מתנצלת אם עבור מישהו אני מחזירה דף טעון מדי ל
מה חדש ...
אני כרגע במהלכו של הסיפור שלי.
הריון מתפתח, לשם שינוי (אחרי שתי הפלות, ככה"נ), מחר מתחילה שבוע 16.
לא עשיתי שקיפות עורפית כי אמרתי לעצמי (ולאחרות, כשהיתה שיחה על העניין) שאני לא אפיל על דאון. אחרי הכל, אם בסקירות הכל בסדר, המוח והלב תקינים והתינוק נולד בריא, למה להפיל? כי אני פוחדת מפיגור? אם הסקירות יראו מום לבבי או מוחי ברמה מסויימת יכול להיות שדעתי תהיה אחרת, אבל לפני כמה שבועות ויתרתי על השקיפות בלב שלם.
לפני שבוע וקצת עברנו את הסקירה הראשונה. יש לנו בן, 5 אצבעות בכל כף יד ורגח, מוח בסדר, לב בסדר, יש גשר אף, חבל טבור תקין.
לקראת סוף הסקירה הרופא אומר שהוא רואה ציסטה בצוואר. כממצא יחיד זה לא אומר כלום ואין מה לדאוג, וזה בסדר והיי, הנה עוד ציסטה. עכשיו כבר צריך ללכת לייעוץ גנטי.
ייעוץ גנטי על שום מה - על שום שציסטות בצוואר היו אמורות להספג עד שבוע 14, ואם הן נשארות אחרי השבוע הנ"ל זה יכול להצביע על דאון. ויכול להיות שלא. אי אפשר לדעת, צריך לבדוק.
אז נכון, יהיה לי מאוד קשה להפיל עובר עם תסמונת דאון, אבל מעבר לכך שאני לא הצד היחיד בעניין (יש גם בעל ואבא אוהב לעובר הזה) אני תוהה - האם, באמת, אני אוכל להעניק לו חיים טובים ומאושרים?
מצבנו הכלכלי לא טוב במיוחד - האם אוכל לטפל בו אם יידרש לטיפול רפואי (תסמונת דאון היא לא רק פיגור, היא גם בעיות לב וכלי דם, בעיות יציבה, בעיות דיבור ועוד)? האם אוכל לממן לו עזרה שהקופה לא תממן ותהיה נחוצה לו?
האם אוכל לדאוג לו לסביבה אוהבת ותומכת? האם חבריי בעלי הילדים יקבלו אותו ואת הבחירה שלי, או יתרחקו? ואם לכאורה יקבלו, האם יתלחשו מאחורי גבו (גם כן לכאורה, כי אני לא מאמינה שדברים נשארים זמן רב מאחורי הגב) ויתהו איך נתתי להוולד, והאם האופציה השניה היתה עדיפה בשבילו?
האם ישחקו איתו וישתפו אותו במפגשי החינוך הביתי, שם יש הורים שאני לא מכירה אך אשמח מאוד להמנות על חברתם בבוא העת?
האם אני באמת ובתמים מסוגלת לקחת עליו אחריות?
אמנם שום דבר לא בטוח. לא קיבלתי שום בשורות איוב וזה פשוט עניין שמצריך בדיקה.
אחרי הכל, רוב מה שאנחנו יודעים על עוברים והתפתחותם מבוסס על סטטיסטיקות, ולפעמים הסטטיסטיקות הן לא מדע מדוייק
. אז לרוב התינוקות נעלמות הציסטות עד שבוע 14. חלק מאלו שזה לא קורה אצלם לוקים בדאון. זה עדיין רחוק מלהביא למסקנה חד משמעית כלשהי.
אבל עד שיתברר העניין (מחר תור לגיניקולוג, עוד שבועיים וקצת ייעוץ גנטי, מתישהו בטווח הזה בדיקת חלבון עוברי שאני חרדה ממנה) זה הרבה זמן לחשוב על האופציות שהיקום פורש בפניי ויתן לי לבחור מהן.
קשה לי נורא.
מתנצלת אם עבור מישהו אני מחזירה דף טעון מדי ל [po]מה חדש[/po] ...
אני כרגע במהלכו של הסיפור שלי.
הריון מתפתח, לשם שינוי (אחרי שתי הפלות, ככה"נ), מחר מתחילה שבוע 16.
לא עשיתי שקיפות עורפית כי אמרתי לעצמי (ולאחרות, כשהיתה שיחה על העניין) שאני לא אפיל על דאון. אחרי הכל, אם בסקירות הכל בסדר, המוח והלב תקינים והתינוק נולד בריא, למה להפיל? כי אני פוחדת מפיגור? אם הסקירות יראו מום לבבי או מוחי ברמה מסויימת יכול להיות שדעתי תהיה אחרת, אבל לפני כמה שבועות ויתרתי על השקיפות בלב שלם.
לפני שבוע וקצת עברנו את הסקירה הראשונה. יש לנו בן, 5 אצבעות בכל כף יד ורגח, מוח בסדר, לב בסדר, יש גשר אף, חבל טבור תקין.
לקראת סוף הסקירה הרופא אומר שהוא רואה ציסטה בצוואר. כממצא יחיד זה לא אומר כלום ואין מה לדאוג, וזה בסדר והיי, הנה עוד ציסטה. עכשיו כבר צריך ללכת לייעוץ גנטי.
ייעוץ גנטי על שום מה - על שום שציסטות בצוואר היו אמורות להספג עד שבוע 14, ואם הן נשארות אחרי השבוע הנ"ל זה יכול להצביע על דאון. ויכול להיות שלא. אי אפשר לדעת, צריך לבדוק.
אז נכון, יהיה לי מאוד קשה להפיל עובר עם תסמונת דאון, אבל מעבר לכך שאני לא הצד היחיד בעניין (יש גם בעל ואבא אוהב לעובר הזה) אני תוהה - האם, באמת, אני אוכל להעניק לו חיים טובים ומאושרים?
מצבנו הכלכלי לא טוב במיוחד - האם אוכל לטפל בו אם יידרש לטיפול רפואי (תסמונת דאון היא לא רק פיגור, היא גם בעיות לב וכלי דם, בעיות יציבה, בעיות דיבור ועוד)? האם אוכל לממן לו עזרה שהקופה לא תממן ותהיה נחוצה לו?
האם אוכל לדאוג לו לסביבה אוהבת ותומכת? האם חבריי בעלי הילדים יקבלו אותו ואת הבחירה שלי, או יתרחקו? ואם לכאורה יקבלו, האם יתלחשו מאחורי גבו (גם כן לכאורה, כי אני לא מאמינה שדברים נשארים זמן רב מאחורי הגב) ויתהו איך נתתי להוולד, והאם האופציה השניה היתה עדיפה בשבילו?
האם ישחקו איתו וישתפו אותו במפגשי החינוך הביתי, שם יש הורים שאני לא מכירה אך אשמח מאוד להמנות על חברתם בבוא העת?
האם אני באמת ובתמים מסוגלת לקחת עליו אחריות?
אמנם שום דבר לא בטוח. לא קיבלתי שום בשורות איוב וזה פשוט עניין שמצריך בדיקה.
אחרי הכל, רוב מה שאנחנו יודעים על עוברים והתפתחותם מבוסס על סטטיסטיקות, ולפעמים הסטטיסטיקות הן לא מדע מדוייק :-P . אז לרוב התינוקות נעלמות הציסטות עד שבוע 14. חלק מאלו שזה לא קורה אצלם לוקים בדאון. זה עדיין רחוק מלהביא למסקנה חד משמעית כלשהי.
אבל עד שיתברר העניין (מחר תור לגיניקולוג, עוד שבועיים וקצת ייעוץ גנטי, מתישהו בטווח הזה בדיקת חלבון עוברי שאני חרדה ממנה) זה הרבה זמן לחשוב על האופציות שהיקום פורש בפניי ויתן לי לבחור מהן.
קשה לי נורא.