על ידי א* » 01 נובמבר 2004, 20:45
אני שמחה שהתקבלו הרבה עצות ותגובות. לא נכנסתי לכאן כבר כמה ימים.
בשמת א , העניין הוא שאנחנו לא נפגשות יותר מפעם בשלושה שבועות בערך, ואני לא רואה איך התינוק בשאר הזמן וכיצד "מתבצע" הטיפול בו. בזמן שהוא היה איתנו, הוא נראה קצת אומלל. לא מטופל כל כך. שוכב בעגלה כל הזמן. לא ראיתי אותו מחייך אפילו פעם אחת.
אני מתחשבת ומבינה שהיא עובדת קשה כל היום. יש לה מעון בבית. אבל זה רק מדאיג אותי יותר, כי מדבריה הבנתי שזו גישתה באופן כללי - וילדים של אחרים, בני שלושה חודשים (אוףףף!!!) עד שנה וחצי גדלים גם הם כך אצלה... וזה עצוב לי.
סיגל ב , אני כל כך אוהבת את גישתך הישירה - וכל כך לא בטוחה שזו דרכי... (ומבינה שגם לא תמיד דרכך, חוץ מאשר בבלוג שלי...)
לגבי "דרגת" החברות שלנו - אנחנו לא החברות הכי טובות, אבל חברות. בנות גרעין מימים ימימה.
אני לא בטוחה שהשאלה שלי, לגבי מה לעשות, לא נובעת גם מצורך שלי לבטא את עצמי. זה לא רק שעצוב לי לראות את הטיפול הלא נעים בתינוק הזה, אלא שזו גם דילמה אישית - האם לבטא את תחושותי ודעותי. מודה שזה גם זה.
אני לא שיפוטית כלפיה, אני פשוט רואה טיפול שנראה לי שלא עושה טוב לתינוק. והרגש האימהי שלי לא מאפשר לי (תודה לאל) להישאר אדישה.
אני חושבת שהיא לא מודעת לכל זה. אני יודעת, כי סיפרתי לה איך אנחנו ישנים עם שני הילדים והיא הזדעזעה. סיפרתי לה על חינוך ביתי והיא לא ידעה על מה אני מדברת. סיפרתי לה שהקטנה רוב הזמן בידיים והיא אמרה שזה הרגל לא טוב. אני חושבת שזה נעוץ לאו דווקא בבחירה שלה, שנובעת ממקום מושכל, אלא בבחירה מתוך מה שראתה בבית ההורים. וזה בעצם מה שמפריע לי - חוסר הידע. חוסר המודעות. אם היתה כאן בחירה חופשית מתוך הבנה של כל הנתונים הידועים על "חינוך" ילדים, מגע רציף, קירבה וכדומה, לא הייתי מרגישה שיש לי זכות להתערב, כי זו בחירה מודעת שלה וזו זכותה המלאה.
אולי הבעיה היא שלי, בעיקר, כי אני חוששת לקלקל את יחסינו בכך שאומר לה, במילים אחרות כמובן, שהיא לא אמא אידאלית בעיני. ואולי אני סתם מגזימה.
אני שמחה שהתקבלו הרבה עצות ותגובות. לא נכנסתי לכאן כבר כמה ימים.
[po]בשמת א[/po] , העניין הוא שאנחנו לא נפגשות יותר מפעם בשלושה שבועות בערך, ואני לא רואה איך התינוק בשאר הזמן וכיצד "מתבצע" הטיפול בו. בזמן שהוא היה איתנו, הוא נראה קצת אומלל. לא מטופל כל כך. שוכב בעגלה כל הזמן. לא ראיתי אותו מחייך אפילו פעם אחת.
אני מתחשבת ומבינה שהיא עובדת קשה כל היום. יש לה מעון בבית. אבל זה רק מדאיג אותי יותר, כי מדבריה הבנתי שזו גישתה באופן כללי - וילדים של אחרים, בני שלושה חודשים (אוףףף!!!) עד שנה וחצי גדלים גם הם כך אצלה... וזה עצוב לי.
[po]סיגל ב[/po] , אני כל כך אוהבת את גישתך הישירה - וכל כך לא בטוחה שזו דרכי... (ומבינה שגם לא תמיד דרכך, חוץ מאשר בבלוג שלי...)
לגבי "דרגת" החברות שלנו - אנחנו לא החברות הכי טובות, אבל חברות. בנות גרעין מימים ימימה.
אני לא בטוחה שהשאלה שלי, לגבי מה לעשות, לא נובעת גם מצורך שלי לבטא את עצמי. זה לא רק שעצוב לי לראות את הטיפול הלא נעים בתינוק הזה, אלא שזו גם דילמה אישית - האם לבטא את תחושותי ודעותי. מודה שזה גם זה.
אני לא שיפוטית כלפיה, אני פשוט רואה טיפול שנראה לי שלא עושה טוב לתינוק. והרגש האימהי שלי לא מאפשר לי (תודה לאל) להישאר אדישה.
אני חושבת שהיא לא מודעת לכל זה. אני יודעת, כי סיפרתי לה איך אנחנו ישנים עם שני הילדים והיא הזדעזעה. סיפרתי לה על חינוך ביתי והיא לא ידעה על מה אני מדברת. סיפרתי לה שהקטנה רוב הזמן בידיים והיא אמרה שזה הרגל לא טוב. אני חושבת שזה נעוץ לאו דווקא בבחירה שלה, שנובעת ממקום מושכל, אלא בבחירה מתוך מה שראתה בבית ההורים. וזה בעצם מה שמפריע לי - חוסר הידע. חוסר המודעות. אם היתה כאן בחירה חופשית מתוך הבנה של כל הנתונים הידועים על "חינוך" ילדים, מגע רציף, קירבה וכדומה, לא הייתי מרגישה שיש לי זכות להתערב, כי זו בחירה מודעת שלה וזו זכותה המלאה.
אולי הבעיה היא שלי, בעיקר, כי אני חוששת לקלקל את יחסינו בכך שאומר לה, במילים אחרות כמובן, שהיא לא אמא אידאלית בעיני. ואולי אני סתם מגזימה.