הנה: מפגשים בקרית אונו

וואו....
אולי יש גם מפגשים או אמהות בבידוד כמוני באזור בני-עטרות (זה ליד נתב"ג, יהוד, מזור, סביון, קרית-אונו, בר-אילן...)?

הנה: מפגשים בטבעון.

באמת רעיון טוב, תודה כוסמת.
אם יש מישהי מאזור קרית טבעון, רמת ישי והסביבה שפנויה בבקרים, אשמח מאוד מאוד להיפגש אצלי.

אולי תזמיני אליך פעם פעמיים בשבוע אימהות דרך "באופן" או פורומים אחרים ברשת?

שלום לכולם,
אני עוד לא כתבתי באתר אבל אני קוראת אותו באדיקות מכל כיוון אפשרי ופשוט מורידה את הכובע.
מרגש להיווכח שיש כזו קהילה תומכת, אכפתית ויעילה כשבעצם כולם כמעט זרים לכולם ובכל זאת מהווים מקור
לכל כך הרבה אנרגיה חיובית.
מצבי נוגע לכותרת כמובן ואנסה לתמצת: אני אמא לילדה חמודה מאוד בת שנה ואני איתה בבית מתוך בחירה
ושלמה עם זה לחלוטין. לאחרונה השגרה החוזרת על עצמה נותנת אותותיה בי (עייפות, שעמום ודכדוך, מעין תקיעות)
ובה (ניג'וס ומשעמם לה כבר מהדברים הרגילים). אנו גרים במושב ואין ברשותי רכב (הרכב של בן זוגי זמין עבורי
רק בשעות אחר הצהריים המאוחרות ולא כל יום) ואין הרבה אמהות במושב שאינן עובדות.
היות וחם מאוד, טיולים בחוץ ולגן השעשועים מתאפשרים רק שמתקרר לקראת ערב. אני לא מעוניינת לעבור מכאן
בינתיים ולכן אשמח לשמוע מניסיונן של המנוסות רעיונות.
דרך אגב ניסיתי אמבטיות באמצע היום ומשחקים בחצר אבל גם אני כבר עומדת חסרת אונים מול ה"אותו דבר"
החוזר על עצמו בתכיפות.

אני חושבת שהעייפות שהצטברה אצלי נובעת מחוסר הגירוי הנפשי - טלויזיה זה ממש לא פתרון, נכון?
תודה

ענת, אהבתי את "הכמיהה התקועה במקום".
ככה בדיוק אני מרגישה.
לצערי, היעד שלנו למעבר עדיין לא ממש מקרב אותנו למישהו מהקהילה (אם כי כן מקרב למירי ליבוביץ, וגם זה בונוס גדול).

רותי,
גינת וולפסון מכונה גם הגינה הלבנה. זו גינה לצד דרך השלום שחלק ממנה עיצב הפסל דני קרוון ויש בה מבנים לבנים גדולים שמהם נגזר שמה.

בשמת גם אני הרגשתי בדיוק ככה כשהתחלתי ללכת למפגשים שיש באיזור שלנו פעם בשבוע.,(אחרי שנה של לבד לגמרי עם תינוקת),שאני עולה על גדותי.הייתי מתרגשת כל כך שזה היה משאיר ממני סמרטוט אחר כך.לקח לי בערך שנה להרגיש בהם ממש נוח ונעים,ולהיות מסוגלת לבוא ורב הזמן סתם לשבת ולשתוק,אפילו לא ממש להקשיב למה שנאמר,ולהרגיש מצוין.נראה לי ברור לגמרי שלגור בקירבה לעוד אנשים שנמצאים בבית (אולי זו ההגדרה הכי פחות יומרנית,לא? לא בהכרח קומונה,לא בהכרח אוכל אורגני אולי אפילו לא בהכרח חינוך ביתי ,אבל אנשים שנמצאים בבית?),זה לא דומה למפגשים .הלוואי עלינו כבר.נמאס לי מהכמיהה התקועה במקום הזו.

שלום,איימי.אולי כבר כתבו לך,אבל ענין של לעשות דברים ביחד עם התינוק זה הרבה ענין של גיל.
היום עם קרן אני יכולה לעשות כל דבר (לא שאני עושה ) ואפילו מעדיפה לחכות עד שהיא תתעורר כדי לעשות
דברים ביחד. ויש ימים שאני לא מוכנה שהיא תעזור לי ורק מחכה שהיא תלך לשון ואז אני עושה כל המתלות .
ולפעמים משאירה הכל כמו שהוא. אני מאוד אהבתי שהית מגיע לקבוצה, אבל אני גם יכולה להבין למה הפסקת.
אני אוכלת לפי "סוג הדם" ,אז אם יש שאלות...

בשמת, רציתי להגיד לך בדיוק את מה שנאוה אמרה. עם הזמן זה הופך להיות כמו חיים עם בן משפחה. מתרגלים, ומתמרכזים חזרה.
חיזוק וחיבוק.

זהו, שאני לא זוכרת. ליד מעלה יוסף?

בשמת - באיזה קיבוץ נטוש? זו יכולה להיות אופציה מצוינת עבורנו, כי מתאים לנו לשכור.

נאוה, אני הנגדתי קהילה לא וירטואלית למפגשים:
כשחיים בקהילה - כל אחד חי בביתו, והשכנים החיים קרוב הם פחות או יותר בראש דומה, ומתראים איתם באופן נינוח.
"מפגש" הוא מטבע הדברים מין "אירוע".
גם פה, יש הבדל בין מפגש שבועי קבוע עם אותם לא-הרבה אנשים, שלאט לאט מתרגלים אליהם, לבין מפגש פעם בחצי שנה או משהו כזה. אני מאוד אוהבת את מפגשי לה לצ'ה, ובחיים הרגילים (לא בהריון) הולכת כל חודש. זאת למשל דוגמא למפגש משמח ואהוב, שבכל זאת מכניס אותי למתח שדיברתי עליו.
וכנ"ל מפגשי "באופן" (ושוב אנצל את ההזדמנות לייבב על כך שאני מחכה שנה שלמה למפגש בפארק הירדן והשנה זה אמור לצאת כשאני, טפו טפו טפו חמסה חמסה, שבועיים אחרי לידה, וזה ממש זמן רע).

איימי, אני לא בטוחה שקומונות לא יחזרו. עדיין קמים קיבוצים חדשים. ויש אפילו קהילה די בכיוון של "באופן טבעי" ביישוב בגליל העליון (שכחתי מה שמם, הם גרים בשכירות בקיבוץ שננטש). זה לא חייב להיות עם מטבח משותף (אם כי זה דווקא רעיון מאוד נוח) או עם כלכלה משותפת. עצם הרעיון של אנשים באותו ראש שגרים ביישוב קטן בלי כבישים פנימיים עם חיי קהילה כלשהם.

קרן, תודה. (איפה גינת וולפסון?)
ענת, לא הפסקתי לצחוק .

אני שמחה לקרוא את התגובות...
רציתי גם להוסיף, שאני מזדהה עם בשמת - החלום שלי היה 5 ילדים... לאן הולך החלום, אני לא בטוחה.
חוץ מזה, ככל שאני חושבת על זה, נראה לי שקומונות כבר לא יהיו עוד, ומה שיכול לחזור להיות זה מקסימום משפחה מורחבת. ואני חושבת כך, משום שגם בתוך כל המשפחות שמאמינות בחנוך ביתי ונפגשות פעם בשבוע או יותר, יש הבדלים עצומים בגישה של חינוך ילדים, וחינוך ביתי הוא מושג רחב. יש גם הרבה דיסוננס בפגישות כאלו (ושלא תבינו אותי לא נכון, אני בעדן). מצד שני, אני מאמינה שהיה לי הרבה יותר מתאים וטוב, אם הייתי חיה ליד הורי ואחותי עם משפחתה - כי איתם מכנה המשותף הוא רחב הרבה יותר.
אבל מצד שלישי, זה מאוד אישי כי כמו ש נהר שליט כתבה בראש פינה זה עובד יופי. ובאמת לא היה אכפת לי לגור בראש פינה, רקמ שזה כמה עשרות גדולות קילומטרים ממכון ויצמן וכמה מאות אלפי דולרים ממה שיושב אצלינו בחשבון בבנק הפועלים...
שיהיה לכולנו חג שמח,
ואגב, יש כאן מישהו שאוכל לפי "סוג הדם"?
ואיך מגיעים למפגש ביום שלישי?

בשמת,
ב קהילה לא וירטואלית את לא חיה עם האנשים באינטנסיביות של מפגש. להפך, נוצרת מין נינוחות של "נעלי בית ישנות". את לא צריכה להיות "טיפ-טופ" ואף אחד לא מצפה שתהיי נחמדה כל הזמן, ובכלל, הילדה שלך יכולה ללכת לחברה שלה בזמן שאת זוכה לשקט ולשלווה שלך... (נו, טוב, זה ייקח קצת זמן עד שהינוקא החדש ישחרר אותך גם... אבל את מבינה את הרעיון, נכון???).
יש כל כך הרבה אנשים קטנים בקהילת החינוך הביתי
עד שהאנשים הגדולים שוכחים שעם הזמן הם הולכים ונעשים עצמאיים ולא צריכים אותנו צמודים לתחת שלהם...
היתרון ב קהילה לא וירטואלית הוא בנגישות החברים בכל שעות היום, באפשרות "לישון אצל..." בכל יום וכדומה.
מעבר לזה, זה כל אחד לעצמו...

אח, ענת, באמת איפה הם האנשים האלה... בטח ב-never never land.
כל ההריון הזה בכלל לא פיקניק, אני מפסידה חודשים אחרונים של "ביחד" רק עם הילדה שלי (שמונה חודשים הם הרבה מאוד זמן בחיים שלה, כמעט חמישית, וכל הזמן הזה יש לה בקושי "חמישית אמא"), וה"הצלה" מההריון תהיה רק בלידה - טראח בום לתוך מציאות חדשה של שני ילדים, שכולם אומרים לי שזה בכלל לא דומה לחיים עם ילדה אחת.
ואגב חיי בידוד, גם מכאיב לדעת שכל החלום שלי על שלושה ילדים או אפילו יותר כבר לא יתממש יותר, ולא רק בגלל הגיל שלי. פתאום "רק שני ילדים" נראה מעט מדי...
אני חושבת הרבה על הנושא של הדף, כי מצד אחד הוא מתחבר לי בדיוק עם קהילה לא וירטואלית (שבט, זה הפיתרון האמיתי לחיי הבידוד), ומצד שני אני חושבת כמה אני גם אוהבת את הלבד, וכמה קשה לי במפגשים. כן, נכון, כיף ומרגש והכל, אבל אני תמיד כל כך בלחץ, כל כך מתרגשת, כל כך "עולה על גדותי" ומרגישה אחר כך שאיבדתי את המרכז שלי ושונאת את עצמי על כל מה שאמרתי, ואוהבת רק את השתיקות. אילו הייתי יכולה להיות בקבוצה ורק לשתוק כל הזמן הייתי ממש אוהבת את עצמי וחוזרת הביתה טעונת אנרגיה ומאושרת עם עצמי.

רותי היי,
בתל-אביב יש המון מפגשים. את מוזמנת לבדוק בדפי הרשימה הצהובה ובדפי המפגשים של ת"א שאיני זוכרת את שמם.
יש מפגשים בנווה צדק כל יום רביעי, יש בגינת וולפסון כל יום א' ויש ברמת-חן כל יום שלישי וחמישי. בת"א יש המון אמהות בבית ואת מוזמנת ליצור קשר.

איימי כתבת- "...וחצי מהגולשים פה באתר עם יותר ילדים בבית ונשמע שהחיים שלהם זו פסטורליה אחת גדולה."
לפני שילדתי מישהו שכבר היה אבא אמר לי "עכשיו יראה לכם כל הזמן שלכולם זה נורא קל ורק אצלכם זה קטסטרופה.".שכחתי מזה לגמרי ונזכרתי עכשיו כשקראתי את דברייך.הוא צדק,ככה זה באמת נראה לי לא פעם.האחרים לא צועקים,לא ממורמרים,לא רבים,לא אובדי עיצות ,לא חסר להם כסף למרות שאין להם אגורה והם בטוח לא בודדים.להפך.הם כל הזמן בטיולים ופיקניקים שקטים עם המשפחה ההרמונית שלהם עם כל מיני מנשאי גב אקזוטיים לילדים בני יום ורבע,שלוים ומרוצים ובטוחים בדרכם. ואנחנו לא.

איימי, אני מזדהה איתך. גם אני לא יכולה להיות יום שלם רק עם תינוקת, וגם אני לא מספיקה לעשות בבית כמעט כלום. יש לי רק תינוקת אחת, בת שנה וחצי ויש לי עוזר בית. בתחום עבודות הבית המצב השתפר בחודשים האחרונים, ואני כן מצליחה לבשל קצת, לסדר לפעמים ולארגן את הכביסה.

הפתרון שלי ללבד הוא לגור בלב העיר (ת"א). מרחק הליכה מגינה שכל יום יש בה הרבה אמהות, מטפלות וילדים. אני מבלה שם עם בתי מאז שהיתה בת 3 חודשים, כמעט מידי יום. הכרתי שם המון אמהות נחמדות וכמה מטפלות. בחודשים הראשונים היינו קבוצת אמהות די קבועה. היום רוב האמהות חזרו לעבוד אבל עדיין יש כמה שמגיעות חלק מהימים, ויש מטפלות נחמדות שאני פוגשת.
גם אחרי הצהריים הגינה סואנת.
ויש לנו פתרונות גם לימים חמים (משחקיה בקניון לב העיר / מוזיאון ת"א ועוד).
בימים קרים במיוחד, או כשלא יצא לנו להגיע לגינה, היינו יוצאות לסיבוב בשכונה, מציצות במכולת ובקפה ופוגשות אנשים..

עדיין יש ימים של בדידות.

איימי יקרה...אני כל כך מבינה אותך ואת קשייך.הייתי בבית עם אוהד עד שהיה בן 9 חודשים (הבאנו מטפלת - סבתא), וגם עם נעמה אני מתכוונת להיות בבית עד גיל דומה.
גם אני יודעת ימים כאלו של קשיים ובדידיות, יחד עם זאת מצאתי מספר פתרונות שנוחים לי :
קודם כל האתר המקסים הזה עם כל האנשים המיוחדים פה שממש עוזרים לי במובנים רבים....
אני הולכת לפעמים לקב' אימהות באזור או נפגשת עם חברות\ שכנות שאינן עובדות.
ודבר נוסף במשך היום אני בד"כ ישנה\ מסדרת-מנקה\ סידורים ואחרי הצהריים אני נפגשת עם חברותיי העובדות וילדיהן....
דבר נוסף שעוזר לי הוא להתקשר לבן זוגי היקר במשך היום ולהתיעץ איתו או סתם לבכות או לספר משהו מצחיק שקרה...
יש לי מנקה אחת לשבוע שאני בשום אופן לא מוותרת עליה כי יש גבול לבלגן ולכלוך שאני מסוגלת להתמודד איתו. כשאוהד היה תינוק היתה לי מנקה שגם בשלה לי כי גם לזה לא הגעתי....כשהוא גדל אז היא באה אחת לשבועיים ואני רק תיחזקתי את מה שנקי.
בגיל של בנך אני כבר טיפסתי על הקירות ואז יצאתי לעבוד בחצי משרה .....
דבר נוסף שעשיתי היה שיצרתי קשר עם אימהות בשכונה בעת הטיולים היומיים והיינו נפגשות אחת לשבוע בבית של אחת מאיתנו.( בפסח שמרנו בתורנות על הילדים אז לכל אחת היו כמה שעות של נקיון כל יום).
וכשמצבי ממש חמור אני פשוט מחייגת מהר לאמא ותוך יומיים היא אצלי עם הרבה אוכל עירקי טעים ורצון עז לעזור לכמה ימים...
מה שכן הגעתי גם למסקנה הניצחת כי לפעמים תחושת הבידיות היא פשוט חלק ממני ולא משנה כמה אנשים איתי : " אדם בתוך עצמו הוא גר".ובימים כאלו אני מחבקת את עצמי ממש חזק ונשארת עם התחושה הזו עד שהיא חולפת....היום למשל אני ממש צריכה עידוד על לילות ללא שינה כמעט בכלל אולי של שעה - שעתיים בלילה.נעמה מתעוררת המון ואני מתחרפנת..וגם ביום היא לא ממש ישנה.....אז אין לי יום ואין לי לילה.
ו..הגב שלי כואב מ א ו ד עד כדי כך שקשה לי אפילו להרים אותה ואני רוב הזמן יושבת והיא עלי....
אוף......

מנסיוני האישי,המועט,זה עניין של תקופות.
יש תקופות שבהן אני מטפסת על קירות ומשתגעת מזה שאפילו בערב אין עם מי לדבר ,לחלק לשתף.
ותקופות אחרות שבהן זה ממש לא חסר וגם שיחה עם חברה טובה עוזרת המון.
מה שגיליתי על עצמי זה שהכל בראש שלי.
אני במצב של אין ברירה ולמדתי שאם אני רוצה אני יכולה, אפילו בסיטואציה הנראית חסרת סיכוי כמו שלי,
ישנם מצבים שאנחנו יחד בזוג,ומרגישים לבד ולעומת זאת אפשר להיות לבד ולא להרגיש כך.
בעיניי להיות יחד ולהרגיש לבד קשה יותר(מנסיון).
ובד"כ זה מראה על המצב הפנימי של האדם החש כך,ולא קשור בהכרח בבן הזוג ובמעשיו למרות שאנחנו נוטים להאשים אותו במצב.
לנו אין חברים הגרים קרוב אלינו ,החברים הכי קרובים הם במרחק 30 דקות נסיעה.
אבל בעצם ההחלטה הזו של להיות בבית הכנתי את עצמי גם לבידוד הזה ,וגם מן הקושי הזה למדתי דברים רבים על עצמי והצרכים האמיתיים שלי.
גם להיות לבד צריך ללמוד ,זה לא פשוט ונראה אפילו משונה אבל הכל תלוי בהרגל.
והעיקר לא לפחד כלל!

(אמן)

גילה - מילה לגבי "קבוצת ילדים בלי הרבה הכוונה" - במציאות שלנו, זה בדרך כלל אומר גם בלי הרבה השגחה וקבוצת פעוטות בלי השגחה ותיווך, זה רע מאד. כבר עדיף באמת שכולם יאושפזו מול הטלויזיה (ועדיף שהילדים שלך לא יהיו שם...).

אמהות,
איזה כייף לכן! כמעט כל התנאים פה נראים יותר טוב משלנו...
אחרי 8 חודשים שגרנו במרחק של 3 שעות נסיעה כמעט, (בגלל עבודה) ונפגשנו רק בסופי שבוע (תקופה המזכירה לי גיל קצת יותר צעיר...)עברנו למרכז כדי שנוכל לגור יחד כל השבוע.
ואז : את אבא שלנו זוכים לראות יוצא מהבית בבוקר בשעה 9 (אם לא ישנים באותה שעה) מקבלים נשיקה מהירה שצריכה להספיק עד 12 בלילה...כשאבא חוזר.
ביום שישי כולם מחכים לשעה 6 בערב שאבא כבר יבוא ואין חשק שהשבת תיגמר כי עד שאבא מתעורר...כבר מגיע יום אחר.
וסבא וסבתא ודודים ודודות כולם רחוקים, ואפילו השכנים חדשים לנו אז אנחנו עוד לא כל כך מכירים.
וכולנו בבית (לא ממש מנקים) מצליחים אפילו לבשל, לכבס, לקפל (לשים בארון לוקח קצת יותר זמן)...
מהקניות עושים ארוע של ממש הכולל לימוד חשבון, (חישוב התקציב של הממתקים), לימוד קריאה ואפילו נתקלים בעזרה לזולת. כשכולנו יחד/לבד הולכים לבנק, למוסך וגם הגענו כך לרופא שיניים בזמן חרום, לומדים המון, לומדים בעיקר לזרום בתנאי החיים שלנו, כל דבר מקבל מקום וחשיבות כמו שנכון לאותו היום ואותו הרגע. ונכון שיש ימים שהולכים לישון בתוך הר בובות, ספרים, מכוניות, חלקי בגדים מלוכלכים, מסרק, פרורי כל מיני ועוד אבל תמיד מגיע בבוקר יום חדש עם קצב משלו ולפעמים באופן פלא ממש באותו היום הכל מסודר, יש אוכל מבושל, הבגדים הגיעו לארון, הריצפה שטופה ואני מוצאת את עצמי מנקשת לי עשבים בגינה עם כוס קפה ביד (מסביבי כל ילדי עסוקים בענייניהם) וטוב לנו!

היום, בשיחת גינה על סידור לילדים לשנה הבאה, בנושא צהרון (שחשבתי שזה לא כל כך נורא כמו גן, כי זה די חבורת ילדים בלי הרבה הכוונה), הסתבר שבצהרון בישוב מה שבאמת קורה זה - חבורת ילדים מול טלויזיה. אחת השכנות יוזמת צהרון חלופי בביתה, עם הייתרון הבא: יהיו שם יותר הפעלות, יותר "תוכן".
וזה החזיר אותי לבדידות שלי. היה אחר צהריים נהדר עם הרבה ילדים וכמה הורים (אפילו אבות, שערו בנפשכם!). הלואי שככה (אפשר) היה גם בבקרים.

נהר - נשמע מפתה.

לכל המבודדות, ליבי אתכן אני מאמינה כי כל אחת תמצא את דרכה . רציתי לשתף אתכן בדרך שאנחנו עברנו עד כה.
ילדתי את בתי הבכורה לפני שלוש וחצי שנים כשגרנו בראש פנה בדירה נפרדת בבית הורי ובשכנות למשפחה המחנכת את ילדיה מן הבית ,סביבה התפתחה קהילה של משפחות הנפגשות דרך קבע. קשיים רבים המלווים נשים בתחילת ההורות נחסכו ממני בזכות הסביבה התומכת והנפלאה. לאחר שנתיים עברנו לאיזור המרכז כיוון שאור, בעלי, התחיל ללמוד באוניברסיטת תל אביב. במשך שנת הלמודים נעתי בין תקווה ויאוש בעקבות הבדוד שהרגשתי ,אמנם התחילה להתרקם קבוצה שניהיניתי מאד להשתייך אליה, אך התגעגעתי למה שהשארתי מאחור והרגשתי שאני חיה בהמתנה לתום תקופת הלימודים של אור. החלטנו לחזור הביתה,לראש פנה, כשנולדה בתי השניה.
אור עבר ללמוד בחיפה ,מה שדורש ממנו לסוע שלוש שעות ביום זה לא קל אבל הוא מתחלק בנסיעות עם חבר ובינתיים הוא מרגיש שהמאמץ שווה את אושרינו .בנוסף הוא גם מרגיש שהמעבר עזר לו לשנות מעט את הכיוון ולהתקרב יותר למה שהוא באמת רוצה ללמוד.
כעת אנחנו מוקפים בני משפחה וחברים. ומי שרוצה מוזמן להצטרף .

עבורי, הבעיה העיקרית בגידול ילדים כמעט לבד (עם בעל שעובד או לומד הרבה שעות מחוץ לבית) היא פחות חוסר היכולת להספיק הכל אלא הבדידות. הלבד. שעות על גבי שעות להיות לבד עם הילדים. הפתרון הוא להזמין אנשים או לצאת אל אנשים אחרים - ואז הכל נראה פחות נורא. כשאני לבד ותומר מתעקש לשפוך, בפעם המאה, מים בסלון (תחביב שהחל לאחרונה) אני מסוגלת להחזיר אותו באותו רגע לבית החולים (טוב, לא ילדתי בבית...), אבל כשאותו הדבר קורה ונמצאת איתי חברה, הכל נראה יותר מצחיק ומשעשע. אז מזמינים חברים, אוכלים יחד ארוחת ערב, אפילו עושים את האמבטיות ביחד... והזמן עובר בכיף.

עכשיו קראתי את כל הדף -
קצת על איך אנחנו מסתדרים:

• עוזרת פעם בשבוע.
• קניות - פעם בשבוע - כל המשפחה יחד, או מפילים את התיק על אמא שלי (ממש לאחרונה התחלתי לעשות לבד את המבצע הזה /-:).
• בעלי עושה המון בבית.
• הבית מבולגן. מאוד. ממש. יותר מזה.
• הילדים משחקים זה עם זה.
• אני קצת משתגעת.

או במילים אחרות - אנחנו מסתדרים, אבל -
רק קהילה לא וירטואלית. מקום בו אפשר לפתוח את הדלת ולאפשר לילדים לחלחל לבית של השכנים/חברים, מקום בו לא צריך לתכנן שבועיים קדימה מפגשים עם ילדים גדולים וקטנים יותר ועם אמהות בשר ודם.

מה עם עוזרת, ביום בו אתם יוצאים מהבית?
אפילו רק בשביל הספונג'ה, אחרי שסידרת את הבית.

אצלינו אני חולה ניקיון, אבל כשלא הסתדרנו מבחינת הזמן פשוט השארנו מבולגן. השתדלנו לנקות מדי פעם קצת, ולסדר רק כשממש אי אפשר היה יותר (לדוגמא, לפני ביקור של ההורים ). הטריק הוא לנקות במנות קטנות. כלומר, כל פעם משימה קטנה, וזהו. ככה אפשר לחלק את המטלה הזו על פני כל השבוע בזמנים הקצרים שבהם אפשר לעשות אותה, ולא להשתגע מזה שלא מצליחים לעשותה במרוכז. בעצם הטריק הזה טוב גם להרבה מטלות אחרות. יונת אפילו מצליחה לתכנת ככה.

מה שאני הייתי לוקחת מכל מה שהציעו פה עד עכשיו זה את ההצעה של ענת. לעבור מקום, או לקהילה לא-וירטואלית או לשבט המשפחתי, קרוב להורים שלי או להורים של שביט, עם מי שהייתי מסתדרת יותר (פחחחחחחחחח, אין דבר כזה, בטח קהילה לא-וירטואלית).
אם הייתי יודעת שאני עושה הכל, אז כן, לעבור מקום. אפילו לקצה השני של העיר, שם יש יותר נשים שנשארות בבית עם הילדים שלהם, או למושב קרוב (בגלל הקרבה לעבודה של בן הזוג).

חברים יקרים,
איזה כיף שאפשר לקבל תמיכה וירטואלית כזו.
אני לא מנקה תריסים ואני לא איסטניסטית בנושא נקיון כלל. אבל, חאליק, רבותיי, יש גבול לטינופת.
אל דאגה, איתמר כבר מזמן לא נישא במנשא (מגיל חמישה חודשים הוא התחיל לבקש לרדת), הוא עומד וזוחל ושואג וצועק, והוא מתוק שחבל על הזמן!
אבל כשאני מנסה לעשות נקיון בבית זה לוקח בערך 7 שעות. איתמר זוחל ישר לתוך שלולית הספונג'ה ומוחה כפיים בגאווה. וזה נחמד ומצחיק...אבל...
בעלי לומד במכון ויצמן. הוא נמצא בעבודה כ 12 שעות ביום! הוא עושה דוקטורט בכימיה פיזיקלית (NMR) והוא מדריך במוזיאון המדע שבמכון. והוא עובד נורא קשה והוא עוזר בבית. אין לי תלונות אליו. אבל יש גבול עד כמה אני יכולה לדרוש ממנו.
אני ממש מרגישה בושה על זה שקשה לי עם ילד אחד.
וחצי מהגולשים פה באתר עם יותר ילדים בבית ונשמע שהחיים שלהם זו פסטורליה אחת גדולה.
נכון אני צריכה ללמוד להיות פחות פרפקציוניסטית, ואולי זה השיעור שעלי ללמוד מאימהותי.

איימי, איפה בעלך לומד? כמה הוא צריך להיות פיזית באוניברסיטה במסגרת הלימודים? כמה גמישות יש לו עם השעות? מה הוא לומד? (אם לא מתאים לך לענות על משהו אז פשוט אל תעני).

אני לא העזתי לחשוב כך בעבר,אבל אם הדרך שלנו דנה אותנו לבדידות כמו שאת מתארת איימי וכמו שמוכר לי היטב,אני חושבת שצריך לשקול מעבר למקום אחר,בו הסביבה תהיה מתאימה יותר לצרכים של המשפחה כולה.אמא ותינוק לבד מליון שעות זה באמת לא טבעי וקשה מאד,אני יודעת.אולי צריך לקום ולעשות מעשה ולאו דוקא להתחבט בהרהורי מעון ומטפלות אם זה בכלל לא הכיוון שלך.(אני כאמור חכמה בלהגיד לך את זה עכשיו,אבל בזמנו העברתי שנה שלמה לבד עם בתי התינוקת במקום שומם לגמרי מאנשים,(מלא בתים ריקים של אנשים עסוקים...)וזה היה קשה מאד,אבל כל הזמן נדמה היה שזה משהו פעוט ביני לביני ולא מצריך התארגנות אמיתית.אין סיבה שתישארו במקום שקשה לך בו.אפילו לעבור לגור ליד בני משפחה גם אם את לא ממש משתגעת על זה זו עזרה גדולה.שיהיה את מי לבקר ברגל בלי אוטו,או להניח שם את איתמר קצת ולחזור הביתה לנקות ולבשל בשקט. (או לתכנן לעשות את זה ובמקום זה לצנוח עם כוס קפה ומשהו רדוד בטלויזיה לאיזה שעה...(-: ) ואם בעלך סטודנט לדוקטורט יש סבירות שמצבכם ישתפר בעתיד,ואולי עניינים יראו אחרת,אז כמו שכתבה שגית-אולי אפשר להניח לצורך להשתלט על הכל עכשיו ומיד.

איימי!
מאחר וכתבת לדף "שלי" אני מרגישה צורך להגיב. אני כבר מרוחקת הרבה שנים מהמקום שבו את נמצאת כרגע. כל שלב בחיי הילדים מעלה שאלות ותהיות. זה לא יותר קל כשהם בני 13 זה פשוט שונה ושאלות אחרות עולות.
יחד עם זאת כשאני מנסה להיזכר בעצמי מגדלת את הבנות ועובדת במקביל בחוץ וכמובן בבית זה נראה היום כמו מחזה אימה.
אני תמיד אומרת לעצמי שזה היה שונה ואז הייתי צעירה יותר ומלאת כוחות (פיזיים) כי אין לי דרך אחרת להבין איך עומדים בזה.
שלא לדבר על ההתלבטות הפנימית של עזיבת ילד, תינוק עם אדם אחר או הדמעות הנשפכות ליד שער הגן כשאת עוזבת את הילד/ה שם.
אני לא מאמינה שזה יותר טוב מהמצב שאת מתארת.
פתרונות מעשיים? יש פה המון אמהות לילדים צעירים באתר אני בטוחה שיש להם פי כמה וכמה יותר הצעות ממני.
אני רק יודעת שמה שמאד עזר לי היה דיאלוג קבוע עם בעלי. שעות על גבי שעות (בשעות הקטנות של הלילה) שבהן חשבנו ודיברנו ומצאנו פתרונות שונים.

איימי,

כל משפחה מתארגנת באופן אחר. יש אמהות שמצליחות לעבוד קצת מהבית.
יש אמהות שלוקחות בייביסיטר.

אני, למשל, לא עובדת בכלל, אבל בעלי עובד המון שעות.
יש לנו עוזרת פעם בשבוע, ובלעדיה לא הייתי מגיעה עד הלום.
והבית מבולגן יותר ממה שהייתי רוצה. אבל זה מה יש.

לגבי הנשיאה על הידיים -
אני לא חושבת שתינוק בגיל 9 חודשים צריך להיות כל היום על הידיים.
בני, בגילו, נהנה מאד לזחול, לעמוד, לשבת, וללכת הליכת רהיטים.
כשהיה מבקש (הום יודעים לעשות את זה!) הייתי מרימה אותו.

לשאת על הידיים זה חשוב אבל תלוי באיזה גיל ותלוי בילד עצמו. אולי הוא כבר "תדלק" מספיק "ידיים" ועכשיו הוא מוכן קצת לרדת לרצפה?

איימי יקרה - אולי לא צריך כרגע להשתלט על הכל? אולי יש דברים בסדר העדיפויות שיכול לחכות? (תריסים אולי???), כמובן שיש דברים שלא ניתן לוותר עליהם - בישולים, כביסות, קניות לדברים הבסיסיים בבית.
אולי חלוקה אחרת בין בני הזוג פותרת את בעיית הקניות? משפחה קרובה/רחוקה?

יש לי תינוק בן 9.5 חודשים. איתמר. אני איתו בבית.
ככל שעובר הזמן אני יותר ויותר משתכנעת ב-2 דברים הסותרים זה את זה:

1. הדבר הטוב ביותר עבור בני הוא שאני נמצאת איתו. אני לא מסוגלת לחשוב על לשים אותו במשפחתון!!!!!!!!
2. אחד הדברים הכי פחות אנושיים שיכולים להיות הוא שאישה תשאר לבד בבית עם ילדיה.

נכון, כן, אני יודעת, יש מפגשי אימהות וזה ממש מצוין. אבל יש עם זה מס' בעיות. כשאמא נשארת בבית, חיים רק ממשכורת אחת. ואם הבעל לא עובד באיזה חברת הייטק והוא במקרה סטודנט לדוקטורט אז חיים על משכורת אחת שהיא דלה מאוד. ואז כבר אי אפשר להחזיק רכב. אז אם אין לי רכב איך לעזאזל אגיע לקבוצה של אמהות?
איך אפשר לחיות בימינו ממשכורת אחת?
אני לא מבינה איך אפשר להשתלט על עבודות הבית (לנקות עם תינוק קטן זה בהחלט בעיה..), בישולים, כביסות, קניות וכו'... וזה עוד עם ילד אחד....
כמה שאינני רוצה לשים אותו במשפחתון ואז בגן, אני גם לא רואה איך אני משתלטת על הכל. זה ממש ממש מתסכל.
מאוד חשוב לשאת את התינוק על הגוף. אבל כאשר אתה לבד בבית אין מי לחלוק איתו בנשיאה. הגוף שלי עכשיו הרוס מכל החודשים שהיה עלי במשך היום. גם זה לא טבעי. הבעיה היא שצרכי הילדים לא השתנו ואילו החברה השתנתה. אנחנו כבר לא גרים בחמולות. כך או כך המצב אינו נורמלי.

ראו גם: עקרון הרצף בחברה מודרנית.