לאהוב גם ילד שני

אנונימי

_{ראו גם: ילד שני שונה}

אתמול זוגי אמר, שהוא אוהב את הקטנה (נולדה לא מזמן) פחות מאשר את הגדול. אז נכון שהיא עדיין לא "עושה" הרבה, רק מחייכת והגדול כבר מדבר שוטף, מצחיק אותנו....
קשה לי עם זה שילד אחד יהיה אהוב פחות. אולי זה עוד ישתנה ואהבתו תגדל ואולי גם לא.

האם אתם אוהבים את כל ילדכם באופן שווה?

אתמול זוגי אמר, שהוא אוהב את הקטנה (נולדה לא מזמן) פחות מאשר את הגדול.
לי זה נשמע מאוד טבעי. בעוד שאת כבר מכירה אותה "עוד מהבטן" הוא רק עכשיו התחיל להתוודע אליה. כנשים אני מרגישה שלפעמים אנחנו שוכחות שעבור הגברים יצירת הקשר עם הילדים היא אחרת לגמרי ממה שהיא עבורנו.
זה לוקח זמן, אבל זה בא.

ולכן גם קשה לך עם זה שילד אחד יהיה אהוב פחות. כי את חווה את זה אחרת.

<אמא לפיצקי אחת, כך שנגמר לי מה לתרום לדיון>

לא חושבת שנכון לומר - "שווה". אוהבים באופן אחר. אני לא אוהבת את בני בן השנתיים באותה הדרך שאני אוהבת את בני בן השלושה חודשים. אבל את שניהם אני אוהבת אהבה אינסופית.

וגם אצלנו יש מצב די דומה - הגדול הולך, מדבר, מתבדח והקטן, מה הוא עושה? מחייך? נו, היינו כבר בסרט הזה.

אז מי שאוהב אותו הכי בעולם זה מי שנמצא איתו כל היום, מיניק אותו, סוחב אותו במנשא וכו' (אני כמובן). והבנזוג אוהב אותו באופן כללי, אבל אין מה להשוות את ההתלהבות שלו מהקטן להתלהבות מהגדול כשהיה קטן או מהגדול עכשיו. כנ"ל גם הסבתות.
זה עצוב לי קצת, אבל זה לא מדאיג אותי בכלל - אני בטוחה שברגע שהפיצי יהיה קצת יותר תקשורתי (7-8 חודשים?) יזכה לאהבה אישית עצומה (אהבה אישית=לא אהבה מתוקף היותו הבן שלי/הנכד שלי אלא מתוקף היותו כה מקסים, מהמם ועוצר נשימה).

האם אתם אוהבים את כל ילדכם באופן שווה?
לא. באופן שונה. כל אחד הוא אחר, ושניהם הכי נהדרים ואהובים בעולם.

שליחה על ידי רוני* » 07 מאי 2005, 22:52

לא יודעת ממה להתחיל, פשוט יודעת שאני מוכרחה כבר לדבר על זה או שאשתגע. יש לי שני ילדים - הבכור בן חודש לשלוש והקטן בן שנה וקצת. אני לא מאמינה שאני כותבת את זה , זה בעצם מביא לאישור את המערבולות שזה מחולל בי, אבל אין בי אהבה כלפי הקטן. אני בוכה כשאני כותבת, וזה כביכול מראה ששכן, אבל אני יודעת שלא. יש לי כלפיו חיבה, קרבה, אני מטפלת בו, דואגת לכל צרכיו, מניקה, מחבקת, אבל יודעת שזה לא בדיוק אהבה. האהבה הזו, כמו שיש לי אל הבכור, הממלאת, העוצמתית, האינסופית, שמעיפה אותי לשמיים וחזרה כשאני מסתכלת בעיניו. איך שתמיד אהבתי, עד היום, להתבונן בתווי פניו כל פעם על חלק אחר פעם על האף, השפתיים, הקמט שבזווית הפה, אני אזהה את הפנים האלה גם במישוש. והקטן לא.אני מנסה לפעמים, אבל זה לא זה.
שלשום בגינה ראיתי אמא אחת עם שני ילדים באותו הפרש. הגדולה שלה שיחקה והקטן רץ אליה והיא הרימה אותו וחיבקה אותו חזק ואז הראתה לו את היונים ואת העצים והציפורים והוא על הידיים שלה, מתלהב, והיא שמחה בשמחתו ומחייכת בחיוכו. הסתכלתי על שלי שישב בעגלה בזמן שאחיו התנדנד ולבי נכמר בי. הוצאתי אותו ונדנדתי אותו בנדנדה הסמוכה שהתפנתה (תכננתי לנדנד אותו בה, פשוט חיכנו שתתפנה, אבל למה בזמן הזה לא יכולתי להחזיק אותו עלי?)

הוא היה אמור להיות חוויה מתקנת. הגדול נולד בלידה טראומטית וינק חודש. הוא נולד בלידה נהדרת ועדיין יונק. גם אל הגדול לא מיד נקשרתי. לקח לי כמה חודשים. אבל מההתחלה הייתה לי אימפטיה כלפיו. ולבסוף זה הגיע כמו מעיין שפרץ ממני אחרי טפטוף ממושך. אבל תמיד היה הטפטוף הזה, מההתחלה. בחודשים הראשונים עם הקטן לא דאגתי, כי ידעתי שאצלי לוקח זמן. מה גם שאני מצויה בסיטואציית- חיים לא פשוטה כך שהיו ויש לי מספיק קשיים אובייקטיביים. אבל עם הזמן התחילו לעלות בי שאלות והמצב התחיל להתבהר, או בעצם להתכער... בגיל שמונה ח' הרגשתי שהנה, סופסוף זה מתחיל, האהבה, אבל לא, לא ממש. גם בגיל עשרה ח' הרגשתי כך, ועכשיו כבר עברנו את גיל שנה ואני מתחילה להכיר במצב העגום.

קצת על הקשיים שמוסיפים לכל זה (וסליחה על הבלאגן, אני פשוט נסערת):
אני מגדלת אותם לבד. אבא שלהם מתחרט על היום שהם נולדו. את הגדול הוא אוהב אהבת נפש, אבל זה לא קשור מבחינתו לזה שהוא פשוט לא מסוגל מבחינה נפשית לתפקד כאבא. הוא לא קם איתנו בבוקר. אני מארגנת הכל כולל הכל. מביאה לגנים. מחזירה מהגנים. ארוחת צהריים. כלים, כביסות, עבודות בית. מקלחות, ארוחת ערב, הרדמה. הכל אני, לבד, כבר שלוש שנים בלי יום אחד של מנוחה, כולל בחודש תשיעי ומשבוע וחצי אחרי הלידה.
את הקטן הוא שונא. ואומר את זה בלי בושה. הרבה הוא אומר בנוכחות שניהם לגדול: אתה המובחר שלי. אתה הכי חמוד. אותך אני אוהב. וזה ג ו מ ר אותי מבפנים ואני מתרגזת עליו ומתקצפת. אני אומרת לו שגם אם ככה הוא מרגיש אסור לו להגיד דברים כאלה לילדים.

הקושי הנוסף הוא שבאמת, הקטן הוא תינוק בלתי אפשרי. מאז שהוא נולד הוא בקושי ישן, עד שנרדם מתעורר מכל פיפס, קם אינספור פעמים בלילה, צורח מכל דבר קטן, לא נותן מנוח. חצי השנה הראשונה ויותר לא פעם הייתי חושבת לעצמי "בשביל מה אני מקריבה את הקשר עם הבכור?? בשביל הסיוט הזה? לא פעם התפרצתי עליו, צעקתי עליו במר ייאושי שדי! שישתוק כבר! שיעזוב אותי בשקט! אני מתביישת לכתוב את זה אבל זה באמת קרה ובאותם רגעים הרגשתי את הטראומה שאני גורמת לו אבל לא יכולתי לשלוט בעצמי, גם ההורמונים אחרי הלידה וכל המצב שהייתי בו חירפנו אותי.

והכי הכי כואב לי מהכל, זה שאני בדיוק הילדה הזו, וכל מה שהיה איתי אני עושה לבן שלי. אני בעצמי הילדה השנייה הפחות אהובה אחרי הבן הבכור המוצלח. גם עליי אמא שלי תמיד מספרת שהייתי תתינוקת סיוט. אני פשוט לא מאמינה שאחרי כל מה שהיה איתי כל הילדות ועד היום אני בעצמי ממשיכה הלאה לדור הבא. אני לא שולטת בזה, זה פשוט ככה. בילדות הייתי אומרת לאמא שלי: "שלא תחשבי, אני מרגישה את הכל, אני יודעת הכל" ולא פירטתי, אבל היא הבינה. תמיד היה היחס השונה הזה, הסמוי והמוחצן, אם באימפטיה היתרה לאחי לעומת חוסר הסבלנות הבולט אליי, במתנות הדונות, ביחס. איך היא הייתה מקפלת לו יפה את הכביסה ומסדרת בארון ולי היא הייתה זורקת את הערימה על המיטה. כל מיני דברים שהיא אפילו לא שמה לב שהיא עושה, כך זה היה טבעי לה להתייחס. היא אפילו תמיד נהגה להצהיר שהיא אוהבת את כל ילדיה אותו הדבר. ועובדה שהרגשתי. וגם שני האחים האחרים שלי הרגישו, אבל הם בהפרש גדול מאיתנו אז היו לי הרבה שנים שהיינו רק שנינו.
ואני יודעת שגם הוא מרגיש. כבר מעכשיו. ותמיד, כשהוא היה עוד ממש קטן הייתי אומרת לבעלי: הוא לא צורח סתם. הוא דורש את מה שמגיע לו ובצדק. הוא לא מקבל את מה שמגיע לו כזכות בסיסית וראשונית, אז הוא עושה הכל כדי לקבל, ולו משהו שמזכיר את זה, העיקר משהו.
אח שלו אוהב אותו. אח מדהים, דואג לו, שואל עליו, משחק איתו, משתף אותו. הלוואי שיהיו בי רגשות כלפיו כמו שלאחיו יש. הלוואי. זה בעצם מה שאני הכי רוצה. לא להתבכיין על המצב המר, אלא למצוא בתוכי את האהבה כלפיו, היא בטוח שם. אני יודעת את זה כי יש הרבה רגעים כשאני איתו וזה שם. והיו כמה פעמים שהוצפתי בה. אבל אני רוצה שזה יהיה גדול ועצום. שיהיה אמיתי וגולש ועולה על גדותיו. שלא יהיה מותנה בזה שהוא בדיוק רגוע או חמוד. שגם כשהוא מוציא אותי מדעתי - שהלב יישאר שלו.

זהו, פחות או יותר.
לשלוח? לא לשלוח?
לשלוח. אפילו בלי לקרוא שוב לפני (בטח זה ייראה בהתאם, סילחו לי...)

רוני, את לא לבד...
גם לי היה יחס כזה לקטנה. גם היא לא היתה ישנה יותר משעה-שעתיים בתחילת דרכה
ואני התחרפנתי לגמרי. הגדול היה מתנה. ישן כמו שצריך, מתפתח במהירות, שמח
ועליז והיא- יצאה מהבטן עם שתי עיניים זועמות.
ואמא שלי אמרה לי "מגיע לך!" כי אני כנראה גם לא עשיתי לה חיים קלים.

האהבה שלי אליה התפתחה הרבה יותר לאט מאשר אצל הראשון ורק אחרי כמה שנים
הסתכלתי עליה יום אחד ודמעות עלו בעיניי.
הילדה שלי נראתה לי פתאם כמו דמות קסם, נסיכה מהאגדות, חזקה ועם אופי משלה,
ומאותו רגע לא יכולתי להפסיק לחבק אותה ולנשק ולמלמל לה דברי אהבה.

כל מה שאני יכולה להציע זה שתתני לזמן לעשות את שלו ובינתיים חבקי ונשקי אותו
כמו את הגדול. אולי הוא "טיפוס" שונה שקשה לך להיות איתו, אבל זה גם תיקון-
את לומדת לאהוב אנשים שונים.
חיבוק ועידוד לך- הכל יהיה בסדר. ב ה צ ל ח ה

שליחה על ידי ענ_בל* » 08 מאי 2005, 08:19

הדברים שאת כותבת מכאיבים מאוד. גם לי היתה תחושה דומה במקצת בהתחלה (אחרי שילדתי את ביתי ויש לה אח גדול). האם יש בי מספיק אהבה לשניהם? האם האהבה מתחלקת לשניים? זה הלחיץ אותי בזמנו.
ברור שהגידול שלהם לבד מכניס אותך למתח וללחץ עצום. אי אפשר לגדל ילדים לבד. אם הבעל לא משתתף, אז אמא, חמות, חברות, שכנות ושכנים. למצוא מהר מהר עזרה ולא להתבייש. כשמישהי אחרת תצטרך, את תהיי שם בשבילה.

אבל הכי כואב זה שאת מבינה שאת חוזרת על הזיכרון שלך כילדה שניה ופחות אהובה. שאת משחזרת את זה.
זה פצע כואב ביותר ואני מאחלת לך מכל לב שתמצאי את הפנאי הנפשי להתבונן בו, להכיל את הפגיעות שלך כילדה. ריפוי של המקום הזה יאפשר לך לחוות את האהבה שלך לשני ילדיך בשלמות.

)

את מוזמנת לדף שלי כאן ועכשיו בחיים וברשת בעיקר לסופו. אני התמודדתי לאחרונה עם פצע מהעבר שקשור ליחסים שלי עם אבא שלי. זה יכול לתת לך כיוון. @}

שליחה על ידי רוני* » 08 מאי 2005, 10:41

תודה, ענבל ורוזמרין. רוזמרין, כ"כ אהבתי את המשפט שלך
_אולי הוא "טיפוס" שונה שקשה לך להיות איתו, אבל זה גם תיקון-
את לומדת לאהוב אנשים שונים._ גם בעלי וגם אני מרגישים ש"הוא לא הטיפוס שלנו". התסכול שלי היה כשהבנתי את זה, שלפחות יהיה הטיפוס של בעלי, ואז הייאוש כשהבנתי שאין סיכוי גם מכיוונו.

אין לי זמן כרגע, אולי בלילה, אבל בינתיים - תודה על העידוד.

גם לי יש שניים, בכור וקטנה. הבכור אהוב יותר, קל יותר, ישן יותר. הקטנה (חצי שנה בערך) לא ישנה יותר מחצי שעה, כל פיפס מעיר אותה ולהרדים אותה לוקח לפעמים שעה.
קשה לי יותר לאהוב אותה מאשר את הגדול. וזה קורה לאט יותר.

אין לי הרבה תובנות למעט הזדהות.
אולי בתור התחלה, הייתי משנה את שם הדף. לאהוב גם ילד שני זה משהו קצת סופני, מוחלט. חפשי שם אחר. אולי חיפשו אהבה , אהבה גם לילד שני ....

שליחה על ידי מישהי* » 08 מאי 2005, 12:24

נשמע שאת מתמודדת עם מצב מאוד קשה, לדעתי כדאי לך לפנות לטיפול משפחתי.

כואב לי מאד מה שאת מספרת. כל כך לא פר לילד - לך כמו לבנך - לגדול בלי הבטחון שאוהבים אותו.
עוני, רעב, נכות, מכות והתעללות מתגמדים בעיניי מול החוסר הבסיסי הזה.
בבקשה טפלי בך כדי שתוכלי לטפל במשפחתך.
מחזיקה לך אצבעות שתמצאי את הדרך הנכונה לך ומהר

שליחה על ידי רוני* » 12 מאי 2005, 22:40

מה שלהוציא החוצה יכול לעשות... פשוט מגמד את כל השדים והמפלצות לגודלם הטבעי

מאז שכתבתי הכל כל כך השתפר! כבר למחרת, אבל רציתי לתת לזה זמן להתפתח לפני שאני יוצאת בהצהרות.
נראה לי שלחוויות הילדות שלי (עד היום) היה חלק נכבד ורציני בעיבוי התחושות הטבעיות והפיכתם למעגל מסחרר שכזה. אני פירוש בדרך החוצה מזה וזו תחושת הקלה אדירה ממש. יש עוד בעיות מסביב, כפי שכתבתי, אבל כשיש אהבה היא יכולה להכל. ויש אהבה!!!

תודה לכן, שעניתן, ובכלל, שקיים האתר הזה שנתן לי תחושה נוחה לכתוב בו וסוף סוף "לדבר על זה" ולהוציא את זה החוצה.

תודה!

שליחה על ידי ענ_בל* » 13 מאי 2005, 07:07

מאז שכתבתי הכל כל כך השתפר!
משמח לקרוא את זה.

אבל כשיש אהבה היא יכולה להכל. ויש אהבה!!!

שליחה על ידי רוני* » 21 מאי 2005, 22:33

מעונינת למחוק את הדף, ברשותכם

ושוב תודה!

שמחה בשמחתך, עברתי את אותו הדבר עם בתי {היא שניה} רק בגיל שנתיים וחצי נקשרתי אליה והתחלתי לאהוב אותה. עכשיו היא כבר בת שש וחצי והיא פשוט השמש שבליבי.

סליחה על שאני שואלת רוני אבל כיוון שראית שיש בעיות עם בעלך אחרי הילד הראשון למה עשית את השני? קשה לך להתמודד לבד אז את מוציאה על הילד וזה ברור.
יכול להיות שצריך לשקול המשך חיים עם הבעל.
גם ככה את לבד.

אני חושבת שאתם צריכים ללכת לטיפול משפחתי ואפילו כל אחד מכם דחוף!!!!!
אני יכולה להבין שיכולה להיות העדפה של ילד אחד על השני...גם אני מלאת אהבה לילדתי וקשה לי להאמין שאוהב בצורה כזאת עוד מישהו בעולם. כל פעם שאני אומרת את זה לבן זוגי הוא מייד אומר לי לפחות לא להגיד את זה בקול רם כי הנשמה של הילד הבא כבר שומעת את זה וזה נכון.
זה שהבעל שלך אומר דברים כאלה נוראים בנוכחותם של הילדים נראה לי פשוט אסון.
יש אנשים שעוברים טיפולים קשים מאוד כדי שיהיה להם ילד אחד.
יש ילדים שצריכים להאבק על חייהם (את מוזמנת לקרוא את סיפור הלידה שלי).
גם אם אתם מרגישים את מה שאתם מרגישים ואי אפשר להתווכח על ההרגשה זה שבעלך אומר את זה זה פשוט מעשה שלא יעשה לדעתי. ואתם חייבים לעשות משהו דחוף בעניין.
אם את רוצה להמשיך את הנישואים עם בעלך זה חייב להיות טיפול שוגי אבל אם את לא אני ממליצה לך מאוד על טיפול הומאופטי שזה "טיפול שורש" לנשמה ולפחות לי מאוד מאוד עזר.
בהצלחה

כבר כמה זמן שאני מרגישה קושי רב עם אחד הילדים ובמקביל, ואולי, בהמשך לזה, העדפה ברורה של הילד השני.
אני עסוקה בלראות, כמעט אך ורק את החלקים שקשים לי בו, את הצדדים המעצבנים, מעייפים, תובעניים, אלו שנוחתים אצלי במקומות חסרי הסבלנות והיכולת להכיל.

אחרי שהוא נרדם, אני מלטפת את ראשו ומבכה את האהבה הענקית שחשתי כלפיו ועכשו כאילו נעלמה לה.

ביומיום זה בולט לי נורא. את השני אני כל הזמן רוצה לנשק, להחזיק ולחבק. והוא: זה כמו שני מגנטיים הופכיים (אל תתפסו אותי במילה בתחומי אלקטרוניקה) כמה שהוא יותר "עוגב" עליי, ככה אני יותר ויותר רוצה להתרחק.

אני יודעת שהוא מחפש את הקרבה שלי.
אני יודעת, שהצמיחה היא לא במקומות הקלים אלא דווקא מול אותו ילד שמאתגר ומעורר בי קושי.

ובכל זאת, אני מבקשת עזרה.

רוצה לשמוע מאמהות או אבות שחוו תחושות דומות.
רוצה לקבל רעיונות שיעזרו לי בתהליך המורכב הזה.

אני רוצה לחזור לאהוב את הילד שלי ולראות את כולו ולהיות מסוגלת להכיל אותו, גם אם הוא לא הגשמת כל חלומותיי... להיפך: להצליח לקבל אותו כישות נפרדת ממני, אישיות משל עצמו ובכל זאת, שנצליח לחיות בשלום ובאהבה זה עם זו.

תודה .

שליחה על ידי נגה* » 27 יולי 2005, 19:12

מישהי יקרה, אני לא מתיימרת להבין מה עובר עלייך אבל יש סרט שיש בו אמא שאוהבת בן אחד פחות, ביים אותו רוברט רדפורד והוא סרט עדין וכואב. קוראים לו "אנשים פשוטים", ordinary people. זכה בכמה אוסקרים, בטח יש בספריה. אני חושבת שהוא משנות ה 70.

בהצלחה. והרבה חיבוקים.

אני מבינה אותך ומנחשת שהילד המועדף הוא הצעיר יותר?
האם הילד הלא מועדף קרוב יותר לאב?
האם את יודעת מה בילד הפחות מועדף מעורר בך קושי?
האם הוא מזכיר לך את אחד מאחיך או אחיותיך?
איך היתה הדינמיקה בבית הוריך? האם היית הילדה הפחות מועדפת על אמך?

התשובות -אם לא נוח לך יכולות להיות לעצמך. בכל מקרה מה שאני מציעה זה בדמיון מודרך להזכר ברגעים היפים שבטוח יש גם אם הם מועטים יותר.כל ערב לעצום עיניים ולהקדיש כמה דקות להיזכר בדברים טובים, גם אם הם נראים לך טריויאלים
למשל אולי תזכרי פתאום שהיתה לכם חוויה טובה כשציירתם יחד, או אולי דווקא את נהנית לקרוא עמו ספרים, או ללכת לקולנוע?
קראתי לא מזמן, לא זוכרת היכן על אמא שלא מתחברת לאחת מבנותיה.
היא שמה לב שבתה צופה בסדרת טלוזיה וללא אומר היא מתישבת לידה והן צופות יחדיו, ולומדות להתחיל לנהל שיחה מאותה סדרת טלויזיה.

שליחה על ידי נגה* » 27 יולי 2005, 19:41

זה גם טבעי שבכל אהבה, גם לבן זוג ולהורים, יש עליות ומורדות.

מבינה את הקושי ואני חושבת שההודאה בכך היא מעשה אמיץ מצידך והוא הצעד הראשון. פעמים רבים אנחנו אוהבים פחות אנשים או ילדים שמשקפים לנו תכונות שאינן אהובות בנו. הדבר נכון בעיקר במערכות יחסים אינטנסיביות של בני זוג והורים וילדים.

יתכן, כפי שציינו כבר, כי המדובר במשבר זמני בגלל שלב התפתחותי "קשה". אולם, אם התחושה עקבית ולאורך תקופה ארוכה, הייתי ממליצה על עבודה עצמית או על שיחה עם מומחה על מנת לבדוק אלו תכונות משתקפות בילד עבורך וכיצד את יכולה להתמודד עם כך. אגב, לפעמים התכונות הללו לא ממש שם, אלא הן מיוחסות לאדם על ידי הצופה.

לא מעודד, אבל מרתק ואולי יעזור:
http://www.leida.co.il/reply.asp?rep=70823
http://www.leida.co.il/message.asp?qt=16161

סיפורה של אישה שחשה כמוך וכותבת מדם ליבה.

אמא לביאה
נדמה לי שפותחת הדף יודעת שהמצב בעייתי
רגשות אשם לא יעזרו לה לצאת ממנו
בכל משפחה יש ילד מועדף יותר ויש מועדף פחות
ולא כל ילד פחות מועדף סובל מהפרעות אכילה

מישהי, אני חושבת שאת מתמודדת עם קושי שכיח ולא מדובר. (מעידות על כך גם התגובות לדברים של רותי קרני הורוביץ בקישורים שהביאה פלוני אלמונית). שוב אפשר לברך על הדיאלוג הכן שמתאפשר בחסות האנונימיות ברשת.

כמה רעיונות שעולים בדעתי:

בכל פעם שמתעורר בך כעס או קושי עם בנך, לקחת נשימה ארוכה ועמוקה ולנסות להתבונן על הסיטואציה עם קצת מרחק. הנשימה מאפשרת את המרחק הזה, מגייסת כוחות, ומעבירה ממצב הוויה אוטומטי לנוכחות מלאה. (ראי דברים שכתבה עירית לוי בדף פעוט מבקש עצמאות).
לרדת לפרטים. לנסות לכתוב בפרוטרוט מה קשה לך עם הילד הזה. באילו סיטואציות הקושי מתעורר ומה טיב הקושי - אילו רגשות, מחשבות, אסוציאציות וזכרונות עולים אצלך כשהקושי מתעורר. האיוורור של הקושי והניסוח שלו מביאים הקלה והתבהרות ויכולים לשמש חומר גלם להמשך העבודה שלך עם עצמך ולהמשך הדיאלוג כאן בדף.
לנסות להבין איפה הילד הזה משקף לך משהו לא פתור אצלך (זה ברור לך, נכון?)
לדבר עם בנזוגך. לא להפוך את הקשיים שלך עם הילד לסוד בתוך הזוגיות. לשמוע את זווית הראייה של בנזוגך. אם היא שונה משלך - זה יכול לאזן ולהרגיע. אם היא דומה - יש לכם עבודה משותפת לעשות.
לדבר עם אנשים שאוהבים את הילד שלך. לפעמים, לראות מישהו דרך עיניהם של אנשים שאוהבים אותו יכול לעזור למצוא מחדש את האהבה שאבדה.
לחשוב באילו סיטואציות אַת בכל זאת מתמלאת אהבה כלפיו, ולנסות להעלות את תדירותן של סיטואציות כאלה. (לדוגמה - לפעמים ילד שקשה אתו בבית, מתגלה במלוא קסמו בחברת חבר או קרוב משפחה מסוים).
לחשוב מה נחוץ לך כדי להפוך את הקשיים להזדמנות להתפתחות. זמן? כוחות? מישהו לדבר איתו? מסגרת מושגית חדשה לחשוב על הדברים?
כתבת: אני רוצה לחזור לאהוב את הילד שלי ולראות את כולו ולהיות מסוגלת להכיל אותו, גם אם הוא לא הגשמת כל חלומותיי...". מזמינה אותך לקרוא דברים שכתבו ב דחילו, צפריר, אני ואחרים בדף להימנע משאיפות עבור ילדינו. חלק מהדברים רלוונטיים מאוד @}.

מניסיוני האישי, אני יכולה להבין ולהזדהות עם התחושה הכואבת של התרחקות ו'אנטי' כלפי אחד הילדים.

זה נשמע ששניכם במין מאבק כוחות כזה. כל אחד מכם מתעקש לא לתת לשני את הנדרש. אולי אתם דומים יותר משנדמה לך.
כמה שהוא יותר "עוגב" עליי, ככה אני יותר ויותר רוצה להתרחק.
בלט לי השימוש דוקא במילה 'עוגב'. למה בחרת בה? מגיע השלב שבו הילד מגלה את גופו וניצני מיניותו. האם קשה לך אם זה במיוחד?

אני ממליצה מאד מאד על שיחות עם אורנה שפרון .
ובשביל רגעים קשים: לנשום עמוק, אולי להגיד לעצמך משהו בסגנון 'זה הבן שלי וככה הוא אומר לי שהוא צריך אותי' , לשלוף מהזכרון את אחד הרגעים שבהם הרגשת כלפיו אהבה גדולה, באופן יזום לחבק וללטף אותו, ברגעים שקטים ולא טעונים. כשהוא עסוק במשהו אחר. ולהפוך את השלילי לחיובי: עקשנות ל 'עומד על דעתו ועצמאי' למשל.
@}

לא כתבתי את מה שכתבתי מתוך רצון להעלות רגשי אשם כלשהם. אני גם לא חושבת ששם הדף משקף את המצב של פותחת הדף.
לא מדובר פה בפחות אהבה לילד , ואני רואה בפותחת הדף אם אוהבת , אחראית ואמיצה שלוקחת אחריות ומבינה בעצמה את חומרת העניין ואת הדחיפות לפיתרון.
_בכל משפחה יש ילד מועדף יותר ויש מועדף פחות
ולא כל ילד פחות מועדף סובל מהפרעות אכילה_
האמנם? אני יכולה להבין שיש ילד שדורש יותר תשומת לב, אני יכולה לקבל שיש ילד שקשור לאמא יותר, אבל קשה לי לדמיין העדפה יומיומית וממושכת לילד מסויים על חשבון ילד אחר. זה לא נורא בעיני כשילד מועדף, אם כי דורש מחשבה וטיפול, אבל זה כן נורא כשילד מרגיש לא אהוב. זה כן נורא כשילד מרגיש שאחיו מקבלים אהבה על חשבונו.
ובוודאי שאני לא טוענת שכל ילד פחות מועדף סובל מהפרעות אכילה, נתתי פה דוגמא אישית למצב קיצוני על מנת כן להתריע. זה חשוב בעיני לטפל .
ולא רק עבור ילד - גם עבור האם.
מישהי כתבה:
_רוצה לשמוע מאמהות או אבות שחוו תחושות דומות.
רוצה לקבל רעיונות שיעזרו לי בתהליך המורכב הזה._
כאם לא חוויתי , אבל ראיתי מקרוב מה עלול לקרות במצב כזה.
וכן להעלות את רעיון הטיפול.
אישית אני מאמינה, שרק אם את מאוד מודעת לעצמך ומאוד מנוסה בפתרון בעיות עמוקות כאלו לבד, וגם אז לא בטוח, את יכולה לפתור את הבעיה לבד.
= טיפול. עזרה. תכלס בשטח ולא במחשבה.
אפשר להתקשקש פה עוד המון, אבל בינתיים יש אמא אחת שמספיק קשובה לעצמה ולבנה, ומספיק אוהבת, על מנת לפתור את הבעיה, גם אם היא נראית פה למישהי בעיה מאוד רחבה שקיימת בהמון בתים . אצלי בבית זה לא קיים. ואם יהיה - יטופל.

חשבתי על עוד משהו:

כמה שהוא יותר "עוגב" עליי, ככה אני יותר ויותר רוצה להתרחק.
קרוב לודאי שהוא עוגב עליך מאחר שהוא מרגיש את הרתיעה שלך. וכמו כל מחזר דחוי, ככל שהוא נדחה החיזורים הופכים להיות דביקים ונואשים יותר.
אולי בכל זאת לחבק וללטף, גם אם זה מרגיש לך מלאכותי? זה יכול לשבור איזשהו מעגל קסמים שהתפתח ביניכם (הדחייה שלך מייצרת אצלו התנהגות נואשת שדוחה אותך, וחוזר חלילה), ומי יודע, אולי ביטויי האהבה יעזרו לעורר את האהבה עצמה?

תודה לכל הכותבות והתורמות.

האמת, עצם הכתיבה מאד הקלה עליי וכאילו שחררה המון אנרגיות שהיו תקועות וחסומות.

אתמול בערב ישבתי ושוחחתי עם האיש שלי על הדברים. זה תמיד עוזר. הוא עזר לי להבין שמדובר בתהליך היפרדות. הילד שלי גדל, הוא כבר לא התינוק הראשון שהיה לי. נכון שאח שלו עוד קצת משמר רכיבי תינוקות ולכן צריך אותי יותר באופן האמהי שאני ידעתי להיות עד היום. הגדול, מעצם היותו הראשון, בעצם מנסה להעביר אותי פאזה. להראות לי שהוא גדל ואני צריכה להתעדכן ולהשתנות ולהמיך לצמוח כאמא.
האיש שלי עזר לי להבין את הדברים ולראות שאין קשר בין האהבה שלי לכל אחד מהם. שום דבר הוא לא על חשבון השני וגם אני יודעת בוודאות שהמצב אצלנו לא קיצוני. פשוט הכתיבה של הדברים אולי גורמת להם להשמע מוקצנים, זה מין תהליך שאני צריכה לעבור ונעים לי להעזר בכן ובכם.

האיש שלי פתח את עיניי לנסות להסתכל נוכחה ולהבין איזה דברים אפשר לחוות ולעשות עם ילד שהוא כבר לא תינוק ואני בטוחה שאנחנו נצליח להתקדם ובעיקר שאני אצליח לעדכן את עצמי ולגלות דרכים אחרות לאהבה, שונות מאלו שאני יודעת להכביר על ילדיי כשהם תינוקות וכל-כך נזקקים.

גם הנושא של הציפיות הוא מאד רלבנטי. אני מצפה ממנו להמון דברים, בלי שבכלל ידעתי וזה מקום שאפשר ללא ספק לעבוד עליו...

אני יודעת מנסיוני האישי,גם עם הגדול שבא לי קשה לאללה בהתחלה ורק רציתי שילך קצת למישהו אחר וגם עם הקטנה החדשה,שזה דורש המון עבודה פנימית,לפתוח את הלב ולאהוב אותם אהבה גדולה.אני עושה לי מין מדיטציות כאלה בכל מיני זמנים ביום,ובעיקר לפני השינה,פותחת חיבוק ענק ענק מתוך הלב ומנסה לחוש את המהות שלהם,למלא את עצמי בהם ובתחושות אור לגביהם.זה עוזר!הרבה פעמים הבן שלי נירדם רק אחרי שאני עושה את זה איתו,זה ממש מופלא!
וחוץ מזה,מתוך ניסיוני כמטפלת באומנות ניתקלתי בילדים האלה שמיצרים דחיה מהסביבה.לעומת הילדים שמתאהבים בהם ישר וכולם,אותם ילדים משחזרים תמיד את הדחיה הזאת ואת חוסר האהבה(של הוריהם או שלהם מגילגולים,לך תדע...)
והדרך הטובה ביותר לעבוד מול זה זה רק בפתיחת הלב,בתחילה באופן מלאכותי וא"חכ זה כבר בא טיבעי.אני חושבת שכאם אין לך מנוס אלא לעשות את העבודה הזאת כי אחרת זה מה שהילד יחווה כל חייו מהעולם.בהצלחה!!!|L|

מעדכנת, כי לא רוצה שזה יישאר ככה פתוח בצורה כזו.

אתחיל מהסוף (שהוא תמיד תמיד התחלה של משהו אחר - טוב יותר ויותר!): שאכן, יש אהבה גדולה ועצומה! בדיוק כזו שמעיפה אותי עד לשמיים וחזרה כשאני מתבוננת אל תוך עיניו. וכן, גם באבא היא נשתלהבה.

ועכשיו אתחיל מהתחלה.
בעלי ואני גדלנו במציאויות שונות מאד, אך ילדותו של כל אחד מאיתנו היא בפירוש "ילדות עשוקה". הוא גדל בבית עני מאד, ללא אבא, וגם כשהיה - זה לא היה אבא. לעומת זאת, הייתה לו אמא מדהימה, בעלת יכולות אהבה מופלאות ונדירות. ככה שמבחינתו, להיות אבא - זה להמציא את הגלגל. בעצם, זה הרבה יותר מזה, זה לטוס במהירות מסחררת מרגע הולדת הילדים בעיוורון מוחלט, בתקופה שבה האדם זקוק למאור עיניו יותר מכל. אבל לאהוב הוא יודע, בזכות אמא שלו.

אני גדלתי בהזנחה רגשית, נפשית ורוחנית. לא יודעת מאיפה להתחיל להסביר את זה, כי בעצם אין לזה התחלה של "בגיל כך וכך אבא הטרוריסט עזב את הבית והמשפחה התפרקה". זו פשוט עובדת חיים בסיסית אצלנו במשפחה - שאין אהבה. לא בין ההורים ולא בין ההורים לילדים. נשמע פשוט ולא משהו שאי אפשר להתגבר עליו, אבל גם בעלי, שטעם את טעמם המר של החיים בשוק כל פעם מחדש איך אפשר לגדול ככה בכלל?? תמיד אנחנו "צוחקים" על זה שכלפי חוץ המשפחה שלו נחשבת למשפחה מפורקת ושלי למשפחה חזקה ומאוחדת, ושבעצם המשפחה שלו הכי עוצמתית שיש ושלי מפוררת ומפורדת באופן חסר תקנה.
בקיצור, עבורי, כמה שזה נשמע אבסורדי וחסר היגיון, הניווט בעיוורון הוא באהבה. לאהוב פשוט לא בא לי בקלות.

מצטערת לקטוע, צריכה ללכת... אמשיך מחר

קבלי

בינתיים.

גם אני קוראת. תמשיכו לכתוב @}

ודרך אגב, גם אני ממליצה מאד מאד על שיחות עם אורנה שפרון .

רוני כל הכבוד על האומץ לחשוף ובכלל על התהליך .
מדהים איך למקום שלנו במשפחה יש השפעה על הדור הבא , כתבת איפה שהו על השני שלך שהוא לא הטיפוס שלכם , אבל לדעתי , ממה שקראתי הוא בדיוק הטיפוס שלך , הילד שהכי דומה לנו (ולו במיקומו במשפחה)הוא זה שמעורר אצלנו תגובות רגשיות שליליות הכי קיצוניות, דרכו אנחנו משחזרים את מה שעבר עלינו , ואם יש לנו אומץ להתמודד ולשנות , אנחנו עושים לעצמנו תיקון . אם לא הבעיה כנראה עוברת לדור נוסף.
כמו ש יהודית שפמן אומרת תמיד הם המראות הכי משקפות שלנו , מה שעברנו אנחנו מעבירים אותם . תכונות או מצבים שלהם שמוציאים מאיתנו יחס שלילי הן תכונות שיש גם לנו ואנחנו לא מצליחים להכיל .
אני כמובן כותבת גם על עצמי .

בסוף עברו יומיים...

הסיבה שנכנסתי כך פתאום שוב לדף הזה, היא כדי להעיף מבט לאחור, איך נראו הדברים עד לא מזמן ממש.
השבוע קרה שינוי מסויים, שהוא כביכול שולי, אבל הוא מביא איתו משהו נהדר וחשוב עד מאד: הקטן התחיל למשוך קצת יותר את ההירדמות, כך שהגדול נרדם הרבה לפניו. ואז מה? אז ככה: לראשונה מאז שנולד יש לנו זמן אינטימי של שנינו בלבד לפני השינה. זמן של פטפוטים והתמשמשות ולחשושי אהבה וצחקוקים... מה שהיה לגדול באופן טבעי לחלוטין במשך זמן רב, לילה לילה, עד הלידה, הוא סוף סוף מקבל גם. ומזה התחלתי לחשוב על כך, שבעצם לא היה לי מספיק זמן לפתח איתו את הקשר הקרוב הזה, זה ממש בגדר בעיה טכנית! נכון, יש לי את הקשיים האובייקטיביים והסובייקטיביים שלי, אבל נראה לי שהתוספת הזו היא חלק בלתי מבוטל מהעניין.

כשהבכור נולד, גם הייתי בהלם כמה חודשים ולקח לי זמן להיפתח, ככה שבכל מקרה אני יודעת בוודאות שהבעיה היא בי ולא תלויה בילד או באופיו. כשהקטן נולד, זה גם "טבעי" שייקח יותר זמן, וגם כפי שכתבתי בהודעה אחרת הוא היה תינוק מאד מאד תובעני וזה הקשה עלינו שבעתיים. כאילו, לא מספיק אנחנו "בעייתיים" עם הגיל הזה, גם קיבלנו אחד מתוסבך

...

הזמן שעבר נתן לנו ולו הזדמנויות להתקרב, להבין אחת את השני. גם הוא התבגר, גם אנחנו, אנחנו למדנו אותו והוא אותנו.
מסתבר, שלמרות הכל הקלישאה שרירה וקיימת: הזמן הוא אכן המרפא הטוב ביותר

ארני, נגעת בנקודה רגישה בעניין ה"אומץ לחשוף". זו דילמה שלי כל פעם שאני מתחילה לכתוב על זה. גם בפעם הראשונה שכתבתי בדף הזה רציתי למחוק. גם עכשיו. לא יודעת, מצד אחד מרגישה חשופה מדי, אלו הרי דברים שאף אחד במציאות הלא וירטואלית יודע עליהם. והנה פה, כאילו בלי בעיה אני חושפת כאלו פרטים אינטימיים ורגישים מהחיים שלי ושל בני משפחתי, ואפילו שזה וירטואלי, זה אמיתי, אנשים אמיתיים קוראים את זה ונחשפים לזה.

מה שמניע אותי לכתוב זה הצורך להוציא את זה, בהתחלה, וכעת - הצורך לארגן את זה. גם לעצמי וגם למי שכבר הספיקו לקרוא עד עכשיו. נראה לי שבכל מקרה עוד כמה חודשים אני אמחוק את ההודעות שלי או לפחות אערוך אותן למינימום.

שוב, תודה לכן ולבמה הזו שמאפשרת את זה... והרי לנו הפרדוקס במלוא הדיוק: הייתי זקוקה לבמה הזו בעוד שמבחינתי זהו איננו עניין לבמה כלל וכלל...

אה, כן,
ארני - מסתבר שאכן, בדברים רבים הוא דומה לנו

הדף הזה כל כך מדבר אלי כי אני האשמתי הכל בלידה , אצלי השני הוא חויה מתקנת מכל הבחינות , והראשונה שעברה לידה טראומטית מעט הנקה ,אתה הקשר יותר היה קשה . תמיד חשבתי שזו הסיבה אבל אז בא הדף הזה והפך את הקערה על פיה .זה נותן לי המון חומר למחשבה .

לא מבינה איך פספסתי את הדף הזה עד עכשיו, ואולי עדיף ככה. כי כשקראתי אותו - זה היה הלם אדיר!!! יש עוד נשים כמוני. אני לא לבד!
את לא משערת את גודל החיבוק שאני שולחת לך עכשיו, כי אמנם יש לי ילד אחד אבל עברתי שנה מאוד לא קלה וגם הגעתי לייעוצים שונים מספר פעמים. אני תמיד אומרת "שאני הייתי בדיכאון אחרי לידה, שנה אחרי הלידה". ורק עכשיו, אחרי שכבר מלאו לבני שנה והיום הוא כבר בן 15 חודשים, החלה האהבה לקבל תעצומות גדולות..
אהבתי אותו קודם, כן בהחלט, אבל מצד שני, כל מה שרציתי הוא שיעזוב אותי בשקט, שיישן, שלא ינדנד לי. לא הבנתי אימהות שנהנות לסחוב את הילדים שלהן על הידיים כל היום. כל כך פחדתי שהוא ידרוש את זה.
הבן שלי הוא ילד מלאך! עצמאי, מעסיק עצמו המון, רגוע מאוד, חייכן, ריכוז מדהים, ילד יפייפה שמאוד קל להתאהב בו, ישן מצויין בתור תינוק, אפילו לא סבל מגזים, ועוד ועוד.
אבל! אני כל כך שנאתי את האימהות. את הקשיים הבלתי פוסקים, את אובדן העצמאות, אובדן "האני". הזוגיות שלי ושל בעלי מאוד נפגעה/השתנתה בעקבות לידתו ואני מתאבלת על זה כל הזמן. הייתי מגיעה לקחת אותו מהמטפלת ורק רוצה להישאר שם ולא לקחת אותו הביתה ו"להתחיל" את היום איתו. הכל כל כך שיעמם ועייף והרגיז אותי. כל ההתעסקות איתו שעממה אותי - שנאתי את זה. שנאתי את ההנקה ונשברתי לחלוטין אחרי כחודשיים וחצי, את ההתקעות בבית, חוסר השינה. הכול. בנוסף, הרגשתי כמשרתת בביתי - המשרתת של בעלי, בני וביתו מנשואים קודמים.
גם אצלנו היו סצנות מאוד קשות וגם בעלי התפרץ פעם על בננו וצעק עליו "אני שונא אותך", בעלי שהיה שבוי בזכרונות הינקות של בתו (והוא אב מאוד למופת כלפיה) שכח שהזמן טישטש את כל הקשיים, הוא כל הזמן אמר: "אני לא זוכר שאיתה היה ככה... איתה לא היו בעיות כאלה..." התינוק המלאך שלנו הלך והפך לאט לאט בעיני רוחו של בעלי "למפלצת". ואני חוזרת ואומרת: הוא ילד מתנה! אני מושא קנאתן של כל האימהות.
לגברים גם אין בעיה מצפונית להודות שהילד שלהם לא מעניין אותם. ככה, חד וחלק. בעוד אני מתייסרת עם מצפוני כל יום, בעלי אומר: "אני מת על ילדים אבל לפני גיל שנתיים אין לי קשר איתם, זה לא מעניין... אין מה לעשות איתם..." חוזר ואומר חוזר ותוקע את בננו מול קלטת או על הרצפה עם צעצוע כשהוא צופה בטלוויזיה.

לפני שבועיים עברתי הפלה - יזומה. הפסקת הריון. חוויה קשה. אבל הרגשתי שזה יהיה הדבר הנכון לעשות. ההריון לא היה מתוכנן ובעלי מאוד לא רצה את הילד. הרגשתי נורא רע והייתי כל כך עייפה. ההחלטה היתה כל כך קשה אבל לבסוף מה שהכריע את הכף זה ההווה. הייתי חייבת לחשוב על המשפחה שלי עכשיו. לא ראיתי את עצמי מתמודדת עם עוד גידול של ילד בקרוב, כאשר רק סוף סוף התחלתי להנות מהאימהות. כעת סוף סוף אני מתחילה להנות מחברתו של ילדי יותר ויותר, מהמשחק המשותף, מהלהיות ביחד. הנה עוד רגע הוא גם יתחיל לעלות את כל המדרגות לבד ולא אצטרך לסחוב אותו על הידיים... אז הריון ואחר כך תינוק נוסף?!
גם העזרה שאני מקבלת מהמשפחה היא מאוד מועטה (חלק מסיבות אובייקטיביות של מרחק) ובגדול כמעט הכול עליי.

רק בשבוע שעבר, נתקלתי בכתבה מתוך מגזין הורים וילדים ושם היא מדברת שלוקח לנשים בדרך כלל שנה! (לא חודש, לא שלושה... שנה!) להתגבר ולעכל את כל התהליך של האימהות. ממש תהליך אבל של שנה!

אז היום אני רואה את עצמי מחוברת ומתחברת יותר ויותר לבני, אבל... כרגע לפחות בשנים הקרובות ללא ילד נוסף.

לפני שאתחיל אני חייבת לומר שהמרגיעון הזה פשוט מדהים - איך הוא קולע בול! "בכל אדם מבוגר שוכן ילד שמבקש הכרה"... מתאים בדיוק למה שאני עומדת לכתוב.
הגעתי לדף הזה עכשיו נסערת לאחר תקרית עם בתי הגדולה שהתיישבה על איזשהו צעצוע מכאיב באמבטיה והתחילה לצווח בהיסטריה. כל מה שהרגשתי באותו זמן היה רק שאני רוצה שהיא כבר תשתוק! לא הרגשתי שום חמלה, שום השתתפות בכאבה, שום רצון לחבק ולהרגיע. אוף. וכל מה שהצלחתי לעשות היה לקחת אותה עטופה במגבת למיטה, ואז הוצאתי את הקטנה מהאמבטיה, ובמקום לרוץ חזרה להרגיע את הגדולה הצווחת - עוד עצרתי קודם לקצוץ לקטנה ציפורניים... אני מרגישה נורא.
אבל הנקודה היא, שכל זה רק העלה לי פתאום בחדות ובעוצמה את מה שאני כבר יודעת הרבה זמן - מאז שהקטנה נולדה, אני אוהבת אותה יותר ופחות את הגדולה. פחות מחבקת אותה - למזלי היא יודעת לפעמים לבקש בעצמה חיבוק, ואז אני מחבקת, אבל האמת העצובה היא שזה לא בא בטבעיות, לא ממש מעומק הלב.
ואני תמיד טרודה ועסוקה כשהיא רוצה לשחק איתי, ומשום מה תמיד יש לי זמן לקטנה.
אז קראתי את מה שכתבו כאן בדף, ולכן החלטתי לנסות לחשוב כאן קצת "בקול רם" על מה גורם לי להרגיש ככה - כי מצד אחד לגיטמי להרגיש הכל, נכון? מצד שני - זה לא פייר, זה לא מגיע לה שאני ארגיש ככה. היא ילדה מקסימה כ"כ, ולפני שנולדה השניה - היא היתה כל עולמי! אז איך זה שזה נהיה ככה?
גם אני בת בכורה. ודווקא אמא שלי התגאתה בי תמיד וגם הפלתה אותי לטובה מדי פעם. מצד שני - אף פעם לא ממש הסתדרנו, תמיד התכסחנו - ועדיין לא מסתדרות, וזה אפילו גרוע יותר מאשר כשהייתי קטנה. אבל מה זה אומר?
והצווחות שמקפיצות אותי - מאיפה זה מגיע? אולי כי אמא שלי תמיד סיפרה איזו תינוקת בכיינית הייתי ואיך הייתי בוכה שעות במיטה ולא נרדמת.ואיך הייתי עושה להם סשנים של בכי והצגות שלמות כשהייתי ילדה (ואני גם זוכרת חלק מהמקרים - השתטחויות על הרצפה וכאלה). אבל אני בכלל לא בטוחה שזה קשור. לא יודעת. אולי בגלל זה הבכי מקפיץ אצלי משהו, וחוסם בי משהו? מצד שני אם הקטנה צווחת כתוצאה מאיזו נפילה - אני מצליחה יפה מאוד להכיל ולהרגיש את הכאב שלה ולהרגיע.
אז מה דפוק אצלי שמוציא ממני רגשות כאלה - או יותר נכון חוסם בי רגשות אהבה וחמלה - לבת הגדולה?
ואיך אפשר לשנות את זה בכלל?
אני יודעת שיש דברים מלאכותיים לעשות כדי להראות לה שהיא אהובה, אבל אני לא רוצה שזה יהיה מלאכותי, זה לא מספיק, וגם רע לי עם זה. אני רוצה לאהוב אותה יותר כדי שאוכל לבטא את זה באמת, בחום ובחיבוקים אמיתיים, וביחס אוהב אמיתי ולא מזויף.
אני חושבת שמן הסתם המפתח להבין את הרגשות האלה טמון בתוכי - אבל איך יודעים באיזה כיוון לחפש?
ושוב - איך לשנות את זה?

הי,
אני מזדהה עם מה שאת מביאה. לנו יש שלושה ילדים ולא מזמן 'העזתי' לומר לזוגתי שיש לי העדפה לאמצעי והיא אמרה שהיא מרגישה. הדבר גרם לי לבחון את עצמי. גיליתי שאני מתלהב יותר מהתגובות שלו, אולי היותו בן לשתי אחיות גורמות לי להרגיש אליו חיבה יתרה ואולי היותו סנדוויץ. הרגשתי צורך בהתחלה לתת לו את מירב תשומת הלב, כדי שלא יגדל כילד סנדוויץ טיפוסי, (כשם שאני הייתי).

לזוגתי, כך אני שם לב, יש העדפה לקטנה. היא לא מודה בזה, הרי זה מאוד קשה להודות ברגשות והתחרותיות בלמי אנחנו מרגישים יותר אהבה.
כל מה שסיפרת, חידד לי את הלך הרוח של מה שקורה אצלנו בבית. לפני שבועיים, היתה לי שיחה עם זוגתי על כך שהיא מקדישה המון תשומת לב לקטנה ולא לגדולה. אני מרגיש איזה שהוא שינוי. צריך מדי פעם שמישהו יעיר אותנו ובמקרה שאין מישהו כזה, להעיר את עצמנו.

אצלי למשל, כמעט זנחתי את הקטנה, (שנה ותשע), טוב לא צריך להגזים בלומר שזנחתי אותה אבל מאז שהיא נולדה, אני עם האחים הגדולים שלה, (5 וחצי ו 7). תמיד חשבתי שהנכון הוא לפקוח עין ולשים לב שלא כל תשומת הלב תלך לקטנה. לדוגמא, כשאני מגיע הביתה בערב בסוף יום עבודה, האינטרקציה הראשונה שלי היא תמיד עם הגדולים ורק אח"כ אני מתפנה לקטנה.

מהי האמת הנכונה, האם להתנהג טבעי או לשים לב לפרטים הקטנים? ומה קורה אם אנחנו שמים לב לדברים הקטנים אבל ההתנהגות שלמו נראית מלאכותית? אני יכול להעיד שלפעמים אני מרגיש שהתנהגותי מלאכותית אבל אני שלם עם זה משום שהשכל הישר גובר על הרגש.

עונג שבת,
אופיר

אין לי הרבה נסיון בשניים [הקטן רק בן שנה וחדושיים] אבל אני מרגישה שיש תקופות.
יש תקופות שהגדולה זקוקה ליותר תשומת לב ויש תקופות שהקטן זקוק ליותר תשומת לב ממני.
ואיכשהו זה מתאזן בינהם אם אני קשובה אליהם.

יש לי שכנה אמא ל- 4 בנים.
שאמרה לי שככה בידוק זה אצלה - יש תקופות שהגדולים זקוקים ליותר תשומת לב ויש תקופות שהקטנים.
וככה בסך הכל יש איזון.

אני אישית לא מרגישה העדפה לאחד הילדים.
אני כן מרגשיה אחרת.
הגדולה הפכה אותנו להורים. הפכה אותי לאמא. והיא הגדולה עם כל מה שמשתמע מזה.
הקטן הוא [בנתיים לפחות] הקטן. הוא הפך אותנו למשפחה.
עברנו איתו שנה קשה אני נכנסתי ויצאתי מדיכאון.
אבל עכשיו הכל בסדר.
הוא מתקשר נפלא עם כולנו, אני כבר בסדר.
עכשיו אנחנו בונים את המשפחה.. ובתוך המשפחה יש אינטרקציות שונות בין כולם לכולם.
לא חושבת שאפשר לומר שאני אוהבת יותר מישהו מהם - אני כן אוהבת אחרת.
לכל אחד מהם יש את הצדדים החזקים והנפלאים יותר שלו והצדדים הנפלאים פחות.
כמו אצלי.
כל אחד מהם מגיב אחרת אליי ולבן זוגי - לא חושבת גם שזה מראה על פחות או יותר אהבה למישהו מאיתנו
רק על מערכת יחסים אחרת מתוך זה שאנחנו אנשים שונים.

במשך כל השבת חשבתי על הדברים שאמרתי כאן. בעצם הכתיבה, פתחתי מחשבות שהשתדלתי מאוד לא להתעסק עימן ויחד עם זאת בחנתי מחדש את הדברים. אני אוהב את שלושתם. לכל אחד יש את הנפלאות שלו. אני מרגיש שמכיוון שלכל אחד יש את הייחודיות שלו, לפעמים אני נוטה לאהוב אחד מהם יותר בנקודת הזמן הזו. הבנתי שאת הבן האמצעי, שחשבתי שאני יותר אוהב, אני אוהב משום התבגרותו ואיך שהוא הפך מילד קטן לבוגר.
את עניין התשומת לב, אני עדיין משתדל לחלק באופן מלאכותי. הקטנה, הורסת אותנו מצחוק כל הזמן. יש זמן ליהנות ממנה אך מצד שני קל מאוד להתפתות וליהנות עימה כל הזמן ופה אני מנסה לשים את השינוי.

שליחה על ידי רוני* » 02 מאי 2008, 22:34

זאת אני ממאי 2005 . זכרתי את הדף הזה כל הזמן הזה, ואני מרגישה מחוייבת לכתוב את הסוף הטוב:

היום קטנצ'יק בן ארבע, ילד קסום ומופלא, משוש חיי ובבת עיני שאני לא מפסיקה לחבק ולנשק מבוקר ועד ערב. מרגע שהוא נכנס לגיל שנתיים הדברים התחילו להכנס למסלול של עלייה. זה לקח קצת זמן, ותוך כדי עברנו דירה, שינינו את אורח החיים שלנו, בעלי הבין את הקטע ההורי והבין בעצם "מאיפה בדיוק הוא צריך להכנס לזה", גם אני נרגעתי, הילדים גדלו (וישנים לילות שלמים...), המשפחה התייצבה והתאזנה. בעלי אוהב אותו אהבת אב אמיתית והוא מכה על חטא.
מעניין לציין שבימים אלו ממש עולה החשד של הפרעות קשב וריכוז אצלו. משהו שהבחנתי בו כבר לפני שנה בערך, למשל - אני מבקשת משהו, כמו ללכת לנעול נעליים, בדרך הוא פוגש איזה צעצוע ושוכח לגמרי מה הוא אמור לעשות... עוד כל מיני דברים כאלו שלא ייחסתי להם חשיבות כי גם אני קצת כזאת, אבל לאחרונה הגננת עתירת הניסיון שלו שאלה אותי מיוזמתה כמה שאלות מכוונות ודוחפת ללכת לאבחון אבל אני לא כ"כ רואה בזה טעם בגילאי הגן. כשיגיע לכתה א-ב נראה איך הוא מסתדר ונחליט אז.

בקיצור, אני שמחה ומאושרת לספר שהכל, הכל, הכל בא על מקומו בשלום. אילו היו מבטיחים לי את זה אז, לפני שלוש שנים, במצבי המיואש והתשוש, חסר הנשימה והשינה - הייתי מגחכת במרירות במקרה הטוב או פורצת בבכי אומלל במקרה הרע. אבל כן! זאת האהבה ההיא שכמהתי לה בכל לבי, שלא ידעתי שהיא כבר ישנה וזו רק אני שעיוורת לה. המסקנה שלי היא שלא משנה מה - חייבים עזרה בגידול הילדים, בעיקר כשיש מקדמי פורענויות כמו שלנו היו אז. עזרה, עזרה, עזרה - בייביסיטר שמאפשר להשלים שעות שינה, עזרה באיסוף מהגנים, בניקיון, בבישול ארוחות מדי פעם, משהו. ממש לוותר על דברים אלמנטריים אם צריך, כי בשנה- שנתיים הראשונות זה הכי אלמנטרי שיש.

אני לא גולשת כאן יותר, אבל בכל זאת, למען מי שכן גולש ונתקל בדף הזה ובסיפור שלי, ואם את/ה נמצא במצב שאת/ה מזדהה איתו אני מוכרחה להכיר תודה על האוזן הקשבת שקיבלתי פה ולהעביר אותה הלאה, ולהגיד לך: יש תקווה, יש אהבה, והיא ענקית ועצומה, אלה רק הקשיים האובייקטיביים שמקשים עליה להשפך בחופשיות. לא לאבד תקווה לאהבה, לא ליפול ליאוש, האהבה עוד תפרוץ

תודה, רוני, שסיפרת את הסוף הטוב.
היה לי מאוד עצוב לקרוא את הדף הזה. ושימחת אותי עם החדשות.
אושר והמון המון אהבה@}

איזה המשך משמח. נפלא לשמוע.
ולמה שלא תתני מנסיונך פה גם לאחרות? יש אמהות חדשות והתלבטויות חדשות...

שליחה על ידי רוני* » 02 מאי 2008, 23:46

אוי, רוזמרין, עכשיו טיפסתי למעלה וקראתי את כל החלק "שלי" בדף וקראתי שוב את מה שכתבת לי אז על בתך השנייה. תראי כמה זה דומה למה שכתבתי הרגע! :
_רק אחרי כמה שנים
הסתכלתי עליה יום אחד ודמעות עלו בעיניי.
הילדה שלי נראתה לי פתאם כמו דמות קסם, נסיכה מהאגדות, חזקה ועם אופי משלה,
ומאותו רגע לא יכולתי להפסיק לחבק אותה ולנשק ולמלמל לה דברי אהבה._
מדהים איך כשאדם נמצא בחושך כמעט מוחלט הוא לא מסוגל להפנות את מבטו מעבר למצבו, אפילו אם אלומת אור כזאת מפורשת מוקרנת לעברו... עכשיו, במה אוכל לעזור לאמהות אחרות? זה בדיוק אותו דבר... נראה לי שאת העצה החשובה ביותר כבר נתתי: להעזר במי ובמה שרק אפשר כדי להקל על כל מה שרק אפשר, זה נותן מרווח נשימה, זה נותן פנאי עם התינוק, ולא רק זמן טיפול ומילוי מטלות מפרכות מבוקר ועד בוקר, ואז יש זמן לראות אותו. את יודעת? כשהוא היה בן שנתיים נתקלתי בתמונות ינקות שלו ומיררתי בבכי - כי התחוור לי שלא זכרתי את קלסתר פניו! רק אז קלטתי שבכלל לא היה לי זמן, טכנית, להתבונן בו ברוגע. זה עדיין חסר, ואת הבכור אני כן זוכרת, גם היום. אז זהו - הייתי צריכה לחסוך בבגדים ונעליים או לא יודעת במה, ולגרד כסף לעזרה בניקיון, בבישול וכד' כדי להשאיר זמן לדברים החשובים באמת.

אני שמחה שאת זוכרת. עשית לי צמרמורת כשכתבת את ההווה.
וטוב שמצאת את מה שיוריד ממך מהנטל.
זה מצחיק... היה דיון פה באחד הדפים על עוזרת בית כן או לא. אני מהמתנגדות. אבל אותך זה הציל אז טוב מאד.
לילה טוב

אני מפעילה את הדף מחדש
גם אני מרגישה כך עם הבת הגדולה שלי (כיום בת 4)
את הקטן אני כנראה מעדיפה ולקח לי זמן לקלוט את זה
ראיתי היום איתם סרטים של הגדולה כשהיתה קטנה ונזכרתי כמה היא היתה אהובה כמה תשומת לב הקדשתי לה וכמה הייתי גאה בה. ואיך הכל נגמר ברגע שהקטן נולד.
הלידה של הקטן היתה לידה מאושרת קלה,שמחה. גם הגידול שלו בהתחלה היה קליל. אבל הגדולה התנהגה נוראי מהרגע שהוא נולד. והיתה אלימה מאוד, כועסת,עצובה,דווקאית. הרבה זמן ניסיתי אז להכיל אותה,אבל התקופה הזו נשמכה כל כך הרבה זמן,שכנראה שבאיזשהו שלב הפסקתי לנסות. זאת אומרת-חיצונית כל הזמן אני מנסה להשתפר,אבל כנראה שבפנים משהו נפגם, כנראה שהתקופה הזו שאחרי שהקטן נולד היא טראומתית בשבילי ביחסים עם הגדולה. טראומה ממשית. אני זוכרת את התקופה הזו מבעד לערפל של סיוט וקושי שכרוך בהרבה זעם,בכי ומכות מצד הילדה גם לי וגם לאחיה. והמון המון דאגה שלי שמא היא תצליח לפגוע באמת בקטן (ועד היום אני חוששת כי עד היום היא חזקה יותר ועד היום היא מרביצה ודוחפת ואלימה מאוד כשהיא עצבנית)
והקטן הוא קטן,אז אני לא מצפה ממנו לכלום כנראה, וגם אם הוא מעצבן אז אני לא מתרגזת. (מה שלא נכון באמת כנראה כי הגדולה היתה בת שנתיים כשהוא נולד-זה תינוקת,זה לא ילדה גדולה. אבל בשבילי היא הגדולה).
ומשהו פנימי בי נפגע מאוד כתוצאה מהתקופה ההיא,משהו בקשר ביני לבין הגדולה.נתק שכנראה שתינו מרגישות,והיא ממשיכה להגיב עליו בכעס,כאב,דווקא,התקפי זעם וגם מכות לקטן (ואז אני מגנה עליו או מנחמת אותו ושוב זה אותו גלגל מעוות). אני חושבת שלבעלי זה לא גרם כזו טראומה למרות שההתנהגות הבלתי אפשרית שלה אחרי הלידה היתה קשה מאוד לשנינו, אבל בשבילו זה היה נדיר להשאר עם שניהם לבד,בשבילי זה היה יומיומי.
אני זוכרת שפעם אחת חששתי שהגדולה חולה כי היא הקיאה פעם אחת, ורק המחשבה שהיא חולה ולא תוכל ללכת לגן ואני אצטרך להשאר עם שניהם לבד בבית מהבוקר ועד הערב גרמה לי לכזאת חרדה שלא הפסקתי לבכות באותו הערב.
באמת פחדתי ממנה, וכנראה עד היום אני מפחדת ממנה ומהתגובות שלה.
ולא יודעת איך באמת לתקן את זה, לא יודעת איך להתחיל לחפש את הקשר בינינו. וכמו שמישהי כתבה,אני משתדלת יותר לחבק ולנשק אותה,אבל זה מלאכותי לי ולא טבעי (אולי כי בהתחלה אחרי שהקטן נולד היא הפכה לנציב מלח ובת אחת הפסיקה להתרפק עליי, גם כשניסיתי מאוד,היא לא נתנה לי לגעת בה,), ואת הקטן אני מחבקת ומנשקת הרבה יותר טבעי וספונטני
ואולי נוצר פער בקשר בינינו שמאז גיל שנתיים לא תקשרתי איתה באמת ולא חוויתי את הגדילה שלה באמת ועכשו קשה לי לגשר,אולי
והחוסר טבעיות הזו בקשר איתה גורם לי פחות לרצות בקשר ופחות יהנות מהקשר,ואז הוא גם פחות נוצר ופחות מתהדק.
ואני רואה ויודעת שזה משפיע עליה, ומשפיע על ההתנהגות שלה בצורה משמעותית, ואני לא יודעת איך לתקן, כי התיקון צריך להיות פנימי בנפש שלי ולא חיצוני רק בתגובות כלפיה.
אשמח לתגובות אם למישהו יש רעיונות בשבילי איך לנסות לעבוד על זה.

עוד דבר שנזכרתי שרק מדגיש את העניין
הגדולה מאוד אוהב לשחק בזה שהיא התינוקת. מה שמראה בעיניי כמה היא רוצה לחזור תקופה קודמת שלה שבה היתה אהובה ומוערצת. או גם קנאה באח הקטן.
ואני?
אני לא סובלת את המשחק הזה,ומשחקת אותו בעל כורחי עם המון רגשות אשם.

מנסה עוד פעם להפעיל את הדף
אולי מישהו יראה במה חדש

שלום לך
כך זה נראה לי;
הילדה שהרגישה בטוחה באהבתך ובמקומה במשפחה, עד שהגיע האח הקטן, נזנחה לפתע, ללא אשמתה, ומרגישה חוסר ביטחון. ההתנהגות האלימה שלה מבטאת את התסכול והמצוקה שלה.
נסי לחפש חומר באיטרנט או בספרייה על תיאוריית ההתקשרות. זוהי תאורייה מאד עמוקה שמסבירה את הדינמיקה שעל פיה מתפתחים יחסים בין הורים וילדים. אני חושב ששם מצויה התשובה להתנהגות ילדתך.
אני מצרף לינק שתוכלי להתחיל לחפש ממנו והלאה. שימי לב במיוחד ל'התקשרות חרדה נמנעת'
https://sites.google.com/site/bowlbyatt ... nt-theory1

אני בסיפור דומה, גם מרגישה קצת ניתוק מהגדולה ואהבה רבה לתינוקי.
אצלנו יש קשר מדהים ביניהם, היא אוהבת אותו מאד וכל הזמן מביעה את אהבתה (לא מפסיקה לנשק ולחבק) ואין גילויי אלימות בכלל.
ועדיין, יש לי את התחושה שברגע שהוא נולד היא נעלמה. גם לי מאד קשה להתחבר אליה, ומגע מרגיש לי כפוי ולא אמיתי.
לדעתי זה לגמרי הורמונלי. אני מציעה להוריד את רגשות האשם ולהבין שההורמונים (בעיקר של ההנקה, אני מניחה) הם מאד חזקים.
לי עוזר זמן לבד עם הגדולה. אני חוזרת ל"דבר בשפה שלה" ונזכרת כמה היא נהדרת וכמה אני אוהבת אותה
שמתי במחשב מצגת תמונות מתקופת הינקות שלה. זה מאד משפיע גם עליה, לטובה.
תמונות שלה ושל שניהם יחד תלויות ברחבי הבית
אני נותנת לה לסרק אותי

גיליתי שזה סוג של מגע ביננו, לכיוון ההפוך... ושזה עובד לא פחות

ועוד דברים שכרגע לא עולים לי בראש ואולי אוסיף אחר כך
מקווה שזה עוזר.

המשחק בשערות רעיון חמוד. והאמת שהיא מתה על זה. אבל אותי זה מרתיע וגם כואב כי היא מושכת חזק בלי כוונה ותולשת שיערות.
ובכלל,מגע שלה ממש יכול להרגיז אותי לפעמים או לגרום לי להרתע. נשמע נורא מה שאני אומרת,אבל באמת נוצר בינינו קרע עמוק שאני לא ודעת איך לגשר עליו ובכל פעם שאני מנסה זה לא מספיק,או שאני לא מצליחה להתמיד לאורך זמן (שזה גם קשור במשאבים הנפשיים שלי שחסרים מאוד).
ואני מתוסכלת מאוד מהקשר איתה (פועל יוצא מזה הזה גם שהיא ממש לא שומעת בקולי ועושה המון דוקא)

ולפלוני אלמונית. תודה.אני מכירה את התיאוריה ואכן חשבתי עליה אבל זה לא כל כך עזר לי לפתור את העניין.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני רוצה לאהוב את הילד שלי....
זה הולך להיות ארוך אבל לא אכפת לי, אני חייבת לפרוק.
אני חייבת עצה...
יש לי ילדה מתוקה בת שנתיים. אני אוהבת אותה מאוד מאוד מאוד. כמו שאמהות אוהבות את הילדות שלהן.
אהבתי אותה מהרגע הראשון, עוד לפני שיצאה לי הבטן. שרתי לה שירים, דיברתי אליה, ליטפתי את הבטן כדי שתרגיש אהבה...
גם אחרי שנולדה הייתי כל כולי שלה... לקחתי אותה איתי לכל מקום, השקעתי המון זמן בטיפוח הרגשי שלה, באכילת מזונות בריאים (הנקתי אותה עד גיל שנה ו-9 חודשים).
הייתי ממש ממוקדת באיך לתרום לכך שהימים שלה יהיו מתוקים ונעימים ובריאים.
עכשיו אני בהריון, תחילת חודש חמישי.
הריון מתוכנן, הריון רצוי, הפסקתי לקחת גלולות כדי להכנס להריון.
נכנסתי להריון ממש מיד, חודש וחצי בלי גלולות וישר ידעתי שתינוק חדש בא...
הפסקתי להניק כשנודע לי רשמית שאני בהריון (שלושה שבועות של הנקה בתוך ההריון).
התינוק שלי הולך וגדל, ועכשיו אני כבר מרגישה אותו בועט...
אבל מה זה שיש לי??
למה אני לא מחוברת אליו כמו שהייתי מחוברת לגדולה??
אני אפילו לא יודעת אם זה בן או בת, וזה גם לא באמת משנה לי.
אצל הגדולה (גדולה, כן

הקפדתי על כל פירור שהכנסתי לפה, לקחתי תוספי תזונה, דאגתי לבריאות שלי כדי שלה תהיה התחלה טובה ככל האפשר.
ועכשיו? עכשיו אני "מזלזלת"... רוצה לקבור את עצמי על כמויות הג'אנק פוד שהכנסתי לפה מתחילת ההריון הזה... וגם לשתות מים אני לא מצליחה (אני רגילה לשתות ממותק, אבל בהריון הקודם הכרחתי את עצמי והצלחתי לשתות רק רק רק מים)...
ותוספי התזונה שלי יושבים מיותמים במדף... לפחות טרחתי ללכת לקנות אותם...
ואני מרשה לעצמי להתאמץ יותר מדי, ולסחוב משאות כבדים ולרוץ... אפילו עד כדי תשישות וכאבי בטן וגב...
מה, לא אכפת לי מהתינוק הזה??
ולמה אני לא מדברת איתו, ולא שרה לו? ולא מספרת לו סיפורים??
אני מדמיינת אותו שוחה לבד בבטן ומחכה לאיזה ליטוף שלא מגיע ועצוב לי...
עצוב לי כי אני רוצה לתת לו את ההתחלה הטובה ביותר...
ואני מאמינה שההתחלה היא עוד בבטן...
ולמה שהוא יקבל פחות מאחותו הגדולה??
זה לא הוגן...
אני רוצה לאהוב אותו באותה מידה, לפחות, כמו הגדולה...
מה מונע ממני???

בבקשה אל תגידו לי שזה טבעי ומוכר ומובן. כי אני לא רוצה שזה יהיה ככה...
אני יודעת שאני מסוגלת ליותר!
חשבתי שכשאראה אותו זז באולטרא סאונד, זה יעשה לי משהו...
זה באמת עשה משהו, אבל לא משהו כמו שקיוויתי...
חשבתי שכשארגיש אותו בועט אני אמס... אז נמסתי, אבל לא לגמרי...
יש לי בפנים איזה מחסום...! שמונע ממני להקשר אליו ולהתחבר אליו באמת...
חבל לי...

יש לי משימה. והמשימה היא למצוא דרך וכוחות וסיבות לאהוב את התינוק הזה עוד לפני שיוולד.
עדיף כבר מעכשיו, כי חבל על כל האהבה שהוא מפסיד...
וחבל על רגשות האשם והמצפון שלי...
כי במקום להתחרט אני יכולה פשוט לאהוב אותו.
אם זה היה כזה פשוט....

בבקשה תעזרו לי למצוא את הדרך, או לפחות את הכיוון..........

יקירתי, את אמא.
קודם לא היית אמא, אז יכול לתת את כל המשאבים שלך לתינוקת שבבטן. היו לך.
עכשיו יש לך פעוטה בת שנתיים.והיא חשובה מאוד מאוד, והרבה כוחות הולכים אליה.

כל ניסייון להשוות בין מה שעשית אז למה שאת עושה היום, ולנסות להיות "אותו הדבר" בשביל התינוקת שהיתה אז והתינוק שיהיה עוד מעט - חסר תועלת. גרוע מזה, זו מטרה בלתי אפשרית. והניסיון להגשים אותה עושה לך דמורליזציה ותחושת כישלון.

חבל על רגשות האשם והמצפון שלי
נכון מאוד!

חלאס עם הרגשות אשם האלה. להפסיק ות םמיד, כי הם לא מועילים לך בכלום. החוצה.

למה אני לא מדברת איתו, ולא שרה לו? ולא מספרת לו סיפורים??
כי זה לא כזה חשוב

באמת באמת באמת שזה לא כזה חשוב, לא להתפתחותו הנוכחית ולא לעתידו

המשימה היא למצוא דרך וכוחות וסיבות לאהוב את התינוק הזה עוד לפני שיוולד.
לא מסכימה אתך בכלל.
ולא חושבת שהמשימה הזאת ריאלית, בגלל כל מה שאמרתי למעלה.
לדעתי, המשימה שלך אחרת לגמרי: להסתכל ולחשוב ולבדוק את עצמך, ולהחליט מה הדבר האחד, אולי שני הדברים (לא יותר!!) הבאמת חשובים והבאמת קריטיים שכדאי וחשוב לך לשנות, כדי לתת לתינוק הזה יותר ממה שהוא מקבל כרגע - וזאת במסגרת הכוחות והיכולות הנוכחיים שלך, ובהתחשב בצרכיה של הבת שלך ושל המשפחה כמכלול

כי ברגע שיש שני ילדים, "המשפחה", השילוב של שניהם ואת ובעלך ביחד, נהיית יותר חשובה מכל אחד מהם כאינדיווידואל. והדאגה היא לצרכי כולם, ולאיזון סביר בין כל הצרכים האלה.

תחשבי ותראי מה הדבר האחד שיכול להביא לשינוי משמעותי.
(אני הייתי חושבת על התזונה

. כל השאר - ממש לא קריטי. לא חייבים לשיר ולדבר, לא חייבים לאהוב עובר. יהיה לך מספיק זמן להאהוב אותו כשהוא יהיה בידיים שלך, וכל הורמוני האהבה יתחילו לפעול בפול ווליום)
ואז תעשי את הדבר האחד הזה, ותוכלי להיות גאה בעצמך.
את את חובתך מילאת.

תמרוש רוש, לייק אחד גדול

ריגשת אותי מאוד...

ומעדכנת שעם כל יום שעובר אני מצליחה למצוא בעצמי את אותם ה
כוחות וסיבות לאהוב את התינוק הזה עוד לפני שיוולד

עם כל יום שעובר (וכל בעיטה בבטן), אני מרגישה הרבה יותר מחוברת לעובר, ויותר שלמה עם עצמי...
עדיין צריכה ניעור רציני בכל מה שקשור לתזונה, אפילו שאני משתדלת...
תודה על ההתייחסות והתמיכה!

אמא של אחת ושלושת רבעי