אזהרה: ארוך... D-:
אחרי שקראתי חלק נכבד מהמאמרים באתר
http://www.naturalchild.org/home הבנתי יותר לעומק מה פירוש
non coercive parenting
ואחד הדברים שנידונים לא מעט הוא המקרה הזה, כי בארה"ב יש לחץ חזק במיוחד למה שנקרא sharing, והוא בפועל "להכריח ילדים לוותר על מה שחשוב להם למען ילדים אחרים שפחות חשובים להם, בניגוד לרצונם ורק בגלל שהוריהם מכריחים אותם בכוח" (על ידי הפחדה או על ידי מניפולציות רגשיות ואחרות).
איתי שרון, כאן לא מדובר באלימות.
אבל המחשבות שלך בהחלט גורמות לי להמליץ על אתר נוסף,
http://drirene.com
שבו אפשר למצוא חומר מצויין על סוגיית ה"גבולות", ובמיוחד הנושא שעלה כאן (בשאלות של עדי ובתגובות של איתי):
מה ההבדל בין
שתלטנות לבין
אסרטיביות , מתי לעמוד על שלך, מתי אתה דורש משהו שזכותך לדרוש, לעומת מתי אתה גוזל משהו ממישהו אחר, מתי אתה קורבן ופגעו בך באלימות, מתי אתה מוותר על מה שמגיע לך, מתוך הקרבה עצמית שאינה במקומה, מתי אתה כועס בגלל שפגעו בך באלימות, ומתי אתה עצוב, מצטער או אפילו כועס - אבל לא בגלל ש"עשו לך" משהו, אלא פשוט מפני שלא הסתדר שתקבל מה שרצית, וככה זה בחיים.
במקרה שעדי תאר:
אני מניחה שהכסאות הם של איילת.
איילת עדיין לא בגיל שבו היא כבר הפנימה שעליה להקריב את רצונותיה ולוותר על עצמה פשוט מפני שמישהו אחר רוצה את מה שהיא רוצה (עדי רן, אם אתה שומע פה ציניות, אתה שומע נכון, ובניגוד לאיתי, אני מסכימה עם הרצון שלך לחסוך מבתך את תוצאות האילוף שהעבירו אותך).
אז איילת רצתה לעשות בכסאות שלה את מה שעשתה.
וסמדר היתה לא מרוצה מפני שהיא לא השיגה את מה ש
היא רצתה.
שתיהן הביעו את רגשותיהן.
יפה.
(אגב, חשבתי על דוגמת הקינוח שלך, והגעתי למסקנה שאני, ובוודאי רוב האנשים כמוני, עשויה להגיב בכל אחת מחמש התגובות - תלוי במה מדובר, איך, איפה ומתי).
איך שאני רואה את זה, תפקידנו כמבוגרים, במקרה כזה, לתמוך בילדות.
לא נעשה את זה על ידי כך שנכריח אחת להפוך למקריבה, ונשיג לאחרת את חפצה על חשבונה. כי מה המסר? תמיד יש מנצח ומפסיד, אבל לא אתן תקבעו את זה אלא אנחנו המבוגרים, שיכולים להתערב ככוח עליון ולהפוך את הקוביה, רק בגלל ש"לא נעים לנו" שהילדה שלנו ניצחה, או שכמארחים חובתנו להיות המפסידים, או משהו כזה?
גם לא נעשה את זה על ידי התעלמות, במקרה כל כך ברור של קונפליקט, כעס ועצב.
גם לא נעשה את זה על ידי אמירות קרות, באוזני הילדות, שזאת וזאת לא צריכה תמיד לקבל מה שהיא רוצה. קשה לי לנתח את זה כרגע, אבל אם זה כל מה שסמדר קיבלה מאביה, אז זה נורא. זה אצלי באותה קופסא עם "את מפונקת", "לא מגיע לך", "תסבלי קצת", "לא יזיק לך שיהיה לך גם כן רע לפעמים" (יש קצת נקמנות של ההורים בילד?).
אחותי ואני עושות את הדברים הבאים , כאשר סדר השימוש בהם תלוי בשאלה באיזה שלב בקונפליקט הגענו להתערב:
אם הקונפליקט בעיצומו, ועדיין אפשר לשנות משהו (כמעט תמיד), אנחנו מגדירות את הקונפליקט במלים
למשל, "אהה, סמדר רוצה ... אבל איילת רוצה ...?"
ומחכות שהילדים יסכימו או יתקנו אותנו.
ואז אנחנו מציעות הצעת פשרה אחת או יותר, באופן שברור שהילדים אמורים לחשוב על זה ולבחור אחת ההצעות, או להציע הצעה משלהם. למשל, אנחנו מזכירות להם שאפשר לעשות תורות, או להתחלק (כל אחת תיקח כסא אחד), וכדומה.
(אם מאוחר מדי לשנות, עדיין אנחנו מגדירות במלים "אה, אז את רצית ככה והוא רצה ככה?" ומעלות הצעות לאיך אפשר היה לפתור את הבעיה).
כשהם היו מאוד קטנים, היינו "מלמדות" אותם את ה"פטנטים" של פיתרון קונפליקטים, ועכשיו, כשהם בני חמש, זה יותר תזכורת.
הרבה פעמים, במקום להזכיר להם את דרכי הפתרון השונות, אנחנו כבר שואלות אותם: "אהה, אז אם כך הבעיה היא... איך לדעתכם אפשר לפתור את הבעיה?"
בכל מקרה, הילדים עוברים מריב שהתחיל להסלים, לדיון ב"פתרון בעיה" בכוונה לשתף פעולה ולפתור אותה כך שכולם יהיו מרוצים.
במקרה שצד אחד מתעקש על רצונו ("אני לא מוכנה שפלוני ישחק בכסאות שלי בכלל!") אז
מקבלים את רצונו (רצונו הוא כבודו), נותנים לו לגיטימציה מוחלטת, ועוזרים להבהיר לצד השני שיש לקבל את רצונו ולעבור הלאה.
אם כן - חלק א של האסטרטגיה המתווכת הוא
הגדרת הקונפליקט במונחים של בעיה הדורשת פתרון של פשרה וכן
הדרכה בדרכי פתרון בעיות .
אני שוב מדגישה: הדרכה, עזרה, תמיכה, קבלה - בשום אופן לא להכריח, ובשום אופן לא לעשות מניפולציות כדי שהילדים יעשו את מה ש
ההורים חושבים שהם צריכים לעשות.
חלק ב של האסטרטגיה המתווכת, שאליו הוליך אותנו המקרה שבו אין אפשרות להגיע לפשרה, הוא לא פחות חשוב:
תמיכה והכלה רגשית.
כמו שההדרכה בפתרון בעיות היא שיעור לחיים, שיילמד במשך כמה שנים ויבנה גישה בריאה לקונפליקטים, כך גם ההכלה הרגשית היא מה שיאפשר לקבל את העובדה שלא תמיד אנחנו מקבלים מה שאנחנו רוצים, וגם את העובדה שלפעמים אנחנו מקבלים מה שאנחנו רוצים, אבל גם סבל ופגיעה של מישהו שכתוצאה מזה לא קיבל את מה שהוא רצה, וגם ריב, ועוד כל מיני דברים שלא משמחים אותנו.
אבא של איילת יכול לשדר לאיילת שאכן יש לה זכות לעשות כרצונה בכסאות שלה. בלי להתנצל ובלי להרגיש אשמה.
ואבא של סמדר ישדר לסמדר שזה באמת טבעי להרגיש מאוכזבת בגלל שהיא לא יכולה לעשות כרצונה בכסאות האלה.
לא שהיא "לא צריכה לקבל תמיד את מה שהיא רוצה", אלא ש"באמת לא נעים ומאכזב שלא קיבלת את מה שרצית", אפשר בלווית חיבוק (תלוי בילד ובמה שמרגישים שיתמוך בו באותו רגע).
לא שיפוט של הרגשות או המעשים של הילדות, אלא קבלה והכלה שלמה של הרגשות ושל המעשים.
מותר להתאכזב כשהדברים לא יוצאים לפי רוחנו.
וחשוב לילד לקבל את המלים שמגדירות את רגשותיו. כי זאת הלגיטימציה שלו להרגיש אותם, וגם זאת בנייה בריאה של גבולות.
הלוואי שהיה איזה מבוגר עושה את זה בשבילי כשאני מתחילה לריב
מה שכן, בתי עושה את זה יותר ויותר... (אח, אח, לימדתי אותה טוב!)
אזהרה: ארוך... D-:
אחרי שקראתי חלק נכבד מהמאמרים באתר http://www.naturalchild.org/home הבנתי יותר לעומק מה פירוש
non coercive parenting
ואחד הדברים שנידונים לא מעט הוא המקרה הזה, כי בארה"ב יש לחץ חזק במיוחד למה שנקרא sharing, והוא בפועל "להכריח ילדים לוותר על מה שחשוב להם למען ילדים אחרים שפחות חשובים להם, בניגוד לרצונם ורק בגלל שהוריהם מכריחים אותם בכוח" (על ידי הפחדה או על ידי מניפולציות רגשיות ואחרות).
איתי שרון, כאן לא מדובר באלימות.
אבל המחשבות שלך בהחלט גורמות לי להמליץ על אתר נוסף,
http://drirene.com
שבו אפשר למצוא חומר מצויין על סוגיית ה"גבולות", ובמיוחד הנושא שעלה כאן (בשאלות של עדי ובתגובות של איתי):
מה ההבדל בין [b]שתלטנות[/b] לבין [b]אסרטיביות[/b] , מתי לעמוד על שלך, מתי אתה דורש משהו שזכותך לדרוש, לעומת מתי אתה גוזל משהו ממישהו אחר, מתי אתה קורבן ופגעו בך באלימות, מתי אתה מוותר על מה שמגיע לך, מתוך הקרבה עצמית שאינה במקומה, מתי אתה כועס בגלל שפגעו בך באלימות, ומתי אתה עצוב, מצטער או אפילו כועס - אבל לא בגלל ש"עשו לך" משהו, אלא פשוט מפני שלא הסתדר שתקבל מה שרצית, וככה זה בחיים.
במקרה שעדי תאר:
אני מניחה שהכסאות הם של איילת.
איילת עדיין לא בגיל שבו היא כבר הפנימה שעליה להקריב את רצונותיה ולוותר על עצמה פשוט מפני שמישהו אחר רוצה את מה שהיא רוצה (עדי רן, אם אתה שומע פה ציניות, אתה שומע נכון, ובניגוד לאיתי, אני מסכימה עם הרצון שלך לחסוך מבתך את תוצאות האילוף שהעבירו אותך).
אז איילת רצתה לעשות בכסאות שלה את מה שעשתה.
וסמדר היתה לא מרוצה מפני שהיא לא השיגה את מה ש [b]היא[/b] רצתה.
שתיהן הביעו את רגשותיהן.
יפה.
(אגב, חשבתי על דוגמת הקינוח שלך, והגעתי למסקנה שאני, ובוודאי רוב האנשים כמוני, עשויה להגיב בכל אחת מחמש התגובות - תלוי במה מדובר, איך, איפה ומתי).
איך שאני רואה את זה, תפקידנו כמבוגרים, במקרה כזה, לתמוך בילדות.
לא נעשה את זה על ידי כך שנכריח אחת להפוך למקריבה, ונשיג לאחרת את חפצה על חשבונה. כי מה המסר? תמיד יש מנצח ומפסיד, אבל לא אתן תקבעו את זה אלא אנחנו המבוגרים, שיכולים להתערב ככוח עליון ולהפוך את הקוביה, רק בגלל ש"לא נעים לנו" שהילדה שלנו ניצחה, או שכמארחים חובתנו להיות המפסידים, או משהו כזה?
גם לא נעשה את זה על ידי התעלמות, במקרה כל כך ברור של קונפליקט, כעס ועצב.
גם לא נעשה את זה על ידי אמירות קרות, באוזני הילדות, שזאת וזאת לא צריכה תמיד לקבל מה שהיא רוצה. קשה לי לנתח את זה כרגע, אבל אם זה כל מה שסמדר קיבלה מאביה, אז זה נורא. זה אצלי באותה קופסא עם "את מפונקת", "לא מגיע לך", "תסבלי קצת", "לא יזיק לך שיהיה לך גם כן רע לפעמים" (יש קצת נקמנות של ההורים בילד?).
אחותי ואני עושות את הדברים הבאים , כאשר סדר השימוש בהם תלוי בשאלה באיזה שלב בקונפליקט הגענו להתערב:
אם הקונפליקט בעיצומו, ועדיין אפשר לשנות משהו (כמעט תמיד), אנחנו מגדירות את הקונפליקט במלים
למשל, "אהה, סמדר רוצה ... אבל איילת רוצה ...?"
ומחכות שהילדים יסכימו או יתקנו אותנו.
ואז אנחנו מציעות הצעת פשרה אחת או יותר, באופן שברור שהילדים אמורים לחשוב על זה ולבחור אחת ההצעות, או להציע הצעה משלהם. למשל, אנחנו מזכירות להם שאפשר לעשות תורות, או להתחלק (כל אחת תיקח כסא אחד), וכדומה.
(אם מאוחר מדי לשנות, עדיין אנחנו מגדירות במלים "אה, אז את רצית ככה והוא רצה ככה?" ומעלות הצעות לאיך אפשר היה לפתור את הבעיה).
כשהם היו מאוד קטנים, היינו "מלמדות" אותם את ה"פטנטים" של פיתרון קונפליקטים, ועכשיו, כשהם בני חמש, זה יותר תזכורת.
הרבה פעמים, במקום להזכיר להם את דרכי הפתרון השונות, אנחנו כבר שואלות אותם: "אהה, אז אם כך הבעיה היא... איך לדעתכם אפשר לפתור את הבעיה?"
בכל מקרה, הילדים עוברים מריב שהתחיל להסלים, לדיון ב"פתרון בעיה" בכוונה לשתף פעולה ולפתור אותה כך שכולם יהיו מרוצים.
במקרה שצד אחד מתעקש על רצונו ("אני לא מוכנה שפלוני ישחק בכסאות שלי בכלל!") אז [b]מקבלים את רצונו[/b] (רצונו הוא כבודו), נותנים לו לגיטימציה מוחלטת, ועוזרים להבהיר לצד השני שיש לקבל את רצונו ולעבור הלאה.
אם כן - חלק א של האסטרטגיה המתווכת הוא [b]הגדרת הקונפליקט במונחים של בעיה הדורשת פתרון של פשרה[/b] וכן [b]הדרכה בדרכי פתרון בעיות[/b] .
אני שוב מדגישה: הדרכה, עזרה, תמיכה, קבלה - בשום אופן לא להכריח, ובשום אופן לא לעשות מניפולציות כדי שהילדים יעשו את מה ש [b]ההורים[/b] חושבים שהם צריכים לעשות.
חלק ב של האסטרטגיה המתווכת, שאליו הוליך אותנו המקרה שבו אין אפשרות להגיע לפשרה, הוא לא פחות חשוב:
תמיכה והכלה רגשית.
כמו שההדרכה בפתרון בעיות היא שיעור לחיים, שיילמד במשך כמה שנים ויבנה גישה בריאה לקונפליקטים, כך גם ההכלה הרגשית היא מה שיאפשר לקבל את העובדה שלא תמיד אנחנו מקבלים מה שאנחנו רוצים, וגם את העובדה שלפעמים אנחנו מקבלים מה שאנחנו רוצים, אבל גם סבל ופגיעה של מישהו שכתוצאה מזה לא קיבל את מה שהוא רצה, וגם ריב, ועוד כל מיני דברים שלא משמחים אותנו.
אבא של איילת יכול לשדר לאיילת שאכן יש לה זכות לעשות כרצונה בכסאות שלה. בלי להתנצל ובלי להרגיש אשמה.
ואבא של סמדר ישדר לסמדר שזה באמת טבעי להרגיש מאוכזבת בגלל שהיא לא יכולה לעשות כרצונה בכסאות האלה.
לא שהיא "לא צריכה לקבל תמיד את מה שהיא רוצה", אלא ש"באמת לא נעים ומאכזב שלא קיבלת את מה שרצית", אפשר בלווית חיבוק (תלוי בילד ובמה שמרגישים שיתמוך בו באותו רגע).
לא שיפוט של הרגשות או המעשים של הילדות, אלא קבלה והכלה שלמה של הרגשות ושל המעשים.
מותר להתאכזב כשהדברים לא יוצאים לפי רוחנו.
וחשוב לילד לקבל את המלים שמגדירות את רגשותיו. כי זאת הלגיטימציה שלו להרגיש אותם, וגם זאת בנייה בריאה של גבולות.
הלוואי שהיה איזה מבוגר עושה את זה בשבילי כשאני מתחילה לריב ;-)
מה שכן, בתי עושה את זה יותר ויותר... (אח, אח, לימדתי אותה טוב!)