_ואז שמתי לב שהמילה 'מורכב' והמילה 'מבורך' עשויה מאותן אותיות.
אז מאחלת לך שבאמת היחסים יהפכו למבורכים.
או שתוכלי לראות מה מבורך בהם כבר עכשיו._

תודה, מקסים :-)

קראתי בזמנו רק חלק מהדף,
אבל ראיתי עכשיו הפניה לדף הזה מדף הגריינים, ובלי כוונה קראתי [po]יחסים מבורכים עם אחותי[/po].
ואז שמתי לב שהמילה 'מורכב' והמילה 'מבורך' עשויה מאותן אותיות.

אז מאחלת לך שבאמת היחסים יהפכו למבורכים.
או שתוכלי לראות מה מבורך בהם כבר עכשיו.

{@

אחות, את עדיין כאן?

רציתי להגיד שאני מסכימה עם [po]לי אורה[/po], ולא מבינה למה את כל כך פוחדת מהריסת אירוע משפחתי.

יש פה מישהי שמתנהגת באלימות כלפי ילדים! אם היא הייתה מרביצה לילד שלך גם אז היית פוחדת להגיד לה להפסיק כדי חס וחלילה לא לחלל את קודש הקודשים ולהרוס אירוע?
ויש דוגמא של האחות האחרת, שלידה היא לא מעיזה. למה את חושבת שאיתך יהיה שונה?

מה כל כך קדוש באירועים האלו, שאת חושבת שזה בסדר לחנך את כל הילדים שזה בסדר שינהגו כלפיהם באלימות, העיקר שלא יתפוצץ אירוע או שניים לפני שהיא תלמד גבולות?

אני בכלל לא הייתי באה לארועים משפחתיים כאלו. זו סביבה אלימה. לדעתי לבוא לסביבה כזו זה כמו לבוא לבקר סבא שמרביץ קצת לילד. רק לפעמים. והוא נורא מסכן. אז זה בסדר שמידי פעם הוא יתן לילד סטירה. גם אז היית באה לאירועים כאלו? או במקום כל מילה רעילה היא הייתה נותנת לילד שלך סטירה?

חשבתי הרבה, ועקבתי בעניין רב אחרי הדף המתפתח, העיצות שלכן והתגובות שלך, אחות.

עלו בדעתי שני תרגילים שעוזרים לי במצבים כאלו, כשצריך להיות ליד מישהו מעצבן.

בראשון אני מדמיינת לי שהאדם המעצבן הוא צפור או צרצר או רוח למשל.
לכן הדברים הנאמרים על ידו הם ציוצים,צרצורים או משבי רוח, כלומר חסרי משמעות מילולית, גם אם אי אפשר להפסיקם.
הרי לא תלכי להשתיק את הדרורים שבגינה, נכון? הם מצייצים, ואת בשלך.

זוהי טכניקה ליצירת מרווח בין הגירוי הקיים והבלתי נשלט שלה, לתגובה או אי-תגובה הנשלטת שלך.

דורש מעט תרגול, שאחותך תאפשר לך בנדיבותה כי רבה blink

התרגיל השני הוא לריפוי. שלך ושלה עם יחד.

כשהיא מתחילה לעצבן דמייני אותה מייד כילדה קטנה או תינוקת (עם הדובי הנשרך מאחוריה, הנזלת הנמרחת וכו'), ילדה מסכנה, שסובלת, בודדה.
ואת הילדה הזאת חבקי.
וכל זאת ללא מילים כמובן.
רק הזרמה של אהבה, שאת חשה ממילא.

מה דעתך?

[u]תגידי, איך זה יכול להיות שכולכם בני ערובה להתנהגות שלה? איך זה שעוד לא קרה שכולם, בבת אחת, פשוט לא מוכנים לקבל את זה יותר ומשקפים לה בדיוק את ההתנהגות שלה? ואולי שווה לשקול צעד יזום כזה - ממש התערבות[/u]


חשבתי על זה.
הגעתי למסקנה שכל משפחה היא סוג של "קן הקוקייה". בכל משפחה יש דינמיקה שבה מישהו אחד כוחני יותר, מישהו אחר נפגע יותר, מישהי מסורה ומישהו מתנשא וכו' וכו'. וזה גם לא כזה שחור לבן, יש תקופת שאני הייתי הטראבל מייקר במשפחה ויש אחרות שמישהו אחר.. אני לא רואה טעם באקט כזה כלפיה כי זה ירגיש כמו חרם, איך הייתי מרגישה אם כל המשפחה היתה מבקשת להתכנס ולדבר איתי על האופי שלי שהוא בלתי נסבל? הייתי מרגישה איום ונורא. גם ההורים והאחים וברור שהגיסים ברקע ואפילו האחיינים? במשפחה אין סודות יו נואו.
בספק אם זה היה מועיל אבל מעבר לזה זו פגיעה עצומה ועמוקה .התערבויות כאלה עושים כשמיהו מזיק לעצמו עי התמכרות או החלטה שגיה לגבי חייו, לא כחלק מהיחסים בינינו שהם אמורים להיות המקום הבטוח להיות אתה עצמך עם כל החרא.

מעבר לזה, כולנו במשפחה עם השריטות שלנו, כמו כל משפחה טיפוסית.
היא לא נכנסת לחדר וכולם מבועתים. זה רחוק מזה. ההוא עם הנאומים והזלזול בדת באמצע טקס החג, והגיס עם הצדקנות והקנאות לילדים ופתאום מישהו זורק מילה תוקפנית מדי לילד שלו ולכולנו לא נעים, ופתאום שתי אחיות מתווכחות בקולות רמים ואח"כ מתגלגלות מצחוק. ופתאום אחותי זו הסוררת דוקא לוקחת מישהי הצידה ומציעה לה כסף ושתחזיר בהזדמנות כי היא יודעת שאין לה. או שולפת שלל מתנות לילדים ומשמחת אותם. ורצות כל הזמן ברקע בדיחות שרק המשפחה מכירה ונעה בקצב שלה, בקצב שגורם לך לשכוח את הזמן.
לא התייחסתי לזה מספיק כאן, אבל זו אחותי, ואפילו מבלי להתייחס לשלל המעשים הטובים שלה (ויש הרבה כאלו) האהבה בין בני משפחה מבחינתי באמת אינה תלויה בדבר, גם אם לא בחרנו אחת בשניה, החיים שלנו שזורים אלה באלה כי גדלנו יחד, והגענו מאותו מקום, לאותם קונפליקטים ולאותן שמחות. היא יודעת ומכירה אותי ודומה לי מכל בחינה, יותר מ-99% מהאנשים בעולם הזה, אז אני אוהבת אותה למרות הכל ואני לא מתכוונת לפגוע בה בשום צורה רדיקלית.

לצד זה, ובמרחק צעד לפני שנעימת הפתיחה של בית קטן בערבה תרחף מעל הפיסקה הקודמת שלי... ברור שהיא מגזימה ונתנו לה לטפס רחוק מדי עם הרודנות. שבשנים האחרונות הנוכחות שלה מייצרת יותר ריבים בממוצע לאדם, שהיא פוגעת עמוקות ובצורה בוטה באנשים יקרים לי ובי, ששהתחושות דומות כמעט אצל רובינו, שמשהו שם לגמרי יוצא משליטה. אבל כמערכת משפחתית על ציר הזמן אין פה חריג היסטרי ואני צריכה לעשות משהו בשם עצמי ולמען עצמי מולה, מתוך תקווה שזה ישנה גם את הדינמיקות האחרות. אני כמובן טורחת לספר לכל מי שרוצה לשמוע אבל מתמקדת בעצמי.

אבל שלא תביני לא נכון, לגבי ההתאגדות מולה - זה לא שלא חשבתי על זה בחלומות הורודים |אוף| (איך איך אין באתר אייקון זדוני?)

הי אחות...

לא תוקפנית,
החלטית.
יעני – כשיש החלטה שאת שלמה איתה, את חזקה שם.
החוזק שלך עשוי להתפרש על ידך כתוקפנות, אבל את תדעי מה ההבדל – אחרי כל מפגש עם אחותך את תהיי פחות ופחות ''הפוכה''. היא, כנראה, תהיה יותר ויותר מבולבלת, אולי מבוהלת.
את כבר לא משחקת את המשחק, לא מחברת אותה לאנרגיה שלך.

נפגשת איתה 5-6 פעמים בשנה?? אשרייך (-8 ...

את מתארת יפה את הקשיים והבידוד שלה, שבאים בעקבות דפוס ההתנהגות הזה.
היא בבחירות שלה, בתוצאות שלה.
קחי נא צעד הצידה.

ויפה שאת מנסה למצוא מה יש בך מאחותך.
מבט כזה, שמנסה ללמוד מהמקום הקשה הזה, הוא מבט בוגר ומפוכח ואני מאחל לעצמי גם.
הרפלקס הנפוץ של לראות כמה אני לא כמו ההוא, הילד הרע, הוא בריחה שמתרחקת מההסתכלות פנימה, מחקירה ישרה.
אולם, הנקודות הדומות באופייכן ודאי אינן מלמדות על דרך דומה.
מקולך פה עולה דמות שונה מאד מדמותה של אחותך, כפי שתיארת אותה.
השונה הוא שאחותך נכנעה לשדים האישיים שלה ובחרה לחיות בהתמכרות לרכבת ההרים הרגשית של עימותים ו''נצחונות'' [אבוי לנו] בלי שהיא יורדת אל הקרקע היציבה של קשרים אנושיים ומערכות יחסים נורמליות.
את בחרת אחרת. רק עדיין מפעם לפעם את מצטרפת לאחותך לסיבוב – נראה לי שגם 5-6 פעמים בשנה זה יותר מדי בשבילך.

''לא, תודה, '' תגידי לה , ''הפסקתי. מה איתך?''


צוויל

תגידי, איך זה יכול להיות שכולכם בני ערובה להתנהגות שלה? איך זה שעוד לא קרה שכולם, בבת אחת, פשוט לא מוכנים לקבל את זה יותר ומשקפים לה בדיוק את ההתנהגות שלה? ואולי שווה לשקול צעד יזום כזה - ממש התערבות - שתדרוש ממנה לנקוט צעדים בקשר לקורבנות שלה? אני לא בטוחה שזה רעיון טוב, סתם מסערת לכיוון רדיקלי. מה את אומרת?

[u]ומה השלב הבא? להתנתק רגשית ולהפוך אטומה? להפוך להיות כמוה?! זה מתחבר למה שכתבו למעלה על לבדוק "איפה זה תופס אותי כל כך".[/u]
לא.
כי ברגע שאת מתחילה לתרגל את נושא ההקשבה לגוף שלך, מקשיבה פנימה לגוף שלך ובודקת איך הוא מרגיש ברגע זה ובאיזה מקום בגוף את מרגישה עכשיו מה (תחושה צונחת בבטן? כובד באיזור החזה? חסימה בגרון? כאב עמום בגב התחתון באיזור הכליות?) -
את כבר הולכת לכיוון ההפוך ממנה.
במקום לדחוף אותך לקצה, הדרך הזאת של הקשבה לתחושות הגוף בכל רגע שקורה משהו היא הדרך לשיחרור. לשלווה. למקום שבו את לא נגררת ונסחפת לתגובתיות-יתר לכל פיפס שמישהו אחר עושה.

הדרך של ההקשבה לתחושות הגוף בונה עמוד שידרה יציב.

ליאורה אני שמחה שכתבת את הדברים האלה כי הגישה שלך היא משהו שבאינסטינקט נשמע לי נכון אבל במציאות כמו שהסברתי המחיר של פרובוקציה כזו עלול להרוס ארוע, ומאחר ואנחנו נפגשות רק באירועים (כבר עשור שלא ביקרתי בביתה והיא בביתי ולא עשינו פעילויות לבד) זה שיקול חשוב מבחינתי, אם הייתי מגיבה לה כך בכל פעם משפחתי הרגישה מאוד היתה נסערת ובעיקר הוריי היו יוצאים מהאירוע בתחושה קשה. ואת זה אני לא מוכנה לעשות.

שנית זו נשמעת לי תגובה תוקפנית מאוד, וזה לא המסר שאני רוצה להעביר גם אם מאוד מדגדג לי כן לעשות זאת :-) אני לא רוצה להעביר מסר של "אני יוצאת מהכלים". אלא מסר רגוע אבל החלטי.

לגבי השתיקה שהוצעה לי, חשבתי על זה ולא נראה לי ששתיקה יעילה כאן. לא הצלחתי להתחבר לזה. זה נכון שתגובה רגועה מצידי היא המפתח לדעתי אבל לא בהכרח שתיקה. מעבר לכך אני פוגשת אותה חמש שש פעמים בשנה ובפעמים האלה היא אכן מעוררת מהומות.אבל היא לא רק הפגישות אלא כל מיני סידורים משפחתיים שלפעמים היא נדרשת לתת בהם יד ואז עולים חיכוכים מצידה (התחשבנויות כמובן) כמו זוג גרוש, שלרוב לא נפגשים אבל הסידורים של הבין לבין יוצרים את הבלגן. אני רוצה לייצר סטטוס קוו שבו יש מינימום קשר - מה שקורה עכשיו ותודה לאל מוצלח ביותר, אבל שגם בסידורים של הבין לבין יש מינימום נזק.
עוד לא הצלחתי למצוא פתרון אבל זה ממש מזכיר הורים גרושים שחייבים לתקשר (יש לנו הרבה סידורים משפחתיים שמחייבים את כולנו) וזה עושה רע לכולם.

אגב היא גם עצבנית מאוד בימים אלה ושומרת מרחק. שמעתי זאת מבת דודה, שלא מדובר רק בניתוק שלי ממנה, אלא שהיא שרפה כמה גשרים לאחרונה אחרי ששפכה קיתונות על מישהו אחר במשפחה בעקבות עצבים שהרגישה מכולנו (היא תמיד אבל תמיד חיה בתחושה של ניצול, או לא יודעת כבר איך להגדיר את זה כשבדר"כ תמיד רנאה שהיא הכי פחות תורמת והכי נתרמת) . והגעתי למסקנה, אחרי שקראתי מידע על רגישות יתר, אנשים רגישים מאוד, שכל המשפחה שלי כזו אגב, זה שיש אנשים שכל כך ניכוו בניסיון לרצות אחרים או מפגיעות יתר שהם הולכים לכיוון השני, קשה מאוד להזיז אותם מילימטר לכיוונך, קשה מאוד לגרום להם לראות מישהו אחר מלבדם דווקא מהמקום של הרגישות הנפיצה הזו שכל דבר בה מתקשר רק לאדם עצמו או לצרכים שלו, עד לרמה של אטימות.
וזה הדבר הכי מדוייק שניתן לומר עליה. היא כל כך "על הקצה", העצבים מרוטים, היא דרוכה כמו קפיץ תמיד לזרוק הערה מעליבה או מקטינה אחרים, או מאדירה את עצמה, האמת? אין משפט שלה שאין בו דיעה נחרצת (!) על מישהו או משהו או על עצמה שמחובר להעלבה של מישהו או האדרה שלה. זה כל מה שמעסיק אותה, אני קולטת פתאום. אלוהים ישמור. כל הרגישויות על השולחן, וכל שיחה איתה זה כאמור "אני ואני" הכל חשוף שזה מביך ולכן כולם גם מחליקים לה וגם כי לא תמיד יודעים איך להגיב שזה סוג של הלם קרב וניצול של "קורבנות" שהתכנסו רק לבלות יחד, שאני כאמור כבר קולטת שזה מעבר להתנהגות שראוי להחליק, אלא התעללות.

דבר נוסף, שקראתי, לטובת הציבור שציין למעלה שהוא מזדהה :-) אנשים רגישים מאוד - חשים אנרגיה. לכן כשאומרים לי תתנהגי בקוליות וכו' - או תקומי מהשולחן כשהיא נכנסת לעניין כלשהו - האנרגיה שעומדת בחדר משדרת משהו הפוך - של כעס של מתח, ופה [b]אני דווקא מתחברת לעניין להקשיב לגוף ולרפות איברים[/b] כי אני יודעת שאני והיא (כמו כל המשפחה) מתקשרות גם דרך התחושות האנרגטיות, ממש מרגישים מתח באוטו, בחדר, בכל שיחה, הכל מתוח וכבד (איתה). זו אגב הסיבה שאני נמנעת מהרבה פגישות משפחתיות בלי קשר אליה, כי אי אפשר "להחליק", אם מישהו במתח אני מרגישה מיד, ובגלל שכולנו אנשים לא רגועים, הדריכות על העצבים מורגשות באוויר, ופה באמתה רגישות שלי לכל מה שקורה איתה ולכל מי שנפגע ממנה והכל נשאב לתוכי. היו כמה שנים שהקפדתי להגיע למפגשים שידעתי מראש שהם מצומצמים, או אחד על אחד עם ההורים בלבד, כי איתם כל הרגישות הזו (שלי) לא עולה. אני לא נפגעת מהערות, לא רותחת מחוסר צדק, לא כואבת עלבון של מישהו שנפגע, ולא מרגישה עוול כי תפסו אותי לא מוכנה - כמו שקורה כשכל המשפחה בהרכב מלא (האחים). אני נמצאת שלב אחד לפני הפיכה לאחותי (?) - אם לחשוב בהגיון, אני מתנתקת פיזית מכולם כך שאני פחות נוכחת במפגשים משפחתיים מאשר נוכחת, חגים, ימי הולדת אירועים ש משפחתיים אבל ימי שישי שבת או פיקניקים, שיחות חולין וכו' - כמה שפחות עד אפס (אם כי לא ברמה שאני מתנתקת ממנה), ומה השלב הבא? להתנתק רגשית ולהפוך אטומה? להפוך להיות כמוה?! זה מתחבר למה שכתבו למעלה על לבדוק "איפה זה תופס אותי כל כך".

_בשום צורה אני לא מצליחה לבטא את מה שאני באמת מרגישה - *שהיא חצתה גבול, שאני
לא נהנית מזה, שאני לא מסכימה איתה, ושאני מעדיפה שלא תדבר על אמי ככה איתי*.
כשאני כותבת את זה ככה זה נראה לי פשוט - [b]לומר לה את הדברים[/b]. אבל בזמן אמת אני מבולבלת. מה עכשיו? מה עושים? תחליקי, היחסים ביניהם מורכבים ואל תיכנסי לזה. אבל עובדה שהיא לא מפסיקה לפזר הצהרות כאלה בפניי [b]וזה לא מקובל עליי[/b]._
היא לא תפסיק כל עוד תאפשרי לה לדבר ככה על אימא שלך בפנייך.
הדגשתי את המשפטים שאת יכולה לומר לה. או המשפט הקצר שכתבתי בהודעה הקודמת או (ואני מנסחת מתוך מה שאת עצמך כתבת):
[b]לא מקובל עליי שתדברי ככה על אימא שלי[/b].
או: [b]חצית כל גבול! לא מסכימה שתדברי ככה על אימא שלי! זה לא מקובל עליי![/b]

[u]זו החוצפה שמאפשרת לה "לרדת" על אמי בפניי, במעט הזמן שאנחנו מדברות. זו אני שם שכיבכול מאפשרת את זה. ליד אחותי השנייה היא לא מעזה.[/u]
עם אחותך השנייה היא לא מעיזה, משום שאחותך לא מאפשרת לה לדבר ככה על אימא שלכן!

[u]איך מגיבים כשכבר כן יש מצבים שצריך להגיב. יש סגנון יעיל יותר מזה שאני משתמשת בו אני אשמח ( מאוד)I לעזרה בעניין הזה... אבל ברמה הטכנית מה אומרים, מה אומרים למשל לגיסה כזו שאיך שאני שומעת "אמא שלך..." בא לי להרוג אותה אבל מה שיוצא זה איזה משהו אנמי.[/u]

משפט קצר, וחד משמעי, עם שפת גוף מתאימה, מבט מתאים, טון מתאים (ועם כוונה אמיתית לגמרי בפנים) - יבהיר לה שאת לא מוכנה בשום פנים ואופן שהיא תדבר ככה על אימא שלך.

משפט: [b]זו הפעם האחרונה שהעזת לדבר ככה על אימא שלי![/b]

[u]קמים, ניגשים לדודה קרוב קרוב, נועצים בה מבט ואומרים לה (בשקט או בצעקה, איך שמרגישים): זו הפעם האחרונה שדיברת כך אל הבן שלי![/u]
והנה עוד משפט עבורך, שבו את מגינה על עצמך:
קמים, ניגשים וכו' וכו', מבט מאוד ממוקד ומאוד רציני: [b]זו הפעם האחרונה שדיברת ככה אליי![/b]
אפשר להגיד לה את זה בפומבי, אבל אם ההורים ירגישו מצוקה, עדיף לומר לה את זה ללא קהל שומעים. ואפשר להוסיף: [b]אם עוד פעם תעזי לדבר אליי ככה, שלום ולא להתראות[/b] או איזה משפט שבו תבהירי לה שהיא פשוט תפסיד אותך. אבל אל תאמרי את זה אם את לא באמת מתכוונת לכך.

פעם שמעתי הרצאה על הילינג. בסיומה היו שאלות. אחד מהנוכחים בקהל סיפר שהוא עובד בזיפות גגות והוא כל היום בשמש והוא שמע שזה מאוד לא בריא. האם יש הילינג שמיועד נגד הנזקים של השמש?
ענה לו המרצה: "כן. רד מהגג".
אמר האיש: "אבל זו העבודה שלי".
ענה לו המרצה: "אתה יכול לנסות להפחית את הנזק: כובע רחב שוליים, ותמיד תמיד ללבוש חולצה עם שרוולים ארוכים"
ענה האיש: "אי אפשר. אני כל היום הולך עם מכנסיים קצרים וזהו".
ענה המרצה: "אז אני לא יכול לעזור לך ושום הילינג בעולם לא יוכל לעזור לך. ההילינג האמיתי במקרה שלך הוא לרדת מהגג. למצוא עבודה אחרת"
ואז הוא נתן משל: אדם שעובד בכור אטומי רוצה להימנע מכל ההשפעות הנוראות של הסביבה. ההילינג האמיתי היחיד שניתן לתת לו הוא: לצאת מהכור האטומי ולעולם לא לחזור לשם.
אי אפשר לעשן המון סיגרים רעילים ולעשות הילינג ולקוות שזה יעבוד - שתיקה, הרגשת הגוף, דימיון מודרך - וכל אותו זמן נושמים את העשן הרעיל. אני יודעת ש"עשן רעיל" זו מטפורה שלי, אבל המילים והמשפטים שאחותך אומרת הן רעל מילולי, רגשי, אנרגטי. וזה מחלחל פנימה, ומצטבר לאורך השנים. לדעתי, הדרך הטובה ביותר במצבים כאלה ועם אנשים כאלה היא [b]מניעה[/b]. לא הסתגלות, לא התמודדות, לא התבוננות פנימה, לא נשימה. פשוט להימנע מלהיות בחברתה. וכתבת שכבר התחלת בכך.

[u]שככל שתצליחי יותר ויותר להישאר שלווה, לא להגיב, וכן להרגיש את מלוא התחושות בגוף שלך - את תהווי מודל[/u]

לדעתי, אולי כדאי לנסות לנקוט בדרך זו כשממש ממש ממש אין שום ברירה וחייבים להישאר באותו חדר עם האישה התוקפנית והשתלטנית שמעשנת סיגר ענק ומסריחה את כל האויר. זה נראה לי מאמץ מאוד גדול לשבת בשקט כשעומדת מולך אישה ומסריחה את כל החדר עם המילים הרעילות שלה. למה בעצם לשבת בשקט ולתת לה להמשיך להשתולל? עדיף מראש [b]לא להיות שם[/b]! חכמה לא נכנסת למצב שמתוכו נבונה מצליחה בקושי לצאת... נראה לי שהדרך שהצעת טובה יותר עבורך:
[u]במשפחה כבר יודעים שחגים ואירועים משותפים אני מעדיפה לעשות בלעדיה (אנחנו מתפצלים בחלק מהפעמים בגלל עניינים טכניים). אבל לצערי לא הקפדתי על זה בשנים האחרונות וכן יצא שנפלנו זו על גבה של זו ותמיד זה הסתיים לא טוב. אז איפה שיש פיצול - ברור לי מהיום [b]שאני לא שם איתה[/b].[/u]

_ומה לגבי הגנה על ילדים קטנים? מה כן עושים כשהיא נכנסת בקטנים?
קודם נושמים.
אחר כך מרגישים את התחושה בגוף.
אחר כך פונים ישירות אל הילד ואומרים לו משהו כמו: "הדודה לא באמת התכוונה לפגוע בך, יש לה רק צורת דיבור כזאת"._

אבל זה לא נכון. היא כן התכוונה לפגוע או לכל הפחות לא אכפת לה אם היא פוגעת. למה לשקר לילד? למה לומר לו שמה שהוא מרגיש לא נכון? הדודה פנתה אליו ואמרה לו דברים נוראים, הוא נעלב, אז למה לומר לו שהיא לא התכוונה? מה גם שהדודה הטובה יכולה בהחלט לומר: דווקא כן התכוונתי.

איך מגינים על ילד קטן? קודם כל, [b]מניעה[/b] היא הדרך העדיפה על פני טיפול בסיגר מסריח. פשוט להימנע מלקחת את הילד למקום שבו הדודה עם העשן המסריח שלה נמצאת. שנית, אם כבר נקלענו למצב שבו הדודה הרעילה אמרה משהו מרעיל לילד - [b]מייד, אבל מייד להגן עליו מולה[/b]! אני רואה זאת כאחת מהחובות האימהיות המרכזיות ביותר: להגן על ילד קטן. שום נשימה, שום שתיקה, שום מדיטציה, לא אומרים לילד שהדודה לא התכוונה. קמים, ניגשים לדודה קרוב קרוב, נועצים בה מבט ואומרים לה (בשקט או בצעקה, איך שמרגישים): [b]זו הפעם האחרונה שדיברת כך אל הבן שלי![/b]

[u]להגיב מיד, אבל ממקום בוטח - לכל צרימה. כלומר אם מישהו חצה גבול מבחינתי - להגי לו מיד כך שלרוב זה מספיק בשביל לאותת לא להמשיך בזה.[/u]
מה שמבלבל אותך הוא, שאת לא רואה תגובה [b]גופנית[/b] כתגובה.
שתיקה, התעלמות, המנעות מכוונת מדיבורים, נשימה עמוקה, והתחברות לתחושות שאת חווה הרגע בגוף - זו תגובה ברורה! זו הצבת גבולות ברורה ביותר!

אני שוב מסכימה עם כל מלה של [po]חלוקית נחל[/po] המופלאה, שגם מנסחת מאוד מדוייק, מבהיר וצלול לטעמי וגם פשוט משדרת כל כך הרבה רכות ואיכפתיות {@

אז אני רק באה להדגיש מזוית נוספת, שמה שמוצע לך כאן הוא השלב הראשון.

אי אפשר לדלג על שלבים. אני יודעת שאת כבר רוצה לדעת "מה הלאה", את כל חוברת ההוראות (-: אבל זה לא עובד ככה. רק אחרי שתצליחי ליישם את השלב הראשון המאוד לא קל ולא פשוט הזה (בזמן אמת ממש לא קל לזכור לעשות את זה! כי אנחנו מותקפות ונבהלות ומתבלבלות. זה בהחלט אתגר) תפתחי סוג חדש של עמידות, של עמוד שידרה, שעדיין אין לך ולכן את לא מסוגלת אפילו לדמיין אותו.

פעם כתבתי בדף אחר, בהקשר אחר, כמה זה הכל נראה מפחיד כשאת "לפני".
יש שם מחוזות שאי אפשר לדמיין כי לא היינו שם ולא ראינו אף אחד אמיתי בחיים שלנו שמתנהג ככה. לקרוא על חכמי זן זה לא אותו דבר כמו לראות אחד חי ולחקות אותו.
הכי קרוב שהגעתי לזה היה לראות את מיסטר מיאגי ב"נער הקראטה" ואני ממליצה לך בחום לצפות בסרט ולראות איך הוא מתנהג, כמה השתיקה שלו [b]חזקה[/b] כשהוא לא נגרר לפרובוקציות של המאמן המרושע! איזה כוח עמידה, איזו עוצמה פנימית.

אז יום אחד מעיזים לקפוץ דרך טבעות של אש ואת חושבת שזה הכי מפחיד בחיים. לעשות משהו שלא עשית מעולם. לקפוץ קפיצה שכולה מבוססת על אמונה שתצליחי לעבור דרך טבעת האש ולהישאר בחיים ולאן, אלוהים, את הולכת ליפול בצד השני!
ואז את בצד השני ואת נדהמת לגלות שהשארת את הפחד מאחור.
ושאת פשוט אדם אחר.
ושאת מתנהגת אחרת, מרגישה אחרת, כולך אחרת.

[u]אז גם אחרי שסידרתי את זה לעצמי בראש, אני מגלה שזה מבלבל.[/u]
כמו שכתבו לך. לאט לאט או כמו שאני אוהבת לומר בקצב שלך.
לסדר לעצמנו את זה בראש זו התחלה מצויינת של הדרך.
ההמשך קשור בהקשבה ובכיוונון מאד עדין שלך עם עצמך.
ואת כבר עושה זאת.
כתבת:
[u]יש לי את הדילמות האלה גם בעבודה וגם בכלל ביחסים - מתי להיות ישירה ואסרטיבית (ולרוב זה יוצא לי תוקפני) או מתי לשתוק. אני מרגישה שאני בסדר אבללא מאוד מדוייקת. כלומר לפעמים אני מגיבה למישהו/משהו והסגנון שלי מעי ד על כביכול יציאה מפרופורציות. לפעמים אני לא מגיבה כלל ואני אומרת לעצמי כמה אני טיפשה שלא עניתי וסוחבת את זה ימים.[/u]
את מזהה שאת לא מדוייקת. הזיהוי הזה הוא מאד חשוב ולא מובן מאליו.
בדרך כלל כשנמצאים במאמץ זה בדיוק מה שקורה. או שהתגובה חדה מידי או שהיא חסרה מידי.
האם את יכולה לנסות לבדוק לפני שאת מגיבה עד כמה את במאמץ? בגוף? בנשימה? ולהחליט שאם את במאמץ את לא מגיבה? כי התגובה או השתיקה לוקחים ממך עוד כוחות.

{@

[u]זה נראה לי הפוך מקביעת גבולות.[/u] זו בדיקה ושמירה על הגבולות שלך. רק התהליך של קביעת הגבולות פה הוא שונה. אני מדמיינת את עצמי מסתובבת בעולם כמו בתוך סוג של עיגול או בועה שמגדיר אותי. עכשיו, כשאני פועלת ממקום פנימי אסוף, בהיר וממוקד, העיגול נשמר. כשאני בפיזור דעת, או בהזדהות, או בערבוב רגשי, כלומר חודרת בועות של אחרים, הגבול נפרץ. האחריות היא תמיד שלי. אין מצב שמישהו חודר את הגבולות שלי כשאני בערות למה שקורה, כנות פנימית ומודעות לקול הפנימי שלי. הגבולות שלי נחדרים כשהם פרוצים. זו אחריותי ורק אני יכולה לדאוג לכך שאסתובב בעולם אסופה ובלתי חדירה. אף אחד אחר לא יכול לעשות את זה במקומי.
לדוג', מערכת היחסים של אמך וכלתה, כלומר גיסתך היא לגמרי לא באחריותך. כשאת לוקחת אחריות על מה שקורה שם ולא מגיבה בענייניות, הגבולות שלך בעצם לא מוגדרים היטב [b]על ידך[/b]. לכן את מרגישה שחדרו אותם. אבל בעצם זה הדדי. נדרשת הפרדה כפי שכתבו לך, מה שלי ומה לא. אני מאמינה שגם אם תגידי לגיסתך שלא נעימים לך הקיטורים והביקורת שלה על אמך, הקשר שלה איתה לא יושפע מכך או ישתנה. אני שוב מציעה לך להרים את העט מן הדף ולהתחיל ציור חדש. לשנות את הדפוס, ההרגל. ברגע שזה לא יטלטל אותך ותדעי שאמך נשארת מדהימה גם אם גיסתך מקטרת עליה, ותהיי בשוויון נפש מול זה. תזהי גם שזה לא עניינך. מדובר בשני אנשים בוגרים. אם לא נעים לך, את יכולה להגיד את זה באופן ענייני, או להגיב בהומור, או להעביר נושא. יש הרבה אפשרויות אבל נדרשת העצירה. ואז בחירה מה לומר ולהשתדל שזה יהיה ממקום פנימי מאוזן. זו החוויה שלי. בתכלס יכול להיות שהיא טיפוס לא מרוצה ומקטר, וכך היא מקטרת על כולם. בדרך כלל אנשים כאלה מקטרים ומבקרים הכי הרבה את עצמם.

[u]לפעמים אני לא מגיבה כלל ואני אומרת לעצמי כמה אני טיפשה שלא עניתי וסוחבת את זה ימים.[/u] זו ממש ממש טעות!!! הביקורת העצמית, השיפוטיות, רגשות האשם, כול אלה מונעים ממך את לקיחת האחריות ומסיתים אותך מן העיקר. מעמיסים עליך משקל מיותר שמקשה עליך להתקדם. את בתהליך. את לומדת. את מנסה. את בודקת. לומדת להגיב בעוצמה המתאימה, מהמקום המדויק. זה קורה באופן הדרגתי ונדרשות סבלנות, אהבה עצמית, חסד וחמלה, הודיה על כול פעם שהצלחת לעצור, על הרצון שלך לשנות. זה ממש חשוב גם להמשך וגם לכול שלב. כי לדוגמא אחרי שפיתחתי מודעות למנגנונים העצמיים שלי שגורמים לי בעצם בתחכום ועורמה להשיג בדיוק ההיפך ממה שאני רוצה, פתאום קלטתי את כול הפעמים בבירור שאני נופלת לבורות, למדתי לזהות את הבור, הייתי בערות, ובהתחלה התאכזבתי מעצמי. שכחתי שלפני רגע בכלל לא פיצחתי את המנגנון ולא קלטתי מה אני עושה. ברגע שנופל האסימון, זה כאילו הפך לחלק ממני. ולכן ממש חשובה תזכורת עצמית או לבקש אפילו כאן שיזכירו לך כמה את מתקדמת בעצם ההתנעה של התהליך ואיפה היית לפני שבוע. הצעדים נראים אולי קטנים, אבל הם יוצרים שינוי כול כך עמוק ופנימי והם מאוד משמעותיים. וככול שאת מתמקדת בפעמים שהצלחת לזהות נכון, לשנות את התגובה באמצע, לעצור לפני התגובה כך הם מתרבים והופכים להיות ההרגל החדש שלך.

בלימודי בפשטות מדברים על תהליך שמורכב מארבעה שלבים: נשמע, נטמיע, נגבה ונעשה. כלומר, את נחשפת לרעיונות חדשים, נדרשת להטמיע אותם, לעשות את השינוי הפנימי שתומך אותם, נותן גב להתנהלות החדשה הזו ואז אחרי כול אלו את פועלת ממקום חדש. אני לדוג', לפעמים יודעת ומטמיעה אבל הגיבוי הוא עדיין חלקי ולכן אני מגיבה באופן המוכר, מאותו הדפוס, למרות שאני כבר יודעת שהוא לא מיטיב איתי. זה התהליך. וחשוב חשוב לרצות ולסיים אותו, שלב אחר שלב, באופן עיקבי ללא דילוגים, עם כול הזמן שהוא לוקח מבלי לרצות להאיץ אותו או למהר, ולהמשיך אותו עד סופו. אני גיליתי שהפסקתי לעיתים אחרי שלב ההטמעה ולא הבנתי למה ההתנהגות שלי לא השתנתה בפועל למרות כול מה שאני יודעת ורוצה.

[u]אבל גיסתי עם כל הרגישות של הקשר עם אמי, אני חוששת מהתערבות ויוצא שאני לא מגיבה נכון לטעמי. גם עם אחותי, היא מקפיצה לי את כל הפיוזים אז מהמקום של הכל קופץ או שאני מגיבה בעצבים או בשתיקה או בהתגוננות.[/u]
[u]כשאני כותבת את זה ככה זה נראה לי פשוט - לומר לה את הדברים. אבל בזמן אמת אני מבולבלת. מה עכשיו? מה עושים? תחליקי, היחסים ביניהם מורכבים ואל תיכנסי לזה. אבל עובדה שהיא לא מפסיקה לפזר הצהרות כאלה בפניי וזה לא מקובל עליי.[/u]
גם היא וגם אחותך הן סוג של שליחות שבאו לעזור לך להתגבר על האתגר שהן מציבות בפניך. שוב ממה שראיתי על עצמי, כשמישהו בסביבתי באופן עקבי ושיטתי מקפיץ לי את הפיוזים, או מציף אותי בהתנהגות שאני חווה כלא נעימה - יש לו מתנה בעבורי. הוא מציב לי מראה של משהו שמתקיים בתוכי ואני מסרבת לקבל בעצמי, משקף לי משהו שאני לא ערה לו. הוא לוחץ לי על כפתורים ונדרש תהליך חקירה פנימי של חשיפה. חשיפת הדמות שקופצת לנהל את הסיטואציה, מה היא אומרת, מה עובר לי בראש, מה כול כך מרגיז אותי בהתנהגות הזו. למה אני בעצם מתרגזת? נדרשת הכלה של הסיטואציה על פני תגובה אוטומטית ומהירה שהודפת ומרחיקה אותה ממני.
את צודקת שמשהו בתגובה שלך לא מדוייק ולכן היא ממשיכה לפזר את ההצהרות הללו בפנייך. כאשר את תסגרי את הנקודה הזו עם עצמך היא תפסיק. כנ"ל עם אחותך.

זה מעין תהליך ניקוי-כיול אינסופי, וככול שעושים אותו יותר, כך פחות ופחות דברים מקפיצים אותי, וגם אם אני מאבדת את זה ומגיבה בעוצמה רבה הרבה יותר מן הנדרש, מן הקצוות ולא מקו האמצע שלי, גם אז, זה נמשך מעט זמן באופן יחסי ואני מצליחה לחזור לאיזון. אני לא ממשיכה להסתובב עם תחושת הכשלון לאורך זמן.

הרבה פעמים כשמצליחים לבטל את החשיבות העצמית ניתן להגיב בהומור, בבדיחות הדעת.

כשאני לא מתערערת ממה שקורה בחוץ ויודעת שאני מי שאני בזכות הפנים שלי וזה לא תלוי בחיצוני בשום דבר ועניין, אז התגובה מגיעה ממקום ענייני, עם פחות עוצמה רגשית. זו התנהלות ממקום חדש בעולם. זו לא רק תגובה כזו או אחרת. את בכלל לא מגיבה לכלום. את יוצרת את מה שאת רוצה. מתעלה מעל האתגרים שמגיעים לפתחך, מקבלת אותם, מכילה את הסטואציה, עושה את העבודה הפנימית הנדרשת. ואחרי כול אלו תדעי כבר מה לומר. אין קיצורי דרך. אחרת שוב כמו ששאת חווה, התגובה לא תהיה מדויקת מספיק בעיני.

מה שקורה לנו בסביבתנו בחוץ הוא השתקפות של הפנימיות שלנו. ולכן, כמו שייעצה לי [po]נועה בר[/po] האהובה, אין מנוס מעבודה פנימית כי תיקון המראה לא יעזור. זו רק מראה |L|

אני מבולבלת מהדברים שכתבת, [po]חלוקית נחל[/po] (כינוי מקסים אגב).

יש לי את הדילמות האלה גם בעבודה וגם בכלל ביחסים - מתי להיות ישירה ואסרטיבית (ולרוב זה יוצא לי תוקפני) או מתי לשתוק. אני מרגישה שאני בסדר אבל לא מאוד מדוייקת. כלומר לפעמים אני מגיבה למישהו/משהו והסגנון שלי מעיד על כביכול יציאה מפרופורציות. לפעמים אני לא מגיבה כלל ואני אומרת לעצמי כמה אני טיפשה שלא עניתי וסוחבת את זה ימים.

ואני זוכרת שהיו פה דפים על משהו כזה, של קביעת גבולות וגם הנשים החכמות באתר כתבו שחשוב להגיב מיד, אבל ממקום בוטח - לכל צרימה. כלומר אם מישהו חצה גבול מבחינתי - להגיד לו מיד כך שלרוב זה מספיק בשביל לאותת לא להמשיך בזה.

ועכשיו עם הסיפור של אחותי, הדיעה הנחרצת בעמוד של הנשים החכמות שלדעתי גם כתבו פה ושם בעמודים ההם - טוענות לשתוק ולהתמקד בחוויה שלי, כך שלאט לאט שפת הגוף ומה שאני אקרין יעשה את העבודה.

אז גם אחרי שסידרתי את זה לעצמי בראש, אני מגלה שזה מבלבל.

אז מתי עושים מה.

זה נראה לי הפוך מקביעת גבולות.

וגם יש את המצבים שאין התקפה מובהקת, ואין לי סיבה כביכול לשתוק, למשל סתם שיחה רגילה, שבה כן אני רוצה להביע את עמדתי השונה. גם עם אחותי, לא כל שיחה נועדה לכישלון מראש. או אם נתרחק רגע מאחיות כי שם זה באמת כמו כותרת הדף "מורכב" אז למשל עם גיסתי שהיא רחוקה מלהיות "טיפוס מתעלל" אבל יש לה יציאות פולניות באין כניסה ;-/ היא מסוגלת לומר לי אחרי שהחמאתי לה על הלחם המצוין שהכינה ובטון של "סוף העולם כאן" - ש"אמא שלך החוכמולגית השאירה לי כאן מלא קמח אחרי הארוע האחרון, זה תפס לי את כל הארון!!! השתגעתי!!! אז הייתי חייבת לעשות עם זה משהו אז הכנתי לחם וזה מה שיצא". היא אומרת דברים יותר גרועים אבל אני מעדיפה לצנזר. תמיד כל משפט שמתחיל ב"אמא שלך" נגמר בתלונה (הן גם לא מסתדרות). זה לא עניין של להגן על מישהו כשהוא נוכח, זו החוצפה שמאפשרת לה "לרדת" על אמי בפניי, במעט הזמן שאנחנו מדברות. זו אני שם שכביכול מאפשרת את זה. ליד אחותי השנייה היא לא מעזה. אבל מה שאני עושה בנטייה הטבעית זה לנסות או להחליק, כאילו לא הבנתי את התלונה ולהמשיך הלאה. או להתעכב ולהעביר לה בעדינות רבה מסר שמבהיר שהפרשנות שלה היא שלה, ושאני רואה את זה אחרת. שזה לצאת חצי בסדר, חצי מבהירה את דעתי, אבל [b]לא בדיוק[/b].בשום צורה אני לא מצליחה לבטא את מה שאני באמת מרגישה - שהיא חצתה גבול, שאני לא נהנית מזה, שאני לא מסכימה איתה, ושאני מעדיפה שלא תדבר על אמי ככה איתי.
כשאני כותבת את זה ככה זה נראה לי פשוט - לומר לה את הדברים. אבל בזמן אמת אני [b]מבולבלת[/b]. מה עכשיו? מה עושים? תחליקי, היחסים ביניהם מורכבים ואל תיכנסי לזה. אבל עובדה שהיא לא מפסיקה לפזר הצהרות כאלה בפניי וזה לא מקובל עליי.

אין לי בעיה להגיב לאנשים קרובים מאוד מאוד שאין שם "לא נעים לי", לאמי, חברה טובה וכו'. אבל גיסתי עם כל הרגישות של הקשר עם אמי, אני חוששת מהתערבות ויוצא שאני לא מגיבה נכון לטעמי. גם עם אחותי, היא מקפיצה לי את כל הפיוזים אז מהמקום של הכל קופץ או שאני מגיבה בעצבים או בשתיקה או בהתגוננות.

אז מה פה? נשאר לי סימן שאלה אחד מתחילת הדף בעצם - לא רק איך שותקים שזה לגמרי חידוש מבחינתי ואני איישם אותו, אלא איך מגיבים כשכבר כן יש מצבים שצריך להגיב. יש סגנון יעיל יותר מזה שאני משתמשת בו כי עובדה שהמסרים לא עוברים. אני אשמח (מאוד)I לעזרה בעניין הזה. אני מבינה שעבודה פנימית ומציאת שקט עוזרים לתגובה שמכבדת את עצמך ומתאימה לסיטואציה, אבל ברמה הטכנית מה אומרים, מה אומרים למשל לגיסה כזו שאיך שאני שומעת "אמא שלך..." בא לי להרוג אותה אבל מה שיוצא זה איזה משהו אנמי.

כל מלה של [po]חלוקית נחל[/po] |Y|

[u]כשאני שותקת אני בעצם הכי עונה לסאב טקסט שלה - אני אומרת - אני מבינה מה את עושה כאן וזה לא הכוס תה שלי.[/u]

כשאת שותקת ומתכנסת בעצמך, מתרכזת בפנימיות שלך ומנסה להיות בכנות ובערות לקולות שעולים בך, לתחושות וכו', את מתחילה את תהליך יצירת המציאות שלך. את מרימה את העט מן הדף. את לא מגיבה למציאות שמישהו אחר יצר, אלא מתחילה את התהליך שלך. הנתק הזה ממה שקרה מאפשר את היפוך התנועה מן הפנים אל החוץ. במקום לתת למשהו שקרה בחוץ להכנס פנימה ולהשפיע עלי. זה מאפשר לך לברוא את הסביבה שאת מייחלת לה. לצאת מהסיפור של אחותך. להמציא כללי משחק אחרים.
את מפסיקה בלהיות עסוקה באיך להגיב לה ומפנה את כובד המשקל אל עצמך, מה אני רוצה שיקרה עכשיו, איזה קולות עלו בי, את פועלת מתוך מקום פנימי ומאוזן שלא רק שאינו מתכתב עם מה שקרה בחוץ אלא להיפך, מהווה עבורו דוגמא חיה להתנהלות חדשה שהוא אינו מכיר.

מה שעוד עוזר לי זה להסתכל על מה שקורה מנקודת המבט הכי רחבה וגבוהה שאני יכולה ולא מגובה עיניים רגיל. לראות את ההקשרים הרחבים, לראות במי שמעצבן אותי אתגר נשמתי שהגיע לפתח אותי. לראות את החולשה שמובעת בתוך כול התוקפנות הזו. ברגע שזה מתאפשר לי משתנה המשמעות שאני מעניקה לפעולות של מי שעצבן אותי והן מאבדות מעוצמתן. הרי חלק מכוחה של אחותך זה המשמעות שהפעולות שלה מקבלות אצלך והתגובות שלך. ברגע שתוכלי להתייחס בשוויון נפש אל מה שקורה וזה לא יערער אותך ולא ישפיע עליך, תצליח להגיב בענייניות אסרטיבית שאינה מוטענת רגשית, אחותך תאבד מכוחה.

יכול להיות שבמהלך השינוי הזה שתייצרי בתגובות שלך, אחותך תגביר את עוצמת הקול, תנסה טריקים חדשים, כמו תבדוק האם אכן השתנו פה החוקים, תלחם על "קיומה הישן" והתנהלותה הקודמת. את יכולה להערך לכך מראש ולא חלילה לתת לזה פרשנות מוטעת של כשלון. להיפך זה מעיד על הצלחה.

זה לגמרי בידיים שלך.

חברה אהובה ומוערכת שלי עברה טיפול זוגי מאלף ששינה את חייה ואת הזוגיות שלה מבלי שהמטפלת ראתה את בן זוגה. בהצלחה גדולה גדולה @}

[po]תמרול ה[/po] סיפור מקסים ומרגש. מהווה השראה לעוצמה שבפשטות.

מקסים, [po]תמרול ה[/po] {@

אחות, [-:
[u]ומה לגבי הגנה על ילדים קטנים? מה כן עושים כשהיא נכנסת בקטנים?[/u]
קודם נושמים.
אחר כך מרגישים את התחושה בגוף.
אחר כך פונים ישירות אל [b]הילד[/b] ואומרים לו משהו כמו: "הדודה לא באמת התכוונה לפגוע בך, יש לה רק צורת דיבור כזאת".
או משהו מעין זה, שמתאים לסיטואציה.

העקרונות:
[list]
[*] לא לפתוח את הפה לפני שנשמת והרגשת מה עובר לך בגוף (תשתדלי... P-: )
[*] לדבר רק אל הילד ולא אליה (רק אל הנפגע ולא אל הפוגע. המטרה שלך היא לא לנזוף בה, היא לא מעניינת. המטרה שלך היא להרגיע את הילד ולחזק אותו)
[*] להכיר בפגיעה של הילד ("היא לא באמת התכוונה לפגוע" - מזה ברור שאלה היו דברים פוגעים. לא נדמה לו).
[*] לבטל את הדברים כ"שטויות" בלי להגיד מלים לא יפות (במבט את תגידי לילד שאת מבינה היטב שהיא קצת מסובבת... P-: שלא ייקח את זה קשה, ושיבין שאין צורך להתייחס לדיבורים שלה ברצינות).
[/list]

_וכך הם ישבו, הזקן מלטף אותו, הוא בוכה,

והאיש שלנו, כתב בסוף הסיפור: מה שראיתי, זה היה האייקידו האמיתי...._

מרגש

וואוו. זה מזכיר לי משהו.
אני חייבת לספר את זה כאן. טיפה ארוך. תסלחו לי.
פעם למדתי אייקידו. זו אומנות התגוננות שנועדה להיות להגנה, לא להתקפה, ובאופן שמנצל את האנרגיות של התוקף.

האייקידו אמור להפוך למין ריקוד בין התוקף למותקף.
כל הפרקטיקה של זה מאד עדינה, התוקף מגיע לרצפה בעדינות וללא פגע.
הכוונה היא לנטרל באיזה שהוא אופן את אנרגיות התקיפה.

הגיע לידי ספר עם סיפורים על האייקידו הזה, בכל מני מקומות ומצבים.
אחד הסיפורים שנחרתו במוחי קפץ לי עכשיו, כאשר כתבת כאן
[u]ו- עכשיו גם יש לי רצון להיפגש איתה! לא לשוש אלי קרב, אלא לראות איך זה עובד בפועל, סוג של ניסוי כלים[/u]

הסיפור מספר על בחור אמריקאי שלמד כמה שנים אייקידו בטוקיו.
אסור היה לו לנסות את האייקידו בחוץ, היה מותר לו רק בבית הספר, הדוג'ו.
הוא הפך ליותר טוב ויותר טוב, והשתוקק לראות איך זה עובד.

התפתחה לו ציפיה שהוא ייקלע למצב שבו יצטרך להגן על עצמו, ואז הוא יראה להם מה זה.

יום אחד הוא נסע ברכבת התחתית בטוקיו.
עלה על הקרון גבר יפני מבוגר, שיכור, שהתחיל להשתלח בנוסעים, להעליב קצת, להקניט, ולהתגרות.
הבחור שלנו התחיל להרגיש שיש פה הזדמנות להראות..

הוא קם לקראת האיש המבוגר הזה, נכון להיות מותקף כדי להראות לו.

האיש המבוגר התחיל להתקרב אליו, וסמן אותו כמטרה, והתחיל כמעט לתקוף אותו.
פתאום קפץ משום מקום איש זקן, עם קול צפצפני, שמשך את האיש השיכור אליו, הושיב אותו לידו תוך שהוא מדבר ללא הפסקה.
הוא אמר לו, אתה יודע, גם אני אוהב לשתות סאקה, אני שותה עם אשתי, ליד עץ הדובדבן, בערב. אתה יכול לבוא לשתות איתנו.
והמשיך לדבר איתו ולמשוך את תשומת לבו.

אחרי כשתיים שלוש דקות, האיש היפני השיכור פורץ בבכי תמרורים.
אשתי נפטרה, אני לבד, אין לי בית ואין לי עבודה ואני אומלל כל כך.

וכך הם ישבו, הזקן מלטף אותו, הוא בוכה,

והאיש שלנו, כתב בסוף הסיפור: מה שראיתי, זה היה האייקידו האמיתי....

[u]בזמן שכאשר את מגיבה, את מאבדת נוכחות, את מאבדת את עצמך, את מחלישה את עצמך, את מתערערת - וזה מאוד בולט ואחותך ישר מנצלת את זה.[/u]

_התגובה הנכונה היא תמיד תגובה ששומרת על הכבוד העצמי שלך. תמיד.
כל תגובה שלא שומרת על הכבוד העצמי שלך, היא תגובה לא טובה._

אוקי נחתה עליי ההארה, מהדברים האחרונים שרשמת.

את אומרת במילים אחרות: המטרה שלה היא לערער אותך, לשלוט בך.
המילים והתוכן הם הדרך.
לכן מה שחשוב זה לא להתייחס למילים, לא להתייחס לתכנים. לא להתייחס לדרך.
כשאת שותקת ושלווה את משדרת לה - המטרה שלך לא הושגה, זה לא משפיע עליי.

[b]כשאני שותקת אני בעצם הכי עונה לסאב טקסט שלה - אני אומרת - אני מבינה מה את עושה כאן וזה לא הכוס תה שלי.[/b]

ומהמקום הזה יותר קל לי "לעקוף" את המילים והתכנים ולהניח לרצון להגיב.

יא אללה נדמה לי שעכשיו נוספו לי כמה שנות חיים מהמחשבה שהו, יש פה משהו ממשי שיכול לעזור. לא רק איתה, בכלל.

[b]איזה יופי, בשמת.[/b] :-)

עכשיו נשארה רק העבודה הקשה, להגיע למצב שבאמת שותקים ובאמת לא מגיבים ובאמת מצליחים להישאר בזה למרות הצקות שלה ועוד בנינוחות. סיכוי מאוד גדול שלא אצליח (אני לא פסימית, סתם ריאלית, גוש כעוס שכמותי). וגם יש התקפות שעולות באמצע שיחה אחרי שהתחלנו ואיך מפסיקים... ויש התקפות שרק אחרי שהן מסתיימות קלטת מה קרה כאן. ויש גם שתיקות שמשדרות עצבנות יותר מנינוחות ואז מה זה שווה.

אבל שווה מאוד לנסות כי זה נשמע משהו אחר, וכל מה שעזר לכן ויעזור אולי לי יתקבל בברכה.
רשמתי לעצמי את הנשימות תמרוש וגם הסיפורים האישיים הדומים שאתן כותבות פה מאוד מחזקים, כל משפט שאני קוראת גורם לי לחשוב. אחד לאחד. אז תודה.
ו- עכשיו גם יש לי רצון להיפגש איתה! לא לשוש אלי קרב, אלא לראות איך זה עובד בפועל, סוג של ניסוי כלים :-)
[hr]

ומה לגבי הגנה על ילדים קטנים? מה כן עושים כשהיא נכנסת בקטנים?

[u](פלוניה, הכנסתי לך כמה סימני פיסוק והרבה סימני פיסקה, שיהיה יותר קל לקרוא, כי היה לי קשה...)[/u] :-]

בשמת |Y|

צוויליך, גם אני אימצתי את מראות הצד מלימודי בפשטות שבאלוהות. :-)

קודם כל מצטרפת לטיפ החשוב של [po]תמרול ה[/po], גם אני תמיד שוכחת לנשום... (-:

[u]אז כאן שתיקה תעביר אותי על דעתי. כמו שמישהו מתקיף את הילד שלכם ומעליב אותו ואתם שותקים. זו התחושה. הילד לא יודע להגיב למה שקרה כאן, אתם כן[/u]
שימי לב איפה הבלבול שלך בקטע הזה:
זה היה נכון אילו היית מגינה על ילד קטן.
זה לא נכון כשמדובר באנשים מבוגרים אחרים.
ועוד מבוגרים ממך! ועוד ההורים שלה!
זו ממש האחריות שלהם ולא שלך. זו הבחירה שלהם ולא שלך. בשום אופן לא העסק שלך כרגע.

אבל אני כן יכולה להגיד לך, שככל שתצליחי יותר ויותר להישאר שלווה, לא להגיב, וכן להרגיש את מלוא התחושות בגוף שלך - את תהווי מודל. את תתני להם מודל לחיקוי, שיאפשר להם להגיב אחרת בהדרגה. הם יקלטו את שפת הגוף שלך.
זה משהו שלא אמרתי, אבל עכשיו אני אגיד:

ההצעה שלי משנה את שפת הגוף שלך. כשאת עושה את זה, עם כל השתיקה, שתדעי שאת משדרת מאוד חזק את התגובה החדשה שלך. את תשדרי לאחותך ולכולם, עד כמה את נשארת שלווה מתוך עוצמה פנימית וחיבור לעצמך.
בזמן שכאשר את מגיבה, את מאבדת נוכחות, את מאבדת את עצמך, את מחלישה את עצמך, את מתערערת - וזה מאוד בולט ואחותך ישר מנצלת את זה.

[u]הרי אם מדברים על יחסי קורבן-מתעלל לא נכון יהיה לצפות מהקורבן להתחיל לדבר את הקול שלו כמו שהוא מול המתעלל על מנת להבהיר שיחסי הכוחות משתנים? שאלת תם באמת[/u]
לא.
זה פשוט לא יעיל.
כל ניסיון לשחק מול מתעלל במגרש שלו ("להחזיר לו" וכדומה) - פשוט לא יצלח. מה המטרה, להיות יותר מתעללת ממתעללת? לאיזה צורך?

התגובה הנכונה היא תמיד תגובה [b]ששומרת על הכבוד העצמי שלך[/b]. תמיד.
כל תגובה שלא שומרת על הכבוד העצמי שלך, היא תגובה לא טובה.

אחרי שתהיי כל כך מיומנת בשתיקה, שלווה והרגשת התחושות בגוף, שתמיד תרגישי את הכבוד העצמי שלך ותמיד תהיי מחוברת לעצמך - אז אולי יגיע הזמן לעלות לשלב הבא, ולחשוב על תגובה שכוללת דיבור. אבל כרגע, זה יגרום לך לאבד אחיזה בקרקע.

אני מציעה בנוסף לכל השאר,
פשוט לנשום עמוק מאד, בשיא המהומה.
זה מפתיע אותי כל פעם מחדש (כשאני לא שוכחת את זה),
כמה שזה מכניס מרחב נשימה לנשמה.

[u]טוב שהיא תתן לך המון הזדמנויות להתאמן ולתרגל.[/u]

הו הו! אם זו לא חשיבה חיובית אני לא יודעת מה :-)

הפסקתי לשלוח לה מיילים ולדבר איתה בטלפון.
הפסקתי כמובן לשתף אותה בענייני.
אבל זו לא חכמה, היה בינינו פיצוץ לאחרונה. החוכמה תהיה להתמיד בזה.

במשפחה כבר יודעים שחגים ואירועים משותפים אני מעדיפה לעשות בלעדיה (אנחנו מתפצלים בחלק מהפעמים בגלל עניינים טכניים). אבל לצערי לא הקפדתי על זה בשנים האחרונות וכן יצא שנפלנו זו על גבה של זו [b]ותמיד[/b] זה הסתיים לא טוב. אז איפה שיש פיצול - ברור לי מהיום שאני לא שם איתה.
כבר התנתקנו כמה פעמים מחייה של השנייה וזה עשה רע לכולם במשפחה. אז נראה לי שריחוק בלי הצהרות, כעובדה ולסבול את זה כשזה כבר קורה- עדיף מקירבה שמובילה לפיצוצים וניתוקים.


לא מזמן הציעה לי שניכנס למחויבות משותפת שמחייבת את שתינו, מבחינה אובייקטיבית זה מאוד כדאי לשתינו ולי אפילו יותר מאשר לה, אבל עלה לי כובד כזה בבטן שאמרתי לעצמי, באמת? באמת יש סיכוי שזה יעבוד? היא מכשפופה אבל כמו שאמרתי בהתחלה-היא גם אישה מעניינת והיא יודעת לעשות מעשים טובים. אני מדגישה מעשים טובים, כי גם כשהיא עושה אותם היא חייבת להרוס במילים (לתת תחושה של טובה במובהק, להוציא את הנשמה בדרך, להתחשבן על זה בעתיד, או לעשות ואז לדבר על זה חמש שנים), אבל הם באמת כל כך טובים ומפתיעים בטוב לב שאתה מעריך אותם מאוד. והיא אחרי הכל אחותי, למרות כל השיט אני אוהבת אותה. אני מעריכה אותה ודואגת לה ואני לא רואה איך אני לא אהיה שם כשהיא תצטרך אותי.
למרות שבשביל להרגיש את זה אני צריכה להתרחק מספיק זמן מהאפיזודה האחרונה שהיתה קשה איתה, שזה אומר כמעט תמיד - מהפעם האחרונה שנפגשנו.. אז לרגע כמעט התפתיתי להיכנס איתה למחויבות הזו - ועכשיו ברור לי שלא. אין פיתויים. לא נכנסת איתה לשום מחויבות, לשום חיבור שיחייב את שתינו יחד באותה סירה.

אבל אני עדיין לא יודעת/מסוגלת להתעלם מ"היציאות" שלה על הוריי ועל האחיינים. הוריי אנשים טובים "מפעם", לא אוהבים מניפולציות, אנשים טובים טובים וכנים. והיא משתלחת או מגמדת או נכנסת בהם. לגבי האחיינים - סיפור דומה ובצורה גרועה יותר כי אליהם היא גם נחמדה ומתוקה ודודתית אז הם מקבלים סטירה לטיפה וחוזר חלילה.
קשה לי מאוד, מאוד, מאוד לראות את ההתכווצות שלהם, את תחושת העלבון מאמירה תוקפנית פתאום באמצע משחק מונופול או בהשתקה של מישהו בטון מאיים כשבתה קוראת בהגדה. אני ממש רוצה להטיס אותה מהחלון באותו הרגע. אלו הרגעים שהכי קשים לי איתה, יותר מאשר מצבים שלה מולי. וזה לא לקיחת אחריות על האחרים. האחרים האלה הם בני משפחה יקרים ורכים בנשמה, ואני לא מסוגלת פיזית (!) להישאר יציבה כשאני רואה שהם נעלבים. והם נעלבים. זו לא פרשנות שלי. כשלאמא שלי מעירים בשולחן בארוע משחפתי שהיא מאביסה על הצלחת אוכל מיותר, היא נחנקת ולא נוגעת כמעט בדבר אחר כך. כשמדברים על אבי מעל הראש, לגבי הבריאות שלו בא לו להתפוצץ. אני רואה את זה. אבל אם אני בקושי מוצאת את הדרך להתמודד בהיר מולה, אז אצלם זה רחוק מזה. ולזה לא יעזור אם אתמקד בתוכי ואמצא את השקט, לא? בא לי אחכ רק לתקן את מה שהיא עשתה ולא תמיד זה אפשרי, נדמה שרק תגובה באותו רגע, העמדה במקום תועיל, לפחות לתחושת העלבון של אלו שלא מסוגלים להגן על עצמם. אז כאן שתיקה תעביר אותי על דעתי. כמו שמישהו מתקיף את הילד שלכם ומעליב אותו ואתם שותקים. זו התחושה. הילד לא יודע להגיב למה שקרה כאן, אתם כן. אז מה אני אמורה לעשות אז? עד היום לא עזר שניסיי להתנצח. כלורמ עזר לאותו רגע, מיש פגעו בו הרגיש שיש לו גב. אבל לא תמיד זה עזר, לפעמים רק סיבך יותר. ובכל מקרה זו לא קביעת הגבולות שרציתי לליצור.


ולמי שכתב שאני מנסה לשנות אותה - זה לא בדיוק זה למרות שזה יכול להיקרא כך. אני רק מנסה לקבוע גבולות. אני יודעת שאפילו היא מסוגלת להתנהג שונה מאוד מול אנשים שונים. פעם אחת היא קורבן ופעם מתעלל. האמת, שדווקא בגל שהיא כל כך רגישה לניואנסים נפגעת בקלות ומחזירה במהירות - היא גם מאוד רגישה לניואנסים משתנים. אם קובעים לה גבולות היא לא חוצה אותם מהר כל כך ואני רואה את זה עם הרבה אנשים. אם היא תדע שלידי לא "נכנסים" בהורים או באחיינים זה ישנה ברוב הזמן את ההתנהלות שלה מולם [b]לידי[/b]. כמו שכולנו יודעים שאסור לומר ביקורת קטנה או להשאיר את בתה חלילה אחרונה באיזושהי צורה בחלוקה של משהו בשולחן וכו'.

אני מבינה את העוצמה שבתיקה שמתוארת כאן ואני אפילו נלהבת לנסות ליישם את זה לא רק איתה אלא בכלל.

מצד שני, הרי אם מדברים על יחסי קורבן-מתעלל לא נכון יהיה לצפות מהקורבן להתחיל לדבר את הקול שלו כמו שהוא מול המתעלל על מנת להבהיר שיחסי הכוחות משתנים? שאלת תם באמת.

אני לא רוצה לשנות אותה אבל רוצה לשנות את המרחב בינינו. זה שונה.
אני מסכימה שהרצון להחזיר לה וכו' נובע לפעמים מאגו. אני לא גנדי כאמור :) אבל כיום בכנוות אחרי שאני עייפה מזה - הרצון שלי להחזיר וכו' הוא לקבוע גבולות, להגדיר מחדש את המרחב.

אוי, ההצעה של בשמת מבריקה -
לא להתעלם, אלא להתכנס פנימה כדי להבין עד הסוף מה ההרגשה.
את לא מתעלמת ככה, אלא מגיבה מיידית, באופן מיטבי: בודקת מה המצב. מה שלומך. מה קרה פה. לאן זה לוקח אותך.
אח"כ תגיבי.
עכשיו, לא משנה כיצד תגיבי, את כבר התקדמת: אפילו אם התגובות שלך יהיו זהות לאלה שהיו בעבר, הן כבר יותר טובות: כי את יודעת מה שלומך, וכי את הגבת כעבור דקה-שתיים, ולא מיד-מיד-מיד.

ואני מאוד ממליצה על לימודי ימימה שלי מאוד מסייעים גם להתחזק וגם לעשות את ההפרדות

[u]בגלל שאנו כמעט ולא נפגשות לבד - הרוב מתרחש ליד האנשים הכי יקרים לי בעולם - המשפחה שלי, באורחה חגיגית, אז דווקא שם להתחיל העמיד לה "סטופים"? להעכיר אווירה של יום הולדת? כי היא תעשה מזה סרט. למשל ברור לי שאמי תתכווץ במקומה כשהיא תשמע ריב בינינו, ככה בשולחן על טון של דיבור, וכך גם אבי, ואולי אחיי יגידו לי מה יש לך מה את נכנסת לסרטים.[/u]

מה שאת כותבת מלמד גם אותי. יש הרבה מה לומר אבל אני לא מצליחה לנסח יפה כמו כל הדברים המאוד מאוד חכמים שאומרים לך. אז אגיב בינתיים רק למה שציטטתי - אם את לא משתפת איתה פעולה, אז איך [b]את[/b] מעריכה את האווירה? אם את פשוט שותקת? יוצאת? שומרת על שלווה פנימית? אם היא תתעקש לריב איתך, אז זו היא שמעכירה את האוירה, וזה, כמו שכבר אמרו לך, לא באחריותך.
נכון שלשנות את צורת התגובה שלך יכול לגרור תגובות בלתי צפויות ממנה ומאחרים, וזה יכול להפחיד.
-
אני שיניתי את צורת התגובה שלי מול אמא שלי, על דברים הרבה פחות חמורים, וזה לא היה פשוט. אמא שלי היתה מגיבה במין מסכנות, זלזול בעצמה, לגלוג גם עצמי שהופך גם לסביבתי. הצעד המרכזי בשבילי היה לזהות קודם כל מה אני שומעת בקול שלה, בטון שלה, [b]מה יש שם שכל כך קשה לי לשמוע אותו[/b]. ואז, לא לעשות עם זה כלום (-: ... כשאני שומעת את זה, אני אומרת לעצמי - אוה, הינה מסכנות. הנה לגלוג. נשימה. הנה זה. זה מה שזה. אני מניחה שמבחוץ זה נחווה כמו שתיקה, חוסר תגובה. ואז אני בדרך כלל מגיבה בצורה ש - אני לא יודעת איך להגדיר את זה, כי זה לא משהו קבוע - אבל איכשהו זה משאיר את הצד השני ללא מענה, ומסיים את השיחה או מסיים את הענף הזה - המתקטנן, המלגלג, הציני- בשיחה.
למשל, כמה ימים אחרי הלידה, אמא שלי אצלי, אומרת פתאום בטון רכילותי קצת מלגלג- שמעת ש X ו- Y מנהלים רומן???!! (משהו ידוע מהתקשורת). אני - לעצמי - WTF, מה זה קשור עכשיו? זה לא מעניין, זה לא קשור לכלום - האמת היא מה שהיה הכי מעצבן זה הטון שאפילו קשה לי להסביר אותו, מן שמחה לאיד על קטנות האדם, משהו כזה (איך אנשים כאלה יכולים ליפול ברשתה של אהבה אבסורדית, נראה לי..). וברור שזה הזמין אותי לשיחה על הנושא. התגובה שלי היתה שעניתי - "כן", שסגר את הנושא. אמא שלי לא המשיכה בשיחה, כי זה היה ברור שאין מה להמשיך. זה גם היה אחרי רגע של שתיקה. זו היתה תגובה עניינית, "כן, שמעתי", שלא שיתפה פעולה עם מה שאמא שלי רצתה.
להגיד לך שזה היה לגמרי נעים? לא. היה לי לא כל כך נעים להשאיר את אמא שלי ככה, ללא מענה על הציפיה שלה להמשך שיחה כפי שחיכתה. להפתיע אותה. אפילו הרגשתי שאני קצת משפילה אותה. אולי אם הייתי יותר מפותחת מבחינת מודעות הייתי מוצאת דרך יותר מוצלחת. אבל זה היה הכרחי מבחינתי כי להיגרר איתה למסכנות, רכלנות, ציניות - זה פוגע בי יותר מדי.

(פלוניה, הכנסתי לך כמה סימני פיסוק והרבה סימני פיסקה, שיהיה יותר קל לקרוא, כי היה לי קשה...)

אחות יקרה
לי אמנם אין אחות , אבל יש לי נטייה להסחב לתוך מערבולות רגשיות שאנשים אחרים מייצרים (ועוד לחשוב שאני ייצרתי אותן P-:) אז אני מכירה את העבודה הזו של להפריד, להפריד, להפריד!
מה ששלהם - שלהם, ומה ששלי - שלי (כמו שכתבו לך למעלה לשים לב מה שלה, מה באחריותך ומה לא).

אני יכולה להגיד לך שזה לא קל וזה לא קורה בבת אחת, ויש נפילות, אבל אחרי זמן מה כשרואים תוצאות זה כה הרבה יותר משתלם (רגשית, מנטלית, אנרגטית) מלשבת בבית ולתכנן איך ומה אגיד בפעם הבאה שמוישה זוכמיר יגיד כך או יעשה אחרת.
כשאני תופסת את עצמי בסיטואציה (ולא תמיד זה מצליח, אבל היום הרבה יותר מבעבר) אני מתחילה לשנן לעצמי בראש: זה לא שלי זה שלו...לא להגיב ...לא להגיב...פקעת אור...פקעת אור (זו מדיטציה שהציעו לי שבה את מתעטפת בפקעת אור שכל מה שיכול לחדור דרכה זו אהבה:)).
עם אנשים קרובים זה מן הסתם קשה יותר, ונדמה לי שלא מספיק רק למצוא טכניקות אלא גם למצוא מה הרווח שלך/מה מפעיל אותך באינטראקציה הזאת : בושה? אחריות? רצון להיות צודקת? קנאה?
וזה רק את יכולה למצוא (לא יודעת למה אבל חשבתי על היפוך משפטים ברוח ביירון קייטי שאולי יעזור - לא מבינה בזה הרבה אבל קפץ לי לראש), ואז כשתחליטי האם מתאים לך לשלם את המחיר בשביל מה שזה לא יהיה שאת "מרוויחה", גם הטכניקות כבר יבואו יותר בקלות.
ברגע שבאמת תהיי שלמה עם הרצון לייצר שינוי בתוך האינטראקציה הזאת, אז כבר תמצאי את הטכניקה המתאימה לך . בהצלחה :)

[u]אז נראה לי שאיישם את מה שנאמר כאן. אני אלמד להתעלם ובמקביל לבנות סוג של שקט לנסות לראות מה זה עושה לי בגוף, אולי זה יעסיק את הראש במשהו במקום להרגיש לחץ של "לא נעים לא לענות". אבל מעבר לזה, בשמת, מה עוד אפשר לעשות בשביל למצוא את המקום של להיות מרוכזת בעצמי ואל בה. בהלך הרוח ולא רק בנקודה מסוימת?[/u]
את רוצה מהפך של 180 מעלות בעשר שניות? D-:
מה שהצעתי הוא נקודת התחלה.
בהחלט חשוב להתאמן ולהתאמן ולהתאמן בזה, במיוחד בהתחברות לתחושות בגוף שלך כשהיא מתנהגת ככה. את תראי, שככל שתצליחי יותר לעשות את זה בזמן אמת, זה כבר יתחיל לגרום לשינוי מהותי בתוכך.
טוב שהיא תתן לך המון הזדמנויות להתאמן ולתרגל P-:

ואני לגמרי מסכימה עם [po]חלוקית נחל[/po].

[u]מה עוד אפשר לעשות בשביל למצוא את המקום של להיות מרוכזת בעצמי ואל בה. בהלך הרוח ולא רק בנקודה מסוימת?[/u] לרצות. ממש ממש לרצות. מבפנים. כשאת בתוך סיטואציה לספור בלב, לנשום עמוק, התמקדות בחלקי הגוף שלך, כול טריק שיעזור לך לעצור את התגובה האוטומטית, לחזור לעצמך, להווה שלך. להזכיר לעצמך את הרצון שלך. [b]אבל[/b] ממה שכתבת אחרי עולה שאת לא באמת רוצה להתרכז בעצמך. את רוצה להגיב לה באופן שישנה אותה. שהיא תבין את מה שלא הצליחו להסביר לה עד כה. את רוצה לשנות אותה. לטעמי חבל להשקיע בה את האנרגיה הזו על פני להשקיעה בעצמך אבל זו בחירה אישית שלך.
שינוי אישי הוא תוצר של בחירה אישית פנימית. לא ניתן לכפות אותו.

בכול אופן, בעיני ומנסיוני, יכולת ההשפעה האמיתית היא על ידי דוגמא אישית, בכך שאת תגיבי אליה כמו שאת רוצה שהיא תגיב אליך, ומתוך כך היא תלמד אפשרות תגובה אחרת. להוות מעין דוגמא חיה.
כרגע ממה שנקרא ההתרשמות שלי היא שהראש מנהל אותך. מציעה לך להקשיב לקולות הפנימיים השקטים, לידיעת הלב ולבחון עם עצמך מה באמת את רוצה להשיג? ומתוך התשובה להחליט מי מקבל את המושכות לידיו ואיזה דרך פעולה נבחרת, מתוך ערות, כנות ומודעות. בהצלחה @}

הדבר הראשון שעלה לי לראש כשהצעתם לקום ולהוציא את עצמי פיזית מהשיחה - זה שאני אצטרך לומר שיש לי שלפוחית רגיזה, דלקת כרונית במעיים ודיזנטריה, כי זה יקרה בערך כל חמש דקות במהלך ערב שלם :-)

אבל ברצינות - אני בהחלט לומדת כאן הרבה דווקא כי מעולם אבל מעולם לא שקלתי להתעלם. הסיבה הראשונה היא שזה לא נעים. פשוט לא נעים להתעלם. הבן אדם מדבר אליך ואתה מה? שותק? כן, אנייודעת שזה יהיהנכון לעשות זאת אבל ברגע האמת זה לא נעים. זה כמו ששכן טוב שלי לפעמים מציק שהכלב מרעיש, כל הזמן משהו מפריע לו. בשלב מסויים אני אומרת לעצמי תתעלמי, (הכלב בקושי פוצה פה, עייף כזה, אבל השכן בטוח שגרירות רהיטים למשל זה הכלב ושריח של גרניום בגינה זה הכלב :-D וכו' ) ובכל זאת כשהכלב כבר מעט נובח אני נדרכת כי אני יודעת שלשכן זה מפריע. אני צריכה לעבוד קשה על עצמי בשביל לא להרגיש לא נעים כשאני מתעלמת.

הסיבה השנייה שבגללה לא חשבתי אפילו להתעלם מהדברים שלה - ופה המקום להבהיר שאני לא שיה תמימה, זה כי אני לא אוהבת את שביעות הרצון העצמית שלה מכל ההרס שהיא זורעת. ממש לא אכפת לי לשכנע אותה בצדקתי או בדעתי (למי ששאל למה זה אכפת לי) - זה ממש לא רלוונטי, היא לא הכתובת לניהול שיחה ענינית, אלא שכשאני עונה לה ומתווכחת איתה אני מבהירה לה שהבריונות הזו לא עוברת אצלי בלי תגובה. שהיא תקבל חזרה, שאני לא מוכנה לקבל ולהחליק. בחלק המקרים זה מצליח. היא נפגעת, היא נסערת, היא כועסת וזה סוג של "נצחון" עבורי, שתסבול גם כן. אני מעולם לא יוזמת את "הסבל" שלה אבל כשהיא מתחילה אני שואפת להחזיר לה. אבל הנזק של הדבר הזה זה שראשית כל אני חייבת לשחק בכללים שלה בשביל "לנצח" פתאום לדבר בקצב מהיר, פתאום לעקוץ, פתאום להיכנס כל כולי למשהו שלא רציתי בו ועוד, הנזק השני הוא שזה לא יעיל. או ששתינו מעוצבנות ופגועות ולפעמים כולל כמה גורמים שלישיים שממש לא אוהבים את העימותים האלה (הוריי) או שאני פגועה. ובכל מקרה נוצרת אווירה מעכירה. כאילו שהכל בסדר אבל לא הכל בסדר.
במקרים נדירים אני מרגישה "טוב" משיחה כזו שבה הגבתי ולא יצאתי בתחושה של שיט.

אז נראה לי שאיישם את מה שנאמר כאן. אני אלמד להתעלם ובמקביל לבנות סוג של שקט לנסות לראות מה זה עושה לי בגוף, אולי זה יעסיק את הראש במשהו במקום להרגיש לחץ של "לא נעים לא לענות". אבל מעבר לזה, בשמת, מה עוד אפשר לעשות בשביל למצוא את המקום של להיות מרוכזת בעצמי ואל בה. בהלך הרוח ולא רק בנקודה מסוימת?

ובמקביל חשבתי על משהו בימים האחרונים וחשבתי לשאול את המכובדים והמכובדות כאן לדעתכם :-)
אני אוהבת מאוד כשאנשים אומרים לי כשאני יוצאת משליטה "לא נעים לי שאת צועקת עליי, אני לא צועקת עלייך אז אני אשמח אם גם את תדברי אלי בטון נעים יותר". זה מעיד על בגרות, על נינוחות וזה לא מאשים. כשאומרים לי את זה בדר"כ אני נרגעת, מורידה את הטון ואומרת את צודקת, אני לא צריכה לצעוק עלייך רק שזה מטריף אותי וכו אבל טוב שאמרת ליף זה לא מתאים.

אני חושבת להתחיל לדבר איתה כך לא כי אני כזו נחמדה ומכילה (האמת שאני רחוקה מזה, אני לא כמוה, אבל גם לא גנדי, יותר נכון אני יותת קרבה אליה בסקאלה מאשר לאדון היקר) אלא כי [b]מעצבן[/b] אותי [b]מאוד[/b] שכולנו מקבלים כמובן מאליו את הטון הפוקד. שתבינו - קוראים לה במשפחה "נאצית". זה לא נעים, אבל ממש ככה. אני מזועזעת רק מלכתוב את זה אבל זה הטון. פוקד, מרושע, כעוס. כולם מקבלים את זה בכל משפט שלה בעוד שאם מישהו היה מדבר אליה פעם אחת ככה היא היתה מרססת חצים לכל עבר. אז מהמקום של אני לא מוכנה יותר להחליק את זה. אני לא מוכנה לקבל את זה כמובן מאליו. אני לא מוכנה לקבל יחס כזה מכוחו של ההרגל או בגלל ש"ככה זה במשפחה, מחליקים". אני לא מוכנה וזה השורש של הכעס העצום שלי כלפיה - אני לא מוכנה בשום פנים ואופן שהיא תדבר אליי כאילו נחמד או כאילו מתעניין או כאילו מחמיא אבל הטון שלה שיבהיר אחרת או הסרקסטיות שהם אלה שכביכול לא נאמרים אלא רק מורגשים - יטואטאו מתחת לשולחן שלי! [b]אני ממש אבל ממש לא מוכנה לסבול את זה יותר!!![/b]

ואת זה קלטתי בימים האחרונים, בתהליך הכתיבה כאן. כשצוויליך העיר שאני ערה לכל ניואנס שלה, הבנתי שזה נכון, שהבעות הפנים והדיבור והחיתוך הוטקיטקות המניפולטיביות שבכל לא קשורות לתכנים המעיקים בזכות עצמם - הם עצומים והם התחמושת העיקרית. ראיתי את זה שחור על גבי לבן על דף הכתיבה, כל כך הרבה שאני "מחליקה" ביום יום מה הפלא שאני נסערת כל כך. הבנתי שכמו חמורים כולנו תמיד מגיבים לדברים שלה ולא לסגנון, לא לסאב טקסט, לא לסרקסטיות לא לעוקצנות ולא להתנשאות שהם כולם ככולם לא [b]נאמרים[/b] אבל [b]מורגשים[/b] כמו פצצה בבטן. ולזה אני באמת לא מוכנה להסכים יותר. התכנים גרועים, אבל עם התכנים אתה יכול להתווכח ואני יודעת הלתווכח מצוין, אבל ככל שהויכוח מתלהם, אני מבינה שהתכנים הם לא האישיו, אלא הסגנון, והזדוניות מאחוריהם, והבריונות והרי כשאני מתווכחת אני לא מדברת על כל אלה, אני מדברת על משהו אחר, כאילו המשהו האחר הוא הנושא. אז היא הופכת אותי לכמוה, מסבנת את הויכוח ואת התחושות שלי רק בשביל לא לצאת "חלשה" או לייצר סצינה.

אז אם לחזור מהלא מוכנה למה אני כן מוכנה ;-) -
חשבתי לומר לה בכל פעם שהיא פונה אליי בטון לא נעים, אפילו בלי קשר לתוכן, להגיד לה משהו כמו, "השאלה שלך במקום (למשל בעניין הבשר שאמי נמנעת ממנו) אבל הסגנון ששאלת אותה מאוד תוקפני כאילו שאת רוצה לריב, אז אם את באמת מתעניינת אני אשמח שגם הטון שלך יהיה מתעניין".

אני כותבת את זה ונשמע לי בעייתי לומר את זה כי זה מיד מציב אותי במקום של הרגישה מדי, זו שמתעסקת בטפל (אז קצת הרימו את הקול - מה קרה) או בטח כמו שהיא תגיב בביטול מוחלט "מה את השתגעת? מי דיבר אלייך בתוקפנות? את לא נורמלית, אני מוותרת על השאלה".

או שהיא תהיה בהלם לשנייה ואז תנסח את הדברים מחדש באיטיות מגוחכת ואז אני אצטרך להגיב גם על זה..
בכל מקרה אז גם שמורה לי הפריבילגיה לומר "אולי את לא מסכימה איתי אבל אני מרגישה שהטון שלך מיועד להתנגח ולא באמת להקשיב, אז אני לא נכנסת לשיחה הזו".
ופה אני חותכת ולא מתייחסת להמשך.

ואני מקווה שיהיה לי אומץ, להיות פתאום הילד שצועק "המלך הוא ערום" כי זה לגמרי לבוא ולומר, רגע, המשהו הזה שמסתובב בינינו כל כך הרבה זמן, הוא משהו לא טוב, הוא לא מתאים, וזה הכי "אמריקקי" ולא מתאים למשפחה ישראלית טיפוסית ואוהבת וחמה והכל ביחד שלא רוצה "להיתפס לקטנות".
ואומץ לכת נגד האינסטינקט הטבעי שלי לנסות לנהל ויכוח "רגיל" אבל לא פרובוקציה כזו שבאמת מצביעה על מה שקורה פה מול העיניים ולא על "הכאילו". וכל זה וזו הנקודה הכי קשה לי - בגלל שאנו כמעט ולא נפגשות לבד - הרוב מתרחש ליד האנשים הכי יקרים לי בעולם - המשפחה שלי, בארוחה חגיגית, אז דווקא שם להתחיל העמיד לה "סטופים"? להעכיר אווירה של יום הולדת? כי היא תעשה מזה סרט. למשל ברור לי שאמי תתכווץ במקומה כשהיא תשמע ריב בינינו, ככה בשולחן על טון של דיבור, וכך גם אבי, ואולי אחיי יגידו לי מה יש לך מה את נכנסת לסרטים.
ואומץ להיות חצופה כמוה. אני יודעת הלתווכח קשות איתה אבל אני לא אוהבת את החוצפה שלה לומר דברים "שלא אורמים" בפורום גדול. וכאן אני אאלץ לעשות את זה. לורמ ליד כווולם "דיברת אלי בטון כזה וכזה, זה לא נעים לי, אני אשמח ש... "
ואומץ להפגין סוג שלחולשה כי זה (גם) לומר - קלטתי מה עשית עכשיו, היית לא נחמדה אליי ואני מרגישה את זה, זה אל חקמ ממני. זה נגע בי.. זו הפגנת חולשה מבחינתה.

ואני לא בטוחה שזה יעזור במקרה שלה ואולי יגרום לההיפך - שהיא תבין מזה את הרמה הפרמיטיבית ביותר של התנהגות כזו - שיש כאן נקודה רגישה ופרשנות של יאללה "ניכנס גם בזה"

:-D

[u]אני פשוט מתנהגת בטבעיות הכי גדולה: אני קמה, פותחת פה גדול גדול וצורחת צריחה ענקית: דייייייייייייי!!!! מספיק!!!!!!![/u]
חחח אהבתי בענק!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
D-:


[u]ותודה שפתחת את הדף. אני לומדת הרבה.[/u]

[u]תלוי באדם ובמצב: או מתעלמת, או קמה ויוצאת לכמה זמן מהחדר, או פתאום צריכה ללכת הבייתה.[/u]
במחשבה נוספת. פתאום ראיתי את עצמי במצבים כאלה ויש לי עוד דרך להגיב. כשממש ממש ממש דורכים לי על הזנב, אני פשוט מתנהגת בטבעיות הכי גדולה: אני קמה, פותחת פה גדול גדול וצורחת צריחה ענקית: דייייייייייייי!!!! מספיק!!!!!!!

כן כן. כשדורכים לי על הזנב זה כואב ולפעמים אני מביעה את הכאב הזה בצורה הכי פשוטה וברורה. יש דרכי תגובה שונות לאנשים ולמצבים שונים, ואחת מדרכי התגובה היא ביטוי אמיתי לרגשות באותו רגע.

[u]אולי תתנו דוגמאות לסיטואציות הבאות וזה יעזור לי להבין?[/u]
הבאת כמה דוגמאות ואעתיק אותן ואגיב לכל אחת ואחת

_למשל - אותה סיטואציה שהתרחשה עם אמי. אני לא רוצה לעשות סצינה אבל אחותי רק מגבירה את האמירות שלה בווליום ובובטות (לגבי מה שאמי מזגה לעצמה בצלחת).
מה אני אמורה לעשות במצב כזה?_
זה באמת מאוד מעצבן איך שהיא מדברת מעל הראש של אימא שלך. אבל לא ראיתי שאימא שלך הגיבה. נראה לי שכדאי שתפסיקי לקחת אחריות על אנשים אחרים, למשל על אימא שלך. היא דיברה על ואל אימא שלך? למה את מרגישה צורך להתערב? אם את רוצה לתמוך באימא שלך, את יכולה לעשות זאת שלא בנוכחות האחות (כשתהיו לבד, או תתקשרי לאימא שלך וכו')

_או במצב כזה -

היא יושבת בשולחן איתי ועם אמי ושואלת את אמי למה המקרר ריק (שזה מעליב לכשעצמו...)_ זה מעליב גם את אימא שלך או רק אותך? כאמור, לא לקחת אחריות על אימא שלך. היא אישה בוגרת. למה את נעלבת בשמה? אולי היא בכלל לא נעלבה? ואם נעלבה, היא יכולה לומר זאת לבתה.

[u]ולמה היא הפסיקה לאכול בשר בקר ואז היא מפנה את השאלה אליי.[/u]
זה שהיא הפנתה אלייך את השאלה, לא אומר שאת חייבת מייד להגיב: להסביר, להוכיח, לטעון, להביא הוכחות מדעיות ורפואיות ואחרות, ובכלל. היא יכולה לשאול ואת יכולה לא להשיב. או לומר: לא יודעת. או לומר: תשאלי את אימא. והכי טוב, לפי העצה של בשמת, פתאום את צריכה ממש בדריפות לשירותים! או את חייבת לרוץ לקחת טישו כדי לקנח את האף או יש לך שיחת טלפון דחופה. את לא חייבת לומר אלא פשוט לקום וללכת, או את יכולה לומר: אוי, אני חייבת לרוץ מייד לשירותים! וכל פעם תירוץ אחר.

[u]דיון מתלהם ואין לי מושג איך לעצור את זה, כשהיא נכנסת וחופרת עוד בלמה בדיוק אסור לה, ולהיפך זה מזיק להימנע כך, ואני לא מעוניינת בכלל לדבר על זה! בשום צורה! לא ככה! ואין לי שום מושג איך לעצור את זה באופן מיידי בלי ליצור אווירה קשה.[/u]
למה את צריכה לעצור את הדיון שלה? אם הוא לא מעניין אותך ואת לא מעוניינת בכלל לדבר על זה (כפי שהדגשת בבולד) - תנהגי בעצמך באהבה ובכבוד! פשוט אל תעשי מה שאל לא רוצה לעשות בשום פנים ואופן! אל תנסי לעצור אותה - כלומר אל תנסי לשנות אותה, לשנות את התנהגותה או לעשות כל דבר שקשור [b]אליה[/b]. תעשי מה שמתאים [b]לך[/b]: פשוט אל תדברי על מה שאת לא רוצה לדבר!
הכלל (וכבר כתבו לך את זה בניסוחים שונים): [b]התמקדי בעצמך ולא בה![/b]

[u]בסוף אני עונה לה בלהט אבל בנחמדות ומסבירה לה.[/u] למה את מייחסת כל כך הרבה חשיבות לדבריה, למחשבותיה, לדעותיה וכו'? מה אכפת לך מה היא חושבת? למה את כל כך להוטה להסביר לה דברים ולשנות את דעתה? בזה את נותנת לה פוקוס, כוח, חשיבות. דאגי לעצמך, ועזבי אותה במנוחה. מה אכפת לך מה היא חושבת??? שאלי את עצמך את השאלה הזו כמה פעמים. לא באמת, למה כל כך אכפת לך מה היא חושבת ולמה את כל כך להוטה לשנות את דעתה? בזה את גם נופלת למלכודת שלה וגם... איך אומר בעדינות? מתנהגת קצת בדומה לה: גם היא רוצה לשכנע אותך ולשנות את דעתך. [b]ראי בה מראה[/b].... כל הלהט הזה, כל הצורך החזק הזה לשנות את דעתה/דעתך.

[u]אז אני שואלת - במקרה כזה איך הייתן מנהלות את זה אחרת? בכל נקודה. אם איכשהו קיבלתן את ההתעלמות מה אתן אמורות להגיב? או את החיתוך לנושא אחר דווקא כשאת מעלה נקודה שחשוב לך לומר את דעתך ואם כבר - לשמוע אותה בתגובה.[/u]
תלוי באדם ובמצב: או מתעלמת, או קמה ויוצאת לכמה זמן מהחדר, או פתאום צריכה ללכת הבייתה. וגם [b]עבודה פנימית[/b]: להגיע למצב שהיא ודעותיה לא חשובות, ההתעלמות שלה לא פוגעת. אבל זה כמובן לוקח זמן.

[u]ואיך יודעים [b]לשמור[/b] על קור רוח [b]ולומר[/b] את הדבר הנכון מול שלל הורסיות של ההתנהלות הרודנית שלה, והורסיות באמת מגוונות, פעם זו קנטרנות ובפעם אחרת עוקצנות במעטה של הומור ופעם זו מחמאה הפוך על הפוך ופעם היא עוקצת כל כך הרבה בחמישה משפטים שאתה לא יודע למה [b]להגיב[/b] קודם ובפעמים אחרות היא פשוט מהללת את עצמה בעשר דרכים שונות בשני משפטים - [b]ושתיקה שלך פירושה הסכמה[/b]. ואל אני לא מסכימה לחלק מהמחמאות העצמיות האלה בייחוד כשהן מגיעות על חשבונך (למשל - "טוב, אני יודעת איך להתנהל עם כספים" אחרי שסיפרת לה איך הפסדת כך וכך כסף בחישוב לא נכון)?[/u]
א. לא חייבת לשמור על קור רוח. אפשר פשוט לצאת מהסיטואציה
ב. לא חייבת להגיב לכל מה שהיא אומרת, או בכלל למה שהיא אומרת
ג. מה אכפת לך שהיא משבחת את עצמה? שתאמר שהיא האישה הכי יפיפיה, מוצלחת, חכמה ביקום. מה אכפת לך??? למה זה כל כך מפריע לך? זה לא העסק שלך מה שהיא אומרת [b]על עצמה[/b].
ד. ולגבי שתיקה כהסכמה: השיבו לך כבר, זה לא בית משפט. אפשר לשתוק ולא להסכים. ואפשר לשתוק סתם. היא אומרת על עצמה דברי שבח, מה אכפת לך? את יכולה לשתוק ולחשוב לעצמך שזה לא נוגע לך. מה אכפת לך אם היא תחשוב שאת מסכימה שהיא יפה ומוצלחת וחכמה. שתחשוב. מה רע?
ה. לעולם לעולם לעולם לא לספר לה משהו שהיא יכולה להשתמש בו נגדך.

והצהוב: קחו זמן להפנמה. נכון כל כך! ותודה שפתחת את הדף. אני לומדת הרבה.

[u]ברור לי שחשוב שאפתח עמידות לדבר הזה. מצד שני אני רוצה ללמוד להגיב כמו ש לי-אורה תיארה אבל הדוגמאות שנתנה ליאורה שוב מתנגשות לי עם היישום במציאות. להגיד לה אל תגידי לי מה לעשות או משהו כזה ייצור ריאקציה של ריב או הפיכה שלי לאבסורדית.[/u]
למה את אמורה לפתח עמידות למי שמפיצה סביבה עשן רעיל ומחניק? או לדימוי של בשמת: חיה טורפת שגוררת את הקורבנות שלה למאורה שלה ושם טורפת אותם?
ואולי במקרה הספציפי שלה עדיף לא להגיב בכלל כדי לא להיגרר אחרי כל הפרובוקציות שלה.

כתבתי תגובה להודעה שכתבת במעלה הדף לפני שקראתי את שאר התגובות החכמות. מסכימה מאוד בייחוד עם דבריה אלו של בשמת:
_ולא לעשות כלום. לא לענות.
מפגיעה בך? מנדנדת? מציקה? [b]קומי ותלכי למקום אחר. בלי לדבר. בלי להגיב[/b]. בדיוק את צריכה לשירותים, נגיד. או בדיוק נזכרת שאת צריכה להחזיר טלפון דחוף למישהו ששכחת ממקודם.
פשוט [b]תסלקי את עצמך מהסיטואציה[/b], קודם בעזרת חוסר תגובה והתמקדות בתחושות שלך, ואם זה ממשיך אז בעזרת [b]הסתלקות פיזית[/b]._
בשלב הזה אני דווקא ממליצה על הסתלקות פיזית מיידית. כאילו היא הוציאה סיגרייה ענקית והתחילה להרעיל את כל החדר - מייד לברוח משם באופן פיזי!

[u]המציאות מוכיחה שזה כמו כדור שלג. אם אתה תתעלם - היא תצרח יותר חזק. תענה לה בקורקטיות היא תדאג להיות יותר שלוחת רסן ויותר בוטשת ויותר פסיכית. תענה לה בצורה נסערת - היא תסתכל עליך בחמלה או תחתוך אותך לנושא הבא כאילו שדבריך לא חשובים. תרצה שהיא תגביר את הקול - היא תנמיך. תרצה שהיא תנמיך - היא תגביר. תקום ממנה - היא תזרוק הערה פוגענית ותהפוך אותך למחולל סצינה.ץ לא תקום - היא תמשיך להתנגח.[/u]
אם ניסית את כל התגובות האלה הרבה פעמים וזה אף פעם לא הצליח לך - סימן שהן לא יעילות עבורך ועבורה. נשארה תגובה אחת: את קמה ויוצאת מהסיטואציה באותו רגע! יוצאת מהחדר ואולי עדיף: יוצאת מהבית. פשוט יוצאת משם. כדאי לסרב בצורה עקבית להיות איתה באותו חלל כשהיא משתוללת ככה. תחשבי שהיא מעשנת ומפיצה רעל לכל הסביבה. מה הטעם להישאר איתה בחדר מוצף העשן הרעיל ולנסות להסביר או לטעון או לומר וכו'? הדרך היחידה להגן על עצמך מהרעל היא לקום ולצאת במהירות מהחלל המורעל.

[u]ראיתי שנזקקתי לסוג של מראות צד שישקפו לי דברים שלא ראיתי על עצמי[/u]
איזה יופי, מראות צד. לקחתי עותק הביתה, חלוקית (-: .


[u]פשוט תסלקי את עצמך מהסיטואציה, קודם בעזרת חוסר תגובה והתמקדות בתחושות שלך[/u]
[b]אחות[/b] , רק להבהיר - אני אעיד רק על עצמי שעדיין לא הגעתי [b]ממש[/b] לדרגה רוחנית של בודהה. (חסרה עבודת סמינריון או משהו (-: )
גם אני מתמודד עם המוקשים שלי, נאבק בתגובות האוטומטיות מול אנשים ש"מפעילים" אותי בדרמות שלהם.
רק שאני עוד לא אמיץ כמוך לפתוח את זה ככה...
אז בינתיים, תודה [b]לך[/b] על האומץ, אני יוצא נשכר מהדף הזה.

צוויל

קודם כל, כתבו לך פה דברים מאוד חכמים.
אני רק באה לחזק אותם עוד יותר.

[u]במציאות קשה ליישם את הלך הרוחות בלי המחשות קונקרטיות מהסיבה שיש לה מגוון התנהלויות איומות שהיא שולפת במהירות של שד, ובטון מצמית, היא גם לא מוותרת וקשה להוריד אותה מהתנהגות כזו או אחרת - כך שהכל ביחד לא לגמרי מאפשר לך להיות "אתה" באותם רגעים שהיא "יורה"[/u]
את מנסה "להוריד אותה", לשנות אותה, ולהיות איתה.
כל זה לא רלבנטי. את בכיוון הלא-נכון.
את צריכה להיות [b]איתך[/b]. מה איכפת לך ממנה ומהשטויות שלה?
תקחי נשימה עמוקה ותתרכזי במחשבות שלך וברגשות שלך. ממש. תתרכזי בתחושות של הגוף שלך. תשאלי את עצמך, בזמן שהיא יורה לכל הכיוונים ולא-משנה-באיזה-סוג-של-התקפה: מה אני עכשיו מרגישה בגוף? איך הבטן שלי? איך הגרון שלי? מה קפץ אצלי עכשיו? איך הראש? איך האוזניים? מה קורה בגב? ממש תתרכזי בתחושות הפיזיות בכל מקום בגוף שלך [b]במקום[/b] לנסות להגיב אליה.

זה שלב ראשון קריטי.
וההמלצה שלי, שתשימי לב לעוד משהו:
כמה קשה לך להרגיש מה שקורה לך בגוף!
כי זה תרגיל ממש לא קל, מה שהמלצתי לך.

[u]שלרוב מדברים על איזה משפט או שניים או התנהגות מסויימת שאני אמורה לומר - וזה יעמיד אותה במקומה, לפחות באותו הרגע ועם הזמן היא תבין את הגבולות. המציאות מוכיחה שזה כמו כדור שלג. אם אתה תתעלם - היא תצרח יותר חזק. תענה לה בקורקטיות היא תדאג להיות יותר שלוחת רסן ויותר בוטשת ויותר פסיכית. תענה לה בצורה נסערת - היא תסתכל עליך בחמלה או תחתוך אותך לנושא הבא כאילו שדבריך לא חשובים. תרצה שהיא תגביר את הקול - היא תנמיך. תרצה שהיא תנמיך - היא תגביר. תקום ממנה - היא תזרוק הערה פוגענית ותהפוך אותך למחולל סצינה.ץ לא תקום - היא תמשיך להתנגח.[/u]

לא ולא. לא מדובר במשפט או שניים או בהתנהגות מסויימת.
כמו שכבר כתבו לך, מדובר במקום בתוך עצמך.
בתיאורים שלך את מתארת היסחפות חסרת שליטה שלך, אחרי כל שטות שהיא עושה/אומרת.

[u]בשמת להבנתי, את מציעה שאני אתעלם באופן גורף מכל האמירות שלה מתוך מחשבה שאני מבינה את המסכנות שלה?[/u]
לא. תפרידי:
אני אומרת שהיא באמת מסכנה, וכל התוקפנות שלה באה ממסכנות. אז תפסיקי לפחד ממנה כבר.
אני אומרת גם, שהיא לא תשתנה כי אין לה אפשרות וסיכוי או רצון. אז תפסיקי לנסות לשנות אותה כבר. ותפסיקי לצפות ממנה להשתנות או להפסיק. אין לה שליטה על הסוגרים שלה...

להתעלם ממנה באופן גורף - זה רעיון לא רע בכלל.


[u]היא יושבת בשולחן איתי ועם אמי ושואלת את אמי למה המקרר ריק (שזה מעליב לכשעצמו...) ולמה היא הפסיקה לאכול בשר בקר[/u]
לא שמעתי פה בשום רגע שאמך מגיבה לה.
אז למה אתם כולכם קופצים?
תני לאמא שלך להתמודד עם הבת שלה.

[u]ואז היא מפנה את השאלה אליי, כי היא יודעת שהרופא המליץ לקזז בבשר מין החי (כולסטרול ועוד), ואני זו שהקפדתי לומר לאמי כמה זה חשוב ויופי שהיא מקזזת בזה במשך תקופה. אז היא פונה אליי[/u]
זה שהיא פונה אלייך אומרת שאת חייבת בפקודה לענות לה?
זה אומר שאת חייבת להתגונן?
להתקיף?
להגיב?
את חייבת לה משהו?

[u]ואני אומרת לה שזה לא הכי בריא ושזו הוראת הרופא למעשה, הרופא ביקש להקפיד להפחית במאכלים מין החי, וזה מה שאמי עושה[/u]
כל זה מיותר.
כבר נפלת בפח שלה.
כבר נגררת למקום שבו היא יכולה לרמוס אותך וזה כמובן מה שהיא עושה תיכף ומייד.
האם את יכולה לראות שהדפוס הקבוע הוא, שהיא עושה מאמצים לגרור כל אחד למאורה שלה כדי שתוכל לטרוף אותו, וכל מי שנכנע לה ונגרר (עונה/מגיב) - אכן נטרף?

אז בשביל מה להגיב?
תפסיקי להיגרר. פשוט תפסיקי.
היא פונה אלייך?
את יכולה פשוט לשבת בשקט, להרהר מה הן בדיוק כרגע התחושות של הגוף שלך (מאוד נסערות, מעניין איפה בדיוק בגוף את מרגישה את זה) [b]ולא לעשות כלום[/b]. לא לענות.
מפגיעה בך? מנדנדת? מציקה? קומי ותלכי למקום אחר. בלי לדבר. בלי להגיב. בדיוק את צריכה לשירותים, נגיד. או בדיוק נזכרת שאת צריכה להחזיר טלפון דחוף למישהו ששכחת ממקודם.

פשוט תסלקי את עצמך מהסיטואציה, קודם בעזרת חוסר תגובה והתמקדות בתחושות שלך, ואם זה ממשיך אז בעזרת הסתלקות פיזית.

[u]טוב, אני יודעת איך להתנהל עם כספים" אחרי שסיפרת לה איך הפסדת כך וכך כסף בחישוב לא נכון)[/u]
הו הו, פה ממש הכנסת לעצמך גול עצמי.
מה פתאום את משתפת אחת כזאת במשהו שיאפשר לה לגרור אותך למאורה שלה ולטרוף אותך?

אה, ודבר אחרון.
את לא במשפט ושתיקה אינה כהסכמה.
במיוחד עם בן אדם כזה, שכולם מכירים ומאוד מובן וברור לכולם למה את לא עונה.
מקסימום, אם אני ממש מרגישה צורך להבהיר, אני אומרת לפעמים משהו כמו, רק בשביל הפרוטוקול, תדעי שאני לא מסכימה. אבל זה בסדר, אנחנו לא חייבים להסכים, או אבל אין כוח לדבר על זה. אחרי שאמרתי את זה פעם אחת, מבחינתי זה המצב (שאני לא מסכימה) עד שאגיד במפורש אחרת.
ושוב אני אומרת, כול הדברים האלה יכולים לעזור להרגשה ולכוחות שלך, אבל אל תצפי שאחותך תשתנה ותהיה נחמדה יותר. למרות שזה הכי לגיטימי בעולם לצפות את זה, זה כנראה לא יתגשם...

טוב, אנסה להמשיך מאיפה שהפסקתי. הרעיון הוא לזכור מה הרצון שלך בסיטואציה, ולדבר כמה שיותר בכנות, כמה שפחות לצנזר את עצמך מצד אחד, ולא לנסות להישמע שנונה במיוחד או אסרטיבית במיוחד מצד שני. להגחד בפשטות את המחשבות שלך.
לדוגמה, בסיטואציה עם אמא שלך, מה היה הרצון שלך? שאמא שלך תקבל לגיטימציה למזוג לעצמה כמה אוכל שהיא רוצה? אז אפשר להגיד לה, אמא, תמזגי לך כמה שאת רוצה. ככה, פשוט. או להציע לה משהו נוסף, אמא, טולי את רוצה גם מה... מה שמתאים לך. בסיטואציה השניה שתיארת, הרצון דלך היה לא לדבר על הנושא. אז אפשר לומר, אני לא רוצה להיכנס לזה. ואחר כך להמשיך הלאה.
חשוב לזכור שברגע שלא דיברת על משהו שלא רצית, זהו "המשימה הושלמה". אין צורך שאחותך תחדל מהמאמצים שלה לגרור אותך לכיוונים אחרים והיא גם בטוח לא תחדל. זה לא משנה. הגדרת לך יעד ועמדת בו וזה מה שחשוב.
את לא ממונה על השכר והעונש בעולם ואת לא חייבת להעיר לה כשהיא מתנהגת ברשעות. העיקר שתישארי נאמנה לרצונות שלך.
אל תתאמצי להיות שנונה או תקיפה אם זה לא בא לך טבעי. אלה רק כלים, ויש גם כלים אחרים.
אני יכולה להעיד שמרגע שהתחלתי פשוט להגיד בכנות את מה שעלה לי לראש, אני הרבה יותר רגועה, התגובות שלי רגועות, גם אם התוכן לפעמים לא "נחמד".
זה מאוד משחרר.
טוב, כתבתי הרבה. מה את חושבת? מתאים לך לנסות?

ורק מוסיפה, שאני נעזרתי ועדיין נעזרת בבניית המקום הפנימי הזה בטיפול וחניכה חיצוניים. ראיתי שנזקקתי לסוג של מראות צד שישקפו לי דברים שלא ראיתי על עצמי, שיכולים לעלות למבט על ולהסתכל על הסיטואציה מבחוץ, מבלי להתערבב.

אחות יקרה,
ראשית רוצה לשלוח חיבוק. זו סיטואציה קשה. שמתי לב, מנסיוני, שהאתגרים שמציבים בפנינו בני המשפחה הגרעינית, ומשפחת המקור הם המאתגרים ומיוחדים ביותר.
בנוגע למשפחת המקור, ראיתי שלי עזר להתייחס נקודתית למה שקורה, ללא משקעי עבר מן הילדות ובכלל. כול ה"תמידים" למיניהם, יש בהם קטלוג וגם סוג של עיכוב שמניח שמה שהיה הוא שיהיה, ובסמוי גם ראיתי שפגע ביכולת שלי לפעול ממקום חדש.
מציעה לך לראות בה סוג של אתגר שבא לפתח אותה, ולנסות כול פעם לשנות את התגובה. עם הרבה רוך וחמלה ראשית כלפיך וגם כלפיה ושאר הנוכחים.
גם לנסות להפריד פרשנות ממה שקורה. התווכחתן, נתת מונולוג, כמו בדוגמא שהבאת, היא אמרה בסוף אוקי - יופי, נגמר! אולי משהו חילחל ואולי לא. אין לדעת. שאר התיאורים וההשערות על מה שעובר לה בראש מיותרים ולו רק בגלל שאת לא באמת יודעת את זה בוודאות.
שמתי לב ממה שתארת שאת לוקחת על עצמך המון אחריות גם על אחרים, על העלבון של אחיך בכך שהיא מחמיאה יותר לאחד מבניו, על העלבון של אמך, בכך שהיא מעירה לה על כמויות האוכל שהיא אוכלת ועוד.
יש כאן ערבוב ומתוך כך תחושה של חדירות, שהגבולות האישיים נפרצים.
מציעה לך להקפיד על כך שאת תגיעי אסופה ומחוזקת לאירועים משפחתיים. להתמקד בעצמך, במה שזה מעורר בך ומתוך כך לפעול, להשאר, להתרחק, להגיב או לא.
אני עכשיו מתאמנת על אי תגובה, על הכלה של מה שקורה סביבי, שבאופן כלשהו מהווה שיקוף למה שמתקיים בתוכי. וכשעולים מקומות קשים, של חוצפה ועיוולת וכוחנות ואלימות לי מאוד קשה לקבל את זה. אני מכחישה כול קשר שלי אל המקומות האלה ומדחיקה את המקומות האלה שללא ספק מתקיימים בתוכי. הפתח לשינוי בעיני הוא הקבלה של כול אלו, היכולת להכיל באמת את הסיטואציה ולא מיד להטיח ולהגיב. להתאמן באי תגובה. הפסקתי לראות את עצמי כשומרת הצדק, המוסר והנימוס. אני משתפת אותך בתהליכים אישיים שלי מול הבנות שלי, מול משפחת המקור שלי, מול המשפחה שהקמתי.
כול הזמן מגיעות הזדמנויות ללמידה ובכול רגע נתון יש לי אפשרות לבחור אחרת. כפי שציינתי אני מתאמנת כרגע באי תגובה. בעצירה והכלה ואז פעולה מתוך מקום חדש שיוצר ובורא ולא מגיב למה שקרה מולו. וזה מאוד מאתגר. ברגע שפיתחתי את המודעות והערות לכך שמתי לב שלמרות מה שחשבתי וידעתי על עצמי, פעמים רבות אני מגיבה מתוך האוטומט. כמו יודעת בראש איך אמורה להתנהג אבל בפועל אין ידיעה והפנמה בלב ואין גיבוי הלכה למעשה ומימוש. מתקיימת ידיעה בראש אבל היא לא מגובה במעשים.
אם מישהו חודר את גבולותי פעם אחר פעם ומכעיס אותי, מעבר לזה שמדובר בבן אדם מרגיז במיוחד, אומלל במיוחד, אולי תוקפן כמו שמדובר באחותך, בראש ובראשונה זה מראה מקום לכך שהגבולות שלי חדירים ופרוצים.

מצטרפת למילים הטובות והחכמות במעלה הדף. השקיעי את מאמציך בשינוי עצמי ומתוך כך יבוא השינוי בסביבתך. יכול להיות שהביטוי לכך יהיה שאחותך מיוזמתה תתרחק, או שאת מתוקף הנסיבות תראי אותה פחות, שאחרים במשפחה יקחו את המקום מולה, שהיא תשתנה. הכול אפשרי. בהצלחה גדולה גדולה |L|

אחותך נשמעת דומה מאוד לחמותי. אותו סוג בנאדם.
אני אומרת לך מניסיון, שהעצות שקיבלת כן עוזרות.
הדבר הכי חשוב הוא שתבני בתוכך מקום שקט, מקום שיישאר שקט מול כל הסערה שלה.

תראי, נעים זה כנראה אף פעם לא יהיה, אבל אפשר להפחית את הקושי. לעשות את זה נסבל.

[u]אולי תתנו דוגמאות לסיטואציות הבאות וזה יעזור לי להבין?[/u]
אני חושבת שאין טעם לתת דוגמאות. זה לא כ"כ מה עושים, כמו מתוך איזה מקום פנימי עושים את זה.
כשתבני בתוכך מקום שקט, מתוך ביטחון בעצמך וידיעת ערך עצמך, את תדעי איך יהיה לך הכי מדויק להגיב אליה בכל מצב.

יש הרבה דרכים ללמוד את זה, בטח תקבלי כאן כל מיני המלצות. (לי עזר [po]לימודי ימימה[/po])

בשלב שני, אני יכולה רק להציע לך את מה שעבד בשבילי, ותבדקי אם זה מתאים לך.
קודם כל, זה לא סתם שכבר כמה אנשים אמרו לך שאם לא היה מדובר באחות, היו ממליצים לך לחתוך את הקשר.
זה כי באמת נורא קשה להתנהל מול אנשים שמתנהגים ככה. וכי אין פיתרון קסם, או משפט מחץ, שיפתרו את "הכול".
אז מה שלדעתי חשוב, זה פשוט להיות מאוד מרוכזת בעצמך ולא בה. לא לאבד את המרכז שלך מול ההתנהגות שלה.
להישאר בפוקוס על המטרות והרצונות שלך, בלי להרגיש שאת אחראית להתנהגות שלה.
את לא חייבת להעמיד אותה במקום. בכלל לא. רק לזכור מה את רוצה.
טוב הוא התעורר אני אמשיך אחכ

אני רואה שכתבתי ממש בקצרנות, ואני מתנצלת כי זה בטח נשמע קצת חסר רגישות. אז תדעי שזה רק כי הבן תכף יתעורר...

תראי, לדעתי, המפתח הוא קודם כל להתאים את הציפיות שלך למציאות. בקיצור, להנמיך ציפיות. זה בטח נשמע מעצבן לאללה, אז תדעי שזה לא שאין עוד מה לעשות, זה פשוט הצעד הראשון.
נדמה לי, ממה שקראתי, שעדיין יש לך איזושהי תקווה שיום אחד אחותך תשתנה. הרי היא אחותך וכואב לך שאין ביניכן יחסים טובים ונעימים. אולי באיזשהו מקום את אפילו חושבת שאם רק את תמצאי את הדבר הנכון לומר או לעשות, היא תשתנה.
אבל היא כנראה לא תשתנה. ואם כן, זה לא יהיה בגלל משהו שאת עשית או אמרת.
עכשיו אם אני צודקת בעניין התקווה שלך שהיא תשתנה, זה יכול להיות ממש תהליך של אבל עד שתפסיקי לצפות שזה יקרה. אז תתני לזה את הזמן והמקום שלו.
יש לי עוד מה להגיד, אבל בינתיים שולחת

שלום אחות,

את מתארת בהיר מאד את החוויה שלך מול אחותך. את מייחסת הרבה משקל ל"הפקה" של הדרמות שלה, הטונים והמילים הפוגעות, ההבעות - כל הטריקים שלה שאת מכירה (אבל עדיין עובדים).
בהחלט מובן שלא פשוט לשנות את התבניות האלה - יחד עם זאת את כן מחפשת שינוי!! עם הקושי, תשארי בכיוון הזה. גם אם פשוט תאמרי לעצמך בלב "זה לא בסדר" זה גם משהו.

כשאת מנסה להתעמת איתה או לרצות אותה את מפסידה.
היא מניחה סביבך מוקשים ואת פשוט יכולה לפרוש כנפיים ולעוף, להשאיר אותה בשדה הקרב העצוב שלה, לנפשה, בודדה, מרה, ללא מי שילחם בה.

מה שראיתי שחוזר בתיאורייך אלה שני נושאים:

[b]א. אין לי מספיק משפטים "חכמים" לומר לה במצבים המשתנים, ההצעות שלכם הן היפוטתיות, אבל תמיד יש צורך בעוד משפטי תגובה:[/b]

[u]במציאות קשה ליישם את הלך הרוחות בלי המחשות קונקרטיות מהסיבה שיש לה מגוון התנהלויות איומות[/u]
[u]איך לתקוף את הורסיות השונות של ההתנהלות שלה בזמן שהן מתרחשות[/u]
[u]מדברים על איזה משפט או שניים או התנהגות מסויימת שאני אמורה לומר - וזה יעמיד אותה במקומה[/u]
[u]אולי תתנו דוגמאות לסיטואציות הבאות וזה יעזור לי להבין?[/u]
[u]הדוגמאות לאיך להגיב נוגעות לאיזשהו משפט מחץ נעים ורגוע או אסרטיבי וברור או עימות גלוי שאמור בתיאוריה להרגיע את העניינים.[/u]


[b]ב. אני חייבת להגיב/לנהוג/לענות בצורה כזאת או אחרת, זה לא לבחירתי:[/b]

[u]אי אפשר להתעלם מילולית ממה שקורה כשהיא פותחת את הפה.[/u]
[u]שקט נפשי שלי לא ירפה את ידיה, היא תהנה ללהג על אחרים ועל נחיתותם לעומת סגולותיה הרבות אם אני אבחר לא להגיב כשהיא הופכת אותי למסכימה שבשתיקה.[/u]
[u]וכן חשוב לי להפסיק את המטר הזה בכל מפגש.[/u]
[u]אין לי שום מושג איך לעצור את זה באופן מיידי בלי ליצור אווירה קשה.[/u]
[u]ושתיקה שלך פירושה הסכמה.[/u]
[u]או את החיתוך לנושא אחר דווקא כשאת מעלה נקודה שחשוב לך לומר את דעתך.[/u]

את רואה את זה?

בקשר לנושא הראשון:
אין משפטי מחץ. מכת קרטה [url=http://media1.break.com/breakstudios/2012/2/20/[po]chuck]שסוגרת עניין.[/url] norris 09[/po].jpg פצצה חודרת בונקר.
הדוגמאות שקיבלת כאן הן בעיקר [b]עבורך[/b] .
מה יהיה משפט המחץ שתאמרי [b]לעצמך[/b] ? (-: כי את אחותך לא תתקני. את התגובה שלך אליה, כן.

והנושא השני:
את אחראית על עצמך, בוחרת איך להגיב, כל פעם.
[b]אפשר[/b] להתעלם, שקט נפשי [b]אמיתי[/b] מולה [b]כן[/b] ירפה את ידיה, את הופכת את עצמך למסכימה בשיתוף פעולה כשאת בוחרת להגיב,
זו [b]אינה[/b] האחריות [b]שלך[/b] להפסיק את המטר הזה בכל מפגש, זו [b]אינה[/b] האחריות [b]שלך[/b] לעצור את זה באופן מיידי בלי ליצור אווירה קשה מכיוון שהיא יוצרת את זה,
שתיקה שלך [b]אין[/b] פירושה הסכמה - אלא "הפסקתי לשחק אצלך במופע האימים הקטן שלך", ובחייאת זומזום, [b]מדוע הו מדוע[/b] חשוב לך לומר [b]לה[/b] את דעתך??? הרי דעתך לא מעניינת אותה.
חדלי מלשפוך את האנרגיה שלך על האשה הזאת.

קחי אוויר.

צוויל

וואו תודה על התגובות האכפתיות.

[po]אמא נמרה[/po] קראתי את העמודים שהפנית אותי אליהם, קראתי אותם בעבר, ועכשיו שוב. אני מסכימה עם רוב הדברים שכתבו שם, ומזהה המון מההתנהלות שלה. זו הסיבה שאחרי המון זמן שניסיתי לבד להתנהל מול זה פתחתי את הדף. כי יש משהו שלא עובד במעבר מהתיאוריה - של הדפים ההם למציאות. התיאוריה נכונה אבל במציאות קשה ליישם את הלך הרוחות בלי המחשות קונקרטיות מהסיבה שיש לה מגוון התנהלויות איומות שהיא שולפת במהירות של שד, ובטון מצמית, היא גם לא מוותרת וקשה להוריד אותה מהתנהגות כזו או אחרת - כך שהכל ביחד לא לגמרי מאפשר לך להיות "אתה" באותם רגעים שהיא "יורה" ופה זה העניין של לפתח רוגע מול הצונאמי הזה. אבל אני גם לא יודעת טכנית איך לענות גם כשאהיה רגועה.

איך לתקוף את הורסיות [b]השונות[/b] של ההתנהלות שלה בזמן שהן מתרחשות. היא לא צפויה.

סיבה נוספת שבגללה אני מתקשה להבין איך ליישם את כל ההבנות החשובות לגבי מתעלל וכו' - זה שלרוב מדברים על איזה משפט או שניים או התנהגות מסויימת שאני אמורה לומר - וזה יעמיד אותה במקומה, לפחות באותו הרגע ועם הזמן היא תבין את הגבולות. המציאות מוכיחה שזה כמו כדור שלג. אם אתה תתעלם - היא תצרח יותר חזק. תענה לה בקורקטיות היא תדאג להיות יותר שלוחת רסן ויותר בוטשת ויותר פסיכית. תענה לה בצורה נסערת - היא תסתכל עליך בחמלה או תחתוך אותך לנושא הבא כאילו שדבריך לא חשובים. תרצה שהיא תגביר את הקול - היא תנמיך. תרצה שהיא תנמיך - היא תגביר. תקום ממנה - היא תזרוק הערה פוגענית ותהפוך אותך למחולל סצינה.ץ לא תקום - היא תמשיך להתנגח.


זה מתקשר גם לדבריה של בשמת.
בשמת להבנתי, את מציעה שאני אתעלם באופן גורף מכל האמירות שלה מתוך מחשבה שאני מבינה את המסכנות שלה? לא אכפת לי להתעלם, לא חשוב לי "להחזיר" כי אני יודעת שהיא באמת אומללה ואני ידועת שזה נובע מהרבה חסכים וגישה ממש מעוותת לחיים ולאנשים. את הכל אני יודעת. זו אחותי :-) ואני אפילו חומלת אותה ולא ממקום מתנשא, ממקום באמת כואב על מה שהיא הפכה להיות. נראה לי שבניית שקט נפשי אצלי זה חשוב (ואיך את זה משיגים אני אפילו עוד לא שואלת, זה נראה לי עסק של שנים), אבל אי אפשר להתעלם מילולית ממה שקורה כשהיא פותחת את הפה. שקט נפשי שלי לא ירפה את ידיה, היא תהנה ללהג על אחרים ועל נחיתותם לעומת סגולותיה הרבות אם אני אבחר לא להגיב כשהיא הופכת אותי למסכימה שבשתיקה. וכן חשוב לי להפסיק את המטר הזה בכל מפגש. אולי זה לא היה ברור מספיק, אבל היא עוקצת ומכבידה בכל משפט שני!

אני מסכימה לגמרי ששקט נפשי אצלי יוריד בחמישים אחוז את שביעות הרצון שלה מההתכתשויות שהיא יוצרת איתי אבל עדיין יהיה רחוק מלהפוך את המפגש איתה לנסבל כי היא כאמור - לא תפסיק. בעבר הייתי יותר רגועה מולה ועדיין היא היתה זוועתית.

אז ברור לי שחשוב שאפתח עמידות לדבר הזה. מצד שני אני רוצה ללמוד להגיב כמו ש לי-אורה תיארה אבל הדוגמאות שנתנה ליאורה שוב מתנגשות לי עם היישום במציאות. להגיד לה אל תגידי לי מה לעשות או משהו כזה ייצור ריאקציה של ריב או הפיכה שלי לאבסורדית. יותר מזה אני מנסה לדמיין מה תהיה תגובתה ומה שלא יהיה תגובתה תגרור את השיחה לניגוחים שאני נאלצת להתגונן או לתקוף בחזרה.

אולי תתנו דוגמאות לסיטואציות הבאות וזה יעזור לי להבין?

למשל - אותה סיטואציה שהתרחשה עם אמי. אני לא רוצה לעשות סצינה אבל אחותי רק מגבירה את האמירות שלה בווליום ובבוטות (לגבי מה שאמי מזגה לעצמה בצלחת).
מה אני אמורה לעשות במצב כזה?

או במצב כזה -
היא יושבת בשולחן איתי ועם אמי ושואלת את אמי למה המקרר ריק (שזה מעליב לכשעצמו...) ולמה היא הפסיקה לאכול בשר בקר ואז היא מפנה את השאלה אליי, כי היא יודעת שהרופא המליץ לקזז בבשר מין החי (כולסטרול ועוד), ואני זו שהקפדתי לומר לאמי כמה זה חשוב ויופי שהיא מקזזת בזה במשך תקופה. אז היא פונה אליי ואני אומרת לה שזה לא הכי בריא ושזו הוראת הרופא למעשה, הרופא ביקש להקפיד להפחית במאכלים מין החי, וזה מה שאמי עושה. ואז היא אומרת אבל זה לא נכון, זה שטויות, זה מאו ד חשוב, שהרופאה שלה אומרת לי לאכול המון, כל יום. אני אומרת לה - שהיא בתור אנמית כנראה באמת צריכה מינונים גדולים יותר (לא שאני מאמינה בזה, אבל מתוך רצון ליישר קו ולהגיד שפטרנו) ואז היא אומרת שמה פתאום זה טוב לכולם, והיא לא מבינה את הדבר הזה, ומה פתאום שדווקא אמי תימנע מזה, שאם זה היה נאמר בצורה נורמלית זה היה לגיטימי מאו ד- אבל היא אומרת את זה בטון לגמרי מתנגח - והכל בקצב רצחני ובטון עצבני קצר, וחותך, ונסער. ואני אומרת שעל כל מחקר שאומר שזה טו בי שמחקר אחר שאומר שזה לא טוב, וכל אחד והגוף שלו, ובכל מקרה אף אחד לא הולך לקיצוניות לא היא ולא אמי, ובשלב הזה אני באמת מתרגזת כי אני לא אוהבת מההתחלה את זה שמדברים על אמי בגוף שלישי ושהבריאות של ההופכת לדיון מתלהם ואין לי מושג איך לעצור את זה, כשהיא נכנסת וחופרת עוד בלמה בדיוק אסור לה, ולהיפך זה מזיק להימנע כך, [b]ואני לא מעוניינת בכלל לדבר על זה! בשום צורה! לא ככה! ואין לי שום מושג איך לעצור את זה באופן מיידי בלי ליצור אווירה קשה[/b]

בסוף אני עונה לה בלהט אבל בנחמדות ומסבירה לה את מה שעומד מאחורי זה אז דווקא היא שותקת בהתעלמות - כאילו שדיברתי יותר מדי ומסתכלת עלי ואומרת אוקיי... בהבעה מרחמת על הכיבכול "מונולג" שהעליתי. היא עושה את זה הרבה. אתה עונה לה קורקטי זה אל מספיק לה. אתה עונה לה בלהט - זה הופך אותך ללא בסדר והיא מסיימתא ת הדיון או בהבעה המרחמת או שהיא שותקת ומעלה מיד נושא אחר כאילו לומר "הדברים שלך לא ראויים להתייחסות".

אז אני שואלת - במקרה כזה איך הייתן מנהלות את זה אחרת? בכל נקודה. אם איכשהו קיבלתן את ההתעלמות מה אתן אמורות להגיב? או את החיתוך לנושא אחר דווקא כשאת מעלה נקודה שחשוב לך לומר את דעתך ואם כבר - לשמוע אותה בתגובה.

ממה שראיתי בכל הדפים שקראתי בנושא וגם כאן - הדוגמאות לאיך להגיב נוגעות לאיזשהו משפט מחץ נעים ורגוע או אסרטיבי וברור או עימות גלוי שאמור בתיאוריה להרגיע את העניינים. בפועל זה לא קורה ולא קרה לצערי. תמיד יש המשך.


ואיך יודעים לשמור על קור רוח ולומר את הדבר הנכון מול שלל הורסיות של ההתנהלות הרודנית שלה, והורסיות באמת מגוונות, פעם זו קנטרנות ובפעם אחרת עוקצנות במעטה של הומור ופעם זו מחמאה הפוך על הפוך ופעם היא עוקצת כל כך הרבה בחמישה משפטים שאתה לא יודע למה להגיב קודם ובפעמים אחרות היא פשוט מהללת את עצמה בעשר דרכים שונות בשני משפטים - ושתיקה שלך פירושה הסכמה. ואל אני לא מסכימה לחלק מהמחמאות העצמיות האלה בייחוד כשהן מגיעות על חשבונך (למשל - "טוב, אני יודעת איך להתנהל עם כספים" אחרי שסיפרת לה איך הפסדת כך וכך כסף בחישוב לא נכון)?

בול כל מלה של [po]לי אורה[/po] ושל [po]אמא נמרה[/po].

היא נשמעת לגמרי מרעילה, ואת פשוט לא למדת איך לא להיות קורבן, לא להיסחף, לא להיגרר ולא להכניס את עצמך בדיוק מתחת לגלגלים שלה כדי שתוכל לדרוס אותך.

מומלץ לך ללמוד את זה.
כל החיים שלך ישתנו (-:

שתדעי, שהיא מאוד מסכנה באמת. אנשים מרעילים הם קורבנות של עצמם ולעולם לא ישתנו.
לך, לעומת זאת, יש אמפתיה ולב ואיכפתיות וחמלה ואת אדם טוב ויש לך סיכוי להשתנות וללמוד להתנהל טוב יותר מולה.

האם יכול להיות שיש לה [po]תסמונת אספרגר[/po]?

מה את רוצה שיהיה?

אם היא לא הייתה אחותך, אז לא היה שווה להתאמץ להסתדר עם אדם כזה, אבל היא כן אחותך...

בינתיים, דפים שחשבתי שיכולים לעזור לך לסדר את המחשבות - [po]מלים הורגות יומן קריאה[/po] - לגבי צורת ההתבטאות שלה.

[po]100 אחוז אחריות[/po] - לגבי החלק שלכם והחלק שלה בסיטואציה.

[u]היא בוחנת כל סיטואציה ואדם תחת מסננת של כמה היא יוצאת "גדולה" או "קטנה" ביחס אליהם[/u]
את צריכה לחזק את עצמך, כך שאמירות שלה לא יערערו אותך.

בינתיים לא הייתי חושפת את הילדים לאינטראקציות אתה.

אי אפשר לשנות את הזולת, בוודאי לא נגד רצונו/ה.
גם אם תתאמצי מאוד, לא תוכלי לשנות אותה.
את יכולה לשנות את הדרך שבה את מגיבה ומתייחסת אליה.
כמה דוגמאות מדברייך:

[u]אני מנסה לפתוח שיחה,[/u] - אולי כדאי להחליט לא לנסות לפתוח שיחה.

[u]ותגיע אליך ותבקש נחרצות לקום ולעשות מה שביקשה בהנחייתה[/u] את יכולה לעשות בדיוק כמוה: או להתעלם, או לומר לה בשלווה ובנחת: לא. ואם היא תמשיך לנדנד, לומר לה עוד משפט אסרטיבי, כגון: את לא קובעת עבורי, או: אל תגידי לי מה לעשות. או: להתחיל לומר לה מה צריך לעשות: את תקחי את זה ואת תעשי את זה וכו'

[u]היא משווה כל הזמן את מידת האהבה שבתה מקבלת לעומת שאר האחיינים.[/u] - זה לא נוגע לך. מה אכפת לך בעצם? את לא חייבת להתייחס לכל מה שהיא עושה או אומרת. זה שלה.

[u]חסרת טאקט או ילדותית... היא אומרת לאחי... או כשהיא מדברת על בתה... או כשמחמיאים לה על בתה.[/u] כל הדוגמאות שהבאת: איך זה נוגע לך? זו לא האחריות שלך או העסק שלך איך היא מדברת לאחיך, על בתה וכו'.

[u]אני מנסה לשמוע מה היא אומרת לי במקום הומה אדם, חשוב לי לשמוע את הדברים כי הם חיוניים לי, הוראות הגעה לאנשהו, יש בינינו מתח קודם, אם היא רואה שאני מתקרבת אליה כי אני לא שומעת היא מחלישה עוד יותר את קולה אני מאמצת עיניים ומבקשת שתדבר חזק יותר היא מחלישה את הקול עוד יותר[/u]
אם את לא שומעת - את לא שומעת. אם היא לא רוצה שתשמעי, אין מה לעשות נגד זה. פשוט קומי ולכי. ובקשי הוראות ממישהו/י אחר/ת.

[u]יוצאת עם כל מיני גברים כביכול אהובים ואח"כ מסתבר שהיא הרגישה לדבריה "עלובה" איתם, "מסכנה",[/u] - גם לא העסק או האחריות שלך. זה שלה.

אלו רק כמה דוגמאות מייצגות מדברייך. מציעה לך לקרוא את ההודעה שלך ולנסות להפריד
א. בין כל הנושאים שקשורים לאחותך ואין להם קשר אליך, לא נוגעים אליך, לא קשורים בך, אינם נגדך או בעד, לא האחריות שלך, לא העסק שלך. זו היא. לא את. מזה כדאי לך פשוט להרפות.
ב. הנושאים שקשורים אלייך ישירות - כאן עליך להגיב בצורה אסרטיבית ולא להסכים להשתתף במשחקים שלה.

בהצלחה

נשמע קשה....לא יודעת מה לייעץ האמת מלבד להתרחק.גם אם לא פיסית אז לשמור על מרחק בפגישות.לא לתת לה להפעיל אותך,גם היא תרים את הקול.אז היא תרים פעם פעמיים תקלוט שלא עובד וזהו.

ואגב,כדאי לעבור על כל מה שכתבת ולתקן טעויות הקלדה כדי שיהיה קל יותר לקרוא.....

היא נשמעת מעצבנת!! אני הייתי מתרחקת!

יש לי אחות שהיחסים איתה מוציאים אותי משלוותי.

היא בת חמישים.
עוסקת במשרה ניהולית בכירה.
גרושה פעמיים.
היא אישה מוערכת בעלת נושאי שיחה רבים, הומור וכו'.

אבל יש לה התנהלות מטורפת, ההתנהלות הבעייתית שלה מתרחשת עם כולם, כולל עם בתה, כולל בעבודה, וכו'.

כל נושא שיחה הופך לעיסוק בה. כ ל נ ו ש א. אין נושא שחולף מעל הרדאר. הבעיה היותר חמורה זה שהיא נחרצת, דיקטטורית, נבזית ואוהבת "להקטין" אחרים כל הזמן. אבל כל הזמן. . בצורה קיצונית. אין שום משפט או אמירה, שנזרקת לחלל האוויר שלא נלקחת על ידה והופכת למפגן ראווה של - יכולתה ושל כוחה לעומת קטנותם של אחרים.

למשל אני מנסה לפתוח שיחה, כשברור לי שהיא יודעת שמיכל בת משפחתנו ילדה את בתה כי כולם יודעים אבל כחלק מהתחלת שיחה אני אומרת - "יא אללה שמעת שמיכל ילדה... בשעה טובה "שאלה רטורית כן? אחותי: "מה זאת אומרת שמעתי?! [b]אני[/b] הראשונה שהיא סיפרה לה! מה קרה לך אנחנו ככה קרובות" במין תוכחה ופרצוף כועס.

אני - "אני לא יודעת אם חן נפגעה ממני כשאמרתי לה... " אחותי- "מה זה את לא יודעת? תבררי איתה חד משמעית, אני אין דבר שאני לא מקבלת תשובה עליו, אם אני רוצה לבדוק משהו אני הולכת לבן אדם ישירות ואומרת לו כך וכך, אני לא מתחמקת, איתי לא מתעסקים" ובטון מזלזל שהופך אותך ל"לא בסדר" ואתכ ל נושא השיחה למשהו אחר.

אנחנו משפחה גדולה כשצריך להרים כלים בסוף ארוחה משפחתית - היא יושבת נטועה במקומה כשכולם מתרוצצים.
כשהיא כבר כן עוזרת היא מפעילה אותך כמו רסרית. אתה עושה משהו, בשלך, מרים דברים, או מקפל משהו - והיא מתזזת אותך להביא לה, לייבש לה, להכניס לכאן ולשם. לא משהו קטן, משהו מאוד ברור שבו אתה הופך לכלי בידיים שלה למשך רבע שעה. בעוד שניסיון להקים אותה לא מצליחה כשהיא לא רוצה לעזור (היא פשוט לא מגיבה ומתעלמת) אם חלילה התעלמת מבקשה שלה כשהיא מנהלת אותך - היא תעזוב הכל ותגיע אליך ותבקש נחרצות לקום ולעשות מה שביקשה בהנחייתה.

דוגמא לחוצפה - היא מסוגלת להגיד לאמי בארוע משפחתי באולם שבו ישובים בני משפחה [b]רחוקה[/b] - שתפסיק למזוג לעצמה תוספות מטוגנות כי אסור לה להשמין ובהוראה נחרצת ומעליבה. ממש מעליבה, בטון תוקפני. " מה זה למה אמא מוזגת כל כך הרבה מוקפצים, מה זו ההגזמה הזו?! שתפסיק כבר" כשאני מעירה לה שהיא מביכה אותה היא מגבירה את הקול ודואגת שגם אמי תשמע וכשאני אומרת לה שתפסיק להתערב (בשקט כי חשו בלי לא להביך את אחותי ובטח לא לעשות סצינה) היא אומרת שהיא תגיד מה שהיא רוצה, שזה עניינה כמו שזה ענייני ולא רק אני קובעת מה נכון לה (מה הקשר אלי עכשיו?) וכשאני מוסיפה שזה לא קשור אליי ואליה זה עניין של אמי ושיש גם דרך להגיד היא ממש צועקת עליי "תשתקי" כך שחצי אולם שומע.

היא משווה כל הזמן את מידת האהבה שבתה מקבלת לעומת שאר האחיינים. בעוד שבתה מקבלת וקיבלה תמיד יחס אוהב ומפנק, של נסיכה ממש מכולנו, ואפילו יותר מרוב האחיינים דווקא בגל נסיבות חייה הלא פשוטים (גירושים כפולים וכו' של אמה) - עדיין אחותי לא נרגעת לרגע. כל פעם יש "סיפור חדש" ואמירה חדשה שסבתא לא קנתה לה וסבא פחות ככה, וההיא ככה, ומה פתאום אני לוקחת את האחיינים הקטנים לארוחה אצלי (בני שלוש) ואת בתה מעולם לא הזמנתי הביתה (בזמן ש אנחנו כל הזמן קונות בגדים יחד ונהנות ממיליון דברים אחרים ובמקרה הזמנה מפורשת לבית לא היתה למרות שביקרה אצלי לא מעט).


מילא היתה חסרת טאקט או ילדותית. הכרתי גם כאלה ודווקא להם סולחים. אבל היא נבזית, היא חכמה מאוד וכן קולטת עניינים ויש לה חוצפה שמאפשרת לה לקחת הערות וביקורת שלא לדבר על גאווה ויוהרה רחוק מדי היכן שרובנו מחוסר הרצון לפתוח את זה ולעשות סצינה שותקים. היא גם כאמור קפריזית וכחנית. רוב השיטות שלה הן ממש מתוחכמות, עוקצניות וגורמות לך להרגיש "קטן". היא מסוגלת לומר "לא, אין מה לומר רונית הרימה ערב לא ייאמן, טוב, ביחס אליה כמובן" ואז היא היא ממהרת לנושא אחר וכשאני מתעקשת לחזור לנושא הזה ולומר לה קטעת אותי, רציתי לומר לך שרונית הרימה ערב נפלא כמו שזה. היא מסתכלת עלי במבט מבין וחומל, כאילו שאני "עושה עניין" או דרמטית מדי, במבט/טון מזלזל מאוד.

היא"מחמיאה" לבן אחי - "אני מתה על הילד הזה (בן אחי) הוא מכניס בכיס הקטן את כל האחים שלו... " והיא אומרת זאת ברצינות. שהילד הזה למעשה יותר טוב בעיניה מאחיו.

או - (נועה התחתנה והיא ומירה אמה הולכות על השטיח לחופה) "ראית את מירה, התלבשה כל כך יפה! רציתי להגיד לה מירה את נראית כמו כלה, בחיי יותר יפה מנועה". אח"כ היא גם הלכה ואמרה לה את זה. ולא לא בגלל טימטום היא בחורה חכמה, ככה היא אוהבת להחמיא. בעוקצנות.

או כשהיא מדברת על בתה - "אין, אין על הבת שלי היא גם היחידה שיצאה לבנה מכל השחורים אצלנו (שאר האחיינים) ואז היא מוסיפה "אני צוחקת כמובן, נשמות כולם"



וכשאתה מנסה להתעכב על זה או לפחות לומר משהו אחר אז היא אומרת בזלזול ובפסקנות משהו שמבהיר שאת אומרת משהו לא במקום, הרי היא דיברה באופן קליל ורק החמיאה והסאב טקסט הגזעני, מבטל, משווה ומה שלא יהיה - הוא הגזמה שלי כמובן. וזה במקרה הטוב - במקרה הרע היא פשוט כננסת עלימות יותר קולני ומעצבן. שלא לדבר על הטון שלה - כל הזמן רם גבוה ונחרץ. הויא גם אל שותקת. לרגע.
היא גם פוקדת, מוקידה החלטות, אין שום אלמנט בטון שלה שמבהיר שהיא כאן בשביל לדבר, כל בקשה או הבעת דיעה היא פקודה או אמת מוחלטת.

אני מנסה לשמוע מה היא אומרת לי במקום הומה אדם, חשוב לי לשמוע את הדברים כי הם חיוניים לי, הוראות הגעה לאנשהו, יש בינינו מתח קודם, אם היא רואה שאני מתקרבת אליה כי אני לא שומעת היא [b]מחלישה עוד יותר את קולה[/b] אני מאמצת עיניים ומבקשת שתדבר חזק יותר [b]היא מחלישה את הקול עוד יותר[/b] עד לרמה שאני ממש מתשגעת לשמוע אותה. אני יכולה לומר לה סליחה אני לא שומעת ככה כשתוכלי לדבר גבוה יותר אני אשמח לשמוע, אבל אני חייבת לשמוע מה יש לה לומר, אלו הוראות הגעה למקום שאני צריכה ללכת אליו עכשיו והיא רק מחלישה יותר ויותר... (אני אל מדמיינת, היא גם תגיד לה שככה היא מדברת, כשרוב הזמן היא בכלל צועקת ומנסה להתגבר על קולות אחרים בקול רם למדי).

והחשבונות.
אין סוף לחשבונות. יש למשל מישהו במשפחה שמצבו הכלכלי לא טוב. אם מישהו אחר במשפחה שילם מעט יותר ממנו את חלקו של ההוא במסעדה (ושל ילדיו) היא תדאג, בגלל שהיא לא אוהבת את זה שלהוא עוזרים באותו רגע (ולה לא - למרות שהיא נעזרת אל מעט בכולנו) היא תדאג לעמוד ורגע אחרי שכולם כבר מתקפלים לומר "רגע, אבי, אתה עוד צריך לשלם 400 שח, (נגיד) אז תביא לי ומזה ניקח את הטיפ". ככה בלי להתבלבל. כולם משתיקים את זה ולה חשוב עכשיו ליצור עוגמת נפש, ורק בגלל שהיא לא אוהבת אותו. וכמובן זה שהיא מאוד מאוד מאוד מחושבנת.

בעבר חשבתי שזה עניין של השקפות שונות, חיים קשים שיש לה (ויש לה) ועוד.
היום היא נשמעת לי פשוט מנוולת. היא כן יודעת להבדיל בין פגיעה בבתה ובעצמה לבין אחרים. היא כן יודעת לשים גבולות היכן שזה נוגע לה. היא כן מבינה ניואנסים והיא לא טיפשה. היא לגמרי מודעת לכמה זה פוגע וזה מה שהיא רוצה. חשוב לה לגמרי "להחזיר" "להנמיך" וכו'.

מה שמשלים את זה זה שהיא מרגישה קורבן בעולם, תמיד היא מתיימרת "להיכנס" בהוא ולתבוע את זה, ואז היא מתרפסת ועושה בדיוק להיפך. יוצאת עם כל מיני גברים כביכול אהובים ואח"כ מסתבר שהיא הרגישה לדבריה "עלובה" איתם, "מסכנה", שהיא מבטלת את עצמה ואת רצונותיה מולם כי הם יותר תוקפניים ממנה (קצת כמו ב יונות, כשהיא נתקלת מול אחרים כמוה פתאום היא הופכת פגועה) שמעולם לא יכלה להעזר בהם (זה נכון, קשה לה לקבל ולבקש עזרה כשמדובר בצורך מהותי ולא בכלים למשל), היא מוקפת חברים טובים שמחושבנים כמוה (אם כי לא נבזיים כמוה), והיא בוחנת כל סיטואציה ואדם תחת מסננת של כמה היא יוצאת "גדולה" או "קטנה" ביחס אליהם. בסיטואציות שזה לא עומד על הפרק. ההתבטאויות האלה קשות לי כי היא אחותי וברגעי החולשה שלה ובכלל החיים שלה באמת לא פשוטים ולבי יוצא אליה. אבל אני לא מוכנה יותר להתחרפן בגללה. וזה מה שקורה כיום [b]בכל מפגש שלי איתה[/b].

רוב הדוגמאות שנתתי כאן לקוחות משני ערבים בערך, זו תדירות וכמות העוקצנויות שהיא מספקת. עצומה. היא שולחת כמעט בכל מפגש לפחות שניים שלושה פנים נסערות נפולות ומבולבלות לבית. גם היא אגב נסערת מכל דבר ומרגישה מאויימת ופגועה מדברים שרוב האנשים המומים מהם.

ואני לא מוכנה להסכים לזה יותר. רבתי איתה הרבה בעבר. כולל ניתוקים. לא מוכנה להסכים לזה שהיא מרשה לעצמה לעשות לאחרים את מה שהיא לא היתה מוכנה לספוג אפילו דקה. אבל זה לא פשוט לנתק קשר במשפחה חמה וגדולה. אני מרגישה שהיא מנצלת עד הסוף את המבוכה או ההלם של כולנו מההתבטאויות/הטון התוקפני וגורמת לכולנו להיות "המבוגרים האחראיים" שסופגים וסופגים זה מה שמאפשר לה להמשיך.