על ידי בשמת_א* » 05 יוני 2005, 22:02
והשארת לעצמך תחומי פעילות רבים שמאפשרים לך לא להיות עשרים וארבע שעות לבד עם הילדים ועם הבעל .
טוב, לא בדיוק. במשך הסמסטר הייתי ארבע שעות בשבוע בלי הילדים והבעל. בכל שאר השעות - נון סטופ עם הילדים.
עכשיו חופשת סמסטר. אני 24/7 עם הילדים.
מה שכן - זה לא משנה שאני עם הילדים. אני פשוט כל הזמן גם חושבת, וגם קוראת, וגם כותבת, וגם לומדת.
החינוך הביתי לא משנה את זה. כי זאת אני.
זאת בדיוק הטענה שלי: החינוך הביתי לא יוצר את זה.
גם את אמרת, שאילו היתה עובדת היא בטח לא היתה מרגישה בבעיה - אבל זהו, שהבעיה היתה קיימת, רק החיים היו מסתירים אותה.
החיים בחינוך הביתי לא מסתירים אותה. אבל לא הם יצרו אותה - כל אחת יוצרת אצל עצמה, בתוכה, את השיעמום או העניין, מסיבות שלה.
זוכרת שיחות עמוקות ורוויות לתוך הלילה עד דברים שברומו של עולם
אוקיי, ניקוסיה - מה לדעתך גרם לזה שכל הדברים האלה פתאום נעלמו?
את כותבת שאת עם הילדים, אבל שהם לא כל עולמך. אז מה כן יש בעולמך חוץ מהם - זה יכול להיות פתח לצאת מהמצב. אז לאן נעלמו אצלך השיחות האלה? לאן נעלמו אצלך המחשבות האלה? האם הנושאים שדנת בהם אז פשוט כבר לא מעניינים אותך יותר, ואת לא מוצאת כרגע נושאים חדשים שכן מלהיבים אותך?
וויתור מרצון על "הניצוצות" כי עכשיו עושים משהו אחר
אני לא אורנה ואין לי מושג מה אורנה תכתוב, אני מאוד סקרנית, אבל אני מוכרחה לומר שלגבי, פשוט אין ויתור על ה"ניצוצות". זה מה שניסיתי לומר. לא ויתרתי. אני עושה דברים, עם הילדים.
או לדוגמא, בעלי ואני מנהלים שיחות במיטה המשפחתית, לתוך הלילה, כשהילדים ישנים. על המון נושאים. לכן אני אומרת - קודם כל צריך להחזיר את הלהבה של השיחות. בלי קשר למיטה המשפחתית כן או לא.
אני אישית, לגמרי נגד "הקרבה".
אני אקח דוגמא מנושא שונה לגמרי לגמרי, כדי לנסות להסביר את דברי, שאני מרגישה שהם קצת מעורפלים ואולי לא ברור מה אני מנסה להגיד פה:
נגיד שאמא כלשהי היתה אומרת לי:
"אנחנו ישנים עם הילדים במיטה המשפחתית, ובגלל זה אין יותר מין בינינו. אי אפשר, כי הילדים ישנים איתנו. אני רואה אצל אחרות המון שלמות, הן פשוט מוותרות על המין כי עכשיו עושים משהו אחר. אבל אני לא יכולה".
לאמא כזאת הייתי אומרת לבדוק, מה מפריע לה למצוא פתרונות לעניין המין? מה אצלה ואצל בן זוגה בוחר להימנע ממין, ולהשתמש במיטה המשפחתית כתירוץ נוח עבור הזוגיות שלהם? והייתי אומרת להם ש"אחרות" לא מוותרות על המין בכלל (אחרת איך היו למשפחות חינוך ביתי ארבעה, חמישה, ששה ושבעה ילדים...), וזו טעות לחשוב שהן מוותרות.
אלא לחשש אמיתי שמשהו קורה להם בזמן שהם אינם לידי.
ניקוסיה, בני כמה הם? או, ליתר דיוק, בן כמה או בת כמה הכי קטן/ה?
כי מה שאת אומרת כאן הוא, שיש לך כנראה קטנים מדי. אז עוד יש לך את הפחדים והחרדות האלה. ואני מקבלת אותם לגמרי, כשמדובר בקטנטנים.
אבל ככל שהם גדלים, אני די מצטרפת למה ששמש כותבת.
האם אין לך אף קרוב משפחה שאפשר לסמוך עליו עם הילדים לשעתיים, אצלכם בבית? סבתא, סבא, דוד, דודה?
אני לא מוכנה שחמי וחמותי יקחו את הילדים (גם כששלחתי אותה עם כסא הבטיחות שלה, הם לא קשרו אותה), אבל אני בהחלט סומכת על חמותי שתבוא לשחק איתם פה שעתיים שלוש ולקרוא להם סיפורים. למשל, היא היתה מאוד קרובה לבתי (באה הרבה כשבתי היתה תינוקת ולכן בתי הכירה אותה היטב ואהבה אותה), ולכן כשבתי היתה בת שנה וחודשיים הרשינו לעצמנו לצאת יחד להצגה יומית בקולנוע חמש דקות ברגל מהבית. הן שיחקו בצעצועים וקראו ספרים ובילו בנעימים, וכיוון שהיה יום (שעות הערב קשות יותר) בתי נהנתה מאוד ולא חשה בחסרוננו בכלל.
חברה שלי, שאין לה מקומות בילוי סמוכים לבית, לקחה את התינוק שלה עם בייביסיטר (אמא שלה אולי?) למסעדה. היא ובעלה אכלו ארוחה זוגית רומנטית, והבייביסיטר הסתובבה עם התינוק במנשא בסביבת המסעדה, כשהוא ישן, והיתה מספיק קרובה כך שאם הוא יתעורר להנקה היא תביא אותו לאמא למסעדה.
כל אלה פתרונות סבירים וטובים מאוד. אין שום חוק שאומר שבחינוך הביתי ההורים לא יכולים לבלות לבד מדי פעם. רק צריך להתאים את הדברים האלה לגיל הילדים, ולדאוג לכך שמי שנשאר איתם - קרוב אליהם.
אם אין אף קרוב שמוכן לבוא או שסומכים עליו, אפשר ליצור קשר עם בייביסיטר מהשכונה ולהזמין אותה כמה פעמים לשחק עם הילדים בנוכחותך. אחרי שאת רואה שאפשר לסמוך עליה (אם לא, תחפשי אחרת), ושהילדים אוהבים אותה (חשוב והכרחי) והיא אותם (לא פחות חשוב), כך שאת מרגישה בטוחה כשהם איתה, תנסי לצאת עם בעלך לבית קפה סמוך לשעה.
איך הרעיון הזה נראה לך?
ורק עכשיו קראתי את דברי דני (הגבתי כל פעם על עוד קטע שקראתי). איזה יופי.
[u]והשארת לעצמך תחומי פעילות רבים שמאפשרים לך לא להיות עשרים וארבע שעות לבד עם הילדים ועם הבעל .[/u]
טוב, לא בדיוק. במשך הסמסטר הייתי ארבע שעות בשבוע בלי הילדים והבעל. בכל שאר השעות - נון סטופ עם הילדים.
עכשיו חופשת סמסטר. אני 24/7 עם הילדים.
מה שכן - זה לא משנה שאני עם הילדים. אני פשוט כל הזמן גם חושבת, וגם קוראת, וגם כותבת, וגם לומדת.
החינוך הביתי לא משנה את זה. כי זאת [b]אני[/b].
זאת בדיוק הטענה שלי: החינוך הביתי לא יוצר את זה.
גם את אמרת, שאילו היתה עובדת היא בטח לא היתה מרגישה בבעיה - אבל זהו, שהבעיה היתה קיימת, רק החיים היו מסתירים אותה.
החיים בחינוך הביתי לא מסתירים אותה. אבל לא הם יצרו אותה - כל אחת יוצרת אצל עצמה, בתוכה, את השיעמום או העניין, מסיבות שלה.
[u]זוכרת שיחות עמוקות ורוויות לתוך הלילה עד דברים שברומו של עולם[/u]
אוקיי, ניקוסיה - מה לדעתך גרם לזה שכל הדברים האלה פתאום נעלמו?
את כותבת שאת עם הילדים, אבל שהם לא כל עולמך. אז מה כן יש בעולמך חוץ מהם - זה יכול להיות פתח לצאת מהמצב. אז לאן נעלמו אצלך השיחות האלה? לאן נעלמו אצלך המחשבות האלה? האם הנושאים שדנת בהם אז פשוט כבר לא מעניינים אותך יותר, ואת לא מוצאת כרגע נושאים חדשים שכן מלהיבים אותך?
[u]וויתור מרצון על "הניצוצות" כי עכשיו עושים משהו אחר[/u]
אני לא אורנה ואין לי מושג מה אורנה תכתוב, אני מאוד סקרנית, אבל אני מוכרחה לומר שלגבי, פשוט אין ויתור על ה"ניצוצות". זה מה שניסיתי לומר. לא ויתרתי. אני עושה דברים, עם הילדים.
או לדוגמא, בעלי ואני מנהלים שיחות במיטה המשפחתית, לתוך הלילה, כשהילדים ישנים. על המון נושאים. לכן אני אומרת - קודם כל צריך להחזיר את הלהבה של השיחות. בלי קשר למיטה המשפחתית כן או לא.
אני אישית, לגמרי נגד "הקרבה".
אני אקח דוגמא מנושא שונה לגמרי לגמרי, כדי לנסות להסביר את דברי, שאני מרגישה שהם קצת מעורפלים ואולי לא ברור מה אני מנסה להגיד פה:
נגיד שאמא כלשהי היתה אומרת לי:
"אנחנו ישנים עם הילדים במיטה המשפחתית, ובגלל זה אין יותר מין בינינו. אי אפשר, כי הילדים ישנים איתנו. אני רואה אצל אחרות המון שלמות, הן פשוט מוותרות על המין כי עכשיו עושים משהו אחר. אבל אני לא יכולה".
לאמא כזאת הייתי אומרת לבדוק, מה מפריע לה למצוא פתרונות לעניין המין? מה אצלה ואצל בן זוגה [b]בוחר[/b] להימנע ממין, ולהשתמש במיטה המשפחתית כתירוץ נוח עבור הזוגיות שלהם? והייתי אומרת להם ש"אחרות" לא מוותרות על המין בכלל (אחרת איך היו למשפחות חינוך ביתי ארבעה, חמישה, ששה ושבעה ילדים...), וזו טעות לחשוב שהן מוותרות.
[u]אלא לחשש אמיתי שמשהו קורה להם בזמן שהם אינם לידי.[/u]
ניקוסיה, בני כמה הם? או, ליתר דיוק, בן כמה או בת כמה הכי קטן/ה?
כי מה שאת אומרת כאן הוא, שיש לך כנראה קטנים מדי. אז עוד יש לך את הפחדים והחרדות האלה. ואני מקבלת אותם לגמרי, כשמדובר בקטנטנים.
אבל ככל שהם גדלים, אני די מצטרפת למה ששמש כותבת.
האם אין לך אף קרוב משפחה שאפשר לסמוך עליו עם הילדים לשעתיים, אצלכם בבית? סבתא, סבא, דוד, דודה?
אני לא מוכנה שחמי וחמותי יקחו את הילדים (גם כששלחתי אותה עם כסא הבטיחות שלה, הם לא קשרו אותה), אבל אני בהחלט סומכת על חמותי שתבוא לשחק איתם פה שעתיים שלוש ולקרוא להם סיפורים. למשל, היא היתה מאוד קרובה לבתי (באה הרבה כשבתי היתה תינוקת ולכן בתי הכירה אותה היטב ואהבה אותה), ולכן כשבתי היתה בת שנה וחודשיים הרשינו לעצמנו לצאת יחד להצגה יומית בקולנוע חמש דקות ברגל מהבית. הן שיחקו בצעצועים וקראו ספרים ובילו בנעימים, וכיוון שהיה יום (שעות הערב קשות יותר) בתי נהנתה מאוד ולא חשה בחסרוננו בכלל.
חברה שלי, שאין לה מקומות בילוי סמוכים לבית, לקחה את התינוק שלה עם בייביסיטר (אמא שלה אולי?) למסעדה. היא ובעלה אכלו ארוחה זוגית רומנטית, והבייביסיטר הסתובבה עם התינוק במנשא בסביבת המסעדה, כשהוא ישן, והיתה מספיק קרובה כך שאם הוא יתעורר להנקה היא תביא אותו לאמא למסעדה.
כל אלה פתרונות סבירים וטובים מאוד. אין שום חוק שאומר שבחינוך הביתי ההורים לא יכולים לבלות לבד מדי פעם. רק צריך להתאים את הדברים האלה לגיל הילדים, ולדאוג לכך שמי שנשאר איתם - קרוב אליהם.
אם אין אף קרוב שמוכן לבוא או שסומכים עליו, אפשר ליצור קשר עם בייביסיטר מהשכונה ולהזמין אותה כמה פעמים לשחק עם הילדים בנוכחותך. אחרי שאת רואה שאפשר לסמוך עליה (אם לא, תחפשי אחרת), ושהילדים אוהבים אותה (חשוב והכרחי) והיא אותם (לא פחות חשוב), כך שאת מרגישה בטוחה כשהם איתה, תנסי לצאת עם בעלך לבית קפה סמוך לשעה.
איך הרעיון הזה נראה לך?
ורק עכשיו קראתי את דברי דני (הגבתי כל פעם על עוד קטע שקראתי). איזה יופי.