הגוף שלי כנראה יודע. קמתי מקודם, והייתי מוכרחה לרוץ לשירותים לפני שאתפוצץ. זה לא קורה לי הרבה, ובימים האחרונים זה קורה הרבה יותר. זה עוד סוג של סימן.
אני נוסעת היום ל"טיול שנתי" בצפון. זה קצת מצחיק אותי. אני מלמדת סוג של מקצוע ריאלי בשני תיכונים, אחד של בנים ואחד של בנות.
כבר הרבה זמן אני מרגישה שיש בנות שאני לא מצליחה "לראות" הרבה מעבר למסך ההבנה או חוסר ההבנה המתמטית שלהן. (אצל הבנים זה משום מה אחרת) ודווקא כשיש איזו פעילות חברתית או ארגון של משהו, פתאום אפשר לגלות עוד המון צדדים שלא הצלחת לראות קודם.
אז השתעשעתי ביני לבין עצמי ברעיון שלצאת לטיול שנתי איתן, יכול להיות חוויה מעניינת של גילוי ולמידה, והאמת? גם סתם התחשק לי.
לא ביקשו ממני לצאת, אבל שמעתי שביקשו מאמא לשני תינוקות (שנתיים ושנה) שתצא לטיול. לה זה מאד לא התאים. החלטתי לנסוע במקומה.
אמנם אני נוסעת היום ואחזור מחר, ודרגת הקושי של הטיול היא לא רצינית, ואני הולכת לא מעט, ומי אמר "הריון זה לא מחלה" ולא קיבל?
ובכל זאת, לא שאני חוששת, אבל קצת מוטרדת. אני עדיין צריכה להבין בדיוק ממה.
יכול להיות שזה בכלל לא קשור להריון, אלא להתארגנות סביב יציאה מהבית (מילאתי את המקרר אתמול שלא ירעבו חלילה, וכמעט שהגעתי לתחתית סל הכביסה) אני יודעת שדרורי בכורי, יהיה בידים הכי טובות (אבא וסבתא) אבל אולי בעצם אני מפחדת שאתגעגע מידי אליו ואל אביו?
ועוד משהו שצץ פתאום, זאת הסתכלות כמעט נוסטלגית כזאת על דרורי. עוד לא סיפרנו לא כלום (הוא ממשיך בתוקף לטעון שיש לו אח קטן - ומתכוון לבן הדוד שלו בן החצי שנה) ולמרות שאני משתדלת להיות כאן ועכשיו, כבר עולות בי מחשבות מדי פעם על איך הוא יקבל את התוספת המשפחתית החדשה שתגיע בעז'ה. אני יודעת שיש עוד כל כך הרבה זמן, ויודעת שהוא יהיה כמעט בן 3 ובכלל יודעת שאין טעם כרגע לחשוב על זה, ובכל זאת.
אמא שלי תמיד אומרת, שהמשבר הכי קשה שלה בהרחבות המשפחה, היה במעבר מהילד הראשון (אני) לאחי השני.
מעבר לעובדה שהוא נולד חודש וחצי לפני הזמן, ושהפעוטה הקטנה (פחות משנתיים) שהתה חודש שלם אצל חברים וקרובים,
היה לה קשה להבין בלב "איך אפשר לחלק את האהבה הזאת לשניים?"
האגדות מספרות, שכשההורים שלי הביאו את אחי הביתה, ביקשתי מאמא שלי ש"תחזיר את הילד הזה לאמא שלו..."
אז זו גם סוג של עבודה שאני צריכה לעשות, האמת, לא רק בהקשר הזה, אלא באופן כללי בתפיסת ובהרגשת ההורות שלי.
אני רואה בבית הספר שלי, שכשנולדים ילדים חדשים במשפחות של תלמידים, תמיד יש איזו טלטלה. גם אם בהתחלה היא לא נראית ממש. וזה בסדר. צריך להתרחב, וכל אחד צריך למצוא ולהגדיר מחדש את המקום שלו. מול עצמו, מול האחים שלו, מול ההורים, וכן, גם אנחנו מול הילד שכבר יש ומולא הילד שיגיע.
טוב, נסחפתי לגמרי, עוד לא ברור לי אם יש הריון, וכבר אני מתכננת לו את הבר מצווה
(האיש מזכיר לי שהתגובה הראשונה שלי כשראיתי באולטראסאונד שדרורי הוא בן, היתה "איך נעשה לו בר מצווה בחורף?!")
הגוף שלי כנראה יודע. קמתי מקודם, והייתי מוכרחה לרוץ לשירותים לפני שאתפוצץ. זה לא קורה לי הרבה, ובימים האחרונים זה קורה הרבה יותר. זה עוד סוג של סימן.
אני נוסעת היום ל"טיול שנתי" בצפון. זה קצת מצחיק אותי. אני מלמדת סוג של מקצוע ריאלי בשני תיכונים, אחד של בנים ואחד של בנות.
כבר הרבה זמן אני מרגישה שיש בנות שאני לא מצליחה "לראות" הרבה מעבר למסך ההבנה או חוסר ההבנה המתמטית שלהן. (אצל הבנים זה משום מה אחרת) ודווקא כשיש איזו פעילות חברתית או ארגון של משהו, פתאום אפשר לגלות עוד המון צדדים שלא הצלחת לראות קודם.
אז השתעשעתי ביני לבין עצמי ברעיון שלצאת לטיול שנתי איתן, יכול להיות חוויה מעניינת של גילוי ולמידה, והאמת? גם סתם התחשק לי.
לא ביקשו ממני לצאת, אבל שמעתי שביקשו מאמא לשני תינוקות (שנתיים ושנה) שתצא לטיול. לה זה מאד לא התאים. החלטתי לנסוע במקומה.
אמנם אני נוסעת היום ואחזור מחר, ודרגת הקושי של הטיול היא לא רצינית, ואני הולכת לא מעט, ומי אמר "הריון זה לא מחלה" ולא קיבל?
ובכל זאת, לא שאני חוששת, אבל קצת מוטרדת. אני עדיין צריכה להבין בדיוק ממה.
יכול להיות שזה בכלל לא קשור להריון, אלא להתארגנות סביב יציאה מהבית (מילאתי את המקרר אתמול שלא ירעבו חלילה, וכמעט שהגעתי לתחתית סל הכביסה) אני יודעת שדרורי בכורי, יהיה בידים הכי טובות (אבא וסבתא) אבל אולי בעצם אני מפחדת שאתגעגע מידי אליו ואל אביו?
ועוד משהו שצץ פתאום, זאת הסתכלות כמעט נוסטלגית כזאת על דרורי. עוד לא סיפרנו לא כלום (הוא ממשיך בתוקף לטעון שיש לו אח קטן - ומתכוון לבן הדוד שלו בן החצי שנה) ולמרות שאני משתדלת להיות כאן ועכשיו, כבר עולות בי מחשבות מדי פעם על איך הוא יקבל את התוספת המשפחתית החדשה שתגיע בעז'ה. אני יודעת שיש עוד כל כך הרבה זמן, ויודעת שהוא יהיה כמעט בן 3 ובכלל יודעת שאין טעם כרגע לחשוב על זה, ובכל זאת.
אמא שלי תמיד אומרת, שהמשבר הכי קשה שלה בהרחבות המשפחה, היה במעבר מהילד הראשון (אני) לאחי השני.
מעבר לעובדה שהוא נולד חודש וחצי לפני הזמן, ושהפעוטה הקטנה (פחות משנתיים) שהתה חודש שלם אצל חברים וקרובים,
היה לה קשה להבין בלב "איך אפשר לחלק את האהבה הזאת לשניים?"
האגדות מספרות, שכשההורים שלי הביאו את אחי הביתה, ביקשתי מאמא שלי ש"תחזיר את הילד הזה לאמא שלו..."
אז זו גם סוג של עבודה שאני צריכה לעשות, האמת, לא רק בהקשר הזה, אלא באופן כללי בתפיסת ובהרגשת ההורות שלי.
אני רואה בבית הספר שלי, שכשנולדים ילדים חדשים במשפחות של תלמידים, תמיד יש איזו טלטלה. גם אם בהתחלה היא לא נראית ממש. וזה בסדר. צריך להתרחב, וכל אחד צריך למצוא ולהגדיר מחדש את המקום שלו. מול עצמו, מול האחים שלו, מול ההורים, וכן, גם אנחנו מול הילד שכבר יש ומולא הילד שיגיע.
טוב, נסחפתי לגמרי, עוד לא ברור לי אם יש הריון, וכבר אני מתכננת לו את הבר מצווה :-)
(האיש מזכיר לי שהתגובה הראשונה שלי כשראיתי באולטראסאונד שדרורי הוא בן, היתה "איך נעשה לו בר מצווה בחורף?!")