טוב, הרעיונות היו יפים, בפועל שומעת אותו עכשיו אוכל ואוכל ואוכל בסלון.
אני כן העפתי את הממתקים, אבל הוא כאמור מוצא לעצמו דברים אחרים. פעם הייתי מסתירה את הדבש והמוזלי והכל, אבל עייפתי מזה.
אוף.
טוב, חייבת להודות, זה גם גורם לי לגועל מסוים.
אוף.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

נוזלים ברגליים מחייבים בדיקה בלי קשר להשמנה.
זה לא קשור וזה בהחלט משהו להתעקש עליו. זה יכול לנבוע מהרבה גורמים שהשמנה בהחלט יכולה לגרום להם או להחמיר אבל קודם בדיקה.
ממש לא לבזבז זמן בעניין הזה.
ובהצלחה בכל השאר.

חזרתי.
את ממש צודקת בלבוסטה, אבל המצב אצלינו קצת שונה.
אני אחראית על כל הקניות והבישולים, ואנחנו אוכלים בריא.
בדרך כלל אין אצלנו ממתקים, ואם יש, אז זה משהו נקודתי ולא איזו מסורת של קינוח או ממתק אחה"צ.
עכשיו עבר עלינו חודש קשה מהבחינה הזו, כי היה כריסמס וחנוכה וסילבסטר ויומולדת, וכמו בכל שנה הבית התמלא בממתקים מהרצפה ועד הגג (אנחנו בחו"ל והאיש מקומי ואנחנו חוגגים הכל).
הבעיה שלו שאם הוא מתחיל - הוא לא מצליח להפסיק.
מסכן.
ובשבועות האחרונים זה כנראה הגיע למימדים מפלצתיים, כי זה באמת הצליח לטלטל אותי...
זה לא ממש קורה לעיני הילדים, כי הוא יאכל עם כולם סופגניה אחת, ורק אחרי שילכו לישון הוא יתחיל את מסע ההאבסה שלו.

אני חייבת לומר להגנתי שאני באמת לא נכנסת לו לצלחת ומשתדלת להתרחק כמה שיותר מעניינים שהם לא שלי...
וגם כמו שכתבתי, "עודף משקל" הוא בעיני לא מקור למחלות וגם לא מחלה בפני עצמו, אבל כן לכל דבר יש גבול. לא מדובר פה על 10 ואפילו לא על 30 קילו עודפים... והנה צצו לאחרונה כמה תופעות - למשל יש לו הצטברות של נוזלים ברגליים.
אז אולי זה לא קשור לשומן, אבל זה בטח קשור לזה שהוא יושב כל היום. וזה שהוא יושב כל היום, וגם כשקם ימהר להתיישב בהזדמנות הראשונה - זה כן קשור לשומן, כי וואלה, כשאתה שוקל 140 קילו, זה בטח די כבד, לא?
ובכל מקרה הצטברות של נוזלים ברגליים זה משהו שכדאי לבדוק, לדעתי...

אני רוצה להגיד שאני לא כועסת עליו. יש לו בעיה אמיתית ולא כיפית בכלל.
ואני גם ממש מבינה למה הוא לא רוצה ללכת לרופא, הוא מן הסתם מפחד...
אבל אני גם מבינה אותי שאני לא רוצה להישאר לבד או עם איש חולה.

בכל מקרה, אחרי כל המגילה הזו שכתבתי, כל זה כבר פחות רלוונטי, כי היום החלטתי להעיף את כל שאריות הממתקים מהחגים (הוא תמיד ימצא משהו לאכול... אבל יוגורט עם דבש בוודאי עדיף על שלוש חבילות שוקולד...), וגם - הוא ניגש אלי היום ואמר שהוא רוצה להתחיל דיאטה ללא פחמימות (כשהכרתי אותו לפני עשור וחצי ככה הוא היה אוכל) וביקש את עזרתי עם זה.
אני, אגב, חושבת שפחות חשובה דיאטה ויותר חשוב שיתחיל לזוז קצת יותר, אבל לא משנה.

בקיצור, אני מאחלת לכולנו בהצלחה! אחזור לעדכן

חזרתי.
את ממש צודקת בלבוסטה, אבל המצב אצלינו קצת שונה.
אני אחראית על כל הקניות והבישולים, ואנחנו אוכלים בריא.
בדרך כלל אין אצלנו ממתקים, ואם יש, אז זה משהו נקודתי ולא איזו מסורת של קינוח או ממתק אחה"צ.
עכשיו עבר עלינו חודש קשה מהבחינה הזו, כי היה כריסמס וחנוכה וסילבסטר ויומולדת, וכמו בכל שנה הבית התמלא בממתקים מהרצפה ועד הגג (אנחנו בחו"ל והאיש מקומי ואנחנו חוגגים הכל).
הבעיה שלו שאם הוא מתחיל - הוא לא מצליח להפסיק.
מסכן.
ובשבועות האחרונים זה כנראה הגיע למימדים מפלצתיים, כי זה באמת הצליח לטלטל אותי...
זה לא ממש קורה לעיני הילדים, כי הוא יאכל עם כולם סופגניה אחת, ורק אחרי שילכו לישון הוא יתחיל את מסע ההאבסה שלו.

אני חייבת לומר להגנתי שאני באמת לא נכנסת לו לצלחת ומשתדלת להתרחק כמה שיותר מעניינים שהם לא שלי...
וגם כמו שכתבתי, "עודף משקל" הוא בעיני לא מקור למחלות וגם לא מחלה בפני עצמו, אבל כן לכל דבר יש גבול. לא מדובר פה על 10 ואפילו לא על 30 קילו עודפים... והנה צצו לאחרונה כמה תופעות - למשל יש לו הצטברות של נוזלים ברגליים.
אז אולי זה לא קשור לשומן, אבל זה בטח קשור לזה שהוא יושב כל היום. וזה שהוא יושב כל היום, וגם כשקם ימהר להתיישב בהזדמנות הראשונה - זה כן קשור לשומן, כי וואלה, כשאתה שוקל 140 קילו, זה בטח די כבד, לא?
ובכל מקרה הצטברות של נוזלים ברגליים זה משהו שכדאי לבדוק, לדעתי...

אני רוצה להגיד שאני לא כועסת עליו. יש לו בעיה אמיתית ולא כיפית בכלל.
ואני גם ממש מבינה למה הוא לא רוצה ללכת לרופא, הוא מן הסתם מפחד...
אבל אני גם מבינה אותי שאני לא רוצה להישאר לבד או עם איש חולה.

בכל מקרה, אחרי כל המגילה הזו שכתבתי, כל זה כבר פחות רלוונטי, כי היום החלטתי להעיף את כל שאריות הממתקים מהחגים (הוא תמיד ימצא משהו לאכול... אבל יוגורט עם דבש בוודאי עדיף על שלוש חבילות שוקולד...), וגם - הוא ניגש אלי היום ואמר שהוא רוצה להתחיל דיאטה ללא פחמימות (כשהכרתי אותו לפני עשור וחצי ככה הוא היה אוכל) וביקש את עזרתי עם זה.
אני, אגב, חושבת שפחות חשובה דיאטה ויותר חשוב שיתחיל לזוז קצת יותר, אבל לא משנה.

בקיצור, אני מאחלת לכולנו בהצלחה! אחזור לעדכן

תודה לך בלבוסטה. אחזור כשיהיה זמן...

כן.
אני דומה לבן זוגך.
כן נלחמת מדי פעם עי דיאטות.
ידעת ש-96 אחוז מאלו שמצליחים לרזות מעלים הכל חזרה ועוד יותר?
הנתון הזה מבהיר שאפילו מי שנמצא במקום שהוא רוצה לרזות ואפילו מצליח בזה, מתקשה לשמור.

להשמנה יש הרבה סיבות.
עצתי לך - תניחי לזה לחלוטין. אל תקחי על זה אחריות כי אין סיכוי גם לא של אחוז אחד שתצליחי להשפיע עליו.
אני, בשביל לבנות לעצמי מוטיבציה להתחיל דיאטה כשאני מאוד רוצה בזה, צריכה המון המון המון לעבוד על זה וגם אז...

את לא תצליחי. חבל על האנרגיות והנזקים זצגרמי לו ולזוגיטת ולבית.

מה כן?
תדאגי לילדים. שגדלים בבית עם הרגלי תזונה לא משהו. כמו אצלי אגב. כשיש שמן בבית - יש הרגלים לא טובים בבית, לפחות חלק מהם.
תדאגי להגדיל את כמות הירקות בכל ארוחה בבית, להכניס פחות זבל ויותר מזון. להעמיד קערת פירות קבוע בבית. להגיש צלחת ענקית של ירקות חתוכים בתחילת ארוחה, לאפות בתנור ופחות לטגן, לבשל עם פחות שמן, וכו' וכו'

את בטח אחראית על חלק מהקניות והבישולים נכון?
תבשלי יותר בריא. אל תיכנסי לביתך לצלחת. אל תטיפי, אל תתריסי, אל תצהירי שאת עושה משהו כי הוא שמן וצריך לרזות. פשוט תדאגי שבבית הזה יהיו יותר הרגלים בריאים ורזים משמנים. עבורך, עבור הילדים זה גם יהיה עבורו אבל תשכחי מזה שזה יעזור לו לרזות. זה מקסימום יתרום לו מרכיבים בריאים בין על ערימות הג'אנק.
לא בבת אחת, הרגלים קשה לשנות, ואולי חלקם כבר קיימים. אבל זה מה שאני עושה עבור הילדים שלי. שעדיין אוכלים הרבה מתוק, הרבה קישקושים, אבל אני מגדילה בשיטתיות את המקום של האוכל הבריא על פני זה שלא.

תקבלי את החוסר שליטה. אגב לא כל שמן מקפד את חייו בגיל מוקדם. הכרתי שמנים ענקיים ממש עם כרס ענקית שהגיעו לשיבה טובה ומופלגת. לעומת אמא של חברה בת 65 דקיקה מלידה, ממש דקיקונת בלי גרם שומן שיש לה סיפורים עם צינתורים וניתוחי לב.

לא מצאתי דף מתאים, אז כותבת פה למרות שלא מדובר בילד אלא בבן זוגי.

בן הזוג שלי שמן. הוא נולד שמן והיה ילד שמן ועכשיו הוא איש מאוד מאוד שמן.
לכשעצמו אין לי בעיה עם זה. אני מן הסתם לא משתייכת לשונאי-השמנים וגם לא חושבת שהשמנה או "עודף שומן" הם בהכרח לא בריאים, אבל עכשיו משהו השתנה.
זה לא שפתאום הוא השמין עוד, אלא הוא ממשיך להשמין ולהשמין ככל שעוברות השנים, והנה קצת לפני גיל ארבעים מתחילות פתאום תופעות מדאיגות, שדי בטוח קשורות לשומן ובעיקר לאורח החיים היושבני עד מאוד שלו ולכמות אכילת הסוכר המטורפת שלו.

אני לא מצליחה לדבר איתו על זה. אף פעם לא הצלחתי. בתור בת אדם שהיא ממש ההפך (קופצנית ולא גרגרנית), הוא תמיד טען שאני לעולם לא אוכל להבין אותו.
ועכשיו, כשהפניתי את תשומת ליבו לתופעות המדאיגות ואמרתי שלדעתי כדאי שילך לרופא, אז הוא התעצבן ואמר משהו כמו "מה הוא כבר יגיד לי? שאני צריך לרדת במשקל...". ופחות או יותר אמר לי להניח לו לנפשו.

אני באמת רוצה להניח לו לנפשו. אני באמת מנסה להתרחק מכל התערבות שנוגעת לגוף שהוא לא שלי, גם כשמדובר בילדים שלי.
אבל כאן זה מרגיש לי כבר ממש כמו חוסר אחריות משולב באגוצנטריה.
כאילו, ראבק! לא רוצה להישאר לבד עם כל הילדים האלה! וממש לא רוצה לטפל בעוד מישהו בנוסף אליהם, בזמן שהוא לא מטפל בעצמו אפילו לשניה אחת.

אני שוכבת במיטה ושומעת את הצעדים שלו מהספה למטבח וחוזר חלילה, ולא מצליחה לישון.
אין לי שאלה קונקרטית, אבל אולי מישהי יכולה להגיד לי משהו?

לא נעים לקרוא פה בכלל בכלל

הי אחת בואו לא נסחף זה רק דיון.....
לא ממש הבנתי למה את מתכוונת אבל בכל מקרה זו נשמעת לי תגובה עם טון מאיים ספק אם אישה במסע תרצה להגיב כאן עכשיו בכלל וחבל .

_אבל קשה לקרוא כל כך הרבה דיס-אינפורמציה ודיקלום להיתקל בחומה בצורה של פסוודו-ידע ולהישאר מכבדת וסבלנית מול כל המלל הזה
מזדהה מאוד._

אישה במסע, שלא יהיה לך ספק לרגע שלא רואים את מה שאת מנסה לעשות פה, ושלא ברור שהכוונה של הכותבת ב"חומה בצורה של פסוודו-ידע" היא החומה שאת מקימה. בטענות שלך קודם על מחקרים ומה הראו וכולי חשפת גם את הבורות וגם את ההצגה של גוף ידע פיקטיבי כאילו הוא אכן ידע.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

איפה קראת את זה.
בשום מקום. אני כותבת לפי מה שאני רואה....
בתרבות בישראלית שלנו כל דבר כמעט נקשר לאוכל. ויש בזה המון המון יופי. אבל כמו שכתבתי קודם יש לנו גם בעיה לאומית של השמנה. זה מצב שאינו טבעי עבור הגוף שלנו, השלד שלנו לא בנוי לסחוב מסות שכאלה ומכאן מתחילות הבעיות השונות..... איפה ראיתם נמר או גורילה סובלים מעודף משקל? נקודה למחשבה.....
הדיון דווקא מעניין, חבל לרדת ברמת הויכוח, לא נוכל לדבר ככה....

אבל קשה לקרוא כל כך הרבה דיס-אינפורמציה ודיקלום,_ _להיתקל בחומה בצורה של פסוודו-ידע ולהישאר מכבדת וסבלנית מול כל המלל הזה.
מזדהה מאוד.

זה נכון שרמת השיחה מידרדרת, אבל קשה לקרוא כל כך הרבה דיס-אינפורמציה ודיקלום של אנשים חכמים יותר או פחות, להיתקל בחומה בצורה של פסוודו-ידע ולהישאר מכבדת וסבלנית מול כל המלל הזה.. וגם על מה שכתבתי עכשיו ודאי תהיה תגובה יהירה, נעלבת וחסרת מודעות עצמית..
עקרונית אני כבר לא כאן כבר זמן רב מאוד בדיוק בגלל הסיבה הזו. מדי פעם אני בודקת אם אפשר כבר לחזור לפה, ומגלה שעדיין לא..

נאביס עצמינו באוכל שנראה לנו בריא.
איפה קראת את זה? <רמז: אני לא כתבתי את זה>

בקיצור, קשקושים בורים שאת מפזרת פה מתוך חוסר ידיעה.
אני מעדיפה להמשיך את הדיון עם אנשים שמתנסחים בצורה יותר מכובדת @}

ראיות די חזקות בכיוון הזה. למשל, כבר הראו שסכרת גורמת להשמנה (ליתר דיוק, תנגודת אינסולין).

עוד שקר והטעיה. יש מחקרים מאוד מאוד ספרים בנושא וחדשים ועוד בלי מסקנות חד משמעיות. בוודאי שלא הראו את זה. וגם ברור שאת לא משתמשת פה נכון בביטוי תנגודת אינסולין.
על אלפי מחקרים עם מיליוני נבדקים אישה במסע כותבת שלא הראו ולא הוכיחו, אבל על מחקרים קטנטנים חדשים כותבת שכבר הראו.

ולמה הם השמינו או רזו? ככה סתם, בלי שום סיבה? אולי, הם השמינו כי הם אכלו המום המבורגרים (סתם בשביל הדוגמא), ולכן העלו את לחץ הדם - ואנשים אחרים שאכלו המון המבורגרים בלי להשמין גם הם העלו את לחץ הדם, ובעצם הבעיה היא בלאכול הרבה המבורגרים, ולא בהשמנה?

בגלל שאת מדברת על דברים שאת ממש לא מבינה בהם ושאת גם בורה בהם, את שוב מטעה פה את כולם בנוגע למחקר מדעי. את חושבת שאם את שואלת את השאלות הללו, הן לא נשאלו על ידי מדעניות? במחקר מדעי משווים בדיוק אנשים שאוכלים את אותו תפריט, בקבוצות שונות, ומשווים אנשים לעצמם באותו תפריט ובמשקל שונה וכו' וכו'. משווים גם אנשים באותו משקל עם תפריטים שונים ובודקים שינויי לחץ דם לפי תזונה. מכסים בדיוק את כל הדברים האלה כדי לבדוק בדיוק את כל הדברים האלה.

בקיצור, קשקושים בורים שאת מפזרת פה מתוך חוסר ידיעה.

במילים אחרות הבה נזניח ונשכח סופית את נושא המשקל שלנו נאביס עצמינו באוכל שנראה לנו בריא עד שניתפתם סופית מדי פעם נעשה תרגילים ושלום על ישראל?
או שמא נבין שזו איזו בעיה לאומית של השמנה?
באוקראינה לדוגמא עודף משקל הרבה פחות שכיח מעניין למה....

הוא ניסה כמה פעמים לרדת במשקל עם דיאטה לפעילות פיזית ואכן יצא לו לרדת במשקל בצורה די משמעותית. הוא הרגיש הקלה מרובה, הברכיים לא כאבו עוד.
לכאן היה מתאים הפוסט באנגלית על ירידה במשקל בתור גנבת הקרדיטים. לא מזמן כתבתי בדף אחר על פעילות גופנית בתור פתרון לבעיות ברכיים, לרזים ושמנים. כשאמא שלי עשתה את התרגילים שלה לחיזוק השרירים מה שהעלים את כאבי הברכיים שלה, זה היה בגלל הפעילות הגופנית. אבל כשאדם שמן עושה פעילות גופנית והברכיים שלו מפסיקות לכאוב, זה לא בגלל הפעילות הגופנית, מה פתאום, זה בגלל ההורדה במשקל (שהיא תוצר לוואי של הפעילות הגופנית, ולבאו הכי זמנית ב-95% מהמקרים).

מה שעצוב, הוא שכשהאדם מעלה במשקל - כמו 95% מהאנשים, מאשימים אותו ואת הדיאטה, ולא את חוקי הטבע. ואז הכל מתחיל להשתבש. במקום להמשיך עם ההרגלים הבריאים בשביל לקבל את התוצאות הבריאות (כי הרגלים בריאים, כמו לאכול טוב ולעשות ספורט, טובים לכולם), הוא מניח שמשהו לא בסדר. ואז חלק מהאנשים מפסיקים את ההרגלים הבריאים, כי הם "דיאטה" או "שינויי אורח חיים" שלא עובדים, ואז הם מאבדים את כל התוצאות הבריאותיות החיוביות של לאכול נכון ולזוז, ואז מאשימים בזה את המשקל. כמה חבל...

העלו את לחץ הדם עם השמנה, והורידו את לחץ הדם כשרזו.
ולמה הם השמינו או רזו? ככה סתם, בלי שום סיבה? אולי, הם השמינו כי הם אכלו המום המבורגרים (סתם בשביל הדוגמא), ולכן העלו את לחץ הדם - ואנשים אחרים שאכלו המון המבורגרים בלי להשמין גם הם העלו את לחץ הדם, ובעצם הבעיה היא בלאכול הרבה המבורגרים, ולא בהשמנה?

יש ראיות די חזקות בכיוון הזה. למשל, כבר הראו שסכרת גורמת להשמנה (ליתר דיוק, תנגודת אינסולין). זה לא מפריע לאנשים להמשיך לומר שהשמנה גורמת לסכרת. למרבה המזל, אנשים לא אומרים שהקרחה גורמת להתקפי לב, וכשגילו שיש קורלציה בין תבניות הקרחה מסויימות אצל גברים והתקפי לב, טרחו לבודד משתנים. ויגלו, שיש גנטים שגורמים לתבנית ההקרחה וגם מגדילים את הסיכון להתקף לב. ולכן ריפוי ההקרחה לא יעזור בכלל להתקפי הלב...

אגב, מעניין שבמחקר הנ"ל הודו שניסיונות להורדת משקל בדרך כלל גורמים לעליית משקל, לכן הם החליטו לשנות את האסטרטגיה להורדה של כמות קטנה מהמשקל, שאפשרית לתחזוק לאורך זמן. רק... למה הם החליטו שאפשר לתחזק הורדה של 5%-10% מהמשקל לאורך זמן?

ועוד נקודה - מה הקטע עם BMI? זה ממד שהיה מלכתחילה לא מדד בריאותי אלא סטטיסטי נטו, מדד שמקטלג ספורטאים מקצועיים בתור OBESE, ובאופן כללי מדד גרוע בעליל. איזה תירוץ יש למדענים להמשיך להשתמש בו?

אבא שלי סובל שנים מעודף משקל. המשקל העודף גורם לו בעיות בריאותיות רבות כמו בעיות וכאבים בבירכיים, סוכר גבוה, ועוד. הוא ניסה כמה פעמים לרדת במשקל עם דיאטה לפעילות פיזית ואכן יצא לו לרדת במשקל בצורה די משמעותית. הוא הרגיש הקלה מרובה, הברכיים לא כאבו עוד. כיוון שלא היה עקבי באורך החיים הבריא והדיאטה היה מעלה שוב במשקל.
כרגע הוא כבר מעל שנה שינה מעט את התזונה שלו לא אוכל לחם ו פחמימות כמו תפוחי אדמה וכו כמעט רק בשבת כמו כן שותה הרבה מיץ לימון טרי ועוד. המשקל יורד בצורה הדרגתית ואיטית אבל לא עולה.
המשקל העודף בהחלט גורם לו בעיות רבות וירידה מבוקרת רק מועילה לו.
זו דוגמא מיני רבות....

עודף משקל לא גורם לבעיות לחץ דם וכו'. פשוט אין ראיות לזה. חוץ מזה ש"כולם אומרים".

זה שקר לומר שאין ראיות לזה וגם הטעיה. יש אלפי מחקרים שמראים שאנשים עם לחץ דם רגיל העלו את לחץ הדם עם השמנה, והורידו את לחץ הדם כשרזו. כל העלונים המקצועיים בנושא, שעוברים שיפוט מדעי בלתי תלוי ואנונימי פרסמו המון מאמרים שמוכיחים את זה. סתם דוגמה מעלון מקצועי http://onlinelibrary.wiley.com/doi/10.1 ... 00.32/full

ובאופן כללי, אני מסכימה עם אלה שכתבו שאישה במסע מתנסחת בצורה שלא תעלה על הדעת, הצורה שבה דיברת אל האמא היא איומה.
וגם אישה במסע מדברת באופן נחרץ על דברים שהיא לא מבינה בהם.

מאוד חבל שאנשים קוראים את ההטעיות האלה.

האם אני טועה?
מאוד. אני שוקלת עכשיו 53 ק"ג. כך שאת מוזמנת לחפש טיעון שהוא לא אד הומינם. זכויות השמנים חשובות לי כמו שחשובות לי זכויות הלהט"בים - למרות שאני סטרייטית...

בלי להעליב , אישה..... אבל נשמע שאינך דקת גזרה. האם אני טועה?

ושכחתי את החלק הכי חשוב - מכיוון שניסיונות להרזות גורמים להשמנה, וזה מוכח בוודאות ברורה בעשרות אם לא מאות מחקרים, הרי שאם השמנה גורמת להגדל הסיכון ללחץ דם גבוה, סכרת, התקפי לב וכו', הרי שחשוב מאוד לבריאות לא לעשות דיאטות שינויים באורח החיים, וכל ניסיון אחר להרזות שכן הם יגרמו להשמנה ולהמון בעיות בריאותיות. לפחות עד שהאנושות תמציא ניסיון הרזייה שמצליח ביותר מחמישה אחוזים, וגורם להשמנה בשליש עד שני שליש מהמקרים.

ועליית המשקל שדיאטות גורמות היא בעיניי לחלוטין משקל עודף...

למה החלטת שלאנשים ששוקלים יותר יש סיכוי מוגבר ללחץ דם, התקפי לב, קושי בתנועה ונשימה, ומה לא?
ומה שחשוב עוד יותר, למה החלטת ש"עודף משקל" (תגדירי) הוא הסיבה לכל הדברים האלו.

בכל מקרה, היה לא מזמן דיון ארוך על זה פה: החיוניות שלי (2017-07-10T23:07:11) אז אני לא רואה טעם לחזור על מה שנאמר שם.

עודף משקל לא גורם לבעיות לחץ דם וכו'. פשוט אין ראיות לזה. חוץ מזה ש"כולם אומרים".

ומה עם הסיכוי המוגבר לבעלי עודף משקל לבעיות של לחץ דם סוכרת התקפי לב קושי בתנועה ונשימה ומה לא?

יתכן שכשתיגדל ותיהיה מודעת לנזקים של משקל עודף
זה בדיוק הכשל שאני מצביעה עליו - זה לא עניין של מודעות, אלא דעה. מי שלא מסכים איתך שיש נזקים לעודף משקל הוא לא מי שחסר לו ידע ומודעות (לדעתי, אם כבר, ההפך), אלא מי שיש לו דעה שונה

כי מה לעשות, לא רק שלדיאטות יש סיכויי הצלחה של פחות מחמש אחוז (וסיכויים של שליש עד שני שליש "להחריף את הבעיה"), אלא שהשמנה, אעפס, לא גורמת נזק בריאותי.

זה נראה שהילדה לא בעניין ומרגישה טוב עם עצמה... יתכן שכשתיגדל ותיהיה מודעת לנזקים של משקל עודף תרצה לרצות. בינתיים, כדאי לדעתי להניח לנושא....

רצון להרזות יכול לבוא מהילדה עצמה, ולא ממה שהאמא מנסה לשכנע שזה לא בסדר...
איך זה מסתדר עם הילדה עצמה במצב חברתי טוב (לומדת בבית ספר דתי), מדחיקה את הבעיה ולא מגלה מוטיבציה פנימית להתמודד איתה. ?

זהו שאנחנו לא יודעות מה בדיוק הסיפור שם.... ביננו חיים אנשים רבים עם עודף משקל מבחינה רפואים שמנהלים חיים טובים מתוך בריאות יחסית, יש ביניהם בעלי רגשי נחיתות ויש שלא..
רצון להרזות יכול לבוא מהילדה עצמה, ולא ממה שהאמא מנסה לשכנע שזה לא בסדר...

מושגים כמו עודף משקל הם מושגים רפואיים ולא דעתה שת האמא.

מדחיקה את הבעיה ולא מגלה מוטיבציה פנימית להתמודד איתה.
זה גם מושגים רפואיים ולא דעתה של האמא?

ותודה לך @}

לדעתי המונח "עודף משקל" הוא בעייתי. כמו "עודף שיער" על שיערות בבית השחי, או סתם על מישהו (או מישהי) שנולד שעיר במיוחד.

אני חושבת שהאמא ניסתה לשאול בצורה שמכבדת את הילדה, אבל אעפס, לא יצא לה. ההנחה שהמצב הטבעי של הילדה לא בסדר ושיש לה בעיה, ושהיא מדחיקה אותה - בעיניי לא כבד בכלל. ומה שיותר חשוב - היא ממש לוחצת על הילדה לפתח הפרעת אכילה, כשעכשיו אין לה מלמדת אותה שמבנה הגוף הגנטי שלה הוא לא בסדר ובעיה ואסור לה להיות מרוצה מהגוף שהגנים שלה או האל נתנו לה, והיא צריכה לחשוב שהוא בעיה ותמיד להיות לא מרוצה ממנו ולרצות לשנות אותו.

אני מסכימה ברמת העקרון עם הפלונית, האמא המודאגת אכן שואלת מתוך כבוד לילדה ובצורה עניינית, מושגים כמו עודף משקל הם מושגים רפואיים ולא דעתה שת האמא.
ובכל זאת , זה ממש לא צורה מצידך לנהל כך דיון ולפגוע באישה. ניתן להגיד דעתך בצורה מכובדת ולנהל דיון בוגר.....

כנראה יש כאלה אנשים שנעלבים מכך שאומרים להם את העובדות
כן , ודאי!
רוב האנשים נעלבים מ"עובדות"!
בין אם העובדה נכונה לדעתם או שלא.

בהחלט בעיה של ראיה/הבנה..
בעיני זו תגובה מזעזעת להגיד לאמא דואגת שהיא מנסה ללמד את הבת שלה שהיא לא בסדר ושיש לה בעיה (שלא באמת קיימת), ועוד אחרי שיתוף בדאגה אימהית ולקיחת אחריות.
שמישהי תיעלב מכך שייאמר שאין לה מושג ירוק בנושא בו אין לה מושג ירוק? אוקיי.. כנראה יש כאלה אנשים שנעלבים מכך שאומרים להם את העובדות. עד כמה שידוע לי, היועצת אינה אשת מקצוע או מרפאה מומלצת לטיפול בנושא, וגם לא ממליצה על מישהי כזו.
לתת ייעוץ לגבי התייחסות למשקל של נערה כשאין יידע מקצועי כלשהו זו הטעיה חסרת אחריות.

אני מצליחה קצת לראות משהו, אבל הרבה יותר רואה בעיה בתגובה הבאה:
אוי איזו תגובה מזעזעת לאמא דואגת.. ממי שתמיד יודעת הכל למרות שאין לה מושג ירוק..
פה יש קביעה נחרצת ועלבון ברור, לעומת העלבון העקיף שאת יכולה להתווכח עליו בתגובה של אישה.

מעבר לעובדה שהפוסט של האמא המודאגת נכתב לפני 3 שנים, היתה בו התייחסות מאוד מכבדת לבת. נאמר בה בפירוש-

לא צריכים דיאטנית שתיתן תפריטים, אלא מישהו עם ראייה מאד כוללנית ורחבה של ההיבטים הפסיכולוגיים, איך משנים הרגלים ושומרים עליהם, וכדומה. מישהו שיש לו מושג מה באמת עובד, אם בכלל.
והגדרה ממוקדת של הבקשה-
אשמח לקבל המלצות על אנשי מקצוע או מרפאות מומלצות לטיפול בנושא.

והתגובה הנשלפת די אוטומטית היתה -
ואת מנסה בכוח ללמד אותה שהיא לא בסדר ויש לה בעיה, ואם היא חס וחלילה מעיזה להיות מרוצה מעצמה ולא אשמה ומסכנה כמו ששמנים (ובעצם כולם) אמורים להיות בחברה שלנו, אז היא מכחישה.

עדיין לא מבינה מה הבעיה בה?

פלוני אלמונית, יכול להיות שלא הבנת את התגובה של אישה במסע?
כי אני לא ממש הבנתי מה הבעיה בה.

אוי איזו תגובה מזעזעת לאמא דואגת.. ממי שתמיד יודעת הכל למרות שאין לה מושג ירוק..

בתי בת ה-12 סובלת מעודף משקל, בעיקר על רקע גנטי
בעיני, זה סתירה פנימית. לי נשמע שהיא סובלת מחברה שחושבת שהמשקל המתאים לה גנטית הוא בעייתי. ופה אני רואה את הנזק - ההנחה שיש לה איזשהי בעיה בכלל.

ההנחה שהמשקל שלכן תקין, ושהמשקל הטבעי שלה הוא "עודף", שהיא "סובלת" ממנו, שיש "בעיה" - זו הבעיה לדעתי.

ובנוגע למה עובד - כלום. סיכויי ההצלחה בדיאטה הם פחות מ-5%. יש סיכויים של שליש עד שני שליש שהיא תעלה במשקל בגלל הדיאטה. וזה נכון לכל דיאטה שנוסתה ונבדקה על ידיי האנושות אי פעם. גם כאלו שהן "שינויים באורח החיים".

לי נשמע שהילדה הצליחה איכשהו, בנס, לא לחשוב שמי שהיא באופן טבעי בייתי ולא בסדר וצריך טיפול, ואת מנסה בכוח ללמד אותה שהיא לא בסדר ויש לה בעיה, ואם היא חס וחלילה מעיזה להיות מרוצה מעצמה ולא אשמה ומסכנה כמו ששמנים (ובעצם כולם) אמורים להיות בחברה שלנו, אז היא מכחישה. ככה יוצרים בעיות אכילה לילדה בריאה בלי שום בעיות...

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

תודה לאמא של אורי.
הדרך שנקטנו עד היום אולי נכונה באופן כללי אבל מוכרח להיות מקום לשיפור כי עודף המשקל הוא ממשי, לא (רק) עניין אסתטי. אנחנו מחפשים איפה לשפר.

הי סיגל.

את מכירה את הספר- כולנו אנשים אמיתיים של אילת קלטר?

אם לא ממליצה לך מאד מאד לקרוא.

הספר מדבר בדיוק על הנושא הזה של השמנת ילדים מהיבטים פסיכולוגיים ופיסיולוגיים. נתמך בעדויות מחקריות ויחזק אותך להמשיך בדרככם הנכונה מאד בעיני עד כה.

תודה על הדף. יש בו המון ניסיון וחכמה.

שלום לבאות ובאי הדף,
בתי בת ה-12 סובלת מעודף משקל, בעיקר על רקע גנטי (היא על אותם אחוזונים פחות או יותר מגיל 1.5).
אחיה ואחותה במשקל תקין, וגם ההורים.
הרגלי האכילה של הבית והרגלי התנועה שלה לא רעים בסה"כ, אם כי תמיד יש מקום לשיפור.
עד היום נמנענו מפנייה לטיפול משתי סיבות:

• אנחנו ממש לא בטוחים שיש טיפול אפקטיבי לבעיה, ולעומת זאת הפוטנציאל לגרום נזק נראה גדול (לפגוע בדימוי העצמי, לפתח הפרעת אכילה, להכניס למעגל קסמים של דיאטות ועלייה במשקל).
• הילדה עצמה במצב חברתי טוב (לומדת בבית ספר דתי), מדחיקה את הבעיה ולא מגלה מוטיבציה פנימית להתמודד איתה.

מכל מקום, עם הכניסה לגיל ההתבגרות והחרפה מסוימת בבעיה, נראה שאנחנו חייבים למצוא לפחות לעצמנו גישה ואסטרטגיה להתמודדות. לא מספיק התמודדנו עד היום.
אשמח לקבל המלצות על אנשי מקצוע או מרפאות מומלצות לטיפול בנושא. אם אפשר באזור ירושלים-בית שמש. אנחנו לא צריכים דיאטנית שתיתן תפריטים, אלא מישהו עם ראייה מאד כוללנית ורחבה של ההיבטים הפסיכולוגיים, איך משנים הרגלים ושומרים עליהם, וכדומה. מישהו שיש לו מושג מה באמת עובד, אם בכלל.
תודה!!

התכנית מזעזעת.
אמא שלי הזדעזעה שמחמיאים לילדים שמנים שהם מוסיפים שומן כבש למנות. רק זה עוד חסר להם (ולנו, שיגישו לנו את זה במסעדות...). מצד שני, מי אנחנו שנגיד לאחרים מה לאכול.

בייחוד שאני חוששת מכך שאני עלולה לעשות נזק רגשי.
כולנו חוששות, אני חושבת, וכולנו שואלות את עצמנו איך אפשר לעבור את הילדות בחברה שהיא כל כך, כל כך קיצונית בכמויות הג'אנק שהיא מעמיסה על ילדים (ועלינו) על כל צעד ושעל - עם כמה שפחות נזקים פיזיים קשים (מחלות קשות שמתפתחות כבר בילדות ובנעורים, סכרת, כולסטרול, פה מלא שיניים כהות ורקובות לילדי גן, ועוד...) ועם כמה שפחות נזקים נפשיים מזה שאנחנו מנסות לשמור עליהם בריאים... וגם הנזקים הרגשיים מהאוכל הזה (לא נכנס לזה כרגע...).
בתפיסה שלי עיקר העבודה שלנו היא עבודת מודעות פנימית עם עצמנו. איפה אנחנו עם הגוף שלנו. איפה אנחנו עם אוכל. איפה אנחנו עם הילדה שלנו. איפה אנחנו עם הגוף של הילדה שלנו (גם ילד). איפה אנחנו בהשגיות שלנו, בהזדהות שלנו איתם, בתסכולים שלנו ושלהם, בהתמכרויות שלנו ושלהם. ככל שאני משקיעה יותר שנים בעבודה הזו, כך הקשר שלי עם עצמי ועם הילדים הופך למדויק יותר, טוב יותר, קרוב יותר, ומתוך זה אני יודעת שאני עושה עבודה יותר ויותר טובה בחינוך ובגידול שלהם.
אין פה טיפים וטריקים ואני לא רוצה לנפנף את החששות שלך. יש פה אתגר גדול לכולנו, וכמה שנשקיע בזה - זה יעזור.

בהצלחה

סתם נקודה למחשבה: הצצתי פעם ל"מאסטר שף ילדים". התכנית מזעזעת (למי שלא מכיר- ילדים מתחרים על זכייה כשף הטוב ביותר).
אבל, מצא חן בעיני שהיו שם ילדים גם ילדים רזים וחטובים וגם ילדים שמנמנים- שאוהבים לאכול ולהתעסק עם אוכל ממקום בריא של יצירתיות, למידה, הנאה וקבלת הערכה מהסביבה.
נכון שהרעיון של התכנית דוחה, אבל זה גרם לי להבין שאהבה לאוכל יכולה להגיע למקומות נוספים ולא רק לאכילה ריגשית.
אותם ילדים שמנמנים, לא התביישו להופיע בטלוויזיה. לא התביישו שכל המדינה תראה אותם מתעסקים בדבר שכנראה גורם להם להיות שמנים.
סתם נקודה למחשבה

תודה רבה על התגובות יש לי המון שאלות בנושא בייחוד שאני חוששת מכך שאני עלולה לעשות נזק רגשי ואני לא רוצה לגרום לה להרגיש לא בסדר עם החשקים שלה...
היום יעצה לי חברה אולי לעשות בדיקת דם לילדה לשלול כל מיני סיבות בריאותיות להשמנה .
ואני באמת מנסה לראות אם יש קשר בין מצב רגשי לבין הרעב שהיא חשה.
היא פשוט אוהבת לאכול,חושבת על אוכל מפנטזת על מאכלים שונים ואני מבינה אותה לגמרי גם אני הייתי כזו רק שהייתי "ביאפרה"(כך קראו לזה בזמני)
לגבי פעילות גופנית אני משתדלת לקחת לבריכה עכשיו יום כן יום לא ולהפוך נסיעה אחת ביום (קצרה) להליכה ומקווה שעכשיו בחופש אצליח ליזום יותר פעילות גופנית.

לחם קל שונה מלחם רגיל ברמת הצפיפות של החומר, זה הכל. חבל להפוך תזונה לדת.

נכון. אבל בהינתן הבחירה בין דת הקפיטליזם לבין דת המזון, אני אבחר במזון.

אוך, מזון קל זה זבל מעובד ונטול בריאות.

לחם קל שונה מלחם רגיל ברמת הצפיפות של החומר, זה הכל. חבל להפוך תזונה לדת.

כמו שגידלו אותי לחשוב ששניצל של טבעול זה מזון
נקודה קריטית. להבדיל בין מזון לממתקים. או סתם דברים חסרי כל ערך תזונתי.
ילדים הם מספיק חכמים בשביל להבין את זה. לא כל מה שנכנס לפה הוא מזון.
הילדים שלי יודעים שקורנפלקס, למשל, זה לא מזון. זה מעובד מדי. תירס מתוק מדהים שנקטף היום מהשדה והגיע אלינו בארגז, זה מזון (גם אם לרוב אני לא משתגעת מהערכה כלפי תירס....)

סבא, אבא וילדים מקטנים עד גדולים רצו הלוך ושוב ביחד על החוף.
נחת. איזה יופי. היום העפנו עפיפונים וזה היה די אינטנסיבי!

אפשר לדאוג מראש שהלחם יהיה לחם קל מקמח מלא או לחמניות קלות או פיתות קלות - היום יש הכל מהכל, אבל לא להגיד לא. הלא הזה הופך את זה לאטרקטיבי פי כמה.

אוך, מזון קל זה זבל מעובד ונטול בריאות. אין לי ילדים, אבל אם יהיו לא הייתי רוצה לגדל אותם שיחשבו שמוצרים קלים זה באמת מזון, כמו שגידלו אותי לחשוב ששניצל של טבעול זה מזון.

אני חושבת שאי אפשר להפריז בחשיבות של להניע את הגוף. פעילות גופנית גם מחזקת את הגוף וממריצה את חילוף החומרים וגם משפרת את מצב הרוח ומפחיתה אכילה רגשית. לדעתי זה צריך להיות בראש סדר העדיפויות המשפחתי, לאפשר הזדמנויות להיות בתנועה ועד כמה שניתן להיות באויר הפתוח. עכשיו קיץ , בילוי בחוף הים ובבריכה , גם אם לא שוחים קילומטרים , מניע את כל המשפחה.

היום כשעשיתי הליכה בים ראיתי משפחה עושה ריצה!
סבא, אבא וילדים מקטנים עד גדולים רצו הלוך ושוב ביחד על החוף.

איזה נפלא!

לגבי אוכל חם - נשמע לי שלא כדאי. זה גורם שלא לועסים, ואז האוכל לא מתעכל טוב.
הכוונה אוכל חם מדי, כמו שנדמה לי שאמא שתלטנית התכוונה.

אמא - לגבי אוכל חם - נשמע לי שלא כדאי. זה גורם שלא לועסים, ואז האוכל לא מתעכל טוב.

מה הקשר?גם אם זה נכון יש אלמנטיםנוספיםש הופכים אוכל חם לגולת הכותרת של כל דיאטת הרזייה. בחורף אני חיה על מרקים ומזונות חמים מבוקר עד ערב, זה סותם את התאבון, זה מנחם, זה מרפה איברים, זה מרגיע פיזית ומנטלית וזה כמובן מרגיש כמו בית.
אוכל חם כמה שיותר ובאהבה.

ועיצות ממה שאני יודעת יודעת שחברה שלי שיש לה שתי בנות עם נטייה לעודף משקל - רושמת אותן בכל עונה לחוג אחד שיש בו תנועה. שחייה, רכיבת סוסים, אירובי, מחול, כאלה. בנוסף יוצאים פעם בשבוע לבריכה, ים, פארק כשמזג האוויר מאפשר, ועושים הליכות עם אבא/אמא עוד פעם פעמיים בערב כחלק מכיף ולא כחובה, זמן איכות. זה בנוסף לפעילותה שוטפת. מומלץ מאוד.

כמו כן- קראתי משהו שבשמת כתבה באחד הדפים - שהיא מכינה צלחת עם ירקות חתוכים במטבח בזמן הבישולים ובכל פעם שילדים נכנסים למטבח הם חוטפים ירק פה ירק שם.. אפשר לאמץ באופן כללי לשים צלחת ירקות באמצע הסלון.

וגם לאמץ בישולים משותפים של ירקות, ממולאים, צלויים, מאודים, סלטים. להכניס ירקות שאתם לא רגילים אליהם בבחינת גיוון, ארטישוקים, שומר, סלק אדום.

וובאופן כללי אני אל בעד להגביל. בשום דרך. גם לא לחם. אפשר לדאוג מראש שהלחם יהיה לחם קל מקמח מלא או לחמניות קלות או פיתות קלות - היום יש הכל מהכל, אבל לא להגיד לא. הלא הזה הופך את זה לאטרקטיבי פי כמה.

כמה משמח לראות את הדף 'מתעורר' והתוספות כאן חשובות ומועילות!
אני חושבת שאי אפשר להפריז בחשיבות של להניע את הגוף. פעילות גופנית גם מחזקת את הגוף וממריצה את חילוף החומרים וגם משפרת את מצב הרוח ומפחיתה אכילה רגשית. לדעתי זה צריך להיות בראש סדר העדיפויות המשפחתי, לאפשר הזדמנויות להיות בתנועה ועד כמה שניתן להיות באויר הפתוח. עכשיו קיץ , בילוי בחוף הים ובבריכה , גם אם לא שוחים קילומטרים , מניע את כל המשפחה.
בריאות ואהבה לכל.

פשוט התכוונתי שאולי כדי לשלב אותם עם דברים משביעים יותר.
בהחלט אפשר כמו פירות....

סאלי, אחלה של טיפים הבאת.


ואני מאוד בעד לאכול הרבה ירקות (ובמיוחד עלים) פשוט התכוונתי שאולי כדי לשלב אותם עם דברים משביעים יותר.

מרתק מה שכתבת סקאלד, ותודה על השיתוף!

הסתייגות קטנה, לגבי הירקות
תופסים לה הרבה מקום בבטן ויוצרים תחושה של שבע, אך מתעקלים מאוד מהר ולכן היא רעבה שוב אחר כך.
זה לא כל כך תואם את מה שחושבים היום. אם ילד הוא בעודף משקל, זה כנראה לא עניין של רעב. אלא יותר של ירידת סוכר. שלרוב, הסוכר והדגנים (כמו שדיברת) יוצרים אותם, וטוב להפחית אותם כמה שאפשר. דווקא הרבה ירקות בתפריט - וגם פירות בניגוד למה שחושבים - עוזרים מאוד להוריד את צריכת הקלוריות בלי ליצור רעב.

אמא - לגבי אוכל חם - נשמע לי שלא כדאי. זה גורם שלא לועסים, ואז האוכל לא מתעכל טוב.
התוספת של ירקות ופירות במקום הגבלת כמויות - נשמע לי אחלה. וגם כל דבר אחר שעשית. למשל להקדים ארוחה - למה לא? אם הילד רעב. כל השעות האלה שלמדנו הן די שרירותיות.

לדעתי אפשר להגביל כמויות של דברים מסוימים. לא כמויות אוכל. אבל לא כל דבר אפשר לאכול בלי סוף. נניח פירות וירקות אצלנו בלתי מוגבל לחלוטין, מצידי שנשב יחד ונאכל אבטיח שלם ענק. וזו תהיה הארוחה שלנו. בבקשה. אבל אם הם מבקשים עוד פרוסות לחם אחרי שתיים, אני מציעה להם שנעשה קצת הפסקה מהלחם, נמשיך עם הירקות והפירות (או דברים אחרים) שבארוחה, ואם עוד מעט הם יגידו לי שהם עדיין רוצים את הלחם, הם יקבלו עוד. אבל אני לא מוכנה שיעשו חגיגת לחם. בניגוד למאכלים אחרים שעל השולחן, שהם רובם לא מוגבלים. הם מבינים שיש מאכלים שהם הכי טובים להם לאכול, וזה לא מוגבל, ויש מאכלים שאפשר לאכול, אמנם, אבל הם לא להיט, ולכן הכמות מוגבלת.

בהצלחה

הפתרונות שלך למצב נשמעים טובים.

אני לא הייתי מדבר איתה על משקל, ולא הייתי מוריד כמויות.

הייתי מבשל לה אוכל בריא וטוב, ונותן לה לאכול כמה שהיא רוצה ממנו.

אם אין לה סוכר בתפריט זה כבר טוב, כי סוכר משבש ומגביר תאבון וגורם לאנשים לחוש רעב גם אחרי שסיימו לאכול.

---

בנוגע לתפריט דל שומן - אני חייב לציין שעל מנת לרדת או לשמור במשקל לא צריך לאכול אוכל דל שומן, זה מיתוס נוראי.

מה שגורם לעלייה במשקל זה צריכה של יותר קלוריות משהגוף צריך. אם רוצים לרדת או לשמור במשקל אז מותר ואף מומלץ לצרוך אוכל מלא ושמן בגלל שהוא משביע ומאוד מספק את הגוף.

אני למשל - הולך כרגע לפי תזונת פלאו, שדוגלת במזון כמה שפחות מעובד והימנעות מדגנים וקטניות.
אז כל יום אני אוכל הרבה אוכל שמן- הרבה שמן זית, המון טחינה(100% שומשום אורגני, מונבטת ובכבישה קרה), חמאה, אגוזים, שקדים, זרעי חמנייה ודלעת ועוד.
למרות זאת אני יורד במשקל בגלל שהדברים שהכי משמינים זה צריכת ייתר של סוכר ודגנים. ברגע שמוציאים אותם מהתפריט, קשה מאוד להשמין.

זה לא מה שאני אומר שאת צריכה לעשות, לא לכולם מתאים או אפשרי להימנע מדגנים. רק באתי להדגים את זה שכל עוד לא חורגים מכמות הקלוריות המומלצת לאדם, אפשר לאכול אוכל שמן(יאמי!).

---

אני חושב שהבעיה שלהטביע אותה בירקות, זה שהם תופסים לה הרבה מקום בבטן ויוצרים תחושה של שבע, אך מתעקלים מאוד מהר ולכן היא רעבה שוב אחר כך.
אם בנוסף לירקות היית מאכילה אותה בכמות יותר גדולה של חלבונים ושומנים, אז היא תהיה שבעה לאורך יותר זמן.

סקאלד תודה רבה!
בתור אמא שמתמודדת עם עודף משקל של בתהחשוב לי באמת לראות את הצד שלה וגם כמה באמת לקחת אחריות על המשקל שלה.
האם אתה חושב שזה בסדר להגביל ילדה בת 6 בכמויות אוכל?(הא אוכלת שלוש ארבע מנות בארוחה..) האם אני יכולה להגיד לה שאני דואגת שהיא תשמין? עד עכשיו תמיד ייחסתי את זה לבריאות (לא בריא מתוק וכו')
דברים שעשיתי לאחרונה :
על מנת שתאכל לאט יותר:
הגשתי אוכל חם שאי אפשר לאכול מהר
שמתי גם דברים שהיא לא אוהבת כמו חתיכות בצל או פלפל ואז ההתעסקות בלהוציא אותם מאטה את קצב האכילה(אני מקווה שזה לא גובל בהתעללות)

החלטתי לנקוט בגישה של להוסיף דברים בריאם במקום בלהתמקד בלהוריד כמויות מזון אני מגידה הרבה יותר ירקות ופירות גם בין הארוחות.
אם היא מבקשת כריך אז אני מוסיפה עוד ירקות לכריך ומעמיסה כמה שיותר כדי שישביע אפילו אם מדובר רק בחצי פיתה.
את ארוחת הערב הקדמתי לשש ככה יש פחות זמן נשנושים וגם עד שהולכים לישון האוכל מתעכל.
והכי חשוב עברנו כולנו לתזונה בריאה יותר ודלת שומן יש סלט בכל ארוחה אין ממתקים ומוצרים שמנים בבית בכלל לכן אין צורך להגביל.

זהו בינתיים
מקוה שיעזור

מחייה קצת את הדף-

אולי אוכל לתרום קצת מחוויותיי כילד שמן.

מה תרם ל\או לא מנע את ההשמנה שלי-

נתנו לי לאכול סוכר:

בהתחלה סבא וסבתא שלי(שעד ימיה האחרונים חיפשה לתת לי איזה משהו מתוק לאכול כשבאתי לבקר, גם כשהייתי כבר בן 22 והיא הייתה בשלבים מתקדמים של האלצהיימר ושכחה שהיא בכלל לא עושה את הקניות יותר ולכן אין שוקולד בבית).

אחר כך אחי הבכור, שהתחיל להשמין לפניי. אני זוכר שיום אחד הוא הוריד מהמזווה קופסא של עוגיות שוקולד צ'יפס קטנות והמליץ לי על לאכול אותם כמו דגני בוקר.

בכלל, סוכר זרם בצעירותי כמו מים. בגן, בבית(חטיפי "בריאות" ודגני בוקר) בבית ספר, אצל הדודים (אוי איזה התקפי מרץ וחוסר ריכוז הייתי חוטף אצלם) וכשהגעתי לחטיבת הביניים כבר השתמשתי בדמי הכיס שלי כדי לקנות ולחסל חפיסות שוקולד שלמות בדרך ללימודים.

הייתי ילד למשפחה סוכרתית (סבא קיבל בגיל 60, אמא בגיל 40, ואני מרגיש שאני ממש חמקתי על הרגע האחרון בכך שהוצאתי את כל גורמי הסיכון מהתפריט שלי עכשיו כשאני כמעט בן 28) והמערכת שלי הושפעה בצורה מאוד דרסטית מסוכר. היו לי נפילות סוכר, קרייבים ובולמוסים בלתי ניתנים לעצירה ומצבי רוח מטורפים.

השתמשתי בסוכר כדרך לא להרגיש כאב (של דחייה חברתית, של הורים מזניחים רגשית וכו', לא משהו נורא, אבל להיות נער רגיש זה תמיד קשה) כדרך להפוך להיות שמן 'שקוף' כמו שרשמו כאן מקודם.


לא עודדו אותי לפעילות גופנית:

כן הלכתי לקראטה מגיל 6 עד 12, אבל לא לקחתי את זה ברצינות ומתי שרציתי להפסיק לא אמרו לי על זה יותר משתי מילים.

ביסודי התחלתי ללמוד לרכב על אופניים, אך אחרי שנפלתי בפעם הראשונה שנסעתי ללא גלגלי עזר, לא עודדו אותי להמשיך ולנסות.

ההורים לא לקחו אותי לטיולים, לא עודדו אותי לעשות הליכות, לא לימדו אותי לרוץ או שיחקו איתי במשחקים פיזיים. פשוט נתנו לי להסתגר בחדר ולשחק בצעצועים שלי ואחר כך כשמחשב הגיע, אז לשחק בו. אני זוכר יום אחד שהייתי בן 7 יום אחד, פתאום גיליתי שאני מסוגל לרוץ בלי להתעלף אחרי 20 מטר, אז רצתי הלוך חזור בשכונה וכל פעם שעברתי ליד אמא שלי צעקתי לה "אמא, אני בכושר! אני בכושר!" כעבור כמה ימים זה עבר ולא חזר עד הצבא.

בב"ס היו שמים אותי כשוער במשחקי הכדורגל, כי שם שמים את השמנים. אחר כך גם זה לא.

בתיכון כשהתחיל הזמן לעבוד על ריצת 2000, רצתי קצת עד שלא הייתי יכול יותר, אז באתי למורה לספורט ואמרתי לו "אני לא יכול יותר, יש לי קוצר נשימה." אז הוא אמר לי "מה שיש לך זה בעיה בשרירי כוח הרצון." ושלח אותי לשבת בצד.

עכשיו מה שאני הולך לומר אולי יהיה מובן מאליו עבור רוב האנשים, אבל עבור ילד שמן שבילה את רוב זמנו בחדר חשוך מול המחשב זה לא היה:

אם הוא היה אומר לי שעשיתי את המקסימום שלי ושאני יכול ללכת לשבת בצד, אבל שאם אני אחזור למסלול עוד יומיים וארוץ עוד פעם אני אגלה שאני יכול לרוץ קצת יותר ממה שרצתי היום. ושאם אני אתמיד במשך כמה שבועות בלבוא לכאן אחת ליומיים, בסוף אוכל לרוץ 2000 - אז הייתי עושה את זה ואולי הייתי מתחיל להיכנס לכושר לפני הצבא...

קצת לוגיקה ועידוד מצד מישהו בחיים שלי באותה תקופה היה יכול לעשות הבדל עצום במצב הפיזי שלי.


לא שמו לב לתזונה שלי:

ההורים שלי גידלו אותי כצימחוני, אך לא דאגו לי לתזונה בריאה. אני מניח שהם פשוט האמינו באמת ובתמים שטבעול היה תחליף ראוי למנת בשר.
הם כן ניסו לתת לי ברזל וויטמינים, אבל לא שיתפתי פעולה כי לא רציתי זריקות ולא יכולתי לבלוע כדורים. אז אחרי כמה זמן הם פשוט התייאשו.

אבל זה לא שהם התייאשו ונתנו לי לאכול בשר- לא הם התייאשו ונתנו לי להמשיך להיות צמחוני שלא מקבל את מה שהוא צריך מהתזונה שלו.
חוץ מזה שזה בטח פגע בגדילה והתפתחות שלי, זה גם בטח טרם לרעב שלי הבלתי ניתן לסיפוק שתמיד חוויתי. כי הגוף שלי היה רעב לחומרי התזונה שהוא לא קיבל.


מקווה שהסיפור הזה יעזור למישהו, למרות שאני בספק שמישהו שקורא או כותב פה יהיה כל כך חסר מודעות כלפי המצב של הילדים שלו.

מה הייתי עושה בלעדיכן, חברות ותיקות שלי...

הקול שלך הוא כמו מיים צלולים ביום חם. מחיה נפשות.

במקום לנסות להרוס את מה שרע, להתרכז בבנייה של חלופה טובה והרע ייחלש מאליו.
ככה אני הפסקתי לכסוס ציפורניים: בהתחלה פשוט הפסקתי, ואז יצא שעברתי לכרסום נלהב של העור מסביב לציפורן (האמת, זה אפילו יותר גרוע, הבאתי לעצמי פצעים רציניים בתקופות של מתח), ואחרי כמה שנים דיברתי על זה עם מישהו, וציינתי את זה שהעור היבש מאוד מפתה לכרסם, אז הוא הציע לי במקום להפסיק לכרסם - למרוח קרם לחות על קצות האצבעות, ובייחוד במקומות האלה. עשיתי את זה בדבקות ובתשומת לב, וזה היה ממש כיף! התעסקות בונה במקום הורסת.
ולאט לאט הצורך להתעסק עם האצבעות פשוט נרגע. כנראה שהוא פשוט נענה בשלמותו, ואז נעלם.

<או ב יד1: לא לנסות להכחיד הרגל רע, אלא להחליף אותו בהרגל דומה-אך-טוב-יותר>

אכן. אמן ואמן.
הקול שלך הוא כמו מיים צלולים ביום חם. מחיה נפשות.

זה מתחבר לי לשיחה שהייתה לי עם אישה מבוגרת שיש לה עודף משקל רציני ובעיות רפואיות שמחמירות בגללו (בעיות אורתופדיות ובעיות בזרימת הדם ברגליים). היא כל הזמן עושה דיאטות, וכל הזמן נכשלת בהן.
תוך כדי השיחה התחוור לשתינו שהיא אוכלת כדי להקל על מצוקות נפשיות, להירגע ולהתנחם, ולכן כל הניסיונות שלה לסגל הרגלי אכילה מתונים נכשלים. תמיד תגיע המצוקה הנפשית שצריך לשכך.

השיחה הזו גרמה לי להבין שהדבר המועיל היחיד שאפשר לעשות למענה הוא לעזוב לגמרי את כל ההתעסקות באוכל ולעזור לה למצוא דרכים בריאות להירגע ולהתנחם. כשיהיו לה דרכים כאלה, היא כבר לא תצטרך להפריז באכילה והאכילה שלה תתאזן מאליה. (זה מין עיקרון שחוזר בהרבה סיטואציות: במקום לנסות להרוס את מה שרע, להתרכז בבנייה של חלופה טובה והרע ייחלש מאליו. מזכיר לי איך פעם הכניסו אותי למשפחה כדי לחנוך ילדה שהיה לה קשר חולני עם אחיה הגדול, והמדריך שלי הורה לי לא להתעסק בכלל בקשר הזה ולא לנסות להרחיק אותם זה מזה אלא רק לבנות איתה קשר קרוב ובריא. שנה שלמה עשיתי כמצוותו וזה חולל פלאים).

ואם לקשור את כל זה לנושא הדף, זה החזיר אותי לתפקידים שלנו כהורים - להכיל, לנחם ולהרגיע, להשמיע לילדים שלנו שוב ושוב את הקולות שיופנמו בהדרגה ויהפכו לקולות פנימיים מכילים, מנחמים ומרגיעים, כך שבבגרותם לא יהיה להם צורך להירגע באמצעות אוכל או כל דבר אחר. אמן ואמן.

נשמע כמו ספר מעולה. שווה קריאה ושווה הקפצה.

אני מצרפת קישור ל כתבה על ספר שעוסק בהיבטים הנפשיים של השמנה קיצונית. מודה שלא קראתי אותו, אבל אם אתם מטפלים בילד שסובל מעודף משקל רציני או מתמודדים בעצמכם עם הבעיה - הספר נשמע לי ראוי מאד לקריאה.

הפסיכולוגית אורית זאבי-יוגב, שחיברה את הספר, אומרת בכתבה:
"ההתרשמות שלי הייתה שמאחורי כל השמנה קיצונית, פתאומית או מתמשכת, מסתתר סיפור כואב", היא מספרת. "בין הסיפורים היו גירושים טראומטיים של ההורים, מחלה ומוות בתוך המשפחה, התעללות מינית וחוויות של דחייה חברתית מתמשכת".

"הייתה תחושה מאד קשה שמדובר באנשים, ילדים ונוער שקופים, שכמה שהם יותר גדולים פחות מסתכלים עליהם, פחות מנסים להבין מה קרה איתם. הטיפול בהם מאד טכני וגס, על פי רוב הם מעוררים זעם מאד גדול במשפחה ובציבור, כל מה שחושבים לעשות איתם זה איך לחתוך להם את השומן הזה כבר".

"חיפשתי בארץ ובעולם ספר שמתאר את תחושות האנשים האלה, שהופך אותם משקופים לאנשים מוכשרים, עם יכולות ויופי וכוחות, ספר שנוגע בהם. רציתי לתת אותו למורים, להורים וגם למתבגרים, ולא מצאתי. אז החלטתי לספר את הסיפור בעצמי. עם חלק מהילדים כתבתי את הסיפורים ביחד בקליניקה, והם היו אומרים לי: 'תכתבי, ספרי, תגידי להם שזה לא כמו שהם חושבים'"._

שרק ימשיך כך.
אמן.

אחרי שהזמנתי לדף את דניאל של מורן וענבר, אני רוצה להרחיב את העדכון האופטימי מההודעה הקודמת:
נכון לעכשיו, המאמצים שלנו נושאים פירות . יש לנו בבית ילדה יפה ושמחה, עם הרגלי אכילה ותנועה טובים מתמיד, ואי אפשר שלא להבחין שבחודשים האחרונים היא רזתה מאוד. שרק ימשיך כך.

אם תסתכלו טוב על הפרצוף המחייך, תראו שם שילוב של אירוניה והשלמה...
אני יכולה להרשות לעצמי כרגע לחייך, כי בסך הכל הדס בתקופה טובה. היא נראית טוב (ללא ספק הרבה בזכות הפעילות הגופנית), וההרגלים הטובים שאנחנו מנסים להקנות לה משתרשים בהדרגה והופכים אוטומטיים יותר יותר @}.

יש מצב לדבר עם ההורים של נועה?
אולי אפשר לשכנע בנזקי תרבות הממתקים ?

החדשות הרעות הן שעם כל ההשתדלות שלנו למצוא אוכל בריא שטעים להדס, בסוף מתברר שנועה קונה ממנה את התפוז תמורת פרוסת עוגה
(הכי מעורר השראה הפרצוף המחייך שהוספת בסוף הסיפור הזה).

לאחרונה הדס קודמה לתפקיד סגנית ראשונה למלכת הכיתה (נקרא לה נועה). אני קצת קצרת רוח ומחכה שהפאזה הזאת תיגמר. אין לי סבלנות לילדות עם ביטחון עצמי מופרז. בכל אופן, לענייננו -
נועה היא ילדה מיניאטורית שמביאה איתה לבית הספר ארוחות עשר מלאפה עם שוקולד למריחה ושאריות עוגה. מתחילת השנה, הדס תמיד דיברה על ארוחות העשר של נועה כדוגמה לארוחות שוות, בניגוד לארוחות הבריאות שהדס מקבלת. זה שם אותנו במקום לא פשוט.
ועכשיו, לחדשות:
החדשות הטובות הן שנועה הכשירה את ארוחות העשר של הדס. לדעתה התפוזים של הדס נורא מגרים ו"הלחם החום" מאוד טעים. הדס מאושרת מזה.
החדשות הרעות הן שעם כל ההשתדלות שלנו למצוא אוכל בריא שטעים להדס, בסוף מתברר שנועה קונה ממנה את התפוז תמורת פרוסת עוגה

לא ממש קשור לנושא, אבל אפרופו לשחק באוכל .... לא יכולתי להתאפק.

נפגשתי עם הגננת והמטפלת. סוכם שאנחנו מדריכים לאכילה נכונה. שמים לב ללעיסה ולאכילה מתונה. נסיון להאט את האכילה בשיחה, התעסקות שקשורה באוכל אבל לוקחת זמן ותשומת לב. ביקשתי לא להגביל אלא לנסות ולהציע ירקות אחרי שביקשה תוספת פחמימות, והמנות שיוגשו יהיו קטנות כך שאם תרצה תוכל לקבל אפילו שלוש תוספות ועדיין לאכול כמות סבירה. בשום פנים ואופן לא מדובר על דיאטה, אבל אני בטוחה שכשהרגלי האכילה יתמתנו תפחת הכמות שאלה אוכלת.
בארוחות בבית זה עובד מצוין. שותים מים. ירקות מוגשים ועד ששאר הארוחה "מוכנה" ומוגשת כבר יש נינוחות שנדרשת לאכילה מתונה יותר. ועדי צריך לעבוד על הלעיסה ועל כמות האוכל שנכנסת לפה בכל פעם.

שנדע ימים טובים ורגועים. כולנו

איזה אובנטו מוטרפים!!!
המצחיק הוא ששם האמהות שוברות אתהראש איך לסדר את האוכל ככה שהילד יאכל כמה שיותר (נו טוב וגם איך להוציא את העיניים של האמהות האחרות) ואנחנו קצת בכיוון ההפוך.

מתי קורה שהיא אוכלת כמויות מתאימות? מתבוננת.

בימים האחרונים אכלנו ארוחות עם חברים שונים וגם ארוחה אחת אצל סבא וסבתא. כשיש עניין וילדים נוספים מסביב אלה עסוקה ואוכלת פחות.
אצלנו משוחחים בזמן הארוחה אבל לא מסתובבים. באחת הארוחות הילדים הסתובבו והמשיכו לשחק לאורך כל הארוחה, מדי פעם נגשו לשולחן אכלו משהו והמשיכו. את אלה זה ריתק וגם עצם המשחק שלהם. אלה ואח שלה ישבו ואכלו כשהם מסתכלים בחברים ואחכ הצטרפו אליהם. אלה אכלה פחות (דווקא אח שלה אכל יותר ממה שהוא אוכל בדכ בארוחה הזו).
בארוחה אחרת הילדים ישבו ליד שולחן נמוך עם כסאות קטנים ושיחקו תוך ישיבה ואכילה. היה סלט ירקות, לחם טוב ולבנה אבל גם לביבות בטטה שנאפו בתנור. עד שהלביבות יצאו אלה אכלה פרוסה עם לבנה וסלט מהרגע שהופיעו הלביבות ועד שהעלמנו אותן "נגמר" לא עניין אותה יותר כלום. בארוחה מוקדמת יותר באותו יום אכלנו בחוץ בחברת חברים תרנגולות וכלב, כלומר הרבה עניין ואלה הסתפקה בשתי קערות מרק עוף, למרות שהיו תפ"א ועוד ירקות שהיא אוהבת.

אני מוסיפה לרשימה שלי:
לעודד שיחה עם אלה בארוחה
לעודד התעסקות עם אוכל (לחתוך לחתיכות קטנות, לקלף, למרוח)
לעודד לעיסה (אתמול אלה אמרה לי "אמא את עושה כמו פרה" אבל הורידה הילוך ולעסה יותר)

אנא הציצו ב-לשכנע בנזקי תרבות הממתקים

אפרופו לשחק באוכל

תיהנו.

נונה, נשמע שאתן בכיוון הנכון.
מציעה לך להתבונן גם על הצד השני של המטבע: מתי קורה שהיא אוכלת כמויות מתאימות?

---

שלשום ישבתי עם הדס בארוחת הערב והיא פירקה להנאתה תרמילים של שעועית מבושלת וחקרה אותם. אותה ארוחה התנהלה בנינוחות והדס הכריזה על שובע אחרי שאכלה קערית סלט ומנה אחת של אורז מלא עם ירקות מבושלים. ההתנהגות הזו התחברה לי עם משהו שכתבתי בתגובה האחרונה לנונה. פתאום חשבתי על כך שהורים רבים מתלוננים על כך שהילדים (הרזים) שלהם "משחקים עם האוכל" במקום לאכול אותו, אבל אפשר גם להסתכל על זה מהכיוון ההפוך. נראה לי ש-
ילדים עם נטייה לאכילת יתר לא משחקים מספיק עם האוכל
הם ניגשים ישר לעניין ומנצלים את כל פרק הזמן שבו המשפחה יושבת אל שולחן האוכל לאכילה מהירה ותכליתית. הם לא עוצרים כדי לצייר עם המזלג בפירה או לפרק תרמילי שעועית. כך, כאשר הם מסיימים לאכול את הכמות שנחוצה לגופם, עוד לא עבר פרק זמן ארוך מספיק על מנת שתיווצר הרגשת שובע וסיפוק מן הארוחה.

מה דעתכן? האם זה תואם את הניסיון שלכן?

עברתי להסתכלות. מתי קורה שהיא אוכלת כמויות גדולות במיוחד. רק אחרי זה אחליט איך ומה.

בד"כ אלה תגיד על עצמה "אני יפה" או "אני כל כך יפה".
היום היא אמרה לי "אני חתיכונת" (מלשון חתיכה) וזה עורר בי תחושה מאוד לא נעימה. אין לי מושג מאיפה זה הגיע. מי מדבר ככה לבת 3? מה הקשר בין ילדה, אפילו גדולה ממנה בהרבה, למילה חתיכה בכלל ולצורת ההקטנה הזו בפרט?
זו רק אני? או שגם אתן מרגישות שיש כאן משהו *&W?!^

קודם כל תודה על כל מילה @}.

מבחינת תנועה אנחנו במקום מצוין. אלה כבר לוקחת חלק במשחקי כדורסל משפחתיים, טיולי אופניים, טיולים רגליים והליכות במושב. רוקדת בכל הזדמנות, מטפסת מגיל צעיר על כל סולם ומתקן שעשועים, וגם מחכה שוב לקיץ כדי לשחות בבריכה. היא רואה אותי הולכת לאימון פעמיים בשבוע ולפעמים מבקשת שאעשה איתה בבית "מה שעשית בשיעור".
אני לא מודאגת בתחום הזה. רק בנושא האכילה.

לפתח סלחנות וחמלה אמיתיות כלפי חוסר המושלמות שלי, של כולם
נכון וטוב תמיד. תודה על התזכורת

אני לוקחת איתי לשיחה עם הגננת והמטפלת את הרעיונות האלה:
לנסח זאת כחוק כללי של הגן או הבית נראה לי נכון.
וגם המדד טוב מאוד: אם ההגבלה היא סבירה, לא צריכה להיות בעיה להפוך אותה להגבלה שחלה על כול הילדים

דוגמא למשפטים שאני מחפשת: "מהלזניה אנחנו אוכלים רק שתי מנות. אם את עדיין רעבה, את יכולה עכשיו לאכול עוד סלט או מרק". "לגוף שלנו קשה לפרק כמות גדולה מהמזון הזה"

לעודד את אלה לשתות מים לפני הארוחה, לאכול לאט, בנגיסות קטנות, וללעוס את המזון היטב.

לחשוב על משפטים או על משחקים שיעודדו אותה לעשות זאת

אוכל שעדיף לאכול במתינות עדיף לשים בצלחות אישיות, ולאפשר רק תוספת אחת.

הגננת שלה, כדי לעודד אותה לקום מהשולחן, נותנת לה לפנות כלים. זו משימה שהיא אוהבת לעשות גם בבית והיא היחידה, לפחות עד עכשיו, שעושה זאת במשפחתון והיא מאוד גאה בעצמה.

מישהי יכולה לשתף במשחקים או משפטים שמעודדים אכילה נינוחה?

נונה יקרה,
מאחר שהתינוקת שלי עומדת להתעורר בכל רגע, אני אהיה תמציתית:
קודם כל, נשמי עמוק. זה מסע ארוך של ניסוי ותעייה, התבוננות ולמידה. מסע של שנים שמצריך נשימה ארוכה. להתמודדות עם עודף משקל (אם יתפתח) תוכלי, אם תרצי, לתת הקשר של הזדמנות להתפתחות. בשבילי, למשל, זו הזדמנות ללמוד לדאוג פחות ולבטוח בחיים, וגם הזדמנות לעשות תיקון, לגדל ילדה שחיה טוב עם עצמה למרות חוסר המושלמות שלה, לפתח סלחנות וחמלה אמיתיות כלפי חוסר המושלמות של הדס, שלי, של כולם.

אם תקראי את הדף הזה תמצאי לאורכו המון רעיונות טובים. נסי לא להציף את עצמך אלא לבחור בכל פעם רעיון אחד, לנסות אותו ולבדוק האם הוא עובד בשבילכם. עקב בצד אגודל, baby steps. אני ממליצה לך לקרוא גם את הדף סירבול וכובד תנועה אצל ילדים. יש שם המון רעיונות איך לעודד ילדים להיות פעילים יותר גופנית. פעילות גופנית היא נושא הרבה פחות טעון ובעל פחות פוטנציאל להסתבך מנושא ההגבלות על האוכל. מעבר לכך, חיזוק הביטחון הגופני של אלה וההנאה שהיא מפיקה מהגוף שלה יעזרו לה לבסס דימוי גופני חיובי, שאי אפשר להפריז בחשיבות שלו, במיוחד עבור ילדה עגלגלה. (בסוגריים: דיברתי לא מזמן על ענייני האוכל עם הבחורה המקסימה שמפעילה את הצהרון של הדס, והיא אמרה לי דבר מעניין: שלמרות שילדים בגילה של הדס יכולים להפגין הרבה רוע, היא מעולם לא ראתה מישהו צוחק על מבנה הגוף או על הסירבול של הדס, ולדעתה זה בגלל שהדס לא מתנהגת כמו ילדה שמנה או מסורבלת. היא שמחה, בטוחה בעצמה, אנרגטית ואוהבת להשתתף במשחקי ספורט. "רחוקה מלהיות בטטה", אם לצטט את הצהרונית).

וספציפית לשאלות שלך: אני ממליצה בחום להגביל מנות מסוימות, אבל אף פעם לא להגביל רק את אלָה, אלא לנסח זאת כחוק כללי של הגן או הבית. נגיד, אם אלה מבקשת פרוסה שלישית של לזניה, אפשר לומר לה: "מהלזניה אנחנו אוכלים רק שתי מנות. אם את עדיין רעבה, את יכולה עכשיו לאכול עוד סלט או מרק". אם יידרש הסבר, נסו את "לגוף שלנו קשה לפרק כמות גדולה מהמזון הזה" או משהו דומה. כעיקרון, אם ההגבלה היא סבירה, לא צריכה להיות בעיה להפוך אותה להגבלה שחלה על כול הילדים (וזה מבחן טוב לסבירות של ההגבלה).

את שואלת איך להגביל בלי ליצור תחושה של חסר. קודם כל, צריך לנסות להגיע כמה שפחות למצבים שבהם צריך להציב לאלה את הגבולות הללו. אפשר לנסות להביא להקטנת כמויות בדרכים אחרות, כך שהיא עצמה תיזום את הפסקת האכילה. הקפידו לאכול בצלחות קטנות ולעודד את אלה לשתות מים לפני הארוחה, לאכול לאט, בנגיסות קטנות, וללעוס את המזון היטב. את יכולה לחשוב על משפטים או על משחקים שיעודדו אותה לעשות זאת, וחשוב גם לתת לה דוגמה אישית. חפשו גם דרכים להאריך את משך הארוחה, כך שהמוח יספיק לקבל את מסר השובע. אצלנו עובדים כל מיני מאכלים שמגרים "לשחק עם האוכל": ביצה רכה שלוקח זמן לקלף, ביצה קשה שהדס חותכת לעצמה בסכין פלסטיק ומוסיפה לסלט, ירקות חתוכים שעושים מהם פרצופים, דברים כאלה. אוכל בריא ודל שומן וקלוריות רצוי שיהיה מוגש בצלחת מרכזית וללא הגבלה; אוכל שעדיף לאכול במתינות עדיף לשים בצלחות אישיות, ולאפשר רק תוספת אחת.

את אומרת שאלה פשוט לא קמה כל עוד יש אוכל על השולחן. העובדה שהיא אוכלת כמויות מופרזות בזמן הזה מעידה שהיא אוכלת מהר, כמו הרבה ילדים עם נטייה לאכילת יתר. עד שאלה תלמד לאכול לאט יותר, אולי הגננת יכולה לפתות אותה בפעילות אחרת בזמן שהילדים האחרים מסיימים לאכול, למשל, להיות "העוזרת האישית" של הגננת בארגון הגן לפעילות שאחרי הארוחה?

< זהו, צריכה לקום לתינוקת >

שלום לכן,
אני זקוקה לעצות ורעיונות.
אלה (לצורך העניין) בת כמעט שלוש מסוגלת לאכול כמויות עצומות.
לשמחתי היא אוכלת הכל גם ירקות, פרי וסלטים מכל סוג כמעט. אנחנו מגישים ירקות קודם כל ורק אחכ חלבון ופחמימה אבל היא תאכל מכל מה שיש ותבקש עוד ועוד ועוד. חלבון היא תאכל עד שנגמר.
עכשיו זה עדין חינני ומתוק העגלגלות שלה אבל אני חוששת שהאכילה הזו יוצרת לה קיבה מאוד גדולה שתיצור בעיה בהמשך.

עד עכשיו דיברנו על זה (האיש ואני) רק ביננו ודאגנו כאמור לתגבר את הירקות (עכשיו נוסיף גם שתייה לפני הארוחה) ולהגיש במנות קטנות כך שתוספת לא תהווה בעיה. אנחנו מכינים את כל האוכל שלנו בבית ולא מטגנים בכלל כך שאין בעיה עם האוכל עצמו. לפני יומיים הגננת המקסימה שלה שאלה אותי בשיא העדינות אם אני רוצה להגביל את כמויות האוכל או להשאיר את המצב כמות שהוא. היא ספרה לי שכמות האוכל תלויה בתיאבון של שאר הילדים באותו היום כי היא פשוט לא קמה כל עוד יש אוכל על השולחן.
הודיתי לה ואמרתי לה שאני אחשוב על זה.
כאן אני צריכה את הרעיונות שלכן.

• איך להגביל בלי ליצור תחושה של חסר?
• איך לעשות את זה בלי לשתול לה רעיון שלילי לגבי עצמה/ גופה/ אופן אכילתה? בכל זאת מסביבה עוד חמישה ילדים שלא מגבילים אותם.
• מה בדיוק להגיד לה. אני רוצה לחשוב על מנטרה/ משפטים קבועים שהגננת והמטפלת יאמרו לה.
• אני רוצה לדבר עם הגננת והמטפלת לפני שאנחנו מתחילים ולמצוא דרך להגיע לכך שהגישה שלהן תהיה מאוד חיובית. גם אם הן יגידו את הדבר הנכון אבל ישדרו אחרת זה ייקלט.

למזלי יש לי עם מי לדבר הן שתיהן ישתפו פעולה בשמחה. בקיץ ישבתי עם הגננת על התפריט והיא שתפה פעולה ב 100% וזה משפחתון פרטי כך שהעלות של השינויים כולה עליה ובכל זאת היא הלכה איתי. הבעיה היא לא באיכות או בגיוון רק בכמויות.

כל רעיון הערה והארה יתקבלו בברכה@}

אני ממשיכה להתבונן ולחפש מה מביא לאכילת יתר ומה ממתן את האכילה. לדוגמה, גיליתי שאם אני חותכת בכל בוקר צלחת של פלחי תפוז ותפוח ופשוט מניחה אותה על השולחן, הדס נמנעת מלבקש מנה שנייה של חלב עם קורנפלקס. הכנסתי את זה לשגרת היום שלנו.

זה, בדיוק!
הלוואי שהייתה לי אמא כמוך...
בעצם, אפשר לבוא לגור אצלכם?
(אמא שלי הייתה מעירה שאני שמנה וממשיכה לטגן שניצלים ולהכין קוסקוס...)

איזה כייף שאת פה. צרת רבים היא לא חצי נחמה, אבל אולי רבע... יש בזה משהו... אז לא שאני שמחה שגם לילדות שלך דוחפים ממתקים אבל אני שמחה שאנחנו מזדהות יותר בגלל זה P-:

הם פשוט לא ראו בזה ממתק, או מה שיותר סביר, העדיפו לא לשנות את ההרגל הזה כל עוד לא שמעו דרישה מפורשת.

דווקא ההסבר הראשון נראה לי מאוד מתאים לבני הדור הזה. הם בטח חושבים שזה בריא, כי יש בזה סידן (בחלב).

חנוכה חג מזעזע מבחינה תזונתית. לא ברור לי ממתי סביבוני קרטון מלאים בממתקים נחותים הפכו לחלק מסמלי החג, אבל כל יום הן חוזרות עם אחד כזה הביתה, ועם דיווחים על סופגניות וממתקים שאכלו בגן / בבית הספר / בצהרון. אני אומרת לעצמי בלב "זה זמני, זה זמני, שחררי" אבל זה לא מצליח לי כל כך, מה גם שזו רק הקצנה של הצפת הממתקים שיש לנו גם בשגרה. בבית הספר מצד אחד כביכול מחנכים לתזונה בריאה, ומצד שני מחלקים להם ממתקים פעמיים בשבוע בערך, בכל פעם שרוצים לתת פרס או תמריץ, לנחם (אחרי מתן חיסון), או לציין אירוע. בכל יום שישי, 'ילד השבוע' מחלק עוגת שוקולד, וגם הילדים שיש להם יום הולדת. כשהם למדו את הצליל כָּ הם ציינו זאת בהכנת כדורי שוקולד, וכן הלאה. ובצהרון יש ילדים אחרים וגם הם מציינים את ימי ההולדת בחלוקת שקית גדולות של ממתקים זולים.
רוב האנשים סביבי רואים בהצפת הממתקים הזו משהו תמים, נחמד ולא מקומם, ואני מרגישה שרק אני אוכלת את הלב ונתפסת על ידי הסביבה כמחרבת שמחות. לפחות מצאנו איך להתגונן מפני כמויות הממתקים שמגיעות הביתה: כל הממתקים הולכים לקופסת פח גדולה (הבנות מתחלקות בממתקים שלהן), וממנה אפשר לאכול ממתק אחד ביום. זה עובר ככלל הגיוני ולא מכביד מדי.

אגב סבא וסבתא, לקחנו את חמי וחמותי לשיחה בנושא וניסינו לגייס אותם למלחמה במשקל העודף ("לגייס", להבדיל מ-"להתעקש" איתם, שאף פעם לא עבד). ניסינו לדבר בשפה שתשכנע אותם, על בעיה רפואית והנחיות מרופאים. זה עבד באופן חלקי. הם אוספים את הבנות בכל יום שישי בצהריים ומבלים איתן עד שעות הערב. ביקשנו להגביל את מספר פרוסות הפיצה שמותר לבנות לאכול (פיצה זה אחד המאכלים שלוחץ אצל הדס על איזה מתג של אכילה לא מרוסנת). חמותי אמרה שאם כך, היא תנצל את בוא החורף כדי להפסיק לקחת את הבנות לקניון ביום שישי, כי נוצרה התניה שקניון הולך עם פיצה, וקשה לה להגביל את כמות הפיצה. אני כמובן שמחתי. שתי ציפורים במכה אחת.
סיכמנו שהבנות אוכלות אצלם רק ממתק אחד (ביצת הפתעה). אחרי תקופה שבה חשבנו שהבקשה שלנו כובדה, התברר לנו בדרך אגב שחמי וחמותי קונים להן בקבוקי שוקו כשהן אוספים אותן (נוסף על ביצת ההפתעה). הם פשוט לא ראו בזה ממתק, או מה שיותר סביר, העדיפו לא לשנות את ההרגל הזה כל עוד לא שמעו דרישה מפורשת. חמותי מאוהבת במבנה הגוף העגלגל של הדס ולא רואה בו בעיה, ובאופן כללי היא מתקוממת מול כל הצבת גבולות לילדים, בכל תחום. טוב, לא ניכנס עכשיו לפסיכולוגיה שלה... מכל מקום, זה משחק מאוד עדין, מה לגיטימי לבקש מהם ומה מוגזם.

אני מרשה לעצמי להתנהג לא יפה להורים שלי ולחמי ולחמותי במובן הזה של להתעקש איתם לא להיסחף עם הממתקים. זה לא לגמרי עוזר כי הנה רק אתמול הם הביאו להם שקיק של מטבעות שוקולד, לכל ילד אחרי ארוחת חנוכה מפוצצת בשמן.
מה התחשק לי לעשות?לצרוח. אבל אז נשמתי עמוק, אמרתי לילדים שמאוחר, ונשמור את השוקולד למחר, כי ב21 בערב לא אוכלים שוקולד.
אני מגלה, שטוב שאין אוכל מיוחד לילדים. אני לא אומרת להם לאכול ירקות(אלא אם מתפלק לי מהפה) או שום דבר אחר. אני משתדלת לא להציץ להם בצלחות(זה קשה!!) לאכול כמה שיותר ירקות בעצמי . אחרי כל השנים האלו של מאבק באוכל שאינו בריא, אני שמה את החרב בצד ומעמיסה על הצלחת שלי חסה.

לגבי ג'ינס רחב-אולי אפשר לקנות במידה יותר גדולה ופשוט לקצר את האורך?קניתי בזמנו בזארה מכנסיים לילדים עם גומי פנימי כמו של מכנסי הריון, זה מאד נחמד לילדים

איך הקול השפוי שלך בא לי בזמן, עם כל טרפת הממתקים והמטוגנים של חנוכה.
למה? למה? למה? אמא שלי , עצמי ובשרי קונה להם את הסביבונים הענקיים האלה מלאי האשפה, ולאן שלא הולכים מגישים לנו סופגניות . הבכור דוקא צורך במתינות אבל הקטנים.... הפיונת ירדה במסיבה אחת על שתי ספגניות בלי להניד עפעף. המרכזי כמעט ואחר כך עוד ביקש ארוחת ערב . אני אומרת לעצמי בלב "זה זמני, זה זמני, שחררי" אבל זה לא מצליח לי כל כך. אני כאחוזת דיבוק חותכת ירקות ושמה על השולחן בכל מקום שאנחנו מתארחים בו (כמובן תוך אזהרה חמורה שאסור לילדים לגעת, כי זה עדיין עובד עליהם אפילו שהם מודעים למניפולציה). הלואי והאוכל בכל החגים היה שילוב של יומכיפור וטו' בשבט...
אבל חג שמח!!!

עוד קצת מקורותינו:
הדס עושה לא מעט פעילות גופנית ואוכלת די בריא. הגעתי למסקנה שלא כדאי לנסות להפוך את התפריט של הדס לבריא עוד יותר, מפני שהסביבה שלנו (בית הספר, השכנים, המשפחה המורחבת) מפוצצת בג'אנק, ויש גבול לכמה אפשר להתבדל בלי לשלם על כך מחירים במטבעות של מתח, תסכול ותחושת נבדלות.

התייעצתי עם רופאת הילדים ויחד מיקדנו את הבעיה בכמויות שהדס אוכלת. הכיוון שהיא הציעה היה להביא להקטנה הדרגתית של נפח הקיבה של הדס, כך שבהדרגה התיאבון שלה יקטן והכמויות יפחתו. הרופאה טענה שאצל ילדים אפשר לראות שינויים די מהירים בנפח הקיבה. היא הציעה להרגיל את כל בני המשפחה לשתות כוס מים לפני כל ארוחה, לאכול על צלחות קטנות ולהתמקד באוכל דל קלוריות וממלא כמו מרק וסלט (אלה ההצעות שאני זוכרת). הרופאה הציעה במפורש להגביל את מספר המנות שאפשר לקבל מאוכל שמן, גם בצהרון. היא הציעה להסביר להדס שלגוף שלנו קשה לפרק כל כך הרבה אוכל. באופן מפתיע ההסבר הזה היה די משכנע עד כה.

אני ממשיכה להתבונן ולחפש מה מביא לאכילת יתר ומה ממתן את האכילה. לדוגמה, גיליתי שאם אני חותכת בכל בוקר צלחת של פלחי תפוז ותפוח ופשוט מניחה אותה על השולחן, הדס נמנעת מלבקש מנה שנייה של חלב עם קורנפלקס. הכנסתי את זה לשגרת היום שלנו.

ועוד עיקרון אחרון שנראה לי מועיל: להגדיר יעדים אך ורק במונחים של הרגלים טובים, רצוי הרגלים על דרך החיוב ולא על דרך ההימנעות, כשבכל פעם מכניסים לשגרה רק עוד הרגל אחד: לשתות כוס מים לפני הארוחה, לאכול סלט מחמישה סוגי ירקות בארוחה, לעשות פעילות גופנית מסוימת בשעה קבועה או ביום קבוע בשבוע, וכן הלאה.