תודה רבה רבה לכולכן !! התגובות כל-כך משמעותיות לי כרגע ואני באמת מלאת תודה.
רוצה לנסות להתייחס :
ראשית, חשוב לי להגיד שדווקא השנה אני מרגישה שהבכור לשנו יוצא המון מהבית - הוא הולך לתנועת נוער פעם אחת באמצע שבוע ובשבת אחה"צ, הוא משתתף בחוג מבוכים ודרקונים שמאד מעשיר וממלא אותו ומניע אותו גם להפעיל אותנו בבית בהקשר הזה, מיוזמתו הוא התחיל ללכת לחוג גמרא שמתקיים אצל ההורים שלי פעם בשבוע, בנוכחות מבוגרים בלבד, הוא מתמיד על דעת עצמו ובאופן מפתיע נראה שהוא נהנה מזה (הלך גם לחוג פרשת שבוע למבוגרים עד שזה הפסיק להתקיים...) וחוצמזה יש לו חוג כדורגל וחברים לא מעטים מבית הכנסת, החוגים והסביבה הקרובה - אני מודה ושמחה על שפע ההזדמנויות שלו להיות הוא קצת רחוק מאתנו, לפעול לא רק במסגרת הביתית ויודעת גם להעריך את העושר והבטחון שהמסגרת הביתית מעניקה לו בדיוק לדברים האלה.
מעבר לזה, אני בסך הכל שמחה על "רעידת האדמה" הקטנה הזו, כיוון שהיא אילצה אותנו לחשוב ולבחון כל מיני דברים בהתנהלות השוטפת שלנו.
קראתי אצל עדינה את הדברים הבאים שנורא ריגשו ודייקו אותי: _החיים לא מפסיקים להוכיח לי בדיעבד שהכל מתנהל באופן מדויק.
למה, אם כך אני שואלת את עצמי, בזמן אמת אני עדיין כל כך מתקשה להרפות ולהאמין שהכל בסדר?_
הבוקר פתאם הבנתי שההחלטה לא חשובה כאן (ותודה גם ליונת על המילים האישיות שלה...), אפשר לשהות במקום הזה של ההתחבטות, התהיות, ולא למהר להחליט כי הרב הפעמים כשאני ממהרת להחליט אני מפספסת תובנות עמוקות יותר שנובעות מהסיטואציה.
_הי רסיסים
מכירה את התחושה הזו: כאשר הילדים גדלו הגיע רגע בו הרגשנו שמתחיל חינוך ביתי חדש, שמה שהיה נכון עד כה כבר לא עובד
אני זוכרת את התחושה
ציפינו שיגדל, יתחיל לזחול, ללכת, לדבר, לאט לאט יגלה עניין במספרים ובאותיות, יתחיל לקרוא, לכתוב לעשות פעולות חשבון בסיסיות ו... מה עושים עכשיו ?? לאן מובילה הדרך ??
שבאה יחד עם חוסר אונים - הדברים שעשינו עד כה מתוך זרימה ופשטות והחיים עצמם פתאום נראים כבר לא מתאימים. היו ימים שיכולנו לצאת להתאוורר בגן השעשועים, שביקור אצל חברה שלי שיש לה ילדים סיפק את הצורך בחברה, שיכולנו לפתוח שולחן של צבעים בתור אקשן. ואז הגיעו ימים שהרגשתי שכבר לא.
(ובמיוחד בעייתי, כי יש ילדים קטנים יותר בבית ועבורם זה עדיין כן, ואז הגדולים כאילו מחליקים החוצה מן הפעילות המשותפת, ומחליקים החוצה - לאן? מבהיל)._
תודה גדולה
מ י , מדהים אותי כל פעם מחדש כמה אני זקוקה לפחות לעוד מישהו בעולם שחווה את החיים כמוני, כאילו זה לא מספיק שאני מרגישה ככה את הדברים, אני זקוקה לאישור החיצוני הזה, ואולי בעצם זה נורא טבעי ואנושי. כל הזמן הרגשתי שאני צריכה לחזור ולשתף כאן ומכאן יבואו לי התמיכה והלגיטימציה - זה באמת חסד גדול !!!
ישבתי אתמול כל הערב על ניסוח הבקשה לאישור, מבחינתי אני מרגישה שזה שלב בהבנה הזו -
_אבל מסתבר שאיכשהו אפשר, בה בעת, לראות את זה גם אחרת.
אני לא שוכחת את ההסתכלות הזו, אבל בצדה יש לי מבט אחר.
אולי אפשר לומר שזוהי ההסתכלות שמבעד לזכוכית המגדלת, ואפשר להסתכל רחב יותר:_ זה היה לי לא קל, עורר הרבה התנגדויות שבאו לידי ביטוי פיזי ממש (לחצים עצומים בבטן, דמעות וכו' וכו'...)
מעבר לזה, אני מרגישה שהסוגיה שעלתה חייבה ומחייבת אותנו לחזור ולראות את הילד שלנו. במסגרת הכנה הבקשה קראתי דברים שצפריר כתב בדף על אנסקולינג ופתאם עליתי על הדברים הבאים:
למידה עצמית בשנים הראשונות מתרחשת לאין שעור וללא תוכנית לימודים, כאן ניתן גם להגדיר את תפקיד המורה או ההורה באופן תמציתי - להגיב אל הילד ולגבותו באשר הוא - להניח לו את התווך והתמיכה הנדרשים לצמיחתו והבשלתו. מכאן, יהיה על המורה לזהות את יכולותיו של התלמיד, סגולותיו האישיות ולתווך בעבורו את הנדרש על מנת שזה יוכל לצמוח ולגדול.
וזה מה שעזר לי להבין שעכשיו, אחרי שהוא הגיע לאן שהגיע, אנחנו אולי צריכים יותר להיכנס לתמונה לא בהכרח במובן של
צריך ממש "לעבוד" בחינוך ביתי אלא יותר במובן של לראות מהן הנטיות שלו, כיצד אפשר להעשיר אותו ולעזור לו לפתח אותן וכו' וכו'.
מעבר לזה, אני שמחה שפתחנו איתו את השיח על בית ספר - איתו ועם עצמנו. הזכרנו לעצמנו שהילד הזה הוא לא שלנו וזכותו לחיות את חיו ולא איזה אידיאולוגיה שלנו. יחד עם זה, באמת לא צריך להתנהל בקצוות. זה לא או בבית או בבית ספר, הרבה פעמים כשנאי מרשה לעצמי לשהות בתסבוכת ולא לרוץ לפתרון אני יכולה למצוא עוד כל מיני אפשרויות ופתרונות. אני חושבת ומרגישה, לפחות בשלב זה, שיחד עם הרצון שלו יש את ההסתייגות שלנו ונצטרך ללמוד לחיות עם שתי התחושות האלה והדברים יסתדרו.
וגם, כיוון שאני מרגישה שיש הרבה סקרנות בדרישה שלו (או כמו שהוא ניסח בעצמו: "בחיים לא הייתי בתוך בית ספר, אני בכלל לא יודע איך זה נראה ומה עושים שם...") הצעתי לו שבהזדמנות קרובה ננסה לשלוח אותו יחד עם אחד האחיינים / אחייניות שלי לבית הספר שלהם כדי שיוכל לפחות להתחיל להבין במה מדובר.
אחרי כל המלל הרב שהשפרצתי כאן (סליחה על העומס) אני רואה פתאם עוד מתנה גדולה שאני מרוויחה מהסוגיה הזו - התובנה הזו שהחיים הם לא שחור או לבן, שזה לא או הוא או אנחנו, שאפשר להרגע ולנשום ולהכיל בתוכי ובתוכנו ניגודים בלי לפחד שנמות מזה... (כל פעם אני חושבת שאת השיעור הזה כבר למדתי והנה אלוהים בא ומראה לי שאין גבול ליכולת שלנו להתחדש !!!)
(סליחה, האוכל כבר מתחיל להישרף על הגז, לא עוברת לתקן שגיאים...)
תודה רבה רבה לכולכן !! התגובות כל-כך משמעותיות לי כרגע ואני באמת מלאת תודה.
רוצה לנסות להתייחס :
ראשית, חשוב לי להגיד שדווקא השנה אני מרגישה שהבכור לשנו יוצא המון מהבית - הוא הולך לתנועת נוער פעם אחת באמצע שבוע ובשבת אחה"צ, הוא משתתף בחוג מבוכים ודרקונים שמאד מעשיר וממלא אותו ומניע אותו גם להפעיל אותנו בבית בהקשר הזה, מיוזמתו הוא התחיל ללכת לחוג גמרא שמתקיים אצל ההורים שלי פעם בשבוע, בנוכחות מבוגרים בלבד, הוא מתמיד על דעת עצמו ובאופן מפתיע נראה שהוא נהנה מזה (הלך גם לחוג פרשת שבוע למבוגרים עד שזה הפסיק להתקיים...) וחוצמזה יש לו חוג כדורגל וחברים לא מעטים מבית הכנסת, החוגים והסביבה הקרובה - אני מודה ושמחה על שפע ההזדמנויות שלו להיות הוא קצת רחוק מאתנו, לפעול לא רק במסגרת הביתית ויודעת גם להעריך את העושר והבטחון שהמסגרת הביתית מעניקה לו בדיוק לדברים האלה.
מעבר לזה, אני בסך הכל שמחה על "רעידת האדמה" הקטנה הזו, כיוון שהיא אילצה אותנו לחשוב ולבחון כל מיני דברים בהתנהלות השוטפת שלנו.
קראתי אצל עדינה את הדברים הבאים שנורא ריגשו ודייקו אותי: _החיים לא מפסיקים להוכיח לי בדיעבד שהכל מתנהל באופן מדויק.
למה, אם כך אני שואלת את עצמי, בזמן אמת אני עדיין כל כך מתקשה להרפות ולהאמין שהכל בסדר?_
הבוקר פתאם הבנתי שההחלטה לא חשובה כאן (ותודה גם ליונת על המילים האישיות שלה...), אפשר לשהות במקום הזה של ההתחבטות, התהיות, ולא למהר להחליט כי הרב הפעמים כשאני ממהרת להחליט אני מפספסת תובנות עמוקות יותר שנובעות מהסיטואציה.
_הי רסיסים
מכירה את התחושה הזו: כאשר הילדים גדלו הגיע רגע בו הרגשנו שמתחיל חינוך ביתי חדש, שמה שהיה נכון עד כה כבר לא עובד
אני זוכרת את התחושה
ציפינו שיגדל, יתחיל לזחול, ללכת, לדבר, לאט לאט יגלה עניין במספרים ובאותיות, יתחיל לקרוא, לכתוב לעשות פעולות חשבון בסיסיות ו... מה עושים עכשיו ?? לאן מובילה הדרך ??
שבאה יחד עם חוסר אונים - הדברים שעשינו עד כה מתוך זרימה ופשטות והחיים עצמם פתאום נראים כבר לא מתאימים. היו ימים שיכולנו לצאת להתאוורר בגן השעשועים, שביקור אצל חברה שלי שיש לה ילדים סיפק את הצורך בחברה, שיכולנו לפתוח שולחן של צבעים בתור אקשן. ואז הגיעו ימים שהרגשתי שכבר לא.
(ובמיוחד בעייתי, כי יש ילדים קטנים יותר בבית ועבורם זה עדיין כן, ואז הגדולים כאילו מחליקים החוצה מן הפעילות המשותפת, ומחליקים החוצה - לאן? מבהיל)._
תודה גדולה [po]מ י[/po] , מדהים אותי כל פעם מחדש כמה אני זקוקה לפחות לעוד מישהו בעולם שחווה את החיים כמוני, כאילו זה לא מספיק שאני מרגישה ככה את הדברים, אני זקוקה לאישור החיצוני הזה, ואולי בעצם זה נורא טבעי ואנושי. כל הזמן הרגשתי שאני צריכה לחזור ולשתף כאן ומכאן יבואו לי התמיכה והלגיטימציה - זה באמת חסד גדול !!!
ישבתי אתמול כל הערב על ניסוח הבקשה לאישור, מבחינתי אני מרגישה שזה שלב בהבנה הזו -
_אבל מסתבר שאיכשהו אפשר, בה בעת, לראות את זה גם אחרת.
אני לא שוכחת את ההסתכלות הזו, אבל בצדה יש לי מבט אחר.
אולי אפשר לומר שזוהי ההסתכלות שמבעד לזכוכית המגדלת, ואפשר להסתכל רחב יותר:_ זה היה לי לא קל, עורר הרבה התנגדויות שבאו לידי ביטוי פיזי ממש (לחצים עצומים בבטן, דמעות וכו' וכו'...)
מעבר לזה, אני מרגישה שהסוגיה שעלתה חייבה ומחייבת אותנו לחזור ולראות את הילד שלנו. במסגרת הכנה הבקשה קראתי דברים שצפריר כתב בדף על אנסקולינג ופתאם עליתי על הדברים הבאים:
[u]למידה עצמית בשנים הראשונות מתרחשת לאין שעור וללא תוכנית לימודים, כאן ניתן גם להגדיר את תפקיד המורה או ההורה באופן תמציתי - להגיב אל הילד ולגבותו באשר הוא - להניח לו את התווך והתמיכה הנדרשים לצמיחתו והבשלתו. מכאן, יהיה על המורה לזהות את יכולותיו של התלמיד, סגולותיו האישיות ולתווך בעבורו את הנדרש על מנת שזה יוכל לצמוח ולגדול.[/u]
וזה מה שעזר לי להבין שעכשיו, אחרי שהוא הגיע לאן שהגיע, אנחנו אולי צריכים יותר להיכנס לתמונה לא בהכרח במובן של [u]צריך ממש "לעבוד" בחינוך ביתי[/u] אלא יותר במובן של לראות מהן הנטיות שלו, כיצד אפשר להעשיר אותו ולעזור לו לפתח אותן וכו' וכו'.
מעבר לזה, אני שמחה שפתחנו איתו את השיח על בית ספר - איתו ועם עצמנו. הזכרנו לעצמנו שהילד הזה הוא לא שלנו וזכותו לחיות את חיו ולא איזה אידיאולוגיה שלנו. יחד עם זה, באמת לא צריך להתנהל בקצוות. זה לא או בבית או בבית ספר, הרבה פעמים כשנאי מרשה לעצמי לשהות בתסבוכת ולא לרוץ לפתרון אני יכולה למצוא עוד כל מיני אפשרויות ופתרונות. אני חושבת ומרגישה, לפחות בשלב זה, שיחד עם הרצון שלו יש את ההסתייגות שלנו ונצטרך ללמוד לחיות עם שתי התחושות האלה והדברים יסתדרו.
וגם, כיוון שאני מרגישה שיש הרבה סקרנות בדרישה שלו (או כמו שהוא ניסח בעצמו: "בחיים לא הייתי בתוך בית ספר, אני בכלל לא יודע איך זה נראה ומה עושים שם...") הצעתי לו שבהזדמנות קרובה ננסה לשלוח אותו יחד עם אחד האחיינים / אחייניות שלי לבית הספר שלהם כדי שיוכל לפחות להתחיל להבין במה מדובר.
אחרי כל המלל הרב שהשפרצתי כאן (סליחה על העומס) אני רואה פתאם עוד מתנה גדולה שאני מרוויחה מהסוגיה הזו - התובנה הזו שהחיים הם לא שחור או לבן, שזה לא או הוא או אנחנו, שאפשר להרגע ולנשום ולהכיל בתוכי ובתוכנו ניגודים בלי לפחד שנמות מזה... (כל פעם אני חושבת שאת השיעור הזה כבר למדתי והנה אלוהים בא ומראה לי שאין גבול ליכולת שלנו להתחדש !!!)
(סליחה, האוכל כבר מתחיל להישרף על הגז, לא עוברת לתקן שגיאים...)