יומן גינה

זהו דף בלוג

(תודה לטרה רוסה על ההשראה)

מכל תעסוקותי אני חושבת שהעבודה בגינה הכי מרגשת ומהנה בשבילי, ובכלזאת כל כך מעט אני מגיעה לזה.
יותר ויותר אני מבינה שהעבודה תתאפשר אם תהיה במנות קטנות (לא סתם קטנות, ממש ממש קטנות, קטנטנות).בימים האחרונים התחלתי לעשות דברים קטנים כשמצאתי פתאום איזה רגע פנוי.
האתגר הוא לבחור את המשימות הקטנות ולעמוד בהן, כלומר לא להתפתות לגזום גם את הדלעת והשעועית והגרניום וכו', כשהחלטתי שעכשיו אני גוזמת את העגבניות. כשאני מתחילה להסחף תמיד מישהו או משהו קורא לי להפסיק ואז תמיד יש הרגשה לא טובה עם זה שמשהו נשאר לא שלם, באמצע, וצריך לחזור אליו, ומתי אצליח ובינתיים איך זה נראה ומה קורה וכו'.

הבוקר ניצלתי את שנת הבוקר של ישי (11 חודשים), ואת השמש הזורחת ללא כל ענן מפריע.
בחרתי לסדר את הערוגה שבכניסה, ולהכין אותה לשתילה וזריעה. דרור (4) נוסע על האופנים הלוך ושוב בשביל.
היו שם מקלות שתקענו לכבוד העגבניות שטיפסו בקיץ, החלטתי להשאיר אותם כדי שמשהו חורפי יוכל לטפס - אפונה למשל.
הערוגה מעט בשיפוע והאדמה מעט נסחפת למרות שיש אבנים תוחמות. החלטתי להרים את האבנים ממצב שוכב לעומד - זה ימנע הסחפות של האדמה וגם יגדיר ברור יותר את גבול הערוגה.
הרמתי אבן אחת. וואו! כמה חיות גרו מתחת. קראתי לדרור שיבוא לראות. הוא בא והסתכל בענין, וככה הרמנו עוד אבן ועוד אבן, ומצאנו עוד ועוד חיות. חלק הרמתי על היד לראות מקרוב (שלשול, אורי כדורי ומרבה רגלים למשל), על חלק הסתכלנו הרבה זמן לראות מה הם עושים ואיך הם מתקדמים (חלזון עם בית, חשופית בלי בית, המוני נמלים שבאו לאסוף רימות, עכבישים).
וככה פתאום זאת נהיתה "פעילות" בנושא "החי מתחת לאבן", שזכורה לי היטב מימי ההדרכה בביס"ש. כמובן שזה בכלל לא אותו דבר. אז הייתי המדריכה, ואיתי אוסף ילדים בטיול שנתי בדרך כלל, שמידת העניין שלהם בדברים שאותם בחרתי ללמד ולהראות להם בדרך כלל די קטנה, אם בכלל. ועכשיו אני עובדת בגינה שלי, מציאת החיות מרגשת אותי ולכן אני קוראת לדרור, לשתף אותו. הוא בבית שלו, עם האופניים שלו והוא בא להסתכל. אין בזה שום דבר מאולץ, חיצוני או כפוי. סתם חלק מהחיים.
שמחתי למצוא שלשולים, שהן אחת מאבני הבוחן לאדמה טובה, עשירה ואורירית. העברתי כמה שלשולים לערימות הקומפוסט.
אני יושבת ומסתכלת וחושבת לעצמי שלעולם לא אגיע לשלב השתילה (ואת הזריעה כבר מזמן איחרתי) בקצב הזה. אבל אני כל כך נהנית. אז הערוגה תהיה מוכנה לזריעה באביב – גם טוב. מחשבות על הצריך הכרוך בלחץ לעומת המהנה המאפשר איטיות וחלימה.
תוך כדי כך שאני חושבת כמה עבודה יש לעשות בגינה, וכמה החלום לאכול הרבה מן הגינה רחוק, ואיך שהכל מוזנח – עוברת שכנה נחמדה. וואו איזה גן ירק, היא מתפעלת....
גמרתי להעמיד את כל האבנים. זה נראה טוב, מסודר. זה מספיק. אני מסופקת. ישי מתעורר.
קצת אחר כך אני ודרור מפנים ביחד ענפים של אקליפטוס מהדשא (שהיו עד אתמול חלק מהסכך של הסוכה בפתח הבית). שוב מוצאת את עצמי עובדת בגינה. נכון- משימה קטנטנה, אבל עשייה. וביחד עם דרור. הוא מאד מתרגש מהעשייה – מרגיש חזק וגדול.
כן ירבו ימים כמו היום. לאפשר לעצמי את האיטיות, העשייה בקטן, ברוגע, לזרום ולמצוא הרגע המתאים, לתת לדרור להשתלב בין אם הוא משחק בשלו ובין אם עוזר. העיקר שאני רגועה.

איזה יופי, דנה.
חשבתי שרק אני "לא מספיקה כלום"...

דנה אין ספק שההנאות הקטנות של החיים טמונות לפעמים מתחת לאבנים .
אפשר להציע לך למלא את הגינה הריקה בפקעות .זה עדין לא מאוחר מדי וזה יכול למלא את החורף עד עונת האביב .( צבועני ,יקינטון, ואפילו כלניות ואירוסים )
אחת ההנאות הגדולות שלי בימים אלו זה לגשת לטיול בוקר בגינה ולראות את העלים הראשונים של הפקעות מנצים . במופע הפריחה שלהם אני כבר באקסטזה שקשה לעצור .

כיף לקרוא

איזה יופי לקרוא שעוד מישהו איטי בגינה כמוני

(כלומר, פרט לחלזונות)

איזה יופי, יומן מבורך, אוהבת כאלה.
<ומזדהה>
גם ב יומרן האקולוגיה שלי יש 'סעיף' 'מצוות גינתי'.

בהצלחה
@}

@}

דנה, איזה כיף לקרוא אותך!
גם אני מאוד אוהבת את עבודת הגינה,
בשנה שעברה עבדתי בגינה כל יום אחרי שחזרתי מהעבודה ולפני שהילדות מגיעות הביתה. היום, לצערי, כבר כמעט ולא! (ורואים שלא)
אולי גם בגלל שכל כך קר אני מתעצלת!

מאז שכתבתי לא עבדתי בגינה בכלל.
גשם, דרור חולה ושאר ירקות.
יש לי הרבה מחשבות שאני רוצה לכתוב, וזה נחמד שהגדרתי את היומן הזה כיומן גינה כי זה עוזר לי להיות בפוקוס מחשבתי מסוים. עוזר להתמקד.
גיליתי שישי מאד אוהב את הערוגה הקטנה שממול לפתח הבית. הטמנתי שם בצלצלים ושומים, ותכננתי לשתול שם חסה/כוסברה/עלים ירוקים כלשהם. תגלית זו מעמידה בספק את התועלת התזונתית של השתילה, למרות שזה יהיה נחמד אם הוא ילעס קצת עלים וייפגש עם הטעם שלהם דרך הגינה. אני חושבת שאעשה נסיון צנוע כדי לראות אם חיים יוכלו להתקיים שם לאורך זמן.
ליד הערוגה הזאת צמחו עלים של תפוחי אדמה, שהשארתי שם כדי לשתול במקום אחר, אבל עד ש..... בכל אופן אם זה כבר צמח שם, חשבתי ל"גדר" את התפו"א בצמיג ולהוסיף אדמה, כדי לגדל את תפוחי האדמה לגובה. אני חושבת שזו תהיה המשימה הבאה שלי - להביא צמיג, לסתום את הבפנוכו שלו עם אבנים/ניירות מעוכים, לשים סביב העלים, ולהוסיף אדמה קלה.
האמת שהיום ישי תלש עלה אחד ושם בפה. אני יודעת שזה רעיל במידה מסוימת כי זה ממשפחת הסולניים, השאלה עד כמה, והאם העלים יכולים ממש לעשות בלגן. צריכה לברר.
בינתיים אנחנו אוכלים מהגינה פטרוזיליה, עירית, קורנית, מיורן, אורגנו, תרד, עלי סלק, כמה פלפלים שעוד נשארו מהקיץ, לימונים, מעט תפוזונים סיניים, ויש דלעת ענקית שעדיין ירוקה ואני לא יודעת מתי, אם בכלל, נוכל לאכול אותה. זוהי דלעת שנבטה מזרעים ששמרתי מדלעות שהיו לי בשנה שעברה. בנובמבר-דצמבר הן כבר היו ממש כתומות, וזאת עכשיו עדיין ירוקה. במעגל נשים לקראת הלידה של ישי, שהיה בדצמבר 2003 אכלנו מרק דלעת משובח שהכנתי ממנה, כך שיש לי הרבה סנטימנטים.

היום הוצאתי בטטה קטנה מהערוגה שליד הגדר. אכלנו אותה טרייה וזה היה מעדן!!! (אכלנו זה אומר אני ושאולי השכן. ישי קצת נגס, דרור טעם ואמר שזה טעים אבל לא רצה עוד.) באותו זמן ישי קטף ולעס עלי סלק, ועמד כמה שניות בעצמו בלי שום תמיכה (אולי בזכות העלים הירוקים - נהיה פופאי...).
לא היה לי אומץ לחפור את כל הערוגה בשביל לחפש עוד בטטות, אבל נראה לי שזה מה שצריך לעשות, כי העלים של הבטטה כבר נראים די מסכנים, כבר קר להם מדי. עצרה אותי המחשבה שאולי בכלזאת ממשיכות לגדול להן בטטות למטה גם כשהעלים מסכנים למעלה. לקבל החלטה וללכת איתה עד הסוף. לאזור אומץ. לחבר מחשבה לעשייה. בגינה כמו בחיים.

במצב רוח אביבי,

דנה, יש חדש?? מה עם הדלעת?? הבטטות??

דדדננננההההההההה!!!!!!!

באופן טבעי

באופן טבעי