על ידי פ_לא_נית_אל_מונית* » 02 אפריל 2008, 12:34
החלטתי להתחיל את הדף הזה בעילום שם כדי שיהיה לי קל יותר לחשוף כאן קושי. תודה על ההקשבה.
כמו שקורה הרבה, דרך איבחון לילדים אני מתחילה לחשוב שאולי יש לי הפרעות קשר ריכוז כלשהי.
תמיד ידעתי שיש לי דרכים מיוחדות ללמוד דברים, שאני מסוגלת ללמוד חומר חדש בעיקר לבד (ולא בכיתה עם כולם), שלפעמים קשה לי לשבת הרבה זמן על אותו הדבר, ואני קופצת לדבר אחר ואז חוזרת, שקל לי לתכנן דברים על הנייר לפני שאני עושה אותם (למשל רשימת קניות או רשימת בעד ונגד לפני החלטות חשובות), אבל כאשר אני נדרשת להחלטות במקום, בלי ההזדמנות לחשוב על זה או לארגן ברשימה אני הולכת לאיבוד.
אבל יש כאן עוד דפים כאלה על קשר וריכוז, דפים מצויינים - ולא על זה רציתי לדבר היום.
רציתי לדבר על איך תמיד מצאתי לי דרכים להסתדר עם הלקות הזאת שאולי יש לי, עד שהפכתי לאמא לשתיים.
כי מאז שהפכתי לאמא לשתיים המציאות מעמידה אותי מול הרבה דברים שמסתבר שאני לא עושה כולכך טוב, ואני לא יודעת איך להתמודד.
אז יש לי שתי ילדות קטנות בבית, וזה לא יוצא דופן, אבל ברגע שאני נדרשת לספק מענה כפול ושונה - לשתי ילדות ברגע נתון אחד, אני הולכת לאיבוד ולא יודעת מה לעשות.
לכאורה העניין פשוט - הרי אניי יודעת שאי אפשר לתת לשתיהן את מה שהן רוצות באותו רגע, ובעצם צריך להחליט בכול רגע נתון כזה מה יותר חשוב, ולתת את המענה הדחוף יותר קודם.
בתיאוריה זה עובד יופי. בפועל אני במקרים רבים לא מצליחה להגיע להחלטה, נלחצת, מתרגזת או נכנסת להיסטריה, ובסופו של דבר מתפרצת עליהן - מתוך התסכול הזה שלי שלא מוצא לו דרך להיפתר.
לא נעים להן, לא נעים לי - ובכלל לא נעים בבית כשזה קורה!
מרגישה מתוסכלת, חשה תחושת אשמה - אני אמא גרועה.
להכיר בקושי שלי זה אולי הצעד הכי חשוב שעשיתי עד כה, ובאמת זה משפר מעט את המצב כי אני יודעת שיש כאן תחום שאני חלשה בו.
אבל הרי הן כול הזמן רוצות ממני משהו, ואני רוצה לתת, רוצה לספק, וקשה. זה כמו משחק פינג פונג שלא נגמר - לא יוצאים להפסקה אף פעם, וזה מעייף נורא, ואי אפשר לעשות החלטות כול הזמן ולזכור שיש לי בעיה.
הכי אני שונאת להשאר עם שתיהן לבד ואעשה הכול כדי שבעלי יהיה שם גם, כשהוא מצליח להגיע בזמן.
הרבה יותר קל לי לעסוק בדברים אחרים - למשל העבודה שלי בה אני טובה ומצליחה - מאשר בלהיות אמא.
בעצם, אני מאוד אוהבת את הילדות שלי, אבל אני ממש לא אוהבת להיות אמא - מוזר ככול שזה אולי ישמע.
איך אמהות אחרות מסתדרות עם כמה ילדים בבת אחת? ואיך אמהות עם בעיות קשב ריכוז מסתדרות?
ואיך אני יכולה לעזור לעצמי ולמשפחתי?
החלטתי להתחיל את הדף הזה בעילום שם כדי שיהיה לי קל יותר לחשוף כאן קושי. תודה על ההקשבה.
כמו שקורה הרבה, דרך איבחון לילדים אני מתחילה לחשוב שאולי יש לי הפרעות קשר ריכוז כלשהי.
תמיד ידעתי שיש לי דרכים מיוחדות ללמוד דברים, שאני מסוגלת ללמוד חומר חדש בעיקר לבד (ולא בכיתה עם כולם), שלפעמים קשה לי לשבת הרבה זמן על אותו הדבר, ואני קופצת לדבר אחר ואז חוזרת, שקל לי לתכנן דברים על הנייר לפני שאני עושה אותם (למשל רשימת קניות או רשימת בעד ונגד לפני החלטות חשובות), אבל כאשר אני נדרשת להחלטות במקום, בלי ההזדמנות לחשוב על זה או לארגן ברשימה אני הולכת לאיבוד.
אבל יש כאן עוד דפים כאלה על קשר וריכוז, דפים מצויינים - ולא על זה רציתי לדבר היום.
רציתי לדבר על איך תמיד מצאתי לי דרכים להסתדר עם הלקות הזאת שאולי יש לי, עד שהפכתי לאמא לשתיים.
כי מאז שהפכתי לאמא לשתיים המציאות מעמידה אותי מול הרבה דברים שמסתבר שאני לא עושה כולכך טוב, ואני לא יודעת איך להתמודד.
אז יש לי שתי ילדות קטנות בבית, וזה לא יוצא דופן, אבל ברגע שאני נדרשת לספק מענה כפול ושונה - לשתי ילדות ברגע נתון אחד, אני הולכת לאיבוד ולא יודעת מה לעשות.
לכאורה העניין פשוט - הרי אניי יודעת שאי אפשר לתת לשתיהן את מה שהן רוצות באותו רגע, ובעצם צריך להחליט בכול רגע נתון כזה מה יותר חשוב, ולתת את המענה הדחוף יותר קודם.
בתיאוריה זה עובד יופי. בפועל אני במקרים רבים לא מצליחה להגיע להחלטה, נלחצת, מתרגזת או נכנסת להיסטריה, ובסופו של דבר מתפרצת עליהן - מתוך התסכול הזה שלי שלא מוצא לו דרך להיפתר.
לא נעים להן, לא נעים לי - ובכלל לא נעים בבית כשזה קורה!
מרגישה מתוסכלת, חשה תחושת אשמה - אני אמא גרועה.
להכיר בקושי שלי זה אולי הצעד הכי חשוב שעשיתי עד כה, ובאמת זה משפר מעט את המצב כי אני יודעת שיש כאן תחום שאני חלשה בו.
אבל הרי הן כול הזמן רוצות ממני משהו, ואני רוצה לתת, רוצה לספק, וקשה. זה כמו משחק פינג פונג שלא נגמר - לא יוצאים להפסקה אף פעם, וזה מעייף נורא, ואי אפשר לעשות החלטות כול הזמן ולזכור שיש לי בעיה.
הכי אני שונאת להשאר עם שתיהן לבד ואעשה הכול כדי שבעלי יהיה שם גם, כשהוא מצליח להגיע בזמן.
הרבה יותר קל לי לעסוק בדברים אחרים - למשל העבודה שלי בה אני טובה ומצליחה - מאשר בלהיות אמא.
בעצם, אני מאוד אוהבת את הילדות שלי, אבל אני ממש לא אוהבת להיות אמא - מוזר ככול שזה אולי ישמע.
איך אמהות אחרות מסתדרות עם כמה ילדים בבת אחת? ואיך אמהות עם בעיות קשב ריכוז מסתדרות?
ואיך אני יכולה לעזור לעצמי ולמשפחתי?