זהו
דף בלוג
(תודה
לטרה רוסה על ההשראה)
מכל תעסוקותי אני חושבת שהעבודה בגינה הכי מרגשת ומהנה בשבילי, ובכלזאת כל כך מעט אני מגיעה לזה.
יותר ויותר אני מבינה שהעבודה תתאפשר אם תהיה במנות קטנות (לא סתם קטנות, ממש ממש קטנות, קטנטנות).בימים האחרונים התחלתי לעשות דברים קטנים כשמצאתי פתאום איזה רגע פנוי.
האתגר הוא לבחור את המשימות הקטנות ולעמוד בהן, כלומר לא להתפתות לגזום גם את הדלעת והשעועית והגרניום וכו', כשהחלטתי שעכשיו אני גוזמת את העגבניות. כשאני מתחילה להסחף תמיד מישהו או משהו קורא לי להפסיק ואז תמיד יש הרגשה לא טובה עם זה שמשהו נשאר לא שלם, באמצע, וצריך לחזור אליו, ומתי אצליח ובינתיים איך זה נראה ומה קורה וכו'.
הבוקר ניצלתי את שנת הבוקר של ישי (11 חודשים), ואת השמש הזורחת ללא כל ענן מפריע.
בחרתי לסדר את הערוגה שבכניסה, ולהכין אותה לשתילה וזריעה. דרור (4) נוסע על האופנים הלוך ושוב בשביל.
היו שם מקלות שתקענו לכבוד העגבניות שטיפסו בקיץ, החלטתי להשאיר אותם כדי שמשהו חורפי יוכל לטפס - אפונה למשל.
הערוגה מעט בשיפוע והאדמה מעט נסחפת למרות שיש אבנים תוחמות. החלטתי להרים את האבנים ממצב שוכב לעומד - זה ימנע הסחפות של האדמה וגם יגדיר ברור יותר את גבול הערוגה.
הרמתי אבן אחת. וואו! כמה חיות גרו מתחת. קראתי לדרור שיבוא לראות. הוא בא והסתכל בענין, וככה הרמנו עוד אבן ועוד אבן, ומצאנו עוד ועוד חיות. חלק הרמתי על היד לראות מקרוב (שלשול, אורי כדורי ומרבה רגלים למשל), על חלק הסתכלנו הרבה זמן לראות מה הם עושים ואיך הם מתקדמים (חלזון עם בית, חשופית בלי בית, המוני נמלים שבאו לאסוף רימות, עכבישים).
וככה פתאום זאת נהיתה "פעילות" בנושא "החי מתחת לאבן", שזכורה לי היטב מימי ההדרכה בביס"ש. כמובן שזה בכלל לא אותו דבר. אז הייתי המדריכה, ואיתי אוסף ילדים בטיול שנתי בדרך כלל, שמידת העניין שלהם בדברים שאותם בחרתי ללמד ולהראות להם בדרך כלל די קטנה, אם בכלל. ועכשיו אני עובדת בגינה שלי, מציאת החיות מרגשת אותי ולכן אני קוראת לדרור, לשתף אותו. הוא בבית שלו, עם האופניים שלו והוא בא להסתכל. אין בזה שום דבר מאולץ, חיצוני או כפוי. סתם חלק מהחיים.
שמחתי למצוא שלשולים, שהן אחת מאבני הבוחן לאדמה טובה, עשירה ואורירית. העברתי כמה שלשולים לערימות הקומפוסט.
אני יושבת ומסתכלת וחושבת לעצמי שלעולם לא אגיע לשלב השתילה (ואת הזריעה כבר מזמן איחרתי) בקצב הזה. אבל אני כל כך נהנית. אז הערוגה תהיה מוכנה לזריעה באביב – גם טוב. מחשבות על הצריך הכרוך בלחץ לעומת המהנה המאפשר איטיות וחלימה.
תוך כדי כך שאני חושבת כמה עבודה יש לעשות בגינה, וכמה החלום לאכול הרבה מן הגינה רחוק, ואיך שהכל מוזנח – עוברת שכנה נחמדה. וואו איזה גן ירק, היא מתפעלת....
גמרתי להעמיד את כל האבנים. זה נראה טוב, מסודר. זה מספיק. אני מסופקת. ישי מתעורר.
קצת אחר כך אני ודרור מפנים ביחד ענפים של אקליפטוס מהדשא (שהיו עד אתמול חלק מהסכך של הסוכה בפתח הבית). שוב מוצאת את עצמי עובדת בגינה. נכון- משימה קטנטנה, אבל עשייה. וביחד עם דרור. הוא מאד מתרגש מהעשייה – מרגיש חזק וגדול.
כן ירבו ימים כמו היום. לאפשר לעצמי את האיטיות, העשייה בקטן, ברוגע, לזרום ולמצוא הרגע המתאים, לתת לדרור להשתלב בין אם הוא משחק בשלו ובין אם עוזר. העיקר שאני רגועה.