ככלל, אין הבדל, כי הדבר העיקרי שקובע את היעילות של כיווני האותיות זה הכיוון הכללי של כתיבה מימין לשמאל.
אבל יש כמה דברים שמאפיינים את הכותבים השמאליים. אחד מהם הוא הנטייה להחזיק את שורש כף היד כפוף. שמאליים נוטים לעשות את זה, בלי לשאול אף אחד ;-). נדמה לי שעוד הבדל זה הכיוון ההפוך של ה- ע', אבל אני לא סגורה על עד כמה זה באמת מאפיין שמאליים.

אני רוצה להניח שהושקעה מחשבה בכיווני הכתיבה, כך שלפחות תאורטית זו השיטה הטובה ביותר. השאלה שלי היא האם מישהו יודע על הבדלים בין המומלץ לכתיבה לימניים לבין המומלץ לשמאליים? לדוגמא, האם את האות ע' מומלץ לכתוב בכיוון הפוך אם אתה שמאלי.

בניקיון לפסח מצאתי מחברת בה רשמתי חכמה של הבן שלי.
חמותי לימדה אותו לכתוב מימין לשמאל במקום מלמעלה למטה ומשמאל לימין.
הוא בתגובה ענה לה
"סבתא זה הסגנון שלי!"

באמת סיפור חביב (-:
איזה כיף שהם מתחילים פתאום לכתוב, אה?
[sub]{{}}"בני השש ובני השבע - אל"ף בי"ת, אל"ף בי"ת - מציירים בגיר וצבע - אל"ף בי"ת, אל"ף בי"ת - ויוצאות במחול מחניים אל"ף, אל"ף בי"ת"{{}}[/sub]

הי רייצ׳ל, אני חושבת שעדיף פשוט לתת לו להתנסות לבד. עם זאת הנה סיפור חביב: בני בן השש מצא איזו חוברת ובה כל מילה נכתבת שלוש פעמים בשלבים: פעם ראשונה במעבר על אותיות בשלמותן, פעם שניה מעבר על נקודות, פעם שלישית כתיבה חופשית של האות. ישב הילד וכתב וכתב, אחרי כמה מילים הכריז כי האחרונה (כתיבה חופשית) היא החביבה עליו והכי כיפית :-)

הדיון שלכן כאן נוגע לשאלה שהעליתי בימים האחרונים בדף [po]ללמוד לקרוא[/po] על כתיבה בעזרת נקודות או בלעדיהן. אם למישהי יש תובנה להוסיף שם - אשמח.

בכתב, בדפוס, באנגלית או בעברית - הילד אובססיבי לאותיות, רק רוצה לכתוב כל הזמן, מוצא אותיות בכל דבר (מקלות ביער, האוכל בצלחת, אפילו הקקי שלו...) ולמנוע ממנו לא ממש מסתדר עם השקפת עולמי. לא מכריחה, לא מונעת... וגם האמת היא שזה לא מטריד אותי ממש, רק תוהה לפשר המשמעות.

[u]לדעתי זה אומר שעד שהם מבשילים, עדיף שלא יתרגלו לכתוב בכתב.[/u]
:-( אנחנו לא בחינוך ביתי...

לדעתי זה אומר שעד שהם מבשילים, עדיף שלא יתרגלו לכתוב בכתב. כי אם מכריחים אותם לכתוב מלמעלה למטה -- זה משהו שהם עוד לא בשלים לו. ואם נותנים להם להתרגל לכתוב מלמטה למעלה -- זה עלול להתקבע ויהיה קשה לצאת אחר כך מהדפוס הזה.

יונת, ראיתי את ההסבר המעניין הזה במעלה הדף.
אבל האם הכוונה היא שכשמבשילים דיים, ישנו מעצמם את כיוון הכתיבה או שאז ייפתחו להקניה חיצונית?

ובאשר לרלוונטיות הכתיבה בכתב יד - אני צריכה עוד לחשוב על זה.

מישהי רוצה לקרוא לתמרושרוש?

לפי חמותי הארט-תרפיסטית, ילדים מציירים בהתחלה מהגוף החוצה. כלומר, הקווים מתחילים קרוב אליהם (למטה) ויוצאים החוצה (למעלה). עם הזמן והבשלות הם לומדים לצייר בכיוונים נוספים, ואז הם יכולים גם ללמוד לכתוב בצורה המקובלת.

זה העניין = אם הילד באופן טבעי כותב בצורה מסויימת, ככל הנראה יש לזה סיבה.

מסכימה שטיעון נוחות הכתיבה פחות רלוונטי לזמננו. פחות ופחות כותבים היום. יש הנלחמים במגמה הזו, אני לא ביניהם ;-)

[u]מתעייף מכתיבה כזאת לאורך זמן[/u]
[u]כן, זה בדיוק העניין[/u]

זה טיעון מאוד חשוב, ששייך למאה הקודמת...

כן, זה בדיוק העניין. אני נוטה לעניין הנוחות הספונטנית, אגב.

[u]שתוכל לזרום טוב יותר ולהיות יותר קלה ופשוטה,[/u]
את זה אני מבינה, אבל אם הילד פנה לצורה ולכיוון האלה מיזמתו, האין זה מעיד על נוחות ספונטנית?
קשה לי לבדוק אם הוא מתעייף מכתיבה כזאת לאורך זמן, כי הוא עדיין לא כותב טקסטים ארוכים, וקשה עוד יותר לבדוק אם יתעייף פחות לוּ יכתוב מהכיוון המקובל.

לפי אמי (מרפאה בעיסוק שעבדה שנים רבות עם ילדים בתחומים האלה בדיוק) יש משמעות לכיוון הכתיבה, שתוכל לזרום טוב יותר ולהיות יותר קלה ופשוטה, ואם חושבים על זה זה באמת נכון לפחות עבורי. אבל אולי זה בגלל שככה לימדו אותי ולא ממש אפשרו לי אחרת? ואם כל כל הרבה ילדים מתחילים מלמטה באופן אינסטינקטיבי, אולי לתקן להם זו טעות? ואולי לא, לא יודעת... סתם תוהה. אני אישית נוטה להניח להם.

[u]עוד מישהו שם לב לדבר הזה?[/u]
בדיוק היום שמתי לב לזה בחוברת של בני, שלומד עכשיו את אותיות הכתב. ראיתי שהוא כתב את האות ת' בשלמותה מהקצה הימני התחתון.
אבל תהיתי... מה זה בעצם משנה???

אולי [po]תמרוש רוש[/po] תוכל לעזור.

גם הילדים שלי כותבים מלמטה, ואני לא יודעת אם זה יסתדר כי אבא שלהם עדיין כותב מלמטה.

שמתי לה שכל הילדים שלי באופן אינסטינקטיבי מתחילים לכתוב אותיות מלמטה, בעוד שרוב הפעמים האותיות ״אמורות״ להתחיל מלמעלה. זה מעניין. בסוף זה מסתדר, אני חושבת. אני לא מתקנת כי זה רק מעצבן אותם. כל פעם שמישהו עובר אצלי את השלב הזה של ראשית כתיבה, אני חושבת על הסיבה שכולם מתחילים כאילו הפוך מהמומלץ ולמה זה. עוד מישהו שם לב לדבר הזה?

הבשלה רגשית ויום אחד זה פשוט יעלם להם- אצל חלק, אולי אפילו הרוב אבל מי יודע איך זה יהיה עם הילד שלנו? חברה חיכתה שיום אחד פשוט תעלם לבן שלה הגיית ס במקום ש. וזה לא קרה והילד בן שש וחצי. למה ששנה שלמה בגן חובה הוא ידבר עם ס במקום ש?

מייחסים חשיבות גם לגורמים שציינת וגם לצורת האותיות, על האספקטים השונים שלה: פתוחה, סגורה, יחסי אורך-רוחב, פרופורציות בין חלקי האות, זוויתיות ועגלוליות, זרימה, חיבורים גלויים וסמויים, מידת הסטיה מהמודל שנלמד בתחילת הכתיבה.

את?
אבל נראה לי שדווקא אותך קראתי איפה שהוא מזמן שילדים עד גיל מסוים גם כותבים הפוך וגם קוראים הפוך ויום אחד זה פשוט נעלם להם.
קצת אחרי שקראתי אותך אז (נדמה לי שזו היית את) קלטתי את עצמי שכשאני רואה את הגדול קורא כשהספר מונח הפוך לפניו אני מיישרת לו, ובעצם אין לזה שום סיבה הגיונית.


וכיוון שבזכותך גיליתי עכשיו את הדף הזה, גם קראתי בו עוד קצת, ואני רוצה באיחור מרשים לחלוק על אש"י:
[u]אשר לשינוי מכוון של כתב היד - כדי שיהיה יותר "יפה", קריא, ישפר את הדימוי העצמי שלנו - אם מנסים לעשות שינוי כזה אחרי שכתב היד כבר התגבש פחות או יותר (בסביבות גיל 14, למי שלומד בבי"ס), בדרך כלל נכשלים. כתב-היד מבטא תכונות אופי, והן לא משתנות בגלל החלטתנו.[/u]
אני בכל שנות התיכון שלי התאמנתי נון-סטופ על כתב היד שלי, בחנתי המון צורות אותיות, תרגלתי כל אחת אלפי פעמים (מה עוד אפשר לעשות בכל השיעורים המשמימים האלה) ויש לי היום כתב יפהפה. כולם אומרים. האימונים בהחלט השפיעו.
ובכלל, ממעט הגרפולוגיה שלמדתי אני יודעת שהיום מקובל לא לייחס יותר מדי חשיבות לצורה של כל אות. מה שנותן עדות על תכונות האופי הם מרכיבים שהרבה יותר קשה לשלוט בהם, כגון הלחץ שמפעילים על העט, המרחק בין אות לאות ועוד. בגדול בוחנים את הטקסט בכללותו ולא כל אות ואות בנפרד.

נו אז הילדים שלי כותבים הפוך גם הם.
זה מוציא אותי מדעתי - רק אלוהים יודע למה.
ניסיתי "לתקן" את מיכלי, וזה רק עצבן אותה.
יש לכותבות המקוריות של הדף תובנות בפרספקטיבה של השנים שחלפו???

רק מרגישה צורך להאיר, למען הצדק ההיסטורי: את כתב היתדות הקדום לא כתבו בעזרת יתדות, ולא היה צריך פטיש או איזמל או משהו מעין זה. הוא נכתב בעדינות בעזרת קנה על טיט רך, ממש כמו שכותבים היום. קוראים לו כתב יתדות פשוט כי האותיות שלו נראות קצת כמו יתדות (לעיני בני זמננו). וזאת משום שלכל קו שנחרט בטיט יש בקצה מין צ'ופצ'יק שנוצר בעת הרמת הקנה מן הטיט, בזמן הכתיבה.
היסטורית, מבחינות רבות נוח לכתוב משמאל לימין דווקא , מפני שאז היד לא מתלכלכת מחומרי הכתיבה.

מה זה כל הדיבורים האלה על איך כותבים ע?
פשוט מקישים על המקש השלישי משמאל בשורה האמצעית, לא?

<טוב שיש [po]דפים באקראי[/po] בשעת לילה מאוחרת זו...>

אם כך אז אולי בעלי כתב יד לא ברור הם המורים שלי למוזיקה?
אולי אני סתם מקיף את עצמי באנשים שלא אוכל להבין את דבריהם הכתובים.
[po]תסמונת אינקומפרהנציה כרונית[/po]

[po]קלא אילן[/po],
האם אתה מרמז לכך שמורים למוסיקה הם בעלי כתב-יד "חרטומי"?
ואני חשבתי שדווקא רופאים.
על כל פנים, בין המורים/ות למוסיקה הרבים שאני מכירה - בפועל ובדימוס - גבוה במיוחד אחוז בעלי כתב-היד הברור.

[u]בגיל מסוים (לפני 14...) רציתי להיות/להראות מוסיקלית (ולצערי אני לא למרות שאני מאד אוהבת מוסיקה (ואת איך ששרתם, אי אז בלילה לבן אחד... )) אז אימנתי את עצמי ל-ף בצורת מפתח סול.[/u]

כל מה שהיית צריכה הוא לאמץ כתב בלתי מובן.
מראה שאת לא רק מוזיקלית, אלא מורה (!) למוסיקה.
וכמובן מאד פרקטי...

אולי הסיבה שמורים למוסיקה הם בעצם חרטומים למוסיקה היא שהם בילו את זמנם באימון מוטורי מסוג אחר?

אלוהים יודע למה אני פותחת מחדש דיון שכבר גווע. אני מצטרפת לתמיהתו של [po]תוספות יוםטוב[/po] - היתכן שאני [b]קצת[/b] יותר מידי מכורה? על כל פנים חשתי חשק לחלוק...
בענין כיוון הכתיבה ה'נכון' של האות ע' (ראו עדי נ' אבא של עדי ושאר העולם, דלעיל...) -
לי הסבירו פעם שזה ענין של התפתחות הכתב - פעם, כתבו בכתב יתדות. כיוון שרוב האוכלוסיה ימנית (לא פוליטיקה, טבע!) הרי שכיוון הכתיבה ה [b]נוח[/b] יותר היה מימין לשמאל, שכן אז יד ימין הכתה בפטיש ואילו יד שמאל רק החזיקה באיזמל. שפות קדומות רבות, כמו העיברית, פשוט שימרו את כיוון הכתיבה הזה.
אבל, משעברו לכתיבה בדיו, כתיבה מימין לשמאל היתה דוקא בלתי נוחה בעליל - יד ימין מסתירה את מה שכבר נכתב ויתרה מכך - היא גם מורחת את הדיו! כעת, כיוון הכתיבה הנוח (ולכן גם ה'נכון') הוא משמאל לימין - גם רואים את מה שכבר נכתב וגם לא מורחים!

כתיבת האות ע' מימין לשמאל היא הגיונית כאשר שוקלים רק את כיוון הכתיבה הכללי בשפה העיברית (ואז באמת מדוע לחזור אחורנית?). היא אינה הגיונית כאשר מבינים שהיד הכותבת למעשה מסתירה לנו את האות עצמה, ולכן זה לא מפליא, לדעתי, שרבים מאיתנו כותבים אותה 'הפוך', כלומר דוקא משמאל לימין.

<מיכל שוב מגיעה למסקנה, שבד"כ כשאנחנו באופן טבעי לא הולכים עם הזרם (כאן - של הכתיבה) אנחנו עונים על צורך הרבה יותר 'נכון' ומעמיק, רק שלא תמיד יש לנו ההסבר ההיסטורי לכך...>

חזרתי לכאן כדי לספר שהמורה של הבן שלי כבר ביקשה ממנו לכתוב את הספרה 1 מצד שמאל עד למטה.
אני מבינה את ההגיון ברצף. אם מסיימים למטה, אפשר בקלות לעבור למספר הבא, כמו שכבר כתבו כאן, אבל רָאבָּק, תנו לילד צ'אנס ואל תורידו לו את הראש עם פטיש 5 קילו. זה היום השלישי בבית הספר ואני כבר רושמת לי נקודה רעה לזכותם.
<אביב מנסחת בראש בקשה לחינוך ביתי>

:-D

ממני למטה או מלמעלה החוצה?
תזכירו לי לא לבקש ממכם הנחיות בנהיגה (-:
(טוב, אני גבר, אני ממילא לא מבקש....)

כן. ככה הבנתי. זאת אומרת - האופציה השניה.

אני הבנתי מדבריך שמי שכותב מלמטה למעלה, לא הבשילה אצלו עדיין תפיסת "ממני החוצה".
אולי התכוונת שזה אומר שהוא [b]עדיין[/b] (ולכן - לא בשל) תופס את הדברים כ"ממני החוצה",
(או בכלל משהו אחר, שאני לא מבינה)
ואז אני מתנצלת על שפקפקתי בהבנתך.

גילה - זה מה שאמרתי, לא?
<יאיר מתבלבל והולך>

עקרונית כן. כמובן שהמציאות תמיד מורכבת יותר, ולכן אם זה לא בא עם עוד סימנים (כמו גיל צעיר) אז זה יכול להיות מסיבות אחרות.

הפוך:
מלמעלה למטה זה מבחוץ אלי,
מלמטה למעלה (תדמיין אותך יושב מול דף, מצייר קו מאונך אחד) זה ממני החוצה.

יונת - האם אכן מה שאת אומרת זה קשר בין כיוון הציור לראיה של העולם כ"אלי" או "ממני"?

אה, זה הסיפור? כתיבה מלמטה למעלה מהווה ביטוי של תפיסת "ממני החוצה" לא בשלה?
<[po]תוספות יוםטוב[/po] עדיין לא נרגע מהעניין>

גם אם זה חשוב מבחינה מוטורית, כדאי לחכות שמבחינה מנטלית ורגשית הוא יהיה מסוגל לצייר מלמעלה למטה (ולא "ממני החוצה").

למה זה חשוב? לפעמים הם נתפסים לקטנות ומפספסים את העיקר. האם זה הקושי שלו?

בריפוי ועיסוק אמרו לתקן, שחשוב שיתרגל לכתוב מלמעלה למעטה. חשוב לאמן את השרירים שעושים את הפעולה של הזזת היד מלמעלה למטה. (מדובר על גיל חמש בערך). עם זאת כמובן לא להכריח שום דבר. רק להעיר ולהראות וכו'.

כן! כן!

קצת כמו |L| שוכב, לא?

הקצה השמאלי-עליון של הצ' מתחבר לקצה הימני-עליון של הט'. זה זורם. זה הרמוני. זה אחלה.

צ' ו-ט'? נראה לי מוזר לחבר אותן.
לאמא שלי יש כתב מקסים, וגיליתי שאם אני מנסה לחשוב כמוה, אני יכולה לפעמים גם לכתוב כמוה (-:
לאבא שלי יש כתב דומה מאוד לשלה, אבל פחות יפה. נדמה לי שהם הסבירו לי פעם שלימדו אותם כתיבה תמה, ובגלל זה כתבי היד דומים - אני צריכה לבדוק.

אני עבדתי על חיבורי אותיות: צ' ו-ט', צ' ו-ל', ש ו-ל'. (מילה מועדפת: "מצטלצל").
מאז לא השתחררתי מזה.

הי כרמית, ה-ף שלי עבר בדיוק, אבל בדיוק, את אותו מסלול חתחתים כשלך. ושינויים נעשו גם ב-ת' ובספרה 2.

אני פשוט משתמש במקש המתאים במקלדת. קצת לא רלוונטי כל העניין הזה של הכתיבה ביד - מיומנות הקלדה עיוורת הרבה יותר חשובה היום. אגב אני מצייר לא רע אבל כתב היד שלי איום ונורא.

אמא של יונת, למדתי בגיל חמש (רציתי וביקשתי), אבל התחלתי לכתוב ברצינות רק בגיל 7. ואז גיבשתי לי משלי.

כרמית,
ואני דווקא ניסיתי פעם (מזמן...) את ה ף' שדומה לביתא - ונכשלתי. אולי מפני שלי מעולם לא היתה התמדה לתרגול טכני כל כך. כנראה ההבדל הזה גרם לכך שאני נשארתי עם שלושה אקורדים בגיטרה, ומעולם לא הצלחתי לאלץ את עצמי לתרגל ולהתקדם - לעומת יונת, שלמדה ממני את העקרונות ההרמוניים ושלושת האקורדים - ולימדה את עצמה לנגן,
גם אני לא מרוצה מה-ש' שלי, אבל אני מסתפקת בתיקון אד-הוק (ואז כמובן רואים שתיקנתי). ובכל פעם שאני מתקנת (ש' או משהו אחר שאיננו מוצא חן בעיני), אני מתחילה לחשוב מה משמעות הצורה שאיננה מוצאת חן בעיני, מה משמעות הצורה שאליה אני מתקנת - ולמה זה אכפת לי. הבעייה, שחלק מהתשובות (בעיקר לגבי עצם הבקורת העצמית והצורך לתקן) ידועות לי...

:-D !

אני עבדתי על ה-ש'. הלולאה הייתה כמעט בלתי נראית, וממש לא מעוגלת -- מין קו הלוך-חזור עצבני אלכסוני. חיפשתי שי"נים של אנשים אחרים עד שהחלטתי מה מוצא חן בעיני: ש' שמתחיל מימין למעלה, יורד בעיגול למטה, עולה לשמאל ומתעגל חזרה לאמצע עד שסוגר לולאה. איזה יופי! התאמנתי כמה שורות של שי"נים ואחר כך כמה שורות של מלים עם ש', והצלחתי להפנים אותו. מאז אני כותבת ש' עגול ומאושר.

שנים ספורות אחר כך גיליתי שרועי כותב את ה-ש' הישן שלי. :-)

בגיל מסוים (לפני 14...) רציתי להיות/להראות מוסיקלית (ולצערי אני לא P-: למרות שאני מאד אוהבת מוסיקה (ואת איך ששרתם, אי אז בלילה לבן אחד... (-: )) אז אימנתי את עצמי ל-ף בצורת מפתח סול. תקופה מסוימת, ארוכה, השתמשתי בו, ואז מצאתי ף שיותר מצא חן בעיני ואמצתי אותו. זה גם דרש אימון, בעיקר בגלל שהלולאה שלו, היא בצד השני, ביחס ל-ף התם - ף שדומה לביטא היווני. הוא נשאר, אולי כי מתימטיקה היא בהחלט שפה אהודה עלי (לפחות כשלא מסבכים אותה יותר מדי (-; ).

היום, לא הייתי משנה את כתב ידי. זה היה חלק מגיל הטרום-טיפשעשרה, אבל עובדה שחלק נשאר.

כרמית,
בגרפולוגיה מייחסים משמעות רבה למידת השינוי בכתב-היד מהדגם הנלמד.
אשר לשינוי מכוון של כתב היד - כדי שיהיה יותר "יפה", קריא, ישפר את הדימוי העצמי שלנו - אם מנסים לעשות שינוי כזה אחרי שכתב היד כבר התגבש פחות או יותר (בסביבות גיל 14, למי שלומד בבי"ס), בדרך כלל נכשלים. כתב-היד מבטא תכונות אופי, והן לא משתנות בגלל החלטתנו. יתכן שזו סיבה לבדוק מה בכתב-ידנו איננו מוצא חן בעינינו, ומה השינוי שאנחנו מנסים לעשות, ומה שני אלה אומרים על אישיותנו.
לעומת זאת, יש שינויים (לפעמים שינויים גדולים מאוד) בכתב-היד במשך החיים, ולפעמים שינויים תקופתיים (מצב נפשי, מחלה וכו').

בשמת,
אם למדת מאבא שלך לא רק את צורת האות אלא גם את כיוון הכתיבה - אז באמת מוזר שאת כותבת משהו בכיוון הפוך ממנו. אולי למדת רק את הצורה, ואת כיוון הכתיבה המצאת בעצמך?

יאיר, גם אני, גם אני!!

שאלתי. אבא שלי ממש לא מבין איך אני כותבת הפוך... זה לא הגיוני, הוא אומר! ;-)

אני כותבת ע כמו אמא של יונת, אבל נדמה לי שאבא שלי, שלימד אותי קרוא וכתוב, כותב "הפוך". המממ, אשאל אותו.

אני בכלל כותבת מין ע כזאת, בדפוס (העתקתי ממישהו עוד בחט"ב [-: ). וכאשני ממהרת זה יוצא ע שוכבת.

אני כותבת ע' כמו עדי (ואחרים). בכלל, את רוב האותיות אני כותבת כמו שלימדו אותי אי אז... ואלו שלא, זה בד"כ שינויים יזומים שביצעתי מתישהו במהלך התבגרותי, כשגיליתי את הגרפולוגיה, וניסיתי להשפיע על עצמי (או על תדמיתי) באמצעות שינוי הכתב (מודה באשמה) או כשניסיתי לכתוב יותר יפה. אני מתארת לעצמי שמה שנשאר הוא בסופו של דבר מה שמתאים לי....
לגבי כיוון הכתיבה - למיטב ידיעתי, כמעט כל הילדים מתחילים מכתיבה בכתב ראי ו/או משמאל לימין (מילה, לא אות), רובם פשוט לא מבחינים בהבדל (התפתחות המוח), כך שאין טעם לתקן אותם. אצל רוב רובם זה יסתדר עם הגיל.
שגית - לא הבנתי, איך, כשהוא כותב הפוך ומבקש שתקראי, את עוברת עם היד בכיוון הקריאה הנכון. כלומר, לא לפי האותיות?

יאיר, ענת,
אני מתחילה ע' בצד שמאל למעלה, עושה את החלק הסגור עם כיוון השעון ומסיימת בצד ימין למעלה. התנועה היא באותו כיוון כמו באות ר', ח', כ' ובכלל רוב האותיות. אבל בילדותי לימדו הפוך, כמו שעדי כותב. כלומר, גם אני יודעת - כמו אבא של עדי - שאני כותבת "הפוך" (וזה מעולם לא הזיז לי. אם העולם השתגע, ו"הנכון" הוא הפחות הגיוני, למה זה מחייב אותי?)

אני מוצא את עצמי מתרגל כתיבת עי"נים לפי התיאורים של כל אחד כאן - על מנת להבין מה הוא אומר.
הם התמכרתי לאתר [b]קצת[/b] יותר מדי?

אני מתחילה בצד ימין למעלה, ומסיימת בצד שמאל למעלה.

אני אכן מוזר בהרבה מובנים... למשל, אני מחזיק מזלג ביד ימין. אבל [u]אבא שלי[/u] טוען שהוא כותב הפוך.

אני כותב ע' כאשר החלק הסגור של העקומה (התחתון) נכתב נגד כיוון השעון. מתחיל מצד ימין, תנועה שמאלה ולמטה, ואז ימינה, ואז שמאלה ולמעלה, ומסיים בצד שמאל. יש לי תחושה שיש אנשים שכותבים כמוני, ויש שההיפך. מי הרוב? מה נכון? לא מעניין אותי.

בעצם - עדי - אם אתה כותב ע' מימין לשמאל (זו הפרשנות שלי לכך שהצגת את הדוגמה של ה ע' של אבא שלך), זה אתה ה"מוזר", ולא אבא שלך.

עידית תודה על רעיון השמונה! ראיתי פעם שמטפלים בציור שמונה על הגוף במקומות כואבים .
וכמובן שנאמץ את הדבש והאף, ושמישהו יעצור אותנו.
אה, ואמא של יונת, גם אני לא הבנתי. עין זה תמיד משמאל לימין, לא?

אמא של יונת,
לא הבנתי.

עדי,
אני כותבת ע' כמו אבא שלך. תחשוב רגע: את רוב האותיות אנחנו כותבים עם כיוון השעון, וזה מאפשר זרימה. הכיוון ה"נכון" - הפוך לכיוון התנועה!

אני עד היום כותב א' משמאל לימין (כמו k באנגלית). אבא שלי כותב ע' משמאל לימין (עם כיוון השעון). ואני מכיר 3 דרכים שונות לכתוב ת'.

מי מחליט בכלל מה הדרך הנכונה?

ג'ון הולט כתב באחד מספריו על הכתב האנגלי המחובר -- מסתבר שאנשים שכותבים במחובר [u]מהר_ מגיעים לקצב נמוך יותר מהקצב _הממוצע[/u] של אנשים שמפרידים אותיות זו מזו. כמו כן, הכתב המחובר פחות קריא. הוא תוהה למה בכלל מלמדים לכתוב במחובר? אולי שריד היסטורי לעידן שבו כתבו בנוצה שהדיו עלול לטפטף ממנה?

עם האף עם האצבע על צלחת ודבש
ושמישהו יעצור אותי....!

העניין של לתקן או לא קשור יותר לנו. נסי אולי לכוון אותה לדרך כתיבה שתקל עליה או תעזור לה לכתוב מהר יותר.אם לא הולך זה לא נורא. יש תרגיל שאני מאוד אוהבת נקרא שמינייה שוכבת- הסיפרה 8 בשכיבה כשכיוון הכתיבה הוא מהאמצע של ה8 השוכב לימין ולמעלהכמו שמתחילים את האות פ. ציירו 8 ענק רחב יותר מכתפיה על בריסטול ותני לה לבחור צבעים ולעבור עליו מהר ולאט המון פעמים עשו מזה ממש משחק. בשמינייה אפשר לגלות את כל אותיות האלף בית ולכתוב אותן לכל אחת יש זנב לכיוון אחר וכיד הדימיון לזרום, כמו לצייר את השמינייה באוויר על קיר כשהיד שלי היא חדק של פיל...

גם אני בעד לא לתקן, שזה הפוך ממה שאמא שלי חושבת, שצריך כל הזמן ללמד אותם 'כדי שהשגיאות לא ישארו'. כשכל הזמן מתקנים - ובהתחלה כל הזמן טועים - יותר משזה מלמד זה יוצר חוסר ביטחון. במשך הזמן הדברים מסתדרים גם אם לא מתקנים ואת זה אני רואה בבתי, שזה תהליך. כשהיא מבקשת ממני לכתוב אני כותבת נכון ואז היא יכולה להשוות למה שהיא כתבה אבל אני לא באה ומצביעה לה על טעויות ולא כותבת לה נכון אם היא לא מבקשת ממני. וכמובן, אני כל הזמן משבחת 'איזה יופי' ומנסה לקרוא גם אם זה מסובך למדי והפוך ומשונה. עובדה שהעניין משתפר כל הזמן.

לחכות להבשלה רגשית? אוי.

יונת? על מה את מדברת?
הדס ממלאת דפים שלמים בקווים מלמעלה למטה, וזה בערך כל מה שהיא מציירת.
מענין ...

לי הסבירו שזה שילדים כותבים מלמטה למעלה זה בכלל עניין פסיכולוגי, וצריך לחכות להגיע להבשלה רגשית בשביל להיות מסוגלים לצייר קוים מלמעלה למטה.

לגבי דרך כתיבת המספרים - באמת פה שמחתי שהגננת מטפלת בזה, ולא אני (-: גם לי היה לא נעים לתקן אותה. מה שכן, יש כל מיני חוברות עבודה שבהן צריך לחבר נקודות כדי לכתוב אותיות/מספרים, ויש שם גם חצים קטנים שמראים באיזה כיוון לכתוב. אם זה יבוא ככה, ובצורת משחק, אולי לא יהיה לה אכפת.
יש שם גם שורות שלמות שצריך לחזור ולכתוב שוב ושוב את האות/מספר - כדי שזה לא יהיה משעמם אפשר, למשל, לכתוב כל אחת בטוש בצבע אחר.

גם אני בעד לא לתקן, אלא אם הילד ביקש במפורש לדעת [b]איך[/b] כותבים.
אגם למשל כותב כל מיני מילים מכל מיני אותיות שהוא מכיר - הפוך. כשהוא רוצה שאני אקריא לו מה שהוא כותב, אני מקריאה לו נכון ומצביעה על כיוון הקריאה שלי.

אני בעד לא לתקן אם הילד לא ביקש באופן מפורש. ממילא השגיאות יעלמו עם הזמן, פשוט מתוך ראיית דוגמאות אחרות.

גם בדף זה (ראו [po]תחזיקי את העט כמו שצריך[/po]) אני נאלץ להודות שאני לחלוטין טועה עם כל כיווני הכתיבה - עברית, אנגלית, מספרים. חבריי ומוקיריי טוענים שיש לי כתב עגול, יפה, בהיר ואף מזוהה מאד.
על ההתפתחות שלי אני לא יכול להתחייב.

אז אם הם מתחילים לכתוב מספרים, מלמטה למעלה, שמונה משני עיגולים, שתיים שוכב ,לתקן או לא לתקן?
יש קשר בין התפתחות לבין כיוון הכתיבה?
ואם היא מראה לי את הספרה חמש שנראית כמו אני לא יודעת מה , להגיד יופי איזה חמש יפה? להראות לה איך באמת כותבים ולבאס אותה?
ומה אם היא תתרגל ככה?