על ידי סוסת_פרא* » 21 יוני 2008, 15:21
אני הייתי חושבת איך אני הייתי מעדיפה שיתנהגו אליי במצב כזה.
נניח שמישהו לא ממש שמח בחברתי, האם הייתי מעדיפה שיאמר לי ישירות (כמובן, מעודן עד כמה שמתאפשר), או שיעשה איתי משחקי התחמקויות ו'רמזים'?
אני באופן אישי, ממש, אבל ממש ממש ממש - מעדיפה שיאמרו לי ישירות!
לו נניח אני מרגישה שמישהו מתחמק ממני, ולא אומר מפורשות - זה מאוד פוגע.
לפעמים זה גם לא ברור לי אם הסיבות שהוא אומר הן אמיתיות, או שהוא רק מנסה להתחמק, וזה מעמיד אותי במצב לא ברור ולא נעים.
ובאופן כללי, אני מרגישה שזה ממש זלזול באינטליגנציה שלי.
אז תודה רבה, לא תודה !
בבקשה תהיו אמיתיים וישירים. אני כבר אתמודד עם העלבון. אני לא עשויה מחרסינה.
וזה בטח עדיף על העלבון שבידיעה שהוא מנסה להתחמק ממני.
כי הרי, אם מי שנותנים לו 'רמזים' קולט בסופו של דבר את הרמזים - אז באיזה שלב הוא הרי יבין את מה שהתכוונתם לומר מלכתחילה.
ואז למה שמידת העלבון תהיה פחותה? בשבילו המסר הוא אותו מסר 'אתה לא רצוי'.
אז מה זה משנה אם אומרים את זה ישר, או שמעבירים את המסר לאט לאט?
ויותר מזה, שאם באיזשהו שלב אני מגלה שלאורך זמן מישהו לא רצה בקשר איתי, ולא אמר לי, ונשאר איתי בקשר למרות רצונו - אני מרגישה עלבון עבור כל התקופה שהיינו בקשר. רטרואקטיבית.
אז בשביל מה?
לפעמים הלאט לאט הזה, זה כמו לקטוע איבר לאט לאט בסכין של לחם.
מה גם, שאני ממש לא מעריכה פחדנות.
הרבה פעמים זה לא רק החשש לפגוע, אלא גם הפחד לספוג כעס מן הצד השני. חוסר יכולת להתמודד עם סיטואציות.
אז אני הייתי רוצה שאנשים יהיו יותר אמיצים וישרים, ויהיו מוכנים לומר לי את האמת, ולשאת בתוצאות של זה.
(אני כמובן מדברת כרגע על אנשים שעומדים מולי ולא רוצים בקשר איתי.
אבל כל אחד יכול לקחת מזה מה שהוא רוצה)
וכבר קרה שחברה אמרה לי שהיא מעדיפה לא להיות בקשר איתי כי אני משקפת לה דברים שקשים לה בעצמה.
ומאוד הערכתי את זה.
זה היה אחרי תקופה ארוכה שכל פעם הייתה מראה שמחה גדולה כשנפגשנו איפשהו במקרה, ואומרת 'בואי נדבר', ואז כשהייתי מתקשרת אליה היא לרוב הייתה עסוקה ואומרת שתחזור אליי אח"כ ולא חוזרת.
זה היה מאוד מבלבל, כי תמיד ברגע הראשון היא הייתה מפגינה שמחה עצומה.
רק אחרי זמן כשדיברנו, היא הסבירה את עצמה, והרגשתי שזה עדיף בהרבה.
זה שם אותי במקום הרבה יותר ברור, וגם הבנתי את הצד שלה.
לפני כן, הייתי מבולבלת, לא ידעתי אם באמת היא עסוקה מאוד או שזה תירוצים. זה תמיד נשמע כל-כך אמיתי. (כנראה זה שילוב של השניים. קטע של 'סדרי עדיפויות'...)
וכיוון שהיא לא העבירה לי מסר ברור, אני המשכתי להתקשר. בדיעבד זה מאוד משפיל. עדיף שבאמת הייתי יודעת מה היא רוצה.
אם מישהו אומר לי שקשה לו איתי כי אני משקפת לו דברים שקשים לו בעצמו, אז מילא. זה לא בהכרח אומר משהו רע עליי.
ואם נחשוב על זה לרגע, אז כמעט כל פעם שאנחנו 'לא סובלים' מישהו, או שהוא מעצבן אותנו, או שאין לנו סבלנות אליו - זה כי הוא משקף לנו משהו. (לא בהכרח משהו שקיים בנו, אולי משהו שאנחנו מפחדים שיהיה קיים בנו, אולי, לא יודעת מה...)
וגם אם זו לא הסיבה, זה לא משנה.
מה שמשנה זה - שלא טוב לך איתה, וזהו.
גם זה שאין לכן תחומי עניין משותפים, לדעתי זו סיבה מספיק לגיטימית לא לרצות להיות בקשר, ואפילו לומר את זה כסיבה.
גם לי יצא להגיד לאנשים מפורשות שלא נוח לי הקשר איתם.
מובן שהשתדלתי לעדן את המסר, ושכמה שיותר יתפרש שזה כי לי קשה משהו, ולא כי הבן אדם השני לא בסדר - אבל לא יכולתי לעשות שקר בנפשי להמשיך בקשר כזה.
ייתכן שבהתחלה ניסיתי פשוט לא ליצור קשר, מתוך תקווה שהבן אדם השני יבין ויחדל.
אבל אם ראיתי שאינו מבין, אני אמרתי לו.
במיוחד, כאשר עושים לי מניפולציות פולניות של 'למה את לא מתקשרת' - זה הדבר ששובר אותי. אני לא סובלת להיות בקשר עם אנשים כאלה.
אז אני חייבת למצוא דרך להתנתק.
אני יכולה לומר במפורש שאני לא אוהבת להרגיש אשֵמה, ושמצפים ממני להתקשר', ושנעלבים ממני כל הזמן, וכד'. וזו הסיבה שאני לא רוצה להיות בקשר.
אני יכולה אפילו לומר משהו בסגנון 'אני מרגישה שאני לא מתחברת אליך'.
או אפילו משהו 'פלצני' אבל אמיתי - כמו שאני מרגישה שהאנרגיות שלנו לא מתחברות.
או שאני בתקופה בחיים שאין לי יותר מדי סבלנות לקשרים. וכד'.
כל דבר, ובלבד שהוא אמיתי. שאני לא ממציאה משהו, ולא משקרת.
קרה גם ש'חברה' כזו הזמינה אותי לחתונה.
בהתחלה היו בינינו הרבה שיחות, אבל אז היא התחילה להיות 'פולניה' וזה עשה לי פחות ופחות חשק להיות איתה בקשר.
אני הסברתי שאני לא סובלת 'היעלבויות' ולא יכולה לסבול שאני כל הזמן צריכה להיות בעמדה המְרַצָה והמפייסת.
אז הקשר די ניתק.
ואחרי זמן מה הזמינה אותי לחתונה.
איכשהו ממש לא התאים לי לבוא (הווי דתי שהייתי שייכת אליו קודם וכבר לא, עם כל מיני אנשים שלא התחשק לי לפגוש, וממילא לא ממש התחברתי לבחורה הזו) - אז אמרתי לה שאני מצטערת ואני יודעת שזה חשוב לה, אבל אני לא יכולה לבוא.
היא כמובן נעלבה.
אבל אני לא יכולה להיות אחראית על ההיעלבויות של אנשים אחרים.
במיוחד, שאני לא פוגעת בכוונה. אני רק אמיתית, ואפילו את זה אני משתדלת לעשות בעדינות.
מותר לי לא להתחבר למישהו, וזהו.
אני תמיד מסבירה בצורה הכי מעודנת שאני יכולה, אבל משתדלת להיות אמיתית.
ואם מישהו נעלב – אז אני לא יכולה לקחת על זה אחריות.
האחריות שלי היא לעצמי קודם כל: לחיות בצורה שטובה לי, ולא לעשות שקר בנפשי.
ועמוק בפנים נראה לי שאף אחד לא באמת רוצה שיהיו איתו בקשר כאשר לא באמת רוצים בזה. (הרי מה שאנשים באמת רוצים, זה להרגיש רצויים).
ועוד מחשבה שעולה לי עכשיו:
שדווקא זה שאומרים למישהו ישירות, זה מראה על הערכה אליו. על אמון בו, שהוא יוכל להתמודד עם זה.
וכשלא אומרים לו ישירות – זה הזלזול.
וכפי שכבר אמרתי, גם אני הייתי מעדיפה שינהגו כך איתי, אז זה מבהיר לי שמבחינתי זה הדבר הנכון לעשות.
(אני מודעת לזה שזה לא פשוט, ואולי יש מקרים שמה שאמרתי הוא לא נכון. אז אני מסייגת.
בכל זאת היה לי חשוב להביא כאן כיווני מחשבה)
אני הייתי חושבת איך [b]אני[/b] הייתי מעדיפה [b]שיתנהגו אליי[/b] במצב כזה.
נניח שמישהו לא ממש שמח בחברתי, האם הייתי מעדיפה שיאמר לי ישירות (כמובן, מעודן עד כמה שמתאפשר), או שיעשה איתי משחקי התחמקויות ו'רמזים'?
אני באופן אישי, [b]ממש, אבל ממש ממש ממש - מעדיפה שיאמרו לי ישירות![/b]
לו נניח אני מרגישה שמישהו מתחמק ממני, ולא אומר מפורשות - זה מאוד פוגע.
לפעמים זה גם לא ברור לי אם הסיבות שהוא אומר הן אמיתיות, או שהוא רק מנסה להתחמק, וזה מעמיד אותי במצב לא ברור ולא נעים.
ובאופן כללי, אני מרגישה שזה ממש [b]זלזול באינטליגנציה שלי.[/b]
אז תודה רבה, לא תודה !
[b]בבקשה תהיו אמיתיים וישירים. אני כבר אתמודד עם העלבון. אני לא עשויה מחרסינה.[/b]
וזה בטח עדיף על העלבון שבידיעה שהוא מנסה להתחמק ממני.
כי הרי, אם מי שנותנים לו 'רמזים' קולט בסופו של דבר את הרמזים - אז באיזה שלב הוא הרי יבין את מה שהתכוונתם לומר מלכתחילה.
ואז למה שמידת העלבון תהיה פחותה? בשבילו המסר הוא אותו מסר 'אתה לא רצוי'.
אז מה זה משנה אם אומרים את זה ישר, או שמעבירים את המסר לאט לאט?
ויותר מזה, שאם באיזשהו שלב אני מגלה שלאורך זמן מישהו לא רצה בקשר איתי, ולא אמר לי, ונשאר איתי בקשר למרות רצונו - אני מרגישה עלבון עבור כל התקופה שהיינו בקשר. [b]רטרואקטיבית.[/b]
אז בשביל מה?
לפעמים הלאט לאט הזה, זה כמו לקטוע איבר לאט לאט בסכין של לחם.
מה גם, שאני ממש לא מעריכה פחדנות.
הרבה פעמים זה לא רק החשש לפגוע, אלא גם [b]הפחד לספוג כעס מן הצד השני. חוסר יכולת להתמודד עם סיטואציות.[/b]
אז אני הייתי רוצה [b]שאנשים יהיו יותר אמיצים וישרים, ויהיו מוכנים לומר לי את האמת, ולשאת בתוצאות של זה.[/b]
(אני כמובן מדברת כרגע על אנשים שעומדים מולי ולא רוצים בקשר איתי.
אבל כל אחד יכול לקחת מזה מה שהוא רוצה)
וכבר קרה שחברה אמרה לי שהיא מעדיפה לא להיות בקשר איתי כי אני משקפת לה דברים שקשים לה בעצמה.
ומאוד הערכתי את זה.
זה היה אחרי תקופה ארוכה שכל פעם הייתה מראה שמחה גדולה כשנפגשנו איפשהו במקרה, ואומרת 'בואי נדבר', ואז כשהייתי מתקשרת אליה היא לרוב הייתה עסוקה ואומרת שתחזור אליי אח"כ ולא חוזרת.
זה היה מאוד מבלבל, כי תמיד ברגע הראשון היא הייתה מפגינה שמחה עצומה.
רק אחרי זמן כשדיברנו, היא הסבירה את עצמה, והרגשתי שזה עדיף בהרבה.
זה שם אותי במקום הרבה יותר ברור, וגם הבנתי את הצד שלה.
לפני כן, הייתי מבולבלת, לא ידעתי אם באמת היא עסוקה מאוד או שזה תירוצים. זה תמיד נשמע כל-כך אמיתי. (כנראה זה שילוב של השניים. קטע של 'סדרי עדיפויות'...)
וכיוון שהיא לא העבירה לי מסר ברור, אני המשכתי להתקשר. בדיעבד זה מאוד משפיל. עדיף שבאמת הייתי יודעת מה היא רוצה.
אם מישהו אומר לי שקשה לו איתי כי אני משקפת לו דברים שקשים לו בעצמו, אז מילא. [b]זה לא בהכרח אומר משהו רע עליי.[/b]
ואם נחשוב על זה לרגע, אז כמעט כל פעם שאנחנו 'לא סובלים' מישהו, או שהוא מעצבן אותנו, או שאין לנו סבלנות אליו - זה כי הוא משקף לנו משהו. (לא בהכרח משהו שקיים בנו, אולי משהו שאנחנו מפחדים שיהיה קיים בנו, אולי, לא יודעת מה...)
וגם אם זו לא הסיבה, זה לא משנה.
מה שמשנה זה - שלא טוב לך איתה, וזהו.
גם זה [b]שאין לכן תחומי עניין משותפים[/b], לדעתי זו סיבה מספיק [b]לגיטימית[/b] לא לרצות להיות בקשר, ואפילו לומר את זה כסיבה.
גם לי יצא להגיד לאנשים מפורשות שלא נוח לי הקשר איתם.
מובן שהשתדלתי לעדן את המסר, ושכמה שיותר יתפרש שזה כי [b]לי[/b] קשה משהו, ולא כי הבן אדם השני לא בסדר - אבל לא יכולתי לעשות שקר בנפשי להמשיך בקשר כזה.
ייתכן שבהתחלה ניסיתי פשוט לא ליצור קשר, מתוך תקווה שהבן אדם השני יבין ויחדל.
אבל אם ראיתי שאינו מבין, אני אמרתי לו.
במיוחד, כאשר עושים לי מניפולציות פולניות של 'למה את לא מתקשרת' - זה הדבר ששובר אותי. אני לא סובלת להיות בקשר עם אנשים כאלה.
אז אני חייבת למצוא דרך להתנתק.
אני יכולה לומר במפורש שאני לא אוהבת להרגיש אשֵמה, ושמצפים ממני להתקשר', ושנעלבים ממני כל הזמן, וכד'. וזו הסיבה שאני לא רוצה להיות בקשר.
אני יכולה אפילו לומר משהו בסגנון 'אני מרגישה שאני לא מתחברת אליך'.
או אפילו משהו 'פלצני' אבל אמיתי - כמו שאני מרגישה שהאנרגיות שלנו לא מתחברות.
או שאני בתקופה בחיים שאין לי יותר מדי סבלנות לקשרים. וכד'.
כל דבר, [b]ובלבד שהוא אמיתי[/b]. שאני לא ממציאה משהו, ולא משקרת.
קרה גם ש'חברה' כזו הזמינה אותי לחתונה.
בהתחלה היו בינינו הרבה שיחות, אבל אז היא התחילה להיות 'פולניה' וזה עשה לי פחות ופחות חשק להיות איתה בקשר.
אני הסברתי שאני לא סובלת 'היעלבויות' ולא יכולה לסבול שאני כל הזמן צריכה להיות בעמדה המְרַצָה והמפייסת.
אז הקשר די ניתק.
ואחרי זמן מה הזמינה אותי לחתונה.
איכשהו ממש לא התאים לי לבוא (הווי דתי שהייתי שייכת אליו קודם וכבר לא, עם כל מיני אנשים שלא התחשק לי לפגוש, וממילא לא ממש התחברתי לבחורה הזו) - אז אמרתי לה שאני מצטערת ואני יודעת שזה חשוב לה, אבל אני לא יכולה לבוא.
היא כמובן נעלבה.
אבל אני [b]לא יכולה להיות אחראית על ההיעלבויות של אנשים אחרים.[/b]
במיוחד, שאני לא פוגעת בכוונה. אני רק אמיתית, ואפילו את זה אני משתדלת לעשות בעדינות.
מותר לי לא להתחבר למישהו, וזהו.
אני תמיד מסבירה בצורה הכי מעודנת שאני יכולה, אבל משתדלת להיות אמיתית.
ואם מישהו נעלב – אז אני לא יכולה לקחת על זה אחריות.
האחריות שלי היא לעצמי קודם כל: לחיות בצורה שטובה לי, ולא לעשות שקר בנפשי.
ועמוק בפנים נראה לי [b]שאף אחד לא באמת רוצה שיהיו איתו בקשר כאשר לא באמת רוצים בזה.[/b] (הרי מה שאנשים באמת רוצים, זה להרגיש רצויים).
ועוד מחשבה שעולה לי עכשיו:
שדווקא [b]זה שאומרים למישהו ישירות, זה מראה על הערכה אליו. על אמון בו, שהוא יוכל להתמודד עם זה.[/b]
וכשלא אומרים לו ישירות – זה הזלזול.
וכפי שכבר אמרתי, גם אני הייתי מעדיפה שינהגו כך איתי, אז זה מבהיר לי שמבחינתי זה הדבר הנכון לעשות.
(אני מודעת לזה שזה לא פשוט, ואולי יש מקרים שמה שאמרתי הוא לא נכון. אז אני מסייגת.
בכל זאת היה לי חשוב להביא כאן כיווני מחשבה)