על ידי פלוני_אלמונית* » 27 מאי 2009, 23:59
קראתי את כל הדף, ומתחילתו מרגישה צורך לשתף ולו רק לשם הוידוי ובתקווה שזה אולי יפתח לכרובית ניצנית נקודת מבט נוספת (מרגיעון: אי אפשר להשפיע מבלי הנכונות להיות מושפע). זה אינו סיפור על התעללות מינית גרידא אך זה סיפור על החמקמקות בתחום הזה, על כמה זה אינו שחור ולבן, על הבלבול שעוטף את התחום.
כשהייתי בת 11 אבי נפטר, די מהר אימי מצאה בן זוג חדש, בתחילה רק ביקר אצלנו, אח"כ החל לישון אצלנו ולאחר זמן מה עבר לגור איתנו. מההתחלה התקשיתי לסמוך עליו, משהו בתחושה הפנימית. הוא מצידו מאד אהב אותי (וכנראה עדיין אוהב בדרכו), רצה בקרבתי, הרגיש שיש לנו קשר מיוחד- על כל זה שמעתי גם ממנו וגם מאמא שלי. הוא היה מדבר באופן שלא היה נהוג במשפחתי עד אז, לדוגמא הוא דיבר חופשי על מין, היה יכול להגיד לי איך גדל לי החזה או איך אני נראית סקסית, "תביאי חיבוק אני אמשש אותך"- וכל זאת בנוכחות אמא שלי. שלא בנוכחותה הוא יכל לספר לי על חיי המין שלהם. כשהיה מחבק אותי ומצמיד אותי אליו תמיד היה לי איזה תחושה לא בטוחה, כך גם כשהיה מספר לי שהסתכל עלי כשישנתי בלילה- הרגשתי שכל זה לא תמים. אני מצידי: ילדה בתחילת גיל ההתבגרות, שעולמה רק התהפך עליה, ילדה מרצה שחיפשה אהבה. כל זה גרם לי (במבט לאחור) לא להיות מספיק חד משמעית בכל הנוגע אליו: כשחיבק אותי מצד אחד הרגשתי לא נוח ומצד שני רציתי שיאהבו אותי, כשעלו לי שאלות לגבי מיניות אז פניתי אליו כי הרי הוא כ"כ פתוח בנושא הזה, כשהוא דיבר על מין בעברו ומין עם אימי הקשבתי כי בכל זאת רציתי להיות חלק, הרגשתי בוגרת...מדי פעם הוא היה זורק לי כמה הוא היה רוצה לרחוץ אותי במקלחת, לראות איך גדלתי, אולי אפילו אמר את זה ליד אימי, אני לא בטוחה אבל מה שבטוח זה שהרבה מהתנהגותו הייתה גלויה ליד אימא שלי וזה שהיא לא עשתה מזה עניין גרם לי לחשוב שאולי באמת אין בזה עניין וזה סתם אדם שמדבר ומתנהג שונה ממה שאני רגילה אליו ושזה בסדר. השיא היה כשהייתי בסביבות גיל 16, הייתי בדרך למקלחת והוא עצר אותי במסדרון (אמא לא הייתה בבית) ושוב החל לשכנע אותי כמה הוא רוצה לראות אותי בעירום, לראות איך גדלתי, איך התפתחתי, הרי אני כמו בת בשבילו. אני שוב לא הייתי מספיק ברורה בתשובתי אליו,לא אמרתי "לא" כשנכנסתי למקלחת והתחלתי להתקלח (לא היה וילון אמבטיה) הוא פתאום נכנס לחדר אמבטיה, אני (שסוף סוף נהייתי ברורה מספיק) התקפלתי וצרחתי עליו, הוא נבהל ויצא. כשיצאתי מהמקלחת הוא חיבק אותי ואמר: "בואי לא נספר לאמא, טוב?". עד היום לא סיפרתי לה, אני בת 30 והיא עדיין איתו. כל הסיפור הזה נדחק אצלי הצידה להרבה שנים ועלה שוב כשהתבגרתי, ניסיתי להתעמת איתו על זה אך הוא לא זכר את המקרה עם המקלחת ("הייתי כל כך חולה" התירוץ שלו להכל, מחלה שהוא סובל ממנה אבל שאף אחד עוד לא גילה), ולגבי ההערות שלו הוא אמר שזה בצחוק. כשהייתי בהריון וכשגיליתי שזו בת זה הציף אותי הרגשתי ועדיין מרגישה כל כך הרבה כעס, והבנה שלעולם לא אוכל לסמוך עליו איתה (ובמקביל קול ניקר בי: "את סתם מגזימה, זה הדמיון שלך, הוא הכי קרוב לסבא שיהיה לילדה שלך"). הלידה והאימהות הציפו אותי בכעס כלפיו שלא החבאתי וכעס זה הוביל לניתוק הקשר מצידו. הכעס עדיין קיים אבל גם הקלה.
והבלבול...אני כותבת את כל זה וברור לי כמה ההתנהלות שלו הייתה לא בסדר ועדיין יש בי את אותה ילדה שלא בטוחה, שאולי סתם מגזימה, שזה קרה בגלל שהיא לא הייתה מספיק ברורה ובעצם קצת עודדה את זה. זה משפיע עלי עד היום, במיניות שלי, בפער שיש בי בין פתיחות במין ולבין היכולת להתמסר באמת עד הסוף. אני עושה תהליך כבר שנים רבות, וגם ברגע זה תוך כדי כתיבת שורות אלו.
ויניקוט (נראה לי שהוא) מדבר על התעללות מינית של בוגר כלפי ילד כעל בלבול בין שפת הרוך לשפת התשוקה, אנשים מתעללים אינם מפלצות כמו שהיינו רוצים לדמיין ולתייג אותם, אלו לרוב אנשים חלשים ברמת ובארגון האישיות, אנשים שיש להם מחסור בגבולות בתוך עצמם ובינם לבין הסביבה. אנשים אלו מפרשים את שפת הרוך של ילדים את הצורך שלהם באהבה ובהגנה כתשוקה, כחיזוק לאגו שלהם. למדתי את זה כבר זמן רב אחרי שלא גרתי בבית וזה מאד הסתדר לי עם מי שהוא- אדם מבולבל, שאנשים מתחלקים אצלו לטובים ורעים, שאותו האדם יכול להיות טוב כשהוא עונה לציפיות שלו ורע כשהוא לא עושה זאת, אדם שמתכחש למי שהוא, מתקשה לקחת אחריות על מעשיו ומתחבא מאחורי מחלתו כי אם יקח אחריות אז לא יוכל להמשיך ולחשוב על עצמו כהכי חכם, הכי קולט אנשים, הכי מוצלח ובכלל הכי הכי. ועדיין אם תפגשו אותו הוא אדם כמוני וכמוכם, אולי קצת מוזר ומעצבן אבל בטוח שבלי אתרים פדופיליים בהיסטוריה של המחשב, ובלי דעות חיוביות על נושא ההתעללות המינית או הפדופיליה.
זהו, יצא ארוך מאד...לוקחת נשימה עמוקה ושולחת
קראתי את כל הדף, ומתחילתו מרגישה צורך לשתף ולו רק לשם הוידוי ובתקווה שזה אולי יפתח לכרובית ניצנית נקודת מבט נוספת (מרגיעון: אי אפשר להשפיע מבלי הנכונות להיות מושפע). זה אינו סיפור על התעללות מינית גרידא אך זה סיפור על החמקמקות בתחום הזה, על כמה זה אינו שחור ולבן, על הבלבול שעוטף את התחום.
כשהייתי בת 11 אבי נפטר, די מהר אימי מצאה בן זוג חדש, בתחילה רק ביקר אצלנו, אח"כ החל לישון אצלנו ולאחר זמן מה עבר לגור איתנו. מההתחלה התקשיתי לסמוך עליו, משהו בתחושה הפנימית. הוא מצידו מאד אהב אותי (וכנראה עדיין אוהב בדרכו), רצה בקרבתי, הרגיש שיש לנו קשר מיוחד- על כל זה שמעתי גם ממנו וגם מאמא שלי. הוא היה מדבר באופן שלא היה נהוג במשפחתי עד אז, לדוגמא הוא דיבר חופשי על מין, היה יכול להגיד לי איך גדל לי החזה או איך אני נראית סקסית, "תביאי חיבוק אני אמשש אותך"- וכל זאת בנוכחות אמא שלי. שלא בנוכחותה הוא יכל לספר לי על חיי המין שלהם. כשהיה מחבק אותי ומצמיד אותי אליו תמיד היה לי איזה תחושה לא בטוחה, כך גם כשהיה מספר לי שהסתכל עלי כשישנתי בלילה- הרגשתי שכל זה לא תמים. אני מצידי: ילדה בתחילת גיל ההתבגרות, שעולמה רק התהפך עליה, ילדה מרצה שחיפשה אהבה. כל זה גרם לי (במבט לאחור) לא להיות מספיק חד משמעית בכל הנוגע אליו: כשחיבק אותי מצד אחד הרגשתי לא נוח ומצד שני רציתי שיאהבו אותי, כשעלו לי שאלות לגבי מיניות אז פניתי אליו כי הרי הוא כ"כ פתוח בנושא הזה, כשהוא דיבר על מין בעברו ומין עם אימי הקשבתי כי בכל זאת רציתי להיות חלק, הרגשתי בוגרת...מדי פעם הוא היה זורק לי כמה הוא היה רוצה לרחוץ אותי במקלחת, לראות איך גדלתי, אולי אפילו אמר את זה ליד אימי, אני לא בטוחה אבל מה שבטוח זה שהרבה מהתנהגותו הייתה גלויה ליד אימא שלי וזה שהיא לא עשתה מזה עניין גרם לי לחשוב שאולי באמת אין בזה עניין וזה סתם אדם שמדבר ומתנהג שונה ממה שאני רגילה אליו ושזה בסדר. השיא היה כשהייתי בסביבות גיל 16, הייתי בדרך למקלחת והוא עצר אותי במסדרון (אמא לא הייתה בבית) ושוב החל לשכנע אותי כמה הוא רוצה לראות אותי בעירום, לראות איך גדלתי, איך התפתחתי, הרי אני כמו בת בשבילו. אני שוב לא הייתי מספיק ברורה בתשובתי אליו,לא אמרתי "לא" כשנכנסתי למקלחת והתחלתי להתקלח (לא היה וילון אמבטיה) הוא פתאום נכנס לחדר אמבטיה, אני (שסוף סוף נהייתי ברורה מספיק) התקפלתי וצרחתי עליו, הוא נבהל ויצא. כשיצאתי מהמקלחת הוא חיבק אותי ואמר: "בואי לא נספר לאמא, טוב?". עד היום לא סיפרתי לה, אני בת 30 והיא עדיין איתו. כל הסיפור הזה נדחק אצלי הצידה להרבה שנים ועלה שוב כשהתבגרתי, ניסיתי להתעמת איתו על זה אך הוא לא זכר את המקרה עם המקלחת ("הייתי כל כך חולה" התירוץ שלו להכל, מחלה שהוא סובל ממנה אבל שאף אחד עוד לא גילה), ולגבי ההערות שלו הוא אמר שזה בצחוק. כשהייתי בהריון וכשגיליתי שזו בת זה הציף אותי הרגשתי ועדיין מרגישה כל כך הרבה כעס, והבנה שלעולם לא אוכל לסמוך עליו איתה (ובמקביל קול ניקר בי: "את סתם מגזימה, זה הדמיון שלך, הוא הכי קרוב לסבא שיהיה לילדה שלך"). הלידה והאימהות הציפו אותי בכעס כלפיו שלא החבאתי וכעס זה הוביל לניתוק הקשר מצידו. הכעס עדיין קיים אבל גם הקלה.
והבלבול...אני כותבת את כל זה וברור לי כמה ההתנהלות שלו הייתה לא בסדר ועדיין יש בי את אותה ילדה שלא בטוחה, שאולי סתם מגזימה, שזה קרה בגלל שהיא לא הייתה מספיק ברורה ובעצם קצת עודדה את זה. זה משפיע עלי עד היום, במיניות שלי, בפער שיש בי בין פתיחות במין ולבין היכולת להתמסר באמת עד הסוף. אני עושה תהליך כבר שנים רבות, וגם ברגע זה תוך כדי כתיבת שורות אלו.
ויניקוט (נראה לי שהוא) מדבר על התעללות מינית של בוגר כלפי ילד כעל בלבול בין שפת הרוך לשפת התשוקה, אנשים מתעללים אינם מפלצות כמו שהיינו רוצים לדמיין ולתייג אותם, אלו לרוב אנשים חלשים ברמת ובארגון האישיות, אנשים שיש להם מחסור בגבולות בתוך עצמם ובינם לבין הסביבה. אנשים אלו מפרשים את שפת הרוך של ילדים את הצורך שלהם באהבה ובהגנה כתשוקה, כחיזוק לאגו שלהם. למדתי את זה כבר זמן רב אחרי שלא גרתי בבית וזה מאד הסתדר לי עם מי שהוא- אדם מבולבל, שאנשים מתחלקים אצלו לטובים ורעים, שאותו האדם יכול להיות טוב כשהוא עונה לציפיות שלו ורע כשהוא לא עושה זאת, אדם שמתכחש למי שהוא, מתקשה לקחת אחריות על מעשיו ומתחבא מאחורי מחלתו כי אם יקח אחריות אז לא יוכל להמשיך ולחשוב על עצמו כהכי חכם, הכי קולט אנשים, הכי מוצלח ובכלל הכי הכי. ועדיין אם תפגשו אותו הוא אדם כמוני וכמוכם, אולי קצת מוזר ומעצבן אבל בטוח שבלי אתרים פדופיליים בהיסטוריה של המחשב, ובלי דעות חיוביות על נושא ההתעללות המינית או הפדופיליה.
זהו, יצא ארוך מאד...לוקחת נשימה עמוקה ושולחת