חשיפה דרך הצילום

[אנונימי]

_{ראו גם: איזה מצלמה דיגיטלית לקנות / טיפים לצילום משפחתי}

[גולדי*]

בעקבות התהליך המדהים שעברתי עם הדף האם ואיך מצאתם את הייעוד שלכם, הגיעה לי השראה וחשק לכתוב על צילום, לשתף בהגיגים, מחשבות ותחושות שעולות אצלי כשאני מצלמת או רואה צילומים של אחרים, ליצור מין בלוג כזה שמתעד את תהליכי היצירה ואת הרגשות שמתעוררים בתוכם...
בדף ההוא סיפרתי קצת על פרוייקטים של צילום שעשיתי ועל דברים שעלו בעקבותם, מאד עזר לי לראות את הדברים כתובים ולקרוא את תגובותיכם. אז הנה... דף חדש יוצא לדרך!
למרות שזה דף בלוג אני מזמינה את כל מי שעוסקת או מתעניינת בצילום או כל סוג של אומנות להשתתף ולכתוב בו, וכמובן אשמח על כל תגובה וסימן ממי שקוראת (אני כותבת בלשון נקבה כי בדף הקודם הרוב המוחץ היו נשים, אבל כמובן שגם גברים מוזמנים בחום )


אז ככה: ממש עכשיו נפתח קורס הצילום למתקדמות וחזרתי ללמוד, זה בטח חידד אצלי את הרצון לדבר יותר ספציפית על צילום. אני חושבת שדרך צילום או כל אומנות אחרת אפשר ללמוד על עצמך כ"כ הרבה! כאשר אני מסתכלת על צילום/ציור/פסל... אני שואלת את עצמי מה הוא עושה לי? אני בוחנת את התגובה שלי האם הצילום הזה מעורר בי ריגוש אולי דחייה, האם הוא משמח או מעציב אותי, לאן הוא לוקח אותי מה הוא מעלה בתוכי... זה מה שכ"כ חזק באומנות בעיני, ואת זה אני רוצה לבדוק בעזרת הכתיבה ובכלל. אני גם רוצה לחקור ולהעמיק כדי להבין מה אני רוצה לתת ולהעביר דרך הצילום שלי.
אני יוצאת למסע ומקווה שתצטרפו אלי. צריכה את עזרתכם... (עזרתם לי כ"כ בדף של הייעוד @})

---

בתור התחלה אני רוצה לספר על הגילוי הראשון שלי, שדרכו התחלתי להבין למה אני נמשכת.
 חברה נתנה לי שם של צלמת שנקראת "אלינור קרוצ'י" www.elinorcarucci.com. היא מכירה את הצילומים שלי וחשבה שאני אוהב אותה. הקלדתי את השם שלה והצילומים נפתחו על המסך.
התגובה שלי הפתיעה אותי, נכנסתי ללחץ ומצד שני אחזה בי התרגשות גדולה עד שלא יכולתי לשבת יותר וקמתי מהמחשב. אחרי כמה זמן חזרתי שוב וניסיתי להבין מה הקטע. 
הבנתי שנלחצתי בגלל הכוח של התמונות ואיך אני אוכל להגיע לכוח ולרמה הזו, בקיצור הפחדים הרגילים שלי מצד שני האינטימיות הזו שהיא מביאה בצילומים שלה ריגשה אותי. האינטימיות הזו שלעיתים מטרידה עוברת בצורה מאד חזקה. למדתי על עצמי שאינטימיות בתמונות עושה לי את זה.

יש לי נטיה להמשך לצלמות ולא לצלמים כרגע. אולי זה בגלל שאני לומדת בקורס צילום לנשים ("נשים מצלמות" עם ליאור מן המדהימה), וכל ההוויה שם היא נשית לחלוטין... אולי אני מתחברת יותר למה שנשים מביאות ומראות, לאנרגיה הנשית... אולי. זה המצב כרגע, אני כמובן אמשיך לחקור ולבדוק את הנושא. אם אתם מכירים צלמים שמדברים באותה שפה של אינטימיות אני אשמח מאד לשמוע עליהם, אין לי ספק שיש!

גיליתי עוד צלמת מדהימה לאחרונה בשם "אנג'ליקה שר" www.angelikasher.com . הדבר הראשון ששימח אותי כשקראתי עליה זה שהיא התחילה לצלם בגיל 34! יש תקווה
אנג'ליקה מתעסקת בילדות וזה נושא שמאד מאד מדבר אלי. הילדות האבודה. קשה לי מאד לשחרר את הילדה שבי, אני מתמודדת עם זה יום יום. אני אמא, אני מבוגר שצריך להיות אחראי ולפעמים זה קשה.
אני מסתכלת עליהם לפעמים בקנאה, נטולי דאגות, חופשיים מחוברים כ"כ חזק לעצמם לרצונות שלהם, ויש הרבה התנגשויות – במקום שאני לא משחררת את הילדה.
כמה משקל יש לילדות, ההשלכות לעתיד, זאת התקופה הכי חזקה ומשמעותית, הם חווים כרגע את הזכרונות הכי חזקים שיהיו להם. איך אני משפיעה עליהם כאמא, כמה אני דופקת אותם, כמה אני בונה? 
כשאני מסתכלת על הצילומים שלה אני מרגישה ריחוק. ריחוק מהילדים האלו. קשה לי עם הריחוק הזה. אפשר לראות אותם אבל לא לגעת. כ"כ יפה.

ומאחר ואני לא מבקרת אמנות אני מצרפת מאמר שקצת מסביר על העבודות שלה:
 
אנג'ליקה שר מצלמת שגרה ריאליסטית מזווית מעט סוריאליסטית, כאשר צילומיה החדים והאסתטיים, תובעים מהצופה לנקוט עמדה כלפי הדמויות המצולמות. הסדרה הראשונה של שר-  FAMILY ALBUM, היוותה את הבסיס לסדרות ההמשך. התמה המרכזית בצילומיה הם המתחים בין נוכח ונעדר, זרות וזיכרון, תחושת השייכות והמקום. באמצעות טכניקה של קירור התצלומים, שרובם צולמו בישראל, מצליחה שר לבטא את תחושת שייכותה לארץ מול זיכרון ארץ מוצאה - ליטא. "13", סדרתה החדשה של שר, הינה סדרה ישירה, חשופה ובוטה יותר מקודמתה, ובמילותיו של האמן, המרצה ואוצר הצילום יאיר ברק:  "...בסדרה השנייה - 13, משתנים באופן מהותי היחסים בין המצלמה למצולמים. הישירות והחושפנות של הילדים הופכת כאן לריחוק בלתי מושג... מושאי הצילום אינם מתמסרים בקלות, הם מקיפים עצמם, פיסית ומנטלית במנגנוני הגנה. המצלמה נטענת בתפקיד חדש... כאן מופיע הצילום באחד מרגעיו המתסכלים והמרתקים ביותר."  בנוסף, התערוכה תציג חלק מעבודתה של אנג'ליקה בסדרה GROWING DOWN



---

אני אשמח לשמוע איפה אתם מוצאים את עצמכם מול הצלמות האלו, לקבל ממכם המלצות על עוד צלמים/ות, ציירים/ות...., שיתופים וכל דבר אחר שעולה על דעתכם @}

[פלונית_אלמונית*]

נסי את דיאן ארבוז http://diane-arbus-photography.com/
והישראלית מיכל חלבין http://www.michalchelbin.com/
אני מאמינה שתאהבי

[ההולכת_בדרכים*]

הי גולדי, תתחדשי על הבלוג!

אותי מאוד מעניין לקרוא על תהליכים של יצירה, על מה שמתרחש בפנים אצל מי שיוצר, על מקורות ההשראה, על מה שהיוצר מנסה לבטא דרך היצירה...
אני אשמח שתכתבי עוד... תודה לך על השיתוף, ועל החשיפה

[קן_לציפור*]

יקירתי, דיאן ארבוז מיד תופיע בניוזלטר הבא של נשים מצלמות
ואיזה יופי שהתחלת לתעד את התהליך.
אני עוקבת

[גולדי*]

אני מאמינה שתאהבי
הבנת את הראש. אני מאד אוהבת את שתיהן. את הלינק של דיאן ארבוז לא הכרתי היה ממש כיף לדפדף. תודה! אם יש לך עוד המלצות אני אשמח.

קיבלנו בקורס הנחיה לצלם את הרגע המשמעותי בחיינו. תיק כבד. לקח לי זמן לעכל ולעבד מלא רגעים משמעותיים בחיי אבל שום דבר מהדברים שעלו לא היה זה. עד שבמקרה הוא הגיע. הרגע. אחרי פרוסס משמעותי הבנתי שאני רוצה לצלם, וזה גם שם הפרוייקט את הפרידה שלי מילדות. אז כבר כמה ימים שאני חושבת על זה. מסתובבת מתוסכלת, לא יודעת מה בדיוק אני רוצה להגיד בנושא ושלא נדבר על איך.
ביום שבת בבוקר יצאתי עם שני הילדים לטיול בפרדס (תפסו אותי קוטפת אבוקדו מאיזה עץ וננזפתי קשות - פדיחות) לקחתי איתי את המצלמה למרות שממש לא הייתי במצב רוח לצלם, הייתי במן מוד כבד ומבולבל וחשבתי שבטח היא סתם תכביד עלי. בסוף הטיול הכושל שכבר ממש רציתי להיות בבית, הבן הקטן שלי התעקש לשחק באיזו ערמת חול ולא רצה לזוז ממנה. הבת שלי כבר חיכתה במכונית ועשתה לי תנועות של בואי כבר והוא בשלו: לא צה! התיישבתי לידו בחוסר אונים ופתאום ראיתי אותו. יושב לו לצד ערמת החול הענקית הזו, מוצא כל מיני אבנים, ממשש את החול, חופר וחוקר, לגמרי בעולם שלו... התחלתי לצלם. פתאום ראיתי גם את השמים המדהימים ואת הפרדסים שמאחור שעד עכשיו לא שמתי לב אליהם ואיך הם עוטפים אותו.... קליק.
חזרנו למכונית ומשם הביתה. בערב דיברתי עם בעלי על הפרוייקט וניסינו ביחד להבין איך אני יכולה להעביר את מה שאני מרגישה. פתאום נזכרתי בצילומים של הבוקר והלכתי להביא את המצלמה. כשהסתכלתי שוב על התמונה ראיתי את הקטנטן הזה שנראה מצד אחד כ"כ מתוק ותמים עסוק בשלו אבל באותו הזמן גם נראה כ"כ תלוש ומרוחק. משהו בתמונה הזו נגע בי. עוד לא יודעת ממש מה אבל נראה לי שיש לי קצה של התחלה.
פרידה מילדות – מה זה מעלה בכם? לאן זה זורק אתכם?
אני ממש אשמח לשמוע.

[חדוה_שפרעם*]

אהובה
כול מה שאת כותבת מרגש ונוגע, ממש כמו תצלום משובח. הדרך בה את מתארת את העובר עליך כול כך בשל בעיני... כמו שאת רואה החיים עצמם מלאי כוח להניע אותנו הלאה ממקומות שנראים לנו כתקועים.רק לעקוב כמו ילדה המשחקת בערימת החול אחריהם, זה הכול, פשוט, לא דורש יותר מדי חשיבה. אם תשימי לב לתהליך בו עברת תראי שזה בדיוק מה שקרה.
אקראיות לכאורה הפוגשת את לבינו הפתוח לרווחה, זה הכול.
המון אהבה, נראה שאת בדרך הנכונה.
חדוה

[ההולכת_בדרכים*]

הי גולדי, סופסוף הצלחתי להתקין את התוכנה הנכונה שהיתה חסרה לי במחשב ולהציץ בלינקים של הצלמות...
הייתי חייבת לראות בעיניים כדי להבין על מה את מדברת

אז ככה, קודם כל תודה שצירפת אותם, זה פתח לי פתח לעולם שפחות מוכר לי ומאוד מעניין!
על אלינור קרוצ'י קראתי פעם כתבה בעיתון וזכרתי שהיא עושה צילומים לא שגרתיים כאלה כמו לצלם את הגוף שלה בעירום אחרי ניתוח קיסרי, או את עצמה מורטת שערה מהפטמה וכאלה אני חייבת לומר שהתמונות עוררו בי תחושה קצת קשה וניסיתי להבין למה...
מצד אחד זה הכי אמנות בעולם לעורר רגש חזק בצופה בעזרת חשיפה כל כך טוטלית. מצד שני זה הרגיש לי כמו פרובוקציה כזו, כאילו היא עלתה על איזה קונספט שמעורר תגובה והצילום כבר בא יותר מתוך הקונספט ופחות מתוך העין והרגישות של האמן לרגע ולפנימיות שלו.
אולי זה היה לי קשה כי יש בתמונות אלמנט מציצני, ואולי כי הן מתארות סיטואציות שנחשבות קשות (למשל ריב עם בעלה, או ילדים בוכים), אולי הצילום בסגנון הזה עשה לי תחושה שהיא מצד אחד חושפת הכל וכאילו עוברת תהליך מאוד עמוק, ומצד שני יש בזה משהו אטום, קר, לא עדין ולכן לא באמת נוגע...
ועם זאת אני מאוד מעריכה את העבודה שלה, ברור שמדובר במשהו יוצא דופן שמשפיע חזק על אנשים ובטח שעל נשים!
מעניין אותי מה את אומרת על זה ומה יגידו הקוראות פה בדף... יש מצב שאחרות ממש מתחברות לזה, מתרגשות מזה ונתרמות מאוד מסוג כזה של אמנות.

בהמשך מבטיחה להתייחס לצלמות הנוספות, וגם ללינקים ששמה פלונית אלמונית @}

[פלונית_אלמונית*]

יש כמובן גם את סאלי מאן
http://www.artnet.com/Artists/ArtistHom ... [po]artist id[/po]=11072&page tab=Artworks for sale

בטח אזכר בעוד...

[ההולכת_בדרכים*]

תודה פלונית אלמונית @}
<במרגיעון שמופיע לי עכשיו כתוב הסבר פנים על פני הסתר פנים ... תתני לנו רמז מי את? >

[פוקסיה*]

הי גולדי,בעקבות ההמלצות שלך התעמקתי בעבודות של אלינור קרוצ'י- אכן הן לא פחות ממטלטלות. חלקן עשו לי תגובות פיסיות חזקות.(אחת מהן היתה ממש בחילה..). היום, אני יודעת, שכשאני חווה משהו פיסי בגוף, בזמן שאני צופה בתמונה מסוימת, או ביצירת אומנות מסוימת, או גם ברגע של דיאלוג מאד מסוים, אני יודעת שהגוף שלי מאותת: עצור- טלטלה! רגע של גילוי, אמת לפניך. באותה שניה, אני מנסה שלא להסביר את הרגע אלא רק לחוות ולספוג באומץ. בשניה הבאה, אני כבר בהסברים ובניתוחים הכרורגיים...אז קודם כל תודה לך שהבאת את העבודות הללו אלי. וגם לי יש שאיפה שאוכל לגרום לי ולאחרים את אותו רגע של עצירה. את יודעת, מזל שאנו לא יודעות את המתכון לזה, אחרת היה הולך כל הקסם... נפגש.

[ההולכת_בדרכים*]

הצצתי עכשיו באתר של אנג'ליקה שר, בתמונות של הילדים שהיא מצלמת. מעניין...
בהרבה תמונות הילדים נראים עצובים ורציניים כאלה, כל אחד לעצמו, כאילו כל כובד הקיום מונח עליהם... וזה ללא ספק מעורר רגש
לא הצלחתי לראות בתמונות האלה את הילדים כ נטולי דאגות, חופשיים, מחוברים כ"כ חזק לעצמם לרצונות שלהם , אלא להיפך
מסקרן אותי לראות את התמונות שאת צילמת בפרדס... יש מצב לאיזה לינק?

_פרידה מילדות – מה זה מעלה בכם? לאן זה זורק אתכם?
אני ממש אשמח לשמוע._
הממ... אני אחשוב על זה!

[ההולכת_בדרכים*]

פרידה מילדות... מבחינתי זה הגעגוע למשהו שהיה ולעולם לא יחזור, ובמקביל ההסכמה להתבגר, להשתנות, להפרד ולהמשיך הלאה למקום חדש.
כשהייתי ילדה דווקא רציתי כבר להיות גדולה, עם כל העצמאות וההרפתקה שיש בזה, אבל כמובן שממרומי הבגרות יש בי לפעמים רצון לחזור לילדות
לתקופה שכל החיים עדיין לפניך, לראשוניות הזו, לחופש, וגם לחוויה הפיזית הכיפית של גוף קל, קטן, גמיש וזריז.

את הקושי להפרד מהילדות אני חווה חזק דרך הילדים שלי, אני כל הזמן משתאה על הזמן שעובר מהר ועליהם שגדלים, ויש בי מקום שרוצה לעצור את הזמן, מקום שמתגעגע אליהם בתור קטנים יותר, ולא כי הם פחות מקסימים עכשיו אלא פשוט כי היה משהו מופלא ואיננו עוד, הוא הולך ומתמסמס לו בנבכי העבר, ומה לעשות שקיים בי צד שרוצה להיאחז בו.

[פוקסיה*]

מוזר, במקום מסוים אני דווקא מרגישה הפוך. יש בי רצון חזק "להשלים את ילדות" ולא ממקום של אחיזה או חוסר רצון להתנתק ממשהו , אלא דווקא מרצון של להשלים משהו שחסר (או שהגוף שלי כבר לא זוכר שיהיה).להתחבר לחלקים ילדותיים שאני מרגישה שחסרים לי בתור בוגרת. אני חושבת שאני מדברת על קלילות, שמחה שטותיות ופתיחות (כזו שיש לילדים). אני מאמינה שאני כל הזמן הולכת עם כל הגילאים בתוכי (ילדה, אישה וזקנה) והייתי שמחה לפגוש יותר את זו עם התלתלים....

[אנונימי]

הנה צלמת שאני מאוד אוהב (ומכיר...)
הדס תפוחי

[גולדי*]

כבר יומיים עם שפעת . סמרטוט נראה טוב ממני. }

[נעה*]

אוי גולדי הכי החלטתי להגיב כשראיתי שאת עם שפעת..גם אני כמה מביך ומבאס להיות מצוננת וחולה במזג אויר שכזה ..אפילו לא חורף
בכל אופן
מזמינה אותך לבלוג הצילום שלי
http://noa-photographer.blogspot.com/
אמא צלמת
הפצ'י
הכנתי תה ג'ינג'ר אמרו לי שזה עוזר...

[קן_לציפור*]

הי נעה, אהבתי את הבלוג הצילומים, את השילוב בין בלוג לצילום.
תודה

[ההולכת_בדרכים*]

הי נעה, התחלתי לקרוא את הבלוג שלך, הרעיון מקסים והכתיבה מרגשת @}
<היה כיף לראות שם את רות שר שלום המהממת >

[ההולכת_בדרכים*]

וגולדי יקרה - אני מקווה שתבריאי מהר ותשובי לכתוב

[גולדי*]

נעה יקרה
הרגת אותי עם הבלוג שלך!!! יש לי המון מה להגיד לך, לא יודעת מאיפה להתחיל. כל פעם כשאני נתקלת במשהו אמיתי ונוגע הגוף שלי מתרגש. וזה מה שקרה שהתחלתי לקרוא את הדברים שלך. את כותבת ברגישות מדהימה והמילים שלך עוברות בקו ישיר אל הלב. קראתי ובכיתי המשכתי וצחקתי. מרגישה את כל מה שכתבת ומאד מזדהה.
מעבר לזה את פוגשת אותי בשלב שבו אני אמורה לתרגם רגע מהחיים לתמונה ואת עושה את זה כ"כ יפה. אני לומדת ממך הרבה. לומדת פשטות, לומדת את היופי בפשטות.

ההולכת בדרכים בקשה ממני לצרף תמונה מאותו רגע שתיארתי למעלה ודי התלבטתי לגבי זה. האם לחשוף משהו שהוא עדיין רק בשלב הרעיון, האם זה נכון לי? לא יודעת אם אני מוכנה לביקורת בשלב כ"כ מוקדם אבל אחרי שראיתי את הבלוג שלך, אני אומרת ססאומו נמאס לי כבר מהחששות האלו. אני קופצת למים. מודה לך מקרב לב. (חוץ מזה אנחנו שכנות לא? אשמח לשבת איתך לקפה מתישהו).

לפוקסיה
את יודעת, מזל שאנו לא יודעות את המתכון לזה, אחרת היה הולך כל הקסם...
אחלה משפט!

הולכת
_הצצתי עכשיו באתר של אנג'ליקה שר, בתמונות של הילדים שהיא מצלמת. מעניין...
בהרבה תמונות הילדים נראים עצובים ורציניים כאלה, כל אחד לעצמו, כאילו כל כובד הקיום מונח עליהם... וזה ללא ספק מעורר רגש
לא הצלחתי לראות בתמונות האלה את הילדים כ נטולי דאגות, חופשיים, מחוברים כ"כ חזק לעצמם לרצונות שלהם , אלא להיפך
מסקרן אותי לראות את התמונות שאת צילמת בפרדס... יש מצב לאיזה לינק?_
כנראה לא הסברתי את עצמי נכון. הילדים בתמונה של אנג'ליקה שר באמת רחוקים מלהיות נטולי דאגות וחופשיים.... התכוונתי שכך אני בתפיסה הילדית שלי רואה את הילדות. אני יודעת שזאת אשליה ושיש לקטנטנים האלו דאגות משל עצמם, אני חווה את זה עם הבת שלי ולומדת ממנה המון. אני מתבגרת לאיטי...

אני מצרפת 2 תמונות מהטיול בפרדס, חשבתי שאולי אני אוכל להתחמק...

http://picasaweb.google.com/goldidaff/g ... 6908031010
http://picasaweb.google.com/goldidaff/g ... 6824708146

וגולדי יקרה - אני מקווה שתבריאי מהר ותשובי לכתוב
תודה מתוקה אחת. מרגישה הרבה יותר טוב היום.

[נעה*]

גולדי תודה!
בונוס - אלינור היא חברה שלי..אשלח לה את מה שכתבתן עליה זה בטח ישמח אותה לקבל פידבק מהארץ...

[אנונימי]

גולדי- תמונות מקסימות
ונעה-בלוג מקסים...
הנה כתבה יפה של צלם בשם נינו הרמן
כותב בצורה מרגשת לדעתי...

[בתנועה_גלית*]

גולדי, הגעתי לדף הזה ממש במקרה. אני אוהבת מאוד אומנות ובייחוד צילום וציור, לא עוסקת בזה (כן קצת מציירת). אבל חושבת שיודעת לזהות דברים טובים, איכותיים בתחום האמנות (עבדתי גם עם צלמים פעם). אני כותבת לך כי חשוב לי להגיד לך שהתמונות שלך ממש טובות. מכל הבחינות. יש בהן עומק ורגש וקומפוזיציה טובה. התמונות שלך מדברות, הן לא פלקטיות ולא טכניות, אלא אישיות, בלי יותר מדי התחכמויות וקשקושים (אגב, לדעתי כדאי להמעיט בשחור לבן ואפקטים למיניהם-בעיני זה מקלקל אלא אם יודעים ממש איך לעבוד עם זה), פשוטות, נוגעות ללב. מאוד מאוד אהבתי. ויותר מחלק מהצלמות ששמת כאן קישורים שלהן. יש לך את זה!

[ההולכת_בדרכים*]

הי גולדי גם אני רציתי לומר שהתמונות נהדרות! שמחה מאוד שבהתלבטות אם לחשוף החלטת שכן @}
חוצמזה שהילדים שלך נראים כאלה מקסימים

התמונה שהבן שלך משחק בערימת החול מזכירה לי כמה לפעמים אפשר לקנא בקטנים האלה שהם מסוגלים להתרכז ככה בפרטים הקטנים של הקיום, לחקור ככה ערימת חול כמו היתה עולם ומלואו, לראות אותה מעבר לבנאלי, להרגיש את המרקם המיוחד שלה... ואילו אנחנו המבוגרים לרוב צריכים איזו מדיטציה טובה או איזה עישון טוב כדי להיזכר ולהכנס למצב הזה

מאוד מאוד אהבתי את תמונה מספר 5 שהילדים ביחד בסלון, את תמונה מספר 7 שהם בחדר השינה, בעיני עובר שם משהו חזק על מה זה להיות אחים, מעבר לכך שהן פשוט יפות. גם הפורטרטים מספר 9 ו- 10 מדהימים, יש להם עיניים מלאות נשמה לילדים האלה, שיהיו בריאים

נעה, כתבת שאלינור חברה שלך, איזה מגניב! מה הקשר שלה לישראל?
אם כבר את מעבירה לה פידבקים אז אני רוצה להוסיף שאני חושבת הרבה על התמונות שלה, על האומץ שלה לחשוף שלדעתי ממש נותן השראה ומשחרר,
על ההשפעה הגדולה שהיא הצליחה ליצור על הרבה אנשים עם הצילומים האלה. אז נכון שציינתי שלפעמים התמונות קונספטואליות מדי לטעמי, אבל קודם כל יש ביניהן גם רבות שהן מוצלחות בפני עצמן מעבר לקונספט, ושנית הקונספט אכן מעורר מחשבה לאורך זמן... עובדה!

[ההולכת_בדרכים*]

harmony , איזה יופי שהזכרת את נינו הרמן, הוא באמת אחלה צלם, אני אוהבת את הקטע שהוא פיתח של צילום רחוב, מקסים בעיני!
הנה עוד מאמר שווה שלו

[אנונימי]

איזה יופי של מאמר
הכתיבה שלו פשוט מרגשת כל פעם מחדש
ומראה איך הדרך הרוחנית וההתחברות ללב יכולים להגיע מכל כל הרבה דברים שונים-
צילום,ציור,כתיבה...
דרכו ודרך הכתבות שלו התחלתי להסתכל יותר על תמונות ומה שעומד מאחוריהן
ואז ראיתי את הדף הזה

[גולדי*]

בשבוע שעבר נסעתי לת"א, (אני נוסעת פעם בשבוע אחרת אני לא נושמת), לשוק הפשפשים במטרה למצוא תמונות ישנות של ילדים ולראות איך זה משפיע עלי. למה אני נמשכת. המוכר הלא ממש סבלני, הוריד לי מהמדפים ארגזים מלאי תמונות שמחולקים לפי מחיר שנע משקל לתמונה ועד 200$. זה היה מדהים. ערמות ערמות של תמונות מכל הזמנים. כל תמונה מספרת סיפור אחר - מאד מרגש מעניין ומציצני משהו... אחלה רעיון להשראה. אני וחברה שלי פישפשנו שם שעות בטרוף. בסופו של פשפוש הבנתי שהתקופה שהכי עושה לי את זה היא התקופה שלי, כמה מפתיע, שנות ה-70. אז אני אלך קצת לפשפש בתמונות אצל אמא ....

לבתנועה גלית ולהולכת היקרות תודה על מה שכתבתן. ממש מחמם את הלב (למרות שנשבעתי לא להיות מושפעת ממה שכותבים לטוב או לרע, קשה לא להיות )

לנעה - היה נעים להכיר וד"ש חמה לאלינור מכולנו.

harmony - יש להדס תפוחי אחלה תמונות (אהבתי בעיקר את הפורטרטים) וגם הגעתי במקרה לאיזה קטע וידאו חזק שהיא מצלמת בשוק הכרמל.... מומלץ. עוד המלצות יתקבלו ממש בברכה.
ולגבי נינו הרמן - הוא צלם אורח במפגש הקרוב של 'נשים מצלמות' ביפו לכל מי שמעוניין אני מצרפת לינק: http://www.womenphotographing.co.il/בין ... נאות-צילום

[נוצ'קה*]

הי גולדי וכולם!
אני עוקבת אחרי הדף והוא מרתק ,נותן לי השראה גדולה, דרך הלינקים השונים נפתח לי עולם ישן-חדש, נוגע במקומות עדינים בפנים ומעורר מחשבות מהותיות על חיי אז תודה!
רציתי לשתף ולהמליץ על סרט שמתקשר לי לנושא הדף, במקרה בעת זיפזופ נפלתי על סרט - בתו של שומר הזיכרון. מסתבר שמבוסס על ספר
http://www.text.org.il/index.php?book=07020520 (איך אני הופכת את זה לקישור?)
ד"ר הנרי מקבל מתנה מאשתו מצלמה, הוא נדבק בחיידק הצילום והמצלמה הופכת בעצם להיות "אשת סודו", הוא בונה לו סטודיו בצמוד לבית ולאורך כל הסרט הצילום נארג בתוך הסיפור (אני לא אכנס לעוד פרטים כי לא רוצה לכתוב ספוילרים..)

[גולדי*]

אני מתלבטת אם לקרוא את הספר או לראות את הסרט. מה את אומרת?

[נוצ'קה*]

קשה לי להמליץ לך כי במקרה הזה גיליתי את הספר רק בדיעבד.
בדרך כלל בסרטים שמבוססים על ספר אני מעדיפה קודם לקרוא את הספר, כי זו היצירה המקורית וכשהופכים לסרט יש כבר הרבה תוספות ופרשנויות שקורות באופן טבעי מעצם זה שיש תסריט, במאי, שחקנים, צילום, מוזיקה... ואז לפעמים זה מוצלח ולפעמים לא.
עכשיו שאת שואלת מעניין אותי לקרוא גם את הספר, כדי לראות איך ואם עובר כל היבט הצילום דרך הכתב. ככה שזה גם מעניין הפוך

[נעה_זני*]

כמובן אני ממליצה לכולן להתסכל על נאן גולדין אמא של כל הצלמות .
http://www.artcyclopedia.com/artists/[po]goldin nan[/po].html
nan goldin
שווה למי שלא מכירה להכנס אל נבכי הצילומים שלה
מרגשת מרתקת מראשונות הז'אנר
ממש הסטוריה עתיקה של הצלמות ועדיין אם לא פגשתן ..

[גולדי*]

נעה, הקדמת אותי, בדיוק רציתי לכתוב עליה. התביישתי מעצמי ששכחתי אותה , היא בעצם ההשראה לשם גולדי... .

בפעם הראשונה שקיבלתי את הספר שלה לא ידעתי כ"כ איך לאכול אותה. מצד אחד התמונות לא הכי קלות לצפייה ומצד שני ממגנטות. הסתכלתי שעות על התמונות שלה וניסיתי להבין מה עושה אותן כ"כ חזקות.
אני חושבת שזה שהיא הצליחה להגיע לכזאת רמה של אינטימיות עם המצולמים, החופש הזה שהיה לה, בתור אחת שגרה וחווה איתם את חיי היום יום, לכוון את המצלמה בלי שאף אחד ירגיש מאוים או נבוך וכמובן זה שהיא צלמת מדהימה, כל אלו עושים את התמונות שלה כ"כ עוצמתיות בעיני.
התמונות של אלינור קרוצ'י מאד מזכירות את הסגנון של נאן גולדין, היא יוצאת לצילום מאותו מצב של פתיחות ואינטימיות עם המשפחה שלה וזה מאד חזק ומורגש בתמונות שלה.
אין ספק שחייבת להיות אינטימיות עם מי שאתה מצלם.

[גולדי*]

הבת שלי בת ה-7 חיה לה בזמנים אלו בעולם של פיות. היא קוראת לעצמה חורף. פית החורף ויש לה כוחות מיוחדים. הכל התחיל מזה שכל פעם שנפלה לה שן למחרת בבוקר חיכתה לה "מתנה מהפיה". ואז יום אחד היא החליטה לשלוח לפיה מכתב כי היו לה המון שאלות שהיא רצתה לברר איתה. אז היא כתבה מכתב ושמה אותו בתיבת הדואר. כל יום אחרי הצהרון היא רצה לתיבת הדואר ובדקה אם הגיע מכתב תשובה. וכל יום היא שואלת אותי למה היא לא עונה לה. בסוף לא עמדתי בזה יותר, קניתי ניירות מכתבים של פיות, עט זהובה ועניתי לה בכתב מיוחד של פיות . קראתי לפיה קוהלין ואפילו צרפתי תמונה. מאז התחיל מן קטע כזה של התכתבויות בינה ובין הפיה (כמובן ששמרתי על כל המכתבים). פשוט הכי חמוד בעולם. יום אחד היא אומרת לי אמא נכון שאת לא קוהלין, זה לא את שכותבת לי, נכון? עניתי נכון והיא אמרה: אני מאמינה לך. אוי הרגשתי רע, אבל מצד שני לא רציתי לאכזב אותה. חשבתי מה לעשות ואז החלטתי (בהתייעצות עם בעלי) לשלוח מכתב שבו הפיה אומרת שהיא עוברת מקום והיא לא תוכל לכתוב בזמן הקרוב. פחדתי מאכזבה קשה, אבל לא, היא לקחה את זה די בקלות להפתעתי. בקיצור מאז היא מדמיינת שהיא פיה .
למה אני מספרת את כל הסיפור הזה.. גם כי אני מתה על הראש שלה וגם בגלל שלאחרונה היא התחילה לבנות לעצמה כל מיני חדרים מיוחדים ומאד משקיעה בעיצוב שלהם .
הנה שתי דוגמאות:
חדר מאולתר 1: http://picasaweb.google.com/goldidaff/Z ... 7424171314
אחרי כמה ימים חדר מאולתר 2: http://picasaweb.google.com/goldidaff/Z ... 4028439330
ואז אני גם נתקלת במכתב הבא שמונח על השואב אבק:
אמא ואבא אסור לחם להיכנס כי זה עולם הילדים: http://picasaweb.google.com/goldidaff/Z ... 9525290882

המכתב הזה שהיא כתבה היה כ"כ חזק, כאילו היא מרגישה אותי. הגבול הזה שהיא שמה: זה עולם הילדים! זה לא מקום בשבילך, את כבר לא שייכת. תתבגרי כבר אמא!!!!!
אז אני הולכת להיות רק צופה מהצד ושומרת על המקום הזה רק בשבילה.
ילדה חכמה ואהובה שלי, אני לומדת ממך המון

[ההולכת_בדרכים*]

וואו, איזה תמונות, חבל על הזמן! לדעתי ממש מצדיק סדרת צילום שלמה "עולם הילדים" הזה

שמעי, שברת לי את הלב עם זה שלא סיפרת לה, כמה תמימות יש בילדים האלה... אני לא זוכרת את עצמי ככה מאמינה לשטויות של מבוגרים
והקטע שהיא כתבה "לחם" לא להכנס לעולם הילדים... אולי זה קשור? כאילו הלכת איתה רחוק מדי בעניין של המשחק בין דמיון למציאות?
את יודעת, לפעמים אני מגזימה קצת במשחקי דמיון עם הבן שלי (בן 5), נניח הוא אומר משהו על חיה מפחידה ואני משחקת אותה נבהלת באמת...
ואז הוא עוצר אותי "אבל אמא, בחייך, זה רק במשחק", כאילו הוא צריך לדעת שאני שומרת על איזה קשר עם המציאות

[גולדי*]

אולי זה קשור? כאילו הלכת איתה רחוק מדי בעניין של המשחק בין דמיון למציאות?
זה בדיוק מה שהרגשתי. שהלכתי רחוק מידי. היתה מישהי שאמרה לי אפילו שאני חודרת לה לפרטיות, עד כדי כך (זה ממש זעזע אותי כי ממש לא חשבתי על זה). מצד שני הייתי באותו זמן בטיפול, בעקבות היחסים המורכבים שיש לי עם הבת שלי, כל העירבובציה הזאת..., והיא טענה שהבת שלי יודעת דיפ דאון שזו אני והיא משחקת את המשחק. לא יודעת מה היה נכון ואם היה נכון לענות לה. ברגע שהיא התחילה להתעסק בשאלה של מי כותב הרגשתי שזהו אני חייבת לעצור את זה.
ברור שהיא תדע מזה יום אחד, מקווה שהיא לא תכעס עלי

[פרח_הלימון*]

גולדי,רציתי להגיד לך שהצילומים של מאוד יפים,מרגשים וחזקים . (הילדים שלך מתוקים להפליא,ובעקבות הסיפור,מאוד אהבתי את בנך וערמת החול)
רציתי להכיר לך את הצלם שהכי השפיע עלי ושמו לארי קלארק הידוע בכינוי טולסה (Larry Clark - Tulsa)
השנה 1993 המקום המדרשה לאמנות בית ברל ,המורה,בועז טל מראה לנו בחדר חשוך צילומים של לארי קלארק אני..הפסקתי לנשום.
הצלם הזה התחבר עם נערים ונערות ילדי רחוב,וצילם אותם בטכניקה מיוחדת רק ש/ל . הצילומים שלו מטלטלים ומדהימים
לגבי צלמות שמצטלמות בעירום וחושפות את עצמן לחלוטין ,קצת קשה לי עם זה. באיזה שהוא מקום נראה שהן מחפשות קצת תהילה ופרסום בעקבות זה
ואשמח לשמוע שאני טועה ושזה נובע ממשהו עמוק ואמיתי

[פרח_הלימון*]

ThumbImage01]עוד צלם שאני מאוד אוהבת VForm[/po]&CT=Album
cartier bresson

[עשב_השדה*]

פרח
רק רציתי לומר שהנרי קרטייה ברסנס
הוא ממש לא עוד אחד
ובטח לא לזה התכוונת (-:
בעיניי הוא מסטר ברמה של ליאונרדו דה וינצ'י

[פרח_הלימון*]

בעיניי הוא מסטר ברמה של ליאונרדו דה וינצ'י לגמרי


_הוא ממש לא עוד אחד:-)
ובטח לא לזה התכוונת ככה זה שמניקים ,שוכחים דברים חשובים

[נעה_זני*]

מה מעליב ב'עוד צלם'? עוד אחד ועוד וככמה שיותר יותר טוב .
הכל בראש..

[גולדי*]

אני רוצה להודות לכול "מצרפי הלינקים". מאחר ונכנסתי לעינייני הצילום בצורה רצינית רק לפני שנה חסר לי המון ידע. כל לינק כזה פותח עולם ומלואו עבורי. אז שוב, תודה
גיליתי אחלה מגזין צילום אינטרנטי שנקרא "קומפוזיציה". אם עדיין לא סיירתם שם אז ממש מומלץ... http://www.composition.co.il/.

[ההולכת_בדרכים*]

אני רוצה להודות לכול "מצרפי הלינקים"... כל לינק כזה פותח עולם ומלואו עבורי. אז שוב, תודה
מזדהה

הייתי באותו זמן בטיפול, בעקבות היחסים המורכבים שיש לי עם הבת שלי, כל העירבובציה הזאת..., והיא טענה שהבת שלי יודעת דיפ דאון שזו אני והיא משחקת את המשחק.
אני גם חושבת...

_לא יודעת מה היה נכון ואם היה נכון לענות לה. ברגע שהיא התחילה להתעסק בשאלה של מי כותב הרגשתי שזהו אני חייבת לעצור את זה.
ברור שהיא תדע מזה יום אחד, מקווה שהיא לא תכעס עלי_
אני חושבת שאם הייתי מגיעה למצב, הייתי מודה שזו אני ומסבירה למה שיחקתי את המשחק.
בעיני חשוב לתת לילדים תחושה שהם יודעים לקרוא את המציאות ויודעים מה קורה במציאות, זה בונה המון בטחון עצמי - כך הם לומדים לסמוך על עצמם ועל האינטואציה שלהם, ומפתחים את התחושה שהם יודעים איפה הם חיים, מה קורה סביבם, ולמה אפשר לצפות בתוך כל הכאוס הזה שנקרא החיים על פני האדמה... כשהיא תגדל ותגלה, אני בטוחה שהיא לא תכעס עלייך, הרי ברור שכל כך אכפת לך ממנה, איך היא יכולה לכעוס???
אבל בעצם למה לחכות? לא עדיף לגלות כבר עכשיו ולזכות בכל היתרונות שציינתי קודם?

[גולדי*]

הולכת יקרה
סיבכת אותי. חשבתי הרבה על מה שאמרת אבל אני עדיין לא סגורה על זה שהייתי צריכה לספר לה. אני חושבת שבמקרה הזה הבת שלי היתה כועסת עלי שהרסתי לה את המשחק...

בעיני חשוב לתת לילדים תחושה שהם יודעים לקרוא את המציאות ויודעים מה קורה במציאות, זה בונה המון בטחון עצמי
המציאות שלה כאן והיא מתמודדת איתה ביום יום: בתור אחות גדולה לאח קטן שלוקח לה נתח גדול מתשומת הלב, מבחינה חברתית בלימודים.... אני חושבת שאת הבטחון היא מקבלת בידיעה שאוהבים אותה שאנחנו פה בשבילה גם כשהמציאות לא תמיד קלילה וזורמת כמו שהיא היתה רוצה ואני מאמינה שהיא תסמוך על עצמה אם אנחנו נדע להעביר לה את התחושה שאנחנו סומכים עליה.

את חושבת שנכון לחבר אותם למציאות תמיד? אז איפה הפאן בלהיות ילד?
זה מעלה לי לי זכרון ילדות חזק מלילות סדר פסח אצל סבא וסבתא שלי: סבא שלי מתחיל להקריא מהאגדה את הקטע שמבשר על בואו של אליהו הנביא: שפוך חמתך אל הגויים (עד עכשיו המשפט הזה מרעיד אצלי משהו) תוך כדי הקריאה שולחן האוכל מתחיל לרעוד, הכוס של אליהו מתרוקנת בחצי, ואבא שלי שואל אותי אם אני מרגישה את משב הרוח של הגלימה שלו כי הנה, הוא ממש עבר פה הרגע ואז... בום נשמעת דפיקה חזקה..... ומחוץ לדלת מחכה לי מתנה מאליהו.
כל הסיפור לקח כמה רגעים, רגעים שבהם רעד לי הפופיק אבל נהנתי בטרוף (אולי אני משוגעת?)

[נעה_זני*]

היי
העלתי בלוג על אומנות ,פעם היה לי זמן פנאי ולא הייתי צריכה להאכיל אף אחד ,גם אני בקושי אכלתי ,הייתי אומללה אבל יצירתית ...
http://noa-photographer.blogspot.com/

[גולדי*]

העלתי בלוג על אומנות ,פעם היה לי זמן פנאי ולא הייתי צריכה להאכיל אף אחד ,גם אני בקושי אכלתי ,הייתי אומללה אבל יצירתית ...
הלוואי עלי האנרגיות היצירתיות האלו שיש לך גם כשאין לך זמן פנוי ... מאד אוהבת את מה שאת עושה ואיך שאת חושבת.

פרוייקט - תמיד היתה לי בעיה עם המילה הזאת. איך שאני שומעת את המילה פרוייקט אני נסגרת וכל החשק לעשות משהו נעלם . אני עכשיו בתחילתו של פרוייקט כזה שנקרא פרידה מילדות.
בקורס המנחות קוראות לזה מסע ובהתחלה זה דוקא די עבד עלי, ראיתי בזה משהו חוויתי, מלהיב, הרפתקני אני יוצאת למסע. אבל הנה אני שוב תקועה. והמילה פרוייקט עולה שוב. רק מלחשוב על זה אני נהיית עייפה.
היום הצגנו את העבודות הראשונות שלנו, תחילת המסע. תליתי את התמונות סיפרתי ודיברנו עליהם, צרפתי גם כמה תמונות חדשות שצילמתי (אני אצרף אותם בהמשך) ואז חזרתי הביתה והרגשתי ריקנות. אותה תחושה מוכרת של חוסר חשק ואנרגיות להמשיך.
אני יודעת שאני אמורה פשוט להמשיך לצלם אבל כאילו נגמר לי הכוח. כשהורדתי היום את התמונות מהקיר זרקתי לחדוה שאני מרגישה תקועה, שאני לא יודעת איך להמשיך והיא ענתה לי: תסתכלי על התמונה שצילמת את הבן שלך משחק לו בערמת חול. את חושבת שאכפת לו מה ייצא, אם יצא טוב או יפה ? פשוט תעשי כמוהו... תשחקי.
מקווה שזה סתם יום כזה של נפילת מתח. אני באמת לא יודעת איך להמשיך מכאן, אולי פשוט אני אלך לישון ומקווה לקום עם אנרגיות חדשות ולהמשיך במסע.

http://picasaweb.google.com/goldidaff/g ... 5211448050
http://picasaweb.google.com/goldidaff/g ... 8194271602
http://picasaweb.google.com/goldidaff/g ... 4603262946
http://picasaweb.google.com/goldidaff/g ... 7921795842

[ההולכת_בדרכים*]

הולכת יקרה סיבכת אותי
סליחה סתם הגיגים, לא בשביל לסבך אף אחד

חשבתי הרבה על מה שאמרת אבל אני עדיין לא סגורה על זה שהייתי צריכה לספר לה. אני חושבת שבמקרה הזה הבת שלי היתה כועסת עלי שהרסתי לה את המשחק...
את מכירה את הבת שלך יותר טוב ממני, סומכת עלייך שעשית את הדבר הכי מדויק לאותה נקודה בזמן.

אני חושבת שאת הבטחון היא מקבלת בידיעה שאוהבים אותה שאנחנו פה בשבילה גם כשהמציאות לא תמיד קלילה וזורמת כמו שהיא היתה רוצה ואני מאמינה שהיא תסמוך על עצמה אם אנחנו נדע להעביר לה את התחושה שאנחנו סומכים עליה.
ברור. אני פשוט רציתי להדגיש פן מסוים של בטחון שאפשר לטפח (אצל ילדים ובכלל) - הבטחון שמה שאני מרגישה באינטואיציה/ רואה/ מבינה
הוא נכון ומציאותי, ולא "סתם" בדמיון שלי.

את חושבת שנכון לחבר אותם למציאות תמיד? אז איפה הפאן בלהיות ילד?
אני חושבת שאין דבר בחינוך ילדים שהוא נכון תמיד. התייחסתי ספציפית למקרה הזה שבו אני (באופן אישי ולא מחייב אף אחד אחר) הייתי מעדיפה לגלות ששיחקתי קצת בפיות במקום לענות תשובה שהיא לא האמת. ולא בגלל שהאמת היא תמיד קדושה או שאני צדיקה כזו גדולה, אלא רק בגלל שיש לי רגישות מסוימת למקום הזה שבו ילדים הם כל כך תמימים ומאמינים לכל מילה שלנו, ואני משתדלת להצדיק את האמון הזה שלהם.

כל הסיפור לקח כמה רגעים, רגעים שבהם רעד לי הפופיק אבל נהנתי בטרוף (אולי אני משוגעת?)
לא נראה לי שאת משוגעת יכולה להבין למה נהנית... אבל זה היה משהו של פעם בשנה, כמו סנטה קלאוס כזה, משהו שנטוע בתרבות של עם שלם וכולם משחקים את המשחק בהנאה. לעומת זאת ההתכתבות עם הפיה היתה לאורך זמן וגם קטע פרטי שלכן, זה נראה לי קצת אחר.
אבל מה אני יודעת? לי אין אף זכרון כזה כילדה ואולי אני פשוט לא יודעת מה הפסדתי

---

התמונות שהוספת מקסימות!

נראה לי שהעייפות והריקנות שאת מספרת עליהם הם חלק מאיזה דפוס עתיק שחוזר ומטריד והורס גם את הדברים הכי כיפיים,
כמו איזה איש ביקורתי וספקן שיושב לו בפנים וחייב להוריד את מפלס ההתלהבות, שחס וחלילה לא יקרה איזה אסון...

אני חושבת שחדוה צודקת - הכי טוב להתייחס למה שאת עושה כאל משחק - זו יכולת שלכולנו היתה זמינה כילדים ורובנו איבדנו כשהתבגרנו.
זה דווקא נשמע כמו כיוון טוב להמשך החקירה הזו של נושא הפרידה מהילדות...
אולי אנחנו מתבגרות ונפרדות מהילדות ומהילדותיות, אבל יש איכויות ילדיות שתמיד יכולות להמשיך לחיות בתוכנו, גם כשנהיה זקנות

לילה טוב zzz

[גולדי*]

_נראה לי שהעייפות והריקנות שאת מספרת עליהם הם חלק מאיזה דפוס עתיק שחוזר ומטריד והורס גם את הדברים הכי כיפיים,
כמו איזה איש ביקורתי וספקן שיושב לו בפנים וחייב להוריד את מפלס ההתלהבות, שחס וחלילה לא יקרה איזה אסון..._
את מבינה למה את מסבכת אותי, כי אני מאד מתחברת למה שאת כותבת

העייפות היא לגמרי דפוס. זה קול ישן נושן שמלווה אותי וקשור לתחום היצירה (ולפעמים גם באמהות, רק שם אין מצב שאני אקשיב).
קול שאומר שאני לא מספיק ולמה כל המאמץ. ופתאום כל מה שאני עושה, כל התמונות שאני מצלמת נראות לי סתמיות וחסרות משמעות.
אתמול לפני השינה פתחתי את "רצות עם זאבים" (בטוחה שכולם מכירים), היא מדברת שם על זיהום הנפש הפראית ומדברת בין היתר על פחד מכשלון ומסבירה: "פחד מכשלון" הינו אחת הקלישאות שאינן מתארות באמת את מה שאשה פוחדת מפניו באמת.
לרוב, לכל פחד בודד שלושה חלקים: חלק אחד הינו משקע מהעבר (שלעיתים קרובות הוא מקור לבושה) חלק נוסף הוא חוסר ודאות ביחס להווה, והחלק השלישי הוא פחד מתוצאה עלובה או השלכות שליליות על העתיד.
ביחס לחיים היצירתיים, אחד החששות השכיחים ביותר אינו בדיוק פחד מפני כישלון, אלה פחד להעמיד את היכולת במבחן. תהליך החשיבה הוא משהו כזה: אם תכשלי תוכלי לקום ולהתחיל מחדש, לפניך הזדמנויות אין-סופיות, אבל מה עם תצליחי, ורק במידה בינונית? מה אם לא משנה כמה תנסי, תגיעי להישג כלשהו, אבל לא ברמה אליה שאפת? (מאד מתחברת לזה) זו הסוגיה המציקה ביותר למי שעוסק ביצירה. ויש עוד סוגיות רבות אחרות. לכן החיים היצירתיים הם שביל עמוק ומסובך בפני עצמו. אבל כל המורכבות הזו אינה צריכה להרחיקנו מעליו, מפני שהחיים היצירתיים מצויים ממש מעל ליבו של הטבע הפראי. על אף פחדינו הגרועים ביותר, הטבע האינסטינקטיבי מעניק הזנה עמוקה.

אני יודעת שאני לוקחת את זה כבד מידי, שמה על הצילום יותר מידי משקל במקום להנות. אני נהנת כשאני לא חושבת ולכן פרוייקט מכניס אותי למקום הכבד הזה, הכאילו רציני: עד עכשיו שיחקת ומעכשיו צריך להיות רציניים - זה פרוייקט!

האמת שאני כבר מרגישה יותר טוב. לראות את המחשבות והפחדים מול העיניים, להוציא אותם החוצה ולא להשאיר אותם בראש די מכניס לפרופורציות. איך אני מסבכת את עצמי.....

[ההולכת_בדרכים*]

כן, אני מבינה על מה את מדברת

לאגו שלנו עדיף מצב שבו לא ממש ניסינו ללכת על משהו עד הסוף, ולכן יש לנו תירוצים טובים למה עוד לא הצלחנו,
מאשר מצב שבו נגיד לעצמנו שניסינו הכל, התלהבנו - התאמצנו - השקענו, והנה המקסימום שאנו מסוגלים לו הוא בעצם סתם בינוני...
האגו חייב להשאיר לעצמו מרחב תמרון, פתח מילוט שיסביר למה אנחנו נכשלים או דורכים במקום, והוא "שומר עלינו" לבל נשקיע את הנשמה באמת,
כי זה מסוכן, שם יש פוטנציאל לאכזבה אמיתית!
ואז פוגשים את הקטע הזה בתחום היצירתי, בתחום הקריירה, או בתחום היחסים, הזוגיות, האהבה...
פוחדים להתחייב למשהו עד הסוף, כי אם זה לא יצליח אז מה זה בעצם אומר עלינו?!?
בקיצור לאגו יש את החשבון שלו, והוא מעדיף שלא נתלהב יותר מדי!

איזה מזל שלמרות שכולנו בנויים גם מהאגו הזה, יש בנו גם את הנשמה שמתמרדת, מציצה דרכו ומובילה אותנו לחתור להגשמה, לתשוקה, לעשייה ולאהבה שאינה תלויות בדבר

אני חושבת עלינו כאמהות, גם שם אנחנו בוחנות את עצמנו ושואפות למלא את התפקיד "ברמה גבוהה" (כל אחת ל פי אמות המידה שלה)...
כן, ההישגיות אוכלת אותנו גם כאן, במקום הכי אישי ואמיתי.
אבל בניגוד ליצירה, קריירה או זוגיות, כאן אין לנו שאלה אם להמשיך או לא.
אף אחת לא אומרת לעצמה "אוף, אני אמא בינונית כל כך, עדיף שאפסיק עם זה"
ילדנו ילדים ואנחנו מחויבות לעניין על אף הספקות שלפעמים עולים בקשר ל"רמה" שלנו...

אז למה שלא נאמץ את אותו סטייט אוף מיינד לעוד תחומים בחיים, שנראה עצמנו מחויבות ליצירה, להגשמה, לאהבה בלי קשר למה שיש לנו (או לאחרים) לומר על התוצאה? שלא נשקול להניח בצד ולעזוב משהו רק בגלל שלפעמים יש קושי, עייפות, פחד וחוסר וודאות?

אני זוכרת את היום, לפני עשר שנים בערך, שבו הזמינו אותי להשתתף באיזה קורס שבו לומדים איך להצליח (במשהו ספציפי מאוד הקשור לתחום העיסוק שלי), והיססתי... ובבת אחת, תוך כדי שיחה עם המנחה של הקורס, הבנתי שאני מהססת כי...
אם אשתתף בקורס כבר לא יהיה לי התירוץ של "עוד לא ניסיתי הכל, ולכן ברור למה אני לא במקום שבו אני שואפת להיות"...
זה היה אסימון גדול שנפל ברעש מצלצל, ואחר כך כבר שום דבר לא היה אותו הדבר.
נרשמתי לקורס, העזתי ללכת על זה ולהתחייב לתהליך, וכמובן שמתוך המקום הזה גם ראיתי תוצאות.

האמת שאני כבר מרגישה יותר טוב. לראות את המחשבות והפחדים מול העיניים, להוציא אותם החוצה ולא להשאיר אותם בראש די מכניס לפרופורציות.
וואלה, כמה פשוט ככה נכון

[נעה_זני*]

גולדי יקרה
פחות לחשוב יותר לצלם
אח"כ בעין מפוייסת להסתכל למיין ולערוך . לנפות לנפות למחוק בלי חשבון .מזל שיש המיום מצלמות דיגיטליות את יודעת כמה נגטיבים יש אצלי בארכיון?...
מערכת יחסים עם עצמך היוצרת היא כמו עם כל מאהב/ת אנישות עולה ויורדת אוהבת ופחות אבל צריך להמשיך כל הזמן כמו נמלה.
חברה שלי צלמת שעשתה את זה בעולם אמרה לי פעם 'קיבלתי כן אחד אחרי עשרות לא ' וזה כל העניין
להתמיד .
ולאהוב את עצמך .

[עיניים_כחולות*]

גולדי יקירתי..
לכל מילה של נעה יש משקל עצום מבחינתי - אהבתי.. די לשקוע במחשבות, לעשות, להתמיד ולאהוב.... לא צריך יותר מזה..
מקסים בעיניי..

[גולדי*]

נתקלתי בכתבה מלאת השראה של לירון וייצמן: http://www.megapixel.co.il/personal-angle/archive/11073
והיא גם נתנה קישור לתמונות שמשתתפות בתחרות של בנשיונל ג'אוגרפיק שמתקיימת פעם בשנה, שווה ביותר: http://www.boston.com/bigpicture/2010/11/[po]national geographics photograp[/po].html

תהנו

[ההולכת_בדרכים*]

מקסים! זה הזכיר לי בית מאוד מיוחד, נטוש וחצי שרוף שהיה מול הבניין שלנו בילדותי... זוכרת כמה זמן תכננתי להכנס פנימה וכשנכנסתי, לבדי כמובן, כמה מרגש, מסתורי ומפחיד זה היה... החזירה אותי 30 שנה אחורה עם הכתיבה והתמונות שלה זהו כוחה של יצירה! @}

[גולדי*]

היית ילדה אמיצה

[גולדי*]

_להתמיד .
ולאהוב את עצמך ._
אני עובדת על זה.... תודה!

[נעה_זני*]

יופי! לא לעבוד ..לאהוב ..

[גולדי*]

במפגש האחרון קיבלנו הנחייה לצלם חלומות. ברור שמאותו רגע לא זכרתי שום חלום...
בשישי שבת נסענו עם הילדים וחברים טובים שלנו לצימר מגניב בחד נס (אם תרצו המלצות....). כל הזמן אמרתי לעצמי יאללה תצלמי כבר אבל לא התחשק לי
ואז לרגע אחד מצאתי את עצמי לבד. הילדה היתה בצימר השני עם חברה, בעלי והקטן תפסו תנומה והרגשתי שזה הזמן. זה לא ממש ענה על הנושא חלומות אבל נהנתי מכל רגע
יופי! לא לעבוד ..לאהוב .. - זה היה בדיוק זה

הסתכלתי על הבן המתוק שלי ישן, כ"כ מתוק ותמים. כמה הוא חשוף כמה פגיע, ישן לו בבטחה המציאות עדיין לא נוגעת בו... חשבתי כמה אחריות יש לי על היצור הזה כמה הוא תלוי בי ... :
http://picasaweb.google.com/goldidaff/D ... 0814758194
ועוד תמונה של הגדולה: http://picasaweb.google.com/goldidaff/D ... 4953056802

התלות המוחלטת שלהם בנו, האחריות הענקית הזאת של לגדל אותם לתת להם את הבטחון, בסיס מוצק לקראת היציאה שלהם לחיים הרבה פעמים מאד מלחיצה אותי, ומעלה בי כל הזמן את השאלה האם אני עושה את זה כמו שצריך?

[נועה*]

ליום הולדתי ה 39 קיבלתי מתנה מבן זוגי מצלמה.
תמיד אהבתי צילום,אבל אין לי ידע בצילום מעבר לממש בסיס. מקווה להתחיל במשהו שהוא קצת חדש לי.

תודה על הדף. הוא נותן לי השראה ורצון להעמיק בנושא.....

[פלוני_אלמונית*]

. חשבתי כמה אחריות יש לי על היצור הזה כמה הוא תלוי בי ... : http://picasaweb.google.com/goldidaff/DropBox?
This user has no Public Albums.
מה זה?

[ההולכת_בדרכים*]

איזה תמונות מקסימות, הילדים האלה הם ממש גושי מתיקות קטנים! @}

הסתכלתי על הבן המתוק שלי ישן, כ"כ מתוק ותמים. כמה הוא חשוף כמה פגיע, ישן לו בבטחה המציאות עדיין לא נוגעת בו...
לדעתי לצלם ילד ישן דווקא ממש ענה על הנושא חלומות

התלות המוחלטת שלהם בנו, האחריות הענקית הזאת של לגדל אותם לתת להם את הבטחון, בסיס מוצק לקראת היציאה שלהם לחיים הרבה פעמים מאד מלחיצה אותי, ומעלה בי כל הזמן את השאלה האם אני עושה את זה כמו שצריך?
הא, זה נושא לדף בפני עצמו
אני חושבת שאין הורה בתקופתנו שלא עסוק בשאלה הזו, ושבחירותיו בהורות לא נעשות סביבה.
אכן זה יכול להלחיץ לפעמים... ובזמנים כאלה אני מנחמת את עצמי במחשבה שבעצם ההורות זה מסע אחד גדול של למידה והתפתחות, לשני הצדדים - גם להורים וגם לילדים. במסע אנחנו הולכים ולפעמים נופלים, מנסים ולפעמים טועים... זה בלתי נמנע, אבל אם אנחנו בהקשבה ומצליחים לצמוח דרך הדברים שקורים אז לדעתי אנחנו במקום טוב. מבחינה פיזית אנחנו אחראים לבטחונם וסיפוק צרכיהם של ילדינו כי הם תלויים בנו, אבל מבחינה נפשית אנחנו לא תמיד המובילים, החזקים והיודעים, לפעמים הם לגמרי המורים שלנו... בעיני תמצית האחריות ההורית היא להיות קשובים ומחויבים לתהליך הצמיחה ההדדי, עם כל העליות והירידות שבו, וברגע שאנחנו שם אפשר לשחרר קצת את רגשות האשמה ולהשתדל להתמקד בהצלחות.

[נעה_זני*]

הנה תמונה שהתלבטתי אם לפרסם ,יש בה משהו מטריד ,בסוף פירסמתי ... .http://noa-photographer.blogspot.com/

[נעה_זני*]

אוח...גולדי איזו תמונה יפה

[גולדי*]

This user has no Public Albums.
מה זה?
מצרפת שוב לינק לתמונה מקווה שהפעם זה יעבוד: http://picasaweb.google.com/goldidaff/D ... 0814758194

לדעתי לצלם ילד ישן דווקא ממש ענה על הנושא חלומות
כן, זה גם מה שליאור אמרה....

תודה על הדף. הוא נותן לי השראה ורצון להעמיק בנושא.....
תודה לך...

הנה תמונה שהתלבטתי אם לפרסם ,יש בה משהו מטריד ,בסוף פירסמתי
נעה לאיזה תמונה התכוונת?

[גולדי*]

ואפרופו תמונות מטרידות. יש לנו עכשיו דיון בקבוצת 'נשים מצלמות' על התמונות שאני מצרפת בלינק הזה: http://saloona.co.il/blog/אמנות-הבריאה/
ואתם מוזמנים להשתתף גם בדיון בפייסבוק: http://www.facebook.com/group.php?gid=186451954390

מעניין אותי לשמוע את דעתכם....}

[גולדי*]

מצרפת לכם לינק שקיבלתי אתמול לזוג צלמים שווים: http://www.lucieandsimon.com/home.html
אהבתי במיוחד את הסדרה שנקראת: scenes of life
תהנו!

[נעה_זני*]

...אין על התחתונים האלה החד פעמיים מהרשת עם תחבושת של פילים..צריך תמונה של אחת אחרי קיסרי לאוסף המקסים הזה עומדת כפופה עם סיכות שמחזיקות לה את הבטן
(ברור שצילמתי את עצמי ככה אחרי הקיסרי השני , נתת לי רעיון להעלות עליו פוסט עם התמונות...)
למה תמונות מטרידות??
מה מטריד בהן?

[גולדי*]

התמונות הטרידו הרבה מהבנות בקבוצה. אני חושבת שבעיקר בגלל הבחירה להעמיד אותן בצורה כזו קרה וחושפנית. התגובה העיקרית היתה רצון לכסות אותן בשמיכה ולהחזיר למיטה....
אותי אישית זה לא הטריד. בדיוק אנחנו מדברות עכשיו בשיעור על 'מתח בתמונה' וחשבתי שזו דוגמה טובה (יהיה מעניין אם תכתבי את דעתך בפייסבוק-צרפתי לינק למעלה אם בא לך)
דרך אגב האמצעית ביניהן לא אחרי קיסרי?
לאיזה תמונה התכוונת שהתלבטת אם לפרסם, נכנסתי לפוסט שלך המקסים דרך הלינק שצרפת אבל לא ראיתי שום דבר שדומה למטריד, להפך...

[נעה_זני*]

גולדינק -הבנתי ,באמת שאלתי את עצמי למה הן לא הולכות לישון ..
התמונה של בני חשוף מכוסה קעקועים היתה יפה ויזואלית אבל מלחיצה בחושפניותה: http://noa-photographer.blogspot.com/20 ... g-[po]post 09[/po].html
ואז חיפשתי את התמונות שצילמתי את עצמי אחרי הקיסרי השני לא מצאתי אותן אבל נזכרתי באירוע אחר שצילמתי בכאב :http://noa-photographer.blogspot.com/2010/12/2006.html
אח"כ התנחמתי בעבודות נהדרות שהיו לי השבוע צילום עם נשים לקוחות מדגמנות מעצבות ומייצרות -אין על צוות נשי ליצירה משותפת : http://www.facebook.com/home.php#!/albu ... 9928650711

[הערסית_מהשכונה*]

היי איזו הפתעה.. נעה זני ואלינור למדו איתי בכיתה! עולם קטן בהחלט!

(איפה איפה הפריים האבוד של שמחה שירמן..איפה...

[הערסית_מהשכונה*]

גולדי, קראתי קצת ממה שכתבת כאן, מאוד מרענן לפגוש אנשים שהיצירה בדמם (לא פוגשת הרבה כאילו לאחרונה). תמיד אהבתי ללמד סטודנטים שנה א כי הם אף פעם לא ממש שמעו בקולי והיה להם אומץ לחשוף רובד תמים ומופלא במחשבתם שעדיין לא התעוות ועבר דפורמציות . לעומת זאת , שנה ד יכולים להגיע למקום עמוק מאוד או פלצני מאוד .....תלוי מי שמר על הדרך שלו לאורך כל המסע.

אולי אני מגיבה קצת באיחור : אבל נושא הילדות מרתק אותי מאז ומעולם. בעיקר צירוף המילים: זיכרון ילדות..... קראתי (לא תאמינו) את מרסל פרוסט מהתחלה עד הסוף כי הייתי צריכה להבין
מה.אנחנו. זוכרים. באמת.......אם המושג "עוגית המדלן": מוכר לך אז לבטח תמצאי בו את שביל קליפות התפוזים לצילום הילדות שלך.

יש משהו עמוק ומפעים בתמונות שלך. בהתחלה לא ידעתי אם אני סולדת מהתאורה העכורה הזו או אוהבת אותה..... לבסוף (כמו שמישהי אמרה כאן, במילים אחרות) הבנתי שאם זה מטריד אותי אז כניראה ש אני אוהבת את זה.


ואת נעה, כייף "לפגוש" אותך , אני מקווה שאת עדיין מצחיקה ועולצת כפי שהיית......

[גולדי*]

וואו נעה, כואב לי בכל הגוף מהתמונה האמצעית. את יכולה לתת קצת רקע או שזה סיפור אישי?
התמונה של בני חשוף מכוסה קעקועים היתה יפה ויזואלית אבל מלחיצה בחושפניותה
מבינה את המקום. יש לי המון התלבטויות בקשר לזה אבל בכל מקרה, אחלה תמונה!

ל ערסית שקוראת פרוסט מההתחלה ועד הסוף מ השכונה תודה על מה שכתבת לי. שמחה שאת כאן ומקווה שתישארי בשכונה שלי
את ממש לא מגיבה באיחור אני עמוק בפנים. אם יש לך עוד רעיונות להשראה בנושא אני אשמח לשמוע.
לגבי התאורה העכורה אני לא יודעת אם זה באמת ה"קטע" שלי או שזה בגלל המצלמה המעפנה שאני מצלמת בה
עוד חודשיים (אויייי פחות אפילו) אני בת 40!!! וכבר רמזתי, ממש לא בעדינות, שאני רוצה מצלמה כמו שצריך.

אז המלצות למצלמה יתקבלו בברכה...

[נעה_זני*]

ערסית - מי את? תגלי לי ...איזו מן פגישה זו אם את עם כיסוי על הפנים ואני חשופת תחת ??עליצה ? מואי ?אני לא זוכרת את עצמי עליצה אבל בהחלט כן היום אני עליצה ואם אנילא זוכרת כמעט כלום מבצלאל יש לי סיבות טובות לכך...! פרוסט פרוסט ותלמידי צילום ..האם את א.הרקדנית? אני סקרנית

[הערסית_מהשכונה*]

כן כפררה....
א הרקדנית? יפה ! כבר שכחתי שהייתי. את המורה האחרונה לפלמנקו שלי גרשו מהארץ כי נגמר לה הקרדיט החוקי.
עליצה? אני אמרתי עליצה? אמרתי עולצת ... (שזה ההפך בטח מצולעת לא?).........את רואה... גם עכשיו את מצחיקה אותי...אין מה לעשות-בא לך בלי להתכוון...
וברור ש.. איך שאני זוכרת אותך זה לא כמו שאת זוכרת את עצמך....(נו.. פרוסט כבר אמרנו...)

זו את בתמונה המדהימה הזו עם ילד וגבס? (כואב לי להסתכל). מעניין אותי הסיפור מאחורי התמונה הזאת. תספרי?

[ההולכת_בדרכים*]

וואלה, אחת שכחה שהיתה עולצת והשנייה שכחה שהיתה רקדנית, מה נהיה אתכן?
<ערסית, אני תמיד שמחה לגלות שאת עדיין כאן>

גם לי היתה הרגשה לא נוחה עם התמונות של היולדות, זה היה נראה כמו מסדר צילום של איזה מוסד או משהו... ברר..
מה שכן, הרישום של חווית הלידה בהחלט ניכר על הפנים שלהן והזכיר נשכחות, בעיקר של שתי היולדות הטריות (שעה אחרי ויום אחרי)
יש איזו עוצמה בהבעה שלהן, וחיוך קטן כזה שיודע, וגאווה, הן פשוט קורנות...
אני זוכרת שאחרי הלידה הראשונה צילמו אותי הרבה וחשבתי שאלו הפורטרטים הכי טובים שיצאו לי בחיים!
<ניסיתי להגיע לדיון שהיה בפייסביק ולא הצלחתי, חבל דווקא הייתי סקרנית לראות מה כתבו...>

התמונה של הבן של נעה אכן חושפנית בעיני, בכל זאת קלוז אפ מטורף על גוף עירום...
התמונה השניה של החיבוק המגובס מדהימה, ממש מעבירה את תמצית האמהות.

[גולדי*]

אתמול נסענו ליערות הכרמל בפעם הראשונה מאז השרפה. כל הדרך הייתי במתח, הרגשתי קצת כמו לפני ביקור בשבעה של מישהו קרוב-רחוק.
בהתחלה כשהגענו הייתי בשוק אבל לאט לאט התרגלתי למראה הזה של העצים השרופים, זה היה כ"כ חזק ואפילו לא נעים לי לומר, יפה!

צילמתי את הבת שלי ....

http://picasaweb.google.com/goldidaff/e ... 3430955682
http://picasaweb.google.com/goldidaff/e ... 3781914178
http://picasaweb.google.com/goldidaff/e ... 3350586578

[נעה_זני*]

א. איך עליתי עלייך??? הסוד של פרוסט והשכונה . ארסית .אף פעם לא היית ארסית רק לא מובנת ..
לגבי התמונה - הסיפור הוא כזה בני הבכור נפצע בגן שלו (מושב בני ציון, לא שמו משטח לספיגת נפילות או חול ..ולעומת זאת ערימת גרוטאות בחצר ממנה הוא נפל - אמהות אל תתבישו להיות נודנקיות ולבדוק שהגן שלכן בטוח לשימוש...)הוא ריסק את הירך בצורה מאוד קשה והיה בגבס הנ"ל חמישה שבועות , אני בשלהי הריון מצאתי את עצמי מטופלת בילד בן שלוש שלא הולך ועושה פיפי בחיתול..
התמונה צולמה בערב שלפני הסרת הגבס . היה קשה .
יצאנומחוזקים
וזה הסיפור של התמונה http://noa-photographer.blogspot.com/

[הערסית_מהשכונה*]

נעהתי היקרה , מז'תומרת "איך עליתי עליך" ??? אני חשפתי את עצמי מאחורי וילון מספר שלוש!!!(היתה תוכנית כזאת פעם בטלויזיה עם וילונות)
אני בבצלאל לא הייתי ערסית. שמתי צבעי הסוואה:)
מהז'תומרת :"הייתי לא מובנת???זה באמת מעניין!!!!

גולדי- התמונות שלך , יש בהם הבטחה שטרם התממשה! ז"א שגלום בהם פוטנציאל אבל חסרה כמובן איזושהי עבודת עומק שפירושה להגיע לאותו לוקיישן שוב ושו עד שתצליחי לפענח אותו...
הבת שלך יפיפיה, יחד עם השמלה הזאת כאילו קפצה מסיפורי גרים...לא אהבתי את הסצנות בהן היא מודעת למצלמה ולצלמת....
אולי היה מתאים יותר לתת לה תפקיד "בסרט" שלך.. לתת לה ללכת לאיבוד קצת ביער (בכאילו) ולצלם אותה "אובר דה שולדר" (מושג מהקולנוע האקספרסיוניסטי ...תמיד מרגישים איכשהו את הדמות שמסתתרת מאחורי הקיר (שבמיקרה זה גם הצלם)

ומכיוון שלא תגיעי לשם בזמן הקרוב שוב ל Take2 אז אין מה להרבות במילים עליהן.
אני מעדיפה לראות תמונות בתהליך ולראות איך את מתפתחת יחד איתן.... יש לך כאילו?

(נעה הייתי מובנת מספיק?:)


ההולכת בדרכים- לאיזה תמונה התכוונת שחושפנית? לזו עם המדבקות ?(אליפות עולם התמונה ההיא)מה רע לחשוף? באילו רבדים זה מציק לך?

ערב צח לכולכן
מקווה שיהיה לי זמן להקפיץ לכאן גם כן איזו תמונה בקרוב

[ההולכת_בדרכים*]

הי גולדי @}
אני ממש אהבתי את התמונות שצילמת בכרמל, סוריאליסטיות משהו... והבת שלך מצטלמת מדהים, מעבירה משהו מאוד עוצמתי בעיני.

ערסית,
מהז'תומרת :"הייתי לא מובנת???
בואי נגיד שיש לך סגנון ייחודי כלומר אני לא יודעת למה נעה התכוונה, אבל כאן בבאופן את בהחלט טיפוס לא שגרתי! <נאמר באהבה, כן?>

לאיזה תמונה התכוונת שחושפנית? לזו עם המדבקות ?(אליפות עולם התמונה ההיא)מה רע לחשוף? באילו רבדים זה מציק לך?
כן, לזו עם המדבקות. הציק לי לראות גוף חשוף של ילד בכזה קלוז אפ, בעיקר הקלוז אפ היה לי מטריד, כמו מין "חדירה מתחת לעור" שכזו, לא מוצאת מילים מדויקות לבטא את התחושה... אולי זו הפגיעות הטבעית של איזור הבטן והחזה... וגם שזה ילד, כלומר לא יודעת עד כמה הוא בחר להיות מצולם ככה, או לחשוף את עצמו בצורה כזו לקהל הרחב... מצד שני התמונה עם הגבס שהיא הרבה יותר חושפנית לא גרמה לי להרגיש ככה, כך שבאמת לא לגמרי ברור לי, אבל התמונה עשתה לי תחושה לא נוחה, של רתיעה. ואני לא מסתכלת על זה במובן של רע או טוב, פשוט זו התחושה האינסטיקטיבית שעלתה אצלי.

[ההולכת_בדרכים*]

מקווה שיהיה לי זמן להקפיץ לכאן גם כן איזו תמונה בקרוב
מחכה ומצפה

[גולדי*]

ערסית (ממש קשה לי לקרוא לך ככה, השם הזה כ"כ לא קשור אליך, למה ערסית למען השם??? )
אני מסכימה ומעריכה את מה שכתבת! באמת התלבטתי אם להעלות את התמונות האלו. נכון, אין בהם עבודת עומק. מודה שהתמונות צולמו מהראש ולא מהלב (איתגרת אותי לחזור לשם), אבל בכל זאת היה בהם משהו שאהבתי....
אני מעדיפה לראות תמונות בתהליך ולראות איך את מתפתחת יחד איתן.... יש לך כאילו?
אני אקפיץ בהמשך כמה תמונות מתחילת התהליך

_מקווה שיהיה לי זמן להקפיץ לכאן גם כן איזו תמונה בקרוב
מחכה ומצפה_
גם אני מתה מסקרנות לראות תמונות שלך אז יאללה תקפיצי כמה באמת ....

והולכת יקרה
שולחת לך את געגועיי ....

[לוטם_מרווני*]

תודה על הדף הזה. גולדי, התמונות מהכרמל שורפות מרוב עוצמה. זה במחצבה של רקית? אבוי כמה שזה עצוב...
מצד שני, תמונות מעולות.

[הערסית_מהשכונה*]

ההולכת_ : תודה רבה על השיתוף בתחושותיך. חשוב לי לשמוע אנשים שאינם עוסקים בצילום(?) מה דעתם על תמונה זו או זו , כיוון שזה בד"כ בא ממקום מאוד אתנטי .
ההבדל ביני ובינך , שאני לא רואה את מה שמחוץ לפריים התמונה...לא רואה ילד , לא רואה כמה הוא פגיע או לא.. רואה "דימוי" חזותי שהאסטתיקה שלו נפלאה בעיני. הבטן המקועוקעת הזו מאפשרת לי לברוא בדמיון עולם ומלואו. וזה , בין השאר הכח של היצירה הזו.
אין לך מושג כמה את חשובה כאן בדיון לתת את הטון הייחודי שלך כצופה.
בד"כ אני משתעממת מפורומים של תמונות וצלמים זה תמיד מסתכם ב "שוו איזה מדהים, כל כך יפה שווו אני בשוק זה קורע זה מקסים וואוו "

מעניין אותי איך את , כצופה , באה אל היצירה , ואילו מטענים את מביאה אליה...

[הערסית_מהשכונה*]

גולדי , לא יפה ככה להכפיש אותי .. למה ככה , אחותי! אני ערסית באמת. מי שבאמת מתאמץ רואה את זה - יש לי אפילו כמה עדים פה באתר!!(שרה'לה איפה את!!!!)רק המילדת שלי יכלה עלי ...באמת... זה בגלל שהיא אלופה בעוגות גבינה.... שזה נעל העקב האדומה של אכילס!!!!

[הערסית_מהשכונה*]

חששתי שתעלבי מהביקורת שלי. נגולה סלע מעל ליבי שאת לא. מי יודע, אולי עוד חושבים שאני טרול!!! רציתי גם שתשימי לב ליתר הדברים : הפוטנציאל שדיברתי עליו טמון בבחירות שלך. לצלם את היער ואיך .. בתמונות שלך הוא עוד יותר אפל מבמציאות (משונה... אני מוצאת בו את אותו דוק אפרורי שמצאתי בתמונות של הילדים בחדר...)
באחת התמונות הילדה עומדת בחלק התחתון של התמונה , וכל שאר התפאורה מסביבה אדירת מימדים...ולפתע היחס בינה לבין הנוף היה כל כך מופרע שממש לא הצלחתי להתיק את עיני ממנה...היא נראת דמות גמדה שהגיחה למקום (מאותה אגדה של האחים גרים)
מה שרציתי לומר.. זה... שכוונתי לא היתה לשלולל את התמונות שלך... אלא למצוא בהם את הניצוץ הגאוני ..ולקחת אותו איתך למחוזות הבאים , בהם באמת תעברי איזשהו תהליך...

חוצמיזה , שאת לא באמת מצלמת ילדה ויער..מה שאת באמ ת מצלמת זה את עצמך. אין מה לעשות. ככה זה.

[גולדי*]

זה במחצבה של רקית?
אין לי מושג...
אבל תודה על הפרגון

ערסית, אם את מתעקשת
חששתי שתעלבי מהביקורת שלי. נגולה סלע מעל ליבי שאת לא.
אם הביקורת שלך היתה מעליבה אולי הייתי נעלבת , אבל היא היתה בונה ונשמע שאת מבינה עניין...

מה שרציתי לומר.. זה... שכוונתי לא היתה לשלולל את התמונות שלך... אלא למצוא בהם את הניצוץ הגאוני ..ולקחת אותו איתך למחוזות הבאים , בהם באמת תעברי איזשהו תהליך...
אני מחפשת אותו תאמיני לי

אני מצרפת כמה תמונות ממש מהצילומים הראשונים:
התהליך התחיל די במקרה. נרשמתי לקורס והתחלתי לצלם. לא חשבתי על מה אני רוצה לצלם פשוט התחלתי. המשיכה המיידית היתה לילדים פשוט כי הם היו זמינים. ואז התחלתי ל'רגל' אחריהם מרחוק...
http://picasaweb.google.com/goldidaff/Q ... 7268852754
http://picasaweb.google.com/goldidaff/Q ... 8814624498
ולאט לאט התקרבתי
http://picasaweb.google.com/goldidaff/P ... v1sRgCIe5v LfhZ651AE[/po]#5553905421759190402
http://picasaweb.google.com/goldidaff/P ... v1sRgCIe5v LfhZ651AE[/po]#5553910757374103650
http://picasaweb.google.com/goldidaff/P ... v1sRgCIe5v LfhZ651AE[/po]#5553910761806093730
מכן זה התחיל וכל השאר, פחות או יותר, מתועד בדף הזה.

אני עדיין מחפשת, עדיין חוקרת, לפעמים בכיף גדול לפעמים בייאוש...

_אין לך מושג כמה את חשובה כאן בדיון לתת את הטון הייחודי שלך כצופה.
בד"כ אני משתעממת מפורומים של תמונות וצלמים זה תמיד מסתכם ב "שוו איזה מדהים, כל כך יפה שווו אני בשוק זה קורע זה מקסים וואוו "_
ואני מודה לכל מי שמשתתף בדף הזה ונותן הערות/הארות. זה מאד חשוב לי כי זה עוזר לי לראות את הדברים קצת ממרחק ולא רק דרך הקופסא

[ההולכת_בדרכים*]

זה במחצבה של רקית?
במחצבת קדומים כך נראה, ונדמה לי שזו אותה אחת שאת מתכוונת אליה לוטם

תודה רבה על השיתוף בתחושותיך. חשוב לי לשמוע אנשים שאינם עוסקים בצילום(?) מה דעתם על תמונה זו או זו , כיוון שזה בד"כ בא ממקום מאוד אתנטי
וואלה, טוב לדעת שזה מוסיף משהו. אני באמת לא עוסקת בצילום פשוט אוהבת לראות תמונות ואמנות בכלל, אבל לא "חיה את זה".

ההבדל ביני ובינך , שאני לא רואה את מה שמחוץ לפריים התמונה...לא רואה ילד , לא רואה כמה הוא פגיע או לא.. רואה "דימוי" חזותי שהאסטתיקה שלו נפלאה בעיני. הבטן המקועוקעת הזו מאפשרת לי לברוא בדמיון עולם ומלואו. וזה , בין השאר הכח של היצירה הזו.
מדהים, אף פעם לא חשבתי על זה מהזווית שאת מתארת. אני לעולם אחשוב על "האובייקט", לא מסוגלת בכלל לראות תמונה של יצור חי כדימוי חזותי בלבד.
בגלל זה אני מתה על התמונות של גולדי, היא מצלמת את הילדים במקומות הכי אמיתיים וטבעיים שלהם, וזה לוקח אותי לחוויה של להיות ילדה, להיות אמא...

רק המילדת שלי יכלה עלי ...באמת...
אוי ערסית, אני נזכרת בסיפור לידה הקורע שלך עם שרהלה והמלוחייה ואיגור צ'רקובסקי... אין, אין עלייך, גדולה מהחיים

חששתי שתעלבי מהביקורת שלי. נגולה סלע מעל ליבי שאת לא. מי יודע, אולי עוד חושבים שאני טרול!!!
האמת גם לי נגולה איזו אבן, בחיי שקצת חששתי ששוב ניכנס לסרט ההזוי של הערסית כטרול
<סליחה גולדי בטח אין לך מושג על מה אנחנו מדברות פה, בגדול על מקרה שהיה שלא ממש קלטו את הסגנון הלא ממש שגרתי של הערסית>

הפוטנציאל שדיברתי עליו טמון בבחירות שלך. לצלם את היער ואיך .. בתמונות שלך הוא עוד יותר אפל מבמציאות (משונה... אני מוצאת בו את אותו דוק אפרורי שמצאתי בתמונות של הילדים בחדר...)
באמת מעניין, אולי זה מה שמושך אותי לתמונות של גולדי, התחושה שאנחנו כאילו בתוך חלום, או שמציצים למקום מאוד פרטי... והסדרה עם חור המנעול רק מעצימה את הרושם הזה!

אני עדיין מחפשת, עדיין חוקרת, לפעמים בכיף גדול לפעמים בייאוש...
קשים חיי האמן... אל תתיאשי, חייבים להיות "בלוקים" בתהליך היצירה, לא?

בד"כ אני משתעממת מפורומים של תמונות וצלמים זה תמיד מסתכם ב "שוו איזה מדהים, כל כך יפה שווו אני בשוק זה קורע זה מקסים וואוו "
משעשע, הייתי בטוחה ששם יש תגובות קצת יותר מלומדות ומנומקות

[הערסית_מהשכונה*]

היי
כיוון שראיתי את תמונותיך מהסוף להתחלה , אפשר להגיד שעשית חתיכת דרך רצינית.
מהמקבץ שראיתי עד כה , הכי עמוקות אילו התמונות של הילדים בחדרים שיצרו לעצמם.
יש שם הבטחה שעדיין לא התממשה.
תמשיכי משם.
תביימי אם צריך.

עדיין לא הבנתי אם האפרוריות בתמונות נובעת מחשיפה לא נכונה או שזה חלק מה"קונספט"!!
בכל אופן משפט המפתח לתלמידים שלי תמיד זה : "דיר באלק להפוך כל דפקט לאפקט!

אל תחששי ללכת לקצוות עם האמנות שלך.
תמונות "נחמדות" כבר ראינו מספיק:)

מחכה

[לוטם_מרווני*]

_זה במחצבה של רקית?
במחצבת קדומים כך נראה, ונדמה לי שזו אותה אחת שאת מתכוונת אליה לוטם_
כן, מחצבות קדומים אכן. ממש עצוב לראות את השמיים במקום היער. עוד טרם אזרתי עוז לצאת אל מרחבי הר שוקף אשר אהבתי.

[נעה_זני*]

http://noa-photographer.blogspot.com/20 ... g-[po]post 25[/po].html
פורטרט עצמי עם תינוקת

[גולדי*]

עדיין לא הבנתי אם האפרוריות בתמונות נובעת מחשיפה לא נכונה או שזה חלק מה"קונספט"!!
ערסית, על איזה אפור את מדברת for crise sake? מה שבטוח זה ממש לא קונספט מצחיק אותי. ממה זה יכול להיות? יש איזו הגדרה במצלמה בנוגע לזה? אל תשכחי שהמצלמה שלי היא לא SLR, אולי זה קשור?

אל תחששי ללכת לקצוות עם האמנות שלך
בדיוק היום היתה לנו בקורס מן פגישת סיכום כדי להבין מה הכיוון ואיך ממשיכים. הבנתי מכל הצילומים שלי ובכלל מהדברים שמושכים מרגשים ונותנים לי השראה שכולם קשורים לאינטימיות, אמת, טוהר, קרבה... והמשיכה הראשונית והכי טבעית היתה לילדים. מה שעוד הבנתי שיהיה לי קשה להגיע איתם לקצוות. הם הילדים שלי ואני מוגבלת. אני עדיין לא מרגישה שאני נמצאת במקום של קצוות, או אם אני בכלל טיפוס של קצוות, בואי נגדיר לרגע קצוות???
כרגע אני לומדת את עצמי ומנסה להתפתח בהתאם להרגשה ולקצב הפנימי, כמה פלצני שזה נשמע, לא הקשבתי לעצמי שנים!!!!!

תגידי מה עם תמונות????

ואפרופו תמונות - נעה יקירתי עשית לי חשק לעוד ילד עם התמונה הזו ואני מבחינתי סגרתי את הבסטה....

מצרפת לינק לצלם בשם Tim Hetherington שאהבתי במיוחד את הסדרה שנקראת sleeping soldiers (אחת לפני האחרונה) ולא בגלל החיילים
http://www.timhetherington.com/mentalpi ... tfolio/179