<יצא ארוך בסוף, מזכירה שזה אינטרנט ואפשר פשוט ... לדלג...>
לדעתה העובדה שאנחנו משאירים בידיו את הבחירה מתי לצאת מהמיטה המשותפת היא מטלה כבדה מדי עבורו.
יש לי כל כך הרבה להגיד על זה וכל כך מעט זמן וריכוז... נראה מה ייצא.
דעתה של הפסיכיאטרית
איננה מהווה תיאור עובדתי של משהו בעולם אלא
דעה אישית בלבד.
(גם שלי, אגב, באותה מידה, אבל אני לא אומרת לך מה לעשות אלא מציעה לך לשאול את עצמך מה הנורמות, הדיעות והערכים שלך).
עכשיו השאלה היא, אם תפיסת העולם שלה והנחות היסוד שלה והנורמות שלה והערכים שלה הם גם שלכם - או שיותר נכון, שהיא מנסה לכפות עליכם תפיסת עולם ונורמות שאינן מקובלות עליכם?
בעיות התנהגות שיש לו. האבחנה היא ODD
נתחיל בזה, ש"ODD" היא בכלל תסמונת שיש לגביה מחלוקת בפסיכיאטריה כי היא לא מתבססת על שום פרמטר אובייקטיבי.
התיאוריה הזאת שייכת להשקפת עולם, שרואה את האנשים כמנותקים זה מזה. לפיה, הילד,
הוא בעל תכונות אופי מסוימות, שהן ODD. כלומר אצל הילד יש בעיה.
איך עוד אפשר לראות את זה?
אפשר לבוא מראייה אחרת של האדם, העולם ומערכות היחסים בעולם, ובמיוחד בין הורים לילדיהם, ולהגיד שאין דבר כזה "ילד" לבד. מנותק. ואם יש לו דפוסי
התנהגות אז יש לנו בעיה של מערכות יחסים. אז תפיסה פסיכיאטרית אחרת, היתה יכולה למשל לבוא ולהגיד לך: אין דבר כזה ODD, יש לנו פה בעיה של דפוסי התנהגות, צריך לתקן את מערכת היחסים בין הילד לבין... (אחרים). בתפיסה כזאת, למשל, הבעיה לא אצל הילד אלא "אצל" המשפחה כולה.
ואלה רק 2 תפיסות פסיכיאטריות. יש עוד השקפות פסיכיאטריות, שיאבחנו משהו אחר, מתוך תיאוריה אחרת על האישיות ועל האישיות במסגרת מערכות יחסים.
נמשיך בזה,
הלינה איתנו משדרת לו מסר שהוא קטן
שאין שום חובה להניח שדווקא זה המסר.
הפרשנות שלה נובעת מדיעותיה
הפרטיות (חייבות להיות פרטיות, כי חצי מהפסיכיאטריה חולקת עליה על סמך מחקרים מדעיים! מבינה מה הקטע פה? ) על סידורי השינה התקינים, הנאותים והנורמליים.
ולא בטוח בכלל שדעתה מבוססת על היכרות עם משפחתך או אפילו על בקיאות בסיסית בנושא שעליו היא מביעה דיעה (ברור שבמיטה המשפחתית אין לה מושג ירוק).
- למה דווקא להניח שזה המסר? האם במשפחה שלכם יש חלוקה קטן-גדול לפי צורת השינה? האם זה בכלל חלק מהעולם שלכם?
- למה להניח שהמסר הוא שלילי? כי היא נגד שינה משותפת. כדעה, כנורמה. זה לא קשור אלייך וזה לא קשור לפסיכיאטריה.
- למה להניח, שאם יש בעיה, אז היא דווקא בסידורי השינה? יכול להיות שמומחים אחרים, שלא רואים שום בעיה עם המיטה המשפחתית, לא היו מניחים שום מסר שלילי מזה דווקא? האם בבית שלכם יש איזשהו ייחוס של שליליות לעובדה שהוא ישן איתכם? לא זה מה שעולה מתיאורך, אם כי תמיד יכול להיות שאני טועה לחלוטין בהבנת הסיטואציה.
אלה מחשבות שעולות במוחה של פסיכיאטרית בוגרת עם נורמות מיינסטרים, למה היא חושבת שילד בן שש רואה את העולם כמוה?
- היא מפרשת את השינה המשותפת כשלילית, כי היא מאמינה שצריך לחנך את הילד לעבור למיטה משלו, ומפרשת את העובדה שהוא עדיין איתכם ככישלון חינוכי, רגשי והורי שלכם בכך שלדעתה, אתם רוצים או צריכים לרצות שהוא "יעשה דברים של ילד גדול" כמו לישון במיטה משלו.
האם השקפת העולם שלה תואמת את השקפת העולם שלכם? או שלך? האם יש במשפחה שלכם מדרגות כאלה? האם המסר הוא שיש קשר בין השינה לבין גדילה או עצמאות? האם בכלל העולם שלכם בנוי מהעולם ההישגי הזה (שבו מככבים גם פרסים ומדבקות לילד ש"עלה" שלב בהתפתחות הילדית שלו ו"התקדם" לדרגת "ילד גדול" פעם נוספת) או שאתם מסיפור אחר?
- השינה המשותפת יכולה באותה מידה לשדר לילד את המסר שהוא אהוב ורצוי, שמקבלים אותו ואת צרכיו כמו שהוא, שמכבדים את רצונו, שמכבדים את הקצב שלו ועוד.
"להשאיר בידיו את הבחירה" "מטלה כבדה"...
ניסוחים כאלה מעידים על כך, שלפי השקפת עולמה, ילדים לא יבחרו לעולם ... לא יודעת באיזו מלה להשתמש פה כי כולן בעייתיות. לא יבחרו לגדול, להתפתח, להתקדם לשלב הבא, להיות יותר עצמאים וכו' וכו'.
הסיבה לכך שהיא מאמינה (זו אמונה שהמחקר כבר הפריך אותה מזמן) שזה כך, היא מפני שהיא תוצר של תרבות ונורמות וערכים שדוחפים את התינוקות והילדים בכוח ל"שלב הבא" כל פעם, בדיוק מפני שהם מאמינים שיצר לב האדם רע מנעוריו ואם לא תיישר את ילד הוא יצמח עקום וכל הילדים מפונקים ועצלנים.
ממש כמו שתיאר מרסדן ואגנר במאמרו המפורסם על ההתערבויות הרפואיות בלידה, "דגים לא רואים את המים": איך רופא שמעולם לא ראה לידת בית טבעית יאמין שהתינוק יכול להיוולד גם בלי שהוא מיילד אותו? P-:
איך מי שגדלה בעולם שבו מניחים את התינוק בעריסה ובמיטת תינוק עם סורגים ומעבירים בגיל שנתיים למיטה עם מגן מיטה וכו' וכו' ועושים את זה כל פעם
מספיק מוקדם במיוחד כדי למנוע כל אפשרות של התינוק למרד, כי כל הרעיון הוא שברור להם שהתינוק הנורמלי הממוצע לא רוצה, וסובל מכל שינוי כזה, ובוכה, ולא טוב לו, כל כך זה ברור להם שהם עושים הדרכת הורים להיות חזקים ולעמוד בצד כשהתינוק בוכה "לטובתו" - איך מישהי כזאת יכולה להאמין שילד יכול לרצות יום אחד מעצמו במיטה משלו או בחדר משלו?
תפיסה פסיכיאטרית אחרת (של פסיכיאטרית או פסיכיאטר אחרים, שדוגלים בהשקפת עולם אחרת) עשויה לומר לך, שבכל גור, של כל בעל חיים, יש דחף פנימי עמוק וחזק להתפתח ליצור עצמאי ואוטונומי. חלק מהם אף סבורים, בעקבות תוצאות של הרבה מחקרים, שעצם הכפייה על תינוק להתקדם לשלב הבא לפני שהוא בשל לו באופן טבעי גורמת נזק (למשל לאכול מזון מוצק לפני שנעלם האינסטינקט של התינוק לדחוף החוצה עם הלשון).
זו מטלה?
ילד לא יודע בעצמו אם הוא רוצה או לא רוצה לעבור לישון במיטה משלו?
הרגע אמרת שהוא יודע היטב.
הוא לא רוצה.
לכן על מה מבוססת הטענה שלה שהוא לא מסוגל לעמוד במטלה הכבדה הזאת? הוא לגמרי עומד בה.
זה היה סתם ניסוח מכובס ל"אתם צריכים להכריח אותו לעבור למיטה משלו כי זה פוגע בתהליך הספרציה אינדיבידואציה שלו, ובעיקר הוא צריך לדעת מאיפה משתין הדג כי לפי זרם הפסיכיאטריה שאני משתייכת אליו, הדבר הכי חשוב הוא סמכות הורית, קביעת גבולות ועמידה בהם". "המטלה כבדה לו מדי" זה ניסוח מכובס ל (לקרוא בקולה של קרן מור) "בחיים הוא לא יבחר לעבור למיטה משלו בעצמו, ולכן אתם חייבים להכריח אותו. זה שאתם לא מכריחים אומר שאתם הורים רעים, מזניחים וחסרי אחריות שבוחרים בדרך הקלה והנוחה, במקום לחנך את הילד כמו שצריך!"
מצד שני, יש פה רמז למשהו לא בריא בעובדה שניגשתם לאיבחון פסיכיאטרי ובאיבחון שקיבלתם, אז אני הייתי משערת שיש איזו בעיה בתחום שאנחנו עכשיו מדברים עליו בדפים אחרים באתר הזה בכינוי המקובל "גבולות" וגם בתפיסות אחרות לגבי הנושא החמקמק הזה.
אז ברור, שאיפשהו יש בעיות ולא הכל ורוד.
אבל אני הייתי מחפשת ליצור שינוי קודם כל בדפוסי ההתנהלות שלכם מול הילד (אתכם, את גישתכם, את הפתרונות שמצאתם) ורק אחר כך בילד (טוב,זה מורכב, אבל בואו נגיד שהייתי מחפשת איפה אפשר להתחיל משינוי מינימליסטי בדפוס שלכם באופן מתוחכם שיוביל באופן טבעי לתוצאה שאני רוצה, ובשום אופן לא הייתי מציעה - לא שינוי שמרע את התנאים של הילד מבחינת אהבה, אמון, בטחון, פחדים וכו', ולא שינוי שכולל כפייה.
אני הייתי מחפשת עזרה במומחה שמסוגל להסתכל עלי ולראות אותי יותר כמו שאני, פחות דרך שכבות עבות של משקפי הנורמות החברתיות הפרטיות שלו.
מבחינתי, השינה היא הדבר האחרון שהייתי נוגעת בו, כי לא מתחילים מהמקומות הכי טעונים, הכי עמוקים והכי משמעותיים לילד, ועוד עם המסר המדהים שהוא "לא בסדר" והדבר הראשון שמצפים ממנו, זה לא לשנות משהו שפוגע בזולת (אם אובחן ODD אז לילד יש התפרצויות זעם, נגיד?) אלא לאבד את הבטחון, החום והקירבה של ההורים בלילה.
<יצא ארוך בסוף, מזכירה שזה אינטרנט ואפשר פשוט ... לדלג...>
[u]לדעתה העובדה שאנחנו משאירים בידיו את הבחירה מתי לצאת מהמיטה המשותפת היא מטלה כבדה מדי עבורו.[/u]
יש לי כל כך הרבה להגיד על זה וכל כך מעט זמן וריכוז... נראה מה ייצא.
[b]דעתה[/b] של הפסיכיאטרית [b]איננה[/b] מהווה תיאור עובדתי של משהו בעולם אלא [b]דעה אישית[/b] בלבד.
(גם שלי, אגב, באותה מידה, אבל אני לא אומרת לך מה לעשות אלא מציעה לך לשאול את עצמך מה הנורמות, הדיעות והערכים שלך).
עכשיו השאלה היא, אם תפיסת העולם שלה והנחות היסוד שלה והנורמות שלה והערכים שלה הם גם שלכם - או שיותר נכון, שהיא מנסה לכפות עליכם תפיסת עולם ונורמות שאינן מקובלות עליכם?
[u]בעיות התנהגות שיש לו. האבחנה היא ODD[/u]
נתחיל בזה, ש"ODD" היא בכלל תסמונת שיש לגביה מחלוקת בפסיכיאטריה כי היא לא מתבססת על שום פרמטר אובייקטיבי.
התיאוריה הזאת שייכת להשקפת עולם, שרואה את האנשים כמנותקים זה מזה. לפיה, הילד, [b]הוא[/b] בעל תכונות אופי מסוימות, שהן ODD. כלומר אצל הילד יש בעיה.
איך עוד אפשר לראות את זה?
אפשר לבוא מראייה אחרת של האדם, העולם ומערכות היחסים בעולם, ובמיוחד בין הורים לילדיהם, ולהגיד שאין דבר כזה "ילד" לבד. מנותק. ואם יש לו דפוסי [b]התנהגות[/b] אז יש לנו בעיה של מערכות יחסים. אז תפיסה פסיכיאטרית אחרת, היתה יכולה למשל לבוא ולהגיד לך: אין דבר כזה ODD, יש לנו פה בעיה של דפוסי התנהגות, צריך לתקן את מערכת היחסים בין הילד לבין... (אחרים). בתפיסה כזאת, למשל, הבעיה לא אצל הילד אלא "אצל" המשפחה כולה.
ואלה רק 2 תפיסות פסיכיאטריות. יש עוד השקפות פסיכיאטריות, שיאבחנו משהו אחר, מתוך תיאוריה אחרת על האישיות ועל האישיות במסגרת מערכות יחסים.
נמשיך בזה,
[u]הלינה איתנו משדרת לו מסר שהוא קטן[/u]
שאין שום חובה להניח שדווקא זה המסר.
הפרשנות שלה נובעת מדיעותיה [b]הפרטיות[/b] (חייבות להיות פרטיות, כי חצי מהפסיכיאטריה חולקת עליה על סמך מחקרים מדעיים! מבינה מה הקטע פה? ) על סידורי השינה התקינים, הנאותים והנורמליים.
ולא בטוח בכלל שדעתה מבוססת על היכרות עם משפחתך או אפילו על בקיאות בסיסית בנושא שעליו היא מביעה דיעה (ברור שבמיטה המשפחתית אין לה מושג ירוק).
[list=1]
[*] למה דווקא להניח שזה המסר? האם במשפחה שלכם יש חלוקה קטן-גדול לפי צורת השינה? האם זה בכלל חלק מהעולם שלכם?
[/list]
[list=1]
[*] למה להניח שהמסר הוא שלילי? כי היא נגד שינה משותפת. כדעה, כנורמה. זה לא קשור אלייך וזה לא קשור לפסיכיאטריה.
[/list]
[list=1]
[*] למה להניח, שאם יש בעיה, אז היא דווקא בסידורי השינה? יכול להיות שמומחים אחרים, שלא רואים שום בעיה עם המיטה המשפחתית, לא היו מניחים שום מסר שלילי מזה דווקא? האם בבית שלכם יש איזשהו ייחוס של שליליות לעובדה שהוא ישן איתכם? לא זה מה שעולה מתיאורך, אם כי תמיד יכול להיות שאני טועה לחלוטין בהבנת הסיטואציה.
[/list]
אלה מחשבות שעולות במוחה של פסיכיאטרית בוגרת עם נורמות מיינסטרים, למה היא חושבת שילד בן שש רואה את העולם כמוה?
[list=1]
[*] היא מפרשת את השינה המשותפת כשלילית, כי היא מאמינה שצריך לחנך את הילד לעבור למיטה משלו, ומפרשת את העובדה שהוא עדיין איתכם ככישלון חינוכי, רגשי והורי שלכם בכך שלדעתה, אתם רוצים או צריכים לרצות שהוא "יעשה דברים של ילד גדול" כמו לישון במיטה משלו.
[/list]
האם השקפת העולם שלה תואמת את השקפת העולם שלכם? או שלך? האם יש במשפחה שלכם מדרגות כאלה? האם המסר הוא שיש קשר בין השינה לבין גדילה או עצמאות? האם בכלל העולם שלכם בנוי מהעולם ההישגי הזה (שבו מככבים גם פרסים ומדבקות לילד ש"עלה" שלב בהתפתחות הילדית שלו ו"התקדם" לדרגת "ילד גדול" פעם נוספת) או שאתם מסיפור אחר?
[list=1]
[*] השינה המשותפת יכולה באותה מידה לשדר לילד את המסר שהוא אהוב ורצוי, שמקבלים אותו ואת צרכיו כמו שהוא, שמכבדים את רצונו, שמכבדים את הקצב שלו ועוד.
[/list]
"להשאיר בידיו את הבחירה" "מטלה כבדה"...
ניסוחים כאלה מעידים על כך, שלפי השקפת עולמה, ילדים לא יבחרו לעולם ... לא יודעת באיזו מלה להשתמש פה כי כולן בעייתיות. לא יבחרו לגדול, להתפתח, להתקדם לשלב הבא, להיות יותר עצמאים וכו' וכו'.
הסיבה לכך שהיא מאמינה (זו אמונה שהמחקר כבר הפריך אותה מזמן) שזה כך, היא מפני שהיא תוצר של תרבות ונורמות וערכים שדוחפים את התינוקות והילדים בכוח ל"שלב הבא" כל פעם, בדיוק מפני שהם מאמינים שיצר לב האדם רע מנעוריו ואם לא תיישר את ילד הוא יצמח עקום וכל הילדים מפונקים ועצלנים.
ממש כמו שתיאר מרסדן ואגנר במאמרו המפורסם על ההתערבויות הרפואיות בלידה, "דגים לא רואים את המים": איך רופא שמעולם לא ראה לידת בית טבעית יאמין שהתינוק יכול להיוולד גם בלי שהוא מיילד אותו? P-:
איך מי שגדלה בעולם שבו מניחים את התינוק בעריסה ובמיטת תינוק עם סורגים ומעבירים בגיל שנתיים למיטה עם מגן מיטה וכו' וכו' ועושים את זה כל פעם [b]מספיק מוקדם במיוחד כדי למנוע[/b] כל אפשרות של התינוק למרד, כי כל הרעיון הוא שברור להם שהתינוק הנורמלי הממוצע לא רוצה, וסובל מכל שינוי כזה, ובוכה, ולא טוב לו, כל כך זה ברור להם שהם עושים הדרכת הורים להיות חזקים ולעמוד בצד כשהתינוק בוכה "לטובתו" - איך מישהי כזאת יכולה להאמין שילד יכול לרצות יום אחד מעצמו במיטה משלו או בחדר משלו?
תפיסה פסיכיאטרית אחרת (של פסיכיאטרית או פסיכיאטר אחרים, שדוגלים בהשקפת עולם אחרת) עשויה לומר לך, שבכל גור, של כל בעל חיים, יש דחף פנימי עמוק וחזק להתפתח ליצור עצמאי ואוטונומי. חלק מהם אף סבורים, בעקבות תוצאות של הרבה מחקרים, שעצם הכפייה על תינוק להתקדם לשלב הבא לפני שהוא בשל לו באופן טבעי גורמת נזק (למשל לאכול מזון מוצק לפני שנעלם האינסטינקט של התינוק לדחוף החוצה עם הלשון).
זו מטלה?
ילד לא יודע בעצמו אם הוא רוצה או לא רוצה לעבור לישון במיטה משלו?
הרגע אמרת שהוא יודע היטב.
הוא לא רוצה.
לכן על מה מבוססת הטענה שלה שהוא לא מסוגל לעמוד במטלה הכבדה הזאת? הוא לגמרי עומד בה.
זה היה סתם ניסוח מכובס ל"אתם צריכים להכריח אותו לעבור למיטה משלו כי זה פוגע בתהליך הספרציה אינדיבידואציה שלו, ובעיקר הוא צריך לדעת מאיפה משתין הדג כי לפי זרם הפסיכיאטריה שאני משתייכת אליו, הדבר הכי חשוב הוא סמכות הורית, קביעת גבולות ועמידה בהם". "המטלה כבדה לו מדי" זה ניסוח מכובס ל (לקרוא בקולה של קרן מור) "בחיים הוא לא יבחר לעבור למיטה משלו בעצמו, ולכן אתם חייבים להכריח אותו. זה שאתם לא מכריחים אומר שאתם הורים רעים, מזניחים וחסרי אחריות שבוחרים בדרך הקלה והנוחה, במקום לחנך את הילד כמו שצריך!"
מצד שני, יש פה רמז למשהו לא בריא בעובדה שניגשתם לאיבחון פסיכיאטרי ובאיבחון שקיבלתם, אז אני הייתי משערת שיש איזו בעיה בתחום שאנחנו עכשיו מדברים עליו בדפים אחרים באתר הזה בכינוי המקובל "גבולות" וגם בתפיסות אחרות לגבי הנושא החמקמק הזה.
אז ברור, שאיפשהו יש בעיות ולא הכל ורוד.
אבל אני הייתי מחפשת ליצור שינוי קודם כל בדפוסי ההתנהלות שלכם מול הילד (אתכם, את גישתכם, את הפתרונות שמצאתם) ורק אחר כך בילד (טוב,זה מורכב, אבל בואו נגיד שהייתי מחפשת איפה אפשר להתחיל משינוי מינימליסטי בדפוס שלכם באופן מתוחכם שיוביל באופן טבעי לתוצאה שאני רוצה, ובשום אופן לא הייתי מציעה - לא שינוי שמרע את התנאים של הילד מבחינת אהבה, אמון, בטחון, פחדים וכו', ולא שינוי שכולל כפייה.
אני הייתי מחפשת עזרה במומחה שמסוגל להסתכל עלי ולראות אותי יותר כמו שאני, פחות דרך שכבות עבות של משקפי הנורמות החברתיות הפרטיות שלו.
מבחינתי, השינה היא הדבר האחרון שהייתי נוגעת בו, כי לא מתחילים מהמקומות הכי טעונים, הכי עמוקים והכי משמעותיים לילד, ועוד עם המסר המדהים שהוא "לא בסדר" והדבר הראשון שמצפים ממנו, זה לא לשנות משהו שפוגע בזולת (אם אובחן ODD אז לילד יש התפרצויות זעם, נגיד?) אלא לאבד את הבטחון, החום והקירבה של ההורים בלילה.