הדבר הראשון שעלה לי לראש כשהצעתם לקום ולהוציא את עצמי פיזית מהשיחה - זה שאני אצטרך לומר שיש לי שלפוחית רגיזה, דלקת כרונית במעיים ודיזנטריה, כי זה יקרה בערך כל חמש דקות במהלך ערב שלם
אבל ברצינות - אני בהחלט לומדת כאן הרבה דווקא כי מעולם אבל מעולם לא שקלתי להתעלם. הסיבה הראשונה היא שזה לא נעים. פשוט לא נעים להתעלם. הבן אדם מדבר אליך ואתה מה? שותק? כן, אנייודעת שזה יהיהנכון לעשות זאת אבל ברגע האמת זה לא נעים. זה כמו ששכן טוב שלי לפעמים מציק שהכלב מרעיש, כל הזמן משהו מפריע לו. בשלב מסויים אני אומרת לעצמי תתעלמי, (הכלב בקושי פוצה פה, עייף כזה, אבל השכן בטוח שגרירות רהיטים למשל זה הכלב ושריח של גרניום בגינה זה הכלב
וכו' ) ובכל זאת כשהכלב כבר מעט נובח אני נדרכת כי אני יודעת שלשכן זה מפריע. אני צריכה לעבוד קשה על עצמי בשביל לא להרגיש לא נעים כשאני מתעלמת.
הסיבה השנייה שבגללה לא חשבתי אפילו להתעלם מהדברים שלה - ופה המקום להבהיר שאני לא שיה תמימה, זה כי אני לא אוהבת את שביעות הרצון העצמית שלה מכל ההרס שהיא זורעת. ממש לא אכפת לי לשכנע אותה בצדקתי או בדעתי (למי ששאל למה זה אכפת לי) - זה ממש לא רלוונטי, היא לא הכתובת לניהול שיחה ענינית, אלא שכשאני עונה לה ומתווכחת איתה אני מבהירה לה שהבריונות הזו לא עוברת אצלי בלי תגובה. שהיא תקבל חזרה, שאני לא מוכנה לקבל ולהחליק. בחלק המקרים זה מצליח. היא נפגעת, היא נסערת, היא כועסת וזה סוג של "נצחון" עבורי, שתסבול גם כן. אני מעולם לא יוזמת את "הסבל" שלה אבל כשהיא מתחילה אני שואפת להחזיר לה. אבל הנזק של הדבר הזה זה שראשית כל אני חייבת לשחק בכללים שלה בשביל "לנצח" פתאום לדבר בקצב מהיר, פתאום לעקוץ, פתאום להיכנס כל כולי למשהו שלא רציתי בו ועוד, הנזק השני הוא שזה לא יעיל. או ששתינו מעוצבנות ופגועות ולפעמים כולל כמה גורמים שלישיים שממש לא אוהבים את העימותים האלה (הוריי) או שאני פגועה. ובכל מקרה נוצרת אווירה מעכירה. כאילו שהכל בסדר אבל לא הכל בסדר.
במקרים נדירים אני מרגישה "טוב" משיחה כזו שבה הגבתי ולא יצאתי בתחושה של שיט.
אז נראה לי שאיישם את מה שנאמר כאן. אני אלמד להתעלם ובמקביל לבנות סוג של שקט לנסות לראות מה זה עושה לי בגוף, אולי זה יעסיק את הראש במשהו במקום להרגיש לחץ של "לא נעים לא לענות". אבל מעבר לזה, בשמת, מה עוד אפשר לעשות בשביל למצוא את המקום של להיות מרוכזת בעצמי ואל בה. בהלך הרוח ולא רק בנקודה מסוימת?
ובמקביל חשבתי על משהו בימים האחרונים וחשבתי לשאול את המכובדים והמכובדות כאן לדעתכם
אני אוהבת מאוד כשאנשים אומרים לי כשאני יוצאת משליטה "לא נעים לי שאת צועקת עליי, אני לא צועקת עלייך אז אני אשמח אם גם את תדברי אלי בטון נעים יותר". זה מעיד על בגרות, על נינוחות וזה לא מאשים. כשאומרים לי את זה בדר"כ אני נרגעת, מורידה את הטון ואומרת את צודקת, אני לא צריכה לצעוק עלייך רק שזה מטריף אותי וכו אבל טוב שאמרת ליף זה לא מתאים.
אני חושבת להתחיל לדבר איתה כך לא כי אני כזו נחמדה ומכילה (האמת שאני רחוקה מזה, אני לא כמוה, אבל גם לא גנדי, יותר נכון אני יותת קרבה אליה בסקאלה מאשר לאדון היקר) אלא כי
מעצבן אותי
מאוד שכולנו מקבלים כמובן מאליו את הטון הפוקד. שתבינו - קוראים לה במשפחה "נאצית". זה לא נעים, אבל ממש ככה. אני מזועזעת רק מלכתוב את זה אבל זה הטון. פוקד, מרושע, כעוס. כולם מקבלים את זה בכל משפט שלה בעוד שאם מישהו היה מדבר אליה פעם אחת ככה היא היתה מרססת חצים לכל עבר. אז מהמקום של אני לא מוכנה יותר להחליק את זה. אני לא מוכנה לקבל את זה כמובן מאליו. אני לא מוכנה לקבל יחס כזה מכוחו של ההרגל או בגלל ש"ככה זה במשפחה, מחליקים". אני לא מוכנה וזה השורש של הכעס העצום שלי כלפיה - אני לא מוכנה בשום פנים ואופן שהיא תדבר אליי כאילו נחמד או כאילו מתעניין או כאילו מחמיא אבל הטון שלה שיבהיר אחרת או הסרקסטיות שהם אלה שכביכול לא נאמרים אלא רק מורגשים - יטואטאו מתחת לשולחן שלי!
אני ממש אבל ממש לא מוכנה לסבול את זה יותר!!!
ואת זה קלטתי בימים האחרונים, בתהליך הכתיבה כאן. כשצוויליך העיר שאני ערה לכל ניואנס שלה, הבנתי שזה נכון, שהבעות הפנים והדיבור והחיתוך הוטקיטקות המניפולטיביות שבכל לא קשורות לתכנים המעיקים בזכות עצמם - הם עצומים והם התחמושת העיקרית. ראיתי את זה שחור על גבי לבן על דף הכתיבה, כל כך הרבה שאני "מחליקה" ביום יום מה הפלא שאני נסערת כל כך. הבנתי שכמו חמורים כולנו תמיד מגיבים לדברים שלה ולא לסגנון, לא לסאב טקסט, לא לסרקסטיות לא לעוקצנות ולא להתנשאות שהם כולם ככולם לא
נאמרים אבל
מורגשים כמו פצצה בבטן. ולזה אני באמת לא מוכנה להסכים יותר. התכנים גרועים, אבל עם התכנים אתה יכול להתווכח ואני יודעת הלתווכח מצוין, אבל ככל שהויכוח מתלהם, אני מבינה שהתכנים הם לא האישיו, אלא הסגנון, והזדוניות מאחוריהם, והבריונות והרי כשאני מתווכחת אני לא מדברת על כל אלה, אני מדברת על משהו אחר, כאילו המשהו האחר הוא הנושא. אז היא הופכת אותי לכמוה, מסבנת את הויכוח ואת התחושות שלי רק בשביל לא לצאת "חלשה" או לייצר סצינה.
אז אם לחזור מהלא מוכנה למה אני כן מוכנה
-
חשבתי לומר לה בכל פעם שהיא פונה אליי בטון לא נעים, אפילו בלי קשר לתוכן, להגיד לה משהו כמו, "השאלה שלך במקום (למשל בעניין הבשר שאמי נמנעת ממנו) אבל הסגנון ששאלת אותה מאוד תוקפני כאילו שאת רוצה לריב, אז אם את באמת מתעניינת אני אשמח שגם הטון שלך יהיה מתעניין".
אני כותבת את זה ונשמע לי בעייתי לומר את זה כי זה מיד מציב אותי במקום של הרגישה מדי, זו שמתעסקת בטפל (אז קצת הרימו את הקול - מה קרה) או בטח כמו שהיא תגיב בביטול מוחלט "מה את השתגעת? מי דיבר אלייך בתוקפנות? את לא נורמלית, אני מוותרת על השאלה".
או שהיא תהיה בהלם לשנייה ואז תנסח את הדברים מחדש באיטיות מגוחכת ואז אני אצטרך להגיב גם על זה..
בכל מקרה אז גם שמורה לי הפריבילגיה לומר "אולי את לא מסכימה איתי אבל אני מרגישה שהטון שלך מיועד להתנגח ולא באמת להקשיב, אז אני לא נכנסת לשיחה הזו".
ופה אני חותכת ולא מתייחסת להמשך.
ואני מקווה שיהיה לי אומץ, להיות פתאום הילד שצועק "המלך הוא ערום" כי זה לגמרי לבוא ולומר, רגע, המשהו הזה שמסתובב בינינו כל כך הרבה זמן, הוא משהו לא טוב, הוא לא מתאים, וזה הכי "אמריקקי" ולא מתאים למשפחה ישראלית טיפוסית ואוהבת וחמה והכל ביחד שלא רוצה "להיתפס לקטנות".
ואומץ לכת נגד האינסטינקט הטבעי שלי לנסות לנהל ויכוח "רגיל" אבל לא פרובוקציה כזו שבאמת מצביעה על מה שקורה פה מול העיניים ולא על "הכאילו". וכל זה וזו הנקודה הכי קשה לי - בגלל שאנו כמעט ולא נפגשות לבד - הרוב מתרחש ליד האנשים הכי יקרים לי בעולם - המשפחה שלי, בארוחה חגיגית, אז דווקא שם להתחיל העמיד לה "סטופים"? להעכיר אווירה של יום הולדת? כי היא תעשה מזה סרט. למשל ברור לי שאמי תתכווץ במקומה כשהיא תשמע ריב בינינו, ככה בשולחן על טון של דיבור, וכך גם אבי, ואולי אחיי יגידו לי מה יש לך מה את נכנסת לסרטים.
ואומץ להיות חצופה כמוה. אני יודעת הלתווכח קשות איתה אבל אני לא אוהבת את החוצפה שלה לומר דברים "שלא אורמים" בפורום גדול. וכאן אני אאלץ לעשות את זה. לורמ ליד כווולם "דיברת אלי בטון כזה וכזה, זה לא נעים לי, אני אשמח ש... "
ואומץ להפגין סוג שלחולשה כי זה (גם) לומר - קלטתי מה עשית עכשיו, היית לא נחמדה אליי ואני מרגישה את זה, זה אל חקמ ממני. זה נגע בי.. זו הפגנת חולשה מבחינתה.
ואני לא בטוחה שזה יעזור במקרה שלה ואולי יגרום לההיפך - שהיא תבין מזה את הרמה הפרמיטיבית ביותר של התנהגות כזו - שיש כאן נקודה רגישה ופרשנות של יאללה "ניכנס גם בזה"
הדבר הראשון שעלה לי לראש כשהצעתם לקום ולהוציא את עצמי פיזית מהשיחה - זה שאני אצטרך לומר שיש לי שלפוחית רגיזה, דלקת כרונית במעיים ודיזנטריה, כי זה יקרה בערך כל חמש דקות במהלך ערב שלם :-)
אבל ברצינות - אני בהחלט לומדת כאן הרבה דווקא כי מעולם אבל מעולם לא שקלתי להתעלם. הסיבה הראשונה היא שזה לא נעים. פשוט לא נעים להתעלם. הבן אדם מדבר אליך ואתה מה? שותק? כן, אנייודעת שזה יהיהנכון לעשות זאת אבל ברגע האמת זה לא נעים. זה כמו ששכן טוב שלי לפעמים מציק שהכלב מרעיש, כל הזמן משהו מפריע לו. בשלב מסויים אני אומרת לעצמי תתעלמי, (הכלב בקושי פוצה פה, עייף כזה, אבל השכן בטוח שגרירות רהיטים למשל זה הכלב ושריח של גרניום בגינה זה הכלב :-D וכו' ) ובכל זאת כשהכלב כבר מעט נובח אני נדרכת כי אני יודעת שלשכן זה מפריע. אני צריכה לעבוד קשה על עצמי בשביל לא להרגיש לא נעים כשאני מתעלמת.
הסיבה השנייה שבגללה לא חשבתי אפילו להתעלם מהדברים שלה - ופה המקום להבהיר שאני לא שיה תמימה, זה כי אני לא אוהבת את שביעות הרצון העצמית שלה מכל ההרס שהיא זורעת. ממש לא אכפת לי לשכנע אותה בצדקתי או בדעתי (למי ששאל למה זה אכפת לי) - זה ממש לא רלוונטי, היא לא הכתובת לניהול שיחה ענינית, אלא שכשאני עונה לה ומתווכחת איתה אני מבהירה לה שהבריונות הזו לא עוברת אצלי בלי תגובה. שהיא תקבל חזרה, שאני לא מוכנה לקבל ולהחליק. בחלק המקרים זה מצליח. היא נפגעת, היא נסערת, היא כועסת וזה סוג של "נצחון" עבורי, שתסבול גם כן. אני מעולם לא יוזמת את "הסבל" שלה אבל כשהיא מתחילה אני שואפת להחזיר לה. אבל הנזק של הדבר הזה זה שראשית כל אני חייבת לשחק בכללים שלה בשביל "לנצח" פתאום לדבר בקצב מהיר, פתאום לעקוץ, פתאום להיכנס כל כולי למשהו שלא רציתי בו ועוד, הנזק השני הוא שזה לא יעיל. או ששתינו מעוצבנות ופגועות ולפעמים כולל כמה גורמים שלישיים שממש לא אוהבים את העימותים האלה (הוריי) או שאני פגועה. ובכל מקרה נוצרת אווירה מעכירה. כאילו שהכל בסדר אבל לא הכל בסדר.
במקרים נדירים אני מרגישה "טוב" משיחה כזו שבה הגבתי ולא יצאתי בתחושה של שיט.
אז נראה לי שאיישם את מה שנאמר כאן. אני אלמד להתעלם ובמקביל לבנות סוג של שקט לנסות לראות מה זה עושה לי בגוף, אולי זה יעסיק את הראש במשהו במקום להרגיש לחץ של "לא נעים לא לענות". אבל מעבר לזה, בשמת, מה עוד אפשר לעשות בשביל למצוא את המקום של להיות מרוכזת בעצמי ואל בה. בהלך הרוח ולא רק בנקודה מסוימת?
ובמקביל חשבתי על משהו בימים האחרונים וחשבתי לשאול את המכובדים והמכובדות כאן לדעתכם :-)
אני אוהבת מאוד כשאנשים אומרים לי כשאני יוצאת משליטה "לא נעים לי שאת צועקת עליי, אני לא צועקת עלייך אז אני אשמח אם גם את תדברי אלי בטון נעים יותר". זה מעיד על בגרות, על נינוחות וזה לא מאשים. כשאומרים לי את זה בדר"כ אני נרגעת, מורידה את הטון ואומרת את צודקת, אני לא צריכה לצעוק עלייך רק שזה מטריף אותי וכו אבל טוב שאמרת ליף זה לא מתאים.
אני חושבת להתחיל לדבר איתה כך לא כי אני כזו נחמדה ומכילה (האמת שאני רחוקה מזה, אני לא כמוה, אבל גם לא גנדי, יותר נכון אני יותת קרבה אליה בסקאלה מאשר לאדון היקר) אלא כי [b]מעצבן[/b] אותי [b]מאוד[/b] שכולנו מקבלים כמובן מאליו את הטון הפוקד. שתבינו - קוראים לה במשפחה "נאצית". זה לא נעים, אבל ממש ככה. אני מזועזעת רק מלכתוב את זה אבל זה הטון. פוקד, מרושע, כעוס. כולם מקבלים את זה בכל משפט שלה בעוד שאם מישהו היה מדבר אליה פעם אחת ככה היא היתה מרססת חצים לכל עבר. אז מהמקום של אני לא מוכנה יותר להחליק את זה. אני לא מוכנה לקבל את זה כמובן מאליו. אני לא מוכנה לקבל יחס כזה מכוחו של ההרגל או בגלל ש"ככה זה במשפחה, מחליקים". אני לא מוכנה וזה השורש של הכעס העצום שלי כלפיה - אני לא מוכנה בשום פנים ואופן שהיא תדבר אליי כאילו נחמד או כאילו מתעניין או כאילו מחמיא אבל הטון שלה שיבהיר אחרת או הסרקסטיות שהם אלה שכביכול לא נאמרים אלא רק מורגשים - יטואטאו מתחת לשולחן שלי! [b]אני ממש אבל ממש לא מוכנה לסבול את זה יותר!!![/b]
ואת זה קלטתי בימים האחרונים, בתהליך הכתיבה כאן. כשצוויליך העיר שאני ערה לכל ניואנס שלה, הבנתי שזה נכון, שהבעות הפנים והדיבור והחיתוך הוטקיטקות המניפולטיביות שבכל לא קשורות לתכנים המעיקים בזכות עצמם - הם עצומים והם התחמושת העיקרית. ראיתי את זה שחור על גבי לבן על דף הכתיבה, כל כך הרבה שאני "מחליקה" ביום יום מה הפלא שאני נסערת כל כך. הבנתי שכמו חמורים כולנו תמיד מגיבים לדברים שלה ולא לסגנון, לא לסאב טקסט, לא לסרקסטיות לא לעוקצנות ולא להתנשאות שהם כולם ככולם לא [b]נאמרים[/b] אבל [b]מורגשים[/b] כמו פצצה בבטן. ולזה אני באמת לא מוכנה להסכים יותר. התכנים גרועים, אבל עם התכנים אתה יכול להתווכח ואני יודעת הלתווכח מצוין, אבל ככל שהויכוח מתלהם, אני מבינה שהתכנים הם לא האישיו, אלא הסגנון, והזדוניות מאחוריהם, והבריונות והרי כשאני מתווכחת אני לא מדברת על כל אלה, אני מדברת על משהו אחר, כאילו המשהו האחר הוא הנושא. אז היא הופכת אותי לכמוה, מסבנת את הויכוח ואת התחושות שלי רק בשביל לא לצאת "חלשה" או לייצר סצינה.
אז אם לחזור מהלא מוכנה למה אני כן מוכנה ;-) -
חשבתי לומר לה בכל פעם שהיא פונה אליי בטון לא נעים, אפילו בלי קשר לתוכן, להגיד לה משהו כמו, "השאלה שלך במקום (למשל בעניין הבשר שאמי נמנעת ממנו) אבל הסגנון ששאלת אותה מאוד תוקפני כאילו שאת רוצה לריב, אז אם את באמת מתעניינת אני אשמח שגם הטון שלך יהיה מתעניין".
אני כותבת את זה ונשמע לי בעייתי לומר את זה כי זה מיד מציב אותי במקום של הרגישה מדי, זו שמתעסקת בטפל (אז קצת הרימו את הקול - מה קרה) או בטח כמו שהיא תגיב בביטול מוחלט "מה את השתגעת? מי דיבר אלייך בתוקפנות? את לא נורמלית, אני מוותרת על השאלה".
או שהיא תהיה בהלם לשנייה ואז תנסח את הדברים מחדש באיטיות מגוחכת ואז אני אצטרך להגיב גם על זה..
בכל מקרה אז גם שמורה לי הפריבילגיה לומר "אולי את לא מסכימה איתי אבל אני מרגישה שהטון שלך מיועד להתנגח ולא באמת להקשיב, אז אני לא נכנסת לשיחה הזו".
ופה אני חותכת ולא מתייחסת להמשך.
ואני מקווה שיהיה לי אומץ, להיות פתאום הילד שצועק "המלך הוא ערום" כי זה לגמרי לבוא ולומר, רגע, המשהו הזה שמסתובב בינינו כל כך הרבה זמן, הוא משהו לא טוב, הוא לא מתאים, וזה הכי "אמריקקי" ולא מתאים למשפחה ישראלית טיפוסית ואוהבת וחמה והכל ביחד שלא רוצה "להיתפס לקטנות".
ואומץ לכת נגד האינסטינקט הטבעי שלי לנסות לנהל ויכוח "רגיל" אבל לא פרובוקציה כזו שבאמת מצביעה על מה שקורה פה מול העיניים ולא על "הכאילו". וכל זה וזו הנקודה הכי קשה לי - בגלל שאנו כמעט ולא נפגשות לבד - הרוב מתרחש ליד האנשים הכי יקרים לי בעולם - המשפחה שלי, בארוחה חגיגית, אז דווקא שם להתחיל העמיד לה "סטופים"? להעכיר אווירה של יום הולדת? כי היא תעשה מזה סרט. למשל ברור לי שאמי תתכווץ במקומה כשהיא תשמע ריב בינינו, ככה בשולחן על טון של דיבור, וכך גם אבי, ואולי אחיי יגידו לי מה יש לך מה את נכנסת לסרטים.
ואומץ להיות חצופה כמוה. אני יודעת הלתווכח קשות איתה אבל אני לא אוהבת את החוצפה שלה לומר דברים "שלא אורמים" בפורום גדול. וכאן אני אאלץ לעשות את זה. לורמ ליד כווולם "דיברת אלי בטון כזה וכזה, זה לא נעים לי, אני אשמח ש... "
ואומץ להפגין סוג שלחולשה כי זה (גם) לומר - קלטתי מה עשית עכשיו, היית לא נחמדה אליי ואני מרגישה את זה, זה אל חקמ ממני. זה נגע בי.. זו הפגנת חולשה מבחינתה.
ואני לא בטוחה שזה יעזור במקרה שלה ואולי יגרום לההיפך - שהיא תבין מזה את הרמה הפרמיטיבית ביותר של התנהגות כזו - שיש כאן נקודה רגישה ופרשנות של יאללה "ניכנס גם בזה"