על ידי שדה_שיבולים* » 22 נובמבר 2005, 21:48
משהו שכתבתי לפני מספר חודשים בדף "דפקט קיבוצי", אך אף אחד לא הגיב מאז והיום ראיתי שדף זה ממשיך לפעול, אז בא לי שתקראו את מה שכתבתי.... תודה!...
"אתמול באחת וחצי בלילה קראתי את הדף הזה, שהתחיל לפני 3.5 שנים (!!!). זו לא הפעם הראשונה שאני קוראת חלק מהדברים, אך זו הפעם הראשונה שאני כותבת.
זהו נושא שקראתי עליו לא מעט, דסקסתי אותו רבות עם חברי/חברותי/אחיי/אחיותיי, אך יש משהו במילה הכתובה ובמאסה של אנשים שהרגישו ומרגישים בדיוק כמוני, אשר גרם לי לסערת רגשות!
אח"כ הלכתי לישון ובדרך עברתי בחדרו של בני הפעוט, אשר בדיוק פתח עיניים חולמניות וללא מילים הושיט את ידיו הזעירות לעברי ואני הרמתי אותו על ידיי, הצמדתי אותו אלי, כולו חמים מהמיטה ומריח כלחמנייה טרייה, מלמלתי לו מילות אהבה והרגעה והוא צלל שוב לשנתו השלווה...
כן, גם אני בת קיבוץ לשעבר ("במקור"), אשר עזבה את הקיבוץ לפני שנים רבות, מעט לאחר הצבא, מתוך ידיעה שגם אם לא יהיה לי כסף- אני אעשה איתו מה שאני רוצה ואף אחד לא יחליט עבורי.
מאז שאני זוכרת את עצמי, הייתי ילדה מקובלת ואהובה על כולם, תמיד הסתובבתי עם החבר'ה הנכונים, הייתי תלמידה מאד טובה (עד שמרדתי בגיל ההתבגרות), עושה מה שמצופה ממנה, הולכת במיין-סטרים, וגם אם הלכתי נגד הזרם ומרדתי, בדיעבד ברור לי כי לרוב היה מדובר בדברים שהוסיפו לתדמיתי בעיני החבר'ה...
רק לחשוב איזה מחיר כבד שילמתי כדי להיות כל כך מקובלת! כדי להיות כמו שכולם מצפים ממני! ויתור על רצונותיי, דעותיי, שאיפותיי, ובמידה מסוימת על הייחודיות שלי.
לשמחתי, גדלתי, עשיתי דרך ומזה שנים אני עושה את הטוב ביותר עבורי ועבור היקרים לי, מודעת לצרכי, שאיפותיי ורצונותיי ומנתבת על פיהם את חיי, כמובן עם התחשבות רבה באחרים, שזהו אולי אחד הדברים הטובים שלמדתי מחיי בקבוצה בקיבוץ (אם לא לוקחים את זה לכיוון הקיצוני של התחשבות וויתור, על חשבון העצמי...).
אך עדיין, אני מאד מושפעת מדעתם של אחרים עלי, תמיד איכפת לי מה חושבים עלי, "לא נעים" הוא שמי האמצעי...איזה חיבוטי נפש ויסורי מצפון עוברים עלי כל פעם בסיטואציות שונות בהן אני יוצאת לא טוב...
עדיין אני זוכרת את געגועי לילדי הקבוצה, כאשר שהיתי בבית הורי ("החדר") ואת געגועי להורי כאשר שהיתי בבית הילדים. מעין פיצול נאמנות.
אמנם, לא חוויתי התעללויות למיניהן מילדי הקבוצה או מאחרים, אך הייתי עדה להשפלות ויחס מזעזע לילדים שלא היו מקובלים, שהיו "הכבשים השחורות" ונאלצו לגדול ולסבול עם אותה קבוצת ילדים מגיל 0-3 ועד הצבא, דבר שהשפיע עליהם לעד.
והלינה המשותפת... במשך שנים רבות חוויית הילדות שלי הייתה זכורה לי לטוב, מלאת שמחה, הנאה ועניין, לא היו זכורים לי קשיים בהשכבה, בשינה, במרחק מהורי.
עד שנולד בני הבכור ובום!!! פתאום התחלתי להבין את משמעות הלינה ללא ההורים.
בתקופה הראשונה לאחר הולדת בני וגם אלה שאחריו, עברתי בכל פעם סערת רגשות, טלטלה עזה, כאב, צער, כעס וזעם על השיטה, על הורי, על הקיבוץ!
מאז נולדו ילדיי המופלאים, עברו עלינו לילות רבים של התעוררויות תכופות, לילה אחר לילה, כל ילד בזמנו.
כל כולי מתכווצת מהמחשבה על הלילות והבכי שאנו עברנו בבית נפרד ומרוחק מהורינו, נתונים לחסדיהן של שומרות הלילה המתחלפות אחת לשבוע, אשר לא תמיד הכירו את התינוקות לפני כן, לא הכירו את אופיים, את הניואנסים הקטנים של בכיים וקולותיהם, אשר כל הורה יודע ומכיר בילדיו.
הורי הם מהמדחיקים, אין להם ברירה, הם מצדיקים את הלינה המשותפת במצב שהיה אז (אוהלים להורים וצריף בתנאים משופרים לילדים וכו'...), שכך היה מקובל ואי אפשר היה אחרת.
בעבר שאלה אותי אמי, כאשר עלה הנושא: "את זוכרת שסבלת בלינה המשותפת?" ואני עניתי לה: "אמא, מה אפשר לזכור מגיל 6 שבועות, חודש, חודשיים, שנה, שנתיים?...".
כיום, אין בי כעס על הורי, הקיבוץ, השיטה. אך ברור לי שעצם הרחקת ילד מהוריו בלילות,כאשר משגיחות עליו ועל עשרות תינוקות, פעוטות וילדים קטנים נוספים, שתי שומרות לילה לבדן, הנו מעשה של הזנחה פושעת!
עצוב לי על הורי אשר פספסו את חוויית ההורות עמנו.
נותר בי רק פצע מוגלד, עמוק בפנים ולפעמים, כשנוגעים - זה כואב...
משהו שכתבתי לפני מספר חודשים בדף "דפקט קיבוצי", אך אף אחד לא הגיב מאז והיום ראיתי שדף זה ממשיך לפעול, אז בא לי שתקראו את מה שכתבתי.... תודה!...
"אתמול באחת וחצי בלילה קראתי את הדף הזה, שהתחיל לפני 3.5 שנים (!!!). זו לא הפעם הראשונה שאני קוראת חלק מהדברים, אך זו הפעם הראשונה שאני כותבת.
זהו נושא שקראתי עליו לא מעט, דסקסתי אותו רבות עם חברי/חברותי/אחיי/אחיותיי, אך יש משהו במילה הכתובה ובמאסה של אנשים שהרגישו ומרגישים בדיוק כמוני, אשר גרם לי לסערת רגשות!
אח"כ הלכתי לישון ובדרך עברתי בחדרו של בני הפעוט, אשר בדיוק פתח עיניים חולמניות וללא מילים הושיט את ידיו הזעירות לעברי ואני הרמתי אותו על ידיי, הצמדתי אותו אלי, כולו חמים מהמיטה ומריח כלחמנייה טרייה, מלמלתי לו מילות אהבה והרגעה והוא צלל שוב לשנתו השלווה...
כן, גם אני בת קיבוץ לשעבר ("במקור"), אשר עזבה את הקיבוץ לפני שנים רבות, מעט לאחר הצבא, מתוך ידיעה שגם אם לא יהיה לי כסף- אני אעשה איתו מה שאני רוצה ואף אחד לא יחליט עבורי.
מאז שאני זוכרת את עצמי, הייתי ילדה מקובלת ואהובה על כולם, תמיד הסתובבתי עם החבר'ה הנכונים, הייתי תלמידה מאד טובה (עד שמרדתי בגיל ההתבגרות), עושה מה שמצופה ממנה, הולכת במיין-סטרים, וגם אם הלכתי נגד הזרם ומרדתי, בדיעבד ברור לי כי לרוב היה מדובר בדברים שהוסיפו לתדמיתי בעיני החבר'ה...
רק לחשוב איזה מחיר כבד שילמתי כדי להיות כל כך מקובלת! כדי להיות כמו שכולם מצפים ממני! ויתור על רצונותיי, דעותיי, שאיפותיי, ובמידה מסוימת על הייחודיות שלי.
לשמחתי, גדלתי, עשיתי דרך ומזה שנים אני עושה את הטוב ביותר עבורי ועבור היקרים לי, מודעת לצרכי, שאיפותיי ורצונותיי ומנתבת על פיהם את חיי, כמובן עם התחשבות רבה באחרים, שזהו אולי אחד הדברים הטובים שלמדתי מחיי בקבוצה בקיבוץ (אם לא לוקחים את זה לכיוון הקיצוני של התחשבות וויתור, על חשבון העצמי...).
אך עדיין, אני מאד מושפעת מדעתם של אחרים עלי, תמיד איכפת לי מה חושבים עלי, "לא נעים" הוא שמי האמצעי...איזה חיבוטי נפש ויסורי מצפון עוברים עלי כל פעם בסיטואציות שונות בהן אני יוצאת לא טוב...
עדיין אני זוכרת את געגועי לילדי הקבוצה, כאשר שהיתי בבית הורי ("החדר") ואת געגועי להורי כאשר שהיתי בבית הילדים. מעין פיצול נאמנות.
אמנם, לא חוויתי התעללויות למיניהן מילדי הקבוצה או מאחרים, אך הייתי עדה להשפלות ויחס מזעזע לילדים שלא היו מקובלים, שהיו "הכבשים השחורות" ונאלצו לגדול ולסבול עם אותה קבוצת ילדים מגיל 0-3 ועד הצבא, דבר שהשפיע עליהם לעד.
והלינה המשותפת... במשך שנים רבות חוויית הילדות שלי הייתה זכורה לי לטוב, מלאת שמחה, הנאה ועניין, לא היו זכורים לי קשיים בהשכבה, בשינה, במרחק מהורי.
עד שנולד בני הבכור ובום!!! פתאום התחלתי להבין את משמעות הלינה ללא ההורים.
בתקופה הראשונה לאחר הולדת בני וגם אלה שאחריו, עברתי בכל פעם סערת רגשות, טלטלה עזה, כאב, צער, כעס וזעם על השיטה, על הורי, על הקיבוץ!
מאז נולדו ילדיי המופלאים, עברו עלינו לילות רבים של התעוררויות תכופות, לילה אחר לילה, כל ילד בזמנו.
כל כולי מתכווצת מהמחשבה על הלילות והבכי שאנו עברנו בבית נפרד ומרוחק מהורינו, נתונים לחסדיהן של שומרות הלילה המתחלפות אחת לשבוע, אשר לא תמיד הכירו את התינוקות לפני כן, לא הכירו את אופיים, את הניואנסים הקטנים של בכיים וקולותיהם, אשר כל הורה יודע ומכיר בילדיו.
הורי הם מהמדחיקים, אין להם ברירה, הם מצדיקים את הלינה המשותפת במצב שהיה אז (אוהלים להורים וצריף בתנאים משופרים לילדים וכו'...), שכך היה מקובל ואי אפשר היה אחרת.
בעבר שאלה אותי אמי, כאשר עלה הנושא: "את זוכרת שסבלת בלינה המשותפת?" ואני עניתי לה: "אמא, מה אפשר לזכור מגיל 6 שבועות, חודש, חודשיים, שנה, שנתיים?...".
כיום, אין בי כעס על הורי, הקיבוץ, השיטה. אך ברור לי שעצם הרחקת ילד מהוריו בלילות,כאשר משגיחות עליו ועל עשרות תינוקות, פעוטות וילדים קטנים נוספים, שתי שומרות לילה לבדן, הנו מעשה של הזנחה פושעת!
עצוב לי על הורי אשר פספסו את חוויית ההורות עמנו.
נותר בי רק פצע מוגלד, עמוק בפנים ולפעמים, כשנוגעים - זה כואב...