סיפור לידת הבית העצמתית של יאיר
ההריון הזה בא לי בהפתעה.
לא נסינו למנוע הריון ותכננו להתחיל למנוע כשהוסת תחזור.
כשמורי היה בן שנה (בדיוק!) מסתבר שבייצתי לראשונה (הוסת עדיין לא הגיעה מאז הלידה),
כי אחרי שבועיים כשהיה לי מעט דימום, ואמרתי לאריק: "הוסת הגיעה. מעכשיו צריך לשמור",
ראיתי שהדימום לא מתחזק והתחלתי לחשוב, אולי בכל זאת מדובר בדימום השתרשות, כפי שהיה לי בשני ההריונות הקודמים.
בדיקת הריון ביתית הראתה שאכן כך היה.
את ההריון עברתי בקושי ונסיונות לעכל את הבשורה,
מה שהצלחתי לעשות רק בלידה עצמה - ועל כך בהמשך.
רצינו ללא צל של ספק עוד ילד, אבל לכל הפחות שנה וחצי מאוחר יותר.
שני ההריונות הקודמים שלי הסתיימו 15 יום ו 6 ימים אחרי התאריך,
כך שציפיתי לאיחור.
לא היה תאריך משוער של ממש, כי הסתמכתי על זמן קיום היחסים עפ"י הזכרון ודימום ההשתרשות.
ועדיין - היה לי תאריך משוער שיצרתי לי.
בגלל שמורי נולד 4.800 ק"ג בלידה קלה יחסית ונהדרת,
לא חששתי מהגודל של התינוק,
אבל חששתי שהוא יהיה סכרתי.
לקראת סוף ההריון היה לי חשק מטורף למתוקים ופחמימות והיה קשה לשמור על דיאטה.
במקביל כל יום שעבר מתח את סבלנותי, ורציתי שההריון הזה יסתיים כבר ואזכה לפגוש את המתוק שבחר לבוא אלינו כך בהפתעה.
הלכתי לדיקור כל יום במשך כמה ימים, ולבסוף ילדתי 8 או 13 יום אחרי התאריך המשוער, תלוי על איזה תאריך מסתמכים.
בימים שלפני הלידה דברתי בטלפון ובצ'אט עם חברתי חמוטל, שהרגיעה אותי והיתה מקסימה כהרגלה.
ביום שלישי בערב הרגשתי כאבים בבטן התחתונה, כאבים שלא הזכירו לי כאבי מחזור, אלא כאבי עצירות.
לא היתה לי עצירות, אז שערתי שמדובר באיזו התפתחות ברחם, אבל לא הייתי בטוחה.
ביום רביעי חברתי דנה באה אלינו עם הבת שלה ובילינו כמה שעות יחד, שמתוכן במשך כשעה דנה שמרה על אלה ומורי ואפשרה לי שעה עם עצמי ועם העובר.
זה לא קרה בכלל בימים שלפני כן, והייתי זקוקה לזה נואשות.
עשיתי הליכה של כחצי שעה ואחר כך נכנסתי הביתה, עשיתי סיבובי אגן והתכנסתי בתוך עצמי. התחברתי לעובר שלי והזמנתי אותו לבוא, לצאת לעולם.
דמיינתי אותו יורד לאגן ומתברג, ואז ראיתי שיש שם מחסום, שהוא לא יכול להמשיך לרדת, והבנתי שזו העבודה שלי – לפתוח את המחסום הזה ולשחרר אותו לצאת.
חזרתי אליהם כמו חדשה ובשעות שלאחר מכן היתה לי התכווצות בבטן התחתונה כל שעה בערך.
עד הערב הזמן בין ההתכווצויות הלך וקטן עד כדי כל 10-15 דקות.
הלכתי בערב שוב לדיקור, ויצאתי משם עם התכווצויות כל 5-10 דקות.
שלחתי לדנה הודעת טקסט, שינסו לישון, כי יש מצב שהלידה תתחיל בקרוב.
הילדים כבר ישנו, אז עשיתי שוב הליכה של כחצי שעה ולאחריה סקס ובערך בחצות הלכנו לישון.
אריק ישן ואני שכבתי בסלון במשך שעתיים, מנמנמת בין ציר לציר ומתעוררת כשציר מגיע.
עדיין שכבתי בצירים, עד שבסביבות 2 וחצי בלילה הרגשתי שאני חייבת להיות בתנועה בזמן הציר.
אחרי כחצי שעה היו צירים תכופים יותר, כל 2 דקות בערך, אבל קצרים יותר, מקסימום 30 שניות.
בסביבות 3 החלטתי להתקשר לשיין, המיילדת.
היא הציעה לי לשתות כוס יין, כדי להגדיל את המרווחים בין הצירים ולגרום לצירים להיות יעילים ולא סתם כואבים.
לא יכולתי לחשוב אפילו על לשתות יין ופחדתי שאקיא.
החלטתי במקום זה להזמין את דנה, חברתי הנ”ל, שהציעה את תמיכתה בלידה.
דנה באה מחויכת, מרוגשת ומלאת אנרגיות טובות.
הרגשתי מיד שאני בידיים טובות.
היא הציעה לי מסאז'. התישבתי על שש כשאני נשענת על הכדור ודנה נתנה לי את המסאז' הכי טוב שקבלתי מימיי.
משהו לא מהעולם הזה.
בזמן הצירים היא לחצה לי על האגן ואמרה (גם בהמשך הלידה) שהיא ממש מרגישה את הראש של התינוק שם, מה שמאוד עזר לי בתהליך הלידה הזה.
הייתי בהרפייה מלאה והצירים נהיו מרווחים וארוכים יותר, והרגישו יעילים (עם התחלה, שיא וסוף).
שיין הגיעה לקראת 4 בבוקר ובדקה את דופק העובר והציעה לבדוק פתיחה.
היה לי ולה ברור שאין פתיחה רצינית, אבל הסכמתי. רציתי לשמוע מה היא מרגישה שם, ובעיקר אם מנח התינוק טוב, כי זה משהו שהטריד אותי במהלך הימים האחרונים (אחרי היסטוריה של עורף לאחור ומצג מצח אצל אלה).
שיין אמרה שהמנח מושלם, שיש פתיחה של בערך 3 ס"מ ושלתינוק יש הרבה שיער
כשהיא דברה על השיער שלו, פתאום נפל אסימון נוסף בתוכי, שיש שם תינוק! שמחכה ורוצה לבוא אליי ולאריק, אלה ומורי.
אחרי ששיין הגיעה, הרגשתי שאפשר להתחיל, אבל...
כל הזמן רץ לי בראש, לנסות לתת לילדים לישון עד 5-6 בבוקר ורק אז לשלוח אותם למאשה, שהיתה אמורה לשמור עליהם.
בהתאם הצירים המשיכו להגיע כל 4-5 דקות למשך כדקה.
בסביבות 5 התקשרתי לחברתי מאשה, שהגיעה תוך חצי שעה.
שיין היתה בינתיים בסלון (מה שנתן לי הרגשה, שזה בסדר שהיא באה מוקדם, היא מסתדרת לבד ומחכה בסבלנות) ודנה, מאשה ואני במטבח.
מורי התעורר בסביבות 6 ואתו אריק ואחרי הנקה הערתי את אלה. שניהם מאוד שמחו לראות את מאשה ודנה יחד אתנו במטבח והיתה אוירה נפלאה.
אחרי כחצי שעה של התעוררות וארגונים מאשה לקחה אותם אליה.
לקח לי די הרבה זמן להרגע, להבין שהילדים כבר לא בבית, שאפשר להתחיל,
כי במקביל השמש זרחה והיה המון אור בחוץ (היה יום אביבי מקסים!!!).
אחרי עוד מסאז'ים מופלאים ומרגיעים חשבתי לעשות סיבוב בחוץ, אבל מצד שני חששתי שהאור יפריע לי.
אריק היה כל כך נרגש ורצה להיות יעיל, שזה היה נפלא, אבל הרגשתי שגם קצת מלחיץ אותי.
אז בקשתי ממנו לקפוץ לסופר-פארם ולהביא משהו שהסתבר ששכחתי לקנות. הוא שמח לעזור.
דנה הציעה עליה וירידה במדרגות וכך עשיתי.
הצירים היו טובים, אבל עדיין לא תכופים או ארוכים יותר.
שיין יצאה רעבה
מהסלון בסביבות 8-9
וישבה אתנו בחדר העבודה, בו חפשתי לצפות בסרטוני לידה בין ציר לציר.
אחרי שיחה נעימה (בה הרגשתי ששיין ודנה יהיו צוות מעולה כפי שחשבתי) וצפיה בחלקים מסרטונים, היא הציעה שנעשה סיבוב בחוץ למרות האור.
בדיעבד הבנתי, שנסיתי להמנע מהסיבוב הזה, כי הוא זה שהגביר את עצמת, תכיפות ויעילות הצירים (הבחנתי בזה כשעמדתי. כשישבתי על הכדור בהמתנה לציר הוא הגיע יותר מאוחר מאשר כשעמדתי כדי לקחת משהו או ללכת לחדר אחר), ולמעשה חששתי כל כך מהלידה, שפשוט נסיתי להמנע מלעודד אותה.
יצאנו ואריק בדיוק חזר. זמן מעולה לקדם עניינים.
מיד כשהתחלנו ללכת, דנה ואני, הצירים הגיעו בערך כל 2 דקות והיו הרבה יותר ארוכים וחזקים. התחלתי לנהום בשיא הציר ולא רק לנשוף בחזקה, מה שסימן לנו שבאמת העניינים מתקדמים.
חזרנו הביתה ואחרי 2 דקות כשהגיע ציר, שיין הביעה שמחה על ההתקדמות.
לא יודעת אחרי כמה זמן, התחלתי כבר לשאוג "בקטנה" בשיא של כל ציר, ושיין עודדה אותי ואמרה, שכאלה צירים עוד לא היו עד עכשיו ושיש התקדמות.
ישבתי על הכדור בין הצירים, בסמוך לספה עליה דנה ישבה.
דנה הראתה לאריק איך ללחוץ לי על האגן בזמן הציר וזה היה מעולה, כי הוא רצה לעזור ולא כל כך ידע איך. כך גם דנה היתה פנויה להצמיד לי בקבוק חם לבטן התחתונה, כפי שבקשתי.
בזמן הצירים נעמדתי ונשענתי על המשענת של הספה, כשדנה מתחתיי מחזיקה את הבקבוק החם ואריק מאחוריי, לוחץ על האגן.
נהמתי, שאגתי בשיא ושוב נהמתי והתנשפתי עם כל ציר.
בין הצירים לקחתי לעצמי את הזמן היקר הזה והרגשתי, שיחד עם זה שהתקדמות הלידה משמחת אותי, היא גם מרתיעה אותי בעצם, כי אני חוששת משלב הלחיצות ועדיין לא מרגישה מוכנה לבואו של התינוק.
עצמתי את העיניים תוך כדי סיבובי אגן, הרפיתי את שרירי הפנים והלוע והתכנסתי בתוך עצמי.
התחברתי לעובר ועשיתי לעצמי דמיון מודרך (או שנכון יותר לכנות את זה מדיטציה?). ראיתי אותו שוכב שם בתנוחה מושלמת, יורד לאט לאט בתעלת הלידה שנפתחת ונפתחת ואותי בצד השני, בידיים פתוחות מחכה לקבל אותו. באהבה. כפי שיצרתי אותו יחד עם אריק באהבה גדולה.
ברגע שראיתי בדמיוני את עצמי נפתחת, מאפשרת לו לעבור בתעלת הלידה ולצאת לזרועותיי,
הגוף שלי התחיל להנהן. סיבובי האגן הפכו לניעות קדימה ואחורה והראש שלי הנהן קלות מעצמו. זה היה חזק ועצמתי. משהו שלא חוויתי מעולם לפני כן.
עם ההנהון (האישור, כביכול), הגיע הציר.
קמתי וקבלתי את תמיכתם של אריק ודנה.
ובין ציר לציר – שוב ההתכנסות הזו בעצמי עד להנהון והגעת הציר הבא.
העובדה שהצלחתי לעצום את העיניים, להיות רפויה להתכנס לחלוטין בתוך עצמי הוכיחה לי, שהאנשים שהיו אתי, אריק, דנה ושיין, היו הבחירה האולטימטיבית עבורי.
בחברת אנשים אחרים, גם כאלה שאני אוהבת, סביר להניח שהייתי מאוד מתקשה להתנתק ככה בנוכחותם.
מדי פעם, כשנשפתי שמעתי את דנה נושפת גם היא, נושמת עמוק יחד אתי, מה שחזק את הרוגע שהיה בי.
בין לבין דנה פנקה אותי בעוד מסאז' בגב ובפנים/ראש והניחה לי לבקשתי מגבת לחה על הפנים.
עדיין פחדתי משלב הלחיצות, אבל עם כל ציר ומדיטציה לאחריו קבלתי את העובדה שזה הזמן הנכון והמתאים לכך ושכך יהיה והצלחתי לזרום עם הגוף שלי יותר ולקבל את התהליך שהוא עובר.
בזמן המדיטציה העובר זז, והרגשתי שזה מין סוג של אישור מצדו, שיהיה בסדר, אנחנו צוות ונעבור את זה כמו גדולים!
הלחיצות לא אחרו להגיע, עוד לפני שפקעו המים...
לקראת הגעתן שיין ראתה שאני מתחילה להיות מותשת ומפוחדת. היא התקרבה אלי, הסתכלה לי עמוק בעיניים ועודדה אותי שזה השלב הכי קשה, אבל קצר ואני מאוד קרובה לסוף.
אני זוכרת שהסתכלתי עליה ושאבתי אנרגיה מתוך המבט מלא ההכלה והבטחון שלה.
שיין הציעה לי לרדת לעמידת שש, גם קצת לפני הלחיצות, אבל משום מה העדפתי לעמוד. הרגשתי ככה שיש לי יותר אפשרות תנועה לסיבובי האגן וה"ריקודים" שעשיתי בזמן הצירים.
אבל כשהגיעו הלחיצות, באופן אינטואיטיבי זרקתי את עצמי על המזרן לעמידת שש כשאני נשענת על הספה.
זהו. קבלתי סופית את העובדה שהתינוק שלי מגיע, שאהיה מעכשיו אמא לשלושה.
הראש יצא תוך כדי שאגה-צרחה שלי (הגרון שרף לי עוד כמה שעות אחרי הלידה...), שמייד לאחריה שמעתי את שיין אומרת לאריק לזוז. הבנתי שיש לשיין קצת יותר עבודה משהיא חשבה. לא חשבתי שמשהו לא בסדר. שמעתי בקולה של שיין, שהכל תחת שליטה.
היא בקשה ממני ללחוץ ממש כמה שיותר והבנתי שיש צורך שהתינוק יצא מהר.
מיד כשהוא יצא הוא בכה והועבר אליי, קדימה, חם ומתוק ומקסים (ומייד הוא גם חרבן
).
אחר כך היא ספרה, שחבל הטבור היה כרוך פעמיים סביב הצוואר שלו והיא לא הצליחה להתיר אותו, כי הוא היה מתוח וכרוך עוד פעם אחת סביב הגוף.
היא טיפה משכה אותו כשלחצתי את הכתפיים החוצה, כולי מלאה בחרדות מהכתפיים האלה, שפחדתי כל סוף ההריון שיתקעו בגלל סכרת, שואגת-צורחת: “שיייייייייין! מה זה??????!!!!! כואאאאאאאב!", כאילו רציתי לקבל ממנה אישור שזה בסדר.
נשכבתי ליד התינוק שלי, החמים, היפהפה, הבוכה, היונק, המבורך, שיביא עוד הרבה אור וברכה למשפחה שלנו והתאהבתי בו אהבה שקשה לתאר במלים.
השליה יצאה גדולה ומושלמת, ושיין הראתה לי, שהיה שם בעצם עוד תאום שהפסיק להתפתח ממש בשבועות הראשונים להריון.
היה מדהים לראות ולדעת את זה.
אם הייתי עושה א.ס. בשבוע 5, סביר להניח שהייתי יודעת, שהיו לי תאומים.
טוב שלא ידעתי... והיה נעים ומעניין לגלות אחרי הלידה.
שיין בדקה אותי ולא היו קרעים. הכל היה תקין. היא טפלה בי ובתינוק במסירות ובאהבה, האכילה אותי ונתנה לי לשתות, נקתה וסדרה.
אחרי כשעה וחצי השליה הפסיקה את פעולתה ואז יאיר היה על אריק, שלא הצליח לחתוך את חבל הטבור ביד אחת, אז נתן לי את הכבוד. זה היה מרגש מאוד עבורי!
אריק הקפיץ את דנה לתחנת האוטובוס ואחרי זמן מה שיין הלכה ונשארנו שלושתינו לזמן קסום יחד.
בסביבות 3 וחצי הגיעה הרופאה, דר' דבי זמיר, אשה נדירה באופיה, מתיקותה ומקצועיותה, שהתנדבה לבוא בשמחה לבדוק את יאיר. היא היתה נפלאה ונעימה ויאיר כמעט ולא התלונן.
בסביבות 4 אחה"צ חברתי לילך (שכנה של מאשה) החזירה את הילדים הביתה והבית התמלא עוד יותר אור ושמחה. זהו. אנחנו משפחה בת 5 נפשות, עם 3 ילדים אהובים ומקסימים.
יאיר לא יכול היה לבחור תאריך יפה מזה: 3.3.11 (שימו לב! ילד שלישי!), ויום יפה מזה (בין הצירים, בזמן המדיטציה, שמעתי את השקט ואת ציוץ הצפורים מחוץ לחלון. זה היה מקסים!) ואפילו הגדיל לעשות ונולד בשעה 11:31!!!
אבל התזמון שלו היה אפילו עוד יותר מושלם, כי דר' דבי זמיר אמרה לנו בהתרגשות, שהיא חשבה עלינו הרבה בימים האחרונים, ושהיא בעצם בדרכה לעין גדי, וכמה נפלא שהיא הספיקה לבוא לפני החופשה.
ויותר מזה – הימים שלפני הלידה היו לא פשוטים מבחינת דנה. בן הזוג שלה היה חולה מאוד (מה שאומר שהוא לא היה יכול לשמור על הבת שלהם בזמן הלידה) ואחר כך היתה לו הרצאה חשובה להכין ולהעביר ביום רביעי, כך שיאיר שלי החכם ידע עד מתי לחכות, ובדיוק כשדנה התפנתה, העניינים התחילו לזוז.
יאיר האיר לי את דרכי להפוך לאמא לשלושה.
ובעיקר תוך כדי הלידה הוציא אותי מאפלת החששות והנסיון להשיג שליטה בחיים לאור שכולו קבלה, שמחה ואהבה גדולות.
יש לי תחושה חזקה שהוא יאיר לי, למשפחה שלנו ולהרבה אנשים שיפגוש בחייו את דרכם.
ספרתי לאחי הצעיר מה שמו של התינוק, והוא אמר שלאשה שהוא עובד אתה יש ילד שקוראים לו יאיר, ושהיא אומרת, שכשהוא יצא, הוא משך בחוט והדליק את האור בתוכה, לתמיד.
מאוד הזדהיתי עם הדימוי הזה, בעיקר לאור העובדה שחבל הטבור היה כרוך כך מתוח סביב יאיר.
לעולם לא אוכל להודות מספיק ליאיר המקסים, שבחר בנו כמשפחה ושהאיר לי את דרכי,
לאריק על הפתיחות, האהבה, הכבוד, התמיכה והאמונה בי,
לדנה ולשיין על האהבה, התמיכה והאמונה ללא גבולות בי ובתינוק שלי,
לענת המדקרת על האמונה בי, על הנכונות לעזור ולקבל אותי בכל יום ושעה שרציתי, על השיחות המרגיעות ועל הדיקור הנפלא והמקצועי.
למאשה וללילך על ההקשבה והעזרה במהלך ההריון ועל העזרה עם אלה ומורי במהלך הלידה.
אין ספק שבורכתי בקשר שלי עם כל אחד מהאנשים הנדירים והאצילים האלה.
סיפור הלידה מנקודת מבטה של דנה (מאת דנה)
הסיפור, מבחינתי, מתחיל עוד לפני הלידה.
יפעת ואני הכרנו והפכנו להיות חברות רק כמה חודשים לפני הלידה, אבל החיבור היה מיידי. גם הבנות שלנו הסתדרו מצויין, ומורי החמוד התאהב קשות בבת שלי, נעמה.
מועד הלידה התקרב ומאד רציתי לקחת חלק, אבל ידעתי שללידה לא אוכל להגיע כי אין לי רכב ואנחנו גרות במרחק נסיעה זו מזו. יפעת סיפרה לי על הדולות שהיא ראיינה, ושהיא לא מרגישה שלמה עם אף אחת, והצטערתי לשמוע. מועד הלידה התקרב וערב אחד נפל לי האסימון שאני בעצם יכולה לקחת מונית בליל הלידה ושאוכל להגיע. סיפרתי ליפעת על הרעיון והיא שמחה נורא. ביקשתי ממנה שבכל זאת יהיה לה גיבוי אם מאיזו שהיא סיבה לא אוכל לבוא.
הימים חלפו ומועד הלידה עבר ולא נראה שיפעת עומדת ללדת. חטפנו גל שפעת משפחתי, שניטרל אותי ואת עמית, בן זוגי, וכל לילה שעבר שמחתי שיפעת עדין לא ילדה כי ידעתי שלא הייתי יכולה להגיע. ביום חמישי (שבוע לפני הלידה) הלכתי למדקרת שלי, וביננו התפתחה שיחה על טאי צ'י. בין השאר היא שאלה אם טאי צ'י טוב להריון ועניתי שזה מצוין, כי יש המון עבודה של האגן. היא אמרה שאולי היא תפנה אלי מישהי בהריון. כעבור כשעתיים, כשחזרתי הביתה, קיבלתי טלפון משעשע מיפעת, שמסתבר שהיתה אצל אותה מדקרת שעה אחריי.. היא אמרה שהיא המליצה לה על מורה לטאי צי מרחובות, ושיפעת כמובן התגלגלה מצחוק והסבירה לה שאנחנו חברות. יפעת שאלה אם באמת אוכל לעזור לה לזרז את הלידה. השאלה קצת הביכה אותי. לא ידעתי אם אוכל לעזור בזירוז כי לא עשיתי שום דבר דומה אי פעם, אבל קבענו שנפגש ושנראה מה אפשר לעשות.
אני מספרת את ההקדמה הזו, כי בעצם אני מרגישה שנקראתי לעזרה בלידה עוד לפני שהיא התחילה. הסיפור המשעשע עם המדקרת היה חשוב עבורי כי הבנתי שלידה לא מתחילה עם הצירים, אלא הרבה לפני. זה הבהיר לי הרבה דברים לגבי הלידה ולגבי המקום שלי בה.
הצלחנו להפגש רק ביום שני שבוע אחרי כן. הראיתי ליפעת סיבובי אגן, וכיצד להתחבר עם האדמה ולהזרים ולקבל ממנה כח. דיברנו על מדיטציה ודמיון מודרך. בכל הזמן הזה יפעת הביעה המון חששות, מלידות קודמות, מן העתיד הלא ברור... הרגשתי שמה שעוצר אותה אלו הפחדים. למחרת גם דיברנו בטלפון ושוב הפחדים היו נוכחים בעצמה. דיברנו על הכלי של דמיון מודרך וכמה הוא חזק. יפעת נזכרה שדמיון מודרך עזר לה מאד בהיפוך העובר ממצג עכוז ושהיא יודעת שזה יעזור, אבל אין לה זמן לעצמה עם כל טרדות היומיום. קבענו להפגש שוב למחרת ושאני אהיה עם הילדים בזמן שהיא עושה הליכה ודמיון מודרך.
יום רביעי היה יום אביבי נהדר ונשארתי עם הילדים במגרש המשחקים בזמן שיפעת יצאה להליכה. אחרי כשעה חזרה עם אור בעינים. היא סיפרה לי שההליכה עשתה לה טוב, ושלאחריה היא בפעם הראשונה ניסתה לתקשר עם העובר, ולדמיין אותו יורד בתעלת הלידה. היא תארה שהיא ראתה שם משהו חסום ושהיא יודעת שהיא צריכה לעבוד על שחרור החסימה. שתינו הרגשנו שזהו - זה זה. זו העבודה. חזרתי הביתה עם ידיעה שזה יגיע ממש בקרוב.
בבית קיבלתי טלפון זועם מלקוח, והתברר לי שטעיתי בהערכת לוחות זמנים. נתבקשתי להכין עד למחרת התקנה של מוצר, וזה הלחיץ אותי מאד. במקביל קיבלתי אס.אמ.אס מיפעת שהיא חושבת שזה יהיה הלילה ושאלך לישון... במקום לישון עבדתי על ההתקנה וכמובן ששום דבר לא הלך.. בסביבות חצות הלכתי לישון והיה לי מאד קשה להרדם. החלטתי שלא משנה מה יהיה, אלך ללידה, ואתמודד עם התוצאות אחר כך. היה לי ברור מה סדר העדיפויות.
בסביבות 02:30 בלילה קיבלתי טלפון מיפעת שביקשה שאגיע. התלבשתי והזמנתי מונית והשארתי את נעמה ועמית ישנים. הנהג חקר אותי לאן אני נוסעת וסיפרתי שאני נוסעת ללידה של חברה. הוא היה מאד סקרן ושאל על לידות בית, ואם זה לא מפחיד.. וכשנכנסתי לתיאורים הוא העביר נושא ואמר "ברוך שלא עשני אשה".. בשעה 3:33 נכנסנו בשער הקיבוץ. התאריך היה ה 3.3.11 (ואפילו המונה היה על תעריף 3) וזה מאד ריגש אותי. הרגשתי שהולך להיות יום מיוחד.
כשהגעתי מצאתי בית שקט ואת יפעת מרוגשת ומעט על קוצים. הצירים היו עדיין חלשים ויפעת יכלה לדבר תוך כדי. קצת קשקשנו וקצת סידרנו את הבית. החלטנו להחשיך מעט, שאעשה לה קצת מסאג' ואתמוך בה בזמן הצירים. יפעת הסכימה בשמחה ונעמדה על שש נתמכת על הכדור. הרגשתי שהמסאג' מאד מרכך אותה ומכניס אותה לעולם פנימי. בכל פעם שהיה ציר היא התרוממה להסתכל על השעון, ואני לחצתי על האגן. ככה העברנו כשעה קסומה, כשכל ציר נעשה חזק מקודמו. בשקט, בלי מילים. רק מגע. גיליתי שהרבה יותר נעים לי לא להסתכל על השעון, ושאפשר להרגיש את עצמת ואיכות הצירים באמצעות מגע, וקשב לנשימות. בכל ציר הרגשתי את בעיטות העובר וזה היה מאד מרגש. השעה הזו היתה מיוחדת וחשובה לי כי למדתי דרך הידיים למה יפעת מגיבה הכי טוב. הרגשתי שאם היינו ממשיכות ככה ללא הפרעה, תוך כמה שעות ספורות היינו מגיעים לשלב יציאת התינוק.
לקראת חמש הגיעה שיין המיילדת, והשקט שהיה קודם קצת הופר. שיין התחילה לפרוש את ציוד הלידה, ובדקה את הפתיחה. נדמה שהצירים שקודם התחזקו קצת נעלמו והיה ברור ששינוי האווירה גרם קצת להפוגה. גם אריק התעורר, ונהיה אור בחוץ. מהצד שמעתי את שיין שואלת את יפעת על ליווי הלידה, ואם הדולה יכולה לבוא, ושמעתי את יפעת עונה שאני פה ושאין צורך לקרוא לדולה. קצת התלבטתי אם לערב את יפעת בלבטים שלי ובהתחייבות שלי לעבודה. ידעתי שיש לה הרבה להתמודד גם ככה ולא רציתי להוסיף עוד מטען. החלטתי שאשאל בעדינות אם תוכל לוודא שיש לי גיבוי כי אם הלידה תתארך אולי לא אוכל להשאר, וסיפרתי לה שיש לי לקוח שמחכה היום לתשובה. ראיתי שהשאלה שלי קצת הרתיעה אותה. היא התקשרה לדולה מהלידה הקודמת שאמרה לה שלא תוכל לבוא.
ביקשתי מיפעת חיבור לאינטרנט ואמרתי לה שאני אנסה להוריד את הלקוח מהגב שלי ואז אוכל להתפנות רגשית ללידה. בזמן ששלחתי כמה אימיילים הגיעה מאשה המקסימה שהכניסה מצב רוח טוב לכולם. גם הילדים התעוררו וישבנו כולנו במטבח לפטפט ולהתעורר בנחת. מדי פעם חזרתי למחשב לחשוב על ניסוחי אימיילים. כבר היה 7 בבוקר, והופתעתי לקבל תשובה במייל (הלקוחות מגרמניה..), והתשובה הרגיעה אותי. קניתי לי כמה שעות רגועות, מספיק זמן להשאר בנחת ללידה. הרגעתי גם את יפעת ואמרתי לה שהכל בסדר, אני נשארת.
אחרי שהילדים הלכו עם מאשה, שוב השתנתה האווירה. כולם היו קצת על קוצים, אריק לא ידע איך לעזור, ושיין ישנה בחדר. קצת איבדנו מיקוד ולא ידענו מה לעשות. ראיתי שהאור ממש מפריע ליפעת, אבל מצד שני היה ברור שמאד הוקל לה שהילדים יצאו ושהבית ריק. יפעת שלחה את אריק לקנות בקבוק חם, ושוב נשארנו רק שתינו. היא הציעה שנצא לסיבוב הליכה, אבל אני חששתי שהאור יפריע. החלטנו לנסות לשחזר את מה שהצליח קודם ולעסות מסאג' על הכדור, אבל קשה היה לשחזר את הרוגע שהושג אז. הצעתי לעלות ולרדת מדרגות ויפעת התנשפה במרץ אבל גם קצת התעייפה. היא הלכה להתקלח וחזרה רעננה.
בזמן שיפעת התקלחה היה לי זמן לחשוב עם עצמי, והרגשתי שאולי אני מתערבת מדי ומציעה ליפעת דברים שעבדו לי בלידה שלי, אבל לא בהכרח טובים לה. החלטתי לא להתערב ולזרום עם מה שיפעת מציעה. בראש עברו לי שתי מילים שהמשיכו להתנגן לי בראש לכל אורך הלידה: “לאפשר" ו"לתמוך". איש חכם מאד לימד אותי את זה ובלבי הודיתי לו.
הלכנו למחשב ויפעת חיפשה סרטי לידה, להתעודד. בנתיים, שיין התעוררה וישבנו שלושתינו ודיברנו על לידות בית. זו היתה שיחה מאד נעימה והרגשתי שאני מתחברת לשיין, ואהבתי את הסמכותיות השקטה שלה. היא הציעה שנצא לסיבוב הליכה ושלא נתרגש מהאור בחוץ. "את כבר לא תלדי בלילה, וזה בסדר. יש יום מקסים בחוץ. " היא אמרה, וזה נסך בשתינו בטחון.
יצאנו לסיבוב. אריק בדיוק חזר, נרגש, ונכנס הביתה. האור באמת לא הפריע, אבל האנשים שהסתובבו ברחוב הפריעו ליפעת, וחיפשנו מסלול עם מעט אנשים. הצירים התחזקו באופן משמעותי ויפעת החלה לנהום בכל ציר. גיליתי שכדי לתמוך בצירים בעמידה אני חייבת לעמוד על משהו גבוה, וזה שעשע אותנו. חזרנו מעודדות מאד, וגם שיין התרגשה מההתפתחויות. הכנו את הסלון להיות חדר לידה. הראיתי לאריק איך לתמוך ביפעת ואיך ללחוץ חזק בגב. אני לא יודעת למה, אבל זה היה לי מאד חשוב שהוא יקח חלק פעיל.
מהשלב הזה, הפכנו להיות צוות. כולנו. היתה תחושה שכולנו יולדים יחד עם יפעת. בכל ציר יפעת נעמדה מול הקיר, אריק נתן לה תמיכה בגב, ואני החזקתי בקבוק חם בבטן התחתונה. שיין ישבה מולנו והנוכחות שלה נסכה בטחון. בסוף כל ציר יפעת התיישבה על הכדור, לנוח. בין הצירים עשיתי ליפעת מסאג' והרגשתי איך הגוף מתרכך ונרגע. זה היה כמו אוויר לנשימה בשבילה, אז לא הפסקתי. נראה היה שיפעת מחפשת כוחות להמשיך. היו מספר צירים שהיא "חזרה" מהם עם מבט פרוע בעינים. באיזה שהוא שלב, אחרי מספר צירים חזקים, יפעת החלה להתכנס פנימה בתוך עצמה. ראו שהיא בתוך מדיטציה עמוקה. כשראיתי את זה קורה אז התיישבתי לידה ונשמתי יחד איתה. לא רציתי להפריע עם מגע. אפשר היה ממש להרגיש שהמדיטציה הזו נתנה לה כוחות חדשים, ושהיא יותר בשליטה. לפני כל ציר יפעת הנהנה עם הראש ונעמדה לקבל את הציר, נהמה ואמרה "בוא בוא". כל ציר היה יותר חזק מהשני, וראו את זה בתנועות הגוף ובקולות.
אחרי זמן מה, המרווח בין הצירים נהיה יותר גדול, ותהיתי ביני לבין עצמי אם זו ההפסקה שלפני שלב המעבר. ריח של מי שפיר התפשט באוויר החדר, למרות שמי השפיר עדיין לא ירדו. לא ידעתי אם אני היחידה ששמה לב לזה אבל לא שאלתי כי לא רציתי לערב דיבור בהתכנסות המדיטטיבית הזו של כולנו. במקביל יפעת הזיעה מאד, ונראה שהיא איבדה מיקוד ומחפשת בעינים תנוחה חדשה או משהו להאחז בו. הצירים הפכו תכופים מאד וארוכים, ואפילו הרגשתי שהגוף נעצר מדי פעם ללחוץ. שיין התקרבה אל יפעת, ומיד יפעת הגיבה בצעקה "לא". שיין הרגיעה אותה שהיא לא עושה כלום ורק נעמדה קרוב והסתכלה לה ישר בעינים ואמרה "זה השלב הכי קשה, אבל גם הכי קצר”. ממש ראו איך יפעת שואבת כוחות מהמילים האלה וממשיכה. שיין הציעה תנוחה אחרת כי את כל הצירים יפעת העבירה בעמידה והיא מאד התעייפה. יפעת סרבה לשינוי תנוחה, ונראה היה שהיא חוששת משינוי. אבל כשהתחילו צירי הלחץ החזקים, היא פשוט התיישבה בתנוחת שש על המזרון ונשענה על הספה.
שיין נעמדה קרוב, ושוב יפעת צעקה "לא". שיין הרגיעה אותה שהיא לא נוגעת בה ושאם היא רוצה היא תתרחק. יפעת הסכימה שהיא תשאר לקבל את התינוק. אחרי עוד ציר ראו את הראש, שהיה סגול, ושיין ביקשה בקול סמכותי שאריק יזוז ויפנה לה מקום. שמעתי את יפעת צועקת תוך כדי ציר "מה זה?” מי השפיר יצאו החוצה, צלולים, ואחריהם שיין שלפה את התינוק. הוא מייד צעק את צעקתו הראשונה, ופלט נוזלים. חבל הטבור היה כרוך סביבו מספר פעמים ושיין שחררה אותו והעבירה אותו מייד ליפעת. קצת נבהלתי כי הרגשתי שהיתה שם דחיפות מסוימת. אבל בכי התינוק היה מרגיע. מייד יפעת נתנה לו לינוק ונשכבה על המזרון. זה היה המחזה הכי מרגש שראיתי אי פעם. החיבור הזה. יפעת פשוט קרנה מאושר. היתה אווירה מדהימה, אני חושבת שכולנו הרגשנו התרגשות עילאית.
יצאתי לסדר ולשטוף את השטיח ובבת אחת הרגשתי עייפות שלא הרגשתי בכלל קודם. החלפתי כמה מילים עם שיין ושתינו שמחנו שהיתה לידה כל כך טובה.היא הודתה לי על הליווי וזה מאד ריגש אותי. בשיחת טלפון עם עמית התברר לי שהם ערים שניהם משלוש וחצי בבוקר, כאילו רצו בדרכם להיות שותפים... הרגשתי דחיפות לחזור הביתה. נשארתי עוד קצת ונפרדתי מיפעת ומיאיר. יאיר הקרין שלווה גדולה. נדמה שהכניסה הנעימה לעולם עשתה לו טוב, הוא ינק בשמחה והביט סקרן ואוהב ביפעת. אחרי כן אריק הסיע אותי לתחנת אוטובוס. המפגש עם העולם החיצון נדמה לי הזוי. רציתי לצעוק לכל החיילים בתחנה ולספר להם איזו חוויה מדהימה עברתי. התקשיתי לעבור חזרה לסדר היום. האנרגיות הטובות המשיכו לשטוף אותי עוד למשך כמה ימים, ונותרה בי ההרגשה שזו היתה חוויה של בונדינג חזק של כולנו.
תודה ליפעת, ליאיר, לאריק ולשיין על הנכונות לשתף אותי בחוויה האינטימית והמרגשת הזו. זו בהחלט חוויה של פעם בחיים, שהוציאה עוצמות מכולנו, בדרכים שלא ניתן לתאר במילים.