על ידי אמא_פעם_חמישית* » 28 יוני 2011, 07:04
את הדברים הבאים כתבתי כבר כתגובה למישהי אחרת, אבל לאחר מעשה הבנתי שאני זקוקה להתייחסות לדברים שלי, שאני מחפשת התייחסות, עזרה.
אז אני כותבת אותם שוב, כדף חדש.
אני אמא לחמישה ילדים. לאחר הרביעי היתה הפסקה של 6 שנים. קודם הרגשתי שאני צריכה מנוחה, אחר כך חשבתי והתלבטתי, והתלבטתי עוד, ובסוף החלטתי שכן.
זה היה אמור להיות ילד השעשועים שלי , הורות נוספת, מאוחרת, מנוסה, רגועה. היום הקטן בן שנתיים וקשה לי להגיד שהדברים הם כמו שחשבתי שיהיו (כמו שפיטנזתי? כמו שבניתי מגדל ציפיות וחלומות?....)
גידלתי ארבעה ילדים, הקטן בהם היום בן 8. זה לא שהכל היה ורוד איתם, ממש לא. היו רגעים של בדידות, לחץ, כעסים, עצבים עד כדי רגעים של סף אלימות. ועם זאת, מסתבר שאחרי כמה זמן שוכחים את כל זה וזוכרים רק את הרגעים היפים, המתיקות, האושר. בתמונות הילדות הם תמיד נראים כמו מלאכים. אחרת איך אפשר להסביר שכשהקטן מבין הארבעה היה בן 6 ילדתי עוד אחד? וזה לא שלא התלבטתי לפני, התלבטתי הרבה, ובסוף החלטתי שכן.
מה בדיוק חשבתי? שאני רוצה שוב לתת למישהו שצריך אותי? שאני רוצה עוד יצור קטן ומתוק בבית? או שהייתי אנוכית - רציתי שוב להרגיש צעירה, רציתי שוב להרגיש שמישהו צריך אותי בדרגה הזאת? אולי בעצם פחדתי מהחופש והמאפשרויות שהתחילו להפתח לפני כששוב לא היו לי יותר קטנים? אני לא יודעת, אולי קצת מהכל.
בהריון הרגשתי כמו חלום וגם החודשים הראשונים אחרי , בעצם עד גיל שנה בערך, עברו כמו חלום. אבל כשהקטן התחיל להיות פעיל ופעלתן זה התחיל להיות יותר ויותר קשה. שוב התחילו לעלות התחושות של בדידות, עצבים , לחץ בלתי פוסק. מצאתי עצמי מקנאת בחברות שיש להם ילדים גדולים יותר, בגילאים של הגדולים שלי אבל בלי התוספת, שהן כבר 'חופשיות', בידיעה שיכלתי גם אני להיות שם.
לפני ואחרי הלידה של הקטן היתה לי בראש תמונה ורודה שבניתי לי על מתיקות והנאה, על אינטימיות עם הקטן. אבל בפועל הוא לא קל.
ילד יפה וחמוד אבל עקשן, פעלתן ובעל אופי עצמאי מאד, שלא בקלות משתף פעולה. בנוסף, כיום הוא כמעט בן שנתיים וכנראה שמסתמן איזשהו עיכוב התפתחותי בתחום הדיבור (הגדולים שלי דיברו בגיל צעיר יותר וללא שום קושי, וכן, אני יודעת שאסור להשוות בין ילדים, אבל קשה שלא להתייחס לזה) והדבר הזה גורם לי הרבה כאב לב, דאגה וחרדה.
אני מתפללת שמדובר רק בעיכוב התפתחותי קל ושיוכל להשלים את החסר, ולא בבעיה יותר מהותית שתלווה אותו בעתיד.
הוא גם לא ילד שמתמסר בקלות לחיבוקים ונשיקות, לא ילד שקופץ עלי כשאני באה לקחת אותו מהמטפלת, וזה כל כך חסר לי.
יש לי הרבה רגשות אשמה וגם בושה לגבי מה שאני עומדת לומר, אבל אני חייבת להודות שלעיתים מתגנבת לי לראש המחשבה: בשביל מה הייתי צריכה את כל זה, למה לא הסתפקתי במה שהיה לי, למה לא ידעתי להגיד תודה ולהעריך את מה שיש ופשוט לזרום, למה חיפשתי עוד אתגרים...(לא שהגדולים לא מאתגרים מספיק, מתוכם 3 כבר בקטגוריה של גיל ההתבגרות על כל המשתמע מכך, ) כי זה מה שאני מרגישה שיש לי עכשיו - כל הרבה אתגרים והתמודדויות לפני , אבל הנאה מהאמהות הזו היא משהו שאני לא כל כך מרגישה.
אני אוהבת אותו ולפעמים בא לי לבכות, מה הוא אשם שאמא שלו החליטה לשחק בלהיות שוב צעירה ועכשיו פתאום מרגישה שאין לה כוח, מה הוא אשם שאמא שלו ציפתה לילד קל ומושלם, ילד שעשועים שתרווה ממנו רק נחת ובפועל יש לו אישיות משלו ודעה משלו ולא תמיד בא לו לשתף פעולה וגםלא הכל מצליח לו בקלות....מישהו הבטיח לי שיהיה קל? שאקבל הכל כמו שאני רוצה?
חשבתי שבגלל שיש לי נסיון הכל ילך קל, ואני מוצאת שזה לא כך, וזה שוחק לי לגמרי את הבטחון העצמי - כאמא וגם בכלל.....
לא בטוחה שמה שאני אומרת פה מובן לאחרים.....אבל זה מקל קצת להוציא החוצה.
את הדברים הבאים כתבתי כבר כתגובה למישהי אחרת, אבל לאחר מעשה הבנתי שאני זקוקה להתייחסות לדברים שלי, שאני מחפשת התייחסות, עזרה.
אז אני כותבת אותם שוב, כדף חדש.
אני אמא לחמישה ילדים. לאחר הרביעי היתה הפסקה של 6 שנים. קודם הרגשתי שאני צריכה מנוחה, אחר כך חשבתי והתלבטתי, והתלבטתי עוד, ובסוף החלטתי שכן.
זה היה אמור להיות ילד השעשועים שלי , הורות נוספת, מאוחרת, מנוסה, רגועה. היום הקטן בן שנתיים וקשה לי להגיד שהדברים הם כמו שחשבתי שיהיו (כמו שפיטנזתי? כמו שבניתי מגדל ציפיות וחלומות?....)
גידלתי ארבעה ילדים, הקטן בהם היום בן 8. זה לא שהכל היה ורוד איתם, ממש לא. היו רגעים של בדידות, לחץ, כעסים, עצבים עד כדי רגעים של סף אלימות. ועם זאת, מסתבר שאחרי כמה זמן שוכחים את כל זה וזוכרים רק את הרגעים היפים, המתיקות, האושר. בתמונות הילדות הם תמיד נראים כמו מלאכים. אחרת איך אפשר להסביר שכשהקטן מבין הארבעה היה בן 6 ילדתי עוד אחד? וזה לא שלא התלבטתי לפני, התלבטתי הרבה, ובסוף החלטתי שכן.
מה בדיוק חשבתי? שאני רוצה שוב לתת למישהו שצריך אותי? שאני רוצה עוד יצור קטן ומתוק בבית? או שהייתי אנוכית - רציתי שוב להרגיש צעירה, רציתי שוב להרגיש שמישהו צריך אותי בדרגה הזאת? אולי בעצם פחדתי מהחופש והמאפשרויות שהתחילו להפתח לפני כששוב לא היו לי יותר קטנים? אני לא יודעת, אולי קצת מהכל.
בהריון הרגשתי כמו חלום וגם החודשים הראשונים אחרי , בעצם עד גיל שנה בערך, עברו כמו חלום. אבל כשהקטן התחיל להיות פעיל ופעלתן זה התחיל להיות יותר ויותר קשה. שוב התחילו לעלות התחושות של בדידות, עצבים , לחץ בלתי פוסק. מצאתי עצמי מקנאת בחברות שיש להם ילדים גדולים יותר, בגילאים של הגדולים שלי אבל בלי התוספת, שהן כבר 'חופשיות', בידיעה שיכלתי גם אני להיות שם.
לפני ואחרי הלידה של הקטן היתה לי בראש תמונה ורודה שבניתי לי על מתיקות והנאה, על אינטימיות עם הקטן. אבל בפועל הוא לא קל.
ילד יפה וחמוד אבל עקשן, פעלתן ובעל אופי עצמאי מאד, שלא בקלות משתף פעולה. בנוסף, כיום הוא כמעט בן שנתיים וכנראה שמסתמן איזשהו עיכוב התפתחותי בתחום הדיבור (הגדולים שלי דיברו בגיל צעיר יותר וללא שום קושי, וכן, אני יודעת שאסור להשוות בין ילדים, אבל קשה שלא להתייחס לזה) והדבר הזה גורם לי הרבה כאב לב, דאגה וחרדה.
אני מתפללת שמדובר רק בעיכוב התפתחותי קל ושיוכל להשלים את החסר, ולא בבעיה יותר מהותית שתלווה אותו בעתיד.
הוא גם לא ילד שמתמסר בקלות לחיבוקים ונשיקות, לא ילד שקופץ עלי כשאני באה לקחת אותו מהמטפלת, וזה כל כך חסר לי.
יש לי הרבה רגשות אשמה וגם בושה לגבי מה שאני עומדת לומר, אבל אני חייבת להודות שלעיתים מתגנבת לי לראש המחשבה: בשביל מה הייתי צריכה את כל זה, למה לא הסתפקתי במה שהיה לי, למה לא ידעתי להגיד תודה ולהעריך את מה שיש ופשוט לזרום, למה חיפשתי עוד אתגרים...(לא שהגדולים לא מאתגרים מספיק, מתוכם 3 כבר בקטגוריה של גיל ההתבגרות על כל המשתמע מכך, ) כי זה מה שאני מרגישה שיש לי עכשיו - כל הרבה אתגרים והתמודדויות לפני , אבל הנאה מהאמהות הזו היא משהו שאני לא כל כך מרגישה.
אני אוהבת אותו ולפעמים בא לי לבכות, מה הוא אשם שאמא שלו החליטה לשחק בלהיות שוב צעירה ועכשיו פתאום מרגישה שאין לה כוח, מה הוא אשם שאמא שלו ציפתה לילד קל ומושלם, ילד שעשועים שתרווה ממנו רק נחת ובפועל יש לו אישיות משלו ודעה משלו ולא תמיד בא לו לשתף פעולה וגםלא הכל מצליח לו בקלות....מישהו הבטיח לי שיהיה קל? שאקבל הכל כמו שאני רוצה?
חשבתי שבגלל שיש לי נסיון הכל ילך קל, ואני מוצאת שזה לא כך, וזה שוחק לי לגמרי את הבטחון העצמי - כאמא וגם בכלל.....
לא בטוחה שמה שאני אומרת פה מובן לאחרים.....אבל זה מקל קצת להוציא החוצה.