את רוצה לעדכן?

תודה שענית!

אני שמחה לשמוע על השיפור בהתפתחות הדיבור ועל ההסתגלות לגן. עם זאת אני יכולה להבין, שלפעמים זה מתגמד מול רגעים ביניכם שפוגעים בך, שהרי זה העיקר.

חוזרת וממליצה לך להתייעץ עם רופא הילדים בעניין פנייה למרכז להתפתחות הילד. את יכולה אפילו רק לחפש באתרי קופות החולים את טפסי הפנייה ולקרוא אותם כדי לראות אם זה ממקד אותך.
את נוטלת על עצמך אחריות רגשית כבדה:
מה שנהיה לי יותר ויותר ברור... הוא העובדה שהקשיים שאני חווה איתו הם קשיים בעיקר שלי
יכול להיות שזה נכון. קרוב לוודאי שאת יודעת מה את אומרת ולפחות חלק מהעניין הוא הגישה שלך, נקודת המבט שלך, אבל יכול מאוד להיות שיש משהו נוסף, שטיפול מתאים או הדרכה יקלו על ההתמודדות אתו.

מאחלת לך הרבה כוחות ואושר!

יש חדש?
קצת קשה לענות, כן ולא. כל מה שכתבתי למעלה עדיין קיים, אם כי חלק מהדברים ברמות ובעצמות שונות.
עדיין יש הרבה מאבקי כוח, כל רגע של השגרה שלנו הוא פוטנציאל למאבקונצ'יק (או מגה מאבק), מרגישה כאילו מחכה לי מוקש בכל פינה ואני כל הזמן צריכה להיות כל כך זהירה, זה מתיש....
גם ההעדפה לאבא עדיין קיימת, אם כי לפעמים היא יותר בוטה ולפעמים פחות.

מה שנהיה לי יותר ויותר ברור, לאור העובדה שהילד הסתגל יפה לגן, משתלב ומשתתף יפה בכל הפעילות וגם התקדם מאד בדיבור לאחרונה - הוא העובדה שהקשיים שאני חווה איתו הם קשיים בעיקר שלי - הן מבחינת איך שאני מתייחסת לדברים והן מבחינה אובייקטיבית: הילדון באמת מעצים את המאבקים איתי, נוטה ליותר התנגדות כלפי. יש פה ענין רגשי בינו לביני שאני לא לגמרי מבינה אבל מקווה שיעבור עם הגיל, עם ההתפתחות, עם העובדה שאני מנסה לשמור על שגרה, על רוגע יחסי, על אי פגיעות (לפחות כלפי חוץ, בפנים - למי אני משקרת, או הו איך שאני נפגעת ממנו לפעמים כשהוא אדיש כלפי או דוחה אותי ומכריז בקולי קולות על העדפתו לאבא....), וגם להרעיף עליו אהבה ברגעי החסד שהוא מאפשר לי.

לא יכולה לומר שאני מרגישה ממש טוב, אבל גם לא גרוע כמו קודם, לפחות חלק מהזמן. הקצב הוא פחות או יותר צעד וחצי קדימה וצעד אחד אחורה, והנפילות כואבות.
אני מנסה כל הזמן לשנות ולהתמודד מבחינת ההסתכלות שלי, לא להתייאש, לא להפגע (שוב,נשמע קל אבל כל כך קשה), מייחלת לשינוי לטובה ומצד שני מבינה שהשינוי לא יבוא אם אצפה ואייחל לו כל רגע. מנסה להעסיק את עצמי (נפשית בעיקר ) עם דברים אחרים בחיים שלי: הילדים האחרים, זוגיות, עבודה.
אני מאד מקווה שמתישהו בעתיד (והלוואי מוקדם מאשר מאוחר) אוכל לכתוב פה ולבשר על שיפור משמעותי יותר.

יש חדש?

אמא פעם חמישית

את נשמעת אמא מנוסה ומודעת, אמא אוהבת שדואגת לילד שלה.
הפתיחות שלך וניסיונות ההתמודדות שלך ראויים להערכה בעיניי, ונראה לי שהקושי שלך הוא אובייקטיוי (אף אם סיבתו עלומה) ולא מושפע רק מהתפיסה שלך.

אני לא מכירה פסיכולוגיות מומלצות, אבל נראה לי, שכדאי לפנות דווקא להתפתחות הילד.
ההליך הוא פנייה דרך רופא הילדים, שנותן לך שאלון הורים ושאלון לגננת (למטפלת).
בעקבות הפנייה תוכלו להיות מזומנים לאבחון רב-מקצועי לפי מה שיחליט צוות המכון בעקבות הפרטים שתמלאו בשאלונים. בהתפתחות הילד עובדים פסיכולוגים אך נוסף עליהם גם קלינאיות תקשורת, מרפאות בעיסוק ועוד. לדעתי, אבחון כזה יוכל למקד אתכם ולומר אם יש צורך בהדרכת הורים או אולי טיפול שפתי או אולי טיפול בוויסות חושי כפי שהוצע כאן על ידי אולי.
קחי בחשבון שקביעת תור לאבחון בהתפתחות הילד יכולה לארוך שבועות ויותר.

בהצלחה!
אשמח אם תעדכני.

סופר נני?

למישהי יש המלצה לפסיכולוג ילדים באזור ירושלים, אשמח לשמוע.
נראה לי שכדאי לך לשאול בככר השוק.

תודה לכל מי שכתבה, נתתן לי חומר למחשבה, גם אם לא כל ההצעות ברות יישום לדעתי כרגע. למשל, לצאת לחופשה לבד. לא אפשרי ברמה הפרקטית ולדעתי גם לא כל כך יעיל - אני אחשוב וארגיש שברחתי מהתמודדות עם הבעיה אבל שהיא תמתין לי כשאחזור. אני מעדיפה לנסות להשאר במציאות הזו אבל לנסות לעשות שינוי בחשיבה, שינוי בהסתכלות.
חלק מהשינוי הזה נדרש בהסתכלות שלי ובתגובות הרגשיות שלי לסיטואציות יום יומיות. בעצמי אני מנסה לטפל (גם אם בינתיים אין ממש תוצאות לצערי), אבל אולי נדרשת הדרכה גם מהכוון השני - שמישהו יגיד לי למה הבן שלי מתנהג כמו שמתנהג לפעמים ואיך צריך להסתכל על זה, איך כדאי להגיב.
ובהקשר הזה, אני שוב שואלת, אם למישהי יש המלצה לפסיכולוג ילדים באזור ירושלים, אשמח לשמוע.
שוב תודה על התגובות.

אמא חמישית ויקרה, היצורים האלו באים ללמד אותנו דברים. בעיניי ילדים הם קשרים קרמתיים שעלינו לסגור איתם מעגלים.
אולי הוא בא ללמד אותך לשחרר?
אני עצמי אמא לארבעה. הבכורה בת 18 הקטן בן שנתיים.
על הדרך, אולי את גם בגיל המעבר?

אמא יקרה,

קודם כל חיבוק גדול. מה שאת עוברת נשמע קשה.

אני רוצה להציע לך משהו. נסי לעשות הפרדה בין מה שעובר עלייך לבין הבן שלך. להזיז הצידה את הסיפור של ההחלטה להביא אותו לעולם, את נושא ההתפתחות שלו, את היחסים ביניכם, ולהתבונן על התחושות שלך באופן נקי, שלא קשור אליו. לנסות להבין מה את מרגישה שם - מה הכאב, מה חסר לך, איזה פחדים זה מעלה, אילו מכאובים מהעבר.
את עוברת עכשיו תקופה קשה, וזה ראוי להתייחסות ולטיפול בפני עצמו, באופן בלתי תלוי בבן שלך. ככל שתהיי יותר מחוברת למה שקורה לך תהיה לך גם הבנה יותר בהירה לגביו, לגבי היחסים שלכם ולגבי מה את צריכה או לא צריכה לעשות עם זה עכשיו. העבודה שלך היא קודם כל עם עצמך.

חשוב גם לבדוק שהליווי שאת מקבלת הוא מתאים ומספיק עבורך, לפעמים לוקח זמן למצוא את סוג הטיפול המתאים ובעיקר את האדם המתאים.

רק שאני פוחדת שאין לי זמן, כי כמה אפשר להמשיך כשכל יום אני בוכה כמה פעמים?
כמה שזה יקח. כל מה שאת יכולה לעשות עכשיו הוא לטפל בעצמך הכי טוב שאת יכולה. ולפעמים זה לוקח זמן. משברים הם חלק מהחיים שלנו, וגם הילדים שלנו לומדים לעבור אותם ביחד איתנו, זה חלק מלהיות בני אנוש. הקיפי את עצמך בתמיכה ועזרה עד כמה שאת יכולה, והשתדלי להיות כמה שיותר סלחנית ואוהבת כלפי עצמך... את ראויה לזה.

שבת שלום

קחי חופש.
תראי, הסיבה שהוא מתנהג בצורה שהוא מתנהג היא שאת אוהבת אותו פחות מאת אחיו. הוא מרגיש את זה. את מתחשבנת אתו על איך הוא מתנהג אליך וכך קובעת איך תתנהגי אליו - אם תהיה נחמד אלי אני אהיה נחמדה אליך.
זו הורות לקויה. הורה אוהב קודם.

מה שאמרתי זה קשה. אבל זה בסדר שאת ככה וזה בסדר אם את אוהבת אותו פחות, אהבה מטבעה משתנה ומתגלגלת עם הזמן. זה לא אומר שזה יהיה כך לנצח. את מסתכלת עליו ורואה טעות שעשית ולא מצליחה לשים את זה מאחורייך. והוא משלם את המחיר ואת מתייסרת בגלל שאת יודע שהוא משלם וכל המשפחה משלמת את מחיר הייסורים. זה מעגל שאת לא מצליחה לצאת ממנו.
רק מאורע חיצוני יוציא אותך, יגרום לך לראות את הדברים אחרת. בדרך כלל זה כרוך בטרגדיה שגורמת להעריך את מה שיש.

במקום לחכות לטרגדיה, תוציאי את עצמך עכשיו. קחי חופש. תסעי לחו"ל לבד, חופש ארוך. חמישה ילדים.. כל כך הרבה שנים. מתי את לבד? שקטה, חושבת, משקיעה בעצמך? מגיע לך. מגיע למשפחה שלך חופש ממך.

תודה.
אני מאד רוצה לדאוג לעצמי, רק שכל הזמן מקבלת תזכורות לסיבה שאני כל כך מדוכדכת. זו סיטואציה שאי אפשר להתרחק ממנה..........

זה מצויין שאת מקבלת עזרה. כל הכבוד שהבחנת בצורך ונקטת בפעולה.
אני חושבת שכדאי להתמקד עכשיו בלשקם את עצמך, רק אחרי שתהיי חזקה ונושמת תתמודדי עם מערכת היחסים שלך עם הילד הקטן. ייתכן שאז תגלי שאין צורך להתמודד כי זה נפתר מעצמו.
פרה פרה. הכיי חשוב עכשיו, לדעתי, זה לדאוג לעצמך.

שוב עבר חודש מאז שכתבתי. האם הדברים השתפרו? האם אני מרגישה יותר טוב לגביהם?הלואי ויכלתי להגיד את זה.
בחודש האחרון אני מרגישה התדרדרות בתחושות שלי, למרות שאני כבר יותר מחודש בטיפול. אם לפני חודש היה לי מדי כמה ימים או שבוע משברון (כולל בכי מתמשך), בשבועות האחרונים אני לא עוברת יום בלי בכי, גם כמה פעמים ביום.
בני הפעוט מאכיל אותי מרורים. הוא דוחה אותי מעליו. כמה וכמה פעמים ביום הוא מראה לי שהוא לא רוצה אותי לידו, לפעמים אומר לי מפורשות לא! או זוזי, בלווי תנועת יד או דחיפה. אם הוא נופל ובוכה ואני רצה להרים לנחם הוא תמיד יגיד אבא או יחפש את אבא שירים אותו, ינסה להתרחק ממני. לא חשבתי שיש דבר כזה, ילד שלא רוצה את אמא ואני לא אגזים אם אומר שזה סבל נוראי. למה זה קורה?
אני יודעת שאסור לי להגיב כלפי זה או להראות לו שאני נפגעת, אז אני מנסה להתרחק ממנו אחרי מצבים כאלו, שלא יראה כמה שאני פגועה. סביר להניח שהוא חש את התגובות שלי ובאיזה שהוא אופן שאני לא מבינה זה מזין את המשך התגובות האלו, אבל אני לא יודעת איך לשבור את המעגל הזה. איך אפשר לא לקחת ללב כשהילד שלי מראה לי בכל הזדמנות שהוא לא רוצה אותי, לא זקוק לי, לא מחפש את קרבתי ולא את המגע שלי?
הטיפול שלי לא מביא שום שיפור בינתיים. אני יודעת שזה תהליך שלוקח זמן, רק שאני פוחדת שאין לי זמן, כי כמה אפשר להמשיך כשכל יום אני בוכה כמה פעמים? יש גם עוד 4 ילדים גדולים בבית שמודעים לכל זה, שזקוקים גם הם לאמא מתפקדת והסיפור הזה מזיק לכל המשפחה.
האם מישהי יכולה להמליץ לי על פסיכולוגית ילדים באזור ירושלים?

ואולי גם תקשיבי לאינטואיציות שלך ותעזבי לדקה את ההאשמות העצמיות?

לא הכל תלוי בתפישה שלנו את עצמנו את הסביבה ואת מה שביניהם. לעיתים קרובות מה שאת רואה זה מה שזה, יכול להיות שיש בעיה. בעיה אמיתית שצריך לבדוק ולטפל בה. ולא משנה כמה את אמא מכילה ואוהבת אם יותר או פחות. את מתארת ילד ששונה מכל ארבעת אחיו בצורה קיצונית, יכול להיות שזה סתם טמפרמנט ויכול להיות שלא. אם זה כל כך קיצוני, עד כדי חוסר שיתוף פעולה, בעיה בתקשורת, בהתמסרות ובחביבות בסיסית אז כדאי לבדוק.
בת של חברה טובה שלי היתה כזו בדיוק, כביכול אין בעיה, הכל "רגיל" אבל משהו שם תוקפני, לא מתמסר, או נוגע באופן לא מידתי, נמלט מבלגן ועוד. היא א ואבחנה כסובלת משתי בעיות - האחת בעיית ויסות תחושתי שאם תחפשי בגוגל וגם כאן תוכלי לקרוא לא מעט ובעיה שנייה - ליקוי שמיעה קטן באוזן אחת. שני אלה טופלו ומטופלים והיא לא ילדה "רגילה" במובנים האלה אבל ניתן לתת לה את מה שהיא צריכה (ביגוד מתאים, גירויים מתאימים, הסברה שיטתית של מיומנויות חברתיות, טיפול בשמיעה שחזרה למצב תקין ועוד ועוד) ולראות איך זה משתנה.
הילד שלך בורח ממהומת יום ההולדת בגן מסרב לחיבוקים ועוד - לי נשמע שהוא רגיש לרעש, מגע צעקות, זה מאוד מתאים לבעיה בויסות התחושתי ומצד שני יכול להיות שזה לגמרי לא זה והטמפרמנט כזה אבל גם לזה יש דרך.

הנקודה היא שברירת המחדל שלך היא לחשוב שמשהו בעצם הקיום שלו והעובדה שרצית את זה כשהיה לך "הכל" כביכול הם אלו שעליהם צריך להלקות וכל שנותר הוא להצטנף בכאב הזה, כמו שעשית ביום ההולדת במקום לשנות בכלל את זוויתה ראייה ולראות שעשית משהו מדהים, הלכת עם הרצונות והלב שלך, נולד לך ילד בריא ושובב ועכשיו צריך לראות איך להפוך את הקשר למשהו שנותן לך בחזרה, לא את מה שקיווית לו - כי זה לא מתממש הילד הזה לא נותן לך את, אלא משהו אחר טוב לא פחות.אויל הילד הזה לא צריך להיות בכלל בגן עם כל המולה שם אם לכך הוא מגיב ולכן אם יהיה קרוב לאמא ירגיש אחרת ואת תקבליממנו משהו אחר שלא היה עם האחרים (אני לא מהחינוך הביתי סתם מעלה תהייה). או שזה משבר גיל שנתיים הנורא שמעצים את הטמפרמנט הקיים ועוד שנה תדברי אחרת. רק שנראה שהדבר האחרון שצריך להטריד אותך זה שהבאת אותו, שהרי הבאת אותו כי חשת צורך, כלומר לא באמת היה לך הכל. הכל זה עניין יחסי, יש נשים ששני ילדים זה הכל עבורם ויש אפס ויש שארבעה ילדים שני כלבים אוגר חשבון בנק מנופח ומאהב...

ולגבי הכוחות שלך - לא משנה אם הילד חריג מבחינת טמפרמנט או ביעיה כלשהי או הנחות היסוד והכוחות שלך מוחלשים - בשורה התחתונה, את מביאה את עצמך שזה הרבה נסיון, הרבה שקט בהרבה תחומים וגם מתחים ציפיות וכוחות שונים וחדשיםן לך. אל תשכחי שיש לו בזכותך גם 4 אחים גדולים שזה כיף אדיר שיגדל עבורו ככל שיתבגר (מנסיון) וכל זנותר הוא לפחות מכאן זה להתמקד יותר בלראות איך מתמודדים עם הקושי ולא במחשבה שיעבור כי לדעתי יש כאן משהו מעבר ופחות באיך הגעת אליו וכמה את אשמה.

מתוקה רק להתייחס לגבי היום הולדת שנתיים, בגיל הזה הרבה מאוד ילדים מאוד לא אוהבים את טקס היום הולדת שלהם, וממש אבל ממש! לא משתפים פעולה.
רק את יודעת עד כמה קיצוני זה היה אבל ראיתי ילדים מקסימים ונהדרים שבכו או התחבאו בכל יום ההולדת שלהם בגיל הזה.

נשמע שהיחסים בניכם ממש מדכאים אותך וטוב שהשגת לעצמך עזרה.
האם הילד קשה כך גם לסביבה? אולי יש לו איזושהיא רגישות או רמת אנרגיה ממש גבוהה שהוא צריך יותר לרוץ וליצור דרמות?

עבר קצת יותר מחודש מאז שכתבתי פה.
מה השתנה מאז?
נכון שהקטן התקדם בדיבור ובתחום חלה תזוזה חיובית, אבל קשה לי להגיד שאני מרגישה יותר טוב. כל יום הוא התמודדות חדשה, לא קלה, ואני מרגישה שאני לא מקבלת שום הנחות על הדרך.
לפעמים כל כך קשה שכבר הבנתי לפני כמה שבועות שאם לא אמצא לי מקור תמיכה אני לא אשרוד. אז התחלתי טיפול אצל פסיכותרפיסטית. מישהי שאני משלמת לה רק כדי שתשב ותקשיב לי. כי אני מרגישה שהאנשים הקרובים לי (בעצם אלו רק האיש שלי ואמא שלי) פשוט לא יכולים להכיל אותי, שהם נבהלים מהיאוש שאני נקלעת אליו. הם אומרים לי שהילד בסדר, שזה גיל קשה, שהדברים ישתפרו. אולי. ואולי לא.
היום היה יום קשה. כמה שאני חוזרת ואומרת לעצמי שלא להשוות את הקטן לילדים הקודמים, לפעמים זה בלתי נמנע. מלאו לקטן בימים אלו שנתיים, וכמו אצל שאר הילדים שלי אני רציתי לציין את הארוע. אז הכנתי עוגה ושקיות עם הפתעות ושלחתי למשפחתון. לא העזתי ללכת בעצמי כי פחדתי. פחדתי להתאכזב, פחדתי להשוות, פחדתי שיהיה כואב. רק נתתי למטפלת מצלמה וביקשתי שתצלם קצת, כדי שאולי אחר כך אקבל כמה תמונות יפות לאלבום. אבל גם בלי להיות שם התאכזבתי. היא לא הצליחה לצלם אף תמונה שבה רואים את הילד במצב שהוא לא בורח מהמצלמה, או בוכה, או מסתיר את הפנים. למה כל כך קשה לקבל ממנו קצת שיתוף פעולה? כן, אני יודעת שהרבה ילדים נבוכים ממצב כזה בגיל הזה, אבל נראה לי שזה קצת קיצוני.
אחרי הצהריים בגן החיות, כל פעם שאני נותנת לו לרדת מהעגלה אני במתח, ולא בלי סיבה. תמיד הוא בורח, או רץ או מנסה לטפס על הגדר, או דורש לקבל חטיף (או פשוט לוקח בכוח...) מילד שהוא בכלל לא מכיר....אני במתח כי יש לי תחושה שאין לי שום השפעה עליו, שום שליטה.
אפשר להסתדר עם ילד שובב, אפשר ללמוד להסתדר עם ילד שבוחן את הגבולות כל הזמן, אפשר להתמודד עם הרבה קשיים, אבל איפה שהוא בדרך צריך גם לקבל משהו. איזה שהוא פיצוי קטן שעושה את הכל שווה, משהו קטן שיגרום לי להרגיש טוב לגבי הילד שלי, משהו שיגרום לי להרגיש בטחון בילד שלי , להרגיש שיהיה טוב איתו, ומעבר לכל - שיש לי קשר משמעותי עם הילד שלי, שיש לנו BOND, ובזה אני חשה חוסר בטחון גדול.

אינני יודעת אם הדברים שאני אומרת פה מובנים בכלל למישהו. רק לפני שאתם שופטים אותי, או את הדרך שאני תופסת את הדברים או את סגנון ההורות שלי, תזכרו שזה לא תלוי רק בנו ובמה שאנחנו עושים. גם לי היו ילדים ששיתפו פעולה, שהקשיבו, שהיתה לי השפעה עליהם, שהרגשתי שהם ואני יכולים ביחד להגיע עד סוף העולם. הם נתנו לי פידבק חיובי וגרמו לי לחשוב שאני אמא טובה, שיש לי יכולות, שאני יכולה להשפיע על הילד שלי, לעזור לו לצמוח.
היום אני חושבת שזו אשליה. כי היום אני מתמודדת עם ילד שמאד קשה לי איתו ואני מרגישה שכל היכולות שלי עפו מבעד לחלון. לא צריך להיות גאון כדי להבין שאם בן אדם מרגיש שאין לו יכולות ביחס לילד שלו זה די קרוב להרגשה שאני שווה לאפס. כן , יהיו כאלו שיגידו לי שאני מרשה לעצמי לרחם על עצמי, שאלו מותרות שאני לא יכולה להרשות לעצמי ואולי זה נכון. אבל ככה אני מרגישה כרגע.

תודה לכל מי שכתב/ה פה, קראתי הכל , ואני חוזרת וקוראת, מכל הודעה אני מקבלת משהו. היום הרגשתי יותר טוב ממה שהרגשתי די הרבה זמן, וזה בזכותכם.
איך ממשיכים? לאט, בצעדים קטנים.......
יש לי עוד מחשבות לשתף בהם, אבל בינתיים לילה טוב. ותודה.

קיימים בי גם רגשות אחרים. צריך לתת להם מקום ונשמע לי שזה מה שפותחת הדף ביקשה. אז הנה. יש מקום.
לגמרי

אמא פעם חמישית אני מאד מזדהה איתך. אצלי הקטן כבר בן 6, אז היום יותר טוב. כשהוא היה בן שנתיים בהחלט עברו לי מחשבות של 'למה הייתי צריכה את זה' וכל מה שאת מתארת. אחרי שסוף סוף היה אפשר לנשום מצד הגדולים - שוב הנקה, שוב המחוייבות האינסופית הזו, ואיפה המקום שלי? איפה אני בין כל הצרכים הבלתי נגמרים האלו...
תודה לאל, עכשיו שוב יותר קל.
וכמובן שכל זה לא סותר לחלוטין את זה שאני משוגעת עליו. הוא מתוק וחמוד ונפלא. כל זה לא קשור בכלל אליו. זה קשור אלי.
עם הזמן זה נהיה יותר קל. גם הוא גדל (-;

ולאודליה - אני אדם מאד חיובי, אני גם אמא מאד טובה (לדעתי), זה לא קשור לכך שקיימים בי גם רגשות אחרים. צריך לתת להם מקום ונשמע לי שזה מה שפותחת הדף ביקשה. אז הנה. יש מקום. מותר - מעצם זה שאת מרגישה ככה - מותר. ואני בטוחה שכאמא את עושה כמיטב יכולתך בכל רגע נתון. (את לא נשמעת לי מזניחה או מתעללת...)

אני לא יכולה להכחיש את מה שאני מרגישה, מה גם שהכחשה או הדחקה (או תקראו לזה איך שתרצו) לא פועלת לטובת הענין.
נכון, מסכימה מאד
אבל אפשר להבדיל בין מה שאת מרגישה, כיום, לבין המחשבות שלך על העבר. ההתעסקות ב"למה עשיתי ומה חשבתי" כבר לא רלוונטית.
האמת היא שזה לא נכון, היא רלוונטית במקרה שתוכלי להשליך וללמוד ממה שהיה להווה ולעתיד (שזה מה שהצעתי בפוסט הקודם).
תני מקום לביטוי ועיבוד הרגשות, אך נסי לכוון את מחשבותיך לכיוון יותר חיובי, פרודוקטיבי ואוהב..
מציעה לך לפנות ל עירית לוי . אין כמוה בעזרה במצבים שבהם אנו רוצים לשנות ומוכנים באומץ להתבונן ולראות..

אבל אף פעם לא קרה לך שההגיון והרגש לא הלכו יד ביד?
בטח שקרה, וקורה. לדעתי זה מעבר להיגיון ורגש, אלו דפוסים עמוקים , מחשבתיים ורגשיים שטבועים בנו, והדרך לשינוי עוברת בדרך כלל דרך הכאב, ההתבוננות והענווה.

אולי בעצם פחדתי מהחופש והמאפשרויות שהתחילו להפתח לפני כששוב לא היו לי יותר קטנים
איכשהו המשפט הזה הדהד לי מאוד חזק.
אם כך, יש לך עכשיו זמן בו את יכולה להתחיל לאט לאט להסתגל לרעיון ההחזרה של עצמך לעצמך, ומה לעשות עם כל האפשרויות שנפתחות בפנייך. אולי אפילו זמן לעבור איזשהו תהליך עם מלווה כלשהו.
אולי הפחד הזה של החופש הוא יותר עמוק מהמשמעות שאת מיחסת לו?
אולי זה מה שההחלטה להביא את בנך הקטן מאפשרת לך ללמוד, כמו שהעדת עליו שהוא עצמו- עצמאי.

אני חושבת שמה שאני מנסה להגיד זה שלמרות הקושי הרב (והטבעי), בטוח בטוח שלא זימנת לעצמך את ההתנסות הזו סתם, ויש כאן שיעור שאת מנסה ללמוד. את בחרת בו, וזו לא סתם טעות שעשית ועכשיו משלמת עליה מחיר.
אם את מתחברת לזה, קחי את הזמן (זמן? מה זה? (-: ) לשאול את עצמך את השאלות האלו..... שימי את זה גבוה בסדר העדיפויות שלך.
ככה כשיגיע רגע ההתמודדות עם העצמאות שלך, תוכלי לקחת אותה בשתי ידיים. בשלה ומוכנה.

והצהובון הגאוני, במיוחד לך-
תפקידך הוא לחיות את חייך, לא להיות בשביל אף אחד שום דבר, אלא פשוט לחיות את חייך.
גם אם זה כרגע נראה שכל חייך הם בידי ילדיך- עדיין אלו הם חייך שאת יצרת והם בידיך, כל רגע ורגע ומהם תוכלי לממש את הפוטנציאל המקסימאלי שלך.

לאודליה
את כל כך צודקת, כל מילה אמת. אני קוראת את מה שכתבת שוב ומסכימה כל כך.
אבל אף פעם לא קרה לך שההגיון והרגש לא הלכו יד ביד?
לו תמיד היינו מרגישים כמו שאנחנו אמורים להרגיש הכל היה הרבה יותר קל.....
אני לא יכולה להכחיש את מה שאני מרגישה, מה גם שהכחשה או הדחקה (או תקראו לזה איך שתרצו) לא פועלת לטובת הענין.
זה לא אומר שאני רוצה להרגיש ככה וזה לא אומר שאני לא מקווה שאצליח להרגיש אחרת. וזה לא אומר שלא אעשה כל מאמץ בכוון הרצוי.

בקשר לעיכוב בהתפתחות:
הגדול שלי מחונן. ז"א, אם הייתי לוקחת אותו לאבחון סביר שזה היה הממצא - כמו אבא שלו.
דיבר שוטף בגיל שנה וחצי, מבטא את עצמו כמו ילד בן שמונה (הוא בן 4).
הקטן שלי לעומת זאת - מאוד מפותח מוטורית, אבל בתחום הדיבור - נורמלי.
בגיל שנתיים הוא לא כל כך דיבר.
עכשיו אני, בס"כ אמא לשניים, כבר חשדתי שמשהו לא בסדר בגלל ההשוואה הבלתי פוסקת (קשה שלא, במיוחד שזה רק שניים).
ופתאום, בגיל שנתיים וקצת - הילד התחיל לדבר. בבום. בבת אחת. אני נדהמת מזה שהוא ממש מדבר ושהוא יודע מילים שממש לא חשבתי שהוא יודע...
בקיצור, יכול להיות שזו בעיה מהותית, וסביר שלא...

ואגב, הקטן שלי חבקן לא נורמלי, מאהב קטנטן.
הגדול - לא. לא אוהב חיבוקים, שונא נשיקות. גם שלי. מבאס לאלללה, אני משתדלת להציע לכל אחד מה שהוא זקוק לו, ועם הגדול זו תקשורת וורבלית וטונות הקשבה, עם הקטן מספיק חיבוק ונשיקה והיידה - למשחקיו...

כל הכבוד על הכנות

כל כך מזדהה עם התחושה הזו של האכזבה יחד עם האשמה.

ומשהו שאולי לא קשור- אני מורה לילדים בגיל הרך (חצי שנה-3 ) ובזמן האחרון יש שינוי בילדים.
איך אמרה לי אחת המטפלות של קבוצת ילדים בגיל שנתים (מטפלת של 20 שנה).... לא יודעת למה אבל השנה הם אחרים... הם לא מדברים, הם מתקשרים אחרת... הם יותר עקשנים והיא חפה לחלוטין מכל עינייני ניו אייג'יות

נכון זה לא מה שחשבת, אבל זה לא מה שחשוב עכשיו. לשאול למה ולמה זה לא רלוונטי. השאלה היא מה קורה עכשיו.
את אמו והוא בנך
למה לא הסתפקתי במה שהיה לי, למה לא ידעתי להגיד תודה ולהעריך את מה שיש ופשוט לזרום
את יכולה לשאול (וליישם) בזמן הווה: תשמחי במה שיש לך, תודי ותעריכי ותהני מהזרימה ומהאתגרים שבדרך..

הרבה פעמים (לרוב) החיים הם לא מה שתיכננו, אנחנו כבר יודעים את זה לא? סיפרת לעצמך כל מיני סיפורים והנחת כל מיני הנחות.. זה לא משנה. השורה התחתונה היא שהילד היקר הזה נולד גם נולד, כבר לא מדובר בך ובמשאלות ליבך, עכשיו זה גם הסיפור שלו, ושל כל המשפחה.
זה מה שיש, תשמחו בזה שמחה רבה!

כיום הוא כמעט בן שנתיים וכנראה שמסתמן איזשהו עיכוב התפתחותי בתחום הדיבור
בתחום הזה אני יכולה להעיד משני סיבובים של ילדים עם המון ילדים שנולדו באותם הגילאים מסביב - זה מוקדם לקבוע.
מעבר לכך אני מאוד מזדהה ועומדת בפניי אותם קונפליקטים של הלפני והאחרי. את בחברה טובה, זה טבעי להרגיש את מה שאת מרגישה.

את הדברים הבאים כתבתי כבר כתגובה למישהי אחרת, אבל לאחר מעשה הבנתי שאני זקוקה להתייחסות לדברים שלי, שאני מחפשת התייחסות, עזרה.
אז אני כותבת אותם שוב, כדף חדש.

אני אמא לחמישה ילדים. לאחר הרביעי היתה הפסקה של 6 שנים. קודם הרגשתי שאני צריכה מנוחה, אחר כך חשבתי והתלבטתי, והתלבטתי עוד, ובסוף החלטתי שכן.
זה היה אמור להיות ילד השעשועים שלי , הורות נוספת, מאוחרת, מנוסה, רגועה. היום הקטן בן שנתיים וקשה לי להגיד שהדברים הם כמו שחשבתי שיהיו (כמו שפיטנזתי? כמו שבניתי מגדל ציפיות וחלומות?....)

גידלתי ארבעה ילדים, הקטן בהם היום בן 8. זה לא שהכל היה ורוד איתם, ממש לא. היו רגעים של בדידות, לחץ, כעסים, עצבים עד כדי רגעים של סף אלימות. ועם זאת, מסתבר שאחרי כמה זמן שוכחים את כל זה וזוכרים רק את הרגעים היפים, המתיקות, האושר. בתמונות הילדות הם תמיד נראים כמו מלאכים. אחרת איך אפשר להסביר שכשהקטן מבין הארבעה היה בן 6 ילדתי עוד אחד? וזה לא שלא התלבטתי לפני, התלבטתי הרבה, ובסוף החלטתי שכן.
מה בדיוק חשבתי? שאני רוצה שוב לתת למישהו שצריך אותי? שאני רוצה עוד יצור קטן ומתוק בבית? או שהייתי אנוכית - רציתי שוב להרגיש צעירה, רציתי שוב להרגיש שמישהו צריך אותי בדרגה הזאת? אולי בעצם פחדתי מהחופש והמאפשרויות שהתחילו להפתח לפני כששוב לא היו לי יותר קטנים? אני לא יודעת, אולי קצת מהכל.
בהריון הרגשתי כמו חלום וגם החודשים הראשונים אחרי , בעצם עד גיל שנה בערך, עברו כמו חלום. אבל כשהקטן התחיל להיות פעיל ופעלתן זה התחיל להיות יותר ויותר קשה. שוב התחילו לעלות התחושות של בדידות, עצבים , לחץ בלתי פוסק. מצאתי עצמי מקנאת בחברות שיש להם ילדים גדולים יותר, בגילאים של הגדולים שלי אבל בלי התוספת, שהן כבר 'חופשיות', בידיעה שיכלתי גם אני להיות שם.

לפני ואחרי הלידה של הקטן היתה לי בראש תמונה ורודה שבניתי לי על מתיקות והנאה, על אינטימיות עם הקטן. אבל בפועל הוא לא קל.
ילד יפה וחמוד אבל עקשן, פעלתן ובעל אופי עצמאי מאד, שלא בקלות משתף פעולה. בנוסף, כיום הוא כמעט בן שנתיים וכנראה שמסתמן איזשהו עיכוב התפתחותי בתחום הדיבור (הגדולים שלי דיברו בגיל צעיר יותר וללא שום קושי, וכן, אני יודעת שאסור להשוות בין ילדים, אבל קשה שלא להתייחס לזה) והדבר הזה גורם לי הרבה כאב לב, דאגה וחרדה.
אני מתפללת שמדובר רק בעיכוב התפתחותי קל ושיוכל להשלים את החסר, ולא בבעיה יותר מהותית שתלווה אותו בעתיד.

הוא גם לא ילד שמתמסר בקלות לחיבוקים ונשיקות, לא ילד שקופץ עלי כשאני באה לקחת אותו מהמטפלת, וזה כל כך חסר לי.

יש לי הרבה רגשות אשמה וגם בושה לגבי מה שאני עומדת לומר, אבל אני חייבת להודות שלעיתים מתגנבת לי לראש המחשבה: בשביל מה הייתי צריכה את כל זה, למה לא הסתפקתי במה שהיה לי, למה לא ידעתי להגיד תודה ולהעריך את מה שיש ופשוט לזרום, למה חיפשתי עוד אתגרים...(לא שהגדולים לא מאתגרים מספיק, מתוכם 3 כבר בקטגוריה של גיל ההתבגרות על כל המשתמע מכך, ) כי זה מה שאני מרגישה שיש לי עכשיו - כל הרבה אתגרים והתמודדויות לפני , אבל הנאה מהאמהות הזו היא משהו שאני לא כל כך מרגישה.

אני אוהבת אותו ולפעמים בא לי לבכות, מה הוא אשם שאמא שלו החליטה לשחק בלהיות שוב צעירה ועכשיו פתאום מרגישה שאין לה כוח, מה הוא אשם שאמא שלו ציפתה לילד קל ומושלם, ילד שעשועים שתרווה ממנו רק נחת ובפועל יש לו אישיות משלו ודעה משלו ולא תמיד בא לו לשתף פעולה וגםלא הכל מצליח לו בקלות....מישהו הבטיח לי שיהיה קל? שאקבל הכל כמו שאני רוצה?
חשבתי שבגלל שיש לי נסיון הכל ילך קל, ואני מוצאת שזה לא כך, וזה שוחק לי לגמרי את הבטחון העצמי - כאמא וגם בכלל.....

לא בטוחה שמה שאני אומרת פה מובן לאחרים.....אבל זה מקל קצת להוציא החוצה.