_שאלה ל- אמא לילד אספרגר (ולכל מי שיודע): גם אני אמא לילד מיוחד בחינוך הביתי. איך ה-unschooling הולך אצלכם ביחד עם הטיפולים?
לפעמים אני מרגישה עם זה לא טוב. טיפולים זה אומר שמשהו בילד לא בסדר וצריך לתקן אותו ולעומת זאת unschoolingאומר שהילד יתפתח בקצב שלו, הוא יודע יותר טוב מכולם מה הוא צריך ללמוד ואם מלמדים אותו אז זה רק מה שהוא רוצה ומתעניין בו. בעצם אין כפיה ואין כמעט לימוד יזום מצד המבוגר. אז קיים אצלי קונפליקט בין המשיכה הטבעית שלי לunschooling לבין הדאגה שאולי בלי הטיפולים הוא לא יתקדם. במקרה האישי שלנו, הילד היה מוותר בשמחה על כל הטיפולים שלו (כולל הטיפולים הרגשיים וכל אלה שמצטרפים לילד בטיפול) ומעדיף unschooling._
בלת"ק -
אני רוצה לענות על זה בתור מטפלת בילדים עם צרכים מיוחדים, שגם אוהדת מאוד מאוד אנסקולינג.
והתשובה שלי היא - זה לא בהכרח סותר.
זה סותר, אם האנשי מקצוע חושבים שזה סותר...
ויש גישות מקצועיות שמאוד קרובות ברוחן לאנסקולינג, בכמה וכמה אספקטים.
טיפולים זה אומר שמשהו בילד לא בסדר וצריך לתקן? לא בעולם המקצועי שבו אני חיה.
בעולם שלי, טיפולים אומר שלילד הזה יש צרכים מיוחדים, כלומר הוא זקוק לסביבה יותר
ספציפית מהסטנדרטית כדי להתפתח ולגדול בקצב שלו, וכדי להפיק מעצמו ומהסביבה את המקסימום.
אף איש מקצוע שאני מכירה לא יעז להגיד משהו כמו "הילד לא בסדר וצריך לתקן". בייחוד הלתקן זה משהו שאנחנו מתכחשים לו מכל וכל... אנחנו לא מתקנים שום קלקול, אנחנו מסייעים לילד להתפתח.
כן אומרים - בואו נראה איך אפשר לעצב את הסביבה של הילד, כך שהוא יפיק ממנה את הכי הרבה הנאה ולימוד שהוא יכול ורוצה.
כן יש בסיס מאוד מוצק (מבחינת ראיות מחקריות) לטענה שילד לומד הכי טוב כשהוא מונחה על ידי המוטיבציה הפנימית שלו, כשהוא עושה דברים שמשמעותיים לו. שהלימוד (כל לימוד שהוא) חייב לערב את הלומד ולהיות ברמה זו או אחרת מונחה על ידי הלומד כדי שהוא באמת יהיה לימוד אמיתי, משמעותי.
הגישה המקצועית שאני לומדת עכשיו (DIR) אומרת שעיקר הלימוד וההתפתחות קורים כתוצאה מאינטראקציה משמעותית עם אנשים שמשמעותיים לך. בעיני זה אחד העקרונות הכי בסיסיים בחינוך חופשי.
כל אנשי המקצוע שמקיפים אוצתי חותרים כל הזמן לטפל פחות בילד, ויותר לעבוד עם ההורים - לתת להם כלים שיביאו להתפתחות מיטבית של הילד בגבולות היכולת שלו.
"כלים", בהקשר הזה, זה למשל ידע כללי. למשל: הבנה של ההורים על התפתחות הילד, דרך אילו שלבים הוא עובר, איזו יכולת היא אבן בניין ליכולת אחרת, יותר מתקדמת.
"כלים" יכול להיות הבנה ספציפית של הילד הזה והצרכים שלו. למשל מרפאה בעיסוק שיושבת עם ההורים ועוזרת להם למפות את הצרכים התחושתיים של הילד ואיך הם מתבטאים במשך היום, במצבים שונים, ומה אפשר לעשות במסגרת הבית והמשפחה כדי להיענות להם.
כלים יכולים להיות אסטרטגיות וטכניקות שיעצימו את הפוטנציאל של סיטואציות יומיומיות בתור סיטואציות שמעודדות התפתחות ולימוד.
"כלים" יכול להיות אינפורמציה לגבי האופציות החינוכיות השונות ומה היתרונות והחסרונות של כל אחת - כדי שההורים יוכלו להגיע להחלטה שהכי מתאימה להם ולילד שלהם.
או ידע לגבי התמיכה שאפשר לזכות מגופים שונים בקהילה.
או מיפוי של הצרכים של ההורה, ובניית תכנית איך להיענות להם, ביחד עם כל החובות והאחריות.
זה האידיאל שלנו. לשם אני והקולגות שלי חותרות.
איך למען השם זה מתנגש בחינוך חופשי? לא אצלי בקליניקה.
יותר מכל, הדבר שמחנה אותנו בימים אלה הוא . Family-Centered Approach . כלומר, שכל ההתערבות והייעוץ שלנו יהיו מתאימים, קודם כל, לצרכים, ליכולות ולערכים של
המשפחה.
אם הערך של המשפחה זה חינוך חופשי - במסגרת הערך הזה אני צריכה לעבוד.
ההתערבות שלי, כל עצה או הצעה שאני נותנת למשפחה, חייבים להתאים לאיך שהם רואים את התפקיד שלהם כהורים, או להיות במשא-ומתן מודע, בדיאלוג מודע עם התפקיד שלהם.
כמובן שלפעמים תפקידי כאשת מקצוע זה להציע אלטרנטיבות...
או תוספות.... טכניקות או נקודות מבט שהמשפחה לא חשבה עליהן. אבל מחובתי לקבל את זה שהמילה הראשונה והאחרונה היא שלהם. שכל מה שאני מציעה - הם חייבים להעביר דרך הפילטר והשיפוט שלהם.
ודרך אגב, מקובל בעולם של התפתחות הילד, שגישת family centred היא הדבר הנכון לעשות, כי התוצאות פשוט יותר טובות, כי (אחרי שאנשי המקצוע מתרגלים לעבוד דרך הפריזמה הזאת, ולפעמים זה לימוד ממושך), הטיפול הרבה יותר מדויק והרבה יותר עונה על הצרכים הקונקרטיים של הילד ושל המשפחה שלו, מעבר ל"מה הילד לא יכול לעשות".
להתרכז במה הילד לא יכול לעשות, ולעבוד על זה, זו אחת השגיאות היותר נפוצות של אנשי המקצוע.
השאלה היותר מדויקת היא: מה הוא
היה רוצה לעשות, ומה ההורים היו רוצים שהוא יעשה, באיזה קונטקסט ועם אילו אנשים, ולאיזו מטרה, ואיך אפשר לעזור לו לעשות את זה.
גישה כזאת לא סותרת חינוך חופשי.
ואני חושבת שזכותם המלאה של הורים לבוא לאנשי המקצוע ולהגיד: אני מצפה ממך שקודם כל תביני איזו אמא אני, במה אני מאמינה ולמה אני מצפה מהבן שלי ומעצמי. ותתפרי לנו את הפידבק המקצועי שלך בהתאם.
כמובן שכדאי לבוא פתוחים לשיחה, לדיון, לשאלות ותהיות ומשא ומתן.... אבל בלי לוותר מראש על העמדה שלך רק כי "זה טיפול".
אם אנשי המקצוע יכולים להיענות לאתגר, זו שאלה אחרת... אבל אני מכירה לא מעט כאלה שלוקחים על עצמם את האתגר הזה בדיוק, ומתוך חדוות עשייה ותחושה שזו הדרך ואין בלתה.
העובדת סוציאלית אמרה להם שאם לא ישלחו אותו לגן מיוחד (שעד 4 אחה"צ), ואחרי זה גם לחוגים מיוחדים, הוא לא יצא מהמצב שלו.
זו אמירה דוגמטית, ולא ממש מעודכנת. סליחה. אני מנחשת שזה מה שהיא ממליצה עליו כי זה מה שהיא מכירה...
_שאלה ל- אמא לילד אספרגר (ולכל מי שיודע): גם אני אמא לילד מיוחד בחינוך הביתי. איך ה-unschooling הולך אצלכם ביחד עם הטיפולים?
לפעמים אני מרגישה עם זה לא טוב. טיפולים זה אומר שמשהו בילד לא בסדר וצריך לתקן אותו ולעומת זאת unschoolingאומר שהילד יתפתח בקצב שלו, הוא יודע יותר טוב מכולם מה הוא צריך ללמוד ואם מלמדים אותו אז זה רק מה שהוא רוצה ומתעניין בו. בעצם אין כפיה ואין כמעט לימוד יזום מצד המבוגר. אז קיים אצלי קונפליקט בין המשיכה הטבעית שלי לunschooling לבין הדאגה שאולי בלי הטיפולים הוא לא יתקדם. במקרה האישי שלנו, הילד היה מוותר בשמחה על כל הטיפולים שלו (כולל הטיפולים הרגשיים וכל אלה שמצטרפים לילד בטיפול) ומעדיף unschooling._
בלת"ק -
אני רוצה לענות על זה בתור מטפלת בילדים עם צרכים מיוחדים, שגם אוהדת מאוד מאוד אנסקולינג.
והתשובה שלי היא - זה לא בהכרח סותר.
זה סותר, אם האנשי מקצוע חושבים שזה סותר...
ויש גישות מקצועיות שמאוד קרובות ברוחן לאנסקולינג, בכמה וכמה אספקטים.
טיפולים זה אומר שמשהו בילד לא בסדר וצריך לתקן? לא בעולם המקצועי שבו אני חיה.
בעולם שלי, טיפולים אומר שלילד הזה יש צרכים מיוחדים, כלומר הוא זקוק לסביבה יותר [b]ספציפית[/b] מהסטנדרטית כדי להתפתח ולגדול בקצב שלו, וכדי להפיק מעצמו ומהסביבה את המקסימום.
אף איש מקצוע שאני מכירה לא יעז להגיד משהו כמו "הילד לא בסדר וצריך לתקן". בייחוד הלתקן זה משהו שאנחנו מתכחשים לו מכל וכל... אנחנו לא מתקנים שום קלקול, אנחנו מסייעים לילד להתפתח.
כן אומרים - בואו נראה איך אפשר לעצב את הסביבה של הילד, כך שהוא יפיק ממנה את הכי הרבה הנאה ולימוד שהוא יכול ורוצה.
כן יש בסיס מאוד מוצק (מבחינת ראיות מחקריות) לטענה שילד לומד הכי טוב כשהוא מונחה על ידי המוטיבציה הפנימית שלו, כשהוא עושה דברים שמשמעותיים לו. שהלימוד (כל לימוד שהוא) חייב לערב את הלומד ולהיות ברמה זו או אחרת מונחה על ידי הלומד כדי שהוא באמת יהיה לימוד אמיתי, משמעותי.
הגישה המקצועית שאני לומדת עכשיו (DIR) אומרת שעיקר הלימוד וההתפתחות קורים כתוצאה מאינטראקציה משמעותית עם אנשים שמשמעותיים לך. בעיני זה אחד העקרונות הכי בסיסיים בחינוך חופשי.
כל אנשי המקצוע שמקיפים אוצתי חותרים כל הזמן לטפל פחות בילד, ויותר לעבוד עם ההורים - לתת להם כלים שיביאו להתפתחות מיטבית של הילד בגבולות היכולת שלו.
"כלים", בהקשר הזה, זה למשל ידע כללי. למשל: הבנה של ההורים על התפתחות הילד, דרך אילו שלבים הוא עובר, איזו יכולת היא אבן בניין ליכולת אחרת, יותר מתקדמת.
"כלים" יכול להיות הבנה ספציפית של הילד הזה והצרכים שלו. למשל מרפאה בעיסוק שיושבת עם ההורים ועוזרת להם למפות את הצרכים התחושתיים של הילד ואיך הם מתבטאים במשך היום, במצבים שונים, ומה אפשר לעשות במסגרת הבית והמשפחה כדי להיענות להם.
כלים יכולים להיות אסטרטגיות וטכניקות שיעצימו את הפוטנציאל של סיטואציות יומיומיות בתור סיטואציות שמעודדות התפתחות ולימוד.
"כלים" יכול להיות אינפורמציה לגבי האופציות החינוכיות השונות ומה היתרונות והחסרונות של כל אחת - כדי שההורים יוכלו להגיע להחלטה שהכי מתאימה להם ולילד שלהם.
או ידע לגבי התמיכה שאפשר לזכות מגופים שונים בקהילה.
או מיפוי של הצרכים של ההורה, ובניית תכנית איך להיענות להם, ביחד עם כל החובות והאחריות.
זה האידיאל שלנו. לשם אני והקולגות שלי חותרות.
איך למען השם זה מתנגש בחינוך חופשי? לא אצלי בקליניקה.
יותר מכל, הדבר שמחנה אותנו בימים אלה הוא . Family-Centered Approach . כלומר, שכל ההתערבות והייעוץ שלנו יהיו מתאימים, קודם כל, לצרכים, ליכולות ולערכים של [b]המשפחה[/b].
אם הערך של המשפחה זה חינוך חופשי - במסגרת הערך הזה אני צריכה לעבוד.
ההתערבות שלי, כל עצה או הצעה שאני נותנת למשפחה, חייבים להתאים לאיך שהם רואים את התפקיד שלהם כהורים, או להיות במשא-ומתן מודע, בדיאלוג מודע עם התפקיד שלהם.
כמובן שלפעמים תפקידי כאשת מקצוע זה להציע אלטרנטיבות... :-) או תוספות.... טכניקות או נקודות מבט שהמשפחה לא חשבה עליהן. אבל מחובתי לקבל את זה שהמילה הראשונה והאחרונה היא שלהם. שכל מה שאני מציעה - הם חייבים להעביר דרך הפילטר והשיפוט שלהם.
ודרך אגב, מקובל בעולם של התפתחות הילד, שגישת family centred היא הדבר הנכון לעשות, כי התוצאות פשוט יותר טובות, כי (אחרי שאנשי המקצוע מתרגלים לעבוד דרך הפריזמה הזאת, ולפעמים זה לימוד ממושך), הטיפול הרבה יותר מדויק והרבה יותר עונה על הצרכים הקונקרטיים של הילד ושל המשפחה שלו, מעבר ל"מה הילד לא יכול לעשות".
להתרכז במה הילד לא יכול לעשות, ולעבוד על זה, זו אחת השגיאות היותר נפוצות של אנשי המקצוע.
השאלה היותר מדויקת היא: מה הוא [b]היה רוצה[/b] לעשות, ומה ההורים היו רוצים שהוא יעשה, באיזה קונטקסט ועם אילו אנשים, ולאיזו מטרה, ואיך אפשר לעזור לו לעשות את זה.
גישה כזאת לא סותרת חינוך חופשי.
ואני חושבת שזכותם המלאה של הורים לבוא לאנשי המקצוע ולהגיד: אני מצפה ממך שקודם כל תביני איזו אמא אני, במה אני מאמינה ולמה אני מצפה מהבן שלי ומעצמי. ותתפרי לנו את הפידבק המקצועי שלך בהתאם.
כמובן שכדאי לבוא פתוחים לשיחה, לדיון, לשאלות ותהיות ומשא ומתן.... אבל בלי לוותר מראש על העמדה שלך רק כי "זה טיפול".
אם אנשי המקצוע יכולים להיענות לאתגר, זו שאלה אחרת... אבל אני מכירה לא מעט כאלה שלוקחים על עצמם את האתגר הזה בדיוק, ומתוך חדוות עשייה ותחושה שזו הדרך ואין בלתה.
[u]העובדת סוציאלית אמרה להם שאם לא ישלחו אותו לגן מיוחד (שעד 4 אחה"צ), ואחרי זה גם לחוגים מיוחדים, הוא לא יצא מהמצב שלו.[/u]
זו אמירה דוגמטית, ולא ממש מעודכנת. סליחה. אני מנחשת שזה מה שהיא ממליצה עליו כי זה מה שהיא מכירה...