על ידי נעמה* » 19 מאי 2006, 04:47
היי.זו אני .
למדתי היום משהו חדש על המחשב. נועם הסביר לי , שכל אחד ,בכל מקום בעולם,יכול לקרוא את מה שאני כותבת. ברגע הראשון זה נשמע לי מגניב,אבל אחרי שנפל לי האסימון ,הבנתי את ההשלכות של העניין הזה.אני בעצם פותחת לכן חלון,להציץ בחיים שלי,במי שאני,במשפחה שלי,ומקבלת בתמורה התיחסות,הבנה,אמפטיה.מעבר לחושפנות שבעניין, אנחנו מפתחות קשר די אינטימי ,ונוצרת תחושה של קירבה ,שמאד נוח להתמכר לה: אני,כשאני כותבת,אני כאילו כותבת יומן לעצמי,אבל הוא בעצם גלוי לכל,ואז אני עלולה להגיע למצב שארגיש הרבה יותר נוח להעביר מסרים במחשב , מאשר לחיות את הדבר האמיתי. אני אתן דוגמא שתעזור לי להסביר : היום,התקיים אצלנו מפגש של חינוך ביתי(כמה משפחות ממש נחמדות,אמהות שיש לי איתן "דיבור",שאני מעריכה ואוהבת,מעניין ונעים לי בנוכחותם) . מצאתי עצמי נותנת להן את המחשב כדי לקרוא מה כתבתי.אתם מבינים את גודל האבסורד? במקום לשבת איתן על הדשא ולדבר,לשתף,להתלבט,להרגיש,להיות , יחד, אני בחרתי בדרך הקלה-הן תקראנה ישר מהמחשב,וכך לא אצטרך להתאמץ כדי להתגבר על הקשיים החברתיים שלי ביצירת קשר משמעותי,אמיתי. מאד נוח לי לקוות שהן תקראנה את המילים האלו,ובמפגש בשבוע הבא ,כולן תתקרבנה אלי עם חיוך מזדהה ומבין ,כאילו אנחנו החברות הכי טובות בעולם מזה שנים... וזה לא בדיוק "כאילו" כי חלק מהן באמת חברות טובות.
אבל זה כן "כאילו",כי זה לא טבעי ,זו לא הדרך ה"נכונה "לתקשר עם אנשים,ובוודאי לא אנשים שאני אוהבת ושקרובים לליבי.
הידיעה שכל העולם קורא אותי , גורמת לי לחשוב היטב לפני כל מילה,כי אולי זה וזו וההיא יקראו , ואני אתפדח .
אז לקחתי פסק זמן,לחשוב אם אני רוצה להמשיך לכתוב כאן. וחשבתי ...וחשבתי... וחשבתי... ודקה אחרי שהילדים נרדמו (כמה הם מתוקים כשהם ישנים...)
ניגשתי לקרוא את התגובות החדשות שקיבלתי .
והנה, אני כאן,כמעט חצות,וכל מה שמעניין אותי זה איך להתחיל/להמשיך את הסיפור שלנו,את ההתלבטויות שלי.
עדיין יש לי ספקות אם לא יותר נכון היה לדבר עם חברתי הטובה,להפגש בערב לשיחת נשים,שיחת נפש כמו שצריך,כזו שיכולה לעשות הרבה טוב , לשתינו
ובכל זאת...
.נראה לי שאחרי ההקדמה הארוכה הזו,הגיע הזמן לדון בדברים החשובים באמת-חינוך הילדים שלנו. הרי לשם כך נפגשנו,לא?
ומה אני חושבת? אני לא יודעת מה אני חושבת.אולי זו הבעיה-שאני חושבת יותר מדי...
אני מאמינה שבסופו של דבר-מה שהכי קובע ומשפיע על הילדים-זה מה שהם חווים בבית.ואם אנחנו רוצים שזה יהיה טוב,אנחנו צריכים קודם כל לעבוד על עצמנו,שנהיה אנשים טובים יותר,שלמים עם עצמנו,בריאים,מאושרים,שמחים בחלקנו,ומיטיבים עם הזולת.
כמה מאיתנו באמת משקיעים בעצמנו כדי להיות כאלו?כמה זמן ואנרגיות ומחשבה אנחנו משקיעים בלתחזק את עצמנו,לעומת הזמן שאנחנו משקיעים בילדים ?
אני יכולה לומר בכנות,שלצערי , גם אני נופלת בפח הזה,כל יום , כל דקה מחדש. תמיד,אבל תמיד ,הצרכים של הילדים קודמים לכל. וגם אם אני אשכנע עצמי שזה "לא טוב",זה לא יעזור. ברגע האמת,כשנשמעת האזעקה: א.. מ.. א ,אני כל כולי משתעבדת לקיום האימהי שלי.מן אינסטינקט טבעי שאין לי שליטה עליו.
הדרך,השיטה,האמצעים, חשובים אולי פחות,אם מסתכלים בראיה רחבה ,לטווח ארוך,כשהמטרה שלנו זה לשמש דוגמא חיובית עבור הילדים שלנו , ללמוד ממנה. מה שאני בעצם מנסה לומר הוא : שפחות חשוב מהי הגישה החינוכית שמנחה אותך בגידול הילדים,ויותר חשוב לעשות דברים ממקום של שמחה ואהבה ושלמות נפשית.
במהלך 7 שנות ההורות שלי,עברתי דרך ארוכה ומייגעת בכל הקשור למסגרות החינוך של ילדיי.חיפשתי,ואני עדיין מחפשת את התשובות לשאלות החינוכיות המהותיות. חיפשתי, ואני עדיין מחפשת, את התשובה המושלמת. ואתן יודעות למה ? כי ברגע שאבין שאין שום דבר מושלם,או לפחות "מספיק טוב",אז התסכול ימנע ממני להמשיך לחפש. בשביל מה להשקיע כל כך הרבה כדי לחפש משהו שלא קיים?
אז היתה תקופה שנדמה היה לי שאני יודעת את ה תשובה, והרגשתי שאני קרובה ממש ליצור את המשהו המושלם הזה (מושלם באי מושלמות שלו ).
אז,פתחתי גן ילדים.גיבשתי לי "אני מאמין" והייתי בטוחה שהנה-אני נוגעת בשמיים . בתחושה הפנימית שלי,היה לי ברור לגמרי איך טוב לילדים לגדול והיה לי בטחון בעצמי ובדרך שלי , שאני,יותר מכל אחד אחר, יודעת איך לעשות את זה הכי קרוב למושלם.
הגן הוגדר "ברוח האנתרופוסופיה" ,כי זו כותרת טובה , שעזרה לי למצוא את האנשים המתאימים (הורים וילדים) לגדול איתם. בפועל,למרות התפאורה האנתרופוסופית (עיצוב הגן ,אביזרי משחק,תכנים,סדר-יום,שירים,תזונה,אווירה,אופי הפעילויות,..),היה בו משהו מאד חם ופתוח,מאד מזמין,מאפשר,מכבד,גמיש,אנושי:כל מה שהיה חסר לי באנתרופוסופיה הקרה והנוקשה שהכרתי עד אז (דרך הגנים של ילדיי).היה בו משהו מאד מאד חי.
תמיד כששואלים אותי מה אני עושה(מתכוונים לפרנסתי) אני אומרת שאני "חיה". מאד חשוב לדעתי . אנשים לפעמים כל כך עסוקים ב"מה שהם עושים",שהם שוכחים לחיות. אז הגן שלי היה החיים שלי ,ומה שהילדים עשו בו זה לחיות. פשוט לחיות.כל כך פשוט.להיות מוקסם מפרפר שמעופף לו מפרח לפרח,לעקוב אחר שיירת נמלים ולהתבונן בהן בעבודתן ,לראות בכל אבן קטנה "אוצר",להתרגש מכל טיפה בשלולית,מעלה נושר המתעופף לו ברוח,להקשיב לציוצי הציפורים,לדמיין שכל פיה וכל גמד קיימים במיוחד עבורנו,כדי לשמור עלינו , וגם - לעסוק במשימות האמיתיות של החיים-לבשל/לאפות,לנקות,לתפור,לבנות,לעבוד בגינה,לאסוף את ביצי התרנגולות,להאכיל את העז,לקטוף את פירות העצים ועוד...
במובן הזה,הגן היה די דומה ל"חינוך ביתי ",כי הוא באמת היה בבית שלנו,ובאמת עשו בו דברים שעושים בבית. חיו בו .נשמו אותו.אותי.בכל מובן אפשרי.
רק מה, פרט קטן ושולי היה חסר : שהילדים שגדלו בו לא היו הילדים שלי. לא .כלומר-הם היו שלי ,במובן מסוים,רק שלא ילדתי אותם.
מה שהתכוונתי לומר הוא , שמצאתי עצמי משקיעה את כל כולי כדי ליצור את המסגרת החינוכית המושלמת , בזמן שילדיי שלי -שלי-(של עצמם/של העולם / של החברים שלהם /של סבתא וסבא שלהם,וכו"...)בקיצור:הילדים שלי הביולוגיים,שילמו מחיר כבד:לא זו בלבד שאמא שלהם לא היתה פנויה אליהם אלא עסוקה בהגשמת ה"חלום" בגן,אלא גם היו צריכים לסוע כל יום לירושליים ,לגן אחר,וספגו שם נזקים שילוו אותם כל חייהם. אתם קולטים את האבסורד?
רק היום אני מבינה כמה הרבה השקעתי בלגדל ילדים של אחרים . גם בגן , כגננת , וגם בבית, כאמא אומנת , ל-3 נערות (כבר סיפרתי לכם שיש לי נכדה בת שנתיים?)
היום,יותר מתמיד, אני מרגישה שאין לי שום דבר חשוב יותר לעשות מלגדל את הילדים שלי .רק שהיום אני כבר לא בטוחה שאני יודעת איך לעשות את זה .
ו...כמובן שיש עוד פרט "שולי" קטן: שנועם לא מסכים לי . לנועם ברור שהילדים צריכים "מסגרת" ,ושזה יעשה להם רק טוב,לגדול במסגרת נורמטיבית,ושאיתי בבית-זה לא יהיה טוב! . אני , לעומת זאת לא יכולה לשים סימן קריאה על שום דבר.כלום כבר לא ברור לי ושום דבר לא מובן מאליו.
המעבר לחיים החדשים במדבר מאפשר לנו לפתוח דף חדש ולהתחיל "כאילו" מהתחלה. זה רק "כאילו" ולא באמת לגמרי , כי לכולנו יש כבר היסטוריה - אישית ומשפחתית , ויש דפוסים שהשתרשו כך שאפילו שינוי מגורים ואווירה לא יכול למחוק הכל.
הייתי רוצה לדמיין שזה אפשרי.שנוכל לשנות לא רק בית ונוף ואקלים וחברה ועבודה ואפילו משפחה(כי חני , בת האומנה שלנו לא תחיה איתנו יותר, ובת האומנה השניה ,הנשואה, עם הנכדה שלנו , תהיה רחוקה,וסבתא וסבא -גם הם יהיו רחוקים יותר,לא רק פיזית ) אלא גם את אורח החיים שלנו:
הייתי רוצה לדמיין שזה אפשרי.שהילדים יוכלו לחיות , לגדול וללמוד - בבית , ושכל סדר היום ייבנה ע"פ תזונה נכונה ובריאה (שיאכלו פירות בבוקר,ובצהריים-"ארוחת בוקר",ולפנות ערב-"ארוחת צהריים" ) .הייתי רוצה לדמיין אותנו יוצאים יחד להליכה-טיול בוקר (כמו שאני עושה במטע, ב-5 בבוקר ,כשרוח המדבר עוד רעננה , לפני החום הגדול ) .הייתי רוצה לדמיין אותם משחקים,לומדים,מעסיקים עצמם,בשעות הבוקר החמות,בבית,מתרגלים לבית חדש,למדבר ,למזג האוויר,לנוף(הטבע והאנשים,קצב החיים ) הייתי רוצה לדמיין אותם נחים בצהריים, כדי שיהיה להם כח להיות ערניים בערב,כשאבא יחזור מהעבודה ויהיה נעים בחוץ ונסתובב ונשב יחד לאכול ארוחת ערב. הייתי רוצה לדמיין אותם מסתובבים אחרה"צ ברחבי הקיבוץ עם חברים, אפילו משתתפים בפעילות ב"בית הלבן"(זה משהו שממילא אנחנו מחויבים לשלם עבורו ע"פ הסכם דפוק ,שהסכמנו לו, תמורת "סכום סמלי"...מן מועדונית כזו לילדי הקיבוץ,כמו צהרון , עם פעלויות למיניהם ) . הייתי רוצה לדמיין את עצמי מתמלאת מחדש באנרגיות וביצירתיות,הייתי רוצה לדמיין עצמי חופשייה מכבלי ה"מה שצריך" ו"מה שמקובל" ,ומצליחה ברוגע ובהתרגשות כאחד,ליצור עבור ילדיי סביבת חיים טובה יותר לחיות בה.
התסריט האחר שעומד על הפרק , ושאותו אני ממש לא רוצה לדמיין,הוא , שכל סדר היום ייבנה ע"פ אילוצים כמו:
- בבוקר,הילדים חייבים לאכול מוקדם, כי צריך למהר לביה"ס ולגן.ואז צריך להתפשר על פרוסה או קורנפלקס עם חלב על הבוקר (כדי שלא יהיו רעבים בביה"ס וכי לא מתחשק להם לאכול פירות דבר ראשון על הבוקר ). בינתיים התינוקת שלנו לא תזכה להנות מחברת אחיה שכל כך אוהבים אותה ואוהבים לדאוג לה ולטפל בה ולשחק איתה.
- בצהריים הם יגיעו עם ההסעה(אוטובוס) ישר לחדר האוכל בקיבוץ (שאמנם בנוי ברובו על אוכל טבעי ואורגני ובריא ),בלי לבוא הביתה ,לבישולים של אמא (עד שאמא שלהם למדה להכין את כל התבשילים הצמחוניים האורגניים,(כמו מרק חוביזה למשל - לך תשיג חוביזה במדבר....) , הרוסים מיום ארוך במסגרות חינוכיות חדשות, שונות מאד מאד מהחממה האנתרופוסופית שהתחנכו בה עד כה.ביה"ס גדול,אזורי,(ששמענו עליו רק דברים טובים אמנם,ובכל זאת...),וגן של משרד החינוך,עם טלוויזיה ומחשב,(שנמצא אמנם בקיבוץ,עם מרחבים,וטיולים וחצר גרוטאות,ובכל זאת...)
- אחה"צ הם יבלו ב"בית הלבן" (שזה מועדון-צהרון כזה לכל ילדי הקיבוץ,עם אחלה פעילויות ,כך אומרים...) וגם אם בהתחלה יעדיפו (הם וגם אני)להיות בבית ,לנוח, באיזה שהוא שלב נראה לי שהם יבקשו ללכת לשם,להיות עם חברים.(כי כולם הולכים...נו , אמא,באמת...)
- בערב:או שהם יתעלפו מעייפות אחרי יום הפעילות הארוך והמיגע, או שנזכה לרוות קצת נחת ,כל המשפחה, בארוחת ערב משותפת,(על חשבון זמן המקלחת וההתארגנות לשינה).
- ואני,אני אשאר מרוקנת מכל תוכן,מכל מגוון העיסוקים שהייתי עסוקה בהם עד כה : לא יהיו לי עצי הפרי השופעים שלנו כדי לקטוף,ולהכין מהם שלל מטעמים,לא אצטרך להכין אוכל (כי ממילא אנחנו מחויבים לשלם עבור הכלכלה בחדר האוכל,וזה יהיה מפגר לבזבז את כל זמני במטבח,כשנותנים לנו אוכל אורגני ובריא),כל ה"סידורים"ייחסכו מאיתנו כי להכל דואגים בקיבוץ ,יש נהג-בית שכל יום יוצא לעיר הגדולה(איילת)ומביא משם כל מה שמבקשים ממנו,כך שגם סתם להסתובב ברחבי העיר-יהיה מיותר(וטוב שכך,שלא תבינו אותי לא נכון...) , הילדים שלי יסתובבו כל היום ברחבי הקיבוץ,ואני... אני אשאר מרוקנת מכל תוכן. לא תהיה לנו בת אומנה לדאוג לה ולשמור עליה ולחנך אותה,ולריב איתה...(דבר שגזל מאיתנו כל פיסת זמן ואנרגיה,בשנים האחרונות),לא יהיה לי ההר והמעיין והיער-לטייל בהם,לא תהיה לי גינה מטופחת לתחזק,והכי חשוב: אתן להזדמנות להשקיע בחינוך ילדיי ,לחמוק לי מבין האצבעות.
לא קשה להבין מהניסוחים שלי איזו אופציה מועדפת עלי...
ועדיין: אני בינתיים מעיזה רק לדמיין... יש עוד דרך ארוכה , מאד, : 1. עד שנועם יסכים. 2. עד שאני אהיה יותר בטוחה בעצמי ובמה שאני רוצה/יכולה לעשות.
" ארבע בבוקר לא נרדמת,לבד קשה לי ללכת לישון..."
נועם יצא לטבע ציפורים,ואני ,אחרי לילה "לבן",מתלבטת אם בכלל שווה לי עכשיו ללכת לישון.אפיתי את הלחם ,סיימתי פה.בינתיים.
אחרי שהודעתי לכם שאולי אפסיק לכתוב, פתאם שכחתי הכל,והמילים זרמו ככה בשצף -קצף . אני מניחה שאחרי שאשלח לכם את המגילה הארוכה הזו, אתחרט על הכל. כזו אני .פועלת יותר מדי מהבטן והלב ופחות מדי מהראש.כמה פעמים אמרו לי :"תחשבי לפני שאת עושה" ואני לא לומדת!
אם הגעתם עד הלום,ובאמת קראתם כל מה שכתבתי-בטח גם אתם התעייפתם וצריכים לישון...
תודה על "ההקשבה". הצורך שלי לשתף במה שעובר עליי, לא ברור גם לי בעצמי.
ביי. נעמה.
היי.זו אני .
למדתי היום משהו חדש על המחשב. נועם הסביר לי , שכל אחד ,בכל מקום בעולם,יכול לקרוא את מה שאני כותבת. ברגע הראשון זה נשמע לי מגניב,אבל אחרי שנפל לי האסימון ,הבנתי את ההשלכות של העניין הזה.אני בעצם פותחת לכן חלון,להציץ בחיים שלי,במי שאני,במשפחה שלי,ומקבלת בתמורה התיחסות,הבנה,אמפטיה.מעבר לחושפנות שבעניין, אנחנו מפתחות קשר די אינטימי ,ונוצרת תחושה של קירבה ,שמאד נוח להתמכר לה: אני,כשאני כותבת,אני כאילו כותבת יומן לעצמי,אבל הוא בעצם גלוי לכל,ואז אני עלולה להגיע למצב שארגיש הרבה יותר נוח להעביר מסרים במחשב , מאשר לחיות את הדבר האמיתי. אני אתן דוגמא שתעזור לי להסביר : היום,התקיים אצלנו מפגש של חינוך ביתי(כמה משפחות ממש נחמדות,אמהות שיש לי איתן "דיבור",שאני מעריכה ואוהבת,מעניין ונעים לי בנוכחותם) . מצאתי עצמי נותנת להן את המחשב כדי לקרוא מה כתבתי.אתם מבינים את גודל האבסורד? במקום לשבת איתן על הדשא ולדבר,לשתף,להתלבט,להרגיש,להיות , יחד, אני בחרתי בדרך הקלה-הן תקראנה ישר מהמחשב,וכך לא אצטרך להתאמץ כדי להתגבר על הקשיים החברתיים שלי ביצירת קשר משמעותי,אמיתי. מאד נוח לי לקוות שהן תקראנה את המילים האלו,ובמפגש בשבוע הבא ,כולן תתקרבנה אלי עם חיוך מזדהה ומבין ,כאילו אנחנו החברות הכי טובות בעולם מזה שנים... וזה לא בדיוק "כאילו" כי חלק מהן באמת חברות טובות.
אבל זה כן "כאילו",כי זה לא טבעי ,זו לא הדרך ה"נכונה "לתקשר עם אנשים,ובוודאי לא אנשים שאני אוהבת ושקרובים לליבי.
הידיעה שכל העולם קורא אותי , גורמת לי לחשוב היטב לפני כל מילה,כי אולי זה וזו וההיא יקראו , ואני אתפדח .
אז לקחתי פסק זמן,לחשוב אם אני רוצה להמשיך לכתוב כאן. וחשבתי ...וחשבתי... וחשבתי... ודקה אחרי שהילדים נרדמו (כמה הם מתוקים כשהם ישנים...)
ניגשתי לקרוא את התגובות החדשות שקיבלתי .
והנה, אני כאן,כמעט חצות,וכל מה שמעניין אותי זה איך להתחיל/להמשיך את הסיפור שלנו,את ההתלבטויות שלי.
עדיין יש לי ספקות אם לא יותר נכון היה לדבר עם חברתי הטובה,להפגש בערב לשיחת נשים,שיחת נפש כמו שצריך,כזו שיכולה לעשות הרבה טוב , לשתינו
ובכל זאת...
.נראה לי שאחרי ההקדמה הארוכה הזו,הגיע הזמן לדון בדברים החשובים באמת-חינוך הילדים שלנו. הרי לשם כך נפגשנו,לא?
ומה אני חושבת? אני לא יודעת מה אני חושבת.אולי זו הבעיה-שאני חושבת יותר מדי...
אני מאמינה שבסופו של דבר-מה שהכי קובע ומשפיע על הילדים-זה מה שהם חווים בבית.ואם אנחנו רוצים שזה יהיה טוב,אנחנו צריכים קודם כל לעבוד על עצמנו,שנהיה אנשים טובים יותר,שלמים עם עצמנו,בריאים,מאושרים,שמחים בחלקנו,ומיטיבים עם הזולת.
כמה מאיתנו באמת משקיעים בעצמנו כדי להיות כאלו?כמה זמן ואנרגיות ומחשבה אנחנו משקיעים בלתחזק את עצמנו,לעומת הזמן שאנחנו משקיעים בילדים ?
אני יכולה לומר בכנות,שלצערי , גם אני נופלת בפח הזה,כל יום , כל דקה מחדש. תמיד,אבל תמיד ,הצרכים של הילדים קודמים לכל. וגם אם אני אשכנע עצמי שזה "לא טוב",זה לא יעזור. ברגע האמת,כשנשמעת האזעקה: א.. מ.. א ,אני כל כולי משתעבדת לקיום האימהי שלי.מן אינסטינקט טבעי שאין לי שליטה עליו.
הדרך,השיטה,האמצעים, חשובים אולי פחות,אם מסתכלים בראיה רחבה ,לטווח ארוך,כשהמטרה שלנו זה לשמש דוגמא חיובית עבור הילדים שלנו , ללמוד ממנה. מה שאני בעצם מנסה לומר הוא : שפחות חשוב מהי הגישה החינוכית שמנחה אותך בגידול הילדים,ויותר חשוב לעשות דברים ממקום של שמחה ואהבה ושלמות נפשית.
במהלך 7 שנות ההורות שלי,עברתי דרך ארוכה ומייגעת בכל הקשור למסגרות החינוך של ילדיי.חיפשתי,ואני עדיין מחפשת את התשובות לשאלות החינוכיות המהותיות. חיפשתי, ואני עדיין מחפשת, את התשובה המושלמת. ואתן יודעות למה ? כי ברגע שאבין שאין שום דבר מושלם,או לפחות "מספיק טוב",אז התסכול ימנע ממני להמשיך לחפש. בשביל מה להשקיע כל כך הרבה כדי לחפש משהו שלא קיים?
אז היתה תקופה שנדמה היה לי שאני יודעת את ה תשובה, והרגשתי שאני קרובה ממש ליצור את המשהו המושלם הזה (מושלם באי מושלמות שלו ).
אז,פתחתי גן ילדים.גיבשתי לי "אני מאמין" והייתי בטוחה שהנה-אני נוגעת בשמיים . בתחושה הפנימית שלי,היה לי ברור לגמרי איך טוב לילדים לגדול והיה לי בטחון בעצמי ובדרך שלי , שאני,יותר מכל אחד אחר, יודעת איך לעשות את זה הכי קרוב למושלם.
הגן הוגדר "ברוח האנתרופוסופיה" ,כי זו כותרת טובה , שעזרה לי למצוא את האנשים המתאימים (הורים וילדים) לגדול איתם. בפועל,למרות התפאורה האנתרופוסופית (עיצוב הגן ,אביזרי משחק,תכנים,סדר-יום,שירים,תזונה,אווירה,אופי הפעילויות,..),היה בו משהו מאד חם ופתוח,מאד מזמין,מאפשר,מכבד,גמיש,אנושי:כל מה שהיה חסר לי באנתרופוסופיה הקרה והנוקשה שהכרתי עד אז (דרך הגנים של ילדיי).היה בו משהו מאד מאד חי.
תמיד כששואלים אותי מה אני עושה(מתכוונים לפרנסתי) אני אומרת שאני "חיה". מאד חשוב לדעתי . אנשים לפעמים כל כך עסוקים ב"מה שהם עושים",שהם שוכחים לחיות. אז הגן שלי היה החיים שלי ,ומה שהילדים עשו בו זה לחיות. פשוט לחיות.כל כך פשוט.להיות מוקסם מפרפר שמעופף לו מפרח לפרח,לעקוב אחר שיירת נמלים ולהתבונן בהן בעבודתן ,לראות בכל אבן קטנה "אוצר",להתרגש מכל טיפה בשלולית,מעלה נושר המתעופף לו ברוח,להקשיב לציוצי הציפורים,לדמיין שכל פיה וכל גמד קיימים במיוחד עבורנו,כדי לשמור עלינו , וגם - לעסוק במשימות האמיתיות של החיים-לבשל/לאפות,לנקות,לתפור,לבנות,לעבוד בגינה,לאסוף את ביצי התרנגולות,להאכיל את העז,לקטוף את פירות העצים ועוד...
במובן הזה,הגן היה די דומה ל"חינוך ביתי ",כי הוא באמת היה בבית שלנו,ובאמת עשו בו דברים שעושים בבית. חיו בו .נשמו אותו.אותי.בכל מובן אפשרי.
רק מה, פרט קטן ושולי היה חסר : שהילדים שגדלו בו לא היו הילדים שלי. לא .כלומר-הם היו שלי ,במובן מסוים,רק שלא ילדתי אותם.
מה שהתכוונתי לומר הוא , שמצאתי עצמי משקיעה את כל כולי כדי ליצור את המסגרת החינוכית המושלמת , בזמן שילדיי שלי -שלי-(של עצמם/של העולם / של החברים שלהם /של סבתא וסבא שלהם,וכו"...)בקיצור:הילדים שלי הביולוגיים,שילמו מחיר כבד:לא זו בלבד שאמא שלהם לא היתה פנויה אליהם אלא עסוקה בהגשמת ה"חלום" בגן,אלא גם היו צריכים לסוע כל יום לירושליים ,לגן אחר,וספגו שם נזקים שילוו אותם כל חייהם. אתם קולטים את האבסורד?
רק היום אני מבינה כמה הרבה השקעתי בלגדל ילדים של אחרים . גם בגן , כגננת , וגם בבית, כאמא אומנת , ל-3 נערות (כבר סיפרתי לכם שיש לי נכדה בת שנתיים?)
היום,יותר מתמיד, אני מרגישה שאין לי שום דבר חשוב יותר לעשות מלגדל את הילדים שלי .רק שהיום אני כבר לא בטוחה שאני יודעת איך לעשות את זה .
ו...כמובן שיש עוד פרט "שולי" קטן: שנועם לא מסכים לי . לנועם ברור שהילדים צריכים "מסגרת" ,ושזה יעשה להם רק טוב,לגדול במסגרת נורמטיבית,ושאיתי בבית-זה לא יהיה טוב! . אני , לעומת זאת לא יכולה לשים סימן קריאה על שום דבר.כלום כבר לא ברור לי ושום דבר לא מובן מאליו.
המעבר לחיים החדשים במדבר מאפשר לנו לפתוח דף חדש ולהתחיל "כאילו" מהתחלה. זה רק "כאילו" ולא באמת לגמרי , כי לכולנו יש כבר היסטוריה - אישית ומשפחתית , ויש דפוסים שהשתרשו כך שאפילו שינוי מגורים ואווירה לא יכול למחוק הכל.
הייתי רוצה לדמיין שזה אפשרי.שנוכל לשנות לא רק בית ונוף ואקלים וחברה ועבודה ואפילו משפחה(כי חני , בת האומנה שלנו לא תחיה איתנו יותר, ובת האומנה השניה ,הנשואה, עם הנכדה שלנו , תהיה רחוקה,וסבתא וסבא -גם הם יהיו רחוקים יותר,לא רק פיזית ) אלא גם את אורח החיים שלנו:
הייתי רוצה לדמיין שזה אפשרי.שהילדים יוכלו לחיות , לגדול וללמוד - בבית , ושכל סדר היום ייבנה ע"פ תזונה נכונה ובריאה (שיאכלו פירות בבוקר,ובצהריים-"ארוחת בוקר",ולפנות ערב-"ארוחת צהריים" ) .הייתי רוצה לדמיין אותנו יוצאים יחד להליכה-טיול בוקר (כמו שאני עושה במטע, ב-5 בבוקר ,כשרוח המדבר עוד רעננה , לפני החום הגדול ) .הייתי רוצה לדמיין אותם משחקים,לומדים,מעסיקים עצמם,בשעות הבוקר החמות,בבית,מתרגלים לבית חדש,למדבר ,למזג האוויר,לנוף(הטבע והאנשים,קצב החיים ) הייתי רוצה לדמיין אותם נחים בצהריים, כדי שיהיה להם כח להיות ערניים בערב,כשאבא יחזור מהעבודה ויהיה נעים בחוץ ונסתובב ונשב יחד לאכול ארוחת ערב. הייתי רוצה לדמיין אותם מסתובבים אחרה"צ ברחבי הקיבוץ עם חברים, אפילו משתתפים בפעילות ב"בית הלבן"(זה משהו שממילא אנחנו מחויבים לשלם עבורו ע"פ הסכם דפוק ,שהסכמנו לו, תמורת "סכום סמלי"...מן מועדונית כזו לילדי הקיבוץ,כמו צהרון , עם פעלויות למיניהם ) . הייתי רוצה לדמיין את עצמי מתמלאת מחדש באנרגיות וביצירתיות,הייתי רוצה לדמיין עצמי חופשייה מכבלי ה"מה שצריך" ו"מה שמקובל" ,ומצליחה ברוגע ובהתרגשות כאחד,ליצור עבור ילדיי סביבת חיים טובה יותר לחיות בה.
התסריט האחר שעומד על הפרק , ושאותו אני ממש לא רוצה לדמיין,הוא , שכל סדר היום ייבנה ע"פ אילוצים כמו:
[list]
[*] בבוקר,הילדים חייבים לאכול מוקדם, כי צריך למהר לביה"ס ולגן.ואז צריך להתפשר על פרוסה או קורנפלקס עם חלב על הבוקר (כדי שלא יהיו רעבים בביה"ס וכי לא מתחשק להם לאכול פירות דבר ראשון על הבוקר ). בינתיים התינוקת שלנו לא תזכה להנות מחברת אחיה שכל כך אוהבים אותה ואוהבים לדאוג לה ולטפל בה ולשחק איתה.
[*] בצהריים הם יגיעו עם ההסעה(אוטובוס) ישר לחדר האוכל בקיבוץ (שאמנם בנוי ברובו על אוכל טבעי ואורגני ובריא ),בלי לבוא הביתה ,לבישולים של אמא (עד שאמא שלהם למדה להכין את כל התבשילים הצמחוניים האורגניים,(כמו מרק חוביזה למשל - לך תשיג חוביזה במדבר....) , הרוסים מיום ארוך במסגרות חינוכיות חדשות, שונות מאד מאד מהחממה האנתרופוסופית שהתחנכו בה עד כה.ביה"ס גדול,אזורי,(ששמענו עליו רק דברים טובים אמנם,ובכל זאת...),וגן של משרד החינוך,עם טלוויזיה ומחשב,(שנמצא אמנם בקיבוץ,עם מרחבים,וטיולים וחצר גרוטאות,ובכל זאת...)
[*] אחה"צ הם יבלו ב"בית הלבן" (שזה מועדון-צהרון כזה לכל ילדי הקיבוץ,עם אחלה פעילויות ,כך אומרים...) וגם אם בהתחלה יעדיפו (הם וגם אני)להיות בבית ,לנוח, באיזה שהוא שלב נראה לי שהם יבקשו ללכת לשם,להיות עם חברים.(כי כולם הולכים...נו , אמא,באמת...)
[*] בערב:או שהם יתעלפו מעייפות אחרי יום הפעילות הארוך והמיגע, או שנזכה לרוות קצת נחת ,כל המשפחה, בארוחת ערב משותפת,(על חשבון זמן המקלחת וההתארגנות לשינה).
[*] ואני,אני אשאר מרוקנת מכל תוכן,מכל מגוון העיסוקים שהייתי עסוקה בהם עד כה : לא יהיו לי עצי הפרי השופעים שלנו כדי לקטוף,ולהכין מהם שלל מטעמים,לא אצטרך להכין אוכל (כי ממילא אנחנו מחויבים לשלם עבור הכלכלה בחדר האוכל,וזה יהיה מפגר לבזבז את כל זמני במטבח,כשנותנים לנו אוכל אורגני ובריא),כל ה"סידורים"ייחסכו מאיתנו כי להכל דואגים בקיבוץ ,יש נהג-בית שכל יום יוצא לעיר הגדולה(איילת)ומביא משם כל מה שמבקשים ממנו,כך שגם סתם להסתובב ברחבי העיר-יהיה מיותר(וטוב שכך,שלא תבינו אותי לא נכון...) , הילדים שלי יסתובבו כל היום ברחבי הקיבוץ,ואני... אני אשאר מרוקנת מכל תוכן. לא תהיה לנו בת אומנה לדאוג לה ולשמור עליה ולחנך אותה,ולריב איתה...(דבר שגזל מאיתנו כל פיסת זמן ואנרגיה,בשנים האחרונות),לא יהיה לי ההר והמעיין והיער-לטייל בהם,לא תהיה לי גינה מטופחת לתחזק,והכי חשוב: אתן להזדמנות להשקיע בחינוך ילדיי ,לחמוק לי מבין האצבעות.
[/list]
לא קשה להבין מהניסוחים שלי איזו אופציה מועדפת עלי...
ועדיין: אני בינתיים מעיזה רק לדמיין... יש עוד דרך ארוכה , מאד, : 1. עד שנועם יסכים. 2. עד שאני אהיה יותר בטוחה בעצמי ובמה שאני רוצה/יכולה לעשות.
" ארבע בבוקר לא נרדמת,לבד קשה לי ללכת לישון..."
נועם יצא לטבע ציפורים,ואני ,אחרי לילה "לבן",מתלבטת אם בכלל שווה לי עכשיו ללכת לישון.אפיתי את הלחם ,סיימתי פה.בינתיים.
אחרי שהודעתי לכם שאולי אפסיק לכתוב, פתאם שכחתי הכל,והמילים זרמו ככה בשצף -קצף . אני מניחה שאחרי שאשלח לכם את המגילה הארוכה הזו, אתחרט על הכל. כזו אני .פועלת יותר מדי מהבטן והלב ופחות מדי מהראש.כמה פעמים אמרו לי :"תחשבי לפני שאת עושה" ואני לא לומדת!
אם הגעתם עד הלום,ובאמת קראתם כל מה שכתבתי-בטח גם אתם התעייפתם וצריכים לישון...
תודה על "ההקשבה". הצורך שלי לשתף במה שעובר עליי, לא ברור גם לי בעצמי.
ביי. נעמה.