אני הרגשתי פלופ קטן בבטן בחודש שלישי, כמו בועת מים, תחושה שאף פעם לא היתה לי, וידעתי שזו היא.
בהריון הזה, עד חודש חמישי לא הרגשתי כלום (סותר את מה שהמיילדת שילדה אותי בראשון אמרה: "בהריון ראשון לא מרגישים בחודש כזה מוקדם, משני ומעלה כן").

אני מרגישה שתשומת הלב שלי מתמקדת במה שיש בחוץ ולא בפנים, אני מדברת ולוחשת דברים טובים - לאוזניה של הקטנה שלי. בהריון לחשתי ושוחחתי עמה בבטן.

עכשיו הקטנצ'יק/ית שבתוכי שומע/ת לחישות, אבל לא באופן ישיר אליו/ה. כשאני מדברת אליה (לגדולה), לוחשת לה דברים, שרה שירים ומספרת סיפורים, אני תמיד מכוונת שזה יהיה גם למי שבתוכי, אני מראש מתכוונת לשניים, אבל אני מניחה שזה שונה מאשר התמקדות באחד.

בהריון הראשון שאלו אותי כל הזמן אם גם אני סובלת מבעיות זכרון וכאלה הנפוצות אצל נשים הרות ולא היתה לי שום בעיה כזו.
ההריון הזה אני בטמטמת הריון לא נורמלית. עד כדי כך, ששאלו אותי בת כמה אני לפני שלושה ימים ולא זכרתי והתחלתי לחשב בקול רם.
יומיים אחר-כך מישהי אחרת שאלה אותי ושוב לא זכרתי. אני מאמינה שזה בגלל שהתזונה שלי לא מוקפדת כמו בהריון הראשון, שהראש שלי באמת במקומות אחרים.

ההריון בהחלט עובר מהר יותר מהראשון, מי סופר שבועות בכלל? כל כמה שבועות אני נכנסת לאתר של דולה, מזינה תאריך וסת אחרון ובודקת איפה פחות או יותר אני עומדת.

כנראה שכך זה צריך להיות, לא? מטבע הדברים, הילד הראשון מקבל את מירב תשומת הלב מכל הבחינות.

[Mise*]

רציתי להוסיף, שאפילו שזה כך מטבע הדברים, עדיין יש תחושת החמצה, איזה פספוס, אכזבה עצמית אולי, שאיך אני לא סופר וומן ולא מצליחה לעשות הכל בבת אחת כולל התבוננות, תשומת לב, והתמקדות בעובר.

[ורד_לב*]

אז זהו, שכל המצב גורם לי לתהות עד כמה הדברים באמת חשובים. כי אם גם ככה יש זמן אליהם רק בהריון הראשון, אולי הם לא כ"כ חשובים
גמני לא כ"כ עוקבת אחרי ספירת השבועות ולא כ"כ יודעת מה קורה בכל שלב- אולי אני לא אמורה?
מצד שני, אומני מאד מעורבת בתהליך, כך שכדי לעזור גם לה להתחבר אני כן משתדלת מדיי פעם לספר לה מה קורה עכשיו ובאיזה שלב אני נמצאת וכו'.
אני מוצאת שזה חשוב לה מאד ועוזר לה "לראות" את ההריון. מי יודע איך זה יהיה אח"כ.
יהודית, אני ממש מבינה את המקום של להתחבר לעומק יותר. אני כן מרגישה שיש לי תקשורת עם העוברון, אפילו שבפעם הקודמת היה יותר.
אני מאד מאמינה שיש אנרגיה של ילד ראשון ואנרגיה של ילד שני והלאה. אני רואה את זה הרבה על ילדים של חברים, אלו פשוט ילדים שכמו באים עם מערך ציפיות שונה לעולם הזה. כבר לא במקום של לקבל את כל תשומת הלב ויותר ממקום של לפנות מקום, להתבונן, לעשות את שלהם בלי כל תשומת הלב עליהם.
אולי זה כך כבר משלב העוברות... כי בהחלט יש לי שיחות עם הקטנצ'יק ואני שואבת ממנו המון כוחות.
משהו שממש הפתיע אותי זה שאני לא עייפה באותן הרמות שהייתי בהריון הקודם. אז ישנתי המון, לא יכולתי לזוז כ"כ ועכשיו זה לא כך. זה היה אחד החששות הכי גדולים שלי, כי איך אפשר בכלל לנוח עם ילדונת מתרוצצונת. אבל זה ממש לא כך, אולי כי אין לי בכלל את האפשרות...? לא יודעת.
אני כן משתדלת להקפיד על התזונה שלי באותו האופן, אבל את זה אני עושה בלי כל קשר, כי זו אני וכן חשוב לי להיות פעילה פיזית ואני משתדלת ללכת הרבה ברגל (לא תמיד יש לי אוטו וזה תירוץ מצויין לזוז).
ו...כן, אני כבר בשלב מתקדם 33 נדמה לי.

[Mise*]

מזל טוב! אוטוטו לידה. שיהיה בשעה טובה.

[POOH_והתוספות*]

ההריון עובר מהר יותר כי לא יושבים וסופרים כל יום הימים עפים.
והעבודה שנעשית לפחות מבחינתי בשני ההריונות הנוספים(יש לי שלושה ילדים) היא הרבה יותר עמוקה הרבה יותר הקשבה, ולקיחה של ההריון והעבודה למקום אחר הרבה יותר עמוק והרבה יותר פנימה. .
פחות לחץ מבדיקות רופאים מעקב הריון המירוץ אחרי הספר והגלג לראות באיזה שבוע אני כי עד שמגיעים לספר טראח עבר שבוע במקרה הטוב.
_גמני לא כ"כ עוקבת אחרי ספירת השבועות ולא כ"כ יודעת מה קורה בכל שלב- אולי אני לא אמורה?
מצד שני, אומני מאד מעורבת בתהליך_
כנ"ל..
אם כי חוויתי רק שני הריונות...
בשני לא מאד עקבתי אחרי איזה שבוע אני... הרופא נתן הפניות לבדיקות ועשיתי וזהו..
וגם התקשורת איתו הייתה אחרת מבהריון הראשון עם הגדולה.
אבל הגדולה הייתה מאד מאד מחוברת להריון ולאח שלה.. למעשה היא סיפרה לי שאני בהריון ולאורך כל ההריון דיברה איתו ותיקשרה איתו..
בסופו של דבר די קינאתי בתקשורת בינהם...
וקיוויתי שתישאר כזו גם אחרי שיצא...

אני מאד מאמינה שיש אנרגיה של ילד ראשון ואנרגיה של ילד שני והלאה.
גם אני.. לא יודעת אם לקרוא לזה אנרגיות אבל אופי.. מזג.. לא חשוב איך מכנים את זה...
רק שאצלנו הראשונה עם מזג של ילד שני והשני עם מזג של ילד ראשון - רגיש, זקוק להמון וכו'..
מאחלת לך שאצלך הגדולה תגיב לקטן נפלא כמו אצלנו.. והקטן[ה?] יהיה עם מזג נוח לא פחות...

ו...כן, אני כבר בשלב מתקדם 33 נדמה לי.
וואוו - כבר רואים את הסוף...
אם תרצי השערות לתאריך הלידה שלו[ה?] את מוזמנת לבוא לשאול את הגדולה שלי במקרה שלי וגם שלי חברה היא צדקה..
היא הודיעה לנו ביום הלידה שהיום התינוק יצא וכך היה...
ובלי שום קשר תבואי לבקר... [ככה גם אומני תכיר עוד תינוק בנתיים ואנחנו נכיר אתכן..]

ומאחלת לידה קלה טובה ומעצימה בדיוק כמו שלי הייתה ואולי יותר טובה...

[שרון_של_שחר*]

ההריון השני שלי היה צמוד מאוד לראשון (כששחר הייתה בת 3 חודשים כבר הייתי בהריון....) וכל הזמן אמרתי שאני כמו פילה - הריון של כמעט שנתיים. בתחילת ההריון הראשון גם עברנו לגור במקום חדש ככה שהצחיק אותי שהאנשים סביב (המוכרת במכולת למשל) לא מכירים אותי שלא בהריון...
בכל אופן בניגוד להריון הראשון שהיה ממש פסטיבל מבחינתי- מבחינתנו ההריון השני היה טעון באסטרטגיות התארגנות בעיקר בסופו כשבקושי סחבתי את עצמי ואת הקטנה איתי. לצד הקושי הפיזי ליוותה אותי שלוות נפש שלא ידעתי כמותה אף פעם - ידעתי איך אני רוצה את הלידה, הרגשתי שיהיה בסדר ואכן הייתה לידה מדהימה.

נראה לי שזה גם קשור לכך שבהריון השני, בניגוד לראשון, לא התקשיתי להפרד מההריון ושמחתי להחליף אותו במלאכית קטנה.

[ורד_לב*]

וואוה, הריון שני אחרי 3 חודשים! זה בטח לא היה קל.
מסכימה שיש משהו בידיעה של ההריון השני (ובטח גם אלו שאחרי כן) של מה יהיה בלידה, איך זה יהיה, יש פחות חששות מה"לא נודע" כי אני כבר כן יודעת משהו. למרות שבטח הכל יהיה אחרת.
יש לי חברה שטענה בזמנו שדווקא מהלידה השנייה היא יותר פוחדת, כי היא יודעת למה היא מצפה.
אני מוצאת שהידיעה הזאת דווקא מרגיעה אותי יותר, כי אני חושבת שאוכל יותר להתכוונן במהלך הלידה ואולי (האם זו אשליה?) אוכל יותר לצפות לקשיים שאחרי ולשים את הפוקוס למה יהיה אח"כ.
לגבי החיבור בין הילדים- אולי זה באמת אמור להיות כך. כשבילד הראשון אנחנו היינו (או ניסינו להיות) מחוברים יותר לעובר/ית ואח"כ הדגש הוא יותר על החיבור של הילדים האחד עם השני. נראה לי שזה רק יכול לעזור במעבר הפאזה שגם כך ודאי יהיה לא פשוט.

[פלוני_אלמונית*]

זכרון מההריונות
בהריון הראשון העולם נעצר עבורו.. בהריון השני . היא הצטרפה לעולם ונישאה ביחד איתו.
בשלישי היתה חוייה שההריון הוא אינטימי ושייך לעולמי הפנימי העמוק - גם אם היה רכוש ציבור האחים והסביבה
בכל הריון עלו תכנים בעומקים שונים (הולכים ומעמיקים ובהחלט לא פשוטים) כדי שנראה שנתמודד שננקה..

זה עבורי מסע חניכה רוחני לא פחות מההתמודדות עם הפיזי ובוודאי עם התכנים הרגשיים שצפים ללא רסן

אף אחד מהם לא הכין אותי לשני ולא לשלישי
תחושה נפלאה שעם כל "הנסיון" הארוע הזה הוא חד פעמי.
איזה כיף לך
את הפוקוס על האחר כך אפשר לשים אחר כך , השנה הראשונה לא קלה - מומנט בי מומנט..פרט בי פרט

[אחת_מהג'ונגל*]

תחושה נפלאה שעם כל "הנסיון" הארוע הזה הוא חד פעמי.

אצלי זה הריון שלישי בציפיה לילד שני (אינשאללה), ואני מרגישה כאילו מעולם לא הייתי בהריון. הכל ממלא אותי פליאה מחדש, וגם למה שאני יודעת וחווה שוב מתווסף רובד חדש.

[האשה_בירוק*]

אני בהריון שני, שבוע 14, ויש לי ילדה מקסימה בת כמעט שנתיים, שיש לי קשר אינטימי ומיוחד איתה. לפני כמה ימים חברה שנודע לה שאני בהריון אמרה, "אה, טוב, אז עכשיו את יודעת למה לצפות", ואני חשבתי שממש לא. שאמנם אני יודעת חלקית למה לצפות, אבל אני מרגישה שההריון השני הביא איתו מערכת שלמה של פחדים חדשים. חלק מהם דווקא משום שאני יודעת למה לצפות. וחלק פשוט כי זה הריון שני. למשל: אני קצת מתחילה להתאבל על אבדן האינטימיות ביני לבין הילדה שלי. אני פוחדת איך יהי לי בכלל מקום לעצמי בחיים עם שניים קטנים, כשלא ממש למדתי לעשות את זה עם אחת. אני פוחדת שהחיים יעברו לי ופתאום אגלה ששכחתי את עצמי למען הילדים. אני פוחדת שלא אוכל יותר לעולם לתפוס תנומה באמצע היום על תקן "כשהתינוק ישן גם את צריכה לישון". אני פוחדת שאני לא מקדישה מספיק תשומת לב לילד הזה עוד לפני שנולד- זה בהשוואה להריון הראשון ולכמה הייתי כולי בתוך העניין אז לעומת עכשיו.

טוב, מספיק דוגמאות, לא? מוכר למישהי?
האם יש עוד מי שנכנסת לדף הזה בכלל?

[ילדת_טבע*]

שבוע 36 אוטוטו 37. ההריון חולף לי די מהר. אבל התחושה היא שהיום אני הרבה יותר מחוברת אליו מאשר הייתי בהריון הראשון מכל מני סיבות. אמנם בקושי יש לי זמן לקרוא/להכין את הגוף וכו' גם לדבר עם התינוק בקושי יש לי זמן אבל כל זה רק כופא עלי להיות יותר קשובה פנימה ולהרגיש את ההריון הזה על אמת ולא דרך הבדיקות/ספרים. בקושי עשיתי בדיקות ומעקבים. ההריון הזה כולו שלי. לא של האחות בטיפת חלב ולא של הגניקולוג שלי. כל זה טיפה מנתק את בן זוגי מכל התהליך כי לו הרבה יותר קל להתחבר כשהוא רואה את העובר על מסך הפלסמה בקליניקה אבל נראה שעכשיו, כשדברים מתחילים להתחבר אליו בעשיה, ההכנות לקראת לידה הבית, הוא גם יותר ויותר מרגיש את התינוק, נוגע בבטן ומדבר איתו לפעמים. זה קצת הרגיש כאילו זה בא אחד על חשבון השני אבל ברור לי שכשהתינוק יוולד הוא יהיה אבא מקסים אז אני בטח שלא נלחצת מזה.
גם הקטנה מחברת אותי, היא מדברת עם התינוק, מלטפת אותו ולאחרונה היא מחבקת לי את הבטן ומתארת מצבים של התינוק, אומרת "תינוקי, טוב לו בבטן." או "תינוקי כבר גדול יכול לצאת" איך שהיא מניחה לי יד על הבטן הקטן מתחיל להשתולל, הוא מרגיש אותה ועירני כלפיה. כייף לנו ואני סקרנית כל כך לגבי השלב הבא...

[פפריקה_הונגרית*]

אני קצת מתחילה להתאבל על אבדן האינטימיות ביני לבין הילדה שלי. אני פוחדת איך יהי לי בכלל מקום לעצמי בחיים עם שניים קטנים, כשלא ממש למדתי לעשות את זה עם אחת. אני פוחדת שהחיים יעברו לי ופתאום אגלה ששכחתי את עצמי למען הילדים. אני פוחדת שלא אוכל יותר לעולם לתפוס תנומה באמצע היום על תקן "כשהתינוק ישן גם את צריכה לישון". אני פוחדת שאני לא מקדישה מספיק תשומת לב לילד הזה עוד לפני שנולד- זה בהשוואה להריון הראשון ולכמה הייתי כולי בתוך העניין אז לעומת עכשיו.
מזדהה מאוד
הריון שני, בשבוע 25, או 26 (אני בהריון.... גם אם אני מסתכלת בתאריך, זה לא נקלט....) או משהו בסביבות, עדיין מניקה, לשמחתי הרבה מאוד, למרות שחששתי בעיקר מזה, עדיין "בלי חיתולים", ומאמינה שבקרוב מאוד הוא כבר יהיה עצמאי מספיק, ויעביר אליו את האחריות, למרות שאני מאמינה שתהיה רגרסיה, באופן טבעי עם הלידה.
עדיין ישנים יחד, מתעוררים יחד, אבל משוםמה בשבועות האחרונים, אני פשוט לא מצליחה לישון יחד איתו... או שהוא ישן כשאני בחוץ מסדרת סידורים, או שאני פשוט בדיוק "מתה" לאכול, או שאני לא מספיקה להכנס למיטה איתו והוא מתעורר.... מרגישה את הצורך לישון איתו, גם כדי לנוח, לקראת תקופה שלא תאפשר את זה כ"כ, גם כי אני עייפה (מתחיל להיות קצת כבד... למרות שהבטן לא גדולה בכלל.) וגם כדי להתכרבל איתו, כי במהלך היום הוא מאוד תזזיתי, וסקרן, ומחפש, ולמי יש סבלנות לאמא הזאתי שנורא רוצה לחבק אותו באמצע היום, כשיש דברים כלכך הרבה יותר מעניינים ממנה....?
אבל מרגישה דווקא מעט יותר מחוברת לבטן, קצת יותר מלטפת, שרה גם אליו וגם אליה (אל הבטן, ויש לי תחושת בטן שזה בן, שוב...), מתפנקת באמבטיה אחרי שהוא הולך לישון (אויש, מים.... זה כלכך מרפא) ודווקא מתרגשת, כמו פעם מהבעיטות, מסתכלת לראות אם אפשר לראות מבחוץ, ולא רק שאני מרגישה....
בהחלט חוששת שלא אוכל לנוח איתו, או להתעורר איתו בניחותא, כמו שהתעוררתי עם הפשושי, אבל יודעת שהשם נותן כוחות, ושאצליח להתמודד, ומקווה שאקבל עזרה כפי שאני צריכה, ולא כפי שרוצים- מההורים, וחברים...
קצת חוששת מהלידה, כי לא רוצה שיחתכו, ולא רוצה להקרע, ולא רוצה שיהיה שפשוף (הבנתי שזה עוד יותר בלתי נסבל מקרע, נכון?) מקווה שיהיה זמן לעיסוי, ושאזכור לעשות (זתורמת לעסות.....)
מאמינה שיהיה בסדר
@}

[אמא_ללי*]

_בכל הריון עלו תכנים בעומקים שונים (הולכים ומעמיקים ובהחלט לא פשוטים) כדי שנראה שנתמודד שננקה..

זה עבורי מסע חניכה רוחני לא פחות מההתמודדות עם הפיזי ובוודאי עם התכנים הרגשיים שצפים ללא רסן_
לגמרי מזדהה. בהריון הראשון החרדות היו בעיקר "בחוץ" (לא בטוחה שזה המושג הנכון) - אבל סביב הבדיקות, וההלחצות המערכתיות, והדברים שהרופאה אמרה ושקראתי באינטרנט. והפעם
ההריון הזה כולו שלי. לא של האחות בטיפת חלב ולא של הגניקולוג שלי.
והתכנים שאני צוללת אליהם ומתמודדת איתם הם באמת הרבה יותר עמוקים, ופנימיים. וגם השינוי שיגיע עם הקטנטונת יהיה יותר פנימי במובן מסוים - שינויים בתוך התא המשפחתי שלנו, שכבר קיים ועומד ונושם ובעל זהות משל עצמו. ופחות "שינוי הסטטוס" שמאפיין את המעבר הראשוני להורות, כי אנחנו כבר לגמרי הורים....
שבוע 35, וזה מרגיש בו זמנית רחוק מתמיד וקרוב מאי פעם...

[תות_עדן*]

תגובה לאשה בירוק
גם לי יש ילד בעוד חודש בן שנתיים,אני גם מודאגת מזה שאני אצטרך למצוא עוד מקום ואנרגיה לתינוק נוסף,מצד אחד לשמור על המקום היחודי של הילד הראשון,ומצד שני גם למצוא יכולת לתת מספיק תשומת לב לילד השני. אני רואה אמהות שהילד השני הוא על הדרך, נמצא שם כדרך אגב ותמיד כל הפוקוס על הראשון וזה חורה לי.
אני מקווה שאני אמצא את העמק השווה. אני מאמינה בזה שתינוק צריך המון מגע, עם הראשון עד גיל שנה הוא היה רק במנשא ולא הכיר בכלל עגלה. בשאיפה להעניק זאת גם לשני.
אני כרגע בשבוע 16 יש לי עוד זמן לתכנן ולחשוב על הדברים. עם למישהי עם גישה דומה יש המלצות מהשטח אני אשמח.
תות עדן

[אסתר_קאהן*]

תגובה לאישה בירוק ותות עדן (אולי עוד כמה ....)
אני כמעט כמוכן אני בהריון שני שבעוע 8 (או אולי 9 ) ויש לי ילדה בת שנתיים וחצי כמעט בת 3 .
אני גם כן קצת חוששת מהיום שהאחרי , איך היא תקבל את הילד/ה ? איך יהיה אם שניים?
ונקח לה את הכתר (ויש לה כתר , של נסיכה) ?
היא אמנם במסגרת ולא איתי כל היום , רק מאחר הצהריים בסבובת 13 וחצי .
אז אולי זה היה יותר פשוט . במיוחד שליקרת הלידה , קצת אחרי (בערך כחודש או חדש וקצת אנחנו עברים דירה למקום חדש ....).
אני כן מגישה את ההריון , כמעט ואין בחילות אולי ממש בהתחלה לאיזה יום יומים או שלשה ....
אני עייפה מהריון הזה מעכשוי .... מה יהיה אחר כך כאשר היה לי בטן (עדין לא רואים בטן בכללל ) .
ואני גם חולה במעיין וירוס של שעולים ונזלת שגומר לי ת'צורה .
האמת אני די מחכה לבטן .... רוצה כבר לספר למשפחה (אני עוד מחכה , למורות שאמי מכחה ורומזת כבר שהיא רוצה עוד נכד/ה ....)
מתי אתן חןשבות כדי לספר לילד/ה , הרי הם כבר גדולים ומבינים הרבה עיניים גם בלי שאומרים .
(למשל היום דברתי אם אמא שלי שתבוא, אני ובעלי גם דברנו בניינו מתי והאם באה ? היא בדרך וכו .... ולא ספרנו לה שסבתא תבוא .
רק בין עצמנו ....בשלב מסוים של היום בעלי שאל אותה את יודעת מי באה לבקר אותך ?כן סבתא דבורה .... היא ידע והבינה לבד ).
מתי כדי כבר לספר כשי בטן ? קצת לפני שרוצים לספר (הרי ילדים מפטפטים ומספרים ....) לאחרים /משפחה חברים ?
הרי היא שומעת דבורים בבית ואולי היא כבר מודעת לעניין .... או שזה מקדם מדי ?
אצלי עדיין יש לי זמן ואני קוראת כתבות דרך האנטרנט (אולי בקרוב אשיג /אקנה ספר להריון ....). אני מרגישה כמעט כמו אצל הריאשונה יש זמן .
אולי בהמשך זה יעבור מהר כמו שהרבה אמרו כאן באתר/ים שקראתי על הריון נוסף .
האמת הפחד איך להתדר אם שניים באמת מתיחל לצוץ, איך היה לי כוח להכל ביחד ( + מעבר דיררה למקום חדש ) .
למורות שאמרתי לבעלי (חצי באמת וחצי בצחוק ) שאולי אני יתחיל לארוז בקרוב דברים שאנחנו כבר לא ממש משתמשים ( תמיד יש ...) כדי שלא ישאר לי לסוף ההריון .
במיוחד שהבת שלי תהיה איתי בחודש או חודשיים האחרונים. כי תגמר לה המסגרת ואז היה לי קשה שבעתיים.... (לארוז שילדה בת שלוש סביבי נשמע סיוט לא?) .
היא תעזור לי בדרך שלה . להוציא ולהכנס מהארגז .....
היא גם רוצה לסדר את הבגדים שלה (מקופל על המיטה ) אז היא לקחה ושמה על הריצה "ועשתה סדר מישלה " .
מקווה שבעזרת ה' יהיה לי כוח . בעזרת ה' יהיה טוב , אני מקווה .

[אסתר_קאהן*]

היי
מה אף אחד לא כותבת פה ??????
אלא רק פעם ב.... (חצי שנה -שנה /שנים )
נ.ב
אני כבר בשבוע 13 .
והבטן עוד לא יצאה לי בכלל (כמעט ולא אילו משהו קטן ....)

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

גם אני מרגישה אחרת לגמרי בהריון השני. יש לי בת , בת שנה וחודש, ועכשיו אני בחודש רביעי. בראשונה הייתי מרגישה על הפנים- בחילות בוקר חזקות במיוחד, הקאות מידי יום, אי רצון לכלום כולל אוכל. מהלימודים ישר למיטה לנוח ולישון. ואילו בהריון הזה למרות שאני עם תינוקת אני מרגישה הרבה יותר חיונית. כמעט ולא היו לי בחילות לא הקאות, התאבון שלי בריא ביותר, כל הזמן רוצה אוכל! מעניין ממה נובע השוני המטורף הזה, אשמח לשמוע ...

[אימושקה*]

הריון שני. בבית מתוקה בת שנתיים. למרות שמאד ציפיתי להריון קצת חוששת צאבדן האינטימיות עם הגדולה. אנחנו מחוברות בצורה שלא תאמן. קרובות ואוההות. מתפללת שאשכיל לשמר את זה עם כל הלחץ. היא אתי בבית. לא נפרדות בכלל. ישנים בשינה משותפת. כל כך חוששת שהרעש של תינוק חדש יםריע לה לישון ואני איאלץ להעביר אותה חדר. קשה לי להיפרד ממנה. אפילו שזה רק לחדר הסמוך. אני יודעת שהדבר הכי טוב בשבילה זה לקבל אח או אחות ולא להיות בודדה. קראתי על זה הרבה ואני מבינה כמה חיוני. אבל עדיין חוששת שבטווח הקרוב היא תיפגע. שלא אוכל להקדיש לה כמו שהיה. כיום הזמן שלי מוקדש רק לה. איך יהיה עם שניים? איך מוצאים זמן? איך אחרי לחלה בלי שינה קמים ומטפלים בגדולה? כשהיא נולדה הכל היה סביבה. איך מוצאים זמן גם לטפל בתינוק וגם בילד קטן כל כך? לא בא לי מטפלת לא בא לי להכניס זרה הביתה.
איך מצליחים להסתדר? בינתיים ההריון לא מורגש אבל מה יהיה בחודשים המתקדמים? כשהיא נולדה היה לי את כל הזמן שבעולם לנוח.

[גוונים*]

במצב דומה... נורא מזדהה...

[דניאלה*]

כשהיא נולדה הכל היה סביבה.
תינוק חדש הוא ה-דרך לא למרכז את הילד הראשון (-:
וברצינות - אני חושבת שיש משהו לא בריא, אבל גם בלתי נמנע, בהתרכזות המוגזמת בילד יחיד/ראשון.
זו אחת הסיבות שרציתי ילד שני די מהר - התחלתי להרגיש שזה לא טוב עבור הגדולה להיות במרכז העניינים כל הזמן, רק היא שם.
עכשיו אני עם תינוקת שלישית ובהחלט מרגישה שאני מזניחה את הגדולות )-:
זו תחושה מאוד קשה, דווקא כי הן "גדולות" ויכולות להסתדר בעצמן.
ואני מזכירה לעצמי כל הזמן מה שהיה אחרי שילדתי את הבת השנייה.
בהתחלה זה די קשה לכולם, אחר כך הגדולה עברה לפאזה שבה היא לא זוכרת את עצמה בלי הקטנה ובדיעבד זה רק טוב לכולם.
זה מגדיל את הסך הכול הכללי של האהבה ההדדית, ושל האהבה בעולם בכלל.
והמחיר הוא בעיקר תשומת לב לגדולים יותר, שהיא ממילא לפעמים מופרזת...
בהצלחה לכולנו (-:

[דניאלה*]

ואני איאלץ להעביר אותה חדר
לדעתי, עדיף לה לסבול קצת רעש ולהישאר במיטה עם כולכם מאשר לעבור חדר.
וזה שהיא בבית זה מצוין!

איך מוצאים זמן?
מוצאים. חוץ מזה, בסוף כולם גדלים וזה נהיה יותר קל.

איך מוצאים זמן גם לטפל בתינוק וגם בילד קטן כל כך?
יש לך עזרה? אם אין סבתות וכאלה, אפשר תמיד למצוא איזו בחורה או נערה נחמדה שתעזור בשעות קריטיות, כמו בערב למשל. זה ממילא זמני

[אימושקה*]

כבר שבוע 20, ואין לי כוח לכלום. הרגלים עייפות וחלשות. כואבות כל כך. אחותי עוזרת לי יום יום כמעט, והיא מטיילת עם המתוקה הקטנה כל כך הרבה. והיא כל כך נהנית מהטיולים עם אחותי. ואני נהנית כל כך לראות את זה, אבל קצת כואב לי שלי כבר אין כוח להשקיע כל כך הרבה ולעשות את כל הפעילויות שעשינו קודם יחד. מרגישה קצת פחות אמא טובה. אני עושה כמיטב יכולתי ובכל זאת כואב לי. קודם היינו כל כך צמודות ועכשיו היא צמודה לאחותי. ומה יהיה אחרי הלידה? עם תינוק קטן? גם ככה אני די גרועה בהתארגנות. והיא כל כך אוהבת לצאת לטייל. קודם עשינו כל כך הרבה ביחד ועכשיו כמעט כלום. והיא לא סובלת. היא מחכה לאחותי ליד הדלת כל יום. ואיך שהיא קמה היא שואלת עליה, כך שאני יודעת שהיא מרוצה, ובכל זאת כואב לי ואני חוששת שאולי הקשר שלנו ניזוק.

[מבולבלת*]

שלום,
אני חדשה בפורם קוראת הרבה בפורומים כאן על ההריון .
אני כל כך מבולבלת בהריון הנוכחי אני בשבוע 7 ו4 יום ולא מצליחה להתחבר להריון הזה
עם הילד הראשון היה הריון מרגש כל כך כל הזמן התעניינתי ואולי גם בגלל שהייתי צעירה בת 23
אז לא קראתי שיש סיכונים והפלות בטרימסטר הראשון .
ההריון הנוכחי הגיע אחרי הרבה ניסיונות וסוף סוף הינה הוא כאן אבל אני מפחדת
להקשר מפחדת להרגיש כי חס וחלילה יקרה משהו אני אשבר ויהיה לי קשה לאסוף את עצמי
כל הזמן אומרת מה שצריך להיות יהיה , עם נצא בידיים מלאות לאחר 9 חודשים מה טוב עם
יפול עכשיו אז באסה ופשוט לא מרשה לעצמי להקשר...
חייבת לציין שהילד הגדול עד לא יודע על הריון אז הכל חייב להיות דיסקרטי כדי שלא יבין
שלא תהיה לו עוגמת נפש שעובר נפל הוא מאד רוצה אח או אחות.
לא יודעת מה לעשות אתמול הייתי בשירותים והיה הפרשה ורודה ועכשיו יש רק קצת הפרשה חומה
סליחה על התיאור אני אוכל סרטים שזהו זה נגמר ממש עד רגע אבל מצד שני אין כאבים ואין התכווצויות
אשמח קצת לרעיונות איך לצאת מהסרט הזה איך ליהנות יותר איך להתחבר .

[אימושקה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הכל נגמר לפני חודש. ילדתי ביום האחרון של החודש התשיעי. העובר נולד במצוקה ומת אחרי 4 ימים. הכאב אינו ניתן לתיאור. הלב שבור. סכין חותכת בלב. הילדה לא מפסיקה לשאול עליו. כאב. כאב.באב.

[טובה*]

[גוונים*]

אוי!!! כל כך מצטערת((-))((-))((-))
מסתובבות פה כמה נשים עם חוויות דומות, היית רוצה שאנסה לקרוא להן? אולי הן יוכלו לכתוב לך מניסיונן...

[אישה_במסע*]

[אימושקה*]

היי גוונים
תודה. אשמח אם יכתבו.

[ביאנקה_מתחברת*]

כמה עצוב...בהריון שני,באתי לקרוא ולחפש השראה וכך נגמר הדף אימושקה, אמנם כבר עבר זמן כלשהו אבל יודעת שזה כבר שלא נעלם אף פעם. שולחת לך חיבוק ומקווה שימים קלים יותר כבר באו