על ידי רוני* » 07 מאי 2005, 22:52
לא יודעת ממה להתחיל, פשוט יודעת שאני מוכרחה כבר לדבר על זה או שאשתגע. יש לי שני ילדים - הבכור בן חודש לשלוש והקטן בן שנה וקצת. אני לא מאמינה שאני כותבת את זה , זה בעצם מביא לאישור את המערבולות שזה מחולל בי, אבל אין בי אהבה כלפי הקטן. אני בוכה כשאני כותבת, וזה כביכול מראה ששכן, אבל אני יודעת שלא. יש לי כלפיו חיבה, קרבה, אני מטפלת בו, דואגת לכל צרכיו, מניקה, מחבקת, אבל יודעת שזה לא בדיוק אהבה. האהבה הזו, כמו שיש לי אל הבכור, הממלאת, העוצמתית, האינסופית, שמעיפה אותי לשמיים וחזרה כשאני מסתכלת בעיניו. איך שתמיד אהבתי, עד היום, להתבונן בתווי פניו כל פעם על חלק אחר פעם על האף, השפתיים, הקמט שבזווית הפה, אני אזהה את הפנים האלה גם במישוש. והקטן לא.אני מנסה לפעמים, אבל זה לא זה.
שלשום בגינה ראיתי אמא אחת עם שני ילדים באותו הפרש. הגדולה שלה שיחקה והקטן רץ אליה והיא הרימה אותו וחיבקה אותו חזק ואז הראתה לו את היונים ואת העצים והציפורים והוא על הידיים שלה, מתלהב, והיא שמחה בשמחתו ומחייכת בחיוכו. הסתכלתי על שלי שישב בעגלה בזמן שאחיו התנדנד ולבי נכמר בי. הוצאתי אותו ונדנדתי אותו בנדנדה הסמוכה שהתפנתה (תכננתי לנדנד אותו בה, פשוט חיכנו שתתפנה, אבל למה בזמן הזה לא יכולתי להחזיק אותו עלי?)
הוא היה אמור להיות חוויה מתקנת. הגדול נולד בלידה טראומטית וינק חודש. הוא נולד בלידה נהדרת ועדיין יונק. גם אל הגדול לא מיד נקשרתי. לקח לי כמה חודשים. אבל מההתחלה הייתה לי אימפטיה כלפיו. ולבסוף זה הגיע כמו מעיין שפרץ ממני אחרי טפטוף ממושך. אבל תמיד היה הטפטוף הזה, מההתחלה. בחודשים הראשונים עם הקטן לא דאגתי, כי ידעתי שאצלי לוקח זמן. מה גם שאני מצויה בסיטואציית- חיים לא פשוטה כך שהיו ויש לי מספיק קשיים אובייקטיביים. אבל עם הזמן התחילו לעלות בי שאלות והמצב התחיל להתבהר, או בעצם להתכער... בגיל שמונה ח' הרגשתי שהנה, סופסוף זה מתחיל, האהבה, אבל לא, לא ממש. גם בגיל עשרה ח' הרגשתי כך, ועכשיו כבר עברנו את גיל שנה ואני מתחילה להכיר במצב העגום.
קצת על הקשיים שמוסיפים לכל זה (וסליחה על הבלאגן, אני פשוט נסערת):
אני מגדלת אותם לבד. אבא שלהם מתחרט על היום שהם נולדו. את הגדול הוא אוהב אהבת נפש, אבל זה לא קשור מבחינתו לזה שהוא פשוט לא מסוגל מבחינה נפשית לתפקד כאבא. הוא לא קם איתנו בבוקר. אני מארגנת הכל כולל הכל. מביאה לגנים. מחזירה מהגנים. ארוחת צהריים. כלים, כביסות, עבודות בית. מקלחות, ארוחת ערב, הרדמה. הכל אני, לבד, כבר שלוש שנים בלי יום אחד של מנוחה, כולל בחודש תשיעי ומשבוע וחצי אחרי הלידה.
את הקטן הוא שונא. ואומר את זה בלי בושה. הרבה הוא אומר בנוכחות שניהם לגדול: אתה המובחר שלי. אתה הכי חמוד. אותך אני אוהב. וזה ג ו מ ר אותי מבפנים ואני מתרגזת עליו ומתקצפת. אני אומרת לו שגם אם ככה הוא מרגיש אסור לו להגיד דברים כאלה לילדים.
הקושי הנוסף הוא שבאמת, הקטן הוא תינוק בלתי אפשרי. מאז שהוא נולד הוא בקושי ישן, עד שנרדם מתעורר מכל פיפס, קם אינספור פעמים בלילה, צורח מכל דבר קטן, לא נותן מנוח. חצי השנה הראשונה ויותר לא פעם הייתי חושבת לעצמי "בשביל מה אני מקריבה את הקשר עם הבכור?? בשביל הסיוט הזה? לא פעם התפרצתי עליו, צעקתי עליו במר ייאושי שדי! שישתוק כבר! שיעזוב אותי בשקט! אני מתביישת לכתוב את זה אבל זה באמת קרה ובאותם רגעים הרגשתי את הטראומה שאני גורמת לו אבל לא יכולתי לשלוט בעצמי, גם ההורמונים אחרי הלידה וכל המצב שהייתי בו חירפנו אותי.
והכי הכי כואב לי מהכל, זה שאני בדיוק הילדה הזו, וכל מה שהיה איתי אני עושה לבן שלי. אני בעצמי הילדה השנייה הפחות אהובה אחרי הבן הבכור המוצלח. גם עליי אמא שלי תמיד מספרת שהייתי תתינוקת סיוט. אני פשוט לא מאמינה שאחרי כל מה שהיה איתי כל הילדות ועד היום אני בעצמי ממשיכה הלאה לדור הבא. אני לא שולטת בזה, זה פשוט ככה. בילדות הייתי אומרת לאמא שלי: "שלא תחשבי, אני מרגישה את הכל, אני יודעת הכל" ולא פירטתי, אבל היא הבינה. תמיד היה היחס השונה הזה, הסמוי והמוחצן, אם באימפטיה היתרה לאחי לעומת חוסר הסבלנות הבולט אליי, במתנות הדונות, ביחס. איך היא הייתה מקפלת לו יפה את הכביסה ומסדרת בארון ולי היא הייתה זורקת את הערימה על המיטה. כל מיני דברים שהיא אפילו לא שמה לב שהיא עושה, כך זה היה טבעי לה להתייחס. היא אפילו תמיד נהגה להצהיר שהיא אוהבת את כל ילדיה אותו הדבר. ועובדה שהרגשתי. וגם שני האחים האחרים שלי הרגישו, אבל הם בהפרש גדול מאיתנו אז היו לי הרבה שנים שהיינו רק שנינו.
ואני יודעת שגם הוא מרגיש. כבר מעכשיו. ותמיד, כשהוא היה עוד ממש קטן הייתי אומרת לבעלי: הוא לא צורח סתם. הוא דורש את מה שמגיע לו ובצדק. הוא לא מקבל את מה שמגיע לו כזכות בסיסית וראשונית, אז הוא עושה הכל כדי לקבל, ולו משהו שמזכיר את זה, העיקר משהו.
אח שלו אוהב אותו. אח מדהים, דואג לו, שואל עליו, משחק איתו, משתף אותו. הלוואי שיהיו בי רגשות כלפיו כמו שלאחיו יש. הלוואי. זה בעצם מה שאני הכי רוצה. לא להתבכיין על המצב המר, אלא למצוא בתוכי את האהבה כלפיו, היא בטוח שם. אני יודעת את זה כי יש הרבה רגעים כשאני איתו וזה שם. והיו כמה פעמים שהוצפתי בה. אבל אני רוצה שזה יהיה גדול ועצום. שיהיה אמיתי וגולש ועולה על גדותיו. שלא יהיה מותנה בזה שהוא בדיוק רגוע או חמוד. שגם כשהוא מוציא אותי מדעתי - שהלב יישאר שלו.
זהו, פחות או יותר.
לשלוח? לא לשלוח?
לשלוח. אפילו בלי לקרוא שוב לפני (בטח זה ייראה בהתאם, סילחו לי...)
לא יודעת ממה להתחיל, פשוט יודעת שאני מוכרחה כבר לדבר על זה או שאשתגע. יש לי שני ילדים - הבכור בן חודש לשלוש והקטן בן שנה וקצת. אני לא מאמינה שאני כותבת את זה , זה בעצם מביא לאישור את המערבולות שזה מחולל בי, אבל אין בי אהבה כלפי הקטן. אני בוכה כשאני כותבת, וזה כביכול מראה ששכן, אבל אני יודעת שלא. יש לי כלפיו חיבה, קרבה, אני מטפלת בו, דואגת לכל צרכיו, מניקה, מחבקת, אבל יודעת שזה לא בדיוק אהבה. האהבה הזו, כמו שיש לי אל הבכור, הממלאת, העוצמתית, האינסופית, שמעיפה אותי לשמיים וחזרה כשאני מסתכלת בעיניו. איך שתמיד אהבתי, עד היום, להתבונן בתווי פניו כל פעם על חלק אחר פעם על האף, השפתיים, הקמט שבזווית הפה, אני אזהה את הפנים האלה גם במישוש. והקטן לא.אני מנסה לפעמים, אבל זה לא זה.
שלשום בגינה ראיתי אמא אחת עם שני ילדים באותו הפרש. הגדולה שלה שיחקה והקטן רץ אליה והיא הרימה אותו וחיבקה אותו חזק ואז הראתה לו את היונים ואת העצים והציפורים והוא על הידיים שלה, מתלהב, והיא שמחה בשמחתו ומחייכת בחיוכו. הסתכלתי על שלי שישב בעגלה בזמן שאחיו התנדנד ולבי נכמר בי. הוצאתי אותו ונדנדתי אותו בנדנדה הסמוכה שהתפנתה (תכננתי לנדנד אותו בה, פשוט חיכנו שתתפנה, אבל למה בזמן הזה לא יכולתי להחזיק אותו עלי?)
הוא היה אמור להיות חוויה מתקנת. הגדול נולד בלידה טראומטית וינק חודש. הוא נולד בלידה נהדרת ועדיין יונק. גם אל הגדול לא מיד נקשרתי. לקח לי כמה חודשים. אבל מההתחלה הייתה לי אימפטיה כלפיו. ולבסוף זה הגיע כמו מעיין שפרץ ממני אחרי טפטוף ממושך. אבל תמיד היה הטפטוף הזה, מההתחלה. בחודשים הראשונים עם הקטן לא דאגתי, כי ידעתי שאצלי לוקח זמן. מה גם שאני מצויה בסיטואציית- חיים לא פשוטה כך שהיו ויש לי מספיק קשיים אובייקטיביים. אבל עם הזמן התחילו לעלות בי שאלות והמצב התחיל להתבהר, או בעצם להתכער... בגיל שמונה ח' הרגשתי שהנה, סופסוף זה מתחיל, האהבה, אבל לא, לא ממש. גם בגיל עשרה ח' הרגשתי כך, ועכשיו כבר עברנו את גיל שנה ואני מתחילה להכיר במצב העגום.
קצת על הקשיים שמוסיפים לכל זה (וסליחה על הבלאגן, אני פשוט נסערת):
אני מגדלת אותם לבד. אבא שלהם מתחרט על היום שהם נולדו. את הגדול הוא אוהב אהבת נפש, אבל זה לא קשור מבחינתו לזה שהוא פשוט לא מסוגל מבחינה נפשית לתפקד כאבא. הוא לא קם איתנו בבוקר. אני מארגנת הכל כולל הכל. מביאה לגנים. מחזירה מהגנים. ארוחת צהריים. כלים, כביסות, עבודות בית. מקלחות, ארוחת ערב, הרדמה. הכל אני, לבד, כבר שלוש שנים בלי יום אחד של מנוחה, כולל בחודש תשיעי ומשבוע וחצי אחרי הלידה.
את הקטן הוא שונא. ואומר את זה בלי בושה. הרבה הוא אומר בנוכחות שניהם לגדול: אתה המובחר שלי. אתה הכי חמוד. אותך אני אוהב. וזה ג ו מ ר אותי מבפנים ואני מתרגזת עליו ומתקצפת. אני אומרת לו שגם אם ככה הוא מרגיש אסור לו להגיד דברים כאלה לילדים.
הקושי הנוסף הוא שבאמת, הקטן הוא תינוק בלתי אפשרי. מאז שהוא נולד הוא בקושי ישן, עד שנרדם מתעורר מכל פיפס, קם אינספור פעמים בלילה, צורח מכל דבר קטן, לא נותן מנוח. חצי השנה הראשונה ויותר לא פעם הייתי חושבת לעצמי "בשביל מה אני מקריבה את הקשר עם הבכור?? בשביל הסיוט הזה? לא פעם התפרצתי עליו, צעקתי עליו במר ייאושי שדי! שישתוק כבר! שיעזוב אותי בשקט! אני מתביישת לכתוב את זה אבל זה באמת קרה ובאותם רגעים הרגשתי את הטראומה שאני גורמת לו אבל לא יכולתי לשלוט בעצמי, גם ההורמונים אחרי הלידה וכל המצב שהייתי בו חירפנו אותי.
והכי הכי כואב לי מהכל, זה שאני בדיוק הילדה הזו, וכל מה שהיה איתי אני עושה לבן שלי. אני בעצמי הילדה השנייה הפחות אהובה אחרי הבן הבכור המוצלח. גם עליי אמא שלי תמיד מספרת שהייתי תתינוקת סיוט. אני פשוט לא מאמינה שאחרי כל מה שהיה איתי כל הילדות ועד היום אני בעצמי ממשיכה הלאה לדור הבא. אני לא שולטת בזה, זה פשוט ככה. בילדות הייתי אומרת לאמא שלי: "שלא תחשבי, אני מרגישה את הכל, אני יודעת הכל" ולא פירטתי, אבל היא הבינה. תמיד היה היחס השונה הזה, הסמוי והמוחצן, אם באימפטיה היתרה לאחי לעומת חוסר הסבלנות הבולט אליי, במתנות הדונות, ביחס. איך היא הייתה מקפלת לו יפה את הכביסה ומסדרת בארון ולי היא הייתה זורקת את הערימה על המיטה. כל מיני דברים שהיא אפילו לא שמה לב שהיא עושה, כך זה היה טבעי לה להתייחס. היא אפילו תמיד נהגה להצהיר שהיא אוהבת את כל ילדיה אותו הדבר. ועובדה שהרגשתי. וגם שני האחים האחרים שלי הרגישו, אבל הם בהפרש גדול מאיתנו אז היו לי הרבה שנים שהיינו רק שנינו.
ואני יודעת שגם הוא מרגיש. כבר מעכשיו. ותמיד, כשהוא היה עוד ממש קטן הייתי אומרת לבעלי: הוא לא צורח סתם. הוא דורש את מה שמגיע לו ובצדק. הוא לא מקבל את מה שמגיע לו כזכות בסיסית וראשונית, אז הוא עושה הכל כדי לקבל, ולו משהו שמזכיר את זה, העיקר משהו.
אח שלו אוהב אותו. אח מדהים, דואג לו, שואל עליו, משחק איתו, משתף אותו. הלוואי שיהיו בי רגשות כלפיו כמו שלאחיו יש. הלוואי. זה בעצם מה שאני הכי רוצה. לא להתבכיין על המצב המר, אלא למצוא בתוכי את האהבה כלפיו, היא בטוח שם. אני יודעת את זה כי יש הרבה רגעים כשאני איתו וזה שם. והיו כמה פעמים שהוצפתי בה. אבל אני רוצה שזה יהיה גדול ועצום. שיהיה אמיתי וגולש ועולה על גדותיו. שלא יהיה מותנה בזה שהוא בדיוק רגוע או חמוד. שגם כשהוא מוציא אותי מדעתי - שהלב יישאר שלו.
זהו, פחות או יותר.
לשלוח? לא לשלוח?
לשלוח. אפילו בלי לקרוא שוב לפני (בטח זה ייראה בהתאם, סילחו לי...)