נבנית, צ"ל נהנית.
אם כי לפעמים גם נבנית!

יכולה להעיד על עצמי, שקשה לי מאוד לשמור על קשרים. גם כאלה שאני ממש ממש ממש רןצה לשמור עליהם. גם עם אנשים שאני מעריכה מאוד וגם נבנית איתם מאוד. אני עובדת על הקטע הזה אצלי, אבל מתקדמת לאט.
ברור לי שזה קטע דפוק אבל יש לו שורשים עמוקים.
אז לפעמים כשאני פוגשת מישהי שאני ממש מצטערת שלא שמרתי איתה על קשר יותר, אני אומרת "תהיי בקשר". אני לא רואה בזה ציווי, אלא מין מסר שאומר שאני מעוניינת בקשר. ומה לעשות שזה ביטוי שגור יותר מ"אהיה בקשר".
האמת שאם זה מעצבן ללק מהאנשים אולי אפסיק להשתמש...

אני חושבת ש"תהיי בקשר" זה על קשר לא מאוד משמעותי
כלומר כזה שלא אכפת לך להיות בקשר אבל גם לא ממש מטריד אותך אם הוא לא יתקיים
ואולי גם קשר שאתה מרגיש צורך לשמור עליו אבל אין לך זמן או שאתה לא טיפוס ששומר על קשרים או שהקשר לא ממש מעניין אותך אז אתה מעביר את האחריות לצד השני

ניסיתי לחשוב אם אני משתמשת בביטוי הזה, אני לא בטוחה, אולי כן בווריאציות אחרות למשל כשאני מזמינה חברות שיקפצו אליי מתישהו, שיבואו לבקר, ולא נעים לי שהן שכנות וגרות קרוב ואני לא באה אף פעם למרות שיש חברות שתמיד אלך אליהן, והן גם די נחמדות אבל לא כאלה שהקשר ממש משמעותי לי איתן אז אני מזמינה באופן לא מחייב - נשמע די דומה ל "תהיי בקשר".

בקיצור, לדעתי לא כדאי ממש להתעמק בביטוי, אם הקשר נעים לך ושווה את המאמץ אז תשמרי עליו, הרבה אנשים באמת מתקשים לשמור על קשר וזה לא קשור למי שעומד מולם, אם הקשר לא מעניין אותך או אין לך כוח להשקיע או לדעתך הצד השני לא באמת רוצה אז ותרי עליו.

ומצד שני,

אם אתם אומרים לי "תהיי בקשר", ואני לא רוצה להיות אתכם בקשר??
כלומר -
מה הטעם באמירה הזו?
אם אתם רוצים להיות בקשר, תהיו, אל תגידו.
אם אני ארצה להיות בקשר, אני אהיה. אם אני לא רוצה, זה לא ישנה אם תגידו לי להיות בקשר. לא ככה?

אני מפספסת משהו?

אני רוצה לפתוח דיון קטן בנקודה שמציקה לי - ואולי הארותיכן יאירו לי את הנושא
(ואולי - סביר לא פחות - שהכתיבה שלי תבהיר לי....)

מה הקטע של אנשים שאומרים "תהיי בקשר" [b]????[/b]
אני שמה את סימני השאלה במודגש כי זה באמת משגע אותי. זה מעסיק אותי וזה אומר לי שיש שם משהו לבדוק.

הסיטואציה היא כזו - נפגשנו ברחוב/במכולת/בפארק, ואז היא אומרת - תהיי בקשר.
אני שומעת בטון שלה גם סוג של טרוניה, או אולי - העברת אחריות.
עכשיו, מדובר במישהי שבפעמים האחרונות שנפגשנו, אני יזמתי את המפגשים, לה לפעמים לא מתאים ואז היא כן מנסה יומיים אח"כ ולפעמים זה מתאים לנו ולפעמים לא ואז או שאני מנסה שוב או שזה גווע, ואז אנחנו לא נפגשים כמה שבועות עד שאני - יוזמת שוב. או שלעיתים רחוקות מאוד, היא יוזמת.
ואז נפגשים במקרה, ו - "תהיי בקשר".
אז זה מוזר לי.
למה [b]היא[/b] לא יכולה להיות בקשר?
כלומר, אם היא רוצה שנהיה בקשר, למה היא לא יוצרת קשר?

הגעתי למסקנה שההתנהגות הזו מבלבלת אותי, והבלבול הזה יוצר אצלי כעס.
אם אנשים [b]לא[/b] רוצים להיות איתי בקשר, בסדר.
אם אנשים [b]כן[/b] רוצים להיות איתי בקשר, בשמחה.
אבל אנשים שאומרים לי שהם רוצים [b]שאני[/b] אהיה בקשר, ולא עושים שום דבר בשביל זה - אני לא יודעת איך לאכול את זה.
כל זה כשמדובר במישהי שאני כן הייתי שמחה להיות בקשר איתה, אבל מבאס אותי ומביך אותי ומעייף אותי - ושם אותי בעמדה לא נוחה - להיות זו שתמיד יוזמת. אז אני מוותרת על זה.

את יכולה פשוט לבקש מעירית להכנס לדף הזה, היא נותנת תמיכה הרבה על גבי האתר וממש מעולה בדיוק בתהליכים כאלה כמו זה שאת מבקשת לעבור.

{@

בשמת......תודה על כל האינפורמציה לגבי עירית. כשאהיה בשלה להרים טלפון - אעשה זאת.
בנתיים אמשיך לכתוב כאן מדי פעם כשיעלה משהו. זה עוזר לי לעשות קצת סדר בראש.
כמובן שאשמח לתגובות (ולא רק ענייניות)

[u]אם היא לא כותבת את זה, סימן שהיא לא מעוניינת לחשוף את המידע הזה, לא?[/u]
סליחה, לא הסברתי: זה סימן שגם אילו הייתי יודעת איפה היא גרה (במקרה אני לא מעודכנת...), לא הייתי חושפת את הפרט הזה כי זה היה נראה לי אאוטינג.

סליחה, חשבתי שאת אולי פשוט חדשה באתר וזה הרקע לשאלתך.

[u]איפה היא מקבלת[/u]
את מתכוונת ברחבי הארץ?
עירית עובדת הרבה מאוד דרך הטלפון, הסקייפ והמייל. יש אנשים שעובדים איתה אפילו מחו"ל, ולכן יש פרטי התקשרות ולא מיקום בארץ.
אבל הקטע הוא, שהטלפון והמייל נועדו בדיוק בשביל לאפשר לך [b]ליצור איתה קשר[/b] ולשאול אותה באופן אישי איפה היא גרה... אם היא לא כותבת את זה, סימן שהיא לא מעוניינת לחשוף את המידע הזה, לא?

בשמת...את מעליבה את האינטילגנציה שלי :-P
ראיתי הכל ובכל זאת לא מופיע בשום מקום איפה היא מקבלת אז חשבתי לקבל כאן תשובה מהירה לפני שאני מתחילה להרים טלפונים
וחוץ מזה...האמת היא שכנראה אני עדיין לא בשלה להתחיל להרים טלפונים...עדיין בשלב שרוצה לנסות לעבוד על עצמי בעצמי. ותוך כדי שיתוף כאן. ממש כאן.
אם / כאשר יגיע המשבר הבא...אולי אהיה בשלה יותר.
בכל מקרה תודה (אני בטוחה שלא התכוונת להעליב אותי...ועדיין הייתי צריכה להזכיר לעצמי שאת לא מכירה אותי...אז אין כאן שום דבר אישי נגד האינטליגנציה שלי)

השם [po]עירית לוי[/po] הוא קישור.
תיכנסי לדף שלה לפי הקישור הזה.
תקראי את הפתיחה לדף שלה: שם יש קישור לאתר שלה. ומתחתיו פרטי התקשרות נוספים: דואל, טלפון.

תודה, [po]אינדי אנית[/po]
ניסיתי לבדוק איפה עירית מקבלת ולא מצאתי.
אשמח לדעת כדי ליצור קשר

ביום שכתבתי היה ארוע שמאוד טלטל אותי מהבחינה הזו...איזה מפגש אצל השכנים, שאני גרה לידם כבר חמש שנים, שאליו לא הוזמנו :-(
אמנם הקשר עם השכנים לא קרוב, וכמובן שזה באחריותי, הם שכנים מאוד נחמדים וחברותיים. מאוד מסבירי פנים כאלה. אבל אני לא עושה מספיק על מנת להתבר אליהם.
ומכיוון שכך, הם לא ראו צורך להזמין אותנו.
ברגע הראשון שהבנתי את זה מאוד נעלבתי. חשבתי שמן הראוי שיזמינו אותנו אפילו אם הקשר ביננו לא קרוב. אם זה היה הפוך אני מאמינה שהיינו מזמינים אותם. גם אם הקשר לא קרוב, אז זו הזדמנות להתקרב.
אבל אחרי קצת מחשבה בנושא, הגעתי למסקנה שהכי קל להעלב, כי אז אני בעצם מפילה את האחריות עליהם, אני מתקרבנת. וברגע שהבנתי את זה החלטתי לקחת אחריות על עצמי ולעשות משהו בנידון.
לחמם את הקשר איתם, ועם אנשים סביבי באופן כללי בצורה יותר אקטיבית.
לא לחכות שיחזרו אחרי, אלא להתחיל לחזר אחרי אחרים (שזה אגב, מאוד קשה לי...אני באופיי צריכה שיחזרו אחרי...אני צריכה אישור מהסביבה שהם רוצים בחברתי, בקרבתי...)

[po]עירית לוי[/po] נפלאה. את יכולה לכתוב לה פה באתר..

מחפשת פסיכולוג/קאוצ'ר שמתמחה בבעיות חברתיות
מישהו שיוכל לכוון, לעזור, לתמוך ביצירת קשרים חברתיים
הכל כל כך זמין ויכול להיות כל כך קל....ועם זאת זה כל כך קשה
לא מצליח לי
ואני סבבה, ויודעת את זה, וסוף סוף הגעתי להבנה שהכל תלוי בי, ורק בי!
לא בבן זוגי, לא בסביבה.
אף אחד לא אמור לדאוג לי או לצרף אולי למעגל חברתי כזה או אחר. זה רק באחריותי ורק באשמתי שזה לא קורה כמו שאני הייתי רוצה שיקרה
ואני מאוד מתקשה....לא מצליחה לשמור על קשרים..מתקשה ליצור קשרים חדשים
וכל כך רוצה.................
כל כך רוצה
ממש כמהה לזה ברמות גבוהות.

מחפשת מישהו לדבר איתו, שיתן לי דחיפה רצינית. ממש בעיטה בטוסיק. כי אני לא עושה מספיק למען הדבר הזה שאני כל כך רוצה

יש המלצות?

[u]אני לא מסתדרת כשאני נמצאת עם יותר מבן אדם אחד[/u]
גם אני מעדיפה להיות עם בן אדם אחד, למרות שאני מסתדרת גם עם קבוצה זה פשוט הרבה פחות מעניין - השיח.
אולי תפרטי יותר על הקושי

אני בסוג של דיכאון. שהתרגלתי אליו ואני פועלת מתוכו ומנסה לא לעשות מזה "עניין" ומנסה להתנהג כרגיל, וזה נמשך כבר תקופה לא מבוטלת. שאני חיה ומנסה לעלות ולא מצליחה אני מאשימה אתזה שאין לי בן זוג אבל יכול להיות. שזאת בעיה אחרת

לאחרונתמיד הייתי קצת שונה, בצד., נראית קצת אוטיסטית,,לא מתקשרת, מוזרה.. ועכשיו בבגרות רואה את זה לבד יש לי רצון וצורך כמו לכולם באהבה בביחד, בקלות ושמחה, אבל אני לא מצליחה, אני לא מסתדרת כשאני נמצאת עם יותר מבן אדם אחד, עם זהשלא נותנים לי את מלוא תשומת הלב ואני צריכה לתמרן כדי למצוא את מקומי. זה קשה לי ומפקח אותי ומניעת ממצבים אלה, לכן מוצאת את עצמי המון לבד, בגלל זכרם לא מצאתי בן זוג עדיין. וקשה לי

לילך , זה נשמע ממש קשה ולא נעים
אפילו יותר קשה מלחפש דירה חדשה ... אין לך מה להפסיד - תתחילי לחפש, אולי זה יהיה יותר קל ממה שאת חושבת ?
את יכולה אפילו לפרסם פה באתר ב [po]ככר השוק[/po] שאת מחפשת דירה

עשיתי את זה כמה פעמים. אבל זה חוזר על עצמו כרגע אני מצליחה להמנע מלפגוש אותה תודה לאל שיש לי חדר לבד. אבל זה לא נעים. לחיות ככה שיש איום בתוך הביתיות

באמת סיטואציה לא נעימה.
אבל לחפש דירה חדשה זה גם לא נעים.
האמת שזה קרה לי פעם אחת - התקף צעקות בלתי צפוי משותפה.
אמרתי לה - אני לא מוכנה לדבר עכשיו כשאת עצבנית וצועקת, נדבר על זה אחר כך. וסגרתי את הדלת. לא בטוח שזה יעבוד גם במקרה הזה :-(

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

פשוט אין לי כח לחפש דירה... אני רוצה שהיא תלך! יש מצבים קשים בחיים...
[u]לילך, איזו עזרה את מחפשת?[/u]
מתלבטת, בינתיים לא סיפרתי לאף אחד, אולי לספר לבעל הבית? (מסתבר שאני לא השותפה הראשונה שלה...) לא יודעת מי יכול לעזור, זה לא פייר.

לילך, איזו עזרה את מחפשת?
(זה נשמע מצב בלתי נסבל שצריך להסתלק ממנו)

צועקת על שותפה לדירה?! הו הו, ברור שלחפש בית חדש. אין שום סיבה לחיות עם שותפה אלימה.

עזרה;
עד שמצאתי דירה במקום טוב עם שותפה חמודה (כך חשבתי) היא התגלתה כמיפלצת לצערי הרב,, ז"א היא. בדרך כלל בסדר אך פתאום בלי הכנה מראש היא מתחילה לצרוח עלי ממש בלי סיבה ברורה, בפעם האחרונה שזה קרה הרגשתי שאני מתחננת על נפשי ואמרתי לה בבקשה אל תצעק עלי והיא בכל זאת צעקה בכל כוחה, זה ממש מרגיש לי כמו אונס היא. כל כך מפחידה אותי ואני לא יודעת מה לעשות, כנראה לא תהיה ברירה ואאלץ לחפש בית חדש, נכון זה בלתי אפשרי לחיות עם מישהו שאי אפשר לדעת מתי תהיה ההתפרצות הבאה אני רק צריכה להודות לאל שאני לא נשואה לה

לי דווקא הכי נראה לבקש ממנה לתת שטר אחר כי זה גם הכי אמיתי:
באמת לא נעים לך להפיל את השטר הזה על האמא הנחמדה שטרחה וקנתה את המתנה, וזה מוצדק לגמרי. לא את צריכה להסתבך עם זה ולא האמא שקנתה.
בלי שום "רגשי". בצורה הכי עניינית ופשוטה.

מישהי

לי לא נראה שכדאי לעשות מזה סיפור ולדבר איתה על זה , שטרות קרועים מקבלים ברוב החנויות כי הם מפקידים את זה בבנק ואז אין בעיה
אולי תבדקי עם עצמך למה זה כל כך מכעיס ומעסיק אותך כלומר תישארי עם עצמך ולא איתה יכול מאוד להיות שהיא הביאה את השטר הזה בלי לחשוב או להתכוון יותר מידי וגם אם לא מה שחשוב זה מה את מרגישה ולא נראה לי שהתדיינות איתה על השטר תעשה טוב לך או לה אז למה?
זו רק דעתי כמובן :)

אני לא חושבת שהתנהגותה מעידה על מצוקה, מתוך היכרות כללית איתה. וזמן או אנרגיות לגשת לבנק - למי יש??

בדיוק, תעשי את עצמך כאילו לא שמת לב שהיא זרקה עלייך את הזבל שלה, כי הרי היא זאת שהיתה צריכה ללכת לבנק להחליף את השטר, לפחות היתה מתנצלת על השטר.
מצד שני אולי כדאי להבליג לה כי התנהגותה מעידה על מצוקה, ואולי אין לה זמן לגשת לבנק או אנרגיות לכך.
מצד שלישי תמיד חשבתי שלא נעים לרחם על אנשים ולשתוק לה יהיה יותר בעוכריה כי אז את כאילו מתעלמת מהאיתות שלה.

המתנה כבר נקנתה, אבל אני יכולה להגיד שלא נעים לי להביא את זה לאמא שקנתה, שלא יחסר לה כסף.

תודה תמר,
כשזה נשמע ממישהי אחרת זה פתאום נשמע פשוט מאוד :)

תגידי לה שתביא לך שטר אחר כי את לא יודעת אם יקבלו את השטר הקרוע בחנויות ואת לא רוצה שיחסר כסף למתנה.

אשמח להארות בקשר לסיטואציה קטנה, אולי אף מטופשת, אך מעצבנת
החלטנו לקנות מתנה לגננת - יוזמה שלי
אמא אחת שמוכשרת בקניית מתנות קונה, ואני אוספת את הכסף.
כל ההורים שמחו מאוד להשתתף. עד כאן הכל טוב
ועכשיו לדילמה -
אמא אחת השאירה לי כסף במעטפה. כשבאתי הביתה ופתחתי את המעטפה,
גיליתי שטר שנקרע לגמרי (כלומר לשני חלקים ואף יותר) והודבק בסלוטייפ.
לא משהו שלדעתי אפשר להשתמש בו. לא שטר שנעים לקבל אותו, כי זה מייד מעורר שאלות האם זה בכלל שטר שיקבלו אותו הלאה.
להעביר את זה לאמא שקנתה את המתנה, בוודאי לא אעשה את זה.
האמת שזה אפילו מרגיז אותי קצת.
כלומר, אני יכולה לנסות "לזרוק" את השטר הזה על מישהו, למשל במכולת הקרובה למקום מגורי. אבל בשביל זה אני צריכה להשקיע בזה פעילות מחשבתית (לזכור לשלם במזומן במקום באשראי כרגיל), וגם לא נעים לי כי אני מכירה את המוכרים (שאומנם אינם הבעלים).
אני יכולה להחליט שלא שווה שום מאמץ והתעסקות בזה ולזרוק את השטר לפח.
אני יכולה להחזיר את זה לאמא ולהגיד לה שאין לי מה לעשות עם השטר הזה.
אני יכולה לשמור את השטר לביקורי הקרוב בבנק, אבל שוב - מאמץ מחשבתי, לשמור את זה עד לאירוע שיתרחש בעוד כחודש וחצי - חודשיים... וכל הזמן שטר בלוי בארנק...

הכי קל לזרוק את זה, להגיד - כפרות, כולה עשרים שקל, ולהיפטר מכל ההתעסקות. אבל אני מרגישה שתישאר בי טינה קטנה כלפי האימא הזו (לא ביג דיל).
להחזיר לה את זה נראה לי הכי "צודק" אבל גם קטנוני, צדקני, ולא יעיל לכלום.
אם אצליח להשתמש בזה - במכולת או בבנק - אני מרגישה שפחות אכעס, מה שאולי הוא לא הגיוני.

אני יודעת שהיא תשאל אותי (כשניפגש) אם המעטפה הגיעה אלי.
האם להגיד לה משהו על השטר?

תודה לרעיונות...

[u]אני חולפת לידה...הרגע הזה, עליו אני רוצה לשאול מה דעתכם:[/u]
לא הייתי מפריעה לה ולאחרות בשיחה. אפשר גם לעבור לידה ולגעת בעדינות בכתפה, ולחייך. הפרעה מינימלית (בניגוד לקריאה בשמה, שאז היא כאילו מחויבת לעצור שיחה ולענות: כן, מה נשמע.. וכולי).

[u]להגיד שוב? ללכת בלי מענה? לא להגיד בפעם הבאה? או להגיד בטון חזק או בטוח יותר שמזמין תשובה/התייחסות?[/u]
זה מאוד תלוי.
אני מציעה לך להתחיל מהתבוננות: האם הסיבה לכך היא שלמעשה את נחבאת אל הכלים ואומרת שלום כל כך בשקט שלא שמים לב? או פשוט שבמקרה לגמרי אותם אנשים בסיטואציות האלה היו מאוד שקועים במשהו אחר ופשוט לא שמו לב?

במצבים דומים, לפעמים - אם חשוב לי מאוד להפרד לשלום מהמורה למשל, אחרת תהיה הרגשה לא נוחה אחרי שהלכתי ויתברר שאני כבר לא שם - אני לפעמים ניגשת עד אליה, כשהיא שקועה בשיחה, מנפנפת ביד בלי מלים ועם חיוך, שתראה שאני הולכת אבל לא תפסיק את השיחה. בגן השעשועים לפעמים צריך פשוט לתפוס את תשומת הלב של אמא אחת, זו שהכי פחות עסוקה כרגע, ולהגיד לה שלום בטון בטוח יותר, ומייד אחרי זה לכולן.

אמא, מה אני הייית עושה: משתדלת לומר שלום בקול מספיק חזק כך שישמעו. ועדין אם יש מקרה שנראה שלא שמעו...או שלא מתפנות לענות בחזרה -
אם מדובר על אנשים עם הכרות טובה - הייתי דואגת שישמעו שאמרתי שלום, אפילו חוזרת על האמרה בקול חזק יותר ונפנוף - כאילו - "חבר'ה...בייי! הלכתי...."
אם מדובר על אנשים שאת פחות מחוברת אליהם, ופחות חשוב לך לומר להם שלום אז הייתי ממשיכה...מי ששמע - שמע, מי שלא - לא נורא.

סיטואציה:
אני עוזבת את חדר החוג ואומרת שלום למורה
או
הולכת מגן השעשועים ואומרת ביי לאימהות
אבל
לא עונים לי. המורה מדברת עם תלמידה, האימהות לא שמות לב או לא שומעות או לא מתפנות להגיד לי שלום.
מה עושים?
להגיד שוב? ללכת בלי מענה? לא להגיד בפעם הבאה? או להגיד בטון חזק או בטוח יותר שמזמין תשובה/התייחסות?

נראה לי שיש הבדל בין 2 מקרים - אם את רק עוברת שם וממשיכה הלאה, אז אם היא לא שמה לב אלייך, אולי אפשר לוותר.
אבל אם את נשארת באותו מקום אז באמת יכולה להיווצר סיטואציה טיפה מביכה אם לא אמרת לה שלום.

באמת?? כי שמתי לב שאם המקרה הפוך אז זה בדרך כלל לא קורה. זתומרת - אם אני שקועה בשיחה עם מישהי ומגיעה מכרה של "שלום שלום..." אז בדרך כלל היא לא תקרא לי ותאמר לי היי, היא תעבור על פניי...ותמשיך הלאה. ואז לי זה נראה מוזר לעשות את זה לפעמים...

[u]*אני צריכה לקרוא לה בשמה באמצע השיחה ולומר לה :"היי" בצרוף חיוך ולהמשיך הלאה[/u]

ברור שזה.
וזה גם מה שרוב ההורים בגינה עושים. מנופפים או אומרים הי כדי להראות שמודעים לנוכחות של המכר, וממשיכים כדי לא להפריע בשיחה.

נראה לי שהכי פשוט לקרוא לה בשמה ולהגיד היי.
אם היא נראית מאוד מאוד שקועה בשיחה עם מישהי, אז אחרי זה כשהיא תשים לב שאת נמצאת שם,
את יכולה לחייך ולהגיד שלום, ושלא רצית להפריע לה בשיחה מקודם

שאלת התנהגות בסיטואציה שכזאת:
אני מגיעה לגן השעשועים השכונתי. נמצאת שם שכנה שלי שאני מכירה טוב, דיברנו כמה פעמים במהלך הזמן. היא לא חברה טובה...ההכרות שטחית אבל אני מחבבת אותה.
היא מדברת עם מישהי אחרת באותו רגע שאני מגיעה ולא מסתכלת לכיווני.
אני חולפת לידה...הרגע הזה, עליו אני רוצה לשאול מה דעתכם:
[list]
[*] אני צריכה לקרוא לה בשמה באמצע השיחה ולומר לה :"היי" בצרוף חיוך ולהמשיך הלאה.
[*] אני צריכה לחלוף לידה ולחכות לאח"כ להזדמנות לומר לה היי
[*] אני צריכה לחלוף לידה ואם לא יוצא לומר שלום אח"כ ...אז לא יוצא
[/list]

העניין הוא, שבמידה ואני חולפת לידה ולא אומרת לה היי ברגע הראשון שיש לי הזדמנות אז אח"כ נוצרת מין סיטואציה מביכה שאנחנו נמצאות באותו מרחב...וגם אחרי שהיא סיימה את השיחה עם החברה המבטים שלנו לא מצטלבים ולפעמים יוצא שאני לא אומרת היי בכלל במהלך כל השהייה וזה מוזר. אבל מצד שני אם אנחנו נמצאות באותו מרחב זמן מה...אז נראה לי מוזר פתאום לפנות אליה ולומר לה היי...כשזה בעצם היה צריך לקרות ברגע שהגעתי וראיתי אותה לראשונה...

ההתנסחות שלי קצת מסורבלת...מקווה שהבנתם מה השאלה שלי.

תודה :-)

יודעת [po]אינדי אנית[/po] מה עשתה השיה התמימה, שבשום אופן לא היתה מוכנה להבין שההתנצלויות הסדרתיות שלה יותר פוגעות מפשוט להגיד לא מתאים? שהרי התנהגותה היתה סתם מבחן שרצתה להעמיד אותי בו. הלכה והראתה את ההתכתבות בינינו לעוד אנשים שמכירים את שתינו, אנשים שבעיקר חפצים את ייקרה, ולכי דעי לאן תגיע הוצאת דיבתה.
הדברים התגלגלו בצורה ממש גרועה. אבל גם כשניסיתי להסדיר איתה את הדברים היא עומדת בגאוותנותה ומסרבת להיפגש איתנו, ועכשיו התירוץ הוא שהיא מרגישה שהיא עומדת תחת ביקורת והיא לא יכולה להיות במקום הזה.
מתנצלים כפייתיים צריכים להיות מוכנים תמיד לביקורת, מה הבעיה עם זה?

השאלה היא מה מטרתך. לחנך את העולם או ליצור קשרים?

[u]כשמישהו מסרב לפגישה איתך הוא מנסה לעשות זאת בצורה שלא תפגע בך.[/u]
השאלה היא האם זה לא פוגע לקבל התחמקות שפוגעת באינטיליגנציה. ברור שיש מצבים שלא מתאים, אין ויכוח על כך. השאלה היא האם זה לא מזלזל להתנצל בצורה שברור שהיא רק תירוץ, האם אני קיבלתי הערכה והבנה כשהיא חשבה שהיא יכולה למצוץ תירוצים לא מקובלים. מדוע לא יכולתי לזכות בתשובה אמיתית וכנה שלא פוגעת באינטיליגנציה. לא מתאים יכולה להיות תשובה מעולה, למה להמשיך ולזרוק את הזבל שלך על אנשים, במסווה של פתיחות ואחווה. קשה שלא להעמיד אנשים כאלה במקומם, אפילו במחיר של שריפת הקשר. הבעיה שכל כך הרבה אנשים קונים את ההתנהגות הזאת, כמוך למשל [po]אינדי אנית[/po], רק כדי לא לשרוף את הגשרים, רק כדי לשמור על האינטרסים, כולנו צריכים לבלוע את הצפרדעים של אנשים אחרים, מגיע הרגע שאתה לא יכול לבלוע יותר וחייב לעמוד ולהגיד, לא! פה אני מזהה בולשיט, את זה אני לא מוכנה לקבל!

לדעתי כן ראוי לקבל בהערכה והבנה. אני קוראת בהודעה שלך שאת מרגישה פגועה. יש משהו אחד שלמדתי להבין מאז שאני אמא, לא תמיד הילד רוצה להפגש עם חבר ואני בתור אמא לא מרגישה בנוח להגיד הילד שלי לא רוצה, ואני מעדיפה להגיד תירוץ שפחות פוגע. מנגד כשמישהו לא רוצה לפגוש אותי אני לא נעלבת כי הסיבה היא בדרך כלל לא קשורה אלי.
ויש מליון סיבות שיכולות להיות לסירוב לפגישה, לפעמים את עייפה ורוצה סתם להיות בבוקר שקט עם הילדים שלך , או שיש לך מליון בישולים על הראש או שאת לא מרגישה שאת יכולה לארח כי הבית מבולגן, כל אחד והדברים שלו...כשמישהו מסרב לפגישה איתך הוא מנסה לעשות זאת בצורה שלא תפגע בך.
את אולי לא תדעי אם הסיבות שלו הן כנות או לא אבל אין לך שום סיבה לקחת את זה באופן אישי..

אני במקומך הייתי מכבדת את הסירוב ומנסה אולי להשאיר את האופציות פתוחות, למשל להציע להפגש ביום אחר או להזמין לפעילות משותפת.או להזמין אליך בהזדמנות אחרת. ככה את לא שורפת את הגשרים מאחורייך..

בהצלחה@}

כשאני במחזור, במיוחד ביום החזק, כל דבר מכביד עלי ואני לא רוצה לפגוש אנשים

האם לדעתכם רצוי לקבל בהבנה והערכה סירוב של מישהי לביקור חברי קצר אצלה בבית, במטרה להפגיש בין הילדים בעיקר, כשההסבר שלה הוא שהיא ביום הראשון של המחזור וכי היא צריכה לצאת מהבית לאחר כמה שעות? האם עלי להאמין שסירובה והתנצלותה כנים?
האם זה לא תקין אם בחרתי להעיר לה על כך שאין צורך להתנצל וכי דבריה לא אמינים, שאם באמת היתה רוצה לראותנו לא היתה מסרבת מסיבות שכאלה?

[u]יש בפייסבוק קבוצה בשם מתנות בהם מטפלים מסוגים שונים מציעים טיפולים חינם, ואת גם יכולה לרשום בקשה למשהו שאת צריכה ואולי תמצאי את זה שםּ.[/u]
יש גם כאן [po]מעגלי מתנות[/po]

תודה רבה על העצות. כבר מאוד השתפרתי בהרבה מהדברים שאמרת ואני עדיין עובד על השאר. עכשיו אני בשלב של ליזום קשר יותר רציף עם אנשים. כי מבחינתי אני כל כך אוהב את המרחב האישי שלי שאני נוטה להשאר פאסיבי בכל הנוגע לשימור קשרים. בכל מקרה, מעשיר לשמוע פרספקטיבה רגישה חיצונית על איך אנשים בעלי הנטייה שלי נתפשים.

את צודקת, התפקיד שהרגישות משחקת פה הוא יותר מרכזי מאיך היא באה לידי ביטוי. הרי גם מה שאני חווה נובע מרגישות, אלו פשוט שני ביטויים שונים שלה. הייתי ממליץ לך מאוד מאוד בחום, במידה וכבר לא עשית זאת- לקרוא את הספר 'אדם רגיש מאוד' של ד"ר איליין ארון. היא אדם רגיש בעצמה והיא חקרה וגילתה שכרבע מהאוכולוסייה ניחנה במערכת עצבים רגישה יותר משל השאר ושהם נוטים לעבד גירויים בצורה יותר מעמיקה. כתוצאה מכך הם יותר מהססים, נוטים למצבי רוח, חושבים על דברים לעומק, חווים באינטנסיביות רבה דברים שעשויים להתפס כטריוויאלים עבור אחרים וכו'. בספר היא מספרת על התופעה ועל חשיבותה, נותנת כלים להתמודד ואף לשגשג איתה, מדברת על ריפוי פצעי העבר(שנובעים מלגדול בחברה שדוגלת בערכים שבאים מאנשים פחות רגישים) ועוד.

ייעוץ הדדי אכן מביך בהתחלה, אבל המבוכה עוברת מהר, ועד כמה שאני זוכר הקבוצות נערכות במחיר סמלי או חינם. יש עוד מסגרות חינמיות\מאולתרות- כמו נגיד מפגש כתיבה 'הבעתית' שידידה שלי עורכת בקומונה שלה בת"א אחת לשבוע(גם חינמי, או בתרומת ירקות ופירות). קל למצוא אם רק מחפשים, רק צריך להזהר מכמעט כתות ואינטרסנטים נצלנים. יש בפייסבוק קבוצה בשם מתנות בהם מטפלים מסוגים שונים מציעים טיפולים חינם, ואת גם יכולה לרשום בקשה למשהו שאת צריכה ואולי תמצאי את זה שם. יש גם מפגשים של אנשים שמאוד התחברו לספר של איליין ארון, והם עושים מדי פעם מפגשים בנושאים של אנשים רגישים. את יכולה לבדוק באתר שלהם- http://anashimregishim.com/ לא יצא לי לפגוש אותם אז אני לא יודע איך הם, אבל זו אופציה. ואם לא תמצאי, תמיד יש את באופן טבעי. :-P

I dare say שאפילו תפגשו במסגרות כאלו ידידים שרוצים ויכולים להכיל סערות רגשיות בעת הצורך.

הרבה פעמים בדפוסים האלו(ואני מכיר את זה מעצמי) יש דברים שאנחנו לא מודעים להם. במיוחד אנשים דעתנים כמונו שעשויים לחשוב שהם יודעים הכל(אם את לא כזאת אז אני מדבר רק על עצמי). במקרה הזה מטפל יכול לעזור, אבל אם אין הייתי מציע לך לחקור חבר או חברה טובים. יכול להיות שהם רואים מבחוץ מה בהתנהגות שלך מביא אותך [u]להיות בתדר שמביא על עצמו התנהגויות מזלזלות[/u], בעוד שאת מפספסת את זה. אחרי שחיים עם משהו כל החיים קל לחשוב שהוא נורמלי ולפספס את החשיבות שלו לפתרון הבעיות שלנו.

_התרגשתי מהדברים שכתבת ולא פחות מהדרך ...
הייתי שמחה לחבר עם תובנות ורגישות כשלך._

תודה רבה! :-]
אלו תובנות וצורת תקשורת שנרכשו בדרכים קשות יותר או פחות.
ורובנו כאן חברים בבאופן, אז הנה, יש לך אחד. :-)

חלום
התרגשתי מהדברים שכתבת ולא פחות מהדרך ...
הייתי שמחה לחבר עם תובנות ורגישות כשלך:-)

שוב היה לי ממש מעניין לקרוא את התובנות שלך. מאוד רגישות.

[u]כמו כן, ציינת נקודה מעניינת לגבי האחים הדומיננטיים. יכול להיות שמגיל צעיר קיבלת את הרושם שעליך להפגין חולשה כדי לקבל אהבה ואהדה. אולי בגלל זה יש לך נטייה לבטא ייתר על המידה בעיות או חולשות שיש לך בפני אנשים שאת מנסה להתקרב אליהם. אך זה מרתיע אנשים ומרחיק אותם ממך בטווח הארוך, מה שמערער את הביטחון העצמי שלך עוד יותר וגורם לאינטרקציה הבאה להתחיל ממקום גרוע יותר- וכך המעגל נמשך...[/u]

לגבי מה שציטטתי זה מעניין אבל הלוואי וזה היה הדבר המרכזי.
נדמה לי שהורגלתי לתפקד בקבוצה כמישהי שולית או או כמוקד לחוסר ההערכה, ממש כמוש אחים גדולים נטפלים לקטן ועושים ממנו קרקס. תמיד בקבוצה אני אהיה החולייה החלשה. אני גם חושבת שזה קשור לרגישות, בגלל האובר רגישות שלי ובדרך כלל הרגישים הופכים למוקד כזה.

ולא ברור מה קדם למה, הפידבק שקיבלתי מהאחים על כל ההתנהלות שלי כקטנה המצחיקה וזו שיורדים עלי ה- מחפש להיות משוחזר כל הזמן גם כיום.
וגם לא בכל נאשים את המשפחה.. גם באופי, אני פטפטנית מלידה, וסערות הנפש, ובכן הן לא תעלמנה, אולי מקסימום תתמתנה, וכן חשוב לי שישהיו סביבי אנשים שמסוגלים להכיל את זה. גם אני מכילה הרבה שיט של אחרים.

מאחר ואני לא רוצה להרגיש "קטנה" לא פלא שאני מתרחקת מקשרים כמו מאש, בטח מקשרים קבוצתיים, ועוד יותר מזוגיות.

כאילוש משההו במנגנון הפנימי שלי מכוון אותי להיות בתדר שמביא על עצמו התנהגויות מזלזלות. זו התמצית. ומאחר וזולא תחושה נעימה, אני פשוט נמנעת מקשרים.

לגבי הרעיון שלך, גם לי תמיד יש תחושה שמטפל קבוע ינקז חלק מהבלגן אליו וגם יעזור אולי לטפל בההערכה אבל אין לי יכולת לשלם כרגע למטפל מכל סוג שהוא. גם לא מסובסד. ייעוץ הדדי נשמע מביך...

בכל מקרה, לגביך, מעניין שבעברי התחברתי לאנשים כמוך (חח גם פה מסתבר בלי לדעת). אתם קשובים יותר מאשר נדרשים לקשב, בדרך כלל אוהבים שמישהו דואג לשיחה קולחת (לפחות לאלו מביניכם שממעטים לא רק לשתף אלא גם לדבר) ויש משהו בכם שמשמש עוגן, גם בלי מילים, אבל כמו שציינת, משהו בציפייה לשיתוף הדדי לא מתממש וזה באמת מרגיש כמו "ריחוק" או אפילו חוסר אהבה/רצון להתחבר. אם תרצה אנ י יכולה להגיד לך מהנקודה שלי באינטראקציה עם שכמותך :) שבמקרה שלך פשוט יהיה נחמד אם פשוט תדבר יותר גם אם לא בהכרח תשתף יותר, מבין את הכוונה? אף אחד לא יכול להכריח אותך לשתף מעבר לגבלות שלך ואני מאמינה שבקצב נכון לאורך זמן (אולי יותר הרבה יותר מהרגיל) דברים ייפתחו לבד בינך לבין איקס אנשים. אבל לרוב אפשר לדבר גם אם לא לשתף, למשל לומר, במילים שעובר עליך משהו (כי רואים, הרי וזה עומד ביניכם כמו פיל) ולמרות שאתה מעריך ורוצה את דעתו/ה אתה בסיסטם שלך מעדיף כרגע לטפל בזה לבד, אולילשתף בראשי פרקים, לא חובה, או לשתף בתחום, או בשורה התחתונה. כלומר זה לא הכל או כלום. אבל הכי חשוב- . פשוט לשים את הדברים על השולחן גם אם הם לא מה שהצד השני הכי היה רוצה לשמוע זה עדיף מפילים בחדר.. :)

שיניתי את השם (למרות שתכלס השם האמיתי שלי הוא עדיין חלום).

אני שמח שיכולתי לעזור במשהו. :-)

[u]אבל, לא כולנו נדרשים לתמיכה? יחסית לאורח החיים שלי ולחברותיי אני מתפקדת מצויין, ולצערי לא רק סערות הנפש האלו מרחיקות ממני קשרים אינטימיים.[/u]

כולם נדרשים לתמיכה, אבל ברגע שהיא מאפילה על תחומים אחרים במערכות יחסים היא חונקת אותם. כשזה קורה אנשים נוטים להתחיל להגיב(בצורה לא מודעת) בשליליות לאדם שמכביד עליהם. גם בגלל שהם רואים בו כאיום(הרי הוא מכלה משאבים יקרים להם הם זקוקים להשרדות יום יומית) וגם בגלל שהרושם הלא מודע של האדם שנבנה אצלם הוא שלילי.

למה שלא תתחילי לראות איזשהו מטפל שיוכל להקשיב לך ולספק לך תמיכה פעם בשבוע(אני התחלתי לעשות את זה תחת נסיבות אחרות וזה מאוד כיף ומועיל בניגוד לדעות הקדומות שהיו לי בנושא)- ככה גם תקבלי מענה לצרכים הרגישיים העזים שלך(שהם לא האוייב וכן צריך לדאוג להם), גם תפצחי בתהליך של לעבוד עם איש מקצוע על הבעיה, וגם תנתבי חלק גדול מהצורך שלך בתמיכה רגשית הרחק מהמקורבים אליך ובכך תביאי את הקשר איתם למקום קצת יותר מאוזן. נראה לי שפסיכותרפיסט(בעל רקע של לימודי פסיכולוגיה ולא עבודה סוציאלית) יכול להתאים לכך. אם לא מתאים לך לראות מטפל את יכולה למצוא מסגרות מכילות אחרות בהן תוכלי לפרוק את הרגשות העזים שלך כמו- ריברסינג, קבוצות תמיכה ושרינג סטייל ייעוץ הדדי, מדיטציית אום וכו'. וללכת אליהן על בסיס שבועי.

כמו כן, ציינת נקודה מעניינת לגבי האחים הדומיננטיים. יכול להיות שמגיל צעיר קיבלת את הרושם שעליך להפגין חולשה כדי לקבל אהבה ואהדה. אולי בגלל זה יש לך נטייה לבטא ייתר על המידה בעיות או חולשות שיש לך בפני אנשים שאת מנסה להתקרב אליהם. אך זה מרתיע אנשים ומרחיק אותם ממך בטווח הארוך, מה שמערער את הביטחון העצמי שלך עוד יותר וגורם לאינטרקציה הבאה להתחיל ממקום גרוע יותר- וכך המעגל נמשך...

זוהי רק דעתי כמובן, אין לי שום הסמכה לתת אבחנות כאלו, רק נסיון חיי והיכרותי עם דפוסים כאלו אצלי או אצל אחרים.

את יכולה להתבונן על האינטרקציה שלך עם אנשים ולראות מה שרשמתי למעלה באמת קורה. במידה וכן, את יכולה לנסות, קצת כל פעם, להחליף את 'מפגן הבעיות' במפגן הצדדים החזקים והעצמאיים יותר שלך. איך עושים את זה? אין לי מושג. איש איש והתנהלותו. זה גם תלוי בטיב האינטרקציה המדוברת. אבל נראה לי שככל שתקבלי יותר פידבק חיובי לחשיפת הצדדים החזקים שלך בתקשורת עם אנשים, ככה גם תלמדי את עצמך דרך חדשה לקבל אהבה והערכה.

לי אגב יש בעיה הפוכה. אני נוטה לקחת את הבעיות שלי פנימה ולהתמודד איתן כמה שיותר לבד, מה שגם מכביד על הקשר שלי עם אנשים אחרים. קודם כל זה גורם לאנשים להרגיש שאני מרחיק אותם ממני בכך שאני לא נותן להם גישה לעולם הפנימי שלי באותה מידה שהם נותנים לי גישה לשלהם. זה גם גורם לי להתרחק מהם כשאני מתמודד לבד עם דברים ולרוב משאיר אותם בחוסר וודאות לגבי הכוונות שלי כלפיהם וגורם להם לחשוב שאני פשוט לא מעוניין בחברתם. זה (ועוד מספר השלכות שליליות) יכול להכביד על קשרים עם אנשים בדיוק כמו מה שאת חווה.

חלום כתבת הרבה דברים בעלי משמעות גדולה עבורי,הם תאמו מסקנות שהבנתי לבד על עצמי ומעודד לקרוא זהות כזו מוחלטת ממישהו שרואה את הדברים מהצד.
וגם הצעת פתרונות חיוביים, תודה (())

מה שכן, יש לי מחשבה קצת אחרת על חלק קטן ממה שכתבת.
אני בחורה מאוד מאוד עצמאית.

מגיל צעיר מתפרנסת וחיה לבד ללא תמיכה.
אני מצליחה להזיז הרים וגבעות כשאני רוצה/צריכה.
מאוד דומיננטית.

יחד עם זה, יש לי סערות נפש במשברים ספציפיים, בעיקר בעיקר אל מול החלטות קשות או עימותים עם אנשים. שם סערות הנפש מציפות אותי.

עכשיו, לגבי הסערות אפשר לטפל, תרופתית (מסתבר שיש לי בעיה בבלוטת המגן שקשורה גם לאי יציבות רגשית, וגם בכלל, דיכאון).

אבל, לא כולנו נדרשים לתמיכה? יחסית לאורח החיים שלי ולחברותיי אני מתפקדת מצויין, ולצערי לא רק סערות הנפש האלו מרחיקות ממני קשריםאינטימיים.

זה בעיקר משהו בהערכה העצמית, שמצד אחד מאוד גבוהה ובטוח הומכירה בערך עצמי, ומצד שני - מאו דמאו דלא.

ואת זה, קשה מאוד לשפר.

מאיפה מתחילים בכלל.. :(

חלום כתבת הרבה דברים בעלי משמעות גדולה עבורי, כי הם תאמו מסקנות שהבנתי לבד על עצמי ומעודד לקרוא זהות כזו מוחלטת ממישהו שרואה את הדברים מהצד.

מה שכן, יש לי השגות.
אני בחורה מאוד מאוד עצמאית.

מגיל צעיר מתפרנסת וחיה לבד ללאתמיכה.
אני מצליחה להזיז הרים וגבעות כשאני רוצה/צריכה.
מאוד דומיננטית.

יחד עם זה, יש לי סערות נפש במשברים ספציפיים, בעיקר בעיקר אל מול החלטות קשות או עימותים עם אנשים. שם סערות הנפש מציפות אותי.

עכשיו, לגבי הסערות אפשר לטפל, תרופתית (מסתבר שיש לי בעיה בבלוטת המגן שקשורה גם לאי יציבות רגשית, וגם בכלל, דיכאון).

אבל, לא כולנו נדרשים לתמיכה? יחסית לאורח החיים שלי ולחברותיי אני מתפקדת מצויין, ולצערי לא רק סערות הנפש האלו מרחיקות ממני קשרים אינטימיים.

זה בעיקר משהו בהערכה העצמית, שמצד אחד מאוד גבוהה ובטוחה ומכירה בערך עצמי, ומצד שני - מאוד מאוד לא.

ואת זה, קשה מאוד לשפר.

מאיפה מתחילים בכלל.. :(

נקודה יקרה, אני מכיר המון נשים מקסימות ומרתקות שיש לך את אותה הבעיה שאת מתארת.
זוהי בעיה מורכבת ואני לא מתיימר להבין אותו לעומק אבל אולי יעזור לך אם אחלוק איתך כמה רשמים שיש לי לגביהן:

[list]
[*] לכולן יש בעיה של הערכה עצמית נמוכה. כאשר הביטחון העצמי שלהן עולה התלותיות יורדת.
[/list]

[list]
[*] קשה להן לכבד את המרחב האישי של אחרים. לכולם יש קשיים וסערות רגשיות, אבל אנשים לא תלותיים יודעים להתמודד עם המשברים שלהם לבד וחולקים אותו עם אחרים רק במידה ואין להם ברירה אחרת. לזרוק על מישהו סערה רגשית שעוברים(במיוחד אם עושים את זה שוב ושוב) זה לבקש הרבה ממנו, וזה קשה וסוחט ומוסיף עוד דברים עליו להתמודד איתם.
[/list]

[list]
[*] לחלקן אין אמון ביכולת שלהן לפתור בעיות בעצמן, או להתמודד עם דברים לבד. לכן הן מחפשות כל הזמן אישורים ותמיכה חיצוניים. מה שגורם להן בין השאר להצטייר כנשים חלשות שלא מסוגלות לדאוג לעצמן. מה שלא לגמרי רחוק מהמציאות. רק שזה לא בגלל שאין להן את היכולת לדאוג לעצמן, אלא בגלל שהן בוחרות שלא להשתמש בה לרוב בגלל הקטע של ההערכה העצמית הנמוכה.
[/list]

לפי דעתי אנשים לא נרתעים מהאני העמוק שלך, אלא מהקושי בלהחשף אליו בתדירות ובאינטנסיביות גדולה יותר מכפי שהם יכולים להכיל. חלק מלחלוק חיים עם אדם בחברות או בזוגיות זה גם להרגיש נוחות בקשר(מידה מאוזנת של תמיכה\התמודדות עם נעימות ושלווה). אני לגמרי בעד שיחות, תמיכה ושיתוף פעולה אבל בצורה בריאה ומאוזנת.

אולי יעזור לך לחשוב על עצמך לא כ [u]תלותית, מעיקה, בעלת בור שחור, חסרת מיומנויות חברתיות, עייפה כרונית, ולא קולית ולא ירצו בי,[/u]

אלא כאדם רגיש ואינטלגנטי שעקב אי אלו סיבות(גנטיות, סביבתיות או נסיבתיות) פיתח מאוד את האינטלגנציה הרגשית ואת יכולת ההתבוננות הפנימית שלו, בזמן שהתקשה בלפתח תחומים אחרים של תקשורת. אחרי הכל, תחשבי על כמה אנשים מופתעים לנוכח העומק שהם יכולים להגיע לשיחות איתך(משמע מאוד נדיר להם להתקל באנשים עם התכונות הנ"ל). עכשיו כל מה שנותר לך זה ללמוד איך לאזן בתוכך את המקומות שאינם מאוזנים בך. בדיוק כמו אדם אחר.

ש לי בעיה אחרת ממה שתואר כאן.

אני מצויינת ממש בסמול טוק וגם - בשיחות נפש עמוקות. אין מצב שלא אצליח לגלגל שיחה מלאת עניין והומור על כל נושא עם כל אדם.
באמת. שמעתי עשרות פעמים מאנשים ביטויים כמו "את אשת שיחה מרתקת" "מדהים כמה את מסקרנת אותי" "כמה מעניין איתך" "מעולם לא חשבתי שאוכל לדבר עם מישהי 6 שעות רצוף.. אף פעם לא נגמרים לנו המילים".
אני גם גלויית נפש לגבי הרבה דברים אינטימיים ונוצרים "חיבורים" מאוד עמוקים אבל כאילו שזה לא מחזיק.

זה חשוב - ברור שיש יכולת לנהל דיאלוגים ורגישות ולהפוך לחביבה אז איך משהו תמיד מתמסמס אחר כך, אבל לגמרי, ממישהי מעניינת ושובת לב אני הופכת ללגמרי לא מסקרנת ומכבידה? :(

הבעיה עולה בשלב שבו נוצר קשר עמוק, ושבו נבנית הערכה.
אני ממש לא מכירה את השלב הזה.

אני הופכת תלותית, הפטפטנות שהיתה קודם מעניינת הופכת מעיקה. בייחוד כשאני בסערת רגשות ולא תחת שליטה (ואני בסערת רגשות פעמיים ביום לפחות)
כמעט תמיד אני יוזמת טלפונים. ובעיקר טלפונים או מיילים. פחות מפגשים ואינטראקציות ישירות (כי הן מאיימות עליי וגם - מעצלנות).
אני חושבת שאני גם נותנת תחושה של שימוש במישהו כאובייקט, הוא שם להקשיב לי ולהכיל אותי ופחות בדינמיקה כמו בהתחלה.
ברגע שמתחילה היכרות עמוקה יותר - אני מפוחדת ובצדק - כי בדרכ מתרחקים ממני.

לדוגמא - אני יכולה להיכנס למשרד חדש ולקשקש שעות עם העמיתה למשרד, אפילו להזיל דמעה כשמדברים על אירוע כאוב משותף, לפרגן לוידאו שהעלתה אמה בפייסבוק ולאכול יחד צהריים. וא זמשהו נתקע, אני מתמלאת פחד ו/או תלותיות. פתאום קובעים לצאת יחד אחרי העבודה וזה מלחיץ אותי, שפת הגוף שלי, ההתנהגות שלי, התלותיות, ברור לי שאני מהר מאוד במסגרת של קבוצה אהיה האנדרדוג (וזה נכון). אז אני בורחת. נמנעת.
לפעמים אני אפילו נמנעת מלשבת לאכול יחד, זה אינטימי לי. ואז אני מבודדת את עצמי.
אבל הלוואי וזו היתה הסיבה.. כי גם במקרים שבהם אני "אמיצה" והולכת על זה - אני הופכת די מהר לזו שיורדים עליה בקבוצה או שלא משמעותית, שמתערבים לה כשהיא מדברת, שלא מתייחסים לדעתה. יש משהו בסיסי בי שמבטל את עצמו גם כשהדיבור כביכול מאוד דומיננטי ואסרטיבי ומשם בא תמיד הפחד והחשש שיגלו, שידעו מי אני, תלותית, מעיקה, בעלת בור שחור, חסרת מיומנויות חברתיות, עייפה כרונית, ולא קולית ולא ירצו בי וזה אכן מוכיח את עצמו. אני מאוד זקוקה לחיזוקים. מאוד זקוקה בקיצור. וכל ההזדקקות ה זו לא עולה בהתחלה וכשהיא עולה יחד עם כל הביטול העצמי או משהו בהתנהלות - בורחים.
מצד שני - אני יודעת להיות שם בשביל אחרים, מאוד מחבקת ומפרגנת, יודעת לעודד וכו' ואני מכירה הרבה נשים סוערות ותלותיות כמוני שיש להן ים חברות.

כאילו שהכל, כל הדינמיקות שלי על פני השטח. ככה נראה לי.
ואיך באמת אפשרלפתח משהו עמוק אם לא רוצים אותך כשמכירים אותך לעומק? ואת שמבינה את זה דימהר כבר מראש מתרחקת או מזינה את זה?
לא יודעת מה לעשות עם זה וזה אגב מופיע ביתר שאתבקשרים זוגיים. בורחת עוד לפני האינטימיות. וזה ברמה של האחד על אחד.

ברמה הקבוצתית יש משהו בעבר - בתור הילדה הקטנה בבית תמיד הרגשתי מחוץ לקליקת האחים הגדולים ותמיד הייתי הנזקקת/המפונקת/ הנודניקית - שרוצה להידחף לסידורים שלהם, שמבקשת לרקוד לידם שיגידו לה כמה היא מגניבה ושסופגת עלבונות כשהם יורדים על הדיקציה שלה, החמידות שלה או הזיופים שלה או כ דבר אחר שגורם לאחים גדולים לשבת סביב שולחן או כל דבר - ולרדת על הקטנה המצחיקה.. כמו שאחים גדולים יודעים לעשות, זה לא משהו חדש. כל התחושות שחשתי אז בילדות עולות גם כיום. בקבוצה - אני מחוץ לעניינים או החוליה החלשה שהחצים שלופים אליה, וככל שהאינטראקציות מעמיקות ומתרחבות המקום שאני תופסת בו הופך חסר ביטחון, נזקק לחיזוקים ומעין "ילדה" ולא שווה בין שווים.



:-(

אהבתי את הדף!
גמני נתקלת בקשיים חברתיים שדי גורמים לי צער ואפילו כואבים לפעמים...
עברנו לשכונה חדשה לפני כחצי שנה. מדי כמה ימים אני יורדת עם הילדה בת שנתיים לגן המשחקים השכונתי. יש שם תמיד אמהות שדי חברות בינן לבין עצמן. זוכרת את המפגשים הראשונים איתן, גם כשהתקרבתי הייתה אימא אחת או שתיים שממש התעלמה ממני והייתה עסוקה בשיחה עם אימא אחרת. לקחתי את זה קשה. כי אני לא כזאת, אני מאוד רגישה לכול אימא שאני רואה לבד שמנסה ליצור אינטראקציה וזה פשוט לא היה. לקחו לי ממש חודשים שלמים עד שהן הואילו בטובן להיות נחמדות אליי,חוץ מאימא מקסימה אחת שמאוד מאירת פנים. התנהגות מגעילה לדעתי.לא מבינה איך אפשר להיות מכונסת ומתעלמת. כמובן שעם הזמן כבר יצרתי דיבור עם עוד אימא אחת מהחבורה,שסוף סוף התייחסה אליי ואני אליה. אבל בכלל באופן כללי, מרגישה מבודדת בשכונה הזאת ולא שייכת לקליקת האימהות. משהו לא מתחבר וזה גורם לי כאב.

[u]בינתיים אני בעיקר מתוסכלת מזה שכל מה שאני מנסה להציע נתפס כהגזמה, וגורם לי להרגיש כהתקפה אישית עליי ועל האופי שלי, כשכולן ניראות לי שאננות, וגם אם זו התקפה אישית על האופי שלי, אני צריכה עזרה והכוונה, ומנסה להגיד להן, שקשה לי בלי קווים מנחים ומשימות ברורות[/u]

אולי יש אפשרות לעבור קבוצה? נשמע שבאמת יש חוסר התאמה בין הרצינות שלך לחוסר הרצינות שלהן. אני מאוד חברותית, ובלימודי התואר הראשון לא יכולתי לסבול שציוותו אותי לעבוד עם אנשים שלא התאימו לי. זאת למרות שמאז אני תמיד מסתדרת עם כולם בעבודה.
עם זאת, יש אנשים שלא מודעים לכך שהם טרחנים או משהו כזה. מישהו פעם העיר לך משהו כזה? או שזו תופעה חדשה לגמרי?

היי הדרי
בכמה בנות מדובר בקבוצה ?
זה נשמע לי שהן באמת שאננות... אני מבינה את הרצון שלך להבין תחומי אחריות ומה כל אחת עושה
יכול להיות שהן קצת בהכחשה לגבי "חומרת" העבודה ?
או שלהפך, את מעריכה שהעבודה קשה יותר ממה שזה באמת ?

אין לי הרבה הצעות לגבי עבודה קבוצתית, גם לי קשה עם זה לפעמים
מה שהיה עובד לי זה פשוט לנסות למצוא אנשים שהם באותה רמת "רצינות" ובאותו ראש לגבי אופי הלימודים
אולי באמת נפלת על קבוצה שאננה למדי ?

אני מקווה שאני בדף הנכון, יש לי בעיה בתחום החברתי ואני אשמח לעצות ותובנות:
אני חייבת לכתוב עבודה קבוצתית, יש לנו מנחה ואנחנו צריכות לחפש חומר לבד ואז להיפגש הקבוצה ואז גם איתה. אני מאוד מרגישה אבודה, קשה לי לחהבין איזה חומר בדיוק אני צריכה לחפש ולהביא, מה אני צריכה לעשות איתו, מתי אנחנו נפגשות ומה הדיעות של כל אחת לגבי מה שצריך לעשות. הבנות האחרות שאיתי בקבוצה מאוד רגועות שנצליח לשבת ולסדר את הכל יומיים לפני ההגשה, הן סרבו לרעיון של חלוקת תחוי אחריות, של פגישה מוקדמת יותר לתאם ולראות מה כל אחת מאיתנו מצאה.
כל פעם שאני מנסה להעלות את הבעיות שיש לי לסנן או למקד את החומר, כולם אומרות לי שאני לחוצה, שאני שלילית ושאני צריכה להפסיק.
בינתיים אני בעיקר מתוסכלת מזה שכל מה שאני מנסה להציע נתפס כהגזמה, וגורם לי להרגיש כהתקפה אישית עליי ועל האופי שלי, כשכולן ניראות לי שאננות, וגם אם זו התקפה אישית על האופי שלי, אני צריכה עזרה והכוונה, ומנסה להגיד להן, שקשה לי בלי קווים מנחים ומשימות ברורות.
יותר מאשר העבודה הזאת עצמה, אני מרגישה חסרת אונים מול קבוצה של אנשים, חסרת אונים סביב משימות ועבודות שאני צריכה לעשות ותחת מתקפה אישית על האופי שלי כי קשה לי. אני לא יודעת איך לגשת למצב הזה כדי להפחית את הרגשות השליליים ו"לעבור את זה בשלום"

חילזון,
[list=1]
[*] . שקלת פעם טיפול קבוצתי? הוא עובד בדיוק על דברים כאלה, ויכולים לשקף לך את הסיטואציה וגם להתאמן איתך.
[*] שאלת תם: למה בעצם זה מפריע לך? אולי את לא זקוקה לחברים, או לחברים רבים? בישראל יש לחץ גדול לרכוש חברים. מי אמר שזה הכרחי? אולי בשבילך זאת יותר מעמסה מכיף?
[/list]
נקודה למחשבה

את צודקת "מה עושות האיילות", זה באמת משתנה כמות החברים סביבי, יש תקופות של יותר ויש של פחות...
אבל מה שלא משתנה אצלי זה ההרגשה שתמיד אינטראקציה חברתית דורשת ממני מאמץ.
אתמול למשל, היינו עם הילדים במקום כלשהו. הצטרפו אלינו זוג חברים עם ילדיהם.
לפני שהזוג הגיע, ממש הכנתי את עצמי להעברת הזמן איתם. אמרתי לעצמי בראש: "תרגעי...היי את...את לא כאן בתפקיד המבדרת...גם לשתוק זה בסדר...תזרמי עם השיחה...לא להלחץ..."
זה עזר. זה הרגיע אותי..מצאתי שלווה גם ברגעים שלא זרמה שיחה (יצא שאני בעיקר ישבתי עם האמא, ובני הזוג היו עם הילדים)
ועדיין...האינטראקציה דרשה ממני מאמץ. ולפעמים זה מעייף...

_אני תמיד מודעת לעצמי,משתדלת נורא, ביישנית לפעמים, לעיתים מרגישה משעממת...לעיתים מרגישה מהממת. וגם כשמרגישה מהממת זה זמני ועובר לי...
הכי טבעי בעולם.

אני מקנאה באנשים שיש להם חברים אמיתיים אבל תוהה, מה זה חבר אמיתי? כי אצלי, חוץ מאישי ובני משפחתי הקרובים וחברה אחת_
הרשימה שציינת כבר אומרת שיש לך המון. לטעמי, זה בסיס מוצק. מפה והלאה - לפעמים יש יותר, לפעמים פחות. החיים דינמיים ומביאים אתם שינוי גם בתחום הזה.
אצלי למשל, כשילדים היו קטנים ועברנו לישוב קטן לא הצלחתי ליצור קשרים. היו תקופות של בדידות גדולה. זה השתנה. גם היום אין ערימות של אנשים מסביב וממש בסדר, עבורי.
מה חסר? את יכולה למקד את ההרגשה? (בצהוב כתוב - מה את רוצה? :)

תודה פלונית :-) אני תכף בודקת מה זה אומר דף בית משלי.
{@

[po]חילזון מנוקד[/po] |כן| . שמחה שאת ממשיכה לכתוב. יש לך גם דף בית משלך, פתחתי לך.

טוב...בהמשך לדיון הארוך שהתפתח בנושא פתיחת דף חדש - כן או לא... (בעמוד שפתחתי) אני רואה שאין שום הסכמה כרגע, ואני מעדיפה להתרחק מהאנרגיות השליליות שיש שם כמו שכתבה פלונית אלמונית, אז אני מעבירה לכאן את הדיון שהתחלתי שם.
מקווה שאין HARD FEELINGS. אשמח לשמוע תגובות...

תמיד קשה לי בסיטואציה חברתית. ת-מ-י-ד.
אני תמיד מודעת לעצמי,משתדלת נורא, ביישנית לפעמים, לעיתים מרגישה משעממת...לעיתים מרגישה מהממת. וגם כשמרגישה מהממת זה זמני ועובר לי...
אני מקנאה באנשים שיש להם חברים אמיתיים אבל תוהה, מה זה חבר אמיתי? כי אצלי, חוץ מאישי ובני משפחתי הקרובים וחברה אחת, אני לא מרגישה ממש באמת חופשייה עם אף אחד אחר.
תמיד יש לי מחשבות שרוצות בראש על - מה חושבים עלי? למה אמרתי את זה? איך היא רואה אותי? אולי אני צריכה יותר לחייך? אולי הייתי צריכה לומר משהו אחר? מה לומר עכשיו? מה שאני אומרת בכלל מעניין אותו/אותה? אני לא זורמת...אני לא מדברת מספיק...
טוב...אולי זה לא תמיד ככה, אבל לעיתים מספיק קרובות כדי שזה יטריד אותי...האמת...כבר שנים רבות.
_מדוע זה כל-כך איום, לשבת בשתיקה, בצד? מה מפחיד שם כל-כך, בסיטואציה כזו?
[list]
[*] האם ייתכן שגם מתוך השתיקה שלך תיווצר תחילתו של קשר, אולי אפילו כנה יותר? נעים יותר?
[/list]
אולי כדאי, כתרגיל, לנסות ולראות פעם מה קורה כשאת פשוט יושבת לך בצד, שותקת ומתבוננת, מוצאת שלווה.
אולי תצליחי לגלות כמה דברים על עצמך ועל הסובבים אותך? להתגבר על ה"איום" הזה, של פשוט
להיות, בלי שום מאמץ חברתי מעייף . מה את אומרת?_
מה שכתבת מתקשר אצלי להרבה סיטואציות, שבהן אני מרגישה מודעת לעצמי ולכל מילה שיוצאת לי מהפה, או אפילו לתנוחת הגוף, אני לא משוחררת ורגועה. אז בעצם, זה מאוד עוזר להתמודד כשאני נכנסת למצב אחר - אני משתחררת. אני משחררת שליטה, אני נותנת לעניינים לזרום כמו שהם ולא חושבת על כל מילה או מחווה שאני עושה ואז הכל יותר נעים לי. אני מוצאת שלווה
אז גם בסיטואציה שתארתי, שאני יושבת ומתאמצת לפטפט כדי לא להיות זו שיושבת בצד מבודדת, אז אם אני משתחררת, נושמת עמוק ופשוט נותנת לעצמי להיות אני, אז כנראה משהו במה שאני משדרת אומר - אני זה אני ואנשים מרגישים לידי יותר בנוח ונפתחים יותר, אני מאפשרת את זה.

אז לב-ים, תודה על שנתת לי כיוון לחשוב עליו, ואני בהחלט אנסה את זה.

וסיפורון עם תובנה
יש לבן שלי חבר מהגן, יש לו אמא חמודה שאני מחבבת, הילדים אוהבים לשחק ביחד ונפגשים הרבה.
באחת הפעמים הראשונות שהבאתי אותו לחבר הביתה, הגעתי עם ילדוני לשער של הבית (הבית פרטי), האמא פתחה את השער, ילדוני שלי נכנס, האמא סגרה את השער, חייכה או משהו כזה והסתובבה ונכנסה בחזרה הביתה עם 2 הילדים.
ברגע הראשון נעלבתי...
עבר לי בראש - למה היא לא הזמינה אותי להכנס? או לפחות נתנה לי צ'אנס להכנס, הייתי יכולה להכנס עם ילדוני ולהיות איתו קצת עד שיסתגל, ותוך כדי לפתח איזה שיחה...
חשבתי שהיא עשתה את זה כי היא לא רצתה אותי בפנים. שהיא רצתה לסלק אותי...לא במובן הקיצוני של המילה, ממש לסלק, אבל ככה...לחפף. כאילו - יאללה, אין לי כוח שהאמא הזאת (יעני אני) תכנס עכשיו...ואיזה מעליב...מה אני לא מספיק מעניינת אותך? אני לא מספיק אטרקטיבית בשבילך?
חשבתי על זה כל אותו אחה"צ...דיברתי על זה גם עם בעלי, והוא עזר לי קצת לעבד את המקרה...
לפתע נחתה עלי תובנה -היא לא מכירה אותי.
היא התנהגה ככה בגלל שהיא לא מכירה אותי.
היא לא חושבת שאני משעממת
היא לא חושבת שאני לא אטרקטיבית
היא לא מכירה אותי
אם היא תכיר אותי אז יש סיכוי שהיא תחשוב אחרת! (או שלא, אבל לפחות יש לי את ההזדמנות להוכיח לעצמי את זה)
היום, אחרי אין ספור מפגשים בין ילדוני לבן שלה, אנחנו באמת חברות. לא חברות נפש, אבל היא מאוד נחמדה אלי ואני נכנסת אליה הביתה בכל ביקור (והיא אלי) ואנחנו מפטפטות ומתעדכנות.
זה בהחלט היה שיעור בשבילי.

[u]ואז אני כבר לא "המתבודדת שיושבת בצד ולא מוציאה הגה"[/u]

מבודדת את המשפט הזה, כרמז למקור החרדה, שמולידה את אי-הנוחות החברתית הזו.
מעניין לנסות לענות על:

[list]
[*] מדוע זה כל-כך איום, לשבת בשתיקה, בצד? מה מפחיד שם כל-כך, בסיטואציה כזו?
[*] האם ייתכן שגם מתוך השתיקה שלך תיווצר תחילתו של קשר, אולי אפילו כנה יותר? נעים יותר?
[/list]

אולי כדאי, כתרגיל, לנסות ולראות פעם מה קורה כשאת פשוט יושבת לך בצד, שותקת ומתבוננת, מוצאת שלווה.
אולי תצליחי לגלות כמה דברים על עצמך ועל הסובבים אותך? להתגבר על ה"איום" הזה, של פשוט
להיות, בלי שום מאמץ חברתי מעייף.

מה את אומרת?

ואוו, [po]חילזון מנוקד[/po], אני קצת מעודדת לקרוא את מה שכתבת,
הרבה ממה שכתבת נכון גם לגבי, הרבה זמן קיבלתי רושם שזה קטע שעובר, כל הזמן אומרים לי מסביב שכשיהיה לי יותר ביטחון בעצמי, "כשאגדל קצת" זה יעבור,
גם אני הרבה פעמים שומעת את הקול הזה בראש אומר לי שאני בטוח משעממת את הצד השני, שבטח לא מעניין לו, שהוא בטח סתם אומר, אבל גם לומדת לאט לאט לסמוך על מי שאני מדברת ומתקשרת איתו, שימצא דרך לצאת מזה אם לא מתאים לו, וכמו שאמרת מסלקת את המחשבות וממשיכה.
משום מה זה לא עובד לי כ"כ בקבוצות גדולות יותר, ו"מלאכותיות" (בעיקר קבוצות בלימודים)

או..סוף סוף אני מתפנה לשבת ולכתוב פה בדף הזה שכל כך מדבר אלי.
ודווקא ביום ממש טוב.
הייתי עם הילדים בחוג, וכל הזמן שהילדים היו עסוקים אני ישבתי ופטפטתי עם האמהות האחרות...תענוג.
אני אוהבת את הצ'יט-צ'אט הזה שלפעמים כל כך זורם לי ולפעמים אני פשוט נתקעת!
אז היום זרמתי סבבה וזה עושה לי מצב רוח טוף!
הגעתי לאישהי תובנה – מספיק שאני מתיישבת ליד איזה אמא, מתחילה לפטפט ככה שלא יוצא שאני יושבת לבדי, עם עצמי בבהיה כללית (כמו שקורה פעמים רבות). אני ממש מתאמצת, למרות שעובר לי בראש – אני לא מעניינת אותה, מה אני מתקרצצת עליה, הנה היא מפנה את המבט ממני בזמן שאני מדברת, זה בטוח אומר שמה שאני אומרת לא מעניין אותה – אני מסלקת את המחשבות וממשיכה לפטפט כאילו אין אלוהים, שתשתעמם מצידי! גם אני לפעמים יושבת מול אמא שמפטפטפת ווואלה! לא מעניין! אז מה? ממשיכים ואז עוברים לנושא אחר שכן מעניין. זה קורה! טוב...גלשתי קצת, אני אני אחזור לתובנה – אז כמו שאמרתי, אני מפטפטת עם מישהי ואז אני כבר לא "המתבודדת שיושבת בצד ולא מוציאה הגה" ואז הכל כבר יותר זורם גם עם אמהות אחרות, הן בעצמן משתפות אותי בשיחות, הכל יותר נוח.

טוב...זהו לבנתיים.

ובקשר לטיפ – אני תמיד נותנת...בכל זאת הוא נותן השירות, והעבודה שהוא עושה לא קלה...

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

נראה לי ש"אמורים"... אבל שוב, טיפ זה לא חובה ...
העניין עם טיפים הוא מסובך... כי זה באמת חוק לא כתוב.
אצל מלצרים הטיפ הוא ממש ברור, אצל כל השאר פחות, וזה נשאר לשיקולך ...

האם אמורים לתת טיפ למנקה רכב?
לקחתי את הרכב לניקוי חיצווני ופנימי והיתה לי תחושה לא נוחה שהבחור שניקה חיכה לטיפ.
הנקיון עצמו עלה 45 ש"ח. זה לא מעט כסף...

הדף הזה זה בדיוק מה שחיפשתי.
כל כך מתאים לי ואני מזדהה עם כל כך הרבה ממה שכתבו בו.
אני קוראת אותו בשקיקה ופתאום שמתי לב שאני כבר צריכה לרוץ לקחת את הקטן שלי מחבר.

אחזור אליו בקרוב ואכתוב קצת מחשבות...

בשורה הצהובה כתוב לי: באופן טבעי כולנו שייכים.
תמיד רציתי להרגיש שייכת...

[u]מישהו שמצליח להפיל לך את האנרגיות כבר בשלב החברות, זה לדעתי סימן רע מאוד. סימן לקשר לא מוצלח ולא מתאים. אז למה לך להיאחז בו? למה לא לחפש מישהו שעושה לך טוב ומשמח אותך?[/u]

מאוד קשה לי לא להסכים עם בשמת.
אבל, התמונה כולה על כל פרטיה נמצאת בידייך לבנה. ואין בידי נתונים חשובים כמו גילך, הסטטוס שלך, רווקה/גרושה עם ילדים בלי ילדים וכו'.
לכן לדעתי על פי המכלול שבידייך רק את יכולה לדעת בדיוק [פחות או יותר ] מה טוב לך לעשות.
אם תבחרי לשתף בעוד פרטים, אז יהיה יותר קל לייעץ לך גם בכיוון ספציפי של מה לעשות.

[u]אפילו לשמוע אותו מדבר בקול רם עם חבר יכולה ממש להפיל אותי,[/u]
נראה לי מהתיאורים שלך שסוגיית החברים מרכזית גם אצלו וגם אצלך. את מרגישה ביקורת ונטישה כשהוא הולך לחבר בשעה כזאת, כשאת דווקא רוצה אותו איתך.
מצטערת להגיד לך, אבל נראה לי שהבחור הזה פשוט לא מתאים לך. למה שלא תחפשי מישהו שאת מרגישה איתו טוב? שאוהב להיות איתך יותר מאשר עם החברים?
מישהו שמצליח להפיל לך את האנרגיות כבר בשלב החברות, זה לדעתי סימן רע מאוד. סימן לקשר לא מוצלח ולא מתאים. אז למה לך להיאחז בו? למה לא לחפש מישהו שעושה לך טוב ומשמח אותך?

הוא אוהב אותי בזכות מי שאני, אבל הנושא הזה הוא תמיד איזושהי נקודה חלשה אצלי שאולי בלי כוונה רעה מצידו זה מבאס אותי עמוקות למשל מספיק שהוא יגיד בתשע בערב שהוא קופץ לחברים אני ישרמתבאסת כאילו הוא אומר משהו ממש רע, או אפילו לשמוע אותו מדבר בקול רם עם חבר יכולה ממש להפיל אותי,
מישהי מרגישה גם ככה ?
דרך אגב- לא נפרדנו אבל נורא מפחדת שזו בעיה שתחזור על עצמה,
איך עוברים את זה ?

[u]צריך מישהו שמבין ומעריך מה זה הטוב הזה[/u]
בדיוק.
כלומר, מניסיוני, זה מאוד חשוב ש"אהבת חייך", יהיה אשר יהיה, יאהב אותך [b]בזכות[/b] מי שאת, ולא יעשה פרצוף על תכונות כל כך מרכזיות בך.

[u]טלי המון חיבוקים לך על שאת קולטת בי את הטוב, בדיוק בזמן הזה של מציאות כואבת[/u]

יש בך המון המון טוב בזה אין ספק.
אבל ראי משהו:
זה שיש בך כל כך המון טוב זה לא מספיק.
צריך מישהו שמבין ומעריך מה זה הטוב הזה.
אתן לך דוגמא.
אם אדם נבער הולך ומוצא למשל יהלום לא מלוטש בדרך. הוא בבערותו יחשוב שזו אבן רגילה ככל האבנים ומקסימום יבעט בה וימשיך בדרכו.
אך אם אדם שמבין יראה את היהלום הלא מלוטש הזה, הוא יקח אותו ילטש אותו וישמור אותו מכל משמר.
לעניין שלנו.
את משולה עם תכונותייך לאותו יהלום יקר.
אם נבער יפגוש בך, אזי בבורותו לא ידע להעריך את שוויך ויזלזל בך ובתכונותייך.
אך אם תפגשי ואני מאמינה בהחלט שתפגשי, אדם בעל תבונה. הוא בודאי ישמח יעריך יוקיר ויאהב אותך ודוקא בגלל התכונות שיש בך.
לא כולם חייבים להיות המוניים ולהתחכך זה בזיעתו של זה.
זה שאת מתבדלת ואוהבת את הפרטיות שלך זו מעלה עצומה וגדולה.
ואני אומרת זאת לא בפעם הראשונה.
תודה על החיבוקים
ומאחלת לך שיזומן לך מי שאת ראויה לו באמת. (())(())(())

[u]יחד עם זאת יש להביא בחשבון שהוא מנסה להיפרד ממך."ובחוסר החברותיות" שלך לכאורה הוא מצא תואנה כדי להראות לך שאתם לא מתאימים כדי להקל את הפרידה.[/u]
איככככס אמאלה,,,, זה נשמע נכון,,,,,,, הצילו,,,,,, זה נורא כואב,
כי פשוט הייתי כל כך טובה אליו כל הזמן ויש מצב שפשוט 'לא היה לו נעים', אוי ואבוי, ה' ישמור עלי, הלואי שזה לא ככה, אייכס איזו תחושות כואבות, הייתי בטוחה שהוא אוהב אותי כמו שאני אותו אהההה )-,:
אבל- אני אוהבת את עצמי, באמת, הוא לא לקח את זה ממני!
טלי המון חיבוקים לך (()) ((-)) (()) ((-)) על שאת קולטת בי את הטוב, בדיוק בזמן הזה של מציאות כואבת

[u]לא חשבתי שזה עיניין כל כך משמעותי, לא בשבילי ולא בשבילו, כו-לה חברים, איך הוא יכול להפרד ממני כי אני לא רוצה להיות עם חברים שלו, מה הקשר בכלל זו סיבה להפרד?[/u]

היי לבנה.
כתבתי לך כבר בהתחלה לצערי כך :

_לא יזיק אם תבחני עוד אופציות.
והתנסחתי מאוד בעדינות.
את ראויה ליותר !!!
אך בפירוש לא חייבת לקבל את דעתי._

לכן ניגודי אופי כה חריפים מלמדים על חוסר התאמה אשר עשויה להוות בעתיד בסיס, למריבות ומחלוקות בלתי פוסקים.

אבל יחד עם כל האמור , רק את יודעת את כל הנסיבות והמכלול ומן הסתם לא פירטת [ ובצדק ] את כל הנסיבות המאוויים והרצונות שלך.
לכן רק את יודעת להחליט ולקבל החלטה נכונה בעניין.
כל מה שאנו אומרות ומייעצות לא מחייב אותך ככליפת השום. כי רק בידייך מכלול הנתונים לקבלת ההחלטה הטובה ביותר עבורך.
אני מתארת לעצמי כי יש גם את השיקול להישאר לבד.
וגם את השיקול שקשה בכלל למצוא בן זוג מתאים בכל מקרה.
ובכל מקרה צריך לדעת להתפשר וכו'.
לכן , במידה ואת חושבת כי יש ביכולתך להשתנות מבלי שזה יפגע בך יתר על המידה ובתנאי שאת בטוחה שאם תשתני אז הוא באמת ירצה בך, אז ייתכן וכדאי לך לנסות.
יחד עם זאת יש להביא בחשבון שהוא מנסה להיפרד ממך."ובחוסר החברותיות" שלך לכאורה הוא מצא תואנה כדי להראות לך שאתם לא מתאימים כדי להקל את הפרידה.
כאמור רק את יודעת יותר מכל אחד את המצב ומקווה שתקבלי את ההחלטה הכי טובה ונכונה מבחינתך.
ועוד דבר לבנה יקרה
כאשר מדובר במציאת "אהבת חיים" הדבר חייב להיות הדדי.
אם אכן היה כך אז לא בנקל הוא היה מעדיף לעשות תחג עם חבריו במקום איתך.
ושוב לדעתי דוקה האופי שלך מאוד מיוחד ומקסים.
זה שאת אוהבת את השקט והפינה החמה והאינטימית שלך זו מעלה גדולה לא רק לך אלא לבן זוגך בעיקר.
ומאוד חבל שהוא עיוור ולא רואה זאת.
אני מאוד מהססת להמליץ לך מה לעשות.
כי מדובר בשאלת חיים. ואני כעיקרון לא אמליץ על נקיטת צעד כלשהו שעשוי להיות שגוי.
ומאחר ואין מלוא הנתונים בפני, לא אוכל באופן נחרץ לייעץ לך.
זו משימה שתצטרכי לבצע בעצמך.
הרבה הרבה הצלחה ורוגע. (())

תכלס יותר קל לי לחשוב שזו בעיה שלו ואם הוא לא מקבל אותי כמו שאני אז שילך לעזאזל,
אבל יש מצב שאני כל כך רגילה להיות לבד וקשה לי לצאת מזה, אז צריכה לעבוד על זה

אני בסבל, אני במאמץ- משננת לעצמי שזה סימן טוב, סימן שאני מתקדמת, ושזה יעבור,
רציתי לברוח, עשיתי סיבוב והייתי רעבה, וחשבתי לצום עד הערב ושהוא ידאג לי, אבל קלטתי את ההתבכינות הילדותית שלי והתבגרתי וחזרתי הביתה, באתי אליו ושאלתי אותו אם הוא רוצה לשתות משהו (כל הכבוד לי!!) ישבנו שנינו עם פנים של תשעה באב, עצובים עצובים, מתוך הסבל אמרתי בחצי חיוך "המצב לא משהו אה" אז הוא אמר -לא משהו בכלל,,,והוא בדרך כלל אוהב לדבר אבל הוא שתק, והלב,,, נקרע ,
האמת שאני קצת מצטערת על שלא התעליתי על עצמי, אולי הייתי יכולה להעביר את הערב הזה עם חברים שלו למרות שלא רציתי, ואז הדברים היו אחרת עכשיו, אבל לא היה לי כח להתאמץ, ובגלל זה אנחנו במצב רוח של פרידה,
יש מצב שאני פשוט עצלנית, משתדלת להמנע ממצבים פחות נעימים עם אנשים , וזה מותיר אותי לבד, 
[u]את יכולה אולי לתאר, מה קורה במפגשים הללו שגורם לחוש כך?[/u] במקרה הטוב אני משתעממעת, במקרה הפחות טוב
אני לא שליווה , לא נעים לי, מפחדת להשמע טיפשה,או מגוחכת, אני נהיית חסרת תיאבון גם אם אני רעבה, ומחכה ללכת כבר הביתה וכו',,,
[u]ומה יכול לקרות שיגרום לך לחוש שאתם כן מספיק יציבים?[/u]
שבאיזשהי דרך הוא יגרום לי להרגיש שהוא ממש אוהב אותי ורוצה אותי לנצח (למשל שיתחתן איתי ויעשה איתי ילדים,,) ואז מתוך אושר ושלווה הלב שלי יהיה פתוח לכווווולם,
אני מרגישה שזה ממש העיניין! ותודה על השאלות שממש עזרו לי להבין את המצב (())

אבל לבנה, לפי מה שכתבת קצת למעלה:
_ה לא שאני אוהבת להתבודד (ז"א לפעמים אבל לא תמיד), וזה לא שאני לא אוהבת אנשים וחברים, - השאיפה שלי היא לחיות באהבה ושיתוף והרמוניה ואהבת חברים,
אבל המצב עכשיו שאני מרגישה שזה מאיים עלי, מרגישה בעמדה חלשה, מרגישה שזה לא הרצון שלי, שזה הרצון שלו, וזה מעמיד אותי בתור "החברה של,,," ,שהוא משוויץ בי,זה לא בא מתוך מקום נקי של- אנחנו ביחד ואנחנו מספיק יציבים שאפשר_

זה משהו אחר מאנשים עם צרכים שונים. ממה שכתבת, נשמע כאילו מבחינתך, אם היחסים ביניכם היו במקום אחר, או אם היחס שלו במהלך המפגש עם החברים היה אחר, אולי היית הולכת למפגשים הללו בשמחה, לא?
את יכולה אולי לתאר, מה קורה במפגשים הללו שגורם לחוש כך? ומה יכול לקרות שיגרום לך לחוש שאתם כן מספיק יציבים?

אני בכלל לא בטוחה שאם את מרגישה שמצאת את אהבת חייך, שווה להפרד בגלל זה. הבעיה כאן לדעתי היא לא ההבדל ברצונות שלכם אלא התחושה שלו שיש "נכון" ו"לא נכון" ושאת בצד הלא נכון. אני אסביר: הוא כנראה מרגיש שנכון יותר להיות חברותי כמוהו ואת לא בסדר ובגלל שאת לא בסדר, הוא מעביר עלייך ביקורת ומנסה לתקן אותך. זו הבעיה כי דפוס התנהגות כזה, צץ במשך החיים כל פעם בתואנה אחרת. צריכה להיות כאן קבלה של שיוויון בין הרצונות שלכם. הוא רוצה ככה ואת אחרת ושאין כאן טוב יותר ופחות.
אני מכירה הרבה זוגות שחיים ביחד עם הבדלים גדולים במידת חברותיות.
אני גם מכירה זוגות שחיים יחד עם ביקורת ונסיון של צד אחד "לתקן" את השני, אבל זה הרבה יותר קשה.

[u]נשמע מהצד, שאתם פשוט לא מתאימים.[/u]
תודה בשמת, הייתי צריכה לשמוע את זה, למרות שזו ממש סטירה מצלצלת ,אחרי שהייתי בטוחה שמצאתי את אהבת חיי,
לא חשבתי שזה עיניין כל כך משמעותי, לא בשבילי ולא בשבילו, כו-לה חברים, איך הוא יכול להפרד ממני כי אני לא רוצה להיות עם חברים שלו, מה הקשר בכלל זו סיבה להפרד?

[u]כי אני יודעת שאני לא יכולה להשתנות בעיניין הזה ופתאום להיות חברותית, זו אני, ואולי עם הזמן זה יסתדר ויתרכך, אבל ככה כשהוא מלחיץ אותי, ואפילו כועס עלי על זה, אני לא יכולה[/u]
נשמע מהצד, שאתם פשוט לא מתאימים.
נשמע מהצד, בלי להכיר אתכם ושום פרטים מעבר למה שסיפרת, שהוא צריך מישהי חברותית פחות או יותר כמוהו - ואת כנראה צריכה מישהו שהוא פחות או יותר כמוך. כי עושה רושם שאתם מחפשים סוג שונה לגמרי של חיים.

_לא יזיק אם תבחני עוד אופציות.
והתנסחתי מאוד בעדינות.
את ראויה ליותר !!!_
תודה טלי, אני חושבת הרבה על העיניין הזה, הייתי הכי רוצה שבן הזוג שלי לא יעשה עיניין מהנושא הזה,שיגיד- כן חברים\לא חברים, העיקר שאנחנו ביחד, ושאולי בכלל בעצמו לא יהיה חברותי, ויאהב להתבודד כמוני, ורק מידי פעם רק אם באמת זה זורם בכייף אז להיות עם חברים,(אולי אפילו אני אצתרך לשכנע אותו,,) אבל שזה לא יהיה העיקר,
עובדה אבל שזה לא פעם ראשונה שאני נתקלת בבעיה הזו בחיי, מעניין למה,
לראשונה חושבת שיש מצב שזה לא יסתדר בינינו וניפרד בגלל זה, הוא מדגיש לי כמה זה חשוב לו כל פעם מחדש, וזה קורע לי את הלב, כי אני יודעת שאני לא יכולה להשתנות בעיניין הזה ופתאום להיות חברותית, זו אני, ואולי עם הזמן זה יסתדר ויתרכך, אבל ככה כשהוא מלחיץ אותי, ואפילו כועס עלי על זה, אני לא יכולה

היי לבנה
מאוד מצער שהוא מעדיף את חברת חבריו על שהייה נעימה במחיצתך.
סתם אם מותר להמליץ אך לא חייבת לקבל.
לאור מה שאמרת :
_כן, דיברנו, הוא אמר שהוא מעריך אותי, אבל גם קשה לו,
והוא צריך חברים, אז הוא הולך לחג לחברים שלו,_

לא יזיק אם תבחני עוד אופציות.
והתנסחתי מאוד בעדינות.
את ראויה ליותר !!!
אך בפירוש לא חייבת לקבל את דעתי.
חיבוק גדול וחג שמח

[u]וכן אני ממליצה לך לשוחח עם חברך ולומר לו בשפה שאינה משתמעת כי זה אופייך ואת לא רק שאינך רואה בזה משום מגרעת, אלא להיפך את רואה בזה מעלה מדרגה ראשונה ועליו להעריך ולהודות על מה שקיבל.[/u]
כן, דיברנו, הוא אמר שהוא מעריך אותי, אבל גם קשה לו,
והוא צריך חברים, אז הוא הולך לחג לחברים שלו,
ואני לבד,
קצת עצובה אבל מתחזקת עם דברייך הנעימים _[po]טלי הקטנה [/po] יקרה,
תודה{@ וחג שמח

[u]אבל המצב עכשיו שאני מרגישה שזה מאיים עלי, מרגישה בעמדה חלשה, מרגישה שזה לא הרצון שלי, שזה הרצון שלו, וזה מעמיד אותי בתור "החברה של...", שהוא משוויץ בי,זה לא בא מתוך מקום נקי של- אנחנו ביחד ואנחנו מספיק יציבים שאפשר[/u]

היי לבנה
אל תחשבי שאת לבד בעניין הזה.
את לא מוזרה ולא שונה, להיפך זו שאת כזו זה כל היופי שבך.
ועל החבר שלך דווקא להעריך את זה מאוד במקום למתוח עלייך ביקורת.
כל אדם רגיש רוצה לעצמו רגעים שלו או שלו עם בן זוגו ללא הפרעה. ודוקא זה מראה עד כמה את איכותית ורגישה.
אז ממש אל תחושי רגשי אשם בגלל מה שאת כי מה שאת זה את וזו מעלה שיש להדגיש אותה על רקע ההמוניות והזולות של סוג נשים אחרות.

מציעה לך דווקא להדגיש את היחודיות שבאופייך וממש אבל ממש לא להתנצל על שיש בך את המעלות שתיארת.

וכן אני ממליצה לך לשוחח עם חברך ולומר לו בשפה שאינה משתמעת כי זה אופייך ואת לא רק שאינך רואה בזה משום מגרעת, אלא להיפך את רואה בזה מעלה מדרגה ראשונה ועליו להעריך ולהודות על מה שקיבל.
במידה ולא יקבל זאת, זו זכותו אבל ההפסד כולו שלו ובטוח שאת תמצאי משהו שכן מבקש למצוא את התכונות הנדירות והטובות שבך !!!