חוזרת לכתוב

[רסיסים_של_אור*]

יצא לי לבכות המון בימים האחרונים, מתהלכת לי בעולם הזה וכולי ענני דמעות, ערפל תמידי בתוך העיניים, מצקות של מרק דמעות שיכולתי לצקת בקעריות ולחלוק לבני ביתי בכל ערב השבוע, נוסעת באוטו, שומעת את שולי ומשחררת את הבכי, נותנת לדמעות לזלוג כמו שצריך, מטפטפות אט אט במורד הלחי, ומרגישה איך בכל דמעה אני הולכת ומתחברת יותר עם עצמי, בכל דמעה אני מוחה עוד את כל האשליות, את כל השגיונות, מרגישה איך הדמעות שלי האלה, חזקות יותר מכל טיפת תמציות כזו או אחרת ומאפשרות לי את הניקוי הנדרש, הנחוץ, המאפשר, המחייה. תודה לאל על הדמעות ועל הבכי הזה

[רסיסים_של_אור*]

עובדת כבר תקופה ארוכה עם הילדה הפנימית שבי, פוגשת אותה, מאפשרת לה סופסוף להתממש ופתאם הבוקר בזמן פעילות מדיטציה קלילה (שטיפת כלים ) היתה לי הארה: ראיתי פתאם איך ברגעים שבהם אני מתכסחת עם הילדים, כועסת, צועקת, מזיזה ממני בעדינות כזו או קצת פחות, מי שעומדת שם היא לא הבוגרת אלא הילדה והילדה הזו מתעצבנת כשמישהו נוגע לה בגוף בעוצמה לא נעימה, והילדה הזו מתחרפנת כשצורחים לה לתוך האוזן והילדה הזו, שסופסוף מרשים לה לצאת אל האור רוצה להתנהג כמו ילדה: לצרוח בחזרה, לדחוף הצידה את הפוגע ודרכה אני לומדת להכיר ולהכיל את קשת הרגשות האנושיים בלי השיפוט שתמיד היה שם ועוד הבנתי הבוקר שאולי אם אצליח ברגעים האלה לדבר עם הילדה, להרגיע אותה, להזכיר לה שמקומה לא מופחת שהילדים האלה הם אחים שלה, שותפים ואולי אפילו הם משחרריה הברוכים, אצליח לעדן קמעה את התגובות שלה ושלי .

שבת שלום

[רסיסים_של_אור*]

פורים... הגעתי ליום עצמו כל-כך מרוטה, עיייפה ועם גוף כואב ... עמדתי בבית הכנסת עם רוני במנשא והרגשתי הרבה מעבר לקצה גבול היכולת שלי, שומעת את הקריאה בחצי אוזן, לא ממש עוקבת ובכלל מרגישה כל-כך כל-כך רחוקה, מתישהו מישהי הציעה לי כסא והאיש לקח את רוני, הרגשתי איך אני הולכת ושוקעת ברחמים עצמיים, דמיינתי את עצמי מרימה ידיים, לגמרי, שוקעת לתוך הדכדוך המפכה הזה שכל הזמן נמצא קרוב קרוב... ואז נגמרה הקריאה, יצאנו החוצה, הילדים קיבלו משלוח מנות חגיגי מתנת בית הכנסת ואני רצתי הביתה מרגישה כל-כך רע... בבית הצלחתי להקיא והבנתי שיש סיכוי שכל הייאוש הזה קשור למחלה שעוברת דרכי, הלכתי להתקלח ונכנסתי עם רוני למיטה. אחרי כמה שעות התעוררתי לבית רגוע ומסודר (נס פורים !!), הילדים, חלקם כבר ישנים ומי שעוד לא כבר ממש בדרך לישון, ותהיתי איפה אני ואיפה הפורים הזה ומה השתנה מלפני יממה, כשהתגייסנו כל המשפחה לארגן את משלוחי המנות והכל הרגיש כל-כך טוב וקרוב ונכון ...
אז נכנסתי לאתר וידעתי שמחכה לי משהו טוב ונכון בדף של אשה שמחה- "שיר חדש" ואכן הגעתי, קראתי ונרגע לי משהו בלב.

הבוקר, עדיין חלשה ומותשת פיזית, מפזרת עם הבנים הגדולים את משלוחי המנות ומרגישה איך לאט לאט, ובלי שאתאמץ בכלל, היום הזה מקבל את הגוון שלו, לא בכוח, ממקום מרפה לגמרי (אין ברירה, הגוף דורש את שלו). ועוד הבנתי פתאם משהו שכבר עובר דרכי הרבה זמן אבל היום הצליח אולי להתגבש לכדי מילים:
איך הקטע הזה של עם ישראל והמסע שלו הוא משהו שאנחנו, בני האדם, או לפחות אני, בת אדם אחת, עוברת שוב ושוב:
בהתחלה אומרים לנו שיש אלוהים (זה הקטע של האבות) אחר כך אנחנו עוברים תקופה חשוכה, תקופה של מיצר גדול שבה אין לנו אלוהים, או שלפחות אנחנו לא יודעים אותו (מצרים) אז מגיעה יציאת מצרים ובשיאה - מעמד הר סיני וןקבלת התורה, אלוהים מופיע בפנינו במלוא הדרו ולכאורה יש לנו בטחון גמור במציאותו בחיים שלנו, אבל ממש סמוך לזה אנחנו שוב נופלים וחוטאים בעגל, הבהלה, הקושי להאמין באמת שהוא שם, אתנו, צמוד צמוד גם כשהוא לא נראה מובילים אותנו לשנים של שיטוטים במדבר בניסיונות לחבר ולהתחבר ואז אנחנו מגיעים סופסוף לארץ המובטחת, אבל גם שם העסק לא פשוט ויש עוד הרבה פחדים ואמונות שעלינו לשרש ולהוקיע (שבעת העמים ?) וגם אחרי כל זה, כשאנחנו לכאורה מגיעים אל המנוחה והנחלה ומקימים את בית המקדש, מוכרחים להמשיך לעבוד ולשמור על החיבור אחרת מגיעים לגולה. ודרך הסיפור הזה של מגילת אסתר, והסתר הפנים שבה, הבנתי פתאם את המצב הזה שנקרא גלות - את הרגעים האלה בחיים שלי בהם משהו בקשר לא עובר, לא עובד, אני יודעת שאלוהים שם אבל לא מצליחה להגיע אליו, הוא נסתר ממני אבל לא בגלל שמשהו השתנה אצלו אלא משהו בתפיסה שלי, ביכולת שלי לראות, ביכולת שלי להבין - כמו מין מסך שמוטל ופתאם אני לא מצליחה לראות אותו ניבט אליי מתוך אינסוף ובתוך אינספור הזדמנויות ביומיום - והחוויה הזו של הגלות היא קשה ובודדה כל-כך והמרחק ממנה לייאוש קצר כל-כך... והמעגל הזה, מבריאת העולם, ההכרה בקיומו של האל, דרך מצרים, הר סיני, המדבר, הארץ המובטחת, גלות וגאולה חוזר ושוב ושוב בחיים שלי (שלנו) .

ומה אני יכולה ללמוד מכל סיפור המגילה הזה לחיי שלי ? שגם בגלות, במעוז החושך והשכחה, עליי להמשיך לנסות ולקרוא לו, לדבר איתו, להזמין אותו לבוא ולהושיע

[עדינה_ניפו*]

מאד אוהבת את השתלשלות העיניינים כמו שגוללת אותה
מבריאת העולם, ההכרה בקיומו של האל, דרך מצרים, הר סיני, המדבר, הארץ המובטחת, גלות וגאולה חוזר ושוב ושוב בחיים שלי (שלנו) .

וכמובן גם את זה
ומה אני יכולה ללמוד מכל סיפור המגילה הזה לחיי שלי ? שגם בגלות, במעוז החושך והשכחה, עליי להמשיך לנסות ולקרוא לו, לדבר איתו, להזמין אותו לבוא ולהושיע

וכמובן גם
אותך

(הולכת לספר גם אצלי על הפורים שלנו)

[מתחדשת*]

וואו, מקסים. מאוד מתחברת לזה @}

[אשה_שמחה*]

מאוד מתחברת לזה

גם אני. @}

[רסיסים_של_אור*]

לקראת פסח - הגיגים על חירות:

אתמול ההורים שלי חזרו משבועיים בספרד.סביב המפגש המחודש איתם התעוררו בי בגלים ים של רגשות שמלווים את הקשר הזה שלנו: ציפיה, התרגשות, מועקה, לחץ, תקווה - התחושות הגיעו לשיאן לקראת הערב אתמול והפכו ממש לתחושות פיזיות של מיגרנה רצינית, בחילה ומצוקה גופנית ניכרת. אחר כך הם ביקרו אותנו ובבוקר קמתי לתחושות חדשות של: אכזבה, כאב עמוק, בלבול והרגשתי איך מתחיל בי הגלגל הקבוע של האשמה עצמית וכתישה מוחלטת של הזכות לקיומי. דרך שיחה עם האיש הצלחתי לעבד את התחושות והחוויות ומשם פניתי לכתוב לעצמי תובנות;

ילדים במהותם אמורים לקבל, הורים במהותם אמורים לתת זו תובנה שיושבת אצלי עמוק עמוק במערכת אבל היא חדשנית ואפילו מהפכנית לתובנה שאני ומן הסתם רבים אחרים גדלו עליה. יש כאן גם איזה עניין שנוגע לאלוהים ולדת. כל פעם שאני קוראת על אלוהים למול משה ועם ישראל ביציאה ממצרים אני מרגישה שזה נושק ונוגע ומייצג מערכת יחסים של הורים וילדים וכשאלוהים כועס על בני ישראל כשהם חוטאים בעגל ורוצה למחות אותם זה ממש מזכיר לי את התחושות של הורים כשהילד שלהם ממש מגזים ומתנהג בצורה קיצונית וקשה במיוחד ואיך יש את הרצון למחוק את ההתנהגות הזו שלו ולפעמים אפילו אותו, להתכחש אליו ובבוודאי ובוודאי שלמנוע ממנו את האהבה שלנו ההורים,
אבל בפרשת כי תשא, משה מתקומם, כשאלוהים טוען שהוא ימחה את עם ישראל משה אומר לו: "אם כך, מחני נא מספרך" ואופל'ה, הנה בא משה ומלמד את אלוהים שיעור לא קטן: אתה זה שהוצאת את עם ישראל ממצרים, אתה זה שהפכת אותו לעם, אתה ההורה שלו !!! מערכת היחסים הזו של הורים וילדים לא אמורה להיות מותנית בהתנהגות של הילד !!! האהבה ההורית אמורה להיות שם מונחת, נוכחת, נטולת התניות ובלתי תלויה לגמרי במעשים של הילד !!

עבורי לפחות, יש כאן משהו גדול, משמעותי ועמוק - שוב זה מתחבר לי ליציאה ממצרים, לצאת מהתבנית, מהשבלונה הרווחת והמוכרת, לצאת מהמשוואה הזו של הורים שמספקים אהבה מותנית, תלויה וכמובן שגם מלאת ציפיות, תביעות ודרישות (ואין כמו חישבוני ה"איפה אתם בפסח" להדגים אותה) ולנסות להגיע אל הארץ המובטחת שבה אנחנו באמת מצליחים לתת את האהבה הבלתי תלויה, הבלתי מותנית הזו.
המעבר מהמצוי לרצוי עובר דרך שיטוט במדבר ציה ולפעמים, ברגעים שאין בהם מים, אנחנו נוטים לשכוח כמה רע היה במצרים ורק להתאונן ולבקש לחזור אל סיר הבשר. זה קורה לי המון, רגעים שבהם אני מסתכלת על הילדים ואומרת לעצמי: מה חשבתי לעצמי, ברור שצריך "לחנך" אותם (שזה אצלי לפחות אומר: להתנות את האהבה שלי, להגביל את הנתינה שלי כי אחרת איך הם ילמדו...) וברגעים האלה כמובן שאני שוכחת איך היה לי רע במצרים !!
אבל יש לי תחושה שכדאי לי להמשיך ולנסות להגיע אל הארץ המובטחת שבה אני, אנחנו, דור ההורים, מצליח באמת לתת את האהבה הבלתי תלויה הזו. יש לי תחושה שלא מדובר במשהו קטן, שולי, אישי, משפחתי אלא במשהו עמוק ומהותי שיש בכוחו לחולל תמורות משמעותיות לעולם ולאנושות כולה.

במסגרת ניקוי הבית מחמץ, אני מתפללת שאצליח עוד ועוד למגר את החמץ הזה שבתוכי, להוציא ולצאת מעוד ועוד מיצרים ולהמתלא בחירות שיש בלאהוב חופשי חופשי ומכל הלב

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

אאאאאאאאממממממממןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןן!!!!!

[עדינה_ניפו*]

במסגרת ניקוי הבית מחמץ, אני מתפללת שאצליח עוד ועוד למגר את החמץ הזה שבתוכי, להוציא ולצאת מעוד ועוד מיצרים ולהמתלא בחירות שיש בלאהוב חופשי חופשי ומכל הלב
אמן

[אסנת_ש*]

@}

[מתחדשת*]

@}

[לילה_טוב*]

תודה על הפרשנות היפה הזאת ועל התובנה.. חג חירות שמח!

[מי_מה*]

אמן ואמן.
מזדהה עד קצות השערות.
חג חירות שמח!

[רסיסים_של_אור*]

כמובן שאחרי מניפסט שכזה בסופו של היום המורכב הזה הייתי הכי קרובה למצרים שרק אפשר...
" סימן שעוד לא הגענו
והאופק עוד רחוק
וליבך עודו פתוח
אל ארבעת הרוחות
וצריך להמשיך ללכת
וצריך להמשיך לנדוד
והדרך עוד מושכת
ארוכה..."

[רסיסים_של_אור*]

הבוקר שאחרי...
הנה נגמר הפסח וכל ספיחי ספיחיו וקמים שוב למציאות היומיומית ויו, כמה קשה לי לצאת מהחלום של הזמניות ולחזור אל השגרה. מוצאת את עצמי מתחילת הבוקר בהתנגדות. במאבק.
מתנגדת למצעים שכבר החלפתי ומחזירה לנו את הפלאנל,
אחר כך מתנגדת להיסחף לתוך הריבים של הבנים ומתעקשת להישאר מחוץ לתמונה מה שמגביר את הטונים הכלליים לכאלה שמרקיעים שחקים,
הבוקר ממשיך ומתגלגל לו ואני לגמרי לא ממוקדת "אמא, אני רעב" ושוב טלפון ועוד אחד ומכונת כביסה שצריך להכניס ואחת שצריך לתלות ותינוקת שנתלית עליי ולא מרפה ועוד ארוחה ולפנות ולהגיש ולערוך ולרחוץ ופעוט שמבקש כל רגע משהו אחר, פותח ומתחרט ויו, אמאל'ה אני בכלל לא רוצה להיות כאן, לא ככה, לא עכשיו, לא בכלל.....

אוף אוף אוף - כמה קשה לי לקבל את עצמי שוב מועדת, טועה, תועה, אבודה ובעיקר מתנגדת ונאבקת. ישר מחפשת לי את המוצא, אשלח את הגדולים לבית ספר ובא לציון גואל. והפה כמובן מהיר יותר מהמחשבה וכבר אני מכינה אותם שיצטרכו ללכת, כבר מחר, והגדול כבר מחייך אל השני בקלילות ומרגיע : "עזוב, היא לא באמת מתכוונת לזה...".

אוי אוי אוי, כמה קשה לי להשתיק את הילדה הזו שבי שרואה אותם ומתמלאת קנאה וכעס ותרעומת, על החופש הזה שלהם, ההתנהלות הזו שלהם בבית, כמו טפילים קטנים (הכל בהשראת אבא שלי שטרח אתמול להסביר לילדים על טפילים ונתן אותםן כדוגמא, למרות שבסך הכל שאלו אותו איך הדבורים עוזרות לעצמים...)
תינוקת בוכה לי, לא יכולה להמשיך...

[רסיסים_של_אור*]

ואז מצאתי את השיעור מעורר המחשבה הזה : http://www.shorashim.info/index.php?option=[po]com content[/po]&task=view&id=676&Itemid=90

[רסיסים_של_אור*]

מתעוררת בבוקר וחושבת שאולי סופסופ יש סיכוי שמתחילה להבין את מה שהיא (הרבנית פישר) חוזרת ואומרת בכל השיעורים שלה - איך אני כל הזמן מייחסת לעצמי את ההצלחות והכשלונות, הטוב והרע ולכן, כשהולך טוב, אני בעננים, בתחושה נהדרת וכשפתאם הכל משתבש, יש קושי, הילדים מעצבנים, אני מעצבנת וכו' וכו' ישר אני מייחסת גם את זה לעצמי ונופלת, נשברת וישר מנסה למצוא פתרונות (בית ספר, עבודה וכו' וכו') . כמה קשה לוותר על ה"אני" הזה ולקבל את זה שיש מנהיג לעולם והכל מתחיל ונגמר אצלו. הלוואי ויתן לי כל יום להתקרב עוד קצת ועוד קצת להבנה הזו, להכנעה הזו .

[מ_י*]

יש באמת מתח מעניין בין שתי הפנים:
מחד ההבנה שהכל קורה במגרש הפרטי שלי, שרק בתוכו אני יכולה לפעול (למשל, במקום לנסות להפעיל את הילדים לפעול בעצמי, לבדוק קודם עם עצמי את הדברים גם כשנדמה שהם בכלל לא קשורים בי ולא נובעים ממני). יש בתפיסה הזו פן של שימת עצמי במרכז, כאילו אני מרכז העולם ואולי אפילו ה-עולם.
ומאידך, ההבנה הענווה שהאני העצמי הזה הוא עצמו רק כלי, צינור, שאני לא באמת מחליטה ופועלת וכל מה שנדמה לי.
איכשהו נראה לי שדווקא מתוך ההבנה הראשונה אפשר להגיע להבנה השניה, שהן משלימות אחת את השניה, שלא מדובר בסתירה אלא בהבנה רחבה יותר.

מוזר אבל בדיוק היום הייתי לרגע במקום של התפילה הזו, כי התפללתי על איזה ענין שאני רוצה שיקרה ופתאום התחברתי לטיפשות שבתפילה הזו, כאילו שאני יודעת באמת שכדאי שזה יקרה, הרי אין לי מושג, אולי בכלל עדיף שזה לא יצליח, ומה אני עומדת ומתפללת פה שכן, ואז התפילה הפכה בעצם לתפילה של התמסרות, אני מוסרת את עצמי בידיך, יעשה רצונך ולא רצוני, אבל הרי זה בעצם המצב, בין שאני מתפללת על כך ובין שלא, והגעתי בעצם למקום הזה שאת כותבת עליו: תפילה לזכור את ההתמסרות הלוואי ויתן לי כל יום להתקרב עוד קצת ועוד קצת להבנה הזו, להכנעה הזו .

[טליה_טקאוקה*]

תודה על הכנות והאומץ לשתף גם ברגעים הקשים@}

[רסיסים_של_אור*]

אני מרגישה שההבנות האלה מאד חמקמקות עבורי כאילו כל פעם מתחבא משהו מאחורי וילון. אם הכל בידיו, מה התפקיד שלי בעסק הזה ? לשבת רגל על רגל ? הרי אם לא אלך לסופר ואקנה לנו לחם בבוקר, לא יהיה לחם בבית, נכון ? כל פעם מחדש המחשבות האלה מכניסות אותי ללופים ודברים שחשבתי שאני מבינה מתגלים בפני כבלתי ברורים בעליל... אני חושבת שיותר מהכל אשמח להשתחרר משלטון המח והמחשבות הבלתי מרפות אבל משהו בתוכי כנראה נאחז במח הזה אחיזה נואשת, מסרבת להרפות, להתמסר, להיכנע...

[אשה_שמחה*]

כל פעם מחדש המחשבות האלה מכניסות אותי ללופים נו, זה טבען של מחשבות כאלה
וחייבת לאמר שאלו אכן הבנות שקשה לתפוס בשכל- אני משתתפת בשיעור שלה שמתקיים באזור, וגם אחרי שנה וחצי של לימוד עדיין כל המשתתפות מתקשות לקלוט, להבין וליישם את הלימוד הזה, ומדי פעם מתבלבלות נורא וחוזרות לשאול את אותן שאלות.

מה התפקיד שלי בעסק הזה ? לשבת רגל על רגל ? לא כל הזמן, אבל בהחלט יותר מפעם, כשפעלתי מתוך האשליה שאני מזיזה את הכל וצריכה "להיות אחראית", חרוצה, וכו'..


הרי אם לא אלך לסופר ואקנה לנו לחם בבוקר, לא יהיה לחם בבית, נכון ?
מה שהרבנית אומרת זה לא שלא צריך לפעול בעולם. זה עולם הטבע, העשייה. צריך לאכול, לעשות מה שצריך כדי להתקיים, רק כל הזמן לזכור שזה לא באמת "אני" שהולכת לסופר, כי אין אני ואין סופר, הכל אשלייה, אין עוד מלבדו
היא אומרת- לא חשוב מה עושים, חשוב שעושים את מה שעושים מתוך חיבור לבורא.

(וחוץ מזה, מאוד מזדהה עם התחושות שתיארת, כידוע לך...).
מאחלת לך שתגיעי חזרה לנקודה הפנימית של השקט והפשטות @}

[עדינה_ניפו*]

הלוואי ויתן לי כל יום להתקרב עוד קצת ועוד קצת להבנה הזו, להכנעה הזו .
מצטרפת לתפילה המקסימה והמדויקת הזאת
תודה

_מה שהרבנית אומרת זה לא שלא צריך לפעול בעולם. זה עולם הטבע, העשייה. צריך לאכול, לעשות מה שצריך כדי להתקיים, רק כל הזמן לזכור שזה לא באמת "אני" שהולכת לסופר, כי אין אני ואין סופר, הכל אשלייה, אין עוד מלבדו happy
היא אומרת- לא חשוב מה עושים, חשוב שעושים את מה שעושים מתוך חיבור לבורא._
ותודה על זה, לא משנה כמה פעמים אני שומעת את המילים האילו הן מכות בי כל פעם מחדש כאילו זאת הפעם הראשונה שאני שומעת אותן.

הכל אשלייה, הכל אשלייה , הכל אשלייה, אין עוד מלבדו
וואו, הכל אשלייה , אני נאנחת לרווחה, איזו הקלה...
קשה לתפוס את זה בדרך כלל אבל יש רגעים שזה מצליח להיקלט וזה מדהים אותי ופוגע בדיוק במקום הנכון!

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

מתחבטת באותם עניינים.
כשאני מרגישה שאני יכולה לעשות - אני עושה
וכשאני מרגישה יאוש, עייפות, אין מוצא - אני לא עושה.
על זה בדיוק דיבר רבי נחמן כשהבדיל את "איש הבחירה" - זה שפועל בעולם ע"י עשיה ואת "איש הידיעה"
שיודע שמה שצריך לקרות קורה ואין מה ללחוץ.
רבי נחמן אומר שבתוכנו צריכים לחיות שני האנשים האלו. והחוכמה היא מתי להיות בעשייה ומתי בידיעה.
@}

[רסיסים_של_אור*]

תודה יש בי עוד תובנות ומחשבות אבל קצת עייפה כרגע ומרגישה שעדיף שאשתוק קצת... ימים טובים

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

תודה על הכנות והאומץ לשתף גם ברגעים הקשים

מאחלת לך שתגיעי חזרה לנקודה הפנימית של השקט והפשטות
ובכלל, את מקסימה (גם בעשייה וגם בידיעה ).

[רסיסים_של_אור*]

שוב ושוב ושוב חוזרת לאותן נקודות, מרגישה איך הספיראלה מכריחה אותי לפקוח עיניים ולראות - כמה בקלות אני יוצאת מהנקודה הפנימית הזו שלי ושוכחת שיש לי את הידיעה. מפחדת מעצם ידיעתי כי מחליפה אותה בגאוה / יומרה / יוהרה וגם המומה כל פעם לגלות כמה חדירה אני לכל רחש ואוושה קלים מסביבי.
אלוהים, עזור לי למצוא את הנקודה הפנימית שלך בתוכי ולדבוק בה ולאט לאט, בהדרגה, להצליח לבא בעולמך ובין בריותך בלי שאמצא את עצמי שוב ושוב נזרקת אבודה ותועה לא יודעת אותי או אותך בתוכי.

יש כאן מתח שדורש הסכמה להכלה - בין הידיעה לאי הידיעה, מרגיש לי כאילו רוב הידיעה מורכבת מאי ידיעה ואיך כשאני מסכימה להיות לא יודעת למשך זמן מספק הופל'ה הנה צצות הידיעות. המילים מסתרבלות לי אבל איכשהו, למרות שכתיבתן וקריאתן אולי לא ברורה בתוכי הן מכוננות סדר, שקט, נשימה.

היי קשובה ומאמינה - בתוך תוכך איים של שקט, בטחון שלווה, אל תחתרי בזעם או בכל הכח, הרפי את עצמך, גופך, נשימתך והמים המערסלים ישאו אותך באהבה ובאמונה אל איי השקט הצפונים בתוכך. אמן.

[רסיסים_של_אור*]

תודה קרוטונית חוזרת וקוראת ומתמלאת התרגשות ותקווה{@ שבוע טוב

[מתחדשת*]

@}

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

@}

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

@}

[רסיסים_של_אור*]

שוב מתלבטת אם לכתוב, כל מיני מחשבות ושאלות שעוברות בראשי.

אנחנו הרבה בבית. בקרים ביתיים ואחרי צהריימים מרובבים בחברים מקומיים, רואה את ההתפתחות והצמיחה של כל אחד מאתנו ושל כולנו יחד כמשפחה.
ועדין יש רגעים ביום בהם אני מתבוננת על הילדים ועל עצמי וחושבת לעצמי, מה בעצם אנחנו עושים כל היום ??

הרבה יותר קל כשיש אוסף של מעשים להתהדר בהם - סיורים, ביקורים, פגישות, יציאות, חוגים וכו' וכו'. ואנחנו ? מה אנחנו עושים כל היום ?? אני בענייני הבית, מבשלת, מכבסת, מנקה, מפנה, קצת מחבקת את זו קצת מתייחסת לזה, פחות ופחות מעורבבת עם הילדים, בייחוד עם הגדולים שמעבירים את היום בין המחשב, החצר, ריב, המשחקים בחדר, ספר, טלויזיה, עוד ריב, ארוחה.... מין זרימה שכזו שלפעמים היא מלאת פיקים, צעקות, תסכול והרבה קריאות: "אמא" ולפעמים היא הרבה יותר חלקה.

היום, כשהרגשתי איך שוב העיניים שלי נוחתות עליהם ועולה בתוכי מין מורת רוח שכזו על ה"כלום" שאנחנו עושים וחשדות לגבי עצמי שאולי אני סתם אמא עצלנית ולכן אני לא רצה איתם ממקום למקום ולא מרעיפה עליהם הרצאות, הסברים וכל מיני למידות ולימודים, הצלחתי קצת לצאת מעצמי ולהתבונן על עצמי מבחוץ ולראות כמה נזק עושה לי הקול הפנימי הזה שמנסה להשוות אותי לאיזה דמות אמא אידיאלית - כזו שתמיד האמנתי שכל אמא "באופנית" מממשת - אמא שתמיד חפצה בקרבת ילדיה, מתענגת על כך שהם מכרכרים סביבה וכרוכים אחריה ועליה, מבלה עם הילדים, כל היום עיניה מאירות וידיה מחבקות, מערסלות וקולה רך כחמאה ולעולם לא עולה לטונים של איזה גבינת נפוליאון נניח, בטח לא כזו עם שום ושמיר...

וכשהצלחתי לראות את המתח הזה הצלחתי מעט להניח לו ולהניח לי להיות מי שאני, ככה, עם כל החספוסים, הצעקות, הכעסים, השמחות, הריגושים, חוסר הסבלנות והסבלנות העצומה, אנושית וצבעונית להפליא...

[מי_מה*]

כפרות עליך.
בדיוק מה שהייתי צריכה לקרוא אחרי כל השוםשמיר שהלך פה בימים האחרונים....
תודה @}

[עדינה_ניפו*]

בדיוק כתבתי לדוד שאני מתגעגעת להיות האמא הזאת
עם כל החספוסים, הצעקות, הכעסים, השמחות, הריגושים, חוסר הסבלנות והסבלנות העצומה, אנושית וצבעונית להפליא... !
מכאן, מרחוק אני יכולה לראות את הפלא שבזה, את הפלא הפשוט של להיות אמא.
ודברנו כאן עכשיו בינינו, אני והאחיות שלי על איך אנחנו כאימהות כל הזמן עסוקות בניסיון להציג את עצמינו אפילו בפני ילדינו כבני אדם לא אנושיים.
אנחנו מנסות להסתיר את כל האמוציות ה"שליליות" ומה שאנחנו תופסות כ"חולשות" ובכך אנחנו מבלבלות אותם מאד.
מצד אחד מציגות החוצה איזו דמות של אמא יציבה, חזקה, שמחה, מכילה.... ומבפנים אנחנו קורסות... והרי את הפנים הם בוודאי קולטים הרבה יותר חזק וזה בטח מבלבל.
ומעבר לזה אנחנו נותנות להם את המסר שיש משהו פסול בלחוות קושי...
טוב, אולי כל זה לא ממש קשור למה שאת כתבת עליו אבל זה ישר הזכיר לי את השיחה שלנו ומכיוון שאני לא אתקשר אליך מכאן אז כמה נח שיש את האתר!
חיבוק גדול יקרה שלי!

[טליה_טקאוקה*]

אנחנו מנסות להסתיר את כל האמוציות ה"שליליות" ומה שאנחנו תופסות כ"חולשות" ובכך אנחנו מבלבלות אותם מאד.
מקסים. תודה@}

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

@}

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

התגעגענו..

[טלי_מא*]

התגעגענו

[רסיסים_של_אור*]

תודה

עדינל'ה, את אולי רחוקה מעבר לים אבל המילים שלך היו מדוייקות להפליא !!!

אני מבינה עוד שההמשך של המחשבה הזו על האמא ה"באופנית" המושלמת היא המחשבה על הילדים - התוצר הנהדר של החינוך הביתי ובעצם, די מההתחלה שלנו, יש בתוכי איזה קול שמתמרד נגד הקלישאה והילדים שלי כנראה מאד קשובים לקול הזה ומוכיחים לי שוב ושוב שהכל שטויות...

בימים שהקול משתלט עליי, אני מסתכלת עליהם ומנסה למצוא בהם ניצוצות לכל מיני התבטאויות שקראתי פה ושם על ילדי החינוך הביתי, החיפוש הזה עושה רק רע, להם ולי... הם ילדים ואני אמא על כל המורכבויות שנגזרות מההגדרות ומהחיים עצמם, כל השאר זו רק תפאורה.

הכי קשה לי אחרי שאנשים מבחוץ מתחקרים אותי וחוזרים ושואלים איך אני יכולה להיות גם האמא שלהם וגם המורה שלהם, ואז המצפון שלי לא מאפשר לי רק להנהן ולשתוק כמו שהמליצה לי חברה, לא לא, אני מוכרחה להעמיד אותם על טעותם ולהסביר שאני לא מלמדת ולא מורה, ושוב הדברים חוזרים לזה שבעצם, אנחנו לא עושים כלום כל היום

[רסיסים_של_אור*]

רוצה לשבת ולכתוב ומתקשה למצוא את הפניות והזמן,

שישי בצהריים, העוף בתנור, הכלים של ארוחת הצהריים עוד פזורים על השולחן, הבנים אצל השכנים ורוני עסוקה בלהכריח את החתולה האהובה עליה לגמור לה את חתיכות השניצל, החסה מחכה שאטפל בה והאיש בעבודה ואני חייבת רגע לעצור מהכל, לשבת .

בשיחה הבוקר עם גיסתי ואחר כך בשיחה אחרת עם חברה טובה שמתי לב פתאם שמשהו זז, משתנה, מתהווה.

איך לפני חמש שנים, אחרי הבום הגדול, חטפתי כזו מכה שכל עמוד השדרה האמהי שלי התערער עד היסוד. כבר לא ידעתי מבפנים מה נכון לי ומה לא, איבדתי לגמרי את האמונה בעצמי. רגשות האשם והטראומה הגדולה טישטשו אותי וכאילו במין פעולת עונשין מעבר לכאב הטראומה המשכתי להלקות את עצמי בשנאה עצמית ובחוסר ידיעה עצמית.
כשגלעד נולד הייתי כמו אמא לילד ראשון אבל מהסוג הממש אבוד ומבולבל. זה המם אותי. לא האמנתי שזה קורה לי ולא ידעתי מאיפה להתחיל לבנות את עצמי מחדש. קראתי המון, כאן ובספרים ואיפשרתי לעצמי בלבול מטורף.
אני זוכרת איך יום אחד פתאם הבליחה בי התובנה שאני חייבת להתחיל לסגור את כל הנקבוביות שלי ולהפסיק להכניס לתוכי מיליוני רעיונות / דעות / ידיעות של אחרים כדי להצליח לשמוע את הקול שלי.
דרך האמהות לרוני והחוויות שהיא לקחה אותי אליהן היא כאילו הכריחה אותי למצוא ולבנות את עמוד השדרה שלי מחדש.

אני חושבת שלימודי ימימה וההדגש שלה לגבי הזכות לקיומי עזרו גם. וגם רבי נחמן בתלבושת של הרב ארז החזיר אותי לנקודות הטובות וללמוד זכות על עצמי. ואורנה שפרון שחידדה והבהירה לי ששום דבר טוב לא יוצא לי או ליקרים לי מזה שאני יורדת על עצמי...

ופתאם, אני שוב לומדת ימימה ומשהו בי יותר רחב, רגוע, שקט, לא מרגישה צורך לחזור על החומר שוב ושוב ולעבוד על עצמי באגרסיביות אלא יודעת שיש בתוכי משהו טוב, בסיס יודע כזה שמפנים ומשתנה בדרכו, בקצב שלו ולימוד הזכות הזו על עצמי משחרר אותי כמובן ללמד זכות גם על סביבתי ובכלל מאפשר נשימה ומרחב ניסוי וטעיה שהוא אולי החיים עצמם.

וכמובן גם אלוהים, שאני לומדת אותו עוד ועוד בכל יום שחולף, מתנקה מצבעי הפנקסן המעניש שבהם צבעו לי אותו ולומדת כל יום מחדש להאמין שהוא בעדי .

שבת שלום

[מתחדשת*]

שבת שלום @}

[עדינה_ניפו*]

שלום יקרה, אם הייתי בבית בימים אילו היית בוודאי שומעת ממני.
לא יכולה לכתוב שום דבר על עצמי אבל נכנסתי לדף שלך לקבל קצת טעם של קדושה, קבלה, אהבה, אנושיות...
אוהבת אותך מאד,
תודה על היותך
שבת שלום

אה, דבר אחד קטן אשתף אותך בו.
רגע של חסד.
היום, יום שישי, אני ואחיותי ואחינעם בבית עם אמא שלי, אנחנו כאן 4 אחיות, אחת חסרה, חזרה כבר למשפחה שלה בפלורידה.
לקראת שבת הדלקנו כולנו נרות יחד בחדר של אמא שלי מול המיטה שלה,
כיסינו את העיניים ושרנו יחד בניגון של קרליבך מהילדות שלנו את הברכה, כולנו יחד, אמא שלי שתקה.
שרנו לאט, דמעות זלגו והחדר היה מלא אור ואהבה.
בסוף אמא שלי אמרה בשקט "That was pretty" וישבנו ביחד בשתיקה ובהודיה.
הנוכחות של השכינה והחסד מלאו את החדר.
אני מודה לאל שיש רגעים שבהם אי אפשר לפספס את הנוכחות שלו.

[רסיסים_של_אור*]

ימימה אמרה בהזדמנות כלשהי: "לא הכל בגללך ולא הכל בזכותך"
אצל הרב ארז שמעתי שיעור ארוך על ההבחנה בין הידיעה (החלב) - שאלוהים מנהל את העולם לבין הבחירה (הבשר) - ההחלטה של האדם להשתדל ולפעול בעולם ועל הצורך שלנו לדעת בכל רגע נתון באיזה מהכוחות להשתמש ובאיזה מידה...

ואצלי בבית, בעבודה היומיומית עם הילדים, אני רואה איך הרבה פעמים אני מתבלבלת גם למול הדברים של ימימה וגם למול הידיעה והבחירה. ואיך כשגואה בי כעס עצום על מעשה כזה או אחר של הילדים הרבה פעמים זה מתחיל מהאגו ומהבלבול הזה שבו אני חושבת שהכל בגללי או בזכותי.

יש את הקטע הזה עם הבנים שהם מגיבים אחד אל השני במכות. אין מילה אחרת לזה, ולפעמים זה קשה לי נורא. בעיקר כשאני מסתכלת עליהם ואומרת לעצמי: "ככה נראים הילדים שלי ?!?!?!?!" או "זה בגלל שהם כל-כך הרבה בבית אחד עם השני..." או "את לא עושה אתם שום דבר אז הם הולכים מכות..." - ברגעים האלה אני שוכחת לגמרי איך הם יודעים לשחק זה עם זה, לחלוק זה עם זה צחוקים ודיבורים על כל החוויות המשותפות המרובות שלהם ועוד כהנה וכהנה, אני משתעבדת לקול הזה שמתיימר כל הזמן לשלוט בעיניינים ושוגה להאמין שכל מה שקורה כאן הוא באשמתי...

לא מזמן אמא שלי היתה אצלנו ובזמן אמת השלישי היכה את הקטנטונת (שומו שמיים !!!1) היא ישר הגיבה בתקיפות והייתי צריכה להאיר ולהעיר לה שלא מקובל עליי שהיא תעיר לילדים שלי בנוכחותי, בשביל זה אני כאן. אחר כך בהזדמנות דומה אבל אחרת, כעבור כמה דקות, ראיתי אותה מתחילה לצקצק בלשון - מה שעזר לי לעבור את זה בחיוך זה להזכיר לעצמי שכשהיא היתה האמא שלנו, הלכנו מכות, וכל ההתנהגות המצטקצקת שלה עכשיו היא סתם צביעות והיא זו שמפעילה אצלי (יחד עם עוד כל מיני אלמנטים) את הקול השיפוטי הזה שמכניס כל-כך הרבה כעס ותסכול ומתח לחיים שלנו.

ועם כל זה לפעמים עדיין עולה בי תמיהה האם אין משהו שאני יכולה לעשות כדי שרף האגרסיות יהיה נמוך יותר ?? וכשכותבת חוזרת מבינה שזה בדיוק מה שאני צריכה לעשות - להפסיק את האגרסיה שלי כלפי עצמי וכלפי המציאות...

[אשה_שמחה*]

איזה כיף שחזרת לכתוב. מזדהה כמובן כל כך, עם המון דברים.
@}

[סגו_לה*]

ועם כל זה לפעמים עדיין עולה בי תמיהה האם אין משהו שאני יכולה לעשות כדי שרף האגרסיות יהיה נמוך יותר ?? וכשכותבת חוזרת מבינה שזה בדיוק מה שאני צריכה לעשות - להפסיק את האגרסיה שלי כלפי עצמי וכלפי המציאות...

כמה נכון,תודה שהזכרת לי @}

[אמא_בבית*]

תודה על הכתיבה שלך. יש לי מחשבות בעקבותייך אבל עדין לא ממש מנוסחות.

[לילה_טוב*]

ולימוד הזכות הזו על עצמי משחרר אותי כמובן ללמד זכות גם על סביבתי ובכלל מאפשר נשימה ומרחב ניסוי וטעיה שהוא אולי החיים עצמם.
בזמן השאול שהיה לנו היום חושבת שהצלחתי להרגיש את זה. זה ענק.

[מתחדשת*]

תודה על הכתיבה שלך.

[רסיסים_של_אור*]

לפני איזה זמן חיפשתי לבנים ספרים בפגומים של צומת ספרים ונפלתי על הספר "שלוש השאלות" - סיפור זן לילדים. האמת, הכותרת הזו לא עשתה עליי רושם חיובי, להיפך, אין לי סבלנות לזן שמֶן וכל מיני כאלה וניגשתי אליו בציניות ובהתנגדות קלה. ואז פתחתי את הספר ולקחתי אותו הביתה ומאז, כל פעם שיוצא לי להקריא אותו לילדים, אני מרגישה שהוא בעצם בשבילי.

יש שם קטע כזה שבו הילד ניקולאי שואל שלוש שאלות:
מהו הזמן הנכון לכל מעשה ?
מי הכי חשוב ?
מהו המעשה החשוב ביותר?

יכולה לראות עכשיו איך תקופה ארוכה השאלות האלה העסיקו אותי ותחזקו חלק גדול מהרעש בנפשי. הנה אני בבית, לא עובדת, אולי מוותרת על קריירה מפוארת או לפחות על ילדים אחרים שיכלו אולי להנות מהטיפול שלי ?? ומה עם עצמי ? ולעשות למעני ? והעתיד ? ופמיניזם ועוד כל מיני כאלה.

בסוף של הסיפור הצב מסביר לילד ש: "יש רק זמן אחד חשוב והזמן הזה הוא עכשו, מי שחשוב ביותר הוא זה שאתה נמצא איתו והמעשה החשוב ביותר הוא להיטיב עם מי שנמצא לידך " - לא יודעת, משהו בזה ממש עושה לי שקט בלב כל פעם מחדש...

[רסיסים_של_אור*]

רוצה גם להגיד תודה לכולכן על התגובות והנוכחות והחום. אתן מוזמנות להשתלב ולשתף משלכן

בזמן השאול שהיה לנו היום חושבת שהצלחתי להרגיש את זה. זה ענק. ואללה !!

[בלה_שנדמה_לה*]

אני חוזרת לקרוא אותך בשמחה ובהתרגשות.
אני חושבת עליך המון המון בימים אלה. גם כי אנחנו לא באים כמעט למפגשים (רק אחד בשבוע - בשבילנו זה מעט) וגם סתם בלי סיבה מוגדרת.
מאוד מתגעגעת אליך.

הרבה אהבה ממני

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

@}

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

@}

[רסיסים_של_אור*]

מתבוננת על עצמי בראי הזמן -

מזהה את הרצון או האשליה שהכל יהיה כל הזמן פשוט ואז כל אתגר פצפון - כל חריגה מנינוחות ושלווה- ישר מעוררת בתוכי התנגדות, מאבק, מגייסת כוחות לא רלבנטיים, ערבוב וחוסר דיוק.

כשמסכימה להתבגרות, להבשלה, כשמאפשרת לתבונת הניסיון והשנים להיות ניכרת, לתפוס את מקומה השקט, מצליחה אפילו להודות, על כל התנסות, על כל חריקה, לראות איך אני צומחת, מצליחה להיות באי הסכמה ובכל זאת על צירי, דבקה בשמחה הפנימית שבי וסופסוף מצליחה, לאט לאט, נצחונות קטנים אך משמעותיים, להדוף את חיית הכסיסה הפנימית, השיפוט העצמי הנוקשה והמר, ההרס העצמי, הרחק אל מעבר לגדר ולאמץ אל חיקי את מהות הטוב שבי ובעולם שבראת.

תודה

(תודה ל אמא בבית על ההשראה והאהבה )

[מתחדשת*]

@}

[רסיסים_של_אור*]

לפעמים אני המומה מהתגליות שאני מגלה בתוכי.

כבר תשע שנים שאני אמא ובכל זאת מגלה כמה אני נוטה להתערבב, כמה מתבלבלת בין טובת הילד לרצון להיות טובה אל הילד... איך אני נבהלת מהכעס שעולה ממך, מחוסר שביעות הרצון ומאבדת את עמוד השדרה שלי למול כל התגובות האלה.
רוצה להיות אמא פופולארית, כזו שאתם כל הזמן מהנהנים להחלטותיה ומרוצים ממנה ומגלה שוב ושוב שזה לא התפקיד שלי.

מזהה איך כשאתה מתנהל אבוד, נותן דרור לכל מיני קריזות וקפריזות אתה בעצם חוזר ומסמן לי לקחת את ההנהגה, להיות המנהיגה, המלכה של הבית, זו שמקבלת החלטות ומוציאה אותן לפועל ממקום רגוע, שלו ובעיקר בטוח, לא נבהלת מהתגובות שלך, מהמחאה, מהכעס, מהתסכול - פועלת מתוך אהבה והכרה ולא נותנת לאהבה לקלקל את השורה . מרגישה איך אתה בעצם זועק אליי: תורידי את העול הזה ממני, תהיי את האמא ותני לי להיות הילד, התובעני לפעמים, הקפריזי לפעמים, בלי שזה יערער אותך עד היסוד וישלח אותך כל פעם לבדוק את הכל מהשורש.

בסופו של יום (שבוע / חודש / תקופה) מודה לך ולכם ילדיי, על ההזדמנויות האלה, על הקריאות שלכם אותי לסדר, על התזכורות האלה שמבקשות ממני לחזור למקום שלי, להיות על צירי, מנהיגה ומובילה באהבה

[אשה_שמחה*]

@} תודה.

[ריש_גלית*]

תודה גם ממני (על התזכורת הזאת). @}

[עדינה_ניפו*]

תודה גדולה גם ממני

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

בסופו של יום (שבוע / חודש / תקופה) מודה לך ולכם ילדיי, על ההזדמנויות האלה, על הקריאות שלכם אותי לסדר, על התזכורות האלה שמבקשות ממני לחזור למקום שלי, להיות על צירי, מנהיגה ומובילה באהבה

כל כך נכון.
רוצה להוסיף שהמורה שלי לפרחי באך אומרת לנו שהילדים שלנו בסך הכל רוצים שנשתפר...כל הזמן...
(-:

[רסיסים_של_אור*]

לאחרונה עולים בביתנו דיבורים על בית ספר, הבן הבכור שלנו טוען שוב ושוב שהוא היה רוצה לנסות. אחרי הרבה שיחות איתו ועם עצמנו אמרנו לו לאחרונה שהחלטנו לאפשר לו לנסות. מאז התחלנו להתגלגל עם הרעיון והמחשבה וזה הניע המון תהליכים פנימיים וחיצוניים.
מהמעט שיחות שעשיתי בנושא עם אמהות לילדים בבית הספר המקומי וכו' נדהמתי לגלות כמה התרחקתי מהדרך הזו וכמה אני מתקשה לראות את עצמי מסוגלת ללוות ולתמוך בילד שלי בתוך המסגרת הזו.
בסופו של דבר החלטנו להניח קצת להחלטות, מתוך מחשבה שאולי קודם נדאג לאישור לחינוך ביתי ואז אם הוא באמת ירצה ויתעקש לנסות נוכל לאפשר לו את זה קצת יותר בשלווה ובקלות אפילו רק ליום יומיים...

אבל זה רק סיפור המסגרת , בעומק, מרגיש לי שהילד שלי משקף כל מיני תחושות ובילבולים שקיימים אצלי והייתי רוצה לחלוק ולשמוע מאחרים ואחרות על פי ניסיונם.

אני מרגישה כאילו הגענו לאיזו נקודה שבה הדרך נגמרה לנו. כאילו עד עכשיו, הדברים היו די ברורים - ציפינו שיגדל, יתחיל לזחול, ללכת, לדבר, לאט לאט יגלה עניין במספרים ובאותיות, יתחיל לקרוא, לכתוב לעשות פעולות חשבון בסיסיות ו... מה עושים עכשיו ?? לאן מובילה הדרך ??

מרגיש לי כאילו שוב הגענו לאיזה שכבה או קליפה בתוכנו שאנחנו צריכים לקלף, להעמיק או לנסות להסיר את הלוט שמסתיר את המשך הדרך בעיקר במובן של התפקיד שלנו בתוך כל זה. אני חושבת שהילד שלי בעצם מביע בקול את הבלבול שלי, את התחושות שלי לפעמים כאילו בעצם אני מצפה ממנו שיתעניין ויתקדם ויגיע בעצמו לכל אותם דברים שילדים בני גילו מגיעים אליהם בבית הספר. אבל למה בעצם ?? הרי אני כבר יותר ויותר מאמינה שאין שם שום דבר הכרחי ?
אולי בגלל אותה סיבה מוכרת בכל הזדמנות של שינוי - כמה קשה להרפות מהמוכר והידוע כשאין לך משהו אחר חלופי ביד.

לא יודעת אם מצליחה להבהיר את עצמי אבל ממשיכה לנסות...

אני חושבת שברוב נדיבותו (ומעצבנותו גם לפעמים ) הילד שלי מוביל אותנו קדימה, לשלב הבא, שלב שדורש מאתנו להתחיל לזהות תחומי עניין אצלו ולהציע לו כיווני התפתחות או פיתוח שלהם, אני עוד לא לגמרי מבינה ויודעת מה זה אומר אבל מרגיש לי שזה הכיוון...

כאמור, אשמח מאד מאד לתובנות שלכן

[נ_ע_מ_ה*]

רסיסים, היי

מאד אוהבת את הכתיבה שלך. מתחברת ומזדהה עם החומרים שמתערבבים בתוכנו-אימהות בחינוך ביתי , שאת מיטיבה לתאר כל כך מדוייק במילים
תודה

בתי הגדולה בת 11
לרגל השינויים ההתפתחותיים שלה והצרכים ההולכים וגוברים בחברת מתבגרים בני גילה ובעצמאות ממני
הבנתי שאם אני רוצה לאפשר את המשך החינוך הביתי שלנו יחד, אני חייבת לייצר מציאות כזו שתזמן לה אלטרנטיבה חברתית משמעותית מספיק גם ללא ביה"ס ומרחב פרטי משלה ששונה משלי (מה לעשות, כנראה שזה טבע ההתבגרות-הדחף לרצות במשהו הפוך ושונה מהבחירות שלנו)
מתוך מגוון השיקולים שהנחו אותי לבחור מקום מגורים חדש היה השיקול הזה בעל המשקל שהכריע את ההחלטה. בחרתי במושב שיש בו שפע פעילויות לבני נוער-מועדון,תנועת מושבים,מגוון חוגים ובכלל-אווירה של חיי חברה פעילים מאד,הודות לעובדה שפשוט יש כאן המון המון ילדים,בכל טווחי הגילאים.
חוצמזה,בחרתי באזור שבו יש היצע דיור זול יחסית וגדול יחסית,קרוב למרכז יחסית -דברים שמאפשרים ליותר משפחות חינוך ביתי לשקול מעבר מגורים לסביבה הקרובה שלנו. ואכן,שבוע הבא מגיעות שתי משפחות עם ילדים מתבגרים לביקור בדיקה... (כבר יש כאן במושב 2 וחצי משפחות בחינוך ביתי,ועוד 3 במרחק נסיעה קצר: 5-15 דקות -בעמק יזרעאל)
מאמינה שבהדרגה יהפוך המושב והאזור לגרעין התיישבות רחב למשפחות נוספות בחינוך ביתי (עם ילדים גדולים יחסית ובני נוער). השכנים מאד ידידותיים וסבלניים לרעיון החינוך הביתי-יודעים להעריך (בניגוד למקום שממנו הגענו -שם התנכלו לנו ודחו את חברתנו, וגם בניגוד לנווה איתן-שם הקיבוץ לא באמת רוצה את הקהילה,פשוט עוד לא הגיעו לנוסחה שתאפשר להם למוסס את הקבוצה שהתגבשה שם. למנגנון הקיבוצי השמרני יש כח להכתיב התנהלות יומיומית-מה שלא קיים במושב)
בקיצור-מזמינה אותך/אתכם לכאן,לבקר,להכיר אם תרצי,איידע אותך על תאריך הגעתם של עוד שתי המשפחות ונארגן מפגש שכזה

כתבת: הילד שלי מוביל אותנו קדימה, לשלב הבא, שלב שדורש מאתנו להתחיל לזהות תחומי עניין אצלו ולהציע לו כיווני התפתחות או פיתוח שלהם, אני עוד לא לגמרי מבינה ויודעת מה זה אומר אבל מרגיש לי שזה הכיוון...
יפה לך שהוא מאפשר לך להציע לו כוונים. אני כנראה איחרתי את המועד,כי הבת שלי כבר נכנסה לקטע של אנטי לכל מה שאני אומרת
איך שהחיים חוזרים אליי בהפוכה...איך מרדנית כמוני מגדלת דור חדש של מרדנים,יאאללה...
אין צורך לקפוץ עם תגובת "מגיע לך". אני יודעת מה אני נותנת ולכן יודעת לצפות למה שאקבל בחזרה.
יש עוד עבודה בקיצור...

יום נעים
נעמה

[פלונית*]

הבת שלי כבר נכנסה לקטע של אנטי לכל מה שאני אומרת הי,זו פשוט התחלה של גיל ההתבגרות, זה לא אישי נגדך

[עדינה_ניפו*]

הדברים שלך מעניינים מאד.
מעלה בי כל מיני מחשבות אבל אני לא בבית עכשיו ואני צריכה לזוז אז אולי כשאגיע הביתה יותר מאוחר...
בנתיים נשיקות.

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

הי רסיסים...
אמנם בכורתי רק בת שש אבל כבר עכשו אני מתחילה לזהות סימנים ותשוקה שלה להתרחבות ולהתפתחות
שיכלית שאני, לא שאני לא יכולה אבל פשוט לא מתאים לי מבחינה אישיותית לספק את זה.
לדוגמא - סיורים במוזאונים וכו'...לא שזה must
אבל אני יכולה לראות איך מתישהו, היא תלך פעם או פעמיים בשבוע למקום אחר שייתן לה את מה שהיא רוצה...

יש כאלו הורים שהכי בטבע שלהם עם כל שאלה של הילד לפתוח ספרים ביחד, אינטרנט...אני לא כזאת.
אני יכולה לטייל איתן שעות בטבע, לשוחח על משמעות הקיום אבל לעשות ניסויים בטבע למשל....
מה לי ולזה????
ומצד שני יש לי ילדה מתמטית מאוד שהכל מעניין אותה ואני לא מתכוונת לחסוך ממנה את הידע והעניין הזה
בגלל שאני לא בעניין.
נראה לי שבשביל לספק לילד בגילו של בכורך עניין צריך ממש "לעבוד" בחינוך ביתי (-:
לכן המחשבה שהוא יילך פעמיים בשבוע למקום אחר נראת לי אחלה פיתרון...

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

רסיסים יקרה (ובעצם גם קוסמת)
כבר כמה זמן אני שוקלת לפתוח דף העשרה באופן טבעי שידבר על הדרך והמינונים להעניק לילדים אפשרות לחוות חוויות חדשות ומעשירות. בחינוך ביתי ובכלל (כמובן שבחינוך ביתי השאלה יותר אקוטית).
הבעיה, שאני בעיקר רוצה לקרוא דברים של אחרות שם
אולי באמת הגיע הזמן לפתוח אותו?

[מ_י*]

הי רסיסים
מכירה את התחושה הזו: כאשר הילדים גדלו הגיע רגע בו הרגשנו שמתחיל חינוך ביתי חדש, שמה שהיה נכון עד כה כבר לא עובד
אני זוכרת את התחושה
ציפינו שיגדל, יתחיל לזחול, ללכת, לדבר, לאט לאט יגלה עניין במספרים ובאותיות, יתחיל לקרוא, לכתוב לעשות פעולות חשבון בסיסיות ו... מה עושים עכשיו ?? לאן מובילה הדרך ??
שבאה יחד עם חוסר אונים - הדברים שעשינו עד כה מתוך זרימה ופשטות והחיים עצמם פתאום נראים כבר לא מתאימים. היו ימים שיכולנו לצאת להתאוורר בגן השעשועים, שביקור אצל חברה שלי שיש לה ילדים סיפק את הצורך בחברה, שיכולנו לפתוח שולחן של צבעים בתור אקשן. ואז הגיעו ימים שהרגשתי שכבר לא.
(ובמיוחד בעייתי, כי יש ילדים קטנים יותר בבית ועבורם זה עדיין כן, ואז הגדולים כאילו מחליקים החוצה מן הפעילות המשותפת, ומחליקים החוצה - לאן? מבהיל).

כתבתי באיזה מקום שאני מרגישה שלא צלחנו את השינוי הזה בתוך החינוך הביתי. לא פיתחנו אותו למקום שיתאים לגדולים שלנו ולנו.
לקראת כיתה ט' הגדול שלנו רשם את עצמו לבית הספר והניע את התהליך של חזרה לבית הספר, ואחרי שנה של התנדנדות כיום הוא מאד מחובר לשם, ואני מרגישה שקורים לו דברים טובים, שזה נכון. גם לגבי הבת (עכשיו בח') אני מרגישה שזה נכון.
בין היתר כיוונה אותי בענין הזה תחושה פנימית שאני לא מהווה את החברה האידאלית לילדי בגיל ההתבגרות. שהנוכחות שלי ושל אבא שלהם בשבילהם נפגעת אם אנחנו מהווים את חיי החברה שלהם.

ועוד משהו שאני רוצה לכתוב לך, בענין של
נדהמתי לגלות כמה התרחקתי מהדרך הזו וכמה אני מתקשה לראות את עצמי מסוגלת ללוות ולתמוך בילד שלי בתוך המסגרת הזו.
אני זוכרת את התחושה הזו, כשהלכתי לראות גנים לקטן אחרי כמה שנים של חינוך ביתי וגם כרשרמתי את השלישית לכתה א' (כי מאד רצתה לנסות). זה ממש היה נראה לי מ ו פ ר ך. היתה פגישה חביבה של המורה לשנה הבאה עם הקטנים, כולם היו מרוצים ואני ישבתי שם על סף דמעות, וכל הדרך הביתה נאמתי לבעלי כמה מעוות זה...
אבל מסתבר שאיכשהו אפשר, בה בעת, לראות את זה גם אחרת.
אני לא שוכחת את ההסתכלות הזו, אבל בצדה יש לי מבט אחר.
אולי אפשר לומר שזוהי ההסתכלות שמבעד לזכוכית המגדלת, ואפשר להסתכל רחב יותר:
המחשבה על מורה שמתעצבנת וצועקת על הילדים היא בלתי נסבלת, ממש בלתי נסבלת, ובה בעת - זה גם כן נסבל. זה אנושי ומובן. כמו שאני מתעצבנת וצועקת לפעמים. זה לא יחסל את הבת שלי, לא יגרום לה טראומות קשות. זה באמת יכול להיות בסדר.
(אנקדוטה: הבת שלי היתה חוזרת מכתה א' לפעמים ומדווחת: "למורה ריקי היה יום קשה מאד היום".)
וזה מתקשר לי לענין הזה שפעם דיברנו עליו, של הקיצוניות - חינוך ביתי נתפס כמעשה קיצוני או לפחות כמשהו בינרי לעומת בית הספר. אבל אפשר אולי לא לראות את זה כשני קצוות (בית הספר מכאן והבית מכאן), אלא כשלל אפשרויות...

בטוחה שתמצאו את הדרך המדוייקת והמתאימה בשבילכם, על פיתוליה, עליותיה וירידותיה ויופיה החד פעמי, שנולד בשבילכם }@
(וסקרנית לקרוא ולעקוב איך תעשו. תודה שאת משתפת.)

[יעלצ*]

מ י , תודה רבה על הדברים היפים שכתבת כאן... מאוד נכונים ומחזקים. מתקשרים לי מאוד לדברים שעברו עלי בשנים האחרונות בכל הקשור לחינוך ומסגרות...

ולרסיסים,
בטוחה שתמצאו את הדרך המדוייקת והמתאימה בשבילכם, על פיתוליה, עליותיה וירידותיה ויופיה החד פעמי, שנולד בשבילכם מצטרפת...

[רסיסים_של_אור*]

תודה רבה רבה לכולכן !! התגובות כל-כך משמעותיות לי כרגע ואני באמת מלאת תודה.

רוצה לנסות להתייחס :

ראשית, חשוב לי להגיד שדווקא השנה אני מרגישה שהבכור לשנו יוצא המון מהבית - הוא הולך לתנועת נוער פעם אחת באמצע שבוע ובשבת אחה"צ, הוא משתתף בחוג מבוכים ודרקונים שמאד מעשיר וממלא אותו ומניע אותו גם להפעיל אותנו בבית בהקשר הזה, מיוזמתו הוא התחיל ללכת לחוג גמרא שמתקיים אצל ההורים שלי פעם בשבוע, בנוכחות מבוגרים בלבד, הוא מתמיד על דעת עצמו ובאופן מפתיע נראה שהוא נהנה מזה (הלך גם לחוג פרשת שבוע למבוגרים עד שזה הפסיק להתקיים...) וחוצמזה יש לו חוג כדורגל וחברים לא מעטים מבית הכנסת, החוגים והסביבה הקרובה - אני מודה ושמחה על שפע ההזדמנויות שלו להיות הוא קצת רחוק מאתנו, לפעול לא רק במסגרת הביתית ויודעת גם להעריך את העושר והבטחון שהמסגרת הביתית מעניקה לו בדיוק לדברים האלה.

מעבר לזה, אני בסך הכל שמחה על "רעידת האדמה" הקטנה הזו, כיוון שהיא אילצה אותנו לחשוב ולבחון כל מיני דברים בהתנהלות השוטפת שלנו.

קראתי אצל עדינה את הדברים הבאים שנורא ריגשו ודייקו אותי: _החיים לא מפסיקים להוכיח לי בדיעבד שהכל מתנהל באופן מדויק.
למה, אם כך אני שואלת את עצמי, בזמן אמת אני עדיין כל כך מתקשה להרפות ולהאמין שהכל בסדר?_
הבוקר פתאם הבנתי שההחלטה לא חשובה כאן (ותודה גם ליונת על המילים האישיות שלה...), אפשר לשהות במקום הזה של ההתחבטות, התהיות, ולא למהר להחליט כי הרב הפעמים כשאני ממהרת להחליט אני מפספסת תובנות עמוקות יותר שנובעות מהסיטואציה.



_הי רסיסים
מכירה את התחושה הזו: כאשר הילדים גדלו הגיע רגע בו הרגשנו שמתחיל חינוך ביתי חדש, שמה שהיה נכון עד כה כבר לא עובד
אני זוכרת את התחושה
ציפינו שיגדל, יתחיל לזחול, ללכת, לדבר, לאט לאט יגלה עניין במספרים ובאותיות, יתחיל לקרוא, לכתוב לעשות פעולות חשבון בסיסיות ו... מה עושים עכשיו ?? לאן מובילה הדרך ??
שבאה יחד עם חוסר אונים - הדברים שעשינו עד כה מתוך זרימה ופשטות והחיים עצמם פתאום נראים כבר לא מתאימים. היו ימים שיכולנו לצאת להתאוורר בגן השעשועים, שביקור אצל חברה שלי שיש לה ילדים סיפק את הצורך בחברה, שיכולנו לפתוח שולחן של צבעים בתור אקשן. ואז הגיעו ימים שהרגשתי שכבר לא.
(ובמיוחד בעייתי, כי יש ילדים קטנים יותר בבית ועבורם זה עדיין כן, ואז הגדולים כאילו מחליקים החוצה מן הפעילות המשותפת, ומחליקים החוצה - לאן? מבהיל)._

תודה גדולה מ י , מדהים אותי כל פעם מחדש כמה אני זקוקה לפחות לעוד מישהו בעולם שחווה את החיים כמוני, כאילו זה לא מספיק שאני מרגישה ככה את הדברים, אני זקוקה לאישור החיצוני הזה, ואולי בעצם זה נורא טבעי ואנושי. כל הזמן הרגשתי שאני צריכה לחזור ולשתף כאן ומכאן יבואו לי התמיכה והלגיטימציה - זה באמת חסד גדול !!!

ישבתי אתמול כל הערב על ניסוח הבקשה לאישור, מבחינתי אני מרגישה שזה שלב בהבנה הזו -
_אבל מסתבר שאיכשהו אפשר, בה בעת, לראות את זה גם אחרת.
אני לא שוכחת את ההסתכלות הזו, אבל בצדה יש לי מבט אחר.
אולי אפשר לומר שזוהי ההסתכלות שמבעד לזכוכית המגדלת, ואפשר להסתכל רחב יותר:_ זה היה לי לא קל, עורר הרבה התנגדויות שבאו לידי ביטוי פיזי ממש (לחצים עצומים בבטן, דמעות וכו' וכו'...)

מעבר לזה, אני מרגישה שהסוגיה שעלתה חייבה ומחייבת אותנו לחזור ולראות את הילד שלנו. במסגרת הכנה הבקשה קראתי דברים שצפריר כתב בדף על אנסקולינג ופתאם עליתי על הדברים הבאים:
למידה עצמית בשנים הראשונות מתרחשת לאין שעור וללא תוכנית לימודים, כאן ניתן גם להגדיר את תפקיד המורה או ההורה באופן תמציתי - להגיב אל הילד ולגבותו באשר הוא - להניח לו את התווך והתמיכה הנדרשים לצמיחתו והבשלתו. מכאן, יהיה על המורה לזהות את יכולותיו של התלמיד, סגולותיו האישיות ולתווך בעבורו את הנדרש על מנת שזה יוכל לצמוח ולגדול.
וזה מה שעזר לי להבין שעכשיו, אחרי שהוא הגיע לאן שהגיע, אנחנו אולי צריכים יותר להיכנס לתמונה לא בהכרח במובן של צריך ממש "לעבוד" בחינוך ביתי אלא יותר במובן של לראות מהן הנטיות שלו, כיצד אפשר להעשיר אותו ולעזור לו לפתח אותן וכו' וכו'.

מעבר לזה, אני שמחה שפתחנו איתו את השיח על בית ספר - איתו ועם עצמנו. הזכרנו לעצמנו שהילד הזה הוא לא שלנו וזכותו לחיות את חיו ולא איזה אידיאולוגיה שלנו. יחד עם זה, באמת לא צריך להתנהל בקצוות. זה לא או בבית או בבית ספר, הרבה פעמים כשנאי מרשה לעצמי לשהות בתסבוכת ולא לרוץ לפתרון אני יכולה למצוא עוד כל מיני אפשרויות ופתרונות. אני חושבת ומרגישה, לפחות בשלב זה, שיחד עם הרצון שלו יש את ההסתייגות שלנו ונצטרך ללמוד לחיות עם שתי התחושות האלה והדברים יסתדרו.

וגם, כיוון שאני מרגישה שיש הרבה סקרנות בדרישה שלו (או כמו שהוא ניסח בעצמו: "בחיים לא הייתי בתוך בית ספר, אני בכלל לא יודע איך זה נראה ומה עושים שם...") הצעתי לו שבהזדמנות קרובה ננסה לשלוח אותו יחד עם אחד האחיינים / אחייניות שלי לבית הספר שלהם כדי שיוכל לפחות להתחיל להבין במה מדובר.

אחרי כל המלל הרב שהשפרצתי כאן (סליחה על העומס) אני רואה פתאם עוד מתנה גדולה שאני מרוויחה מהסוגיה הזו - התובנה הזו שהחיים הם לא שחור או לבן, שזה לא או הוא או אנחנו, שאפשר להרגע ולנשום ולהכיל בתוכי ובתוכנו ניגודים בלי לפחד שנמות מזה... (כל פעם אני חושבת שאת השיעור הזה כבר למדתי והנה אלוהים בא ומראה לי שאין גבול ליכולת שלנו להתחדש !!!)


(סליחה, האוכל כבר מתחיל להישרף על הגז, לא עוברת לתקן שגיאים...)

[ריש_גלית*]

ואו, רסיסים והמגיבות, תודה! @}

המרגיעון שואל: "מה את רוצה?" פעם זה היה מעצבן אותי, אבל אחרי איזו שיחה עם חברה בח"ב (הילדות שלנו "רק" בנות שש אבל זה מספיק מסתבך לנו כבר עכשיו) אני מכבדת מאוד את השאלה, כי היא טוענת שמאז שאמרתי לה שהיא צריכה להגיד לבעלה מה היא רוצה, קודם כל, ורק אחר כך אפשר יהיה לדבר על ח"ב כן או לא (הוא התנגד עד אז), כל הדינמיקה בבית השתנתה. פתאום ברור לו מה היא רוצה, איפה ואיך היא רוצה לבלות את חייה כרגע, ויש לו רפרנס.
לחפור ברצונות שלנו, לתת להם לשקף לנו את עצמנו, ולתת לילדים לחפור ברצונות שלהם, לטעום, לנסות, לא לפחד להתחייב ולדעת שתמיד אפשר לשנות את ההחלטה שהתקבלה אתמול.
ואני בעצמי אומרת את זה מתוך התלבטויות יומיומיות הרות גורל (האם הילדה תפסיד חוויה משמעותית ומכוננת אם לא תלך לעולם לכיתה א'?)...

[מיכל_דנקנר*]

הי רסיסים
גם ביתי רצתה לנסות בית ספר. בעיניה זה נראה כמו סוכריה שלא נותנים לה.
אז הסכמתי. ויום שישי אחד היא הלכה לבית הספר. כשהיא חזרה היא סיפרה שהמורה ביקשה מהם לקרוא.
היא ילדה שמאד אוהבת לקרוא אבל לי היא אמרה "עשיתי את עצמי קוראת כי בדיוק לא התחשק לי לקרוא"
בכל אופן כשבאתי לאסוף אותה אמרתי "בואי נלך לקנות ספרים ומחברות ונתחיל ללמוד"
ותגובתה היתה "אני עם בית הספר גמרתי" נדהמתי. כלומר בליבי התפללתי שזו תהיה התוצאה שהרי מי מאיתנו או מילדי ישראל אוהב ללכת לבית הספר?
אבל כאן הניצחון היה מתוק פי כמה לא מעמדת חולשה ובריחה אלא מעמדה של חוזק והתמודדות ואישור חוזר לגבי הדרך.
חוץ מזה רסיסים. חיזרי לעבוד.
זוהי העיצה הטובה ביותר שאני יכולה לתת לך.
לא לעבוד מחוץ לבית, ואולי לא בהכרח במקצוע, או שאולי כן
אני נוכחת לדעת שהעבודה בקליניקה שלי מאד ממלאת ומרגיעה אותי.
אני גם לא עסוקה כל היום בילדים ובהתחבטויות ויש הרבה כאלה.
יש לי הרבה סיפוק בעבודה גם אם יש פציינט אחד או שניים ביום (בעיקר בבוקר לפני שמתחיל הבלאגן בבית)
נשיקות להשתמע

[רסיסים_של_אור*]

בסופו של שבוע שהתחיל בהרבה בלבול, מרגישה התבהרות.

מזהה איך בהתחלה פעלתי מהמקום של ה"צריך" - צריך להיות שם בשבילו, לעשות הכל, גם מה שממש לא עולה בקנה אחד עם האמונות ותחושות הבטן שלי - בשבילו. אבל הבטן כאבה, לחצה, צעקה והתנקזה לה בזוויות העין והיתה בי המון המון התנגדות. חוצמזה, לא נעים להודות, אבל ברגעים של שיא העייפות זה אפילו לקח אותי למקומות של תחושת כאב ממש על כך שהבן שלי לא רוצה אותי (!!!!!!) וכל מיני תוספות והגיגים בכיוון הקורבני הזה...

שוב זיהיתי איך אני נוטה, בעת מצוקה, לחזור לדפוסים הישנים, הקלוקלים (עבורי) של להיכנס בעצמי, ללכת נגד הלב שלי - מתוך אשליה שיש רק שתי אפשרויות - השחור והלבן, ימינה או שמאלה, שוכחת שעם קצת סבלנות ובעיקר עם הרבה חמלה וקבלה עצמית תינתן לי התשובה המיטבית.

אז אחרי כאבי הבטן, ובעיקר בזכות התובנה של בעלי שקודם כל כדאי שנדאג לעצמנו לאישור, הגיעה ההתבהרות -

פתאם הצלחתי לעשות את ההפרדה הנדרשת ביני לבין בני, ביני לבין הצרכים שלו, לקחת את מידת הרוחק הנדרשת על מנת לתמוך בו בלי להפיל את עצמי - ופתאם התבהר לי שאם הוא זה שרוצה ללכת ולהתנסות - זה שלו ולא שלי, במובן הזה שאני לא צריכה להתערבב עם ההשלכות, אלא להצליח להסביר לו אותן בעדינות (בעיקר את זה שיש דברים שהוא צריך לשבת פתאם ולעשות - אם הוא רוצה) ובריחוק רגשי ולאפשר לו לנסות, ליפול, לקום, לטעות, לתהות ולברר את רצונו ודרכו.

ברגע שהבנתי את יתרון האישור נרגעתי - ואפילו הצלחתי לשבת ולכתוב את הבקשה למרות תחושת ההתנגדות והאבסורד שהיא עוררה בי. מעבר לזה, ראיתי איך דרך הכתיבה אני ואנחנו מצליחים פתאם לנסח את האני מאמין שלנו ולפעמים זה עושה טוב לפגוש את המילים האלה שנובעות ממך ולא ידעת בכלל שקיימות בתוכך.

ומשהו כאילו נרגע - הוא יודע שאנחנו מקדמים את נושא האישור ומדברים בגדול על ניסיון אפשרי בתחילת שנת הלימודים הבאה, מתוך הנחה שעד אז יהיה אישור.

[אסנת_ש*]

היי רסיסים.

דבר ראשון אני רוצה לומר לך שאני מאוד מתגעגעת אלייך. ואל הפגישות והשיחות שלנו @}

_הילד שלי מוביל אותנו קדימה, לשלב הבא, שלב שדורש מאתנו להתחיל לזהות תחומי עניין אצלו ולהציע לו כיווני התפתחות או פיתוח שלהם, אני עוד לא לגמרי מבינה ויודעת מה זה אומר אבל מרגיש לי שזה הכיוון...

כאמור, אשמח מאד מאד לתובנות שלכן flower_

אני לא כ"כ יודעת, כי אני לא במצב הזה, הבן הבכור שלי רק בן 7 והוא כ"כ מכונס הביתה עדיין, שאני לא יכולה עוד לדמיין את היום הזה מגיע.
משהו אחד שעלה לי בנוגע למה שאמרת, זה שלאורך כל הגידול של ילדים בבית (אצלי, וממה שאני רואה אצל רוב המשפחות מסביבי) יש את המקום של לסמוך על התינוק/ פעוט/ ילד שידע להעסיק את עצמו לבד בלי הפעלה שלנו, למצא לו חברים בקבוצה/בשכונה לבד בלי תיווך שלנו. ולבקש מאיתנו את מה שהוא צריך. ואני בטוחה שלילד בן 4 או 5 זה מאוד מאתגר למצא את הדרך שלו בין ילדים, או למצא דרך להעסיק את עצמו לפעמים. יכול להיות שעם קושי של מתבגר אנחנו יכולים יותר להזדהות, כי זה יותר קרוב אלינו וזכור לנו, לכן נראה לנו כמאתגר יותר. אולי זה פשוט עוד שלב אחר עם אותה רמה של קושי ואתגר שלבשה צורה אחרת..

מה שאני מנסה לומר לך בכל זה. שאולי בנך לא זקוק למשהו אחר ממה שנתת לו עד עכשיו. כנראה שהשאלות שהוא ישאל עכשיו מורכבות יותר. ומה שהוא יבקש ממכם ככלים לצמיחה שלו יהיה אחר.

אולי זו עוד שיכבה של אמונות שאנחנו צריכים להשיל מעצמנו. אמונות חדשות שמתגלות עם גדילת הילד.

תודה לך על זה שאפשרת לי לחשוב על הנושא הזה @}

[רסיסים_של_אור*]

חוצמזה, רציתי לכתוב כאן אתמול בלילה על הפנטזיה למול המציאות...

איך בליבי דמיינתי לי אותנו, משפחה בחינוך ביתי - כלומר: הכל נע על מי מנוחות, אמא רגועה ומלאת אהבה וסבלנות, הילדים כל הזמן מחייכים, נינוחים, עסוקים עד הגג ביוזמות אישיות, לוקחים חלק בפעילויות הבית מיוזמתם, מסייעים זה לזה, מושיטים יד עוד לפני שנתבקשו וכו' וכו' וכו' (אח, הפנטזיה, כמה אפשר לפתח ולהרחיב אותה ואיזה ורדרדות לא מציאותית נמשכת בעקבותיה...)

ולמול הפנטיזה - המציאות - שבעלי שיחיה הצליח לסכם אותה אתמול בתמציתיות: תראי את הילדים שלנו הם ממש שמשון ויובב שמנסים לסדר את פינוקיו ושלושתם כל הזמן מסדרים את בלה...
(תרגום בגוף הסרט: שני הבנים הגדולים על השלישי וכולם יחד על הקטנה )

כמה אנרגיות, תסכול וייאוש מובילה התנפצות הפנטזיה הזו, כמה רעל ורעש היא מכניסה לגוף, לנשמה ולבית בימים בהם אני עסוקה בלהתבונן בהם ולראות את החלום ושברו...
מזל שאני כבר יודעת שיש גם ימים אחרים בהם באמת נראה לי שאני בסרט וברור לי שתודה לאל, חלומות אכן מתגשמים וכמה אני מלאת תודה שאני חיה את החלומות שלי (מצטערת מיכל, לחזור לעבוד זה ממש לא אחד מהם כרגע )

שבת-שלום

[אסנת_ש*]

_למול הפנטיזה - המציאות - שבעלי שיחיה הצליח לסכם אותה אתמול בתמציתיות: תראי את הילדים שלנו הם ממש שמשון ויובב שמנסים לסדר את פינוקיו ושלושתם כל הזמן מסדרים את בלה...
(תרגום בגוף הסרט: שני הבנים הגדולים על השלישי וכולם יחד על הקטנה blink )_
D-: D-: כ"כ הצחקת אותי, מהזדהות כמובן...

[תמר_בן_חור*]

הי, במקרה נכנסתי וקראתי, מקווה שזה בסדר...
רק רציתי לומר תודה. על השיתוף, על הכנות והאמיתיות. אלו איכויות מרפאות.
גם אני מאוד אוהבת את הכתיבה שלך היא מרגישה לי אמיצה וקולעת. אילו איכויות של לוחמת.
שולחת לך כוח לראות, לזהות, לזמן לעצמך את שלך.

[רסיסים_של_אור*]

הי, במקרה נכנסתי וקראתי, מקווה שזה בסדר...
ברור !!!!!

[מ_י*]

הי.
בטח שאני נכנסת לפה - מבחינתי אני מבקרת אצל חברים...
אני עכשיו באופוריה מסויימת מן הבהירות שלי (אינשאללה שתשאר פה יותר מדקותיים)
זה מזכיר לי כמה חשוב לברר קודם כל, ובראש ובראשונה, איפה אנחנו נמצאים, מה מתאים לנו, מה נכון לנו.
(ורק אחר כך איפה הילדים נמצאים ומה מתאים להם ונכון להם אולי פשוט מפני שבטוח לא מתאים להם מצב שלא מתאים לנו ולא נכון לנו).
ואולי מן המקום הזה מיכל הציעה ללכת לעבוד...
עכשיו חופש ואני לא יכולה לבחון את ההשפעות מבחינת ההליכה לבית הספר.
אבל בכל זאת מרגישים הקלה.

[רסיסים_של_אור*]

אני חושבת שאני מתבגרת (יותר נחמד ממזדקנת, לא?)

השבוע שמתי לב שאני יות ו יותר עונה על כל מיני שאלות ב: "אני לא יודעת" - פעם, היה לי ממש קשה להגיד את המילים האלה, הן היו סמל לחוסר אונים, בלבול, אובדן דרך וכו' ועכשו מרגיש לי שהן באות ממקום אחר לגמרי, מקום שמכיר את מגבלות השליטה שלי במציאות ובנסיבות, מקום שמכבד את הנהגת האל ומבין שמי שמנהל את העניינים זה הוא ולא אני, מקום הרבה יותר "מוסר" - מושג נפלא שהעניקה לי ה האהובה - "למסור לאלוהים".

שמתי לב יחד עם זה שהרבה פעמים תחושה של לחץ ומלכוד באה בגלל האשליה שאני מוכרחה לקבל החלטה, למשל: לגבי ההליכה של עדו לבית ספר או לגבי שנת הצהריים של רוני וכו' וכו' אבל זו סתם אשליה, אני לא באמת צריכה להחליט שום דבר וחוצמזה, כשאני טועה וחושבת שעלי להחליט או שהחלטתי זה מוביל אותי לבצע כל מיני פעולות שיש מאחוריהן לא מעט אלימות, כפיה, אפילו רק כלפי המציאות והרבה פעמים כלפי עצמי והיקרים לי. כשאני מרפה ונותנת למציאות לזרום לפי התוכנית האלוהית ומבינה שהדבר היחיד שאני יכולה להשקיע בו מאמץ זה בגמישות שלי ובמוכנות שלי להענות לגלי הזרימה האלה, לעלות עליהם ולהפליג איתם בכיף, יש בזה שחרור עצום והדברים אכן זורמים.

נזכרת פתאם שאותו הדבר קרה בעצם עם ההוצאה של הילדים מהמסגרות. לא ממש קיבלנו החלטה, נוצרה מין סיטואציה לילית שגררה אותנו לקום מאוחר בבוקר והחלטנו להשאיר אותם בבית באותו יום ומשם כבר זרמנו לנו. דווקא השלב שבו הייתי צריכה לצאת בהכרזות (למול מנהלת המעון וכו') היה לי נורא קשה אולי בדיוק בגלל הדברים שאני מבינה רק היום...

[רסיסים_של_אור*]

עוד סימן להתבגרות או לבשלות שבאה עם השנים והניסיון היא פסח - מילה שדי באמירתה כדי להלחיץ כל אם עבריה שומרת דת ומסורת...
ואילו השנה, אני פתאם רואה את המתנה הגדולה של פסח. את המחזוריות הנפלאה שיש בלוח השנה, את הזכות שיש לי לארגן ולסדר את הבית, להכין לעצמי את הבית לקראת האביב, להיפטר ממטען מיותר, לעשות סדר, להכיר כל פינה ופינה בבית ועל ידי כך לעשות אותו הרבה יותר שלי מבחינה רגשית. וגם, לראות שתודה לאל, אין מה לעשות, הזמן אכן עושה את שלו והניסיון המצטבר הוא משהו שאי אפשר להתווכח איתו. יכולת התכנון משתפרת, ופתאם אני רואה שאם במהלך כל השנה יש איזה ארגון פנימי ושאיפה לסדר כלשהו הכל הרבה יותר פשוט. ואני שמחה ומודה כל-כך שאני לא מגיעה לחג ממקום קורבני אחרי שגמרתי להקריב את ילדיי, בנזוגי וכו' וכו'...

[עדינה_ניפו*]

וואו, תודה על כל מה שכתבת על פסח.
כי אני בדיוק היום התחלתי להרגיש את הלחץ האדיר הזה שישר משתק אותי ואז שוב אני מתייאשת מראש ו שוב מתאכזבת מעצמי שלא ניקיתי לפסח כמו שהייתי רוצה.
נתת לי כמה רעיונות של איך לגשת לכל זה אחרת. זה מרגש אותי. אני כבר הולכת להתייחד עם איזו פינה "חשוכה" בבית!
גם בעקבות מה שכתבת היתה לי מחשבה שכמו שכל השבוע יכול להיות הכנה לשבת ככה כל השנה יכולה להיות מאין הכנה לפסח, אם יש התכווננות לזה.
אצלי כמובן ההכנה לשבת קוראת רק ביום שישי (על אף שאני "מתכננת" כל השבוע להתכונן מוקדם יותר) ופסח... אוי גוולט, איפה אני ואיפה פסח? )-:

[בדרך*]

אתמול ניקיתי מספר מגירות במטבח
זה היה ממש מהיר
ואני מרגישה על מסלול-פסח....
מסתבר שאפשר להספיק ממש הרבה
ואני חושבת שהמתכון הוא להתייחד עם המהות שלנו ולא "לסחוב" בדרך מטענים שליליים (לחץ,ביקורת,חוסר אונים - כל אלה ועוד הם מיותרים)
עוד שיכבה ועוד שיכבה ובסוף זה נקי ומסודר גם בנפש המתקרבת למהותה וגם בבית כבבואה לנפש
או אז השמחה הגדולה שוטפת אותנו...

ולגבי ההפרדה מול הילדים, אני חושבת שזה גם קשור:
ניקיון המהות שלי
יש לנקות את כל ההשלכות שאנו עושים ממנו אל הילדים ומהילדים אלינו
אנחנו פה בתפקיד הצינור של ילדנו אל העולם ואין לנו בעלות על מהותם
כל התערבבות איתם טומנת בחובה מלאכה - מלאכת ההפרדה, מלאכת הניקיון

[עדינה_ניפו*]

כל התערבבות איתם טומנת בחובה מלאכה - מלאכת ההפרדה, מלאכת הניקיון
יפה

[לילה_טוב*]

אני לא באמת צריכה להחליט שום דבר
תודה על זה. זה התגבש לי בראש במהלך השבוע, ההבנה הזאת, אבל לא הצלחתי לקרוא לה בשם, אז הנה היא באה..

[רסיסים_של_אור*]

כל התערבבות איתם טומנת בחובה מלאכה - מלאכת ההפרדה, מלאכת הניקיון
וואו איזה יופי, ממש משפט מתנה עבורי. תודה

[אשה_שמחה*]

תודה גם ממני על מה שכתבת בעניין פסח.
איכשהוא מרגיע ואפילו קצת עושה חשק..
בעיקר המשפט הזה-
להכין לעצמי את הבית לקראת האביב, להיפטר ממטען מיותר, לעשות סדר, להכיר כל פינה ופינה בבית ועל ידי כך לעשות אותו הרבה יותר שלי מבחינה רגשית

נסיון מצטבר, לצערי, אין לי... (אבל טוב, הנה יש לי עוד הזדמנות להמשיך לרכוש אותו ).

[רסיסים_של_אור*]

החיים בגלים -

כבר המון המון זמן מודעות לגלים, למחזוריות, אבל כל פעם חושבת שאולי אמצא איזה "פתרון סופי" שיקנה לי חיי שלווה נצחיים וזרימה על מי מנוחות...

שמה לב איך האמונה הזו מקלקלת לי, מפריעה, מטרידה, מוסיפה מתח וכמה הכל היה הרבה יותר פשוט אילו הייתי יכולה פשוט לקבל את עצמי ואת המחזוריות והתנודות שבי. זה קשור להורמונים אבל אולי לא רק, אולי גם לעצם זה שכזו אני ואין טעם להילחם בזה. מזכיר לי קצת משהו מהחומר של ימימה "אל תאבקי בעומס " - מאבק יוצר אנרגיה של מאבק, מבזבז כוחות ואנרגיות. ככל שאני מזהה יותר מהר שאני בקטע הנמוך של המחזוריות, של הגל, ומקבלת את עצמי ככזו ברגע הנוכחי, הכל הרבה יותר פשוט. זה לא גורם לי בהכרח להיות יותר סבלנית ונעימה אבל קודם כל זה חוסך את האנרגיות של המלחמה ביני לבין עצמי... המלחמה הזו שתמיד מפילה אותי חלל ולרוב מפילה סביבי עוד כמה חללים קטנים.


רואה איך בימים שאני במעלה הגל, הראיה שלי הרבה יותר צלולה, קל לי הרבה יותר להיות ב"עין טובה" על עצמי ועל סביבתי ועל העולם כולו. לעומת הימים הנמוכים שבהם יצר הרע הבסיסי קם ומתחיל להטיל בי דופי ומשם ישר בוחן את הכל ואת כולם ב"עין רעה".


במקביל למחשבות האלה עולות בי הרבה מחשבות על "מידת רוחק" - מצד אחד, רואה ומודה על הרגעים שבהם אני מצליחה לקחת את מידת הרוחק מילדיי אהוביי - להבין שזה שרוני שרועה על רצפת המטבח מייבבת אין אונים לא בהכרח קשור אליי, ומידת הרוחק מאפשרת לי לתמוך בה ולאפשר לה לפרוק כל צרכה בלי שאני אתערבב עם זה רגשית וישר ארגיש אשמה ואנסה לבלום את הבכי והפורקן שלה בכל דרך אפשרית - זה כמובן הרב היותר אפשרי בימים שאני במעלה הגל, בימים שאני למטה אני יכולה ממש להתחרפן ולדרוש ממנה (עוד לא שנתיים !!!!) שתפסיק לייבב !!!!

אהל מעבר למידת הרוחק המבורכת הזו, אני חושבת שאולי יש גם איזה עניין של לקחת מידת רוחק ביני לבין הגל- כאילו להבין שזה רק הגל, זה לא אני. במהות שלי אני נשמה טהורה וטובה, או במילים יותר עממיות, בבסיס אני בסדר, יציבה, בהירה, מבחינה בין טוב לרע ולרוב עושה טוב, אבל לפעמים בא גל, כמו הגלים בים שעצם נגיעתם בי או דחיקתם אותי לא הופכת אותי למלוחה... ואולי אם אצליח יותר ויותר לתרגל לקיחת מידת רוחק שכזו ביני לבין הגלים גם המידה שבה הם מפעילים אותי תצטמצם ?

אמן.

[אמא_ללי*]

מזדהה מאד מאד.

אמן.

[אמא_בבית*]

לקחת מידת רוחק ביני לבין הגל
אני מרגישה שמידת הרוחק מאוד עוזרת לי לזהות ברגע האמת שאני בתוך הגל ולדעת שככה זה בתוך גל, מרגישים את העוצמה שלו אבל אין מה להבהל כי עוד מעט הגל יחלוף והכל באופן בסיסי בסדר.
אני מרגישה שההכרה הזו משנה אצלי דברים ומתפתחת לאט לאט יכולת להסתכל מלמעלה ולראות איך הגל עולה ויורד ואני מאוד מאוד לאט מבינה שאני לא חייבת להסחף איתו.

[רסיסים_של_אור*]

_לכל אחד מאתנו הטבעי והנכון שלו ואולי אם נקבל את זה נצליח לאפשר לעצמנו לעשות מה שנכון וטוב לנו בלי לנסות לגרור אחרינו את כל העולם ונאפשר לאחרים להיות ולעשות מה שנכון וטוב להם בלי הצורך להגדיר כל הזמן טוב ורע, נכון ולא נכון...
אני יודעת שזה לא עניין פשוט כל-כך אבל מתפללת שנצליח._

זה משהו שנכתב לי בדף שכחו אותי בבית והשאיר אותי עם הרבה מחשבות.

יש לימימה קטע (האמת, זה משהו שחוזר על עצמו בחומר למיטב זכרוני) שמדבר על זה שכשאת דוחה אחרים את בעצם דוחה את עצמך ופתאם הדברים שעלו בדף ההוא החזירו אותי למקום הזה ושמתי לב, איך גם אצלי, יותר קל לברוח למקום של להשמיץ או למצוא דופי אצל אחרים כדי לחזק את עצמי ולמה לעזאזל זה צריך להיות ככה? וכשעוצרת ובוחנת את הנקודה הזו רואה שוב ושוב שהכל מתחיל מהזכות לקיומי - מכמה לגיטימציה אנחנו נותנים לעצמנו להיות מי שאנחנו, לקבל את עצמנו בכל רגע נתון. הצורך הזה באישורים של החוץ או בתמיכה של קבוצה שלמה או בעוד מישהו שמתנהל / חושב / בוחר כמוני.

אני זוכרת איך כשקיבלתי את ההחלטה לחזור הביתה ולהפסיק לצאת למפגשים מצד אחד היה לי חשוב שעוד אנשים יראו את ההיגיון שבדברים, שיבינו אותי, שיתנו לי ולמעשים שלי הכשר ומצד שני זה באמת עורר הרבה תרעומת וכעס ותחושה של אחרים שבוחרים אחרת שאני במעשיי מטילה בהם דופי. זה מזכיר לי שאחותי פעם אמרה לי משהו על זה שעצם הבחירה שלי להיות כל-כך אחרת ממנה זה סוג של ביקורת שאני מעבירה עליה. אז לא ממש הבנתי מה היא רוצה מחיי, עכשיו אני חושבת שאני יותר מבינה ואני מתנצלת בפני כל מי שנפגע מבחירותיי.

שוב ושוב כל המחשבות האלה מחזירות אותי לכמה עבודה יש לנו לעשות בפנים, עם עצמנו, ואיך באמת "השלום מתחיל בתוכי" - כי כשאני חיה בשלום עם עצמי, על הטוב והפחות טוב, הנעים והפחות נעים, הרגוע והאגרסיבי, הצוחק והבוכה, ככה אני פחות ופחות עסוקה באחרים וגם הרבה פחות מושכת עליי אש...

שבת של שלום פנימי, אנושי ובין אישי ...

[מתחדשת*]

אוהבת לקרוא אותך @}