יום כיפור שלי.יום כיפור.
השנה,הוא באמת היה שלי.
יש רגעים כאלה בחיים שנפערת מולנו תהום.עמוקה עד אינסופ,רחבה מיני ים...
ויש מי שישב מולה,בחוסר אונים,ולא ידע,מה ואיך ולאן ממשיכים.ויש מי שמיד יבדוק,איך יורדים עד למטה,ומאיפה הכי קל לטפס בחזרה,ואולי בכלל יש שם איזה נחל שכדי לקפוץ לתוכו על הדרך,ואולי גם איזה מערה מעניינת...
ויש לפעמים רגעים,שנפערת מולנו תהום,ואין זמן בכלל לחשוב.להגיב.העוצמה של האדמה נבקעת,פותחת בתוכנו עמוק בפנים,מקום שלא ידענו שהוא שם,ומתוך המקום העמוק הזה מתפרצים להם כוחות נפש שהיו חבויים,תעצומות,שלוקח המון זמן להבין ולהכיר בהן שהן באמת שייכים לי,ותעצומות הנפש האלה,פשוט בונות איזה שביל,פותחות שם דרך,מעל התהום המאיימת,שביל ישר ובטוח,אל העבר השני,אל החיים שאחרי התהום,שלעולם לא יראו אותו הדבר...והדבר המדהים הוא שזה לא באמת מתוך עבודה שלנו.העבודה היא אחרי,להכיר,לקבל,לחיות מחדש.יש מסעות כאלו שסוחפים אותנו לתוכם בלי לשאול אם אנחנו רוצים בזה.
יום כיפור חגגתי שנה בחיים.שנה?כן,שנה בחיים החדשים שלי,שקיבלתי במתנה.
את יום כיפור שעבר,אני זוכרת מתוך טשטוש של סמי הרדמה ומשככי כאבים.
זאת אומרת-לא ממש זוכרת.
קרה לי משהו בתוך הגוף,לא צפוי.הגעתי למיון,ושם,לקח קצת זמן עד שהבינו מה קורה.קצת יותר מדי,כי עוד כמה דקות וסביר להניח שהשנה,לא הייתי כאן לצום,להתפלל את התפילות,לקרוא ספר תהילים,לחבק את הילדה שלי,ולהדליק איתה נרות בערב החג,לברך-
ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.

חלוק שלום לך

נשמע שאת כמו הרבה מאיתנו, מגדלת ילדים....
נו, כמה כבר אפשר להתרכז במשהו כשמגדלים ילדים? יש איזה אמירה (שאני לא עומדת מאחוריה כמובן) שאישה כבר מתוקנת מעצם תפקידה בטבע. לא כך?
זה נשמע כאילו את צריכה לסלוח לעצמך. לתת לעצמך את המנוחות הדרושות שגם ככה בוודאי לא יכולות להיות רבות. זה לגמרי מובן כשמגדלים ילדים. אל תחמירי עם עצמך. חבל.
אולי עכשיו החיבור הוא לאלוהי שבחיים פה על הארץ: ילדים, אוכל, קיומיות, חומר ולא בגבוה. ואם יש צורך בגבוה (כך זה נשמע), הוא יגיע בשלב מאוחר יותר.
היום אמרה לי שכנה שלי בת 84, שהיא לא מפסיקה ללמוד על החיים ומדהים אותה איך זווית הראיה שלה על דברים עדיין משתנה כל הזמן.
עוד היא אמרה שלולא סבלה כל כך כאבים, הייתה אוהבת את זקנתה.
מילת המפתח: סבלנות.
מאחלת לך מכל הלב שנה זורמת כמו נחל שזורם לו בשביל המתהווה. מאחלת לך להצליח למצות את ההווה ולהרשות לעצמך לנוח להרפות ולהתבונן. אושר ועושר.
עוד רוצה לשאול אותך: מה המשמעות של המקף באלו-הים?. זו לא פעם ראשונה שאני רואה את זה.

חלוק ביתי רוצה לכתוב לך אך מאוחר. אכתוב מחר

כל המטרה של עבודת השם היא שהאדם יתעלה אל מעל למיצרי הטבע

"עבודת השם" זו תפיסה שאני מתקשה איתה. יש בה יותר מידי מאמץ ויותר מידי התמסרות על חשבון דברים אחרים חשובים הרבה יותר לטעמי.


_נהננו לצאת בלי ארנק, ולא לראות המוני אנשים שטופי תאוות צריכה.
נהנינו לדעת שהיום לא נזרקו טונות של זבל לעולם.
ובעיקר נהנינו מהשקט._




איזה כיף יהיה אם בכל שבת נרגיש ככה

אם נהיה חייבים ולא מבחירה- זה יהיה רע. בשבילי זה צפוף מידי כל שבת.
אם כבר אז בואי נוריד את המכוניות מהכביש ונעבור לחמורים ו..אז נהיה בשבת תמידית ולא נצטרך לשנות אורח חיים כל סוף שבוע. (-:


השנה הצום עבר לי בחברותה, עם עוד משפחה שהזמנתי: מאד מומלץ!

אהלן יעל

נו, תראי כמה אנחנו (האנשים),שונים אחד מהשני- כי עבורי בבית- עדיף בחיק המשפחה המצומצת ולא עוד. אולי ניתן לצאת החוצה ולהיפגש , אבל צריכה את המרחב הפרטי שלי.


ואגב, אני גם לא מתחברת ל"חשבון נפש בתאריך קבוע מראש".

בעיקרון את צודקת, אבל איך ניצור את האווירה והוויברציה המיוחדת הזו אם לא נחליט על ביחד?

אני חושבת שזו השנה הראשונה בה היה לי יום כיפור קשה במיוחד.
כמובן שיש לי אי אילו "הנחות", אבל אותי זה לא מספק.
נתחיל מזה שכבר בחודש אלול, לא שמתי לב שאלול.
אני כל כך מקנאה בדורות הקודמים שבשבילם "אלול" זה מושג, זו יראה, זו חרדת אלוקים!
הרב שלום שבדרון זצ"ל מספר כיצד אמו האלמנה, היתה עומדת לפני ביתה, תרה אחריו בעיניה, והוא בן 7 שנים, וצועקת לו "שלום, שלום, א-ל-ו-ל!!! מה יהיה איתך? א-ל-ו-ל!" ודמעות בעיניה.
הוא מספר שהדמעות ההן, הן אלו שהחזיקו אותו כל השנים ושמרו על ה"אלול" שלו.
ואצלי, אלול הוא עוד חודש. זה חבל לי.
נכון, יש לי משפחה, ילדים. אין לי ממש זמן להתעמק במושג האלול, אבל בכל זאת, זה חסר לי וכואב לי.

זה ממשיך עם כך שראש השנה מגיע ועדיין אני באותו המקום. לא הרהורי תשובה, לא חשבון נפש. כלום.
והנה, ראש השנה מגיע, ראשי ורובי בתוך הסירים, ומחשבות תשובה - אין.
בצר לי אני מצליחה לפתוח מחזור, מכריחה את עצמי להתפלל לפחות פעם אחת. לבקש.
"זכרנו לחיים, מלך חפץ בחיים, וכתבנו בספר החיים, למענך אלו-הים חיים".
ובכל פעם מרגישה איך בכל בקשה כזו לחיים, אני אוגרת אולמות אולמות ועולמות של חיים, של בריאות, של פרנסה טובה, של הכל.
כמו שהרב פינקוס זצ"ל היה אומר - שבכל פעם אנו ממלאים אולמות שלמים בחיים.
אחרי ראש השנה אני ממש מקבלת על עצמי לקום מוקדם לתפילת שחרית.
אבל יום אחרי ראש השנה אני עייפה מדי.
אחר כך זה כבר ערב שבת.
אחר כך זה אחרי שבת ושוב אני עייפה.
והנה יום שני מגיע ואני שוב לא מצליחה לקום מוקדם כי כבר התרגלתי לקום מאוחר.
ויום שלישי אולי, אולי?
כן, הצלחתי. קמתי והתפללתי, ביקשתי שוב על חיים, ועל שלום, ועל מילוי האוצרות בעוד ועוד ועוד...
ערב יום כיפור, שוב כולי בתוך הבישולים, דואגת להכניס מהר את היום הקדוש, כמובן אין זמן לתפילה נוספת....
אחרי מילוי כרסינו באוכל ומשקה, אפשר לומר שאני קצת רגועה.
הילדות כבר ערות, לבושות יפה.
אני מכינה להן משהו לאכול.
ואחר כך הולכים לבית הכנסת.
לפני כן, לוקחת מחזור ומצליחה להתפלל כל תפילת ערבית.
כמובן לא תפילה מעמיקה כמו בכל השנים. המילים בורחות להן מפי, ממהרות משהו. הרי לא אוכל להשאיר לבד את הבנות הרבה זמן. והתפילה כה ארוכה היא.
באמירת הוידוי, שוב אני נזכרת בדמעות שללא חשבון נפש פנימי, הוידוי הוא כמעט מהשפה ולחוץ.
אז אני מכוונת בתוכי ואומרת, שגם אם לא עשיתי חשבון נפש, יהי רצון שמילים אלו יהיו לרצון כאילו עשיתי חשבון נפש.

וכך עובר לו הצום. קשה, כי אני מניקה.
אני עיפה מאוד, אבל מצליחה לאגור כוחות ולקחת את הבנות לתפילת נעילה.
חצי מעולפת חוזרת הביתה.
נגמר לו היום.
ואני? אנא אני באה?

מילים שמוציאות אותך מן האנרגיה הזו שמחברת אותך אל האלוהי.

האמת, קשה לי לחשוב על מילים (חיוביות ויומיומיות) כאלו, כי לדעתי אלוהים הוא חלק מאיתנו והוא בכל.
אז לפנות אליו בשפה היומיומית, שלך, גם אם זה סלנג, זה לדעתי טבעי ומתקבל.
אבל הסלנג לפעמים כל כך מכוער ולא נעים, בלי שאנחנו בכלל שמים לב למשמעות של המילים המקוריות.
כמו הביטוי "חבל על הזמן" שאמור לבטא משהו חיובי אבל בעצם הוא שלילי.
(אני משתמשת בזה הרבה האמת, אבל אולי אני אתחיל לשים לב יותר מעכשיו)

גם מחכה,
אני מתה עלייך,חולה עלייך וכאלה...
גם לי זה צורם והפסקתי להשתמש בזה ! למילים יש כח.

[אגב, זה כבר בכלל לא קשור, אבל קראתי שכאשר מושמע איזשהו שיר ברקע והמילים שלו הן שליליות (ויש הרבה שירים כאלו)
התת מודע "סופג" את המילים האלו כאילו הן אמת. כמו היגדים/התניות שליליות לכל דבר.
כלומר, התת מודע חשוף ומושפע מזה אפילו שבעינינו השיר סתם ברקע ואנחנו לא שמים לב על מה הוא בכלל - אפשר להעביר אולי לדף לואיז היי ... ]

קלמנ טינה
כל מילה! במיוחד לצאת בלי ארנק
השקט של יום כיפור נפלא. זה יכול להיות משהו יותר חזק מהצום.
אולי השקט הזה וההתנתקות ממסיחי הדעת השונים,
באמת גורמים לאנשים להיפגש, בהתחלה פשוט כדי לברוח מהשיעמום, וזה דווקא יכול להביא להתקרבות ולסליחה ואולי שיחות נפש
שהיום הזה מיועד להביא איתו.

ואגב, אני גם לא מתחברת ל"חשבון נפש בתאריך קבוע מראש". כמו שאני לא מתחברת לתפילות מסויימות בשעות מסויימות וכו'.
אני כן פותחת סידור פעם ב... זה נדיר. אבל אז זה גם משמעותי.
לדעתי אם הייתי נאלצת לעשות את זה 3 פעמים ביום, זה היה הופך כל כך אוטומטי.
ואם כבר אוטומט,
ומה הקטע בכלל של למלמל את הברכות במהירות שיא? אני שמה לב לזה הרבה. נניח בצבא (אני ממשפחה חילונית אז לא היו לי הרבה הזדמנויות לעשות קבלת שבת) - פשוט רצים על הברכה ככה שבקושי אפשר להבין מילה! ולא רק שם. זה מן "קטע" כזה. גורם לי לחשוב שהבנאדם רק מנסה לגמור עם זה כבר, לצאת ידי חובה.
איפה פה העניין של המשמעות העמוקה של המילים? לא עדיף להגיד משהו קצר ומהלב?

לפחות בתפילת הנעילה בבית הכנסת שרו באיטיות ובמשמעות ויכלתי להתחבר למילים...

מה שמדהים אותי בכל מוצאי יום כיפור , זה עד כמה אנשים ממהרים לחזור לגועל רפש שלהם, לאחר הקדושה.
מהדורת החדשות שאחרי,
בא לי לצעוק: חכו רק עוד רגע!
פעם חזרתי מתפילת נעילה והלכתי אחרי שתי נשים מבוגרות מהמושב, שעוד לפני שששמו משהו בפה , כבר דיברו: ההיא אמרה,ככה... וראית את ההיא... וכו' לשון הרע , כמעט התנפלתי עליהם בבוז.
אין גבול לצביעות האנושית.
זה מצליח להעכיר אפילו את היום היפה הזה.
ובכל זאת ,ולו רק לרגע, עלתה מחשבה טובה בליבם הקפוץ, אולי יכפרו במשהו...

בשבילי יום כיפור הוא שיח מחודש עם הצורך שלנו במזון.
עד כמה אנחנו צריכים כל הזמן להיות מוזנים.
זה ממחיש לי עד כמה איננו מפותחים כפי שנראה לנו.
כמה שעות בלי אוכל ומיד הכל משתנה.
עד כמה אנו פגיעים, זקוקים, וחייתיים.
השנה הצום עבר לי בחברותה, עם עוד משפחה שהזמנתי: מאד מומלץ!
קודם כל יש שתי נשים בבית (נושא לדף אחר..)
וגם אפשר להיות רוחני, לצום , אבל קצת פחות להתיסר ולסבול.
בגדול אני חושבת שצום הוא דבר נפלא, ואני ממליצה לכל מי שלא היתנסה לבדוק אותו, אם ביום כיפור או במסגרות אחרות .
פעם צמתי חמישה ימים והבנתי שאחרי היום השלישי ההיזדקקות הזו, והשבירות הופכת לחוזק, והכוח מתחדש,
עדיין נשארת התאווה למזון, וכמובן שבהמשך בוודאי יופיע הקושי מחודש, גלים ,גלים, כמו בכל דבר.

השקט של יום כיפור ללא מכוניות הוא הדבר הקסום והניפלא ביותר שמדינה מודרנית יכולה לקיים, מקווה ששום גוף חילוני לא ינסה לפגוע בשקט המבורך הזה.

הזכות של החילוניים להאמין באלוהים (מעניין שאל יחיד מסתיים בסיומת רבים , זכר למה שקדם וקיים ). כמה נפלא שאפשר לבחור בכל יום מחדש.חופשיים ממוסכמות.

תודה על הדף הזה, הוא בא לי בדיוק בזמן!

השנה טיילנו באופניים בעיר, ונהנינו לראות סוף סוף המוני ילדים יוצאים החוצה בבטחה.

נהננו לצאת בלי ארנק, ולא לראות המוני אנשים שטופי תאוות צריכה.

נהנינו לדעת שהיום לא נזרקו טונות של זבל לעולם.

ובעיקר נהנינו מהשקט.

פעם, בנעורי הארוכים, גם אני היייתי חילונית מתריסה, שבעיניה הטוטליות של יום כיפור היא כפייה דתית או קונפורמיות מביכה.
היום אני יודעת להעריך את כל המתנות של יום כיפור, ומתחשק לי לפנות לציבור לתמוך ביוזמה חדשה: חילונים למען השבת.
תחשבו איזה כיף יהיה אם בכל שבת נרגיש ככה. אם בכל הערים ישמרו שבת, כלומר יסגרו חנויות ויפסיקו לנהוג במכוניות רועשות.
זה התחיל מההבנה הבנלית שבשכונות דתיות ככה זה בכל שבת.
המשיך בתובנה האקולוגית שאם לא ניסע בעיר ולא נקנה בעיר, נצמצם את הזיהום בכמעט שביעית.
ובכלל, זה נשמע לי מקסים.

יש לי תוכנית מפורטת שמתגברת על חלק מהבעיות שזה ייצור לחלק מהאנשים, אבל נראה לי שזה ראוי לעמוד נפרד, אם באמת ארצה ללכת על זה.
יום הכיפורים הזה היה מתנה.
תודה, נקודות.

אתן מוזמנות (ומוזמנים) להוסיף_
מקבלת את ההזמנה...: )
נקודות וורודות קראתי את דברייך וההנחה ש

בזוגיות החרדית לרוב האישה בבית מטפלת והרבה פעמים מפרנסת והוא...הולך ללמוד וואו!!
היא ממש לא נכונה.בתור מישהי שבאה מעולם רחוק (מאוד רחוק) מהעולם החרדי והיום בונה משפחה בתוכו,אני יכולה לספר לך שאלו לא פני הדברים.יש ויש כמו בכל מקום,אבל אי אפשר לומר שהרוב ככה וזהו,זה מאוד כוללני ולא מדויק.

_להשקפתי, אלוהים לא מצפה ולא צריך ממך מאומה. לא מאמינה שאנחנו קונים במעשינו כרטיס לגן עדן.
לא מאמינה בקח תן עם אלוהים. בכלל לא מאמינה שבאמת יש שם ישות שמחלקת פרסים ועונשים._
את צודקת,לא רק לפי ההשקפה שלך,זה באמת לא משא ומתן על כרטיס כניסה לגן עדן,ולא פנקס של שכר ועונש,הקדוש ברוך הוא לא מצפה ולא צריך מאיתנו כלום.אנחנו אלו שצריכים אותו,והוא מצדו פשוט נותן לנו כמה כלים להגיע אליו הכי מדויק ומהר,אפשר לקרוא לזה "הוראות שימוש",לעולם,לעצמנו.מי מכיר אותנו יותר טוב ממנו?...
כל המטרה של עבודת השם היא שהאדם יתעלה אל מעל למיצרי הטבע,החיצוניים לו והפנימיים שבו,התעלות שכזו חייבת להיות בלתי תלויה בדברים שכתבת שאת לא מאמינה בהם,התעלות שכזו אמורה לשחרר אותנו מנטיות נפש מעיקות,מהשתעבדות לגשמיות(לא שיש בה בה פסול בגשמיות,הכל שאלה איך משתמשים בה ולמה),שחרור שכזה מביא את האדם למקום שבו מה שהוא רוצה זה פשוט להדבק באלוקות-כמו הסיפור על האדמ"ור הזקן,הרבי הראשון של חב"ד שאמר-ריבונו של עולם!אני לא רוצה לא את גן העדן שלך ולא את הגיהנום שלך,אני רוצה אותך בעצמך!



_"אנרגיות חולין". כלומר, אם אני מבקשת פרנסה, זה די נושא של חולין לא?
לא, לא התכוונתי לחולין כזה. התכוונתי למילים שמוציאות אותך מן האנרגיה הזו שמחברת אותך אל האלוהי._
יש משהו מאוד חזק במה שאת אומרת,התחלתי לשים לב לזה גם בדיבור שלי עם השם,וגם ככה ביום יום,כמה הרבה יותר נקי לי לדבר בשפה עדינה,פחות בסלנג(למרות שיש מילים שעדיין דבוקות לי בדיבור...)אבל מאוד צורם לי למשל לשמוע את אמא שלי אומרת לקטנה שלי-אני מתה עלייך,חולה עלייך וכאלה...
ולגבי הפרנסה,אין בעיה לבקש על ענייני חולין,התפילות הותקנו כדי שאדם יבקש את הצרכים אפילו הכי פשוטים ובסיסיים של חיי היומיום שלו,בשביל זה אנחנו כאן,להמשיך אלוקות עד המקום הכי "נמוך",כביכול.

זהו,זה לא קשור לנושא,אבל אני צופה שקטה כבר המון זמן,עד שאני מגיבה יוצא לי ארוך ארוך....[-:

לכן אני מאמינה שגם היגדים חיוביים בסגנון לואיז היי הם סוג של תפילה. ויש שיגידו שגם שירה וספרות וסרטים

וואלה, לא חשבתי על זה. בהחלט. אני פתאום חושבת על שירה ועל אמנות ועל דברים שמרימים אותך מפה וזה בהחלט עושה עבודה מאוד חשובה על הנפש. כמובן שזה צריך לבוא ממקום מסויים וזה צריך לחבר אותך למקום מסויים.

"אנרגיות חולין". כלומר, אם אני מבקשת פרנסה, זה די נושא של חולין לא?

לא, לא התכוונתי לחולין כזה. התכוונתי למילים שמוציאות אותך מן האנרגיה הזו שמחברת אותך אל האלוהי.

לגבי תפילות מוכנות, יש ויש למרות שאני ממש ממש לא בקיאה. אבל יש ציטוטים שיכולים לגרום לי לדמוע.

<לגמרי לא סטיה, להפך מאוד קשור לנושא ומעורר מחשבה>

נכון שזו רק צורת דיבור- אבל נדמה לי שבתפילה יש צורך לתת לכל מילה כובד ומשמעות, כדי שהיא תעשה את העבודה הדרושה. אם מתחילים להכניס אנרגיית חולין לשם וכל מיני מילים קשות וביטויים מקללים- בעצם מקלקלים את הכל. לא?

אני מסכימה שהתפילה צריכה להיות במילים חיוביות בלבד. לכן אני מאמינה שגם היגדים חיוביים בסגנון לואיז היי הם סוג של תפילה. ויש שיגידו שגם שירה וספרות וסרטים (עם אנרגיה חיובית ועם משמעות אישית בשבילך). לכן גם ביום כיפור החלטתי שהחשבון נפש שלי יהיה לצפות בסרט עם משמעות בשבילי (לעומת שנים קודמות שאמנם לא צמתי אבל גם לא צפיתי בטלוויזיה/השתמשתי במחשב).

אני לא בטוחה מה זה בדיוק "אנרגיות חולין". כלומר, אם אני מבקשת פרנסה, זה די נושא של חולין לא?
לדעתי הניסוח יכול להיות במילים יומיומיות כמו "הלוואי שהטיול בשבוע הבא יעבור בסבבה", כל עוד אלה מילים חיוביות.

בגלל זה אני לא הכי מתחברת לתפילות המוכנות שבסידור התפילה. כי המילים הם לא כאלה שיפרצו מתוך הלב שלי כשאני באמת רוצה משהו.
אלו מילים שאני לא חושבת בהן.
לדעתי התפילה צריכה להיות חלק ממך, וגם השיחה עם אלוהים. אבל מצד שני מילים קשות ו"קללות" הן אכן אנרגיות שליליות אז מהן עדיף להימנע.

כשאמרת "אנרגיות אפלות" לא הייתי בטוחה למה התכוונת כי חשבתי על משהו כמו לבקש דברים "אנוכיים" מדיי וכו'.

<סליחה על הסטייה מנושא הדף>

עפרי
להשקפתי, אלוהים לא מצפה ולא צריך ממך מאומה. לא מאמינה שאנחנו קונים במעשינו כרטיס לגן עדן.
לא מאמינה בקח תן עם אלוהים. בכלל לא מאמינה שבאמת יש שם ישות שמחלקת פרסים ועונשים.
כן מאמינה בכוחה של הבקשה ובכוחה של התכוונות ובכוחה של הודיה. את יכולה להגיד שיש סתירה בדבריי אבל נדמה לי שאם אני ממש מפרקת את דבריי לגורמים ניתן לראות שלא כך הוא.
אני רואה באלוהיי משהו הרבה יותר גבוה מאיך שהוא מתואר בתנך.
נראה לי שמצוות נולדו לשם עזרה לאנשים שזקוקים לדף הוראות. בחלקן יש חוכמה ונעים לעשותן ובחלקן לא. שוב - כבר כתבתי שאני מבינה אנשים שעושים זאת כדי להיות שייכים לקבוצה, למרות שזו חתיכת עשייה (תרי"ג מצוות).
כך שאני מאמינה שאם את פעולת הניקוי/חשבון נפש/ הזדככות/ כניסה פנימה (וכל המילים שכלולות ביום כיפור), את עושה בדרכך זה מצויין.

איש באמונתו יחיה.@}

עוד לא הצלחתי להגיע לשלווה ולמנוחה ביום כיפור והוא אגב עדיין החג האהוב עלי.

אני מאלו שמדברות שיחות ישירות עם השוכן במרומים וגם ברגעי מצוקה מבקשת ומקבלת, כך לפחות מאמינה, סימנים וחיזוקים. אני לא מצליחה להתחבר לדת היהודית במלואה, וכמו שכתבו קודמותי: יש לי בעיות עם הטקסט, המנהגים, הפרדה בבתי כנסת ומקנאה באלו שיש להם חיבור או בכלל לא. באמצע זה לא כיף.
אני כן מתרגשת כשאני שומעת שופר או מבקרת בבית כנסת (ריק מאדם), פיוט בסגנון ספרדי, מתפעלת מחכמת הכתובים בספר הספרים,מדליקה נרות שבת ומשתדלת לא לעבוד בשבת. ובכלל גאה בדת היהודית ובחכמתה. אני לא אוהבת את מה שהתפתח מהדת ובטוחה שמרבית המנהגים הם המצאות של אנשים. עשרת הדברות ושלושת המועדים נראים לי יצירות אלוהיות.
אף פעם לא צמתי למרות שאני חושבת שהרעיון הוא טוב. אני צמה עד לאותו רגע שמתחיל להיות לי לא נעים ומפסיקה כי אין לי אידיאולוגיה חזקה שתעזור לי למשוך הלאה. בכל שנה מחדש מחליטה לצום ועוברת ברגע המשבר התלבטות מדכדכת עם עצמי לגבי המשך הצום: אם אני מאמינה באלוהים- הרי שציווה לצום אבל אם אצום אצטרך לעשות עוד מצוות. האם אני באמת מאמינה בו? אם לא אאמין בו, כיצד אקבל חזוקים כשאטרך אותו? פחד מחלחל...הבטן מקרקרת יותר...טוב אלוהים יודע שאני בסדר ורואה שאני מבקשת סליחה ומתענה כל הזמן במשך כל השנה...
אפשר להתחיל לאכול..
למה אני עדיין אוהבת את החג? כי זה החג היחידי שמחזיר אותי לאחור, לזמנים מתוקים של פעם , בהם האלקטרוניקה לא שלטה בנו ואנשים יצאו החוצה ודברו עם שכניהם בשקט. לכן אני מתעקשת שבביתי לא ידליקו טלוויזיה או יצפו בסרטים. הילדים נהנים מהכבישים הריקים ובכלל
כל יום כיפור אני חושבת שהיה צריך להיות יום שבתון כזה, ללא מכוניות, פעם בחודש.

סגולה
זה יפה שאת מסתכלת על זה באור חיובי, אך מכיוון שעברית היא שפה שמבדילה בין זכר לנקבה, יש משמעות לכך שההתייחסות העדיפה היא תמיד זכרית, מה שאומר שהזכר הוא החשוב, הוא העיקרי, הוא השולט. יש לזה כל כך הרבה מובאות שאני לא זוכרת וככה בשלוף:
בנות, סימן לבנים (אמרה ידועה לכל אלה שנולדות להם בת אחר בת...במגזר החרדי).
תודה שלא עשני אישה
והוא ימשול בך

בזוגיות החרדית לרוב האישה בבית מטפלת והרבה פעמים מפרנסת והוא...הולך ללמוד וואו!!

10 נקבות וזכר אחד=התייחסות זכרית "אתם" וכו.

אני רואה את התנ"ך והתקופה התנכית ואת החברה החרדית היום כמשפיטה את האישה, אולי לא כפי שעושה זאת האיסלאם אך בהחלט זה בא מתרבות עתיקה, בה לאישה ולגבר היו תפקידים מוגדרים.
לא מקובל עלי!!
אני מכירה את הרבה דוגמאות וטיעונים שמנסים להראות את ההפך:
אישה בונה אישה הורסת.
לאישה יש כל הכוח בבית
ועוד ועוד.
בתכלס נראה לי שאני צודקת. לא סתם נשים לא הולכות לבקש גט ברבנות.

וזכני לגדל בנים ובני בנים סתם הערה,במקורות היהודים המונח "בנים" מתיחס לבנים ובנות,הכוונה בעיקר צאצאים שימשיכו אחרינו,פעם מה לעשות,לא היה מובן מאליו שכל ילד שנולד מגיע לבגרות,
לכן גם שכתוב במקורות מלפני מאתיים שנה "צער גידול בנים" הכוונה לא בצער של החינוך אלא לא עלינו הצער באיבוד ילדים כתינוקות או ילדים.

שלום שלום.
מצטערת, הייתי מנותקת יומיים מאינטרנט ורק עכשיו מתגנבת...כי יש לי עוד עבודה וזהו זמן גנוב.
רוקדת אהלן,
מאוד מבינה אותך בעניין המערכת שמאביסה את הפרט בבולשיט של מדינה ודת. אני עדיין לא מגובשת בדעתי בנושא,קרי: איך לעשות את זה? עד כמה לשתף ולחוות ביחד? הרי הגן ובית ספר לא יכולים להיות מנותקים כליל מהתרבות שעוטפת אותנו, אבל בהחלט גם לי זה יוצר תחושה לא נוחה.

מעניין, כניראה המנגנון שלי עובד אחרת, כי אצלי הבית תמיד היה מעל כל מערכת עוד לפני שהבנתי מה זה מערכת. דתיים נראו לי אז מחוץ לתחום שלנו ומובן מאליו לגבי.


נקודות ורודות, מה זאת אומרת אנרגיות אפלות בדיבור עם אלוהים? ואיך גילית שאת מכניסה אנרגיות אפלות?

ניחוח, פשוט הייתי מכניסה מילים לא יפות, או חושבת מילים לא יפות יחד עם המילים היפות. לפעמים זה היה אפילו רק בתחושה.
אני אתן דוגמא שהיא רק לשם הדוגמא ולאו דווקא מקרה אמיתי:
יאללה אלוהים שיהיה כבר טוב, לא יכולה לראות את זה ככה פאקינג שיט.
נכון שזו רק צורת דיבור- אבל נדמה לי שבתפילה יש צורך לתת לכל מילה כובד ומשמעות, כדי שהיא תעשה את העבודה הדרושה. אם מתחילים להכניס אנרגיית חולין לשם וכל מיני מילים קשות וביטויים מקללים- בעצם מקלקלים את הכל. לא?

עד שגילתי שאני מכניסה כל מיני אנרגיות אפלות אל תוך מה שאני אומרת וקשה לי להתחבר באמת למה שצריך.

נקודות ורודות, מה זאת אומרת אנרגיות אפלות בדיבור עם אלוהים? ואיך גילית שאת מכניסה אנרגיות אפלות?

גם אני מעדיפה בדרך כלל תפילות במילים שלי, לפי מה שמתאים לי ברגע הנוכחי.

אני מבינה. זה רחוק ממני שנות אור כרגע אז אין לי דיעה אישית.. מקווה שבאמת אצלך בגן שהבת שלך הולכת אליו, זה אחרת

למה התכוונתי:
יש הורים שלא ממש מדבר אליהם היום הזה, יום כיפור. או שמדבר אליהם אבל לא מדבר אליהם שופר או בית כנסת. אם הגננת בגן מספרת לילדים על השופר (שבעיני גננת בגן לא צריכה לבלבל לילדים את המוח, כלומר שתספר להם סיפרי ילדים או תשיר להם שירים ושלא תטחן להם בשכל) אז בעצם היא מכריחה את ההורים להתייחס לנושא גם אם הם לא מעוניינים בו. בעיני זה סוג של פאשיזם במובן הרחב של המילה, בעייני זו עוד דרך לגרום להאחדה של האזרחים. זה אחרת אם ילד שומע את זה ממישהו- חבר, ילד, שכן, קרוב משפחה. הבת שלי נניח שמעה על השופר מגיסתי, כשאני צמתי והיא שיחקה אז כנראה שאמרו לה משהו על תקיעת השופר והיא באה ושאלה. לשמחתי הרבה היא לא שמעה את זה בגן כי מבחינתי לגן אין סמכות לתת לה חינוך או אנטי חינוך בענייני דת.

רוקדת, לא לגמרי הבנתי את כוונתך במשפט הזה - בהקשר של חינוך חשבתי שאנחנו במדינה פאשיסטית שהחינוך נקבע על ידי הגן ולא על ידי ההורים. אשמח אם תרחיבי.

דף יפה ומעניין @}

אני צמה בדרך כלל, אלא אם כן יש לי איזו סיבה טובה שלא (נגיד, כשהפיצקה היתה בת חודשים ספורים לא צמתי, בשנתיים שאחר כך צמתי, היא אמנם ינקה אבל גם אכלה, ככה שהסתדרתי איכשהו).
הולכת לבית הכנסת בערב יום כיפור ולנעילה.
אני באה מבית שלא מכיר את המונח צום, לא עושים חגיגות גדולות אבל כף רגלם לא תדרוך בבית הכנסת.
אתמול יצא לי לחשוב על עניין הבית והחינוך בהקשר של החגים ויום כיפור ובכלל.
היו אצלנו בישוב משפחות שהגיעו לבית כנסת לתקיעת שופר עם הילדים, כשראו שההורים לא כל כך יודעים למה הם באו מלבד העובדה שבן החמש אמר שרוצה לשמוע את השופר או שבת השנתיים אמרה שהיא "רוצה יום כיפור".
בהקשר של חינוך חשבתי שאנחנו במדינה פאשיסטית שהחינוך נקבע על ידי הגן ולא על ידי ההורים.
למה אני מתכוונת? בגן של הבת שלי לא מסבירים. אם יש שירים לחג אז שרים, אם יש איזה מנהג כמו תפוח בדבש אז עושים, או ישיבה בסוכה אבל לא מסבירים על דברים שמחוץ לגן. הייתי מאד מתעצבנת אם הבת היתה באה מהגן ומבקשת לשמוע שופר וזה למרות שלי אישית זה חשוב ושמחתי שהיא שמעה את השופר. שמחתי שהיא באה איתי וראתה אותי מתפללת עם סידור, עם זאת שמחתי גם שהיתה לי הזדמנות להסביר לה בעצמי את מה שנראה לי ולא מעבר לזה. ממש עצבן אותי לראות הורים נגררים אחרי הילדים בהקשר הזה. צריך לשלם הרבה כסף כדי שהילדים שלך לא ישמעו את ההסברים האלה בגן (או להיות בחינוך ביתי כמובן).
אם כבר מדברים על זה- אז ככה אני הגעתי לזה בעצם. גדלתי בבית שהמציא את החילוניות אבל הסביבה היתה אחרת וכמובן שבבית ספר כבר ספגתי "מה חשוב באמת".
התחושות שלי מעורבות לגבי זה כי מצד אחד אני שמחה שנחשפתי לנושא ומצד שני אני חושבת שזה בעייתי כלפי הבית. אצלי זה יצר לאורך הילדות תחושה של תלישות, שהבית לא עומד בסטנדרטים או בכללים של מה שצריך להיות כביכול. כמובן שלמדתי בחינוך חילוני לגמרי באופן רשמי, אבל לפחות בבית הספר היסודי קשה היה לכנות אותו ככזה, בדיעבד.
עם השנים גם בדקתי את זה לכל מיני כיוונים אבל כמעט תמיד צמתי מגיל צעיר, היו כמה שנים שהחלטתי שלא ובחו"ל אפילו נסעתי ברכבת התחתית פעם אחת.

כבר הרבה שנים אני רואה את עצמי כאדם שמחובר לרוחניות והיהדות היתה שם עבורי עוד הרבה קודם מבחינות מסויימות.
מעבר לזה, אני נהנית מאד מאד מהשקט. אני זוכרת שבשנה שעברה אמרתי שהייתי מוכנה לשמור שבת אם הייתי יודעת שבכל שבת יהיה לי שקט כזה ברחוב, בכביש (ואני עוד גרה בישוב קטן יחסית, לא בעיר).
הייתי שמחה אם זה היה נגיש להורים שלי, למשפחה שלי, אבל לא הייתי רוצה לראות אותם נגררים אחריי לבית הכנסת בילדות כי "המורה אמרה".
אישית אני מקפידה על החג חלקית: צמה,מכבה מחשב ולא מבשלת אבל כן מנצלת את זמן הצום בחלקו לכתיבה על דף בעט, סיכום שנתי וחשבון נפש פרטי שזה מרגיש לי כמו זמן נכון לערוך אותו.

הייתי....
as i said.......
נדבר

צמה כל שנה. ככל שמתבגרת (תיכף 29) הצום הולך ונראה לי קצר יותר ויותר.
אוהבת מאוד את יום כיפור את השקט,הביחד,ההתכוונות והסליחה.
מעניין שבחרתי להכניס לחיי את אישי אהובי שהקשר היחיד שלו ליהדות זה ברית מילה והעובדה שאימו יהודייה.
מעבר לזה הוא אומר, לא מרגיש שום צורך לנופך יהודי כלשהוא בחייו.
כך שאני קוראת וישנה והוא בחדר הסגור עם המחשב וסרטים מוקלטים.

אני ממש לא מנסה בדרכים כאלו ואחרות לגרום לו,או לנסות לשכנע אותו להצטרף. אני יודעת שהוא לא.
תמיד אני אומרת לו, אצלכם בבית זו דת "החילוניות". מי שייצא לו להכיר,יבין על מה אני מדברת. כאשר "החילוניות" זה הערך הכי קדוש.(בני העלייה השנייה,שהחליטו בבואם להשאיר כל זכר ולו הקטן ביותר של יהדות באירופה, שבגדה,ופה הם עיבריים, או לחילופין ישראלים)
אבל הוא מתחשב ומתוק. עושה דברים בשקט. אוכל ושותה אצל אימו שגרה איתנו באותו המושב.

השנה הלכתי לבית הכנסת לתפילת "כל נדרי" וביום למחרת לתפילת "נעילה".
פעם ראשונה שאני הולכת ככה לבד עם מחזור שקניתי (תודה ל "ידיעות אחרונות").
היה כל כך חוויתי לי. הרבה אנשים,זמרה גדולה. זמן שעובר מהר.
כשהגיעה השעה עשרה לשש,ותקיעת השופר,היתה התקהלות גדולה בחוץ, וכולם ברכו אחד את השני ב"שנה טובה" או ב"גמר חתימה טובה". לרגעים ארוכים בכלל לא הרגשתי את הרעב שמציק לי .

עשיתי איגוף קל לכיוון מגדל המים(מי שמכיר) ומשם הביתה, בו חיכה לי אישי אהובי, ומרק חם ומהביל שהכנתי יום קודם.

כמובן שאתם הצום שברתי בכוס תה של לואיזה מתקתק,אגוזי מלך ודבלים.

שבירת הצום זו חוויה מענגת בעיניי.

בהמשך קצת דיברנו ביוזמתי על איך נגדל את ילדינו שבע"ה יהיו לנו. הרי אנחנו כל כך שונים בהשקפותינו אלו (מסורת,יהדות).

אמרתי לו שהוא חייב ולו בקצת להפחית בעוצמת הבוז שהוא רוכש לכל מה שמריח יהדות. הוא אומר שאין בו ולו טיפת בוז.
הוא פשוט לא מתחבר.אולי קצת סולד,אפשר לומר.
ואם קיבלת מישהיא כמוני,אני אומרת לו, אז מחובתך לשנות גישה או הסתכלות,רק בשביל שיהיה נעים לחיות בביתינו.

נראה לי שנסתדר.

תודה על הדף.

רוצה להוסיף ולאמר שהדף נפתח כדי לחלוק בחוויות והרהורים.
אתן מוזמנות (ומוזמנים) להוסיף: תגובות, חוויות אישיות, הרהורים והגיגים אם בנושא חיבור, יהודיות, ישראליות,מנהגים ואם סיפורי יום כיפור

לשיחה שלי עם אלוהים אין קשר למצוות. והיא היא הדבר החשוב, כך אני מאמינה. כל השאר - הטפל בעיניי.

חופשי. גם אני חושבת כך, אם כי המצוות לחלק מן האנשים נותנת כלים כיצד לתפקד פה. יש אנשים שזקוקים לזה. כמובן שהדקדקנות במצוות ועוד המון המון תופעות דתיות אחרות מעצבנות אותי, אבל יכולה להבין את ההישענות של אנשים על המצוות.
(באיזה שהוא מקום הרי יותר קל לחיות עם איזה אבא גדול שאומר מה לעשות- להישאר מן ילד שכזה).

לגבי בית הכנסת והטקסט.
תראי, בתקופה שציינתי שניסיתי להתחבר, הלכתי גם לבית הכנסת. כל פעם זו הייתה חוויה לא נעימה ולא משנה איפה זה היה.
לא יודעת, יותר מידי אנשים, יותר מידי הפרדה בין נשים לגברים, פחות מידי קירבה בין האנשים, יותר מידי חיצוניות,
בקיצור: לא התחברתי בעליל!!
כך גם הטקסט.
פעם הייתי מדברת עם אלוהים חופשי חופשי, עד שגילתי שאני מכניסה כל מיני אנרגיות אפלות אל תוך מה שאני אומרת וקשה לי להתחבר באמת למה שצריך. התחלתי להגיד דברים שקבועים ביהדות. וניתן למצוא בהם חוכמה. בחלקם לפחות. אבל מה תגידי על המשפט הזה שנאמר על ידי הנשים כל יום שישי כשמדליקות נרות:
...וזכני לגדל בנים ובני בנים (חס וחלילה לא איזו בת רחמנא ליצלן)
ועוד:
ותתן לנו ולכל ישראל חיים טובים וארוכים (יעני שהגויים ילכו לעזאזל)

אם לא היו לי ילדים, האם היה לי חשוב ללכת לבית הכנסת?

נדמה לי שחשוב להיות עם הילדים אנחנו. אם לא היית הולכת לבד לבית הכנסת אז למה את הולכת עם הילדים? זה לא מעביר להם מורשת מזוייפת שאת לא מאמינה בה? לא יודעת,..אני חושבת שעדיף לקיים תרבות שמאמינים בה באמת והילדים שיספגו אותך באמת.
יכול להיות שתרצי ללכת לבית הכנסת כדי להמשיך להיות שייכת למעגל הזה שנקרא יהודיה וזה לגיטימי בעיניי.
סיפר לי פעם בחור שקרא את ישעיהו ליבוביץ שכל מנהגיו היהודיים, אפשר לאמר חרדיותו, נבעה מהרצון להישאר במעגל היהודי ולא האמונה הצרופה שהובילה אותו.
אני לא יודעת עד כמה זה מדוייק לגבי ליבוביץ, אבל יכולה להבין את הרצון האנושי להיות שייך לקבוצה.
כמובן שהיה רצוי להיות שייך למעגל האנושי ושכולנו נתאחד, אבל זה כל כך רחוק מאיתנו.....
בואי תגידי למוסלמי לוותר על שליטתו המוחלטת באישה ולהתאחד עם נשים משוחררות, שוות

בעניין הפוליטי הגלובאלי אני בהחלט מתבאסת על קיום הדתות וכמהה לישועה!!

תודה על הדף הזה.הזדהיתי איתך מאוד.
לקראת סוף היום הזה עלו לי הרבה התלבטויות, סימני שאלה.
אנחנו הגדרנו את יום כיפור כיום שקט. ללא מחשב (הצום האמיתי!!) לנו ולילדים. בלי חגיגות, בלי רעש. בבוקר פתחתי תנ"ך וקראתי. המון זמן לא עשיתי את זה. קראתי קהלת, דניאל. דברים שלא קשורים ליום כיפור, אבל משכו אותי. אכלנו, אבל לא בישלנו ולא בשר ובלי ארוחות גדולות. בערב יום כיפור יצאתי מהבית, והתפללתי לי תפילה אישית, עמוקה מאוד.

אחה"צ הלכתי עם הילדים לתפילת נעילה בבית הכנסת במושב. המון אנשים. בתוך בית הכנסת ובחוץ במגרש המשחקים. תחושה של קהילה. של חיבור. כולם משוחחים על הצום, שותפים לחוויה.
זה שהרגשתי בחוץ זה לא מפתיע. תמיד אני מרגישה בחוץ.
אבל כשישבתי בבית הכנסת וקראתי בסידור עלו בי רגשות סותרים. מצד אחד זה מאוד הרשים אותי. הרגשתי שיש כאן משהו תרבותי וחברתי חזק מאוד, שמחבר בין אנשים. משהו עתיק ובעל עוצמה. מצד שני, לא באמת התחברתי. הטקסט לא דיבר אליי. מצאתי את עצמי מתעניינת כמו חוקרת תרבות, מתפעלת מהשפה, מהלחנים, מהשותפות הזאת שבין האנשים, אבל זה לא נוגע בי בפנים. בטח שלא כמו התפילה שלי, שבאה מהלב.
יצאתי בתחושה של קינאה. אולי הייתי צריכה לצום? אולי בשנה הבאה? אולי להשיג מחזור תפילות ולהכיר יותר? ומצד שני, ריקנות. זה לא באמת נגע לי בנשמה. לא כל ה"חטאנו" וכל ה"עוון"...
אם הייתי חוזרת בתשובה הייתי בטח חושבת שאני צריכה להתקרב יותר ושם להרגיש את המגע ואת ההתפעמות.
אבל אני לא.
לשיחה שלי עם אלוהים אין קשר למצוות. והיא היא הדבר החשוב, כך אני מאמינה. כל השאר - הטפל בעיניי.
אז נשארתי עם סימני שאלה:
אם לא היו לי ילדים, האם היה לי חשוב ללכת לבית הכנסת?
האם הספיק לי מה שעשיתי על מנת להבדיל את היום הזה מאחרים?
מה אני עושה למען עצמי ומה כדי שיעריכו אותי?

hey,
איזה כיף שנכנסתן לדף, שאתן מגיבות, שבזכותי חמומה תסדר כבר את הארון (!!),ההזדהות והאיחולים שלכן נעמו לי מאוד מאוד
@} @} @} @}

תודה על מילותייך ועל פתיחת הדף הזה
כשקראתי את הפתיחה, חשבתי שמישהו כתב את הביוגרפיה- שלי.. (כולל הסבא)
מתחברת מאד למה שכתבת
שתהיה שנטובה מלאת התחדשות וסליחה.

יכול להיות שאני חווה זאת בדרגה יחסית נמוכה לעומת תפילה וצום
לאו דווקא. זה מעניין מה שאת כותבת.
אני לעומתך תמיד ביום כיפור עם התפילה והצום. אבל בכל זאת גם אצלי יש שינויים בהרגשה משנה לשנה.
לפעמים אני מתחברת מאוד, ולפעמים גם הצום והתפילה לא ממש מחברים אותי. אולי שאני אתחיל להכין ארון חורף?? (עשית לי חשק).

מאוד נהניתי והתרגשתי לקרוא, ומאוד מזדהה עם מה שכתבת.
אהובתי, שתהיה לך שנה רכה, נעימה של הקשבה להדהוד הפנימי המקודש שנמצא בכל, גם במלאכות הבית

מעניין,
איך הזמן המיוחד הזה נגע בך שוב ושוב בדיוק במקומות של המהות שלו.
ואיזה יופי שאת מקשיבה.
שתהיה שנה טובה !

יום כיפור שלי

נולדתי להורים חילוניים גמורים. אתיאיסטים צרופים- לא מזוזות, לא כשר, לא דת ולא אלוהים.
לא זו בלבד, ספגתי לא מעט שנאה קיצונית לחרדים, שלימים הרהרתי בה- חלקה עיוורת וחלקה מוצדקת. (אנשים כמו אימא שלי העלו את
מפלגת שינוי על המפה הפוליטית).
סבא רבא שלי היה מאושיות העלייה השנייה- מאלה שהתעסקו הרבה בישראל, בחברה פה ובאופייה העברי. (כמובן שהוא בן של רב באירופה).
אבל כל זה לא ממש הנושא שלי, זו רק הקדמה.
עד גיל 27 הייתי בחורה צעירה שחיה את חייה, צועדת צעד אחר צעד ללא הרהורים הקשורים במה שנקרא רוחניות של היום. (כן קראתי אריך פרום וספרות שעוסקת בפילוסופיה אך לא מוגדרת כרוחניות).
ואז חל המפנה. נפגשתי בספר של אושו. לא אפתח פה גם את נושא אושו...אבל נכנסתי לעולם חדש. היו עוד דברים שהובילו אותי לעולם הרוחני, אך לא אפרט אותם עכשיו.
שאלת האלוהות, שאלת השורשים, שאלת היהדות/ישראליות – כל אלה התחילו לבעבע בי והתחלתי לעבור חוויות שונות מקרבות ומרחיקות משורשיי היהודיים.
התקרבתי, התרחקתי, התקרבתי ככה, התרחקתי ככה עד שהגעתי עד הלום.

יום כיפור עבר את גלגוליו עם גלגוליי בכלל בתפיסת עולמי בשאלות תרבותיות אלה.
בילדותי עברתי כמה ימי כיפור בהם צמתי מה שנקרא בחילוניות: "בשביל הספורט" – בחינה עצמית, הכרות עם החוויה וכו'.
היו את השנים שהייתי מתחבאת איפה שהוא, הכי רחוק שאפשר, כדי לא לחוות את החוויה המערערת הזו.
ואז הגיעו שנים שבהם שנה אחר שנה ניסיתי לחוות את יום כיפור ושוב ושוב מצאתי את עצמי ביום הכי שחור של השנה.
איכשהו בשנים האלה יום כיפור הכניס אותי למצב בו אני מרגישה הכול באופן כל כך קיצוני, שזה היה ממש ממש בלתי נסבל, אולי אפילו מסוכן.

אחר כך הגיעו שנים שבהם זרמתי עם הסביבה שלי: מסיבה ביער ביום כיפור, סתלבט בים ביום כיפור בקיצור מן מפגשים חברתיים המוניים ולא המוניים.
כל פעם אחרי יום כיפור כזה, הרגשתי דיסוננס כל כך גדול עד שהגיע נקודה בזמן שבה החלטתי עם עצמי- לא עוד חגיגות ביום כיפור.

היום אני לא בתקופה כל כך קרובה אל הדת, או לפחות לא מקבלת אותה כלשונה.
מכירה בשורשי היהודיים, מכירה שאי אפשר להתחמק ממעגלים תרבותיים (אם כי מעגל האנושות הוא גם מעגל לא פחות חשוב להשתייך אליו), אבל לוקחת דברים שמתאימים לי ומתחברים אלי מן המסורת היהודית ולא יותר מזה (תפילה, הודיה, בקשה, לעיתים-הדלקת נרות ביום שישי,ועוד).
בהחלט שלא מקבלת את הדת עלי, כפי שהיא, כלל ועיקר!!!
אני זוכרת היטב שהעם שאני משויכת אליו (זה שנקרא יהודי), נולד בנקודת זמן כלשהי. היו לפניו והיו אחריו. אין ספק שלא המצאנו את העולם והרבה מן התרבות והמסורת היהודית מיובאת מהפגאניזם הקדום לה.
עד כמה שידוע לי אברהם אבינו הגיע מארם נהריים (איפה שהוא בעיראק) ומשם הביא מתפיסת עולמו של חמורבי כולל את תפיסת האל האחד (ולא ריבוי אלים).

רואה בתנ"ך מסמך קדום מדהים, רווי בספרות, תרבות עתיקה, והיסטוריה אבל, עבורי משה כתב את לוחות הברית אחרי שעבר חוויה רוחנית זו או אחרת וכך עוד הרבה סיפורים בתנ"ך.
לא רואה בנו עם נבחר ובוודאי שלא עם סגולה למרות שעלינו לשאוף בהחלט להיות כאלה וזה אומר, קודם כל להוריד את המחשבה שאנחנו עם נבחר ועם סגולה...
תפיסת האלוהות שלי מאוד אבל מאוד שונה מתפיסת האלוהות בתקופה התנ"כית. בכלל חושבת שככל שהאנושות מתפתחת או משתנה – משתנה תפיסת האלוהות איתה.


והנה הגעתי לתכלית פתיחת הדף:
יום כיפור הנוכחי הביא אותי למחשבה חדשה.
הייתי בבית עם שני ילדיי. אני גרה במקום שקט גם ככה. לכאורה לא היה הרבה הבדל בין יום זה לשאר. היה יום מקסים. חוץ מטיול קצר בסוף יום כיפור, בקושי הוצאנו את האף מן הדלת ובכל זאת היינו כל אחד וכולנו יחד במן הרמוניה שכזו.
לא יכולתי לעשות התכנסות עצמית כפי שעשיתי בשנים שקדמו להיותי אם והייתי עסוקה בענייני הבית, אבל עליתי על משהו.
הנה לא הקדשתי לזה המון מחשבה וזה חלחל והגיע אלי בדלת האחורית.
הרי יום כיפור, הוא חג בעונת מעבר. והנה ביום כיפור עצמו קמתי והחלטתי להפוך סופית לילדים את הארון מקיץ לחורף. הוצאתי דברים שלא צריך וסידרתי הכול שיהיה להם נוח והנה לי מן סוג של תשליך. של ניקיון.
בערב יום כיפור סידרתי וארגנתי פה ספריה שלמה שעומדת במסדרון והנה שוב, התנקות, התחדשות.
זה כל כך מתאים ונכון להתחיל את השנה בהזדככות, בניסיון לעשות ניקוי והתבוננות פנימית. מאוד חשוב!!מאוד נכון לטעמי!
יכול להיות שאני חווה זאת בדרגה יחסית נמוכה – לעומת תפילה וצום, אבל ככה מתאפשר לי כרגע גם מבחינות מנהלתיות וגם מבחינת הכלי וההבנה שלי.
איכשהו נדמה לי שתמיד אני מרגישה את הוויברציה של יום כיפור הרחק מעבר למקום שאני נמצאת בו.
אולי הפעמים הספורות שהיה לי קשה להרגיש את הוויברציה, היה כשהייתי בחו"ל.
יש לזה המון כוח שכולם הולכים בלבן, מתכנסים, מדליקים אור חדש בעיניים, בלב ובנשמה.
באופן תמוה מרגישה את ההזדככות דרך ארון הבגדים של ילדיי, דרך הויברציות הכול כך נעימות שהיו בבית, שאפשרו לי להיות רכה, נעימה, מהורהרת.
תודה.

---

לכאן אוחד תוכן הדף יום-כיפור-שלי

---

_הם עברו חוויה קשה
הם מלאי כעס
הם צריכים לעשות עם זה משהו_

אני מכירה אנשים שעברו חוויות קשות.
הם הפסיקו ללכת לבית הכנסת, לא כי השתנתה להם האמונה,
אלא כי לא נוח להם עם אנשים אחרים , ואיפה שיכולים לצמצם - צימצמו מגע.
הם לא הצהירו על זה, לא בקול גדול, ולא בקול קטן,
הם פשוט נוהגים כעת אחרת .

האם הם צמים? האם הם מתפללים כשהם עם עצמם?
אני לא יודעת. הם לא אמרו,
ואני לא שאלתי.

העובדה שמכריחים אותי להנשא דרך רב
מי מכריח?
א. אין שום חובה להתחתן בכלל. אין חוק במדינה שמכריח להתחתן. אפשר לחיות בזוגיות יפה וטובה לאורך שנים בלי להתחתן ובלי לבקש אישור מאף אחד\ת.
ב. אפשר להתחתן בדרכים שונות, כולל בדרכים מוכרות.

---

עצת אחיתופל (שדווקא הייתה העצה הטובה להבדיל מעצת חושי
כן, עצה מצוינת לאבשלום, אבל עצה גרועה ביותר עבור דוד המלך. וחושי נתן לאבשלום בכוונה עצה רעה במטרה לאפשר לדוד להתארגן ולנצח בקרב. כלומר, זה סובייקטיבי והשאלה היא: העצה טובה למי ורעה למי.

---

ענת גיגר - כתבת כל כך יפה ומרגש!

מגע בריאות, תודה על הסיפור המקסים.

פתח תקוה.
לא בהכרח הארוע הזה הוא בעל משמעות עמוקה. לפעמים די ברגע אחד של התעמקות במחשבה כדי שאדם לא ישים לב ויבצע פעולות רוטיניות בלי לשים לב .

שמתם לב שיש אנשים שגם ביום כיפור מתעקשים ללכת רק על המדרכה/ לחצות כבישים במעבר חציה?
אני חוזרת מסיבוב עם קטינא והכלב וראינו אשה (לא מבוגרת) שעמדה וחיכתה לאור ירוק ברמזור.
רק כשהיא ראתה שאנחנו מסתכלות עליה מחוייכות היא תפסה את עצמה וחצתה.
די עצוב, לא?

אחר כך חשבתי לעצמי אם יכול להיות שהיא למדה משהו מהתקרית הזאת, שהיא הלכה הביתהוחשבה לעצמה
משהו חדש על החיים שלה. אני מקווה שכן.

<פתח-תקוה אופטימסטית חסרת תקנה?>

חיפוש ארוך אחר דף מתאים העלה רק את תובנה על קונפורמיזם שהוא קצת אישי מדי. אז הנה.

החזרתי ל מה חדש , אפילו שיום כיפור חלף לו...

מגע בריאות סיפור מקסים!

מיכל, כמה מרגש! מצטרפת לכל מלה!

יופי, יש לי הזדמנות טובה לכתוב נאום (זכייה באוסקר) קטן שאני מתכננת מזמן ומתביישת לכתוב -

אורנה וצפריר, חדווה ורני, יונת ורועי: תודה לכם על האתר הזה, ועל דבריכם החכמים והמאירים בו. תודה לכם על העיתון, ובשניהם תודה על ההזדמנות למצוא אנשים שחושבים כמוני, מלמדים אותי, מקדמים אותי, ונותנים לי הזדמנות לבטא את עצמי בסביבה תומכת. תודה לכם על כך שפתחתם בפניי את ליבכם ושיתפתם ואתם ממשיכים לשתף באורח חייכם ובתובנות שלכם. הבאתם לחיי תמיכה, כח, שמחה ומרפא. שתהיה לכם שנה נהדרת.

ותודה לכל משתתפי האתר, ותודה לחברות הקבוצה שלי, מאותן סיבות ממש.

לרגל השנה החדשה, מביאה לכם סיפור אמיתי שארע בבית-ספר באירלנד, סיפור שאת מסריו תוכלו ליישם בחיים המקצועיים והאישיים...
והרי הוא לפניכם:
באחד משיעורי החברה, בקשה מורה מתלמידיה להביא לבית הספר למחרת היום, שקית פלסטיק ושק תפוחי-אדמה. משהביאו התלמידים את הנדרש, הטילה עליהם המורה משימה:
"בחרו תפוח-אדמה אחד שייצג כל אדם במהלך שנות חייכם - שלא סלחתם לו על משהו שעשה לכם."
התלמידים אספו תפוחי אדמה מהשק שהביאו, רשמו על כל תפוח אדמה את שמו של האדם ואת התאריך, וכמובן, הכניסו לתוך שקית הפלסטיק. חלק מהשקיות ראוי לציין, היו כבדות מאוד.
כמצוות המורה, נשאו התלמידים את השקית עם תפוחי האדמה לכל מקום בו שהו במהלך שבוע שלם: לבית-הספר, לחוגים, למגרשי משחקים, לחברים ואפילו אל מיטתם בלילה...
הטרחה שבסחיבת השקית לכל מקום במהלך שבוע, הבהירה לתלמידים היטב מה הוא "המשקל" שהם נושאים עמם לכל מקום ועד כמה הם צריכים להקפיד שלא לשכוח את השקית, במקומות שונים ומביכים.
באופן טבעי לגמרי, כפי שקורה למיני ירקות ופירות "שנפרדים" מסביבת קירור ו"מטיילים" להם בעולם...הפכה תכולת השקית במהלך השבוע - לעיסה דביקה וריחנית.
מטאפורה זו, מתארת בצורה הטובה ביותר את המחיר שאנו משלמים על שמירת הכאבים והכעסים לעצמנו ועל גישתנו השלילית למצבים שונים.
לעיתים קרובות אנו חושבים שלסלוח לאנשים זו "מתנה" שאנו נותנים להם.
עכשיו זה ברור כי זו "מתנה"... שאנו מעניקים לעצמנו.
אז שתהיה לכם שנה טובה וחיובית!

אוי, המכוניות החשמליות!
אין לי שום הסבר הגיוני לזה, אבל אני לא מסוגלת לסבול אותן ביומיום, ועוד פחות ביום כיפור. איכשהו זה נראה לי לגמרי שונה מאופניים (שהם, מבחינתי, מסמלי החג הידועים והחביבים), והרבה יותר דומה למכונית. לא רציונלי, או שיש למישהו נימוק לעניין?

עוברת אורח, כל כך נכון.
למרות שהצום היה קשה (כי הלכתי המון) כל כך נהנתי מהשקט, בלי מכוניות, בלי טלוויזיה.
בדיוק אתמול בערב אמרתי לבעלי, חבל שאין עוד כמה מועדים כאלה שנוכל להנות מהשקט.

רק המכוניות החשמליות הפרו את השלווה.

אמא של!

תודה! דווקא לא ידעתי...

ומה עם יום כיפור כהזדמנות לחיות יום אחד בלי מכונית ובלי טלויזיה, בלי להושיב את הילדים מול קלטת ובלי להטביע ישיבה עם משפחה/חברים בכיבוד וזלילה?
סתם, בלי קשר לדת ובלי קשר לחשבון נפש, רק כנסיון של השתחררות מכבלי החומר ולו ליום אחד, כדי להרגיש איך זה.
הייתי בחג אצל קרובי משפחה והיה לי מוחשי מאד כמה קשה להם לטפל בילד שלהם ללא עזרת טלויזיה/וידאו וכמה קשה להם להעסיק את עצמם בלי לנסוע לאיזשהו מקום או לעבוד או לגלוש באינטרנט.
לפני שנתיים ביקרתי אצל ידיד, ושנינו צמנו, והעברנו ערב שלם בשיחה. הדבר שהכי השפיע עלי בשיחה לא היה תוכנה, אלא העובדה שהתארחתי אצל מישהו שלא יכול היה להציע לי שום דבר לאכול או לשתות, ולכן הפגישה בינינו "התנקתה" מכל הטקסים סביב האוכל וההתעסקות אתו, והיתה נטו פגישה.

... וכל זה בלי לציין את השקט הנפלא ותחושת החג, שנעלמה כמעט מכל שאר ימי השנה.

חבצלת,
באופן אישי - תודה.

צפריר -

אני מקוה שהיה צום מועיל לכל הצמים.
איך הדף הזה התגלגל מניסיון למפגש נוסף בפארק הירדן.
אני מקוה שגם להם היו ימים מועילים.

ציני,
אני לוקח הכל באופן אישי.
המושג דף לבן הוא פרשנות שלך. אני כתבתי על דף חדש (כל יום הוא דף חדש בדברי הימים) ועל לוח חלק, בבחינת שולחן נקי. פרשנותך הגורפת לגבי אתחול ושאר ירקות עשויה בהחלט לצרום. היות ופרשנות נשענת על הכתוב הרי ששוב יהיה עלי לקחת לתשומת ליבי לדייק יותר.

על מנת שתנוח דעתך - הנני שלם לחלוטין עם כתיבתי ודעותי, על דף לבן או על דף כתוב. עם זאת, לאחרונה, הגיעו אלי ידיעות מהמודיעין שיש כאלה שנפגעים מדברי. לפיכך חשבתי שדווקא יום הכפורים יהיה הזדמנות טובה לבקש מחילה ולהבהיר כי קימת מודעות מצד הכותב לקושי שבקריאת דבריו.

שנה טובה גם לך.

צפריר
אל תקח זאת באופן אישי. הסליחה של פלוני אלמוני נגעה לליבי בכך שהיא אנונימית. "אנא סילחו לי בלי לדעת מי אני" כלומר, הוא/היא מבקש סליחה מעצמו. הסליחה שלך הינה כוללנית, והמושג דף לבן צורם. אין דף לבן. להפך. קראתי קצת מדבריך באתר וחשבתי שעדיף להתחיל את השנה עם ידיעה שכך אתה כותב ולא עם דף לבן. הרי אתה אולי תשתנה קצת אך לא תהפוך את עורך.
שתהיה לך שנה טובה.

ציני,
לא, זה לא אתחול.
היות וחשבון הנפש פנימה ולא החוצה אין זה מעניין החוץ מה שקורה בפנים.
היות והנפגעים במקרה זה הם אנונימיים היות ואני יוצא מתוך נקודת הנחה שהם קיימים מבלי שאני יודע את זה, כתוצאה מהקשרים הוירטואלים המתקיימים כאן בפורום הזה, עלה הצורך מתוך אותו חשבון נפש פנימי לפנות לקוראי הפורום הזה ולבקש סליחה ומחילה על "עברות" וירטאליות אפשריות מבחינתי.
פתיחת השנה כשהלוח חלק איננה אתחול מהסיבה הפשוטה שאין כל אפשרות למחוק את הדיסק הישן וגם אין כל כוונה כזו.

על פי תגובתך נראה כי הנסיון לצאת לשנה החדשה עם לוח נקי נתפש כמשהו מזוייף. צר לי על כך. הנה, עוד לא התחילה השנה וכבר אשמתי-בגדתי וכו'...

בא יום הכפורים לחשבון הנפש והכפרה הסופיים, לאחריהם ניתן יהיה להתחיל את השנה כשהלוח חלק.
זה לא RESET ?

ציני, מי אמר שאפר לעשות ריסט, מי אמר שאין צורך בניסיון שיפור עצמי? עצם בקשת הסליחה הפומבית הוא טריגר לניסיון השיפור. אני סולחת לך על הציניות.

מצטער, החיים הם לא מחשב
אי אפשר לעשות RESET והכל נעלם.
בנוסף על בקשת הסליחה יש צורך בניסיון לשיפור עצמי. הפניה לא אמורה להיות פומבית לעולם ואשתו אלא פנימה. חטאתי, אשמתי, בגדתי. אנסה להשתנות ולהיות טוב יותר בשנה הבאה.

הי, זה אני כתבתי?
מילה במילה.

סליחה קודם כל ילדי, הייתי יכולה להשתדל יותר, סליחה שלא עניתי על כל הצרכים שלכם, שלפעמים הייתי כל כך לא נחמדה, קצרת סבלנות, אפילו אלימה בדיבור ובמעשה.
סליחה, בעלי, על אותם סעיפים כמו אצל הילדים.
סליחה חברי וחברותי, שלא תמיד מצאתי זמן בשבילכם, שמיהרתי לשפוט אתכם.
סליחה בני משפחתי הרחוקים יותר, שהשנה הייתי שקועה עוד יותר בעצמי.
סליחה הסביבה, שדאגתי לענייניה פחות משיכולתי.
וסליחה אני עצמי, על ששוב לא עמדתי בציפיות שלי, על ששוב הזנחתי את גופי ואת נפשי.
גמר חתימה טובה.

מאז ומתמיד ליום הכיפור משמעות אחת בעבורי: פתיחת דף חדש.

בעוונותי הנני נוהג בדרך הדיבור הישיר, לעתים הנני נתפש ללהגנות מיותרת, דברי מעוררים לא אחת סערה או מעררים כעס. קשה לעיכול.

ניתנת גם בפני ההזדמנות הזו של יום הכפורים ליישור ההדורים עם קוראים אנונימיים וכאלה שמוכרים היטב, לפנות לכל מי שנפגע מדברי, מעשי או התנהגותי ולהניח בקשת סליחה ומחילה.

פנייה זו היא אישית כלפיך.
פנייה זו היא אישית כלפייך.

והנה, עשרת ימי חשבון הנפש מאז נשמעה באוזני ברכת השנה טובה כהצהרת אהבה בין אדם לרעו, בין אשה לרעותה, בין בני האדם, בא יום הכפורים לחשבון הנפש והכפרה הסופיים, לאחריהם ניתן יהיה להתחיל את השנה כשהלוח חלק.

ועל מנת שהלוח יהיה חלק לחלוטין, כמי שנתפש מגובש ונחרץ מתוך כתיבתו ודעותיו, אין זה פשוט כלל ועיקר להעביר משמעויות והבנות באופן בהיר ונהיר. לעתים נדרש הטקסט לצמצום המחייב קריאה חוזרת ונשנית. לעתים הוא מתארך מתוך הצורך להרחיב ולחדד.
עם זאת ברור הצורך לפשט את הדברים ככל הניתן.

גמר חתימה טובה.

לא יודעת למה אבל זה מרגש אותי מה שיעל כתבה.
גמר חתימה טובה למי שמאמין שיש "חותם" לעולם הזה וגם למי שלא, ובכל מקרה הרבה אהבה.

כמו מונופול , כמו טארות...או קלפים אחרים.
מן משחק שכזה.. מגיעים ליום הזה ואז יש את מה שעושים ביום הזה.
יש כאלה שבמונופול שלהם זה ה "דווקא" . יש כאלה שממלאים אחר הוראות הדת , יש כאלה שלא צריכים תיווך עם אלוהים אבל כמו קלף שהוצאנו - אפשר לבוז למקריות או להתייחס כקוריוז, אפשר לחשוב שהקלף הוא מסר של אמת קוסמית ואפשר לקחת אותו או את כיפור כתזכורת לאיכות או סוג של עשיה (יותר נכון אי עשיה) - עצירה מכל המוכר כשגם הסביבה ברובה מאפשרת את השקט הזה ולנצל את ההזדמנות איש אישה בדרכו-דרכה להתבוננות, לסליחה עצמית וסליחה עמוקה לזולת מתוך האמת של אהבת לרעך כמוך למען יאריכון ימיך.
באופן אישי- אני עדיין מניקה כך שלא אצום אבל האוכל ביום הזה מבחינתי הוא צנוע , אני עושה תשליך עם הילדים כי לדעתי עבורם טכסים וסמלים הם רבי עוצמה ומחברים אותם עם היוניברס והיוניברסלי ועם הקוסמי.
אנחנו מדליקים נרות לנשמות, אנחנו עוצרים רגע ומברכים את כל הברואים, את עצמינו את היקרים לנו, מתפללים לסליחה ושלום ממעגלינו הפנימי ביותר ועד ל"עולם" כל ילד בדרכו וגם ללא מילים או שיתוף האחרים, אנחנו מודטים דקה או שתיים ואני במשך היום כמה שיתאפשר לי- זו הזדמנות כמו כל הזדמנות (ואולי יותר) ואני כן מאמינה שלריכוז אנרגטי -חשיבה בכוון מסוים יש אפקט.
וכן, שכחתי - מקריאה מעט לילדים על החג ומשמעותו ובוודאי אזכיר את המלחמה ההיא.
אני לא "דתיה" במובן המקובל אבל יש לי איזה דתיות כי חילוני בשבילי הוא זה שמעבר לעצמו או למושג "אדם" אין עבורו ולא קיים "כח" אחר.
אני נסחפת להגדרות פשטניות ואני מקווה שכונתי ברורה נא לא לתפוס אותי במילה... צום קל,,

גם:
עצת אחיתופל (שדווקא הייתה העצה הטובה להבדיל מעצת חושי.

עשיתי על זה פעם הרצאה, על ביטויים בתנ"ך, במשנה ובגמרא ומה קרה להם בעברית של זמננו.
זה באמת נורא מעניין.

כי המשמעות המקורית של הביטוי, "צדיק באמונתו יחיה", רחוקה ת"ק פרסה מהפרשנות הפלורליסטית שנדבקה לה.
יאיר,
בכך מצטרף ביטוי זה לביטויים אחרים מהמקורות, שהתנתקו מההקשר והמובן המקוריים שלהם וקיבלו משמעות חדשה. הידוע מכולם הוא כמובן "קול קורא במדבר", שהיה במקור (לטובת אלה שאינם יודעים. אני בטוחה שאתה כן יודע): "קול קורא: במדבר פנו דרך ה', ישרו בערבה מסילה לאלוהינו". (ישעיהו מ' 3)

רוצה להמשיך?
רובם מלים את בניהם בלי לחשוב, אוכלים חביתה בלי לחשוב על התרנגולת המסכנה, שותים חלב בלי להתחשב בפרה הסחוטה, נוסעים במכונית בלי לדעת איך פועלים הבלמים והאם המסוכניק באמת סידר אותם.
אין לזה סוף. אנשים לא חושבים על הכל אבל הם כן חושבים. לפעמים הם מאמינים לסמכות עליונה כמו רופא, אחות טיפת חלב או רב, ובנושאים מסוימים הם מעלים ספקות, מהרהרים ובוחרים את הדרך הנכונה. יש אנשים שאצלם המחשבה נוגעת רק בענינים שבעיני ובעינייך הם שוליים, אך הם מצידם רואים בנו חסרי מחשבה שלא דואגים לעתידו הכלכלי של הילד המסכן חסר ההשכלה והכישורים החברתיים.

הלוואי ורוב האנשים היו חושבים אחרת ממני,
עם זה אני דווקא חיה נהדר.
אבל הבעיה היא שרובם פשוט חיים. בלי לחשוב הרבה. למשל רוב האנשים לא רוצים אפילו לדעת מה מזריקים לילד שלהם, הם רק עושים מה שאחות טיפת חלב אומרת.

_אני סתם התכוונתי לרוב האנשים, לא אליך.
אתה המיעוט_
חבצלת
לא נפגעתי אישית אלא אני פשוט לא אוהב אמירות כלליות לגבי אנשים. רוב האנשים חושבים בצורה שונה (מזל, אחרת העולם היה משעמם), לדתיים אין קרניים וזנב, וחילוניים לא חושבים מחשבות זימה כל הזמן. אם מישהו חושב על שמלת החתונה והמפיות יותר מהטקס עצמו. זו בעיה שלו. אצלי רמת העניין הייתה זהה לגבי דברי הרב, צבע המפיות ואיזה מתנה הביאה דודה מצד האבא (פולנים או לא פולנים?). כל הדברים האלו לא עניינו אותי. אני מכיר מישהו שבמשך ההריון דאג שהכל יהיה בסדר ושיהיה בן. האם הוא שייך לאנשים שלא חושבים ?
אם הסיבה היא רצונו לגדל שחקן כדורגל משנה את רמת המחשבה שלו בהשוואה למצב שהוא רוצה להנציח את שם אביו המת?
האם לעשות מעשה אידיוטי בשם האלוהים והמסורת עושה את האדם לפחות לא חושב מאדם העושה את אותם מעשים ללא אידיאולוגיה ?

עוד משהו על צום אצל מישהי חילונית.
במשפחה שלי, מעולם לא צמו (וגם לא במשפחת אבי).
בגיל ההתבגרות, היו כמה שנים שצמתי (באופן שלא היה "עובר" מבחינה דתית) בשביל האתגר, וכי "זה בריא". כשיום כיפור חל בשבת - לא צמתי (כי למה דווקא ביום הזה?). אח"כ, כנראה הוכחתי לעצמי מספיק שאני מסוגלת, והפסקתי. בתור אדם שלא מאמין באל, לא הרגשתי שום סיבה לצום. בשנה אחת, הייתי בסביבה שכל שבת עשו על האש, וכיוון שלא היו שם צמים (הצמים נסעו למשפחותיהם), עשו זאת גם בתאריך י' בתשרי (שהיה שבת אם אני לא טועה). לא היה בכך שום דווקאיות, רק שגרה.
לגבי לוח השנה העברי- אני מכירה אותו, חוגגת לפיו חגים - אך פרט לכך חיה לפי הלוח הגרגוריאני. לא כי הוא טוב יותר, אלא כי הוא נפוץ ו"חי" יותר. כמו תכנת וורד, או חלונות. זה לא שהן טובות יותר, אבל זה שכולם משתמשים בהם נותן להן יתרון על שאר התוכנות הדומות, בלי קשר לאיכותן. רוב הזמן (שלא בתקופת חגים) אין לי מושג מה התאריך העברי. בלילה אני יכולה לחשב בערך, לפי הירח.

משהו על צום אצל אנשים לא דתיים.

במשפחה אחת, אב המשפחה נהג לצום כל השנים ביום כיפור.
זה לא שהוא עינה את נפשו ועסק בתפילה, הוא עישן ושיחק קלפים כל הלילה
אבל הוא צם.
ומתישהו מתה לו ילדה
נהרגה ככה פתאום
ובאותה שנה הוא הודיע שהוא מפסיק לצום, תוך שהוא מצטט בת אחרת שלו: "אם נעשה חשבון ביני ובין אלוהים אז הוא צריך לצום"
מאז הוא לא צם.
נעבור למשפחה אחרת, לא דתיים, לא מאמינים אבל ממוצא דתי.
כל בני המשפחה נהגו לצום ביום כיפור.
לפני שנה חלה האב במחלה סופנית. כרגע הוא במצב לא טוב. המשפחה במשבר.
האמא הודיעה: השנה אני לא צמה.

ישבנו וחשבנו
למה הם החליטו שהם מפסיקים לצום?
הרי מלכתחילה לא צמו בגלל אמונה
אז אי אפשר להגיד שהאסון שפקד אותם גרם לשבר באמונה
הם לא צמו בגלל אלוהים ובטח שלא הפסיקו בגללו

אז מה כן?

הם עברו חוויה קשה
הם מלאי כעס
הם צריכים לעשות עם זה משהו. להאשים מישהו. להטיח.
אז הם מפסיקים לצום בקול גדול.

ענת,
אתם שלושתכם כאלה מתוקים ואור ואהבה
כל מה שקיבלתם מגיע לכם

ענת,
כתבת כל כך יפה - אין מלים!

אחיק, לא התכוונתי לפגוע ועוד לפני יום כיפור
אני סתם התכוונתי לרוב האנשים, לא אליך.
אתה המיעוט:-)
ואגב אין לי קרניים מתחת לכיסוי ראש וזנב מתחת לחצאית.
ואני לא אוכלת יותר מחילוני אחד לארוחת בוקר. מטעמי דיאטה בעיקר.
שתהיה לך אחלה שנה.

ואני מאחלת לכולכם גמר חתימה טובה,
ושנה טובה
והרבה אהבה
@}

<ענת בד"כ לא כל כך משתפכת, אבל זה הסתיו, עם הענן, ועם הרוח המיבב...>

בשבילי יום כיפור הוא יום שקט (אין לי כוח לחפש ניקוד, אז הכוונה היא לsilence)
שקט מעבודה, מטלוויזיה, מאירועים חברתיים ומשפחתיים, מכל הרעשים שאני כל הזמן בתוכם, גם בשבתות... אני משאירה לי שיטוטים רגליים, ספר, חברים קרובים...

בתל אביב הייתי הולכת לים, ומוצאת רגע רוחני, אם אפשר לקרוא לזה כך, במראה העננים על הים לפנות ערב.
אני פחות נהנית ממרוצי האופניים הפראיים. בכלל, המולת האופניים קצת מפירה בעיניי את השקט הזה, אז אני נמנעת מזה. אולי זה משהו שספגתי בבית, כי הוריי היו ממש נגד העניין ובשלב מסוים אסרו עלינו להשתתף בזה. (זה היה חזק מהם, בסוף תמיד יצאנו. התשוקה להיות עם החבר'ה גברה על הכול) מבחינתם אגב, הסיבה הייתה זיכרון חבר שנפל במלחמת יום הכיפורים, יותר מאשר הסיבה הדתית.

בשנה שעברה הלכנו לים, והייתה סופת חול שצבעה הכול בכתום ולא היה איש על החוף, החול הצליף עלינו. ואני הייתי עם בטן ענקית. מצאנו מכונית צעצוע קבורה בחול ושמרנו אותה. עכשיו אנחנו עם יותם. אני לא יודעת איך יהיה יום כיפור השנה, שקט ממש לא יהיה, מן הסתם. אבל אולי נלך לטייל בשדות.

זו הייתה שנה מדהימה. לא הספקתי לסכם אותה עדיין באתר, אז אני עושה כאן חשבון נפש קטן.

אני אסירת תודה לאלוהים על האושר שנפל בחלקי.

אני רוצה להודות לכולכם על השנה הזאת. המון מהדברים הנפלאים שקרו השנה התאפשרו בזכות התמיכה שקיבלתי כאן באתר, ואני ממשיכה לקבל גם כשהיחסים הם כבר פנים מול פנים. מרגש לחשוב שלפני שנה לא הכרתי אף אחד מכם! ועכשיו אני מרגישה שאנחנו משפחה, ואני מרגישה שייכות ויש לי קבוצת תמיכה.

אני מבקשת סליחה מכל מי שפגעתי בו בשוגג מעל דפי האתר או מי שהתעלמתי ממנו, או לא אמרתי לו מילה טובה כשהיה זקוק לה. אני מבקשת סליחה בפני אנשים ששפטתי אותם מבלי להכיר אותם, זה קורה לי לפעמים.

אני מאחלת שהשנה הבאה תפתח בפני לא פחות דלתות וחלונות לעצמי ולחברים, ושאמשיך לזרום ולאהוב בלי די. שאכיר את עצמי עוד יותר, שאגלה עוד יכולות ועוד כשרונות ושאהיה סלחנית ואוהבת כלפי עצמי. אני אשתדל פחות לשפוט אחרים שבוחרים בחירות שונות ממני, וכך, לדעתי, גם פחות אלחץ מהביקורת שלהם עליי.

אה, ואחיק - תודה על התיקון. לא שאני זוכרת הרבה מההיסטוריה שלמדתי בבית הספר, אבל לאורך ההיסטוריה יום כיפור וחגים אחרים היו תאריך חביב על צוררים בני כל עדה (כולל לצערי את ההיסטוריה המשפחתית הקרובה שלי).
ובעניין החתונה - אני לא יודעת מה היו השיקולים שלכם נגד קפריסין (אני ראיתי באיזה סוג של סגירת מעגל אירוני, להגיע לשם מרצוני, הצעתי להורים שלי לבוא ולהראות לנו איפה עמד המחנה שלהם... והם סירבו) אבל בהחלט היתה לנו חתונה מדהימה גם בארץ (פירוט נדמה לי יש ב-נישואים אלטרנטיביים או איך שקוראים לדף ההוא).

יו, כמה שאלות מסובכות עולות פה (-: אני לא אתייחס אליהן - לפחות לא בשעה מאוחרת זו - אבל תשובות לעניינים קטנים -
בשמת
מעניין אותי לדעת, מסעדה, איך הגבת על זה (לי עבר בראש: "מה, היא מטומטמת?").
לשם שינוי אני אזדהה עם חבצלת (-; : רוב האנשים מעדיפים להתעסק בעיצוב שמלת כלה וצבע המפיות,
אני לא מבינה איפה אנשים מסוימים חיים ואיך בכל החתונות שהם היו בהן עד היום הם לא קלטו שהכלה סותמת יפה את הפה. או שאולי הם ערבבו במושג חתונה את הסרטים האמריקאים שהם ראו.

אחיק,
מפריע לי שאני צריך להנשא דרך אותו רב. אם הייתי רוצה הייתי יכול לנסוע לקפריסין אבל בארץ הקודש לא הייתה לי שום אפשרות.
את זה אני יודעת. ה"מכריחים" צרם לי. זו היתה בחירה, לא כורח.

חבצלת:
ומסעדה, גם לידות "אחרות" הרבה יותר יקרות. ככה זה
שוב, אין לי שום ויכוח איתך. עולות יותר, ובחלק גדול של המקרים, שוות את ההשקעה.

חבצלת
ממש לא מעניין אותי בורותו של הרב בחתונה שלי. מעצבן אותי הקטע שמדינת ישראל הכריחה אותי להנשא על ידי רב אורתודוקסי בלבד וסגרה בפנינו את האפשרות להתעלם מהממסד הדתי. שני אפיקורסים חובבי ציון שלא רוצים לכתת רגלייהם לקפרסין חייבים לשמוע את דברי ההבל של רב המועצה האזורית.
ודרך אגב צבע המפיות והשמלה לא ממש היו בראש מעיננו. תתפלאי אבל לא כל החילוניים מתעניינים בזוטות (יש שמועה שחלק מגדולי הוגי הדעות בעולם היו, לא עלינו, אפיקורסים).
לגבי מלחמת יום הכיפורים - אני מכיר את הקטע המטאפיזי בזכות 22 ילדי חט"ב ברנר שנהרגו באסון הבונים בגלל 22 מזוזות פסולות, ואת כל הסימנים שמצאו חכמי הדת לאסון המסוקים, כאן בשאר ישוב. לפעמים נדמה לי שכל פעם שאיזה שומר מצוות אומר "אוי ווי, אז אלוהים מתבייש שהוא אדוני" (יהונתן גפן).

ואין קשר בין מלחמת יום כיפור למשמעות היום, בכל אופן אין קשר שאינו מטפיזי, אבל אם אתה לא מאמין באלוהים אז מה אכפת לך מהמטפיזי?

כמו שלא סומכים על בית חולים שיילד אותך, לא סומכים על בית הספר שילמדת את ילדיך, לא סומכים על הרבנות שתתן לך רב מתאים. הולכים ל"צוהר" או "בנין שלם" ופוגשים ברב שיתיחס אליך עם רגישות והבנה לדרכך.
רק מה? רוב האנשים מעדיפים להתעסק בעיצוב שמלת כלה וצבע המפיות, וכאן אני מסכימה עם בשמת (ובשמת - כולנו יהודים את יודעת, אבל לך יש איזו דרך להגיע לדברים שאליהם אני מגיעה מספרים).
רק שבפורום הזה הייתי מצפה מאנשים ליותר אסרטיביות ומודעות ולפחות "סמוך על הממסד שיבחר בשבילי".
ומסעדה, גם לידות "אחרות" הרבה יותר יקרות. ככה זה.

כרמית, אהבתי.

הביטוי המתאים הוא "איש באמונתו יחיה" (או "צדיק באמונתו יחיה")

מותר להיות ממש קרצייתי לרגע?
כי המשמעות המקורית של הביטוי, "צדיק באמונתו יחיה", רחוקה ת"ק פרסה מהפרשנות הפלורליסטית שנדבקה לה. הוא פחות או יותר אומר: "צדיק יחיה בזכות האמונה שלו" (בניגוד לרשע שימות וילך לגיהנום ויתבשל בצואה רותחת על שיפוד ששני שדונים קטנים יסובבוהו בגילה).

הפסוק המקורי הוא: "הנה עופלה, לא ישרה נפשו בו; וצדיק, באמונתו יחיה." (חבקוק ב', 4). סוג של משפט אלם.

מלחמת יום כיפור פרצה בתאריך זה לגמרי לא במקרה.
בניגוד למה שלמדנו בבית הספר זה היה מזל גדול. תארו לכם שהמלחמה הייתה פורצת בסוכות. כל עם ישראל ואשתו ממנגלים בחופי סיני. גיוס המילואים לא היה פשוט כמו ביום הכיפורים והפקקים - ישמור השם. הסיבה האמיתית לפרוץ המלחמה ביום הכיפורים היא טכנית - לסורים והמצרים הייתה עדיפות על צה"ל בלוחמת לילה הודות למגבירי אור כוכבים. ככל שהירח מלא יותר, האמצעים יעילים יותר. התחלת מלחמה ב10 לחודש העברי והמוסלמי נותנת להם מספיק לילות ירח למלחמה. חבל להרוס מיתוס, אבל סאדאת סיפר זמנו שבזמן תכנון המלחמה הם לא התחשבו בעובדה שה 6.10 נופל באותה שנה ביום הכיפורים.
מסעדה
מפריע לי שאני צריך להנשא דרך אותו רב. אם הייתי רוצה הייתי יכול לנסוע לקפריסין אבל בארץ הקודש לא הייתה לי שום אפשרות.
לא יודעת
אני בטוח שגם מי שיום הכיפורים חסר משמעות לגביו עושה חשבון נפש ביום זה או אחר. ולדעתי אפשר להיות יהודים בלי להתחבר לדת היהודית. כמו שבשמת כתבה על חוסר המקוריות של הדת שלנו, ליהדות נכנסו דברים זרים - גן עדן וגיהנום, קברי צדיקים, קדושת האדמה. אפילו ראש השנה נחגג בחודש השביעי ולא בחודש הראשון. אז אם יש לנו דת אספנית ומגוונת, תראי את המתנכרים לסמלים הדתיים כעוד פלג בדת/לאום היהודית.

חברה שלי שאלה אחרי החופה, "מה, זהו? אני לא צריכה לומר כלום?"
מעניין אותי לדעת, מסעדה, איך הגבת על זה (לי עבר בראש: "מה, היא מטומטמת?").

לרוב האנשים אין מושג מה הולך לקרות בחופה
רק בחופה? ומה עם הלידה? ההנקה? התינוק?
ומובן, שלרוב האנשים לא רק שאין מושג מה הולך לקרות בחופה, אלא גם עם מי הם מתחתנים.
לא נורא, הם עוד יגלו...
השאלות שאני קוראת כל יום: "התינוק שלי בן ארבעה ימים ויונק כל שעתיים. מה לעשות? איך לרווח את ההנקות?" ("אין לך מושג על תינוקות, מה?") או "התינוק שלי בן חודשיים ועדיין לא ישן לילה שלם! איך אני יכולה לגרום לו לישון?" ("אין לך מושג על תינוקות, מה?").
טוב, טוב, מסעדה.
עשיתי חשבון נפש מיידי, ואת יודעת כמובן שאני אגיד לאמא:
"באמת רק עכשיו ילדת ואת מאוד עייפה וקשה לך."
"באמת מתיש להתעורר כל הלילה להנקות. אולי תספרי לי קצת על הלילות ונראה אם אפשר לשפר קצת את הנקות הלילה באיזה פטנטים".

אחיק, מלחמת יום כיפור פרצה בתאריך זה לגמרי לא במקרה.
העובדה שמכריחים אותי להנשא דרך רב
מכריחים? יש דרכים אחרות, רק קצת יותר יקרות. נכון, זה לא הוגן. אבל זו בחירה שלך. וכמו עם כל בעל מקצוע, גם אפשר לתאם ציפיות מראש. רק שבאמת, לרוב האנשים אין מושג מה הולך לקרות בחופה פרט ל"הרי את מקודשת" ושבירת הכוס. חברה שלי שאלה אחרי החופה, "מה, זהו? אני לא צריכה לומר כלום?"

חבצלת
מלחמת יום הכיפורים הייתה יום הדין ולא יום הסליחה.
למנגל זה לא פשע, ומי שממנגל ביום הכיפורים יכול עדיין להיות אדם חושב. לי אישית יש בעיה עם הקביעה שרוב האנשים אינם חושבים. הם חושבים אחרת ממך וזה לא פשע.
חוסר רגישות ?
אם מישהו לא חש תחושת קרבה לבורא עולם זכותו למנגל ביום הכיפורים (אם נקרא לזה בר בי קיו או על האש זה יהיה בסדר?) כל זמן שאת לא רואה ולא מריחה. ובבקשה בלי "כל ישראל ערבים זה לזה" לא הייתי רוצה שתיפול עלי האחריות על מעשי חלק מהיהודים בחלקים מסוימים של הארץ.
אנחנו לא רואים את המושג יהודי באותן עיניים. הרי אפילו לבורא עולם אנחנו קוראים בשמות שונים. אלוקים, השם, או אדוני ואלוהים.

אחיק ,צריך אולי לעשות הפרדה בין היהדות עצמה לבין מי שלוקח על עצמו פטרונות עליה . (קרי- הרב הפטפטן) יש כל מיני אנשים בכל מיני עמדות מפתח, וצריך לראות אותם בקונספט שלהם (לפעמים זה עבד כי ימלוך) זה נכון, אגב, גם לגבי פקידים ...
זה בוודאי לא מפריע לי במישור האישי שאינך צם, באמת ! זה מפריע לי במישור המהותי- משפט כמו של כרמית
אולי זה מפתיע מישהו, אבל ליום הזה אין שום משמעות עבורי, במובן הדתי, למרות יהדותי מעורר בי מחשבות- האם יהדות יכולה להיות ללא דת? אין לי תשובות מלומדות וברורות לזה ואני ממשיכה להגיד רק שאני לא יודעת למה זה מפריע לי , אולי בגלל שהתחנכנו על כך שיש ערבות הדדית ?
ולגבי מלחמת יו"כ - לתפיסתי לא במקרה זה נפל על יו"כ , רק שאולי היהירות בה לקינו , אינה חייבת להתפרש רק דרך עיניים של שמאך פוליטי. גם הפקידים והמפקדים והשלטון היו מושחתים (בזה לא ממש השתפרנו, הא?!), לך עם זה לרמת הפרט- איך הוא משפיע על ההויה. כי בסופו של דבר חשבון הנפש הוא של הנפש הפרטית , אמנם כחלק מהכלל אבל עדיין, אף אחד לא יכול להחזיר אף אחד בתשובה (לא דווקא במובן הדתי /חרדי) אם האדם עצמו ל מתחבר לזה.
בתפיסה שלי יש הרבה ניו אייג' ביהדות (זה בעצם אולד אייג'?) ומעניין לי למה אנשים יכולים כל כך יפה להתחבר לתורות רוחניות של כל מיני עמים וכאילו של העם שלנו היא פחות טובה? למה?

אני לא אמרתי לך פעם שיש לך חושים מדהימים לקלוט את היהדות, מבחינה רעיונית?
חבצלת, אגלה לך בסתר: אני יהודייה. וכנראה יש לי גם גנים יהודיים. כל מיני שגעונות של אבות אבותי עברו אלי ישר בגנים, למרות הנסיונות של הורי לחינוך מתקן...

אחיק כמובן צודק לגבי איש הישר וגו'.
ואגב לוח השנה העברי, אני רק רוצה להיות קטנונית, להיתפס לקטנות וכן הלאה, ולהזכיר לחברי היהודים שלוח השנה ה"עברי" הנוכחי שלנו הוא בכלל בבלי ממוצא אלילי (עם שמות חודשים שהם שמות של אלילים, נו באמת!), וגם, שהכתב ה"עברי" שלנו הוא בכלל הכתב האשורי המרובע, אחרי שאת שלנו, המקורי, האמיתי - זרקנו.
ממש כבוד היסטורי לנכסים לאומיים היה לאבותינו, מתבבללים שכמותם (מפה בא "מתבוללים"? מבבל ולא מ-בלל?).

"קוראת ונדהמת"- "איש הישר בעיני יעשה" זהו ביטוי שלילי מאוד שמתאר תקופה מאוד לא סימפטית בתולדות עם ישראל (סוף ספר שופטים, פילגש בגבעה, ראו שם)
אחיק- יום כיפור זה לא "יום הדין" ( ראש השנה, זה יום הדין). יום כיפור זה יום הסליחה. עברית, רבותיי, עברית, גם אם הידע ביהדות לוקה בחסר, לפחות תחשבו מה שורש המילה כיפור.
יום כיפור הוא היום שבו יהודי שב לזרעות של אלוהים, מתחבר אליו ומטהר. מי שבוחר לעשות את זה בפארק הירדן הרבה יותר טוב בעיני "הדתיות" ממי שלא עושה כלום.
ובשמת, את צודקת, באמת חשבון נפש עושים כל יום, גם ביהדות (יש תיקון חוצות, יש קריאת שמע על המיטה), אני לא אמרתי לך פעם שיש לך חושים מדהימים לקלוט את היהדות, מבחינה רעיונית?
ולגבי עם ישראל הממנגל (יאכס?!?) ביום כיפור, זה במשהו שצריך לדון בו בדף של רוב האנשים אינם חושבים או אולי רוב האנשים אינם מרגישים
<חבצלת באה לעשות סדר בבלגן:-) והחשבון נפש שלה הוא בעיקר על זה שאין לה די זמן לעשות חשבון נפש אבל לפחות היא בעזרת השם צמה וגם זה משהו>