על ידי זאבה_גדולה* » 13 נובמבר 2008, 06:46
הסיפור מפורסם, אבל סופו לא מספק אותי, לכן אני מציעה סוף אחר, שיתחבר לי.
אחרי שהברווזון המכוער גילה שהוא ברבור יפיפה ושאף אחד לא מציק לו יותר
ולא אומר לו שהוא לא שייך,
הוא נשאר קצת באגם איתם אבל בתוכו כל הזמן קיננה אותה תחושה מוכרת של זרות.
הוא התנהל בדריכות, חושב מאיפה זה יבוא לי עכשיו,
האם הם באמת מביטים בי?
כולם היו נחמדים אליו וזה קצת הפחיד אותו, הם אמרו לו לפעמים כמה שהוא יפה ונוצותיו מיוחדות
כמה הוא מיטיב לשחות ויודע איפה נמצא האוכל הכי שווה,
בכל פעם שהבחין במבטיהם הוא ראה משהו שאליו הוא שייך
ויחד עם זאת הוא חש שמשהו לא בסדר
הוא ידע שנוצותיו מאפשרות לו להישאר יבש והייתה לו תחושה שזה קשור לזה בדרך עלומה
הוא החליט שלפני שהוא נודד לבריכה הבאה,
שבפעם הבאה כשמישהו מתקרב אליו והטון נעים והפנים קורנות, או לפחות לא מאיימות, מעליבות, מזלזלות או משפילות, לא מקטינות, מפקפקות, או פוגעות,
אז בפעם הבאה מה שהוא יעשה הוא פשוט יעצור רגע, ינשום ויחוש את נוצותיו.
חומר סמוי, בלתי נראה לעין, החומר ממנו עשויה הגלות הפנימית, הפקעת הנפשית שקצה החוט שלה מוביל לאמא ברווזה, היה ספוג בנוצותיו.
בכל פעם שמישהו נתן לו מחמאה כנה, החומר הזה פעל ודחה אותה, במקום שתיספג בנפשו ותרפא את דימויו העצמי, הוא נשאר יבש.
הסיפור מפורסם, אבל סופו לא מספק אותי, לכן אני מציעה סוף אחר, שיתחבר לי.
אחרי שהברווזון המכוער גילה שהוא ברבור יפיפה ושאף אחד לא מציק לו יותר
ולא אומר לו שהוא לא שייך,
הוא נשאר קצת באגם איתם אבל בתוכו כל הזמן קיננה אותה תחושה מוכרת של זרות.
הוא התנהל בדריכות, חושב מאיפה זה יבוא לי עכשיו,
האם הם באמת מביטים בי?
כולם היו נחמדים אליו וזה קצת הפחיד אותו, הם אמרו לו לפעמים כמה שהוא יפה ונוצותיו מיוחדות
כמה הוא מיטיב לשחות ויודע איפה נמצא האוכל הכי שווה,
בכל פעם שהבחין במבטיהם הוא ראה משהו שאליו הוא שייך
ויחד עם זאת הוא חש שמשהו לא בסדר
הוא ידע שנוצותיו מאפשרות לו להישאר יבש והייתה לו תחושה שזה קשור לזה בדרך עלומה
הוא החליט שלפני שהוא נודד לבריכה הבאה,
שבפעם הבאה כשמישהו מתקרב אליו והטון נעים והפנים קורנות, או לפחות לא מאיימות, מעליבות, מזלזלות או משפילות, לא מקטינות, מפקפקות, או פוגעות,
אז בפעם הבאה מה שהוא יעשה הוא פשוט יעצור רגע, ינשום ויחוש את נוצותיו.
חומר סמוי, בלתי נראה לעין, החומר ממנו עשויה הגלות הפנימית, הפקעת הנפשית שקצה החוט שלה מוביל לאמא ברווזה, היה ספוג בנוצותיו.
בכל פעם שמישהו נתן לו מחמאה כנה, החומר הזה פעל ודחה אותה, במקום שתיספג בנפשו ותרפא את דימויו העצמי, הוא נשאר יבש.