על ידי לב_אמיץ* » 12 אוגוסט 2008, 19:04
ניצה פורחת, את כזאת חמודה!
(
כי גם עלי זה עשה רושם עז)...
זה מדהים איך המצב רוח שלי השתפר אחרי שדיברתי עם שלושה חברים...
אני מבינה כמה מזל יש לי, כמה אני מבורכת, השם לא רוצה שאהיה עצובה לאורך זמן...
היום סיפרתי למדריכה (הנפלאה) שלי של לימודי ימימה שאני התחלתי ללכת למדרשה ושאני חוזרת בתשובה, אבל שנאמר משהו במדרשה שמאוד הרתיע אותי, שאולי אמצא מקום אחר...היא אמרה לי שהיא לא מתחברת לזה, שזה "שטיפת מוח"...ו"שיהיו עוד הרבה דברים שיצרמו לי.." זכותה. אישה טובה, זכותה לחשוב מה שהיא רוצה...
חשבתי על מה שהיא אמרה, שחזרה בתשובה זה מבפנים...
נכון,ממש מסכימה עם זה. זה קודם כול מבפנים. צריך ללכת לאט לאט, להיות בשמחה. לא להכריח את עצמי לכלום.
מה שהוביל אותי לחפש אחר האור האלוקי, ללכת בדרך השם, היה לימודי ימימה. כי זה נותן לך לגלות את האור האלוקי בך...ומי שקצת רגישה ומבינה עניין, לא נעצרת רק ב"הכרת הטוב", מושג נפוץ בלימודי ימימה, אלא מבינה שיש כאן משהו הרבה יותר עמוק מזה..מי שהנשמה שלה קולטת את האור האלוקי, כבר לא יכולה להתעלם מזה, לכן, באופן טבעי, רציתי להעמיק עוד ועוד עם הגילוי הכי מופלא שהיה לי. דרך הלב. להרגיש את הקדוש ברוך הוא,להתקרב אליו עוד. להבעיר את הניצוץ שבתוכ באהבה, באמת. לראות את הטוב שבכול דבר, להיות בנוכחות...לקבל את הפגמים ולהתפלל עליהם...
ימימה זצ"ל, נתנה לי את קצה החוט, אור בקצה המנהרה. והחלטתי להמשיך ללכת, במנהרה, בעקבות האור המופלא שגיליתי.
הדרך לא פשוטה, אבל כשאני חושבת לעומק, למה חזרתי לארץ, מה גורם לי במשך מספר שנים להביט בערגה על דתיים וחובשי כיפות,ובדתיות ,עם מטפחת ראש,שפטורות מכול "החופש" המבלבל הזה בעולם החילוני,וזה שרק מוסיקה יהודית נעימה לאוזניי בזמן האחרון, אם זה שולי רנד, נעמי טפלאו, עדי רן,כליזמר,אהוד בנאי, והסרט אושפיזין שראיתי אותו לפחות חמש פעמים ,עוד בחו"ל, ודמיינתי תמיד שאני חיה באמונה כזו, עד הסוף כמו אצלם,ואיזה כיף להם לחיות עד הסוף עם האמת שלהם, שבזמן האחרון מתחילה להבין שהיא גם שלי... ומה המשמעות של זה שאני יהודייה, כמה זה נס שאבות אבותיי נשארו יהודים למרות כול הייסורים והקשיים לשמור על יהדותם בגולה, אני מבינה שאין כאן עניין בכלל. חייבת את זה, זאת האמת. לפעמים האגו , או הטבע, מושך אותנו לכיוונים אחרים" עזבי אותך, מה עכשיו דת?!", תהיי יפה, שימי את השמלה הזאת, את המכנס ג'ינס הזה שיושב עלייך כול כך יפה..."," תהיי מודרנית, אינית..."...ככה ...
אבל הכול כול כך חיצוני, וחסר משמעות...עובדה, אני בת שלושים ושתיים, ולהתייפייף ולשים דגש על איך אני נראית לא הביא לי אושר, כי הנשמה שבי הייתה כבולה, בבגדים לא לה. לא התחברתי מעולם לערכי העולם החילוני, שקודם סקס אחר כך אהבה,למשל...
גם השכל שלי לא ממש עזר לי. הייתי רוצה לשכוח כרגע כול מה שלמדתי, כול התרחבות האגו הזה, מלסיים תואר שני בהצטיינות, רק לוקח אותי אחורה מבחינת הנשמה שלי, הנשיות שלי כבולה בדעתנות יתר. ככול שהתקדמתי וזכיתי להערכה מצד המורים שלי, כך הייתי יותר בוכה לכרית בלילה ומרגישה בודדה, לא במקום שלי...
הייתי רוצה לעשות רברס אחד גדול. לחזור לגיל עשרים, להכיר בחור טוב, פשוט, אפילו מדהים במידותיו, ולהתחתן איתו. אחר כך אולי ללמוד.אולי. אבל להיות אמא.
אולי אני קיצונית מדי בדיעותיי עכשיו. אבל יש בי רצון עז לתת לאישה הפשוטה שבי, האמיתית, לא זו המודרנית, אלא הפשוטה, שמטפלת במשפחה, שמבשלת בישולים כול כך טעימים(יש לי את זה...), שאופה, שמנקה את הבית, שמקבלת את הילדים אחרי בית ספר, שנוכחת, רכה, חמה, מכילה.כמו סבתא, כמו אמא של סבתא, לתת לאישה הזו שבי לצאת החוצה.
כמו שרה, האישה הנפלאה שפגשתי במאה שערים בירושליים. חוזרת בתשובה בת גילי. פגשתי אותה בשבע ברכות לפני חודשיים.
היא לא הייתה מאופרת, הייתה לבושה פשוט יחסית, עם מטפחת ראש, אבל כמה אור ויופי יצא ממנה. יש לה שלושה ילדים, יפהפיים. היא בחורה אמיתית. כמה דיברנו, כמה השראה היא נתנה לי. שיעור בפשטות, באמת, בדברים החשובים בחיים.
שהקדוש ברוך הוא יחוס עליי וייתן לי הזדמנות, שיחייה את האישה הפשוטה, האימהית, האמיתית, הצנועה, המכילה, שנועדתי להיות, לפני שהחברה לקחה אותי והכניסה בי רצונות לא לי.
רוצה לחזור ולהיות אישה ב"אופן טבעי"...
אמן@}
[po]ניצה פורחת[/po], את כזאת חמודה!
([u]כי גם עלי זה עשה רושם עז[/u])...
זה מדהים איך המצב רוח שלי השתפר אחרי שדיברתי עם שלושה חברים...
אני מבינה כמה מזל יש לי, כמה אני מבורכת, השם לא רוצה שאהיה עצובה לאורך זמן...
היום סיפרתי למדריכה (הנפלאה) שלי של לימודי ימימה שאני התחלתי ללכת למדרשה ושאני חוזרת בתשובה, אבל שנאמר משהו במדרשה שמאוד הרתיע אותי, שאולי אמצא מקום אחר...היא אמרה לי שהיא לא מתחברת לזה, שזה "שטיפת מוח"...ו"שיהיו עוד הרבה דברים שיצרמו לי.." זכותה. אישה טובה, זכותה לחשוב מה שהיא רוצה...
חשבתי על מה שהיא אמרה, שחזרה בתשובה זה מבפנים...
נכון,ממש מסכימה עם זה. זה קודם כול מבפנים. צריך ללכת לאט לאט, להיות בשמחה. לא להכריח את עצמי לכלום.
מה שהוביל אותי לחפש אחר האור האלוקי, ללכת בדרך השם, היה לימודי ימימה. כי זה נותן לך לגלות את האור האלוקי בך...ומי שקצת רגישה ומבינה עניין, לא נעצרת רק ב"הכרת הטוב", מושג נפוץ בלימודי ימימה, אלא מבינה שיש כאן משהו הרבה יותר עמוק מזה..מי שהנשמה שלה קולטת את האור האלוקי, כבר לא יכולה להתעלם מזה, לכן, באופן טבעי, רציתי להעמיק עוד ועוד עם הגילוי הכי מופלא שהיה לי. דרך הלב. להרגיש את הקדוש ברוך הוא,להתקרב אליו עוד. להבעיר את הניצוץ שבתוכ באהבה, באמת. לראות את הטוב שבכול דבר, להיות בנוכחות...לקבל את הפגמים ולהתפלל עליהם...
ימימה זצ"ל, נתנה לי את קצה החוט, אור בקצה המנהרה. והחלטתי להמשיך ללכת, במנהרה, בעקבות האור המופלא שגיליתי.
הדרך לא פשוטה, אבל כשאני חושבת לעומק, למה חזרתי לארץ, מה גורם לי במשך מספר שנים להביט בערגה על דתיים וחובשי כיפות,ובדתיות ,עם מטפחת ראש,שפטורות מכול "החופש" המבלבל הזה בעולם החילוני,וזה שרק מוסיקה יהודית נעימה לאוזניי בזמן האחרון, אם זה שולי רנד, נעמי טפלאו, עדי רן,כליזמר,אהוד בנאי, והסרט אושפיזין שראיתי אותו לפחות חמש פעמים ,עוד בחו"ל, ודמיינתי תמיד שאני חיה באמונה כזו, עד הסוף כמו אצלם,ואיזה כיף להם לחיות עד הסוף עם האמת שלהם, שבזמן האחרון מתחילה להבין שהיא גם שלי... ומה המשמעות של זה שאני יהודייה, כמה זה נס שאבות אבותיי נשארו יהודים למרות כול הייסורים והקשיים לשמור על יהדותם בגולה, אני מבינה שאין כאן עניין בכלל. חייבת את זה, זאת האמת. לפעמים האגו , או הטבע, מושך אותנו לכיוונים אחרים" עזבי אותך, מה עכשיו דת?!", תהיי יפה, שימי את השמלה הזאת, את המכנס ג'ינס הזה שיושב עלייך כול כך יפה..."," תהיי מודרנית, אינית..."...ככה ...
אבל הכול כול כך חיצוני, וחסר משמעות...עובדה, אני בת שלושים ושתיים, ולהתייפייף ולשים דגש על איך אני נראית לא הביא לי אושר, כי הנשמה שבי הייתה כבולה, בבגדים לא לה. לא התחברתי מעולם לערכי העולם החילוני, שקודם סקס אחר כך אהבה,למשל...
גם השכל שלי לא ממש עזר לי. הייתי רוצה לשכוח כרגע כול מה שלמדתי, כול התרחבות האגו הזה, מלסיים תואר שני בהצטיינות, רק לוקח אותי אחורה מבחינת הנשמה שלי, הנשיות שלי כבולה בדעתנות יתר. ככול שהתקדמתי וזכיתי להערכה מצד המורים שלי, כך הייתי יותר בוכה לכרית בלילה ומרגישה בודדה, לא במקום שלי...
הייתי רוצה לעשות רברס אחד גדול. לחזור לגיל עשרים, להכיר בחור טוב, פשוט, אפילו מדהים במידותיו, ולהתחתן איתו. אחר כך אולי ללמוד.אולי. אבל להיות אמא.
אולי אני קיצונית מדי בדיעותיי עכשיו. אבל יש בי רצון עז לתת לאישה הפשוטה שבי, האמיתית, לא זו המודרנית, אלא הפשוטה, שמטפלת במשפחה, שמבשלת בישולים כול כך טעימים(יש לי את זה...), שאופה, שמנקה את הבית, שמקבלת את הילדים אחרי בית ספר, שנוכחת, רכה, חמה, מכילה.כמו סבתא, כמו אמא של סבתא, לתת לאישה הזו שבי לצאת החוצה.
כמו שרה, האישה הנפלאה שפגשתי במאה שערים בירושליים. חוזרת בתשובה בת גילי. פגשתי אותה בשבע ברכות לפני חודשיים.
היא לא הייתה מאופרת, הייתה לבושה פשוט יחסית, עם מטפחת ראש, אבל כמה אור ויופי יצא ממנה. יש לה שלושה ילדים, יפהפיים. היא בחורה אמיתית. כמה דיברנו, כמה השראה היא נתנה לי. שיעור בפשטות, באמת, בדברים החשובים בחיים.
שהקדוש ברוך הוא יחוס עליי וייתן לי הזדמנות, שיחייה את האישה הפשוטה, האימהית, האמיתית, הצנועה, המכילה, שנועדתי להיות, לפני שהחברה לקחה אותי והכניסה בי רצונות לא לי.
רוצה לחזור ולהיות אישה ב"אופן טבעי"...:-)
אמן@}