גם אני שמחה לשתף!!! אני משתתפת בתערוכת צילום ראשונה "שני בחמש" בגלריה 121 עם עוד 6 צלמות,שבמשך חודשיים, בכל יום שני בחמש אחה"צ,
נפגשנו עם נערים ונערות הסובלים מקשיים נפשיים ושוהים בפנימייה במרכז הארץ. צילמנו הרבה והתמודדנו עם פחד, תיסכול, קירבה ופרידה.
בתערוכה יוצגו צילומים מתוך סדרת המפגשים הללו. (
הפתיחה - חמישי הבא 11.8 בשעה 20:00 בהרצל 121, ת"א).
עברתי תהליך לא פשוט במהלך החודשיים האלו. עצם הרעיון להיפגש עם מישהו שהוא סובל מקושי נפשי הכניס אותי קצת ללחץ. איך מתנהגים, מה מותר מה אסור איפה הגבול? הרי הקודים הם אחרים לגמרי.
קיבלנו בריף בסיסי מרכזת הפנימייה, בחורה צעירה ומדהימה, שאלנו שאלות וביקרנו בפנימיה כשהילדים היו בביה"ס. דווקא הביקור הזה, לפני שפגשתי את הבחור שאני אמורה לצלם העציב אותי מאד.
חדרים קטנטנים, בכל חדר 3 מיטות נוער שמעליהם מדף עם כמה פריטים אישיים, מנורת קריאה וארון בגדים נעול. סטו. בועת חיים קטנטנה.
זה נראה לי כמו חדר של מישהו שעזב את הבית, זיכרון של מישהו, שאין בו חיים. עמדתי שם לבד וירדו לי דמעות.
במפגש הראשון הייתי כולי לחוצה ומרוגשת. ידעתי (וגם ראיתי תמונה) שאני אמורה לפגוש בחורונצ'יק בן 16, רגיש מאד וחמוד ושיש לו שם חבר ממש טוב. כשהוא ירד מהאוטובוס שמחזיר אותם מבית הספר ישר זיהיתי אותו.
הוא נראה יותר גדול מבתמונה, יותר גבוה ויפיפה. ניגשתי אליו והצגתי את עצמי והתחלנו ללכת. לא ממש ידעתי מה להגיד והשתמשתי במצלמה, הסברתי לו קצת ונתתי לו אותה שיצלם. כל המפגש הראשון הוא צילם ואני פחות או יותר רדפתי אחריו.
כך נראו בערך רוב המפגשים הייתי בסוג של הלם. הצילומים יצאו זוועה. כשהראיתי לבעלי מה שצילמתי הוא אמר: מה קורה לך אפילו תמונות יפות למזכרת אין לך לתת לו. איפה את? כנראה הייתי עסוקה בלהיות בסדר, להיות אחת מהחברה, להיות אמא, אבל שכחתי שבאתי גם כדי לצלם. עשיתי קליקים במהלך המפגשים אבל הם היו ריקים, לא ראיתי כלום. בלק טוטאלי.
ראיתי תמונות של בנות אחרות, שמעתי את הסיפורים ואת החיבור והשיחות עם הנערות/נערים האחרים ועל היחסים שנרקמים שם ועוד יותר נלחצתי איפה אני בכל התהליך הזה? הרי הילד הזה נכנס לי עמוק לתוך הנשמה, הרגישות שלו, הלב הרחב, החברות הצמודה והנזקקת עם החבר, וגם כמה הוא יפה... איך אני לא מצליחה להוציא את כל זה החוצה???
אחרי עינויים ואחרי שירדתי לעצמי טוב טוב על החיים הבנתי שאני צריכה לקחת אחריות ולהוביל את המפגשים - ונשארו לי רק עוד 2!!!
במפגש הלפני האחרון הגעתי יותר מוקדם, הייתי חייבת להיות לבד, הסתובבתי בפנימיה, הסתכלתי סביבי וחיפשתי קודם כל לוקיישן. נשמתי, דיברתי לעצמי (בחיי) ניסיתי לראות. בחרתי 2 מקומות והחלטתי שאני מתחילה עם הנערונצ'יק לבד ואח"כ מצרפת את החבר.
וזה מה שהיה. כנראה שהמפגשים הקודמים לא היו ממש לחינם, הוא שיתף איתי פעולה בצורה טוטלית והיה מתוק ומאפשר. וסוף סוף לחצתי על הכפתור והרגשתי.
כל ההתמודדות הזו לימדה אותי כ"כ הרבה, מרגישה שגדלתי בשנה, אבל הכי קשה הייתה לי הפרידה.
הוא היה קר מרוחק ומנותק. לחצנו ידיים והוא הלך. היה לי נורא קשה עם זה, אפילו נעלבתי כמו ילדה מפגרת. תכננתי להגיד לו כ"כ הרבה דברים אבל הקור הזה הכניס אותי למבוכה ושיתק אותי. אבל ככה זה, אין קודים ברורים, אין חיבוק פרידה. נשארתי עם כדור מלא רגש בבטן. נתתי לו אלבום עם תמונות שלו והחברים שיהיה לו למזכרת וכתבתי הקדשה, מקווה שהוא הבין מהדברים איזה ילד קסם הוא.
מצרפת תמונה דווקא לא מהתערוכה:
https://picasaweb.google.com/goldidaff/ ... 4704927954
שמחה לשתף : תערוכה של אלינור קרוצ'י בישראל בספטמבר גלריה טאג תל אביב
ברור שאני שם!!
גם אני שמחה לשתף!!! אני משתתפת בתערוכת צילום ראשונה "שני בחמש" בגלריה 121 עם עוד 6 צלמות,שבמשך חודשיים, בכל יום שני בחמש אחה"צ,
נפגשנו עם נערים ונערות הסובלים מקשיים נפשיים ושוהים בפנימייה במרכז הארץ. צילמנו הרבה והתמודדנו עם פחד, תיסכול, קירבה ופרידה.
בתערוכה יוצגו צילומים מתוך סדרת המפגשים הללו. ([b]הפתיחה - חמישי הבא 11.8 בשעה 20:00 בהרצל 121, ת"א[/b]).
עברתי תהליך לא פשוט במהלך החודשיים האלו. עצם הרעיון להיפגש עם מישהו שהוא סובל מקושי נפשי הכניס אותי קצת ללחץ. איך מתנהגים, מה מותר מה אסור איפה הגבול? הרי הקודים הם אחרים לגמרי.
קיבלנו בריף בסיסי מרכזת הפנימייה, בחורה צעירה ומדהימה, שאלנו שאלות וביקרנו בפנימיה כשהילדים היו בביה"ס. דווקא הביקור הזה, לפני שפגשתי את הבחור שאני אמורה לצלם העציב אותי מאד.
חדרים קטנטנים, בכל חדר 3 מיטות נוער שמעליהם מדף עם כמה פריטים אישיים, מנורת קריאה וארון בגדים נעול. סטו. בועת חיים קטנטנה.
זה נראה לי כמו חדר של מישהו שעזב את הבית, זיכרון של מישהו, שאין בו חיים. עמדתי שם לבד וירדו לי דמעות.
במפגש הראשון הייתי כולי לחוצה ומרוגשת. ידעתי (וגם ראיתי תמונה) שאני אמורה לפגוש בחורונצ'יק בן 16, רגיש מאד וחמוד ושיש לו שם חבר ממש טוב. כשהוא ירד מהאוטובוס שמחזיר אותם מבית הספר ישר זיהיתי אותו.
הוא נראה יותר גדול מבתמונה, יותר גבוה ויפיפה. ניגשתי אליו והצגתי את עצמי והתחלנו ללכת. לא ממש ידעתי מה להגיד והשתמשתי במצלמה, הסברתי לו קצת ונתתי לו אותה שיצלם. כל המפגש הראשון הוא צילם ואני פחות או יותר רדפתי אחריו.
כך נראו בערך רוב המפגשים הייתי בסוג של הלם. הצילומים יצאו זוועה. כשהראיתי לבעלי מה שצילמתי הוא אמר: מה קורה לך אפילו תמונות יפות למזכרת אין לך לתת לו. איפה את? כנראה הייתי עסוקה בלהיות בסדר, להיות אחת מהחברה, להיות אמא, אבל שכחתי שבאתי גם כדי לצלם. עשיתי קליקים במהלך המפגשים אבל הם היו ריקים, לא ראיתי כלום. בלק טוטאלי.
ראיתי תמונות של בנות אחרות, שמעתי את הסיפורים ואת החיבור והשיחות עם הנערות/נערים האחרים ועל היחסים שנרקמים שם ועוד יותר נלחצתי איפה אני בכל התהליך הזה? הרי הילד הזה נכנס לי עמוק לתוך הנשמה, הרגישות שלו, הלב הרחב, החברות הצמודה והנזקקת עם החבר, וגם כמה הוא יפה... איך אני לא מצליחה להוציא את כל זה החוצה???
אחרי עינויים ואחרי שירדתי לעצמי טוב טוב על החיים הבנתי שאני צריכה לקחת אחריות ולהוביל את המפגשים - ונשארו לי רק עוד 2!!!
במפגש הלפני האחרון הגעתי יותר מוקדם, הייתי חייבת להיות לבד, הסתובבתי בפנימיה, הסתכלתי סביבי וחיפשתי קודם כל לוקיישן. נשמתי, דיברתי לעצמי (בחיי) ניסיתי לראות. בחרתי 2 מקומות והחלטתי שאני מתחילה עם הנערונצ'יק לבד ואח"כ מצרפת את החבר.
וזה מה שהיה. כנראה שהמפגשים הקודמים לא היו ממש לחינם, הוא שיתף איתי פעולה בצורה טוטלית והיה מתוק ומאפשר. וסוף סוף לחצתי על הכפתור והרגשתי.
כל ההתמודדות הזו לימדה אותי כ"כ הרבה, מרגישה שגדלתי בשנה, אבל הכי קשה הייתה לי הפרידה.
הוא היה קר מרוחק ומנותק. לחצנו ידיים והוא הלך. היה לי נורא קשה עם זה, אפילו נעלבתי כמו ילדה מפגרת. תכננתי להגיד לו כ"כ הרבה דברים אבל הקור הזה הכניס אותי למבוכה ושיתק אותי. אבל ככה זה, אין קודים ברורים, אין חיבוק פרידה. נשארתי עם כדור מלא רגש בבטן. נתתי לו אלבום עם תמונות שלו והחברים שיהיה לו למזכרת וכתבתי הקדשה, מקווה שהוא הבין מהדברים איזה ילד קסם הוא.
מצרפת תמונה דווקא לא מהתערוכה: https://picasaweb.google.com/goldidaff/sgyehI?authkey=Gv1sRgCJbA5P6p8JyDBQ#5637286744704927954
[u]שמחה לשתף : תערוכה של אלינור קרוצ'י בישראל בספטמבר גלריה טאג תל אביב[/u]
ברור שאני שם!!