מנסה להחזיר את הדף למה חדש? תובנות בנושא מישהי?

טושו - אה, בוודאי, לכי על זה. בטוח יותר ידידותי מהלימודים שלי, שהם ידידותיים מאוד...

שגית, תודה על העצות והעידוד.
אני מתחילה את הקורס למדריכות הנקה של המרכז הישראלי לחינוך ללידה.
נראה לי שזאת תהיה סביבה תומכת...

שגית, נועה - הסיפורים שלכן באמת נותנים השראה.
הייתי שמחה להקים עסק משלי, בקטן מהבית (בתור התחלה), או ללמוד יום בשבוע. אבל אני עדיין מתבשלת בהחלטה באיזה כיוון להשקיע את המשאבים שלי (זמן, כוח וכסףףףףףף).

לגבי עבודה - הודעתי לבוס שלי שאני לא חוזרת למשרה מלאה. האם אני שלמה עם ההחלטה? לא.
אבל אני שמחה שחתכתי. הייתי צריכה כבר להכריע.
עכשיו אני מתלבטת לגבי 1/2 משרה.

שגית, קפצתי לדף הבית שלך, וראיתי את התמונה המקסימה!

טושו - סה"כ, די כיף ללמוד יחד. התחלנו ללמוד בגיל 6 שבועות. כמה שיותר מוקדם, יותר נוח. היום הראשון היה קשה מכיוון שהיא היתה בקפיצת גדילה. אני לא רושמת כלום בשיעורים. אם מחלקים דפים, אני אוספת, ובסוף הסמסטר מצלמת. אצלנו (רופין) הכל באינטרנט, כך שניתן להוריד סיכומי שיעור ומצגות בבית, וזה נוח מאוד. אני לומדת 4.5 שעות נטו. 3 שעות נסיעה ויש גם הפסקות באמצע. אנו יוצאות ב 6:30 מהבית וחוזרות ב 16:30
אנחנו מקבלות יחס מופלא (לא לעמוד בתור במזכירות/קפיטריה/ספריה). כל הלומדים/לומדות עושים לה פוצ'י מוצ'י כל הזמן ואפילו המרצים אוהבים אותה.
בהרצאות היא שקטה. או יונקת, או ישנה או מדברת אם הבכי ממשיך יותר מכמה שניות, אני יוצאת להרגיע כדי לא להפריע לכולם.
אני יושבת תמיד בסוף הכיתהכדי שאם צריך להרגיע בתנועה, אוכל לזוז כשהיא במנשא.
כמובן, אגב, שהיא עם מנשא ולא עם עגלה.

מה תלמדי? זה חשוב מאוד מכיוון שחברה שעושה תואר שני במנע"ס (גילה, ככה כותבים?) אומרת שעבורה זה היה בלתי אפשרי מכיוון שהסטודנטים והמרצים לא שיתפו פעולה. אני לומדת בקורסים של פסיכולוגיה ואין לי בעיה מצד המרצים והסטודנטים (בעיקר סטודנטיות).

מירב,
כשנתיים לפני ההריון ידעתי שיום אחד אפרוש מהענף בו אני עובדת.
ההריון והמעבר לצפון חידדו את העניין. והלידה הבהירה לי סופית שאני לעולם יותר לא אפיק פרסומות מטופשות.וכך פרשתי לי מקריירה די מכובדת.
ודווקא בתקופה הזאת בבית עם כל ההריון והלידה נפל לי פתאום האסימון לגבי מה אני רוצה לעשות עם חיי, וסוף סוף אני רוצה ללמוד - ומשהו שבאמת מעניין אותי.
זה מה שקרה אצלי.
אני חושבת שצריך להתייחס לתקופה הזאת כאל מתנה. כמה פעמים עוד יזדמן לנו בחיים לעשות פסק זמן מהכל, להיות בבית, לקרוא, לעשות חשבון נפש...
נכון שאני מתארת את זה כאילו אין תינוק ברקע, אבל בכל זאת...

שגית,
איך זה ללמוד איתה? בת כמה היא? כמה שעות את לומדת? איך היא בהרצאות?
אשמח לפרטים, כי למרות שמחר אני נרשמת אני מעט חוששת מאיך זה יהיה. וגם איך זה יהיה מבחינתי ללמוד פתאום אחרי כל כך הרבה שנים, ועוד עם תינוק. אשמח לקבל טיפים.

נועה,
נראה לי שלזה בדיוק התכוונה המשוררת...

כשמרים נולדה היתה לי עבודה מלהיבה, של עורכת עיתון עצמאית שמאד מאד אני אוהבת והשקעתי בה הרבה. לא יכולתי בכלל לחשוב על לעזוב את העבודה ולהישאר בבית. המזל היה שמאחר והעסק הוא שלי ושל בעלי, פשוט העמדנו לול במשרד ובמשך שבעה חודשים היא היתה איתנו. זה לא אישאלי והרגשתי שאני נקרעת הרבה פעמים, ובמבט לאחור היה עדיף לשתינו שהייתי נשארת בבית, אבל פשוט לא יכולתי לוותר. זה גם סוג של עיקרון הרצף לא? שהיא איתי במה שאני עושה....

טושו - אני לומדת יום בשבוע, וליבי לומדת איתי. אני משוחחת בתחילת הסמסטר עם המרצים ומציגה בפניהם את ליבי. אף אחד לא התנגד שתהיה בכיתה בלי לשלם שכ"ל

חגית פ: שמחתי לקרוא, מאחלת לך המשך מסע נעים.

תהייתי הופנתה לכל דיכפין, ותודה שהתייחסת. להתראות.

מירב, מותר להתערב למרות שתהייתך לא הופנתה אלי??
אני במקרה הייתי במין "אמצע החיים" שכזה שנהייה ההריון. ממש לא מתוכנן, כמובן. הייתי בלימודים שלא היה לי ברור מה איתם בכלל, והייתי בעבודה לא מלהיבה, ברשימת המתנה לעבודה אחרת שנשמעה אחלה.
ואז, פתאום, הריון. וילדה. ועזיבה של כל החיים הקודמים שלי וחזרה לארץ אחרי חמש שנים בחו"ל.
לפעמים נדמה לי שהלהיות איתה בבית שנתיים ורבע התחיל מזה שלא היה לי משהו יותר טוב לעשות!! שום דבר לא חיכה לי !!.
ופתאום התחלתי להרגיש שהחיים החדשים שלי טווים עבורי משהו חדש שלא תיכננתי. ממש כדברייך, אני במסע. גם אני, ממש כמוך, התחלתי פתאום לתהות מה אני עושה בכלל ולאן אני רוצה ללכת.
היום אני לקראת סוף המסע. מסע שארך כמעט שלוש שנים. שלוש שנים בהם בדקתי את עצמי וניצלתי את כל המהפך הגדול שעברתי כדי להבין מה בעצם אני רוצה.
המסע הזה עוד לא הסתיים מבחינתי, אבל הגעתי במהלכו לדברים שלפני שלוש שנים בכלל לא הייתי חושבת עליהם. למדתי להכיר את עצמי כמו שבחיים לא חשבתי שאוכל.
אז אני מאחלת לך טיול נעים לתוך עצמך ותראי שיהיה לך כייף גם כשאי וודאות תציף אותך. לאט לאט התקופה הקשה שאת עוברת מאחורי סורג תהפוך לזמן שלך איתך כדי להבין לאן את הולכת.

רותי קליין, מרב סגל: החוויות שלכן מאוד מעודדות.

אני מרגישה שאני במסע אל עצמי. למצוא מה מעניין אותי, מה אני רוצה לעשות, מי אני (גיל התבגרות מאוחר )
אולם, ב"נקודות השיעמום" אני מרגישה שאין לי די אומץ לסיים המסע.
הסיפורים שלכן נותנות לי השראה. תודה.

אני תוהה. לו היתה לי עבודה אהובה ומלהיבה במיוחד, האם גם אז הייתי מתלבטת האם להישאר בבית או לחזור לעבוד?
איך היה אצלכן בהקשר זה?

וואהו, זה מדהים מרב!
כל הכבוד!

רותי - מסכימה איתך לגמרי לגבי השלת המסגרות. בחיי הקודמים, כשהעץ שהוא אני עוד צמח כל הזמן מעלה מעלה (ולא הצידה - לטובת הענפים החדשים שילדתי) התחלתי קריירה בתחום המשפט, עם פזילה לאקדמיה. התקופה שלי בבית איפשרה לי ללמוד המון המון - בעיקר בתחומים שעד אז לא ממש התעמקתי בהם אם בכלל נתקלתי בהם. השנה הראשונה שלי בבית אפשרה לי לעשות חשבון נפש עם עצמי (שצמח מתוך שעמום דומה למה שאת מעלה, מרב) - ואחרי חיבוטי נפש הגעתי למסקנה שאני רוצה ללמוד הומיאופתיה ולטפל באנשים. אין שום סיכוי שהייתי מגיעה למסקנה הזו (ומממשת את השאיפה הזו) אלמלא הייתי בבית. בטח הייתי עובדת ומתקדמת בתחום שבו התחלתי ולא הייתי מעיזה להסתכל הצידה ולעצור כדי לחשוב.

דווקא בגחל הזה הם עוד ישנים כ"כ הרבה (לפחות אצלנו זה היה כך) שאם ללמוד, אז זה הזמן. במיוחד כשכולכם הולכים ביחד...!

איך בייביסיטר לשעה שעתיים? אני אפילו עם אבא משאירה אותו רק אם אני יכולה לחזור תוך דקות למקרה שצריך רק אותי / הנקה.
הוא בן 3 חודשים ואולי אני עוד קצת היסטרית?
בכל מקרה קשה לי לחשוב להשאיר אותו לבד.
אני מתחילה בקרוב ללמוד יום בשבוע אבל אבא שלו והוא באים איתי ...

מה אתן עושות עם ההנקה? שואבות?

בכל מקרה, בעניין מפגש אמהות אשמח להצטרף לאיזו קבוצה כזו אם יש באזור הצפון, איזור טבעון - צומת נהלל

אני כל כך מזדהה..
וזה לא רק השעמום. זאת התחושה ש"זה כל מה שאני עושה?" ונכון שזאת עבודה קשה וזה לא כל כך כלום, אבל לפעמים אני נתפסת לתחושת ריקנות. אני שלוש וחצי פלוס שנים בבית וזה בא בגלים.
הדבר הכי טוב שקרה מהשעמום הוא שהתחלתי לכתוב. לפני הלידה עבדתי עם אמהות וילדים כך שלחזור לזה אף פעם לא בא בחשבון. ואין לי זכרונות מספיק טובים מעבודה כדי שאני אתגעגע לזה. וככה מתוך השעמום וחוסר המעש (והנסיונות למצוא עניין בדברים) התחלתי לכתוב ולא שאני כותבת הרבה אבל מצאתי בי כשרון שברור לי שלא היה פורץ לולא השעמום.
אני מרגישה שבזכות חוסר המעש אני מגלה את החינוך הביתי. אני הולכת לפעמים לספריה ולוקחת מכל הבא ליד. קראתי ספר עב כרס על אלכסנדר מוקדון. בחיים לא התעניינתי באמת במשהו "תאורטי" ופתאום מיוזמתי אני קוראת כזה ספר!
כשסיימתי כמעט את כולו (כמה נפלא לא לקרוא עד הסוף אם נמאס) התחלתי לחשוב לאן אני רוצה להמשיך. לקחתי ספר על נפוליאון ואחרי כמה עמודים הספיק לי. עברתי לנושאים אחרים.
מה שאני מנסה להגיד הוא שיש לשעמום הנוראי הזה יתרונות עצומים. אני חושבת שהוא מאפשר לי להשיל את הדפוסים של המסגרות בהן הייתי כל חיי ונותן לי הזדמנות לגלות מה מעניין אותי.
עוד דבר שעוזר לי (ולצערי לא קורה מספיק) הוא להפגש עם חברים בלי ילדים, או סתם עם אנשים עובדים. היו לי כמה שיחות טובות עם חברים שאני לא רואה הרבה שסיפרו לי על העבודה (חבר שהוא תחקירן למשל) הרגשתי שקצת דרכם אני חווה את העולם... אם אני לא יכולה לצאת אז יש מי שמביא אותו אלי...
ובכלל, עם חבר רווק אחד יצאתי להופעה של הדג נחש בצוללת הצהובה בירושלים. אמצע הלילה, יום שישי, עם חברים שלו שכולם רווקים... לא שמעתי את המשפט - מה את עושה? לא דיברו על ילדים או על משפחות, רק בילוי טהור. זרחתי שבוע לפחות.
אז נכון שלפעמים קשה לחזור למציאות חיינו... אבל גם להיפך.
אנחנו גרים במושב ולפעמים חייבים את הכמה ימים בעיר "להתנתק מהניתוק". ואז חוזרים בשמחה..
בכלל, יותר מעבודה חסרים לי הבילויים וזה הרבה יותר קל לראות שיחזור בקרוב.
ועוד דבר אחרון - נעמה כבר די גדולה (בעיני) וכבר מתחילים לראות את הכיף שבחינוך הביתי. את העניין שבזה.
אתמול חנכנו חוג זמרה לאמהות עם ילדים. אני ארחיב על זה בטח בהזדמנות אבל העיקר בשבילי היה שנעמה מתחילה ללמוד משהו (מוסיקה) בדרך הנכונה בעיני. בדרך מאד חינוך-ביתית. בגלל שהחוג מיועד בעיקר לאמהות, לא היתה ציפיה ברורה ממנה לעשות משהו והיא הצטרפה למה שעניין אותה ובשאר הזמן היא (וגם שאר הילדים) "רק" היו נוכחים. אחת הילדות שרה כל היום (למשל ביקשה מאמה שתביא לה את המכנסיים בשירה). התמלאתי אנרגיה!
מזכיר שחינוך ביתי הוא גם עניין אינטלקטואלי. צפויות לנו עוד שנים מרתקות!

אני ניסיתי לעשות co- babysitting עם חברה כשפעם אני שומרת על שתיהן ופעם היא.
זה לא ממש הלך. הן שתיהן פחות או יותר באותו הגיל. הבת שלה קצת יותר פעלתנית וגם...לא רגילה בכלל למישהו חוץ מאמא (טוב, קצת אבא!). אז לי זה היה יותר קשה. כשהיא שמרה על שתיהן היה לה קצת יותר קל, כי אומני פחות תובענית, אבל בכ"ז זה לא עסק, כי עדיין היא הייתה צריכה לרוץ אחרי ביתה ועוד עם אומני על הידיים.
אבל שווה לעשות נסיון.
אצלי בינתיים עובד עניין הבייביסיטר לשעה וקצת פעמיים בשבוע (שיעורי התעמלות) ומדיי פעם אבא / סבתא וכו'. אבל זה כבר לא קורה הרבה (חורף, גשם...)

מרב, התלבטתי אם לענות לך בדף האישי שלך או פה. בכל מקרה אם זה לא מתאים את יכולה להעביר. אני חייבת להודות שהמחשבה שתחזרי לעבוד מאד קשה לי. לי! מוזר לא? למרות שאנחנו בקושי רואות זו את זו, עכשיו עם כל המחלות, יש משהו מאד מרגיע בלדעת שיש מישהו קרוב (שאני יכולה לבקש ממנו להביא לי שוקולד וכד'...), ואולי גם בלדעת שיש מישהו שחושב כמוני ומתנהג כמוני ונמצא קרוב. אני גם מאד בניתי על קבוצה מקומית שתפגש בגינה או בבתים כשיתחיל להיות חמים, משהו שיקרה בבקרים (דברנו על זה, זוכרת?).אבל זו כבר הבעיה שלי.
לגבי בייביסיטר, אני לא יודעת עם מי דיברת על זה, זה קצת מפחיד אותי - אני עדיין תופסת את עצמי כמישהי שלא ממש מבינה בילדים (חוץ משניים ספציפיים) אבל מצד שני יכול לשמש פתרון נוח. צריך לפתח את זה.

אמא גמדים, אהבתי את רעיון הרשימות במחברת. בעצם, זה כמו לנהל פרויקט (משם אני באה): רשימת מטלות, לו"ז לביצוע, וידוא ביצוע --- מייד אצייר גאנט (תרשים לניהול פרויקט בכלי MS- PROJECT)!!!
צחוק, צחוק, אבל זה באמת נכון. כמו שפרויקט בעבודה, לא יתקדם ללא ניהול מסודר שיכלול יעדים מוגדרים וזמנים לביצוע, כך גם בבית. רעיונות ערטילאים, מרחפים באויר יישארו באויר עד שנוריד אותם לרשימת מטלות מוגדרות עם לו"ז. (וואו, אני נשמעת כמו בשיחת מוטיבציה לצוות בעבודה).
לגבי הלילות, כן, אני נסחפת בפורום, ואח"כ לא מצליחה לקום בבוקר. אבל אני מקבלת מכן כל כך הרבה, שזה שווה. גם הכתיבה עצמה היא תרפיה והרגשה של סיפוק.

עירית ל, יוליה, רוצות להקים צוות שיפוצים? אנחנו בודאי נהיה אטרקציה! וניתן תוצרים לא פחות טובים משל אחרים.
אחד הרעיונות שיש לי הוא ללכת לקורס נגרות. עבודות בסיסיות בחשמל, אינסטלציה וקדיחת חורים בקירות - אני יודעת.

מרב סגל: היה מאוד מעניין לקרוא מנסיונך, במיוחד לאחר 4 שנים. את יכולה להסביר למה התכוונת ב sequencing ?
איך את מתכוונת להשתלב חזרה בעבודה? באיזה היקף?

דיברתי עם אחת השכנות שלי עכשיו. גיבשנו רעיון מדליק: במקום לשלם לבייבי סיטר, כל פעם אחת מאיתנו תשמור על הילדים של השניה. באופן קבוע. זוהי תחילתה של קהילה חדשה. Wish us luck
יער נורווגי (גם שכנה) - מה דעתך? רוצה להצטרף? אני מסכימה להערותייך בנושא החזרה לעבודה. אני מפחדת מלחזור למכבש הלחצים הבלתי נגמר. אם כי שאני שוקלת לחזור ל 1/2 משרה (לא בטוח יאפשרו לי, אבל אני אפעיל את המכבשים שלי). מה דעתך לגבי האפשרות הזו?

מרב, האם העניין של קבוצה שנפגשת באופן קבוע יכול לפתור משהו? ממה שאת כותבת נראה לי שזה לא עונה על מה שמטריד אותך, הצורך לעשות ממשהו בחיים כעשייה באמת, ולא למען הילדים. אולי באמת הפתרון של בייביסיטר פעמיים בשבוע יכול לעבוד (אני כותבת ושואלת את עצמי - ולמה שאת לא תעשי את זה? אולי ניקח מישהי לשלושתם יחד...).הבעיה בללכת לעב' היא שזה דבר קבוע ומחייב. ומה כשיש פרוייקט שצריך לסיים? או ישיבות בערב? לי אישית קשה לראות את עצמי חוזרת לעבודה כזו קבועה.

מרב, אני מאד מזדהה עם ההרגשה... אני בבית כבר 4 שנים - עם הגדולה ועכשיו גם עם עומר בן 9 חודשים, ובדיוק השבוע הרגשתי שאני כבר מתפוצצת כי שניהם היו חולים והיתה כאן סופת שלג ומזג אוויר קשה (צפון מזרח ארה"ב) ... הפתרון (החלקי מאד) שלי לבעית הארי בסורג היתה לקחת בייביסיטר לנועה פעם בשבוע למשך חמש-שש שעות. בזמן הזה הייתי הולכת לי לענייני שלפעמים כללו רק ארוחת בוקר בבית קפה וישיבה בספרייה, ולפעמים דברים אחרים. זה לא משנה. לפני שעשיתי את זה בפעם הראשונה (ונועה היתה אז בת שנה וארבעה חודשים) לא האמנתי שאוכל להפרד ממנה לכל כך הרבה זמן. אבל הזמן עבר בנעימים ותמיד חזרתי אליה עם מצברים מלאים. זה נורא חשוב בעיני. מאז שעומר נולד לא עשיתי זאת - בראש ובראשונה כיון שהבייביסיטר הנהדרת שהיתה לנו כבר לא בסביבה, אבל גם כי הוא הולך איתי לכל מקום. כמוך, אני מרגישה שאני מתחילה להשתגע - אז מספר פעמים יצאתי לספריה או לבית קפה כשבן זוגי נשאר עם הילדים, אחרי שחזר מהעבודה. אני גם מרגישה שיש בי המון אנרגיות יצירתיות שלא באות לידי ביטוי וחונקות אותי מבפנים, ובערב אני עייפה מדי ואין לי כח לעשות יותר מלקרוא משהו או לראות סרט. אבל הנחמה (פורתא) שלי היא שזה זמני. מאד מאד זמני. ובינתיים אני מנסה למצוא נשים אחרות סביבי שאוכל לבלות איתן זמן - לשאוב כח ולתת כח ולחלוק את הזמנים הקשים והנפלאים הללו. אני יכולה רק לומר שהיום, כשבתי הגדולה בת 4 - השנים הללו של האמהות הצמודה לגמרי והקשיים הגדולים שהיו לאורך הדרך נראים לי כל כך רחוקים ולא מוחשיים... כאילו לא היו מעולם. מה שגיליתי בעיקר עם עומר הקטן (כי בתי היתה תינוקת הרבה הרבה יותר תובענית ממנו) הוא שאני יכולה ללכת איתו לכל מקום - גם למקומות שלפי תכתיבי החברה אינם מעניינים תינוקות, ואינם מתאימים לדפוסים המקובלים (תינוק צריך להיות על השטיח\דשא ולשחק בצעצועים) וכל עוד הוא עלי הוא שקט ומתענין. אני מעיזה איתו הרבה יותר מאשר איתה - למרות שגם היא היתה נישאת עלי תמיד. לפני כשבועיים הייתי בגן מונטסורי שאני מתלבטת לגביו בשביל נועה לשנה הבאה ובזמן השיחה שלי עם המנהלת - היתה לתלמידי השכבה הגבוהה (זה גן-בית ספר) הקראת כתב יד מצד סופר שמתארח שם השנה כartist in residence. המנהלת שרצתה מאד לשמוע שאלה אם אני רוצה להצטרף אליה, וכך ישבנו במשך כמעט חצי שעה והאזנו - כשעומר עלי, ואינו מוציא הגה (ואף שלא ברור לי מה בני תשעה חודשים מבינים - ברור לי שהוא לא הבין כלום כי זה היה באנגלית, והוא שומע רק עברית בבית). אז אמנם לא הייתי לוקחת אותו להצגה - כי אף פעם אי אפשר לדעת מתי הוא יאבד את הסבלנות, אבל גבולות הסבלנות שלו רחבים יותר ממה שדמיינתי לי. לענין ההתלבטות עם הקריירה - גם אני מתלבטת מאד - אבל באמת שזו הזדמנות חד פעמית להעניק לתינוק (וגם לעצמך) המון... כאן בארה"ב מדברים על sequencing. אני לא יודעת מה המונח בעברית, אבל למרות שברור לי שהמציאות קשה יותר ואשה שעוזבת את מקום העבודה שלה למספר שנים נמצאת בעמדה מאד נחותה עם שובה, בכל זאת אני לפחות הבנתי שאני לא יכולה גם לעשות קריירה מדהימה וגם לגדל ילדים לפי הסטנדרטים האישיים שלי - לי זה פשוט לא אפשרי. לפני שנה עוד לא ראיתי את האור בקצה המנהרה והייתי די מיואשת, אבל עכשיו, כשנועה עושה שמיניות באוויר כדי להיות מחוץ לבית, והיא ילדה עצמאית שרוצה להיות out there (ומבקשת ללכת לגן) - אני פתאום רואה את האור הזה וברור לי שבקרוב אני אוכל לחזור גם לחיים שמעבר לילדים. דרך אגב, בניו יורק התארגנה קבוצת אמהות שארגנו לעצמן סרט פעם בשבוע בבית קולנוע במרכז מנהטן - לאמהות ותינוקות בלבד. ללכת עם תינוק בן 8-9 חודשים לסרט בבית קולנוע רגיל זה קצת בעייתי... אבל אם כולן שם אמהות - אז נפתרה הבעיה. הן נפגשות לתה ועוגה ואחר כך רואות סרט - כשיש שם סידורים להחלפת חיתולים והצופות מוזמנות להיניק בכיף. אף אחד גם לא מתרגז כשמישהי קמה באמצע - זה כל הרעיון. אני לא יודעת היכן את גרה - אבל בעיני המפתח הוא למצוא אחרות כמוך, ולבלות זמן איתן ועם תינוקותיהן. הייאוש ללא ספק נעשה יותר נוח כשחולקים אותו עם נשים אחרות שחוות אותם דברים.

מרב, הייתי עם אלה בבית שנתיים ורבע (בלי עזרה סבתאית, בייביסיטרית או אפילו אבהית. רק אני והיא וזהו) ואני זוכרת שאפילו ללכת לדואר או למכולת היה נראה לי ממש בילוי או פרוייקט...
אז על אחת כמה וכמה שהיה משהו "ממש" לעשות. זה היה ממש ביג דיל.
אז נורא הזדהיתי עם מה שכתבת. ה"תנו לי משהו לעשות!" הזה...

מירב ועירית,
תנו לי לתקן משהוא בבית כשצריך מזדהה איתכן לגמרי!
שבוע שעבר אחרי ארוחת ערב אצל הסבא והסבתא, הבן נשאר לישון אצלם עם שאר הדודנים, הקטנה נרדמה בנסיעה הביתה, ואני הכנתי כל מה שצריך כדי להרכיב סוף סוף: מיטת גלריה מעץ, (מיטה גבוהה עם סולם, שכבר הבטחתי לבני כשהייתי בהריון). באחת עשרה בלילה, תוך הרמת כוסית יין להעלאת המורל, התחלנו לעבוד במרץ, גם אחרי חצות המשכנו, שיכורים מעייפות, צוחקים מתשישות ובעיקר נוזפים זה בזה "ששש..." כדי לא להעיר את התינוקת... (השלנו את עצמנו שאם נגיד מספיק ששש... לא ישמעו את דפיקות הפטיש) למרות שבעלי ניסה כמה פעמים לחמוק בחשאי לכיוון המיטה, לא היה לו נעים להפקיר אותי לבד בלי קונטרה, במיוחד לנוכח דבקותי במשימה, והוא חזר אליי,
וכך המשכנו עד ארבע בבוקר (!) עד שהמיטה הושלמה והזדקפה בגאווה בחלל החדר.
בבוקר הקטנה העירה אותי כרגיל בין שש לשבע, ולהפתעתי קמתי רעננה מוכנה ומזומנה לחפש פרוייקט חדש.
(עוד הפתעה היתה שבני התלהב מהמיטה עד כדי כך שהוא ישן בה)

תנו לי לתקן משהו בבית (כשצריך) - ואני מאושרת. לפני שבועיים החלפתי ברז באמבטיה והייתי ברקיע השביעי. אתן מבינות את הצורך?

אוי, פתאום הבנתי בדיוק על מה את מדברת. כשהייתי בחופשת לידה, פעמיים בשבוע אמא שלי היתה באה על תקן בייביסיטר (היא באה יותר, אבל אלו פעמיים "מיוחדות"). את הזמן הזה, עד שנקראתי להנקה הקדשתי לשיפוצים בבית. איזו הנאה ותחושת סיפוק!
צבעתי רהיטים ישנים, בניתי שידות (בעזרת אבא שלי), תפרתי, שייפתי ותיקנתי. בכלל, הקריירה הבאה שלי היא שיפוצניקית. אני רק צריכה קצת טכניקה, גבר חזק לצידי וקמצוץ פרפקציוניזם (איפה לחפש?). זו הגשמה עצמית!
ודרך אגב - ממש בימים אלה אני חוזרת לזה בקטן. קצת מעבירה רהיטים, קצת משפצת, רק שהפעם אני מנסה בלי בייביסיטר וזה יותר קשה. אם אני שוטפת כלים ופתאום נקראת לעזור לשים חתיכת פאזל במקום, אין בעיה לעצור הכל ולבוא. אם אני באמצע צביעה, זה הרבה יותר מסובך...

פתאום ראיתי שגם את מוצאת בלילות קצת זמן לאתר...זה גם משהו, לא?

מירב יקרה,
איזה כיף לשמוע עוד שכמוני (למרות שיאמרו צרת רבים נחמת טפשים)
אני כבר כמעט שנתיים בתוך זה עם שתי גמדות אהובות שצריכות וצריכות ובאמת לא נשאר לי הרבה זמן וכוחות לעשות שום דבר לעצמי בעצמי ו..אריה...סורגים...נשמע מוכר.
היום הלכתי לסרט לבד פעם ראשונה מזה שנה וחצי שיצאתי מהבית למשהו "שלי" ראיתי קומדיה דבילית וצחקתי כמו שלא כבר הרבה זמן. כמובן שרצתי בדרך לקופה ובדרך חזרה כי הקטנטונת (ארבעה וחצי חודשים) יונקת באופן מאוד אקראי ולא קבוע וקטנת אמונה שכמותי...חזרתי לזרועות משפחה רגועה ושמחה מחייכת וחתולית כמו שמישהי ציינה למעלה...
חברה שלי נתנה לי רעיון שאני מנסה לאמץ - עושים רשימה במחברת של דברים שרוצים לעשות (לסרוג סוודר, ללמוד להכין ג'חנון ולצבוע ארון...) ובכל יום עושים משהו כדי לקדם אחת מהמשימות. אצלה זה עובד נפלא, אני הצלחתי פעמיים (בשבועיים האחרונים) הפעם הראשונה הוקדשה לכתיבת המחברת ובפעם השניה הכנתי מובייל!!!
אה...גם יצאתי לקניות שבת לפני שבוע - פעם ראשונה בסופר מאז הלידה האחרונה...
מכיוון שאני מנסה לא לחשוף את הקטנות לעיר / בלגאן ועוד שגעונות (כן, אני קיצונית משהו...) - אני בעצמי בקושי יוצאת (למזלי אנחנו חיים במושב עם הרים ויערות סביב - לטבע מותר להן להחשף..גם בחורף...) אבל בסו"ש הה הבנתי שהאריה השואג חייב לעשות מעשה ולקחת את עצמו ל"סיבוב" בחוץ... לכי על זה (הרזולוציה הראשונה נשמעת לי נהדרת!)

אתן מקסימות, כולכן. איזה שלל תגובות מעניינות.
עירית ל: נתת לי למה לחכות.
ענת גיגר: התוספת שלך בהחלט תופסת.
משועממת לשעבר: אני מחפשת פיתרון כמו שאת מצאת.
יוליה: הצחקת אותי עם הדימויים החתוליים (בתור אוהבת חתולים מושבעת).
חגית פ: אני מאוד פעילה חברתית. אני הולכת לקבוצת אמהות, יוצרת קשרים, נוסעת לחברות. אבל עדיין אני מרגישה שלא עשיתי כלום בסוף היום, גם אם היה לי יום חברתי להפליא, גם אם יצאתי לכמה שעות בלי התינוק.
עדיין מדגדג לי באצבעות.
תנו לי לתקן משהו בבית (כשצריך) - ואני מאושרת. לפני שבועיים החלפתי ברז באמבטיה והייתי ברקיע השביעי. אתן מבינות את הצורך?

אם מעניין אתכן לשמוע, אז על סדר יומי עומדות הרזולוציות הבאות:

• במהלך החודש הבא, לפנות לעצמי זמן פעמיים בשבוע באמצעות בייבי סיטר (לצערי אין סבתות בהישג יד) ולראות מה אני מצליחה לעשות עם הזמן הזה (מציאת תעסוקה מספקת, יצירת מקור הכנסה חדש בהיקף שעות מצומצם וכו), ואיך אני מרגישה.
• אני גם שוקלת ברצינות לחזור לעבודה. השיקול הכלכלי משחק גם תפקיד חשוב. במצב המשק היום, קשה לי להפנות עורף לעבודה טובה, יציבה, מעניינת יחסית, ששכרה בצידה.

יומיים בשבוע בעלי חוזר בסביבות ארבע (ויש גם ימים שבתשע... ) באחד מהימים שהוא חוזר מוקדם אני מעבירה סדנאות בסטודיו שצמוד לבית, (ונקראת להניק כשצריך) ביום השני אני מוסרת לידיו את האוצרות (הילדודס) ויוצאת עד שהקטנה דורשת הנקה (בערך שעה/ שעה וחצי) לאן אני יוצאת? כל פעם מה שמתחשק, לעיין ולהחליף ספרים בספריה או בחנות ספרים, לשווקים באזור, חנות בגדים יד שניה, פגישה, בעצם זה לא חשוב לאן, זה חשוב שיש טיפת זמן נטו שלי מחוץ לבית. אני יוצאת בתחושה של ארי שפרץ מהכלוב וחוזרת די חתלתולית, מגרגרת מהנאה לחזור להתכרבל ליד האח.

מרב, לעתים זה בהחלט קשה. האם יש באיזורך קבוצת משחק שתוכלי להצטרף אליה עם הפיצפון?? אפילו כוס קפה ושיחה קלילה עם אמהות אחרות במצבך זה המון.

כן, על אף ההכחשות, נראה לי שאנחנו לא היחידות. היו וישנן אימהות משועממות. במיוחד אם יש לך ילד אחד קטנטן, שדורש המון אבל לא ממש מספק איתגור אינטלקטואלי וחומר למחשבה, ושיחה איתו מעניינת ככל שתהיה, אינה תחליף לשיח בעיניני דיומא או בעניני רוח ורגש. והבדידות רק מוסיפה נדבך נוסף.
גם אני הייתי שם, כעסתי במקום לשמוח, והשתעממתי במקום לפרוח.
אבל קלטתי את זה די מהר. יצאתי לעבוד. אני עדיין מחנכת בביית אבל עובדת מספר שעות בשבוע כמורה. זה כייף ,זה נוח. נותן מרחב נשימה, עינינים אחרים לעסוק בהם, ואנשים שונים לפגוש.
הצטרפתי למפגשים באזור מגוריי, וניפגשתי עם עוד אמהות המחנכות בבית. וחזרתי להיות שמחה.
היום אני שמחה כשאיין שום דבר לעשות, ואפשר להיות פשוט ולעשות מה שרוצים. אבל התקופה ההיא בהחלט היתה, ומדי פעם ישנם ימים כאלה. אבל גם אריה בסוגר צריך לדעת לשאוג, ולפרוץ מן הכלוב לפעמים. גם אם גוריו רק בני כמה חודשים.

גם אני כמו ורד - עוד אנשים בבית עושים משהו טוב - לי, לילדים.

לי ממש עוזר כשאנשים באים לכאן. גם אם זה למעט זמן. זה משנה אצלי ובכלל את האנרגיה, אם היא תקועה.
אלו יכולים להיות אנשים עם ילדים (נו, טוב, אמהות) ואז הילדודס דיי בוחנים אחד את השני.
ואלו יכולים להיות אנשים ללא ילדים.
בכל מקרה גם אם אני צריכה להיות עדיין In charge על אומני לבדי (גם אם יש עוד אנשים בסביבה), זה בכל זאת אחרת כשיש עוד מישהו.
אני אישית ממש אוהבת שיש כאן אנשים לארוחות, כי אני לא אוהבת לבשל ולאכול לבדי, ואני מאד אוהבת לבשל. לפעמים דודו מגיע רק מאוחר, או אחרי ארוחה בחוץ כבר. אז אני מזמינה חברים לארוחות צהריים. כל פעם מישהו אחר ואז יש גם עוד מישהו בסביבה וגם יוצא יותר לשמור על קשרים עם אנשים. זה גם נפלא להכרויות חדשות עם אנשים!

מרב, אני מזדהה עם הדברים שכתבת... אם זה מעודד... לדעתי אם לא הייתי לומדת יום בשבוע הייתי בכלל יוצאת מדעתי. הבעיה, כמו שאמרה ענת גביש, שאסור לקטר, כי ישר יש מי שיגיד:אז שימי אותם בגן, לכי לעבוד בלה בלה בלה. אני רוצה להיות בבית, אני רוצה לראות אותם גדלים ולא להיות בלחץ שאני לא נמצאת איתם, או לקבל טלפונים שמישהו חולה. אבל עדיין אני מוצאת את עצמי מחפשת עוד דברים, לעצמי, שלי.

ענת ,כמה נכון . ברגע שאנחנו נכנסות לעולם הזה של "חיים באופן טבעי" , פתאם אסור לנו יותר לקטר . על כל קיטור לכל העולם יש תשובות . "אז תגמלי אותה ...אז תשימי אותה במיטה נפרדת...אז תשלחי אותה לגן..."
לא רוצה ! רק רוצה לצעוק שקשה לי , קיבינימט.

מירב, הוספתי בראש הדף את המלים דף תמיכה, והכוונה היא שבדף הזה נותנים יותר תמיכה ופחות עצות מעשיות. נדמה לי שזה הכיוון של הדף. אם אני טועה, את יכולה למחוק את זה בהינף מקש.

אם אני זוכרת נכון, בערך בין גיל שמונה חודשים ושנה וחודשיים זו היתה תקופה קשה, אינטנסיבית ואף מעיקה. אני זוכרת את עצמי מסתכלת על השעון בחמש אחה"צ וחושבת ביאוש איך להעביר את הזמן עד האוכל/מקלחת/אבא חוזר הביתה.
בתקופה הזאת כל יום יצאנו החוצה וגם זה העיק עלי כי זה לא מתאים לי, לצרכים שלי.
ברגע שהוא התחיל לתפוס עצמאות ושחרר אותי קצת ימים כאלה הפכו כל כך נדירים והכיף וההנאה כל כך אינטנסיביים שקשה להאמין.

הוא רק בן שמונה חודשים. הוא עדיין צריך אותך צמודה כמעט רצוף. זה לא ימשך ככה תמיד -- הוא יגדל, והצורך שלו בך ישתנה ויתן לך יותר מקום לדברים אחרים.

מה שאת יכולה לעשות עכשיו זה לנסות לזהות מצבים שבהם הוא פחות "עליך", ולנצל אותם לכל מיני תעסוקות שעושות לך טוב. ולמצוא דברים שאת יכולה לעשות יחד איתו ושהם כיפיים גם לך. אני בטוחה שכבר היו כאלה -- תנסי להזכר, ואז פשוט תייצרי מצבים ופעילויות כאלה שוב.

נראה לי שזה בסדר גמור "לברוח" מדיי פעם בעזרת בייביסיטר/ בעל/ חברים/ משפחה.
אולי זה זמן בשבילך להתחיל לעשות יותר בשביל עצמך. אולי ללמוד משהו (אפילו קטן ולא דורש הרבה), או למצוא עבודה קטנה מהבית, או לעשות עם עצמך פרוייקט אישי.
נראה לי שזה בהחלט יכול להיות גם צורך ולא רק תכתיב חברתי ועל כל אחד מאיתנו מוטל למצוא את שביל הזהב של עצמו.
maybe it's time for you to go hunting בלי רגשות אשם. תבדקי את זה.

לי יש לימודים מעיקים על הראש, ואני מחכה נואשות לשיעמום בריא אמיתי.

מירב, אני עוד ממש חדשה בעסק וגם עובדת מהבית אז לא מספיקה להשתעמם,
אבל אני מבינה מאוד ללבך ואני מעריכה את האומץ שלך לכתוב את זה פה, זה לא מובן מאליו.
@}

תודה לכן על התגובות.
הפתרונות ידועים, אם כי לא כולם קלים ליישום.
מה שכן, מעניין אותי אם גם משהו מהורי החינוך הביתי הותיקים, או הצעירים חווה שיעמום שכזה. או שאולי אני היחידה?

צאי עם הילד.
זה אולי לא יצרני, אבל זה לא מאחורי סורג.

לא פשוט לארגן את זה , אבל יום או יומיים מחוץ לבית יחזירו לך את החמצן אולי ? סבתא , דודה , בעל ....לחצי יום ? בו תצאי ללמוד משהו , להסתובב סתם ,לעבוד , להתנדב איפהשהוא , לא יודעת מה .
אשה לא אמורה להיות תקועה עם תינוק כל היום בבית (או על הדשא ) חודשים על חודשים . זה אכן מטורף ,למרות שזה הכי מתוק וחשוב ונעים בעולם . הייתי שם ואני מזדהה לגמרי , (אם כי חנוקה מקנאה והייתי מתחלפת איתך בשניה הזו ! אני מתגעגעת לשיעמום.)

8 חודשים בבית עם התינוק שלי.
לפני הלידה, כשעבדתי, זה נראה לי חיי גן עדן: כל הזמן לעצמי, בלי מחוייבויות, בלי לחצים, בלי למהר בבוקר.
כשעבדתי התלוננתי שאני לא רואה שמש. יוצאת מהבית כשהיא רק עולה, חוזרת הביתה שהיא כבר שקעה, ובאמצע, קבורה בבניין משרדים מואר בנאון וממוזג מלאכותית. עכשיו, יש לי את כל הזמן שבעולם לפרוס שמיכה על הדשא ליד הבניין ול"התחרדן" (מלשון "חרדון").

אבל, משעמם לי.

נברתי בדפים הישנים שבאתר, מצאתי אזכורים רק לשיעמום של ילדים בחינוך הביתי. לא של המבוגרים. האם לא משעמם לכם לפעמים?

כן, יש לי המון פעילויות לעשות: לשחק עם התינוק המקסים שמגלה עולם, להיפגש עם חברים, ללכת ברגל לטייל.
יש לי אינסוף מטלות בבית וסידורים לטפל בהם.

אבל כל זה אינו מרגיע את תחושות המחנק (כאריה מאחורי סורג), שיעמום, מדגדג באצבעות עד שאני רוצה לצרוח.
אני רוצה לעשות משהו מוחשי, יצירתי.
נכון. לגדל ילד זו משימה אדירה, שואבת ומתגמלת כאחד. אבל זו היצירה של הילד ושל בורא עולם. לא שלי.

כן, אני יכולה למצוא סיפוק בכתיבה, בישול, כיור, ציור וכדומה. אבל "פול" השעות הפנויות העומדות לרשותי מתחיל רק ב 8-9 בערב, כשהתינוק נרדם. ואז, נגמרות לי כבר הבטריות לעשות משהו יצרני.

האם רק קריירה מחוץ לבית תביא לי סיפוק? האם זה צורך, או תכתיב חברתי?
בתיאוריה, אני נמשכת לרעיונות החינוך הביתי, ומאוד רוצה להישאר לצד התינוק שלי בבית. אני לא רוצה להפקיד אותו למשמורת ולו למספר שעות קטן ביום. בפועל, אני רוצה לפעמים לברוח.

מוכר למישהו?