על ידי עצם_מעצמי* » 29 מאי 2011, 16:37
על הקשר שבין מסגרת ומחויבות, בחירות ותוצאות. האדם כחקלאי וחייו כשדה.
מאת: אסנת ברושי-חן (M.A)*
בימים אלו אנו חוגגים את חג השבועות. הציווי המקראי הוא: "וחג הקציר ביכורי מעשיך אשר תזרע בשדה" (שמות כ"ג ט"ז). וגם הפעם, אנו למדים רבות מחג השבועות על הקשר שבין מסגרת ומחויבות, בחירות ותוצאות.
חייו של אדם, במידה רבה, משולים לשדה. החיים הם השדה, האדם הוא החקלאי. במובנים רבים, אנו מעבדים, מדשנים את חיינו - אנו אחראים לחיינו ממש כפי שהחקלאי אחראי לשדהו.
ברור לכל שאם החקלאי לא יעבד את השדה, לא יחרוש את האדמה, לא יזרע, יהפוך, מן הסתם, השדה לאדמת בור, קוצים ודרדרים. ואל לו לחקלאי לצפות כי בשדהו זה תצמח חיטה ו/או שושנים. אם לא זרעת, לא תקצור! אם לא עשית דבר, לא תקבל דבר.
כך בעבודת השדה וכך בחיים – האישיים ו/או המקצועיים. זו אקסיומה בסיסית.
לחילופין, תמיד תזרע את אשר קצרת. אם זרעת חיטה, תקבל חיטה. ואם זרעת כותנה, תצמח כותנה. לא תצמח שעורה, תירס או גפן. לא יצמחו פרחים במקום נשתלו קוצים.
באותה המידה, ממש כפי שהחקלאי קוצר את ביכורי מעשיו, כך אנו בחיינו (-האישיים והמקצועיים) קוצרים את ביכורי מעשינו אותם זרענו. עלינו לברר, אם-כן, "מה אני זורע בחיי? מה אני מטפח? מה אני מביא איתי באשר אלך?". שהרי מה שהאדם זורע אותו יקצור.
לדוגמא: לא ניתן לזרוע בקשר (אישי ו/או מקצועי) חשדנות, כעס, רודנות ו/או חוסר אמון ולצפות לקצור אינטימיות, רצון טוב ו/או מוטיבציה. אם זרעת כעס, תקצור כעס.
אך אם זרעת הקשבה, תקצור קשר ואכפתיות. אם זרעת חברות, תקצור קשרים, לא קצרים. אם זרעת בילדייך אמונה עצמית, הם יקצרו ביטחון עצמי. אז הבא נשים לב, מה אנו זורעים בחיינו ובחייהם של הסובבים אותנו.
דוגמא נוספת, יחסי שכנות. רבים מתלוננים על יחסי שכנות קרים. "אין קשר" הם אומרים "כל אחד ספון מאחורי חומות ביתו וענייניו". יכול להיות מאוד שזה נכון. אולם, גם כאן, מה זרעת? – האם אתה מסביר פנים? האם אתה נעים לשכנייך? ומתי לאחרונה הזמנת שכן או שכנה? מתי לאחרונה התעניינת באמת ובתמים? מתי לאחרונה הפגנת באופן ברור רצון לקשר? לא מספיק לרצות קשר (או להתלונן על כך) צריך ליצור קשר – לזרוע את זרעיי הקשר.
לא ניתן לזרוע "היי" ו-"מה נשמע" סתמי תוך כדי נהיגה ולצפות שהקציר יהיה יחסי שכנות טובים וקרובים. זה לא עובד ככה – לא בעבודת השדה ולא בחיים.
ובאותה המידה, גם משהחליט החקלאי מה יזרע (-כי אותו יקצור) ויש מסגרת עבודה ברורה, כעת, עליו להתחייב לכך ולהתמודד עם שלל אתגרים, קשיים והפרעות. חלקן ידועות וניתן לצפותן מראש, וחלקן בלתי צפויות, כגון: מזג אויר, בצורת, קרה ו/או חמסין.
ידוע לכל ומוסכם כי החקלאי יעשה את כל שבידו בכדי להתגבר על המכשולים שבדרך. כך על האדם להיות ערוך לאתגרים, מכשולים ו/או קשיים שעשויים להופיע לאורך הדרך בשלל דמויות ונסיבות חיים – ולפתח יכולת להתגבר עליהם או לפחות לנסות.
אולם, כה רבים מחליטים לפעמים כבר מראש, ש"זה לא בידי" ו-"זה בלתי אפשרי" ובכלל לא יוצאים לדרך ולא מנסים. ואו אז קוצרים - כלום. או את האמונה ש"אף אחד לא באמת מרוצה מחייו". קציר אומלל ומתסכל מבלי להבין כלל וכלל שאלה הם הזרעים שהם עצמם בחרו לזרוע בשדה חייהם. זו הבחירה וזו התוצאה. זה הטנא שלהם – קציר בחירותיהם ומעשיהם.
על הקשר שבין מסגרת ומחויבות, בחירות ותוצאות. האדם כחקלאי וחייו כשדה.
מאת: אסנת ברושי-חן (M.A)*
בימים אלו אנו חוגגים את חג השבועות. הציווי המקראי הוא: "וחג הקציר ביכורי מעשיך אשר תזרע בשדה" (שמות כ"ג ט"ז). וגם הפעם, אנו למדים רבות מחג השבועות על הקשר שבין מסגרת ומחויבות, בחירות ותוצאות.
חייו של אדם, במידה רבה, משולים לשדה. החיים הם השדה, האדם הוא החקלאי. במובנים רבים, אנו מעבדים, מדשנים את חיינו - אנו אחראים לחיינו ממש כפי שהחקלאי אחראי לשדהו.
ברור לכל שאם החקלאי לא יעבד את השדה, לא יחרוש את האדמה, לא יזרע, יהפוך, מן הסתם, השדה לאדמת בור, קוצים ודרדרים. ואל לו לחקלאי לצפות כי בשדהו זה תצמח חיטה ו/או שושנים. אם לא זרעת, לא תקצור! אם לא עשית דבר, לא תקבל דבר.
כך בעבודת השדה וכך בחיים – האישיים ו/או המקצועיים. זו אקסיומה בסיסית.
לחילופין, תמיד תזרע את אשר קצרת. אם זרעת חיטה, תקבל חיטה. ואם זרעת כותנה, תצמח כותנה. לא תצמח שעורה, תירס או גפן. לא יצמחו פרחים במקום נשתלו קוצים.
באותה המידה, ממש כפי שהחקלאי קוצר את ביכורי מעשיו, כך אנו בחיינו (-האישיים והמקצועיים) קוצרים את ביכורי מעשינו אותם זרענו. עלינו לברר, אם-כן, "מה אני זורע בחיי? מה אני מטפח? מה אני מביא איתי באשר אלך?". שהרי מה שהאדם זורע אותו יקצור.
לדוגמא: לא ניתן לזרוע בקשר (אישי ו/או מקצועי) חשדנות, כעס, רודנות ו/או חוסר אמון ולצפות לקצור אינטימיות, רצון טוב ו/או מוטיבציה. אם זרעת כעס, תקצור כעס.
אך אם זרעת הקשבה, תקצור קשר ואכפתיות. אם זרעת חברות, תקצור קשרים, לא קצרים. אם זרעת בילדייך אמונה עצמית, הם יקצרו ביטחון עצמי. אז הבא נשים לב, מה אנו זורעים בחיינו ובחייהם של הסובבים אותנו.
דוגמא נוספת, יחסי שכנות. רבים מתלוננים על יחסי שכנות קרים. "אין קשר" הם אומרים "כל אחד ספון מאחורי חומות ביתו וענייניו". יכול להיות מאוד שזה נכון. אולם, גם כאן, מה זרעת? – האם אתה מסביר פנים? האם אתה נעים לשכנייך? ומתי לאחרונה הזמנת שכן או שכנה? מתי לאחרונה התעניינת באמת ובתמים? מתי לאחרונה הפגנת באופן ברור רצון לקשר? לא מספיק לרצות קשר (או להתלונן על כך) צריך ליצור קשר – לזרוע את זרעיי הקשר.
לא ניתן לזרוע "היי" ו-"מה נשמע" סתמי תוך כדי נהיגה ולצפות שהקציר יהיה יחסי שכנות טובים וקרובים. זה לא עובד ככה – לא בעבודת השדה ולא בחיים.
ובאותה המידה, גם משהחליט החקלאי מה יזרע (-כי אותו יקצור) ויש מסגרת עבודה ברורה, כעת, עליו להתחייב לכך ולהתמודד עם שלל אתגרים, קשיים והפרעות. חלקן ידועות וניתן לצפותן מראש, וחלקן בלתי צפויות, כגון: מזג אויר, בצורת, קרה ו/או חמסין.
ידוע לכל ומוסכם כי החקלאי יעשה את כל שבידו בכדי להתגבר על המכשולים שבדרך. כך על האדם להיות ערוך לאתגרים, מכשולים ו/או קשיים שעשויים להופיע לאורך הדרך בשלל דמויות ונסיבות חיים – ולפתח יכולת להתגבר עליהם או לפחות לנסות.
אולם, כה רבים מחליטים לפעמים כבר מראש, ש"זה לא בידי" ו-"זה בלתי אפשרי" ובכלל לא יוצאים לדרך ולא מנסים. ואו אז קוצרים - כלום. או את האמונה ש"אף אחד לא באמת מרוצה מחייו". קציר אומלל ומתסכל מבלי להבין כלל וכלל שאלה הם הזרעים שהם עצמם בחרו לזרוע בשדה חייהם. זו הבחירה וזו התוצאה. זה הטנא שלהם – קציר בחירותיהם ומעשיהם.