לזוז הצידה

שליחת תגובה

האדם מתחלף - הדעה לא
קוד אישור
הזן את הקוד בדיוק כפי שהוא מופיע. כל האותיות הן אותיות גדולות.
סמיילים
|יד1| |תינוק| |בלונים| |אוף| ;-) :-] |U| |נורה| |עוגה| |גזר| |אפרוח| 8-) :'( {@ :-) |L| :-D |H| ((-)) (()) |יש| |רעיון| {} |#| |>| |שקרן| >:( <:) |N| :-0 |תמר| :-S |מתנה| |<| :-( ZZZ :-| |*| :-/ :-P |עץ| |!| |-0 |Y| :-9 V :D :) ;) :( :o :shock: :? 8-) :lol: :x :P :oops: :cry: :evil: :twisted: :roll: :!: :?: :idea: :arrow: :| :mrgreen: :geek: :ugeek:

BBCode פעיל
[img] פעיל
[url] פעיל
סמיילים פעילים

צפיה מקדימה של הנושא
   

הרחב תצוגה צפיה מקדימה של הנושא: לזוז הצידה

לזוז הצידה

על ידי ציל_צול* » 02 יולי 2018, 12:12

תודה על זה. גרם לי לחשוב ואני חושבת שזה באמת גם וגם. גם סביר שהייתי פחות חשופה להטרדות וגם על חלקן שמתי פס ולא קיטלגתי אותן בשום מקום (אם הן נתפשו אצלי סתם כגועל נפש ולא כמשהו מאיים).

אחד הדברים שהדף הזה מלמד אותי זה שיש הרבה סוגים של תזוזה הצידה. יש משהו חיצוני ופיזי (ממש ללכת ממקום או מאדם), יש משהו חיצוני אבל לא בדיוק פיזי (לסיים את חלקי בשיחה למשל), יש תנועה פנימית שאף אחד לא קולט אותה בחוץ אבל היא יחס למישהו בחוץ, ויש משהו שבו אני זזה הצידה מהרגשות שלי או מהפרשנות שלי.
לי אישית כולם מרגישים פחות או יותר אותו דבר והם דורשים ממני מיצוב חדש מאוד דומה כדי לעשות את זה.

לזוז הצידה

על ידי תמי* » 02 יולי 2018, 08:06

+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+

״רוב חיי לא הייתי מוטרדת״

הנה מתחברות במשפט שלך המשמעויות השונות: אי אפשר להבין ממנו אם התכוונת לומר שלא הטרידו אותך, או שאת פשוט לא מוטרדת מתגובות כאלה.
זה נחמד. בעצם את אומרת שאפשר לזוז הצידה ולא להיות מוטרדת (:

לזוז הצידה

על ידי ציל_צול* » 02 יולי 2018, 00:10

תמי, התגובה הראשונה שלי, ושאני מלמדת ממש באופן אקטיבי, לאלימות או אי נוחות גדולה היא להתרחק. ממש מיידית ובלי שום צורך להסביר. מה שכתבתי עלה בעקבות המחשבה על סיטואציות שבהן קשה להתרחק, או יש תחושה שזה קשה או שזה נתפש כמסוכן, ושנדרשת תקשורת. ילד בכיתה שמתנהג לא נעים. קולגה בעבודה של בני נוער. מישהו בתנועת נוער... כל הסיטואציות בהן יש יחסים והשני כנראה חושב שזה קטע משום מה.

באנגליה יש קצוות. או שעושים משהו מגעיל, הרבה פעמים תחת שכרות, או שלא יודעים מה לעשות עם עצמם. הפלרטוט הרגיל הוא די נעים, למרות שרבות פה טוענות שאני פשוט חיה על פלנטה אחרת. זה יכול להיות. רוב חיי לא הייתי מוטרדת ובהחלט פחות מוטרדת מאחרות.

לזוז הצידה

על ידי תמי* » 01 יולי 2018, 21:23

+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+

צילי אני ככ מסכימה עם מה שכתבת על התגובה למבטים ולמחמאות בהקשר המיני.
זה בדיוק מה שרציתי להגיד: לא המבט על הציצי עצמו הוא הבעיה. הכלל לא. כל השאלה היא איך הוא מרגיש עבורי (או עבור ביתי) - בתחושת הבטן, באנרגיות שעוברות שם (בישראל: שריקות, ליקוקי לשון ועוד - לא משהו מעודן. הכל טרי משבת אחרונה בים. ולצערי לא היה מכוון כלפי, אלא כלפי ביתי המתוקה שהפכה לנערה ברגע).
אז אם מישהו מסתכל עלי במבט נוטף חשק - מעולה. אני מרגישה את האנרגיות הטובות של החיים. אני אוהבת את זה גם אם הבן אדם זר גמור ולא מושך אותי בכלל.
אבל אם אני מרגישה משהו לא טוב שם - אנרגיות של השפלה או אלימות - אני נרתעת.
ואת ההבחנה הזו אני רוצה לחזק.

אני מסכימה איתך שהדוגמאות של ההורים והגישה שלהם הן קריטיות. אבל אני מגלה בשנה האחרונה שככל שביתי גדלה, לכוחות החיצוניים יש השפעה גוברת. גם זה טבעי - זה גיל שהדעה החברתית חשובה מאוד. ואני מוצאת שעכשיו יש חשיבות לשיחות מפורשות, לא רק לדוגמא שלי. ויש חשיבות רבה לחיזוקים שאני נותנת לה בענין הזה, לתמיכה שלי באופן שבו היא מפרשת את הדברים והאופן שבו היא חווה אותם.
כתבת:
״תלמדי להתמודד איתה אם היא גורמת לך לחוש לא בנוח. ... שימי את זה במילים.״
אני מאוד אוהבת מילים. אבל אני חושבת שלא תמיד הן נדרשות. לא תמיד צריך לתמלל. לשים את המילים כמטרה.
אני מתכוונת שוב להתנהגות שגורמת לה לחוש לא בנוח במובן של אלימות סמויה או השפלה או ביזוי. (מאוד נפוץ בגיל הזה בישראל.)
היא מסמנת את זה ומתרחקת כמו מאש. ולא תמיד יודעת להסביר מה בדיוק (לפעמים זה טון או תנועה).
וזה בסדר.
מבחינתי לא חשוב שתדע להסביר, אלא חשוב שתדע לסמוך על הפרשנות של עצמה ותעז לפעול במהירות.
ומצד שני, אני רואה שכשהיא פוגשת במיניות בריאה - היא לא מרגישה לא בנוח. אולי מופתעת או נרגשת, אבל לא נרתעת. וגם זה לעיתים מעורר תגובות לא נעימות בסביבה.
תגידי - אז איך חושקים באנגליה בלי מבטים?? מה עושים במקום?

לזוז הצידה

על ידי ציל_צול* » 01 יולי 2018, 19:23

המחשבות הנדיבות הן לא על האדם וכוונותיו דווקא, אלא על הסיטואציה והקשר שלה אלי
המחשבות הנדיבות הן מה שאת צריכה כדי להרגיש טוב. הנדיבות היא בעצם כלפי עצמך, דרך אדם אחר. לפעמים הן תהיינה על האדם (אם את מכירה אותו ובאמת אפשר לפרש אותו בנדיבות. למשל, אם את יודעת שהוא עובר תהליך גירושין והוא לא במיטבו) ולפעמים הן תהיינה על הקשר שלך לכל מה שקרה. לפעמים נדיב זה להוציא את עצמך החוצה ולפעמים נדיב זה ההפך - לערבב את עצמך פנימה (דוגמה - הוא מוציא עלי משהו כי רבנו קודם ולא פתרנו את זה עדיין. לא כי הוא אדם מגעיל).
האמירה שלי מול עצמי היא ממש מרשלית - how can we make life better? - ומשם אני יוצאת לתחום הנדיב, כי זה כמעט תמיד משפר את חיי וגם את החיים של אחרים סביבי. ואני תמיד דבקה רק במה שאותנטי. אני נגד מוחלט להתבחבש בזה כדי להעלים מה שלא נוח או לא נעים.

לא רק שלעיתים קרובות היא כן מדויקת, אלא שבהקשרים חשובים בחיינו אנחנו מחונכות להתעלם ממנה - ובדיוק את זה חשוב לי למנוע
בהקשר הזה אני מאמינה רק בדוגמה של ההורים. נגיד... הילדים שלי, לא משנה מה הם לא ילמדו להתעלם מזה. לא משנה כמה העולם וחברים יגידו שכדאי. אולי אני טועה אבל ככה נראה לי, ונוכח איך שאני חיה, מולם ואיתם, אני פשוט לא צופה שהבעיה הזו תנחת לפתחם.

בהקשרים הללו תחושת בטן יכולה ממש להציל
נקודה חשובה ושווה משפט או שניים. כאשר מדובר באינטואיציה לגבי סכנה או משהו שצריך להיזהר בו - אני תמיד בעד האינטואיציה ואני בעדה דבר ראשון. הנחת המוצא שלי היא שבמקרים כאלה של נורת אזהרת פנימית קודם כל עוצרים, מתבוננים, לוקחים צעד אחורה אם צריך. תמיד אפשר להיכנס שוב לאזור הזה שנחווה לפני רגע כמסוכן אם שינינו את דעתנו. ההפך... קצת פחות אפשרי חלק מהזמן.
דיברתי על אינטואיציה בהקשר שבו היא עלתה - של יחסים חברתיים פשוטים שגוררים הרבה פעמים אכזבה, היעלבות, עצבות וכאלה...

_אני רואה איך בקלות זה עלול להתקלקל, כי לאנשים מסביבנו (קרובי משפחה, חברים וחברות, מורים) קשה לקבל
את תחושות הבטן הללו. את הידיעה הפנימית שלה. יש איזו נטייה להציע פרשנויות אחרות_
כאשר אנשים קרובים ואהובים מנסים את זה על הילדים שלי אני חותכת אותם בלי מצמוץ ממש בחדות ואף בגסות.

לצד זה, הרבה פעמים אנחנו עצמנו עושות סלט מהדברים האלה שלא בטובת הילדים.
לוקחת דוגמה מהדברים שלך (ומבינה שיכול מאוד להיות שבמקור זה היה הרבה יותר מורכב ולגמרי דורש תגובה כמו שהצעת).

לא, הוא לא באמת נעץ מבט בציצי שלך, הוא בחור טוב
זה לא משהו שצריך לפרש אחרת בכלל. כלומר, אם מישהו נועץ מבט בציצי שלי... הוא בחור רע? זה רע? זה מגעיל?
למה שלא נלמד את הילדים שלנו שאם מישהו נועץ בהם מבט זה עניין שלו?
פה באנגליה יש חינוך מאוד חזק ללא להסתכל על אחרים ובטח ובטח שלא לנעוץ מבט. אבל מי אמר שהתרבות הזו חייבת לשלוט?
נעצו בי מבט ברחוב או בעבודה? אני מוחמאת. מישהו יגיד לי - הייתי מת לזיין אותך - אני מוחמאת.
חלק מהזמן זה מאיים ולא נעים ואז צריך להגיב על זה בדיוק. לא על הפעולה.
ללמוד להגיד - מצטערת, אני מקווה שאתה מכוון למשהו טוב אבל זה ממש לא נעים לי ובמקום שבו אנחנו נמצאים זה גורם לי להרגיש אי נוחות. במקום לשפוט לרעה את האומר אני מלמדת להגיד מה מרגישים. מה אנחנו מרגישים!
אני לא רוצה ללמד את הילדים שלי שכל מבט מיני עליהם הוא רע או אומר משהו רע. זה בעיניי חינוך למיניות בריאה.
זה יותר מורכב ממה שאפשר להעביר כאן בכתיבה, אני מודעת לזה, אבל חשבתי שבדיוק בהקשר הזה של פרשנויות שווה להתעכב על זה.
בתי אהובתי... מישהו חושק בך? מישהו רוצה אותך? מישהו חומד את הגוף שלך? זה לא דבר רע אפריורית. זה לא דבר טוב רק אם את במקרה גם חושקת בו. זו תגובה אנושית בסיסית ובריאה. תלמדי להתמודד איתה אם היא גורמת לך לחוש לא בנוח. תלמדי להבין מה במכלול שלה גורם לאי הנוחות ושימי את זה במילים.

מזכיר לי את התקופה הארוכה שבה חינכו הורים להגיד לילדים "זה לא נעים לי", במקום להסביר בדיוק בדיוק מה זה עושה ולמה בדיוק עכשיו זה לא רצוי לי.

לפעמים אי אפשר מיד לזוז הצידה ואי אפשר לדחוף את הילד לזוז הצידה
ממש ממש ממש.

ומהצד השני זה לא אומר שאם לא זזים הצידה מיד אז אי אפשר לזוז הצידה בהמשך
בוודאי!!! לדעתי הרבה פעמים תנועה טובה הצידה באה אחרי מצב שבו לא הצלחנו קודם ואי הנוחות שלנו נהייתה גם יותר גדולה אבל גם יותר ברורה.

לזוז הצידה

על ידי תמי* » 01 יולי 2018, 14:31

מבחינתי ברור שהכל מסופר מנקודת מבט אישית. אני מאוד אוהבת סיפורים אישיים ודיונים שנשענים על בסיס אישי, ועבורי הם רלוונטיים - גם כשהאישי המסויים מאוד שונה ממני.
הקיצור, צלצול, ולב שומע - אנא המשיכו ותנו את נקודות המבט הייחודיות שלכן -אם מתאים.

לזוז הצידה

על ידי לב_שומע* » 01 יולי 2018, 13:07

זה בדיוק מה שאני כותבת.
מתוך מחשבה שדרך ההסתכלות שלי עשוייה להתאים גם לאחרות. אולי ולפעמים.
לכן כשקראתי אותך קראתי בהנאה, וממש לא הייתי מוטרדת מהשאלה האם זה בדיוק מה שאני עושה ומה שנכון לי או שלא.
אני מציעה את הזווית הזו, אם במקרה למישהי זה מתאים.


כאשר הצורך הוא שלי לסדר לעצמי הכרה בכך שישנן זוויות אחרות, בדרך כלל אני מנסחת אותו אחרת. וכותבת באופן הרבה יותר אישי. על עצמי. לא כדוגמא אלא כרעיון המרכזי.

פה כתבתי מתוך מחשבה שאולי זה יכול להיות חלק מהתשובה לשאלה (ואולי לדעתך לא, או לדעת תמי לא, אני מכירה חלק מכן היכרות קרובה וחלק רופפת יותר).

אם הובנתי פה אחרת אז סורי..

לזוז הצידה

על ידי ציל_צול* » 01 יולי 2018, 12:25

לבבית, נראה לי די ברור (אולי לא?) שזה מהסוג של "רק על עצמי לספר ידעתי" ושלא לי ולא לאף אחת אחרת (אני מקווה...) אין ציפייה שהדרך שלי תתאים למישהו אחר או שיש פה איזו אמירה גורפת לגבי הכלל.
אני כותבת בלי נחת כי אני בלחצים שונים ומשונים אז אני לא מחפשת את ההתנסחויות הכי עדינות והכי אישיות אבל נראה לי שמי שקוראת כאן ומכירה אותי מבינה לגמרי שהכל אישי גם בעיניי ואמור להיות אישי גם בעיניה.

תמי, אענה לך בשמחה יותר מאוחר. קראתי אותך בעניין.

לזוז הצידה

על ידי לב_שומע* » 01 יולי 2018, 12:18

לא צילי, בינתיים ובכלל - אני נוטה להאמין שאילו היה ניתן לכמת את זה על סולם מספרי, נשים שונות כאן היו ממקמות את עצמו באופן שונה ביחס לשאלה עד כמה אינטואיטיבי להן לסמוך על האינטואיציה שלהן, עד כמה אוטומטית להן הידיעה הפנימית וההליכה איתה. עד כמה ברור להן באיזו סיטואציה האינטואיציה והיא לבדה היא הקובעת ובאלו סיטואציות הן מערבות קולות נוספים.
אני חושבת שאת מה שהוא חלק בלתי נפרד מאיתנו לעתים אנחנו פחות טורחות להעביר באופן מילולי לילדים שלנו וטוב שכך. זה עובר מעצמו. חלק גדול ממה שהורים ממלילים לילדיהם הוא התובנות שהם עבדו עליהן, שלקח להם זמן ללמוד.

לכן, נראה לי הגיוני מאוד שאני למשל כמעט תמיד אשדר לילד שלי שאני לגמרי בצד שלו כאשר הוא מספר לי על סיטואציה, ולרוב אבחר הפרשנות שלו. ודווקא זה מאפשר לו להעלות פרשנויות אחרות כאשר הן מתאימות. או לבחון מחדש בזהירות את שלו. והורה אחר יבחר אחרת. להדגיש צד אחר.

אני חושבת שפשוט יש כאן מרכיב שהוא מאוד מאוד אינדיבידואלי.
הילד שלי כמעט לא נוטה לדרמות. והוא ואני שנינו זקוקים לחיזוק של המקום שלו ושלי בעולם.
זה לא שאין לו. זה רק שמה שמתאים שם הוא תמיד חיזוק חוזר. לא איתגור.
אז את זה אני נותנת.
וזה אף פעם לא יותר מידי לו או לא מתאים.

ישנם ילדים שהשורש הבסיסי שלהם בעולם, העוגן הפנימי שמה שהם חושבים - זה כך נטוע חזק יותר. סבבה, אותם ההורים שלהם יגדלו אחרת. (-:

לזוז הצידה

על ידי תמי* » 01 יולי 2018, 11:53

תודה צילי על הדוגמאות והפירוט, זה מאוד עוזר לי להבין את הדינמיקה של לזוז הצידה.
וגם לחשוב על מחשבות נדיבות (:
הייתי אומרת - תגידי אם זה מדויק גם מבחינתך? - שהמחשבות הנדיבות הן לא על האדם וכוונותיו דווקא, אלא על הסיטואציה והקשר שלה אלי.
נניח בדוגמא של הקולגה: הנקודה היא לא לפרש את ההתנהגות שלו בצורה נדיבה שלא תואמת למה שאני מכירה לגביו מהעבר (הוא רוצה לסייע לי, הוא רוצה שנשתף פעולה כדי ששנינו נצליח, הוא מבקש שאעשה משהו במקומו כדי שיוכל לתרום לפרוייקט חשוב אחר) - זה עשוי להוביל למצבים לא טובים בשבילי בכלל - כפי שכבר קרה. אלא הרעיון הוא להתבונן על הסיטואציה, להבין מה קורה, בלי להסיק ממנה דברים כואבים לגבי עצמי.
נכון?
לגבי תגובות הוריות:
"ראשית, התגובה ההורית הכי נפוצה שלי לסיפורים של הילדים זה הנהון והמהום או שאלות סקרניות אמיתיות שמרחיבות את הסיפור."
כשאני ככה - זה הכי טוב. ממש.
"מתי אני מתערבת? כאשר בתור אמא אני ממש חשה את הדרמה מתהווה. אני בטוחה שגם את מכירה את זה"
כן. מכירה ומבינה. בהקשר כזה אכן כדאי להציע עוד זויות מבט.

"האינטואיציה שלנו היא לא איזה מדד מדויק למשהו"
מסכימה, אבל.... לא רק שלעיתים קרובות היא כן מדויקת, אלא שבהקשרים חשובים בחיינו אנחנו מחונכות להתעלם ממנה - ובדיוק את זה חשוב לי למנוע. כי אני חושבת שבהקשרים הללו תחושת בטן יכולה ממש להציל.
אני חווה את זה עכשיו עם ביתי המתבגרת. אני רואה איך יש לה תחושת בטן מעולה ביחס למבטים ולהתנהגויות של הנערים והגברברים שהיא פוגשת. אנחנו מדברות על זה, ואני מאוד מעודדת אותה לפתח את היכולת הזו להבין סימנים, לקלוט מסרים לא מפורשים ולסמוך על תחושת הבטן שלה: עם מי היא יכולה להיכנס לסיטאוציה פגיעה יותר ועם מי לא. אני מתרשמת שיש לה את היכולת הזו - קול פנימי שלדעתי יכול להתפתח באופן אורגני (ביחד עם הגוף) - אם לא משבשים את התהליך.
ואני רואה איך בקלות זה עלול להתקלקל, כי לאנשים מסביבנו (קרובי משפחה, חברים וחברות, מורים) קשה לקבל את תחושות הבטן הללו. את הידיעה הפנימית שלה. יש איזו נטייה להציע פרשנויות אחרות: לא, הוא לא באמת נעץ מבט בציצי שלך, הוא בחור טוב. והנער הזה שהעיר הערה נבזית ואת הרגשת שם אלימות מבעבעת - לא, זה רק מין גיל כזה והוא בטח לא התכוון. ומהצד השני: את מתכוונת לבלות עם X לבד ב- Y? תיזהרי, תשמרי על עצמך.
מבינה איזה סוג של פרשנויות מטריד אותי? לעיתים הן מאוד נדיבות, באות מכוונות טובות ומכוונות רק לטובת ביתי. ובכל זאת עצם ההצגה שלהן נראית לי טעות.
ברור לי שאת לא מתכוונת לכאלה בכלל.
אבל כתבת:
"אני לא רוצה לתת לילדים שלי את ההרגשה שהאינטואיציה שלהם בסיטואציות חברתיות תמיד לוקחת"
אז אני עכשיו כן רוצה לתת לבנות שלי את ההרגשה שהאינטואיציה שלהן תמיד לוקחת. אני מסכימה איתך שזה אומר שיהיו טעויות. אבל לדעתי הן עדיפות על ההיפך - לפחות בשנים הקרובות.

לגבי דחיה:
"בגידול טוב של ילדים הם אמורים ללמוד להרגיש במלואם את הרגשות שלהם, להזדקף ולהמשיך הלאה. אין בכלל ממה לזוז הצידה כי האדם השני כבר זז מהם. נשאר רק לזוז קדימה והלאה לתוך המשך חייהם. אין צורך לפרש, לא לכאן ולא לשם. רק לתמוך בתהליך של הפירוד כמיטב יכולתי וזהו"
מסכימה. נשמע לי מאוד נכון.
"אחרי חודשים של מאבק שלו שבו לא התערבתי הרבה זמן. הוא זז רגשית מהמצוקה בעקבות אמפטיה ורגיעה רגשית כללית ויכול היה למצוא מילים ברורות והתנהגות שמגבה אותן וזה עבד"
דוגמא מצוינת. מה שהיא מוסיפה, מבחינתי, זה את ההבנה שלפעמים אי אפשר מיד לזוז הצידה ואי אפשר לדחוף את הילד לזוז הצידה: "הבן שלי בחר להתעמת, להתעלם, להתרגז ומה לא"
ומהצד השני זה לא אומר שאם לא זזים הצידה מיד אז אי אפשר לזוז הצידה בהמשך.

לזוז הצידה

על ידי ציל_צול* » 30 יוני 2018, 23:39

אז ככה... :-)
ראשית, התגובה ההורית הכי נפוצה שלי לסיפורים של הילדים זה הנהון והמהום או שאלות סקרניות אמיתיות שמרחיבות את הסיפור. רוב הזמן אני לא "מחנכת" אותם על הגב של הסיפורים שלהם.

מתי אני מתערבת? כאשר בתור אמא אני ממש חשה את הדרמה מתהווה. אני בטוחה שגם את מכירה את זה... שילד מספר סיפור ואת יכולה לזהות מהבטן שהוא מגזים אותו או מנסה לבדוק מולך משהו.

שנית, אני ממש לא פוסלת את תחושת הבטן שלה. אני תמיד אומרת - בהחלט יכול להיות ש... - וגם באמת מתכוונת לזה, לפני שאני ממשיכה. המטרה של האפשרויות הנוספות היא לא לשלול את הפרשנות שלה אלא להציג לה אפשרויות נוספות.
אם היא זקוקה לפרשנות שלה היא תתעקש עליה ואני אשחרר מייד. אם היא לא, והיא תשתף פעולה עם המהלך שלי, אני אדע שיש שם פתח לסוג הזה של שיחה.
ובטוח שאני טועה חלק מהזמן ויוצרת מה שאת מעלה כאן, אבל זה לא ממש אכפת לי. אני מעדיפה את הטעות הזו, בפעמים שהיא אולי מתרחשת, על ילדה דרמטית שלא לצורך.

שאני נתקלת במישהו שהכוונות שלו לא טובות (נניח מוכן ללכלך על קולגה כדי להתקדם), אז לא, אני לא אחשוב עליו בנדיבות
לא חושבת שזו חוכמה גדולה לפרש בנדיבות את מי ש"מגיע לו". זה כמו לעשות שלום עם מי שאינו אויב.
כל הרעיון של פרשנות נדיבה הוא לעשות מהלך שמיטיב איתך, לא עם השני, ולכן בכלל לא משנה אם לשני מגיע או לא. כשאת רואה למשל את המצוקה החברתית של הקולגה הזה, או את הקנאה האנושית שלו, או את חוסר הביטחון שלו, את עושה טובה לעצמך ולא לו ולכן פרשנות נדיבה (אם יש בכוחך לתת אותה) לא קשורה לצד השני אלא למצב שבו את נמצאת.

מעבר לזה, וזה החלק שנוגע לאינטואיציה, פרשנות נדיבה לא נועדה כדי לדחוק אינטואיציה. היא נועדה כדי להפריד עובדות (מה שקרה) מכל השאר ולעודד בדיקה אמיתית וכנה של השאר. ואם בדיקה לא מתרחשת אז להניח הבנה שהרבה דברים אפשריים. האינטואיציה שלנו היא לא איזה מדד מדויק למשהו. מישהו שנרתע מעימות או וויכוח יזהה אצל השני רצון לא נעים ולא מבורך להתעמת הרבה יותר בקלות ממי שלא נרתע מעימות.
אפילו התנסות מוקדמת סמוכה יכולה להשפיע על זה. סיפור קטן - פעם עבדתי בחנות חיות ומישהי קנתה חיה, רצתה להחזיר אותה (זה אסור) וכאשר מבוקשה לא ניתן לה איבדה את זה לגמרי והתחילה לאיים עלי. זה היה נורא.
שבוע אחרי זה הגיעה מישהי ורצתה להחזיר חיה. היא דיברה ממש יפה ובקור רוח אבל המערכת שלי היתה נפיצה ומצאתי את עצמי אומרת לה בשכנוע מוחלט שלא תרים עלי את הקול ושלא תאיים עלי. בן הזוג של הגברת הגיב בהשתוממות ואמר לי - היא בכלל לא איימה עליך, מה קרה לך?
ורק אז תפסתי מה קורה לי. וגם אז, בגלל העוררות המוגברת, לא שחררתי את זה והתעקשתי שהיא מאיימת עלי כי המערכת שלי נדרכה.

אני לא רוצה לתת לילדים שלי את ההרגשה שהאינטואיציה שלהם בסיטואציות חברתיות תמיד לוקחת. או בכל סיטואציה אחרת. אינטואיציה ותחושת בטן הן עוד סוג של מידע ששווה מאוד להקשיב לו. אבל להעדיף אותו על פני כל דבר אחר או לקדש אותו? ממש ממש לא!

איך זזים הצידה מדחייה?
זה די קל, האמת, אם לא שכנעו אותך אי אז בילדותך שדחייה היא דבר נוראי שמשפיל אותך, אלא פשוט העדפה שונה של אדם אחר. את מבינה שאדם אחר מעדיף משהו אחר והולכת לחפש לך חברים אחרים. את יכולה להקדיש פרק זמן כלשהו ללהיות עצובה על סיום הקשר ולהתגעגע או משהו כזה, אבל לא להתרסק מזה.
אם הבת שלי תהיה הרוסה מדבר כזה אני ארגיש סוג של כישלון הורי שלימדתי אותה שאם מישהו לא רוצה להיות איתה זה אומר משהו רע עליה או מביך או משפיל.
בגידול טוב של ילדים הם אמורים ללמוד להרגיש במלואם את הרגשות שלהם, להזדקף ולהמשיך הלאה. אין בכלל ממה לזוז הצידה כי האדם השני כבר זז מהם. נשאר רק לזוז קדימה והלאה לתוך המשך חייהם. אין צורך לפרש, לא לכאן ולא לשם. רק לתמוך בתהליך של הפירוד כמיטב יכולתי וזהו.

בואי ניקח סיטואציה הפוכה. נגיד שחברה מבקשת את קירבתה והיא לא רוצה והחברה נכנסת מזה לדרמה ומנסה למשוך את בתי פנימה. מזה כן אפשר וצריך לזוז הצידה.
זה המקום שבו כדי לזוז הצידה הייתי מזכירה לבתי אמפטיה. מזכירה שזה שלפעמים כשמישהו לא רוצה אותך ואתה רוצה אותו זה לא נעים ומעודדת אותה לזוז הצידה בעזרת הפגנת אמפטיה לקושי של החברה.

ואכן היה לנו מקרה כזה. לבן שלי. ילד אחר נדבק אליו כמו מסטיק והוא מאוד לא רצה בחברותו. הילד הלך אחריו בדרך מבית הספר הביתה (ממש שינה בקיצוניות את המסלול שלו) והציק לו בבית הספר והיה מאוד קשה.
הבן שלי בחר להתעמת, להתעלם, להתרגז ומה לא...
אמרתי לו - שמע, זה קשה לו. זה ילד חדש יחסית והוא לא מוצא את מקומו והוא מקווה שטוב לבך יגרום לך להיכנע. בני ניסה בתחילת הדרך להיות לו חבר כשאף אחד אחר לא רצה והילד סירב לקבל את זה שהחבר היחיד שהוא חשב שיש לו בוחר להתרחק ממנו.
דיברנו על זה ארוכות והצעתי לו לומר בצורה עניינית וברורה ובלי זעם ותסכול שהוא רוצה ללכת הביתה עם חבר אחר ורק איתו ושהוא מרגיש שזה ממש קשה לו להנות ככה מבית הספר. לא היתה שיחה כי הילד השני לא הגיב, אבל בני הצליח לגלות אמפטיה, להיות ענייני וברור מאוד, לדבר על עצמו ומה שהוא רוצה ולא על הילד השני (בלי להגיד - אני לא רוצה להיות איתך, אלא - אני רוצה להיות עם חבר אחר ורק שנינו) וזהו. הבעיה נפטרה. אחרי חודשים של מאבק שלו שבו לא התערבתי הרבה זמן. הוא זז רגשית מהמצוקה בעקבות אמפטיה ורגיעה רגשית כללית ויכול היה למצוא מילים ברורות והתנהגות שמגבה אותן וזה עבד.

לזוז הצידה

על ידי תמי* » 30 יוני 2018, 23:04

+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+

ממשיכה את השאלה:
נניח שהבת שלך - מלאה במחשבות טובות - ניגשת לחברה ומדברת איתה על כך: מציעה לה להמשיך ללכת יחד בבוקר או סתם לשחק, והחברה לא מגיבה בחיוב. כלומר, באמת מבהירה שכבר לא רוצה להיות חברה.
איך זזים הצעדה מזה?
מה היית מציעה לה בשלב הזה? הרי כבר אין הרבה מקום לפרשנות.

לזוז הצידה

על ידי תמי* » 30 יוני 2018, 22:58

+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+

צילי, מעולה, תודה. אני אשאל על הדוגמא שלך כי היא מוכרת לי אבל העמדה שלך מבלבלת קצת בעיני.
למה מבלבלת? אני ממשיכה עם דוגמא דומה:
אם אני מרגישה שיוסי לא רוצה יותר להפגש איתי לצהריים - ואני מכירה את יוסי וקולטת שם משהו - ואת תציעי לי פרשנות נדיבה של הענין, אני עשויה להרגיש ש:
א. את לא סומכת על התחושות שלי. תחושות הבטן לגבי מסר שמישהו משגר לי ללא אמירה ברורה.
ב. קשה לך לקבל את התחושה הקשה שלי (דחייה) - אז את מייפה את הדברים כדי שארגיש יותר טוב. אבל זה מרגיש לי לא אמין.

איך בעצם לא נופלים לבורות הללו?
הדוגמא של הבת שלך והחברה מוכרת לי מחיי הבנות שלי. ואני מנסה לחשוב על לזוז הצידה בלי לדחות את התחושה של ביתי שמשהו לא נעים קרה וגם לא את האפשרות שאכן החברה בחרה להתרחק. ממצבים שקרו אצלנו, כשהבנות אכן מכירות טוב והיו חברות, סביר שאם ביתי מרגישה דחייה זה אכן כך.
משהו בלהציע לה אפשרויות אחרות מרגיש לי כמו לבקש ממנה להתכחש לתחושות שלה לגבי יחסים. ולכן - לא נכון.
אחד הדברים שלמדתי מהיחסים שלהן עם חברות זה לסמוך על הפרשנות בטן שלהן. ולכן אני חוששת שסוג כזה של פתיחת הסברים שונים עלול להרחיק מהפרשנות המיידית שלהן.
ואני חושבת בכלל על מחשבות נדיבות. לדעתי הן רצויות תמיד עם אנשים מסוימים, כשבאמת ברור שיש כוונות טובות או לפחות ניטרליות.
אבל כשאני נתקלת במישהו שהכוונות שלו לא טובות (נניח מוכן ללכלך על קולגה כדי להתקדם), אז לא, אני לא אחשוב עליו בנדיבות.

לזוז הצידה

על ידי ציל_צול* » 30 יוני 2018, 21:46

דוגמה...
קטנתי חזרה הביתה ודיווחה שהיא כבר לא הולכת לבית הספר עם חברה שהיתה הולכת איתה באופן קבוע ושנראה לה שהיא פשוט לא רוצה לבלות בחברתה בבוקר.
שאלתי איך היא יודעת מה הרצון של החברה. היא הסבירה שכאשר היא מגיעה לבית הספר היא רואה אותה שם משחקת עם חברות אחרות.
עניתי לה שיכול להיות שזה באמת הרצון של החברה אבל שיכולים להיות הרבה הסברים אחרים למה שקורה ונתתי כמה דוגמאות אפשריות מבלי לפסול את זו שלה. הדגשתי שזה שמשהו קורה עוד לא אומר שמה שאנחנו חושבים שקרה במוח של מישהו אחר באמת קרה בדיוק ככה.

אחת אחרת - אחד הבנים הסתבך עם איזה מורה שבכל שיעור נזף בו ולטענתו של בני הוא פשוט לא אוהב אותו. העלינו אפשרויות מה עוד יכול לקרות שם מעבר להיעדר חיבה. חלק ממה שהעלינו היה דברים שקורים למורה ולא קשורים לבני בכלל (בחיים האישיים או המקצועיים) וחלק ממה שהעלינו כן היה קשור. למשל שאולי שלמורה הזה קשה במיוחד כאשר נהיה חוסר קשב בכיתה והוא לא יודע איך להתמודד עם זה בקלות ולכן מסמן את החזקים כדי לאותת לשאר הכיתה את המסר שלו.
גם במקרה הזה, מצאנו המון אפשרויות לגמרי הגיוניות לפרש את המציאות, חלקן מסמנות נפרדות וחלקן מסמנות את הפרשנות.
כאשר הבן שלי יכול היה לראות את זה הוא הפסיק לשנוא את המורה רק כי המורה שונא אותו. הוא הבין שאולי זה בכלל לא המצב. היחסים שלהם השתפרו פלאים מאז ויום אחד הוא פשוט הודיע לי שהאפיזודה הזו נגמרה.

יש לי מלא כאלה. אני עושה את זה כל הזמן. אני גם מציפה תמיד פרשנויות נדיבות במיוחד ומסמנת שזו פרשנות נדיבה במיוחד ומציעה לבחור בה אם אנחנו במצב רוח נדיב בעצמנו. הילדים שלי באופן די קבוע מפרשים אחרים בצורה נדיבה וזה מאפשר להם להתנתק מהסיטואציה או לחלופין - ממש לסייע.

יולי, רוצה לתת דוגמה? קשה לי לעבוד עם הנחות כלליות לגבי ילדים, סורי...

לזוז הצידה

על ידי יולי_קו » 30 יוני 2018, 14:44

אשמח לדוגמא.
לקטנה שלי אופי ג׳ינג׳י, והיא מתרתחת על כל פיפס. במיוחד כשחם לה/עייפה/נדמה לה שמזלזלים בה/... האח והאחות שלה גם הם לא תמיד שיות תמימות, וקשה לי לעזור לשלושתם ׳ללכת צעד אחורה׳ או ׳לזוז הצידה׳ כשמתחיל ׳אירוע׳ של התלהטות.

לזוז הצידה

על ידי תמי* » 30 יוני 2018, 14:15

+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+

לא יוליקו אבל אשמח לדוגמא

לזוז הצידה

על ידי ציל_צול* » 30 יוני 2018, 13:05

יוליקו, הדבר היחיד שאני עושה איתם ממש זה ללמוד להפריד מה שלי ומה של האחר ולהבחין בפרשנויות שלנו. לזהות מתי מה שאני חושבת ומרגישה מחובר למציאות ממשית ומתי הוא נובע מתוכי. אני כמובן לא מלמדת אותם לפסול את הפרשנות, חלילה, רק להשאיר שם איזה מרווח נשימה והטלת ספק קטנה או גדולה, כתלות בעוצמת האינטואיציה.
אני חושבת שהדבר הזה הוא ממש הבסיס של לזוז הצידה - לראות את עצמי בנפרד מהאחר וממה שקורה לו (רק ככה אפשר לזוז מזה) ולראות מה קורה במציאות לעומת מה מתקיים במערכת שלי (כי רק ככה לומדים לקחת אחריות על עצמנו).
כשיש לך את שני העמודים האלה את יכולה לבחור אם לזוז הצידה. כשאין לך אותם, לא משנה כמה תרצי לזוז מזה - לא תוכלי. אז אני מלמדת אקטיבית את הצמחת העמודים ומשאירה להם לבחור מה לעשות בזה אחר כך.
אם את צריכה דוגמה תגידי.

לזוז הצידה

על ידי תמי* » 30 יוני 2018, 09:50

+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+

כן, עוזר. תודה צלצול.
יוליקו - נראה לי שזה בדיוק זה: לדבר על האפשרות, להראות להם שהיא קיימת. אבל הייתי עושה את זה לא בסמוך לאירוע ממשי. כי נראה לי נורא חשוב שכשמתמודדים עם החוויה המציקה, אז כל התהליך הזה יהיה אישי ולגמרי פתוח לבחירה.
כי אי אפשר להגיד למישהו: נו, תזוז כבר הצידה מהחוויה הזו (כמו שלפעמים בא לי להגיד (:

לזוז הצידה

על ידי יולי_קו » 30 יוני 2018, 01:24

קשה לי ללמד את הילדים שלי להשתמש בכלי הזה.
יש רעיונות מעבר ללתת דוגמה אישית?

לזוז הצידה

על ידי ציל_צול* » 29 יוני 2018, 22:11

אני חושבת שמה ש"עשיתי" זה שהאמנתי שזה אפשרי וזימנתי את החוויה. ממש ביקשתי לזוז הצידה מזה וזה קרה.
לא יודעת אם זה עוזר לך. פשוט אצלי, עד שלא חשבתי שזו אפשרות, זה היה נראה לי... בלתי אפשרי :-)
וברגע שחוויתי את זה כאפשרות יכולתי פשוט לזמן את זה.

לזוז הצידה

על ידי תמי* » 29 יוני 2018, 17:02

+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+

אבל מה בפועל תיפעלת שם?
אני מכירה מצבים כאלה שבהם משהו פוגע / מכאיב/ מרגיז ועם הזמן (לפעמים שעות ולפעמים ימים), התחושה חולפת. וכמובן מקרים קשים שבהם היא מתקהה אבל הכאב נשאר.
את יכולה לשים את האצבע על מה עשית כדי להפעיל את התזוזה הצידה?

לזוז הצידה

על ידי ציל_צול* » 29 יוני 2018, 12:37

מנחשת שזה משנה על מה דורכים לי שם (כלומר, באיזה עומק יושב לי הטריגר) ומי הדורך וכמה הוא מיומן בהפעלת טריגרים אצלי :-)
התחושה שלי היא שיש היגיון באימון על דברים קלים מאוד (כמו האינטרנט או הידיד הלא מאוד קרוב הזה שלי) ואז יותר סביר לנסות במקרים קשים יותר.
אני אישית חייבת להרגיש שאני יודעת לתפעל את זה בשביל לנסות בכלל על מקרים מורכבים יותר.
לפעמים זה נראה טרחני ואדיוטי להשקיע במקרים הקלים אבל זה פשוט זירה של אימון. אני כרגע ממש מרגישה קלות רבה יותר בהפעלה של זה הלאה. נראה אם יצליח לי. גם אם יצליח חלקית זה יהיה מעולה. זה מסלול של למידה.

ועוד דבר שנראה לי שניתן לעשות זה להבין שאם לא הצלחתי לזוז הצידה למרות שאני יודעת איך לעשות את זה אז כנראה דרכו לי שם על משהו כבד (חלופות שלא בשליטתי - שזה הפתיע אותי; שזה בא בזמן נטול משאבים; שזה הגיע עם עוד דברים והיה לי קשה לזהות מה קורה), ולהפנות משאבים לדבר הזה הכבד במקום פשוט לחלוף על פניו עד לפעם הבאה.

לזוז הצידה

על ידי תמי* » 29 יוני 2018, 12:19

+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+

תודה צלצול ששיתפת, מענין וחשוב.
יש לך מחשבה מה התנאים שמאפשרים לזה לקרות?
כלומר, לפעמים ממש קשה לזוז הצידה או להזיז את הוילון, ולפעמים זה עובד. תוהה.

לזוז הצידה

על ידי ציל_צול* » 29 יוני 2018, 12:07

:-)

לזוז הצידה

על ידי פלוני_אלמונית* » 29 יוני 2018, 12:01

אבל מעולם לא חשבתי
גם אני לא.
עכשיו כן, בזכותך.

לזוז הצידה

על ידי ציל_צול* » 29 יוני 2018, 12:00

גם לי! אבל מעולם לא חשבתי ללמוד מזה משהו ולהעביר את זה לתוך תהליך שאני יכולה לקדם בצורה מודעת.
כל מה שהצלחתי לעשות עם זה עד היום זה לקום וללכת מהמחשב וליצור הפרדה שתייצר את המצב הזה כאילו בקצת כוח. מזכיר לי שאומרים לאנשים עם אכילה רגשית ללכת לעשות משהו אחר במקום לאכול. זה עובד כמו כוסות רוח למת רוב הזמן.
זה לא תהליכים שאני מחבבת. הם מן קיצור דרך כזה. השאיפה שלי היא להיות מסוגלת לעשות את זה דרך התודעה שלי וזה מה שלמדתי פתאום.

עדי אהובה, חיבוק לך.

לזוז הצידה

על ידי פלוני_אלמונית* » 29 יוני 2018, 11:34

קורה לי בעל כורחי. אני משתתפת בדיון לוהט באיזה פורום, נסערת ממנו כולי, חייבת לכתוב ולהגיב כמה דברים סופר-חשובים בשיא הלהט, אבל אין לי ברירה אלא לזוז מזה ולטפל בתינוק שהתעורר או במרק שגלש. בערב שוב מתפנה לי זמן, ואני יכולה לחזור לזה, אבל פתאום זה מה-זה לא חשוב בעיניי D-:

לזוז הצידה

על ידי עדינה_מאד_מאד* » 29 יוני 2018, 11:32

וגם על חלק ב' תודה. אקרא שוב (את כל הדף :-) ) ואחשוב.

לזוז הצידה

על ידי עדינה_מאד_מאד* » 29 יוני 2018, 11:29

ועכשיו אני רואה שעד שכתבתי הספקת לכתוב :-D , אז

לזוז הצידה

על ידי עדינה_מאד_מאד* » 29 יוני 2018, 11:28

תודה ששיתפת. מרגישה שנתת לי הרבה. מעניין מה זה חלק ב' :-)

לזוז הצידה

על ידי ציל_צול* » 29 יוני 2018, 11:28

אתמול הזדמנה לי אפשרות לעשות בדיוק אותו דבר, ומאחר שהיתה לי את ההתנסות הזו הרגשתי שאני ממש יכולה לעשות את זה.
כתבתי שורה של טקסט למישהו וזו היתה חצי בדיחה אבל לא שמתי סמיילי. חשבתי שזה יעבור ככה. לא רק שזה לא עבר, זה יצר עבורו טריגר שגרם לו לכתוב לי מאסה קטנה על אפשרויות אחרת לחוות מה שחוויתי. בקיצור, היתה שם אפס הכרה בחוויה שלי וייעוץ איך לחוות דברים אחרת. ביג מיסטייק, כמובן :-)
קיללתי אותו בלבי. בכלל לא הבנתי שיצרתי טריגר כי הוא לא טרח לומר לי את זה ורק הסווה את הטירדה שזה גרם לו תחת חיוכים ומילים כאילו קלילות.
אני הכי שונאת את זה, כאשר המסר מוסווה ככה.
הרגשתי די חרא ושנאתי את הטקסט שלו מאוד מאוד. הוא ידיד, אבל לא מאוד קרוב, ואין לו מושג איך החיים שלי נראים בהקשר הזה, והוא פשוט הניח עלי את הדרך שבה הוא חי את חייו.
המשכתי לקרוא את הטקסט שלו שוב ושוב ושוב וכל פעם התעצבנתי מחדש. הבנתי שאני צריכה לנסות להזיז הצידה את התחושה שלי, אבל כמובן לא לפני שנתתי שפע של מקום להתעצבנות שלי. פשוט לא החצנתי אותה מולו אבל נתתי לה מקום בתוכי.
לא עניתי לו.

הרגשתי איך בחלוף השעות אני יכולה לראות הרבה יותר בקלות את התמונה השלמה. הזזתי את הקושי שלי הצידה והתגלו לי דברים אחרים, השערות נדיבות, וגם איזה רצון כללי פשוט לא להישאב לעיסוק בזה בצורה הזו. זזתי מזה.

אחרי שעות רבות הוא כתב לי שהוא מצטער על הטקסט הקודם, שהוא שמח שלא עניתי עליו ותודה, שזה היה מיותר ולא מתאים ושהוא מבקש ממנו למחוק את זה מהרשומות.
במצב החדש שבו הייתי יכולתי לכתוב לו שלא יכעס על עצמו, שהצלחתי בסוף לראות את היופי בדברים שלו ואפילו לקבל מהם השראה לעתיד, לזמן שבו החיים שלי יוכלו להכיל את זה ואפילו להתנהל ככה, ושאני מודה לו ומזמינה אותו תמיד לכתוב לי דברים בדיוק כמו שהוא מרגיש אותם. הכי הרבה נסדר את זה בינינו אחר כך.

אני חווה תחושות לא נעימות שמתעוררות מול טריגרים כמו איזה וילון. הן ממסכות לי את שאר האפשרויות של המציאות. אם אני מצליחה להזיז את הוילון הזה הצידה אני לא מדחיקה אותן. הן עדיין שם, מקופלות לצדדים אבל מאוד נוכחות ואפילו קדמיות במיקום שלהן. פשוט נוצרת אפשרות להרחיב את המבט שלי על המציאות וזו תחושה סופר טובה.
זה לזוז הצידה מהסערה של אנשים אחרים במובן מאוד פנימי ומאוד עמוק. לזהות מה שלי ומה לא, להתעסק בשלי ולהצליח לייחס בנדיבות איזה חן ויופי וטוב למי שהפעיל אותו באמצעות הסערה שהוא סער לידי.

לזוז הצידה

על ידי ציל_צול* » 29 יוני 2018, 11:19

אני הרבה מאוד בתנועה הצידה והתחשק לי לשתף כי זה היה מהסוג הפחות שכיח אצלי והדינמיקה הפנימית היתה מעניינת ואפשר לדווח עליה.

לפני כמה שבועות כתבתי מייל למישהי. מבלי שהיא ביקשה, ניתחתי משהו באימהות שלה ויעצתי לה. ביג מיסטייק, כמובן, אבל לפעמים אני טועה ולא הצלחתי להתאפק.
היא לא ענתה די הרבה זמן ואז כתבה לי משהו ממש מהמם שלימד אותי הרבה - היא סיפרה על החוויה שלה מול המייל ועל איך שזה היה כואב ולא נעים והשחיר לה המון דברים אחרים במייל שהיא יכלה להפיק מהם תועלת ולשמוע בהם. היא סיפרה שהיא בחרה לא לענות ופשוט להתבונן ולראות מה קורה לתחושה שלה ביחס למייל ולאלי עם הזמן.
עברו כמה ימים והיא ראתה שהתחושה הרעה שלה מתפנה (היא ממש תיארה, מבחינתי, איך תחושה זזה הצידה) ושתחתיה היא מצליחה ממש לראות את הכוונות שלי ולחוות את האהבה שלי ורק אז היא הגיבה, תגובה מלאה וכנה ומאוד מועילה מבחינתי.
גם כי יכולתי לראות מה זה עשה לה וגם כי יכולתי לקרוא את זה בשלווה וללמוד ממה שהיא בחרה לעשות.
מאוד אהבתי את הקונספט של עידוד התחושה לזוז הצידה. ממש כמו שיש מולנו סערה שלא קשורה אלינו בכלל ואנחנו פשוט זזים והיא חולפת. אנחנו רואים אותה וחשים בחלקה אבל היא לא מועכת אותנו ממש מבחירה שלנו.
תכף חלק ב'...

לזוז הצידה

על ידי ציל_צול* » 23 ספטמבר 2017, 09:42

אם לחבר לדף, אז כשאני זזה הצידה אני לרוב נושמת היטב. או בגלל שלא איבדתי אותה מלכתחילה (ולפעמים אף חיוך...) או משום שבתוך הסיטואציה הצלחתי לשחרר אותה בחזרה.
אבל התנועה הזו הצידה, הדבר שאליו אני מכוונת כאן, היא תמיד מתוך נשימה חופשית.

לזוז הצידה

על ידי ציל_צול* » 23 ספטמבר 2017, 09:40

רק יכולה להגיד לך שהוא קיים ושהוא - אחר.
נותנת הבהרה מאיך שאני מבינה את זה, על עצמי.
כשאני כוחנית או לוחמנית או עקשנית, אני כאילו פועלת בלי נשימה. אם אני אעצור לרגע וארגיש את הגוף שלי - אני ארגיש כיווץ אחד גדול. או כיווץ קטן נקודתי אבל ממש משמעותי, למשל באזור החזה.
אני ארגיש את הכיווץ הזה של הגוף אפילו אם אני רק מדמיינת אינטראקציה כזו עם מישהו, שבה אני בוחרת להילחם.

לעומת זאת, כאשר אני בתוך משהו סבלני, רגוע, מאופק, ברור, מדוייק, יודע מה הגבולות שלו, יודע מה נכון ומה לא אז יש סבירות גבוהה שאני לא אחוש שום כיווץ אלא נינוחות פיזית, ואם תהיה אי נוחות בגלל המפגש הזה עם הגבול של הווכחנות והכוחנות אז הכיווץ יהיה יותר קטן, יותר עדין. כלומר, לא צפוי לי מחיר על האינטרקאציה הזו, או שהמחיר יהיה קטן.

ואני מסכימה שלהיות פראייר בלי חשק ולהיות כוחני ולוחמני הם שני צדדים של אותו מטבע, שבאים לידי ביטוי בצורה התנהגותית שונה אבל נובעים מאותו דבר.

לזוז הצידה

על ידי בשמת_א* » 22 ספטמבר 2017, 17:14

כוחנית מהם, יותר עקשנית, לוחמנית
"כוחנית, עקשנית ולוחמנית" זה לא ההיפך מוותרנים... זה הצד השני של אותו דבר. מהמקום הזה קשה מאוד ללמוד איך "להתערב בצורה חכמה". בצורה "חכמה" זה לא בכוחנות, לא בעקשנות וממש לא בלוחמנות. והם מעדיפים להיות ותרנים, מרצים, נחמדים ו"פראיירים" (אני בעד פראייריות, דרך אגב) מאשר להיות כוחנים ולוחמנים, זה מרתיע אותם ובצדק.
מה שצריך לעשות זה להפסיק להיות "כוחנית, עקשנית ולוחמנית".
לא אומרת שזה קל.
אני עדיין לא גמרתי ללמוד את זה, אבל יש יותר ויותר רגעים שבהם אני לא כוחנית ולא לוחמנית, אלא משהו אחר. סבלני, רגוע, מאופק, ברור, מדוייק, יודע מה הגבולות שלו, יודע מה נכון ומה לא. לא יודעת איך לתאר את המשהו האחר הזה. רק יכולה להגיד לך שהוא קיים ושהוא - אחר.

לזוז הצידה

על ידי פלוני_אלמונית* » 22 ספטמבר 2017, 11:39

לפעמים להתערב לטובתם בצורה חכמה, למנוע את זה שמישהו ידרוך עליהם מפני שהם היו "נחמדים" וויתרו על עצמם.
איך מתערבים בצורה חכמה? יצא שאמרתי לילד שלי "אתה לא חייב לתת" כשילד הגיע אליו ורצה את מה שיש לילד שלי, או מתקן ששניים רוצים לעלות עליו והילד שלי מוותר - אבל זה היה מאוחר מדי כי תמיד יש מתח סביב ילדים וצעצועים והילדים שלי כמעט תמיד מוותרים לאחרים. לפעמים אני מחזירה להם את מה שלקחו מהם אחרים במהירות. ולפעמים חייבים לוותר כי הילד השני בוכה או קטן מדי או מגעיל (כן יש דברים כאלה). אבל לרוב אני נותנת להם גיבוי וכן מעודדת "לא לוותר" כמישהו מנסה לדחוף אותם במתקן, אני אומרת "אפשר ביחד זה לא של אף אחד"
מעולם לא קרה שהם חטפו לילד אחר צעצוע או דחפו או ניסו להילחם על המקום שלהם במגלשה למשל. להיפך, יצא שהתווכחתי עם הורים שהילד שלי מטפס ומטפס ומגיע ילד אחר ודוחף אותו.

אני מאוד מאוד מנומסת אבל מאד לא פרייארית, לא יודעת למה הם כאלה. אני חושבת שהם לוקחים משהו מסויים אצלי והופכים אותו להכל. אני הרבה יורת כוחנית מהם, יותר עקשנית, לוחמנית. הם כאילו מוותרים מראש.

לזוז הצידה

על ידי בשמת_א* » 19 ספטמבר 2017, 22:50

איך מלמדים אותם שאפשר גם אחרת?
רק באמצעות שינוי אישי ומתן דוגמא אישית אחרת, חדשה, באופן עקבי ולאורך זמן... כשאת תשתני במלואך, הילדים ישתנו. וזה ייקח זמן. ולא יזיק בתהליך, לתת לילדים גיבוי. לפעמים להתערב לטובתם בצורה חכמה, למנוע את זה שמישהו ידרוך עליהם מפני שהם היו "נחמדים" וויתרו על עצמם.

(מצטערת שלא מגיבה לשום דבר אחר, הדיון מעניין מאוד, רק לי אין מספיק ריכוז...)

לזוז הצידה

על ידי פלוני_אלמונית* » 19 ספטמבר 2017, 20:57

כי הנטייה ההרגלית שלי היא להיות מכווננת לזולת. לא אלי.
בשמת קראתי והזדהיתי.

גם אני כזו. אני רואה את ילדיי הקטנטנים הופכים כאלה, מחייכים חיוך מאולץ, בוחנים אחרים ומתאימים את עצמם, מוותרים לילדים מהר על צעצועים (עוד לפני שהתפתח עימות)...
איך אפשר לנסות לצמצם את ההעברה של ההתנהגות שלי...
הם לומדים ממני... אבל אני יודעת כבר מול מבוגרים - לשים גבולות, לדרוש, לא לוותר, והם כשהם נתקלים בילדים אחרים - הופכים למגיבים במקום מי שהם. מגיבים ל... זה על אוטומט הרצון שלהם לרצות.
איך מלמדים אותם שאפשר גם אחרת?

לזוז הצידה

על ידי אישה_במסע* » 22 אוגוסט 2017, 19:07

בפגיעה לטווח ארוך אני מתכוונת לזה שאנשים יפנימו שהערות כאלו הן התנהגות אוהבת וחברית, למשל.

אילו צרכים של מי שייפגע (אולי) בעתיד את יכולה לעזור לספק?
להיות עד מואר.

אם רק תציבי לו גבול, יש סיכוי לא רע שמה שהוא ילמד מזה הוא "לא להעיר על אכילת עוגה ליד אישה במסע" כדי שהיא לא תגיד משהו לא נעים.
אני לא מנסה לעשות יותר מזה. זה בדיוק מה שאני מנסה לעשות. אבל גם האנשים מסביב ילמדו של "אישה מבסע חושבת שלהעיר לאנשים אחרים על כמה הם אוכלים זו התנהגות לא ראויה".

לזוז הצידה

על ידי טלי_ב* » 20 אוגוסט 2017, 17:11

_באחת הסיטואציות אין נפגעת
יש קונספט כזה, של דיכוי מערכתי. אני רואה דברים מנקודת המבט הזו. וזה אומר שאני רואה את הפגיעה לטווח הארוך גם אם נראה שאין פגיעה לטוח הקצר._

בפגיעה לטווח ארוך את מתכוונת שאין אף אחד שנפגע כרגע, אבל בעתיד יהיה מי שייפגע מהערות דומות? אילו צרכים של מי שייפגע (אולי) בעתיד את יכולה לעזור לספק?
כי מה שאני רואה הוא רק את האפשרות למזער את הסיכון שתושמע הערה כזאת שוב, וכדי לעשות את זה את צריכה איכשהו להגיע למי שהעיר את ההערה, דרך הצרכים שלו, השפה שלו וכו'.
אם רק תציבי לו גבול, יש סיכוי לא רע שמה שהוא ילמד מזה הוא "לא להעיר על אכילת עוגה ליד אישה במסע" כדי שהיא לא תגיד משהו לא נעים.
וזה יכול להיות מספיק אם את זו שנפגעת, אבל לא אם מדובר בקבוצה לא מסוימת של נפגעים בעתיד.

לזוז הצידה

על ידי אישה_במסע* » 18 אוגוסט 2017, 19:12

אני ממש חושבת שעדיף לא להתנסות בדברים כאלה מול המשפחה
הקטע הוא ששאר האנשים שמסביב וקרובים כלפי מספיק בשביל דיון כזה? אז זה אנשים שאפשר לדבר איתם, ואין איתם בעיות כאלו מלכתחילה...


באחת הסיטואציות אין נפגעת
יש קונספט כזה, של דיכוי מערכתי. אני רואה דברים מנקודת המבט הזו. וזה אומר שאני רואה את הפגיעה לטווח הארוך גם אם נראה שאין פגיעה לטוח הקצר.

לזוז הצידה

על ידי טלי_ב* » 18 אוגוסט 2017, 17:07

כי דיונים כאלו לא עובדים (עם המשפחה שלי).
ולגבי זה - אני ממש חושבת שעדיף לא להתנסות בדברים כאלה מול המשפחה (לפחות עד שהם יושבים לך ממש טוב ואת ממש סגורה גם על איך לעשות את זה וגם על מתי זה מתאים בעינייך לעשות את זה).
שם זה פשוט מורכב מדי (גם לי, כן? כותבת את זה לעניין הקנאה (-: )
זה כמו בדף ביד רכה (נדמה לי. אולי אחריות מול אשמה?), שיש שם שאלה לגבי חמלה עצמית או אולי אחריות מול אשמה - מה לגבי היטלר? גם הוא לא אשם? גם לו מגיעה חמלה? אז היטלר זה כנראה לא המקום להתחיל לבדוק ממנו את הרעיון ואת הגישה (-:
<עכשיו אני תוהה אם זה יוצא כאילו שאני משווה משפחה להיטלר. אופס. הנקודה היא כמובן שלא כדאי להתחיל מאיפה שקשה>

לזוז הצידה

על ידי טלי_ב* » 18 אוגוסט 2017, 16:58

_זה מאתגר לקדם את שתי המטרות ביחד כי אחת דורשת להיות מכוונת לצרכים של הנפגעת והשניה דורשת להיות מכוונת לצרכים של אומרת האמירה.
ואללה. זה הפוך בערך לנקודת המבט שלי ולמה שאני מכירה. בעיניי שתי המטרות דורשות התכוונות לצרכים של הנפגעת._
נזכרתי שרציתי להתייחס גם לזה קודם.
באחת הסיטואציות אין נפגעת - אם למשל מכוונת כלפיית הערה שלא נפגעת ממנה אישית אבל את סבורה שבעתיד היא תושמע גם כלפי אחרים ותפגע בהם.

לזוז הצידה

על ידי טלי_ב* » 18 אוגוסט 2017, 16:41

בשביל להביט עליהם בנדיבות רבה יותר (בזמן שאני מתרחקת מהם).
ממש העלית חיוך על פניי. ואני מסכימה לגמרי. בטח שאם אין שם כבר קשר משמעותי קיים, עדיף בכלל לא להיכנס לזה.

לזוז הצידה

על ידי אישה_במסע* » 18 אוגוסט 2017, 16:16

אבל מהיכרות קרובה עם מישהי כזאת, זה לא תמיד בכוונה תחילה. אולי סתם בכוונה, ולפעמים אפילו זה לא.
יכול להיות שאת צודקת. אף פעם לא התקרבתי מספיק לאנשים כאלו בשביל לבדוק. אבל זו נקודת מבט שכדאי לזכור, בשביל להביט עליהם בנדיבות רבה יותר (בזמן שאני מתרחקת מהם).

לזוז הצידה

על ידי טלי_ב* » 18 אוגוסט 2017, 15:27

שנייה, צורת תקשורת שבכוונת תחילה מנסה לשמור על plausible deniability. על אפשרות הכחשה סבירה. זה אומר, שהצד השני רוצה שאני אשמע את המסר אפעל על פיו, אבל אם אני מאיזשהי סיבה ארצה לעמת אותו עם המסר, הוא מייד יכחיש ויגיד שהוא בכלל לא התכוון.
כן, זו לגמרי הגדרה מדויקת (-:
אבל מהיכרות קרובה עם מישהי כזאת, זה לא תמיד בכוונה תחילה. אולי סתם בכוונה, ולפעמים אפילו זה לא.
אנשים לפעמים נבהלים מהמסר של עצמם כשהוא עולה לפני השטח.
לפעמים הם מרגישים שאסור להם להעביר מסר כזה, אבל מתקשים מאוד לשמור אותו בפנים, ולכן מנסים להגיד ולא להגיד ביחד.
לפעמים רוצים לומר אבל נבהלים מהאפשרות של עימות.

אבל כל זה כמובן לא משנה את התוצאה - מאוד מאוד קשה לתקשר עם אנשים כאלו. למעשה, דיבור כזה הוא מקרה קלאסי לדעתי שבו כדאי פשוט לזוז הצידה .

לזוז הצידה

על ידי יעלי* » 17 אוגוסט 2017, 02:02

אלא למי שיש בסביבתו אנשים שבכוונת תחיל המתקשרים בצורה דו משמעית. אני רואה הבדל מהותי בין שני סוגים של תקשורת לא ישירה. אחת שמעבירה מסר ברור, פשוט בצורה קצת אחרת. שנייה, צורת תקשורת שבכוונת תחילה מנסה לשמור על plausible deniability. על אפשרות הכחשה סבירה. זה אומר, שהצד השני רוצה שאני אשמע את המסר אפעל על פיו, אבל אם אני מאיזשהי סיבה ארצה לעמת אותו עם המסר, הוא מייד יכחיש ויגיד שהוא בכלל לא התכוון.

תודה, המילים שלך עזרו לי להבין פתאום מישהו כזה שחלף בחיי לא מזמן. אני חושבת שלא נתקלתי קודם באנשים שמתקשרים ככה.

לזוז הצידה

על ידי אישה_במסע* » 16 אוגוסט 2017, 21:02

אלא למי שרגיל לתקשר בצורה אחרת וישירה יותר
אלא למי שיש בסביבתו אנשים שבכוונת תחיל המתקשרים בצורה דו משמעית. אני רואה הבדל מהותי בין שני סוגים של תקשורת לא ישירה. אחת שמעבירה מסר ברור, פשוט בצורה קצת אחרת. שנייה, צורת תקשורת שבכוונת תחילה מנסה לשמור על plausible deniability. על אפשרות הכחשה סבירה. זה אומר, שהצד השני רוצה שאני אשמע את המסר אפעל על פיו, אבל אם אני מאיזשהי סיבה ארצה לעמת אותו עם המסר, הוא מייד יכחיש ויגיד שהוא בכלל לא התכוון.

אין בסביבתי כמעט אנשים כאלו, אבל כשנתקלתי בכאלו, הם ממש עצבנו אותי. ולדעתי הם משבשים את אפשרות התקשורת לכל מי שמתמש בסימנים דומים, אבל בשביל לתקשר ולא בשביל כל מיני מניפולציות מפוקפקות.

אהבתי את ההבחנה בין התייחסות מהותית להתייחסות שטחית. אני בהחלט חושבת שיש לי ולאחרים חובת נימוס של תגובה שטחית מינמלית, אבל לא התייחסות מהותית.


זה מאתגר לקדם את שתי המטרות ביחד כי אחת דורשת להיות מכוונת לצרכים של הנפגעת והשניה דורשת להיות מכוונת לצרכים של אומרת האמירה.
ואללה. זה הפוך בערך לנקודת המבט שלי ולמה שאני מכירה. בעיניי שתי המטרות דורשות התכוונות לצרכים של הנפגעת. כי דיונים כאלו לא עובדים (עם המשפחה שלי). מה שעובד זה הצבת גבול. כמו שאמרת, התניה.
אפשר לעשות את זה בצורה בוטה יותר או פחות, אבל דיונים כאלו? אני ממש מקנאה בך (זה עובד עם חברים, אבל שם אין לי בעיה לקיים את הדיון). לא שאיומים או נזיפות עובדים. לדעתי מה שעובד זה תגובה עקבית כלשהי. כמו ה"תאכלי בכייף". אבל אני מניחה שגם תגובות שמכוונות ישירות להערה "ואוו! זה ממש מגעיל להגיד משהו כזה" יעבדו. אם כי אני לא רואה את עצמי עונה בבוטות כלפי הערה שלא כוונה אליי.

אני בהחלט חושבת שיש מקרים שעדיך לא להגיד, ובמקרה הזה סיטואציה שאני חלק ממנה לעומת לידה זה משמעותי. נניח, אני חלק מארוחה משפחתית, אבל אני לא חלק מזה שהשכן שלי צועק על הבן שלו.

לזוז הצידה

על ידי טלי_ב* » 16 אוגוסט 2017, 07:53

ורק לקשור את זה לנושא של לזוז הצידה (ממשית, כי מנטלית יכולה כמובן ללוות את כל הסיטואציות שתיארתי) - בשני המצבים יהיו פעמים שאעדיף לזוז הצידה. לרוב אם מישהו נפגע אני אנסה כן להגיב בדרך כלשהי, אבל לפעמים ובמיוחד אם הפגיעה היא לא ענקית (נגיד, לא מישהי שתוקפים אותה ברחוב, אלא מישהי שקיבלה הערה לא הכי נעימה), זה לא מתאים לי מכל מיני סיבות להיכנס לתוך הסיטואציה.
אם אין מישהו נפגע אני לוקחת בחשבון שדרושים לי תנאים מסוימים בשביל שאני אגיב באופן מועיל ואם הם לא מתקיימים, עקרונית אני מעיפה לא להגיב. בנוסף, אני לוקחת בחשבון שיש לי כוחות מוגבלים להקדיש ל"הסברה" במגוון הנושאים שיש לי מה להגיד לגביהם, אז אני בוררת לפי שילוב של סדר עדיפויות נושאי ושל כוחותיי ומצבי הפנימי ברגע האמת.

לזוז הצידה

על ידי טלי_ב* » 16 אוגוסט 2017, 07:39

_האם השאלה היא מה לעשות אם את עדה להערה כזו או שהיא מופנית כלפייך?
כן. אשמח לשמוע את דעתך ודעות אחרות._

אני חושבת שאפשר במצב כזה לחשוב על שתי מטרות שונות: אחת היא למנוע פגיעה קונקרטית עכשווית (האמירה מופנית למישהי אחרת, ונראה לך סביר שהיא נפגעת בפועל) והשניה היא לקדם התייחסות אחרת כלפי משקל או גבולות בין-אישיים בכלל,בלי קשר לפגיעה עכשווית (למשל, אם ההערה מופנית רק אלייך ואת לא נפגעת).
זה מאתגר לקדם את שתי המטרות ביחד כי אחת דורשת להיות מכוונת לצרכים של הנפגעת והשניה דורשת להיות מכוונת לצרכים של אומרת האמירה.
הצרכים של כל אחת יכולים להיות שונים בסיטואציות שונות, אז זה יתר קל אם את מכירה אותן. אבל כתגובה כללית אם יש פגיעה מיידית במישהי הייתי או פונה אליה ואומרת משהו כמו "תאכלי בכיף" או פונה אל המעירה ואומרת לה שדי עם ההערות (לא כי אני חושבת שזה יגרום לה להפסיק עם ההערות, זה יותר לאזניים של מי שנפגעה).
אם אין פגיעה מיידית ואני רוצה לקדם איזו הבנה ושינוי מצד מי שהעירה - כאן אני חייבת לומר שאני לא חושבת ששינויים כאלה קורים בגלל נזיפות, איומים וכו'. זו למידה שמבוססת על התניה ולכן כמעט בטוח שהיא תהיה מוגבלת לנסיבות המאוד ספציפיות שבהן היא נוצרה - כשאת נמצאת ליד כדי לשמוע ולהעיר, סוגי הערות ספציפיים בלי הכללה וכו'.
אז מה כן? אני חושבת שהדבר שנותן סיכוי הכי טוב הוא דיבור בגובה העיניים, בכנות. נגיד - תראי, אני חושבת שהערות כאלו יכולות לגרום למישהו להרגיש מאוד רע עם עצמו כי... ואכילה היא עניין מורכב להרבה אנשים ככה שהערות מהסוג הזה לא עוזרות להם להחליט החלטות טובות... מתוך הנחה שכנראה יתחיל דיון על העניינים האלה ואולי תצטרכי סבלנות רבה כדי לנהל אותו כי הוא עוסק בעניינים שאת כבר התעמקת בהם והם מאוד ברורים לך אבל לצד השני לא והוא צריך מרחב שבו הוא יכול לברר את השאלות והספקות שלו בלי לחטוף גינוי על זה שהוא לא כבר יודע את כל הדברים האלה.
מן הסתם זה מהלך שיכול לדרוש לא מעט אנרגיה ולכן אני עושה אותו רק כשיש לי חשק לזה וכשהנושא מספיק חשוב לי. בשאר הזמן, אם אין מישהו שנפגע ממש עכשיו וזקוק להכרה או הגנה, אני מעדיפה לא להגיד כלום מאשר להגיד משהו שלא נראה לי שבאמת יועיל.

לזוז הצידה

על ידי טלי_ב* » 16 אוגוסט 2017, 03:37

_כל חיי תפשתי תגובות כאלה כסוג של גסות רוח. עכשיו לא.
גס רוח מצדי לאלץ אותי לתגובה או לגרור אותי לדיון שלא משרת אותי או אפילו מכאיב לי._
מעניין מאוד כי אני תמיד תפשתי את זה כמנומס לגמרי ולפעמים יותר מתגובה ישירה יותר.
אולי כי המסר בתגובות האלה לא נראה לי עמום לי בכלל, אלא למי שרגיל לתקשר בצורה אחרת וישירה יותר. אבל באותה מידה, ישירות רבה תיתפס כגסות רוח אצל מי שלא רגיל אליה.

בכלל, נראה לי מוזר לחשוב שמשהו שמישהו אחר החליט לעשות יחייב אותי בתגובה מהותית (בניגוד להתייחסות שטחית, שהיא בעצם לא יותר מהכרה בכך שפנו אליי).

יש לי מה להרחיב
תודה. היה מעניין לקרוא.

לזוז הצידה

על ידי אישה_במסע* » 15 אוגוסט 2017, 12:27

החלק שבו הדבר הזה נאמר הוא כבר בעבר. כלומר, זה כבר קרה בשיחה עצמה או פעמים רבות בעבר. ובכל זאת זה ממשיך, ואז לדעתי זה בסדר גמור לא להיות מנומסת.
מסכימה מאוד. לדעתי אחד הכשלים החברתיים שנפוצים בחברה שלנו זה לנסות לשמור על כללי הנימוס כאשר מישהו אחר מפר אותם בגסות. התוצאה היא לרוב קורבנית.
נשמע לי שהתגובה שלך במקרים כאלו מאפשרת, אם הצד השני משתף פעולה, להשאר בתקשורת איתו ובאותו הזמן לא להתערבב בדיון הלא רצוי איתו. השיטות שלי כרגע לא ממש מאפשרות את זה.

אבל אז לא נדרש לי יותר לזוז הצידה בצורה מודעת

לא הבנתי אותך נכון, כי:
הניסיון שלי כרגע הוא שבכל פעם מחדש אני צריכה קודם להיפגע קצת, להבין שמשהו פה לא נוח לי ולא מתאים, ואז להיזכר

לזוז הצידה

על ידי ציל_צול* » 15 אוגוסט 2017, 12:15

יותר מנומס להגיד "אני לא רוצה לדבר על זה" בעיניי
ברוב המקרים שאליהם התייחסתי, ולא רק אני, החלק שבו הדבר הזה נאמר הוא כבר בעבר. כלומר, זה כבר קרה בשיחה עצמה או פעמים רבות בעבר. ובכל זאת זה ממשיך, ואז לדעתי זה בסדר גמור לא להיות מנומסת.

אני לפעמים מגלה שזזתי הצידה ממשהו, ואני לא נפגעת ומתרגזת
גם אני, אבל אז לא נדרש לי יותר לזוז הצידה בצורה מודעת כי זה קורה מאליו. אני מדברת כאן על המקרים שבהם משהו כן מתערבב, ואני לא רוצה בערבוב הזה.

לזוז הצידה

על ידי אישה_במסע* » 15 אוגוסט 2017, 12:01

האם השאלה היא מה לעשות אם את עדה להערה כזו או שהיא מופנית כלפייך?
כן. אשמח לשמוע את דעתך ודעות אחרות.

אם יש לך מה להרחיב על זה, אני אשמח לקרוא (למשל מעניין אותי אם זה עובר דרך אמפתיה לאחר בעיקר, או שהנוכחות של אלימות לידך ממש משפיעה עלייך ישירות אותו הדבר בין אם היא מופנית כלפייך ובין אם לא).
יש לי מה להרחיב, רק הרבה מזה קשה לבטא במילים במדוייק.

בנוגע לאמפתיה - זה תלוי. ככל שהאדם קרוב אליי - לא מבחינת חברות, אלא קרבה פיזית, נוכחות, ככה תהיה יותר אמפתיה כלפיו. אני לא מרגישה אמפתיה דרך קיר. במובן המילולי - אם אני שומעת צעקות מהחלון כשאני יושבת בשירותים (ויש שם חלון שממנו שומעים באופן קבוע מה קורה בחוץ), אני לא ארגיש אמפתיה למי שצועקים עליו. אבל אני ארגיש את האנרגיה האלימה שבצעקות (אם אלו צעקות אלימות, ולא צעקות למישהו שנמצא בקומה שלישית שיצא כבר החוצה), ואתכווץ. זה ממה אנרגיה, מהות של אלימות. והיא קיימת גם אם האלימות לא מופנית כלפי מישהו, ואני מרגישה אותה.

האנרגיה הזו, היא משותפת למקרים בהם אלימים כלפיי או כלפי מישהו אחר. היא פשוט קיימת. דווקא כשהיא מופנית כלפיי קל לי יותר להתנגד לה בכל מיני דרכים ולמנוע ממנה לפגוע בי. זה יותר קשה כשהיא מופנית כלפי אחרים.

האמפתיה מתעוררת אם הנפגע/ת איכשהו קיים בשדה הראיה והשמיעה שלי. נניח, ילד שצועקים עליו צועק בחזרה או בוכה. או שאני רואה פיזית על מי צועקים. קשה לי להסביר מה האמפתיה, זה סוג של מודעות לכך שלמישהו אחר כואב. אבל זה רמה אחרת. היא בממד מקביל ביחס לכיווץ וההרתעות מול האנרגיה האלימה.

ואני לא באה להגיד שיש איזשהי הגדרה אובייקטיבית לאלימות. אבל האנרגיה האלימה הזו? אני מרגישה אותה. למרות שברור לי שיש פה ענייני פרשנות ובמקרים אחרים אני יכולה לתת לאלימות לעבור לידי. אבל... זה סוג של האטמות כלפי הסביבה, ואני חושבת שפתיחות בתור ברירת מחדל זה מצב עדיף. בטח אם בסך הכל התכוונתי ללכת לשירותים...

כלומר, באלימות שלא מופנית כלפיי, אם אני מצליחה לזוז הצידה, זה רק אחרי שהיא פגעה בי. קצת מכמו שצילי תיארה. וכשהיא מופנית כלפי, לא. מעניין למה.

לזוז הצידה

על ידי אישה_במסע* » 15 אוגוסט 2017, 11:53

זה לא פועל אצלי כמו משהו שאני יכולה ללחוץ עליו עוד לפני שאני נפגעת או מתרגזת.
מעניין מאוד. אצלי זה הפוך ממש אני לא יכולה ללחות על משהו, אבל בתור הפרי של כל מיני תהליכים שאני עוברת, אני לפעמים מגלה שזזתי הצידה ממשהו, ואני לא נפגעת ומתרגזת. כמו באינטרנט, יש גבול מסויים של טרוליות שאחריו אני כבר לא יכולה להיות מעורבת רגשית. אני לא מעורבת בסיטואציה ומביטה על זה מלמעלה. ומלמעלה, זה מתמיה, או מצחיק, או עצוב, אבל לא נוגע לי אישית.

אגב, זה עובד רק כשזה בגבולות מה שמרגיש לי אלים, וכזה מופנה כלפיי. זה אחרת כשזה מופנה לאחרים. (ובהקשר הזה עוד אכתוב תגובה לטלי).

לא ממש משנה לי אם הוא מרגיש טוב או לא. אני אעדיף שהוא ירגיש טוב, אבל אם הוא לא - אני עדיין אעדיף את ההרגשה הטובה שלי.
בעיקרון אני מסכימה עם הגישה הזו (במקרים מסויימים. אבל אין שום כלל שתקף תמיד). יותר מזה, אם להחליף את "לזוז הצידה" ב"הצבת גבולות" אני יכולה להגיד את אותו הדבר על עצמי. תגובות כאלו נתפסות כגסות רוח, בעיני זו שגיאה גסה.

ולא מפתיע, שבמקרה שאני לא רוצה לענות, הרבה יותר מנומס להגיד "אני לא רוצה לדבר על זה" בעיניי. במקרה הזה (ואני מאוד אתפלא אם זה לא ברור בינתיים מהדיון) אני מאלו שחושבים שלא מנומס סתם לזוז הצידה. לגרור לדיון זה אכן התנהגות מגעילה וגסת רוח, ואני לא חושבת שגסותר וח זה הדבר הכי נוראי בעולם. אבל אני חושבת שכללי הנימוס דורשים לענות לאנשים (אם כי יש מקרים בהם הפנייה כל כך לא מנומסת וגסה, שכל תגובה מנומסת תהיה קורבנית), ומעדיפה לנהוג כך בעצמי ושינהגו כך כלפיי.

בעצם, אני חושבת שעבור אנשים במסגרות מסויימות, הנימוס מחייב לענות. בעצם, לא חושבת. מרגישה. אני עוד לא יודעת מה אני חושבת את זה. רק מצאתי חלק ממה שמעורר בי אי נוחות, ועכשיו אפשר להתבונן בזה...

לזוז הצידה

על ידי ציל_צול* » 14 אוגוסט 2017, 19:02

תזוזה הצידה זה פיתוח של חסינות כזו?
היכולת לזוז הצידה היא פיתוח של חסינות כזו, אבל הניסיון שלי כרגע הוא שבכל פעם מחדש אני צריכה קודם להיפגע קצת, להבין שמשהו פה לא נוח לי ולא מתאים, ואז להיזכר שיש לי יכולת מופלאה שכזו לזוז הצידה, ורק אז - לזוז.
זה לא פועל אצלי כמו משהו שאני יכולה ללחוץ עליו עוד לפני שאני נפגעת או מתרגזת.

ואני מצטרפת למשהו אחר שנאמר כאן קודם לגבי התחושה של האדם שמולי, שממנו ומההתנהגות שלו אני זזה הצידה - לא ממש משנה לי אם הוא מרגיש טוב או לא. אני אעדיף שהוא ירגיש טוב, אבל אם הוא לא - אני עדיין אעדיף את ההרגשה הטובה שלי.
במקרים שבהם אני זזה הצידה אני נוהגת כך אחרי שהנחתי (אולי בטעות, אבל שקלתי ובחנתי) שכל תגובה חיצונית אחרת תעלה לי במחיר יקר ובחרתי להעדיף את טובתי על טובתו.

והנה דוגמה פשוטה מאוד ומוכרת לתזוזה הצידה - לא לענות! הא!
דבר שעד לפני כמה זמן לא עלה בכלל על דעתי. פשוט... לא לענות. גם בכתיבה במייל, או באתר כאן, או בשיחה.
אם מה שנאמר מעורר בי תחושה לא נוחה, ומכל מיני סיבות לא מתאים לי לפתוח את זה, אני יכולה... לא לענות.
לא תאמינו כמה מהפכני זה היה עבורי, ללמוד את זה.

אפשר לא לענות בכלל ואפשר לענות בדיליי רציני. יש רבים שלא עונים, אבל הם עושים את זה בעודם מתמרמרים מתחת לשפם, רוטנים או כועסים. אני לא-עונה ממש בחיוך, או בסוג של אדישות, אבל לא בגלל כעס או מרמור.

ולא מזמן גם למדתי איך לעשות את זה בשיחה, כי ברור שבכתיבה זה הרבה יותר קל.
אז קודם כל, יש באמת תגובות לא מילוליות ולא מתחייבות כל כלום כמו הנהון חסר משמעות או המהום.
יש גם פשוט מבט רך, חיוך (לא מתנשא, אלא כזה שבא מתוך ראייה חומלת של המרחק בינינו), נשימה עמוקה ועוד ועוד...
לפעמים, מול תגובה כזו, אני נשאלת - מה העניינים איתך? בלעת את הלשון? או מתעקשים בדרך אחרת שאני אומר משהו. אני מושכת בכתפיים, מחייכת, ועונה שפשוט אין לי מה לומר כרגע ואולי יהיה לי אחר כך. וזהו.
וואו, איזה שחרור זה.

כל חיי תפשתי תגובות כאלה כסוג של גסות רוח. עכשיו לא.
גס רוח מצדי לאלץ אותי לתגובה או לגרור אותי לדיון שלא משרת אותי או אפילו מכאיב לי.

לזוז הצידה

על ידי טלי_ב* » 13 אוגוסט 2017, 13:16

_אני ממש לא חושבת שתגובה חריפה יותר מועילה יותר. אני חושבת שבחלק מהפעים תגובה מסוג אחד עדיפה, ובחלק מהפעמים תגובה מסוג אחר חריפה. והשאלה איזה סוג של תגובה יותר חזק, תלויה בהקשר ובאישיות ובכל מיני דברים.

וזה ככה כשמדברים על דברים כלליים. למשל, כשיש שני לזוז הצידה שונים ומנוגדים בדף, אז לא ברור לאיזה סוג אני מתכוונת במקרים בהם לא רשמתי את זה בפירוש. בגלל זה אני מעדיפה דוגמאות. זו אחת הסיבות._
אז על זה אנחנו מסכימות (-:

אה, הערה הייתה אמורה להיות בציניות. עם המסר של "את שמנה וצריכה להתבייש בזה ולהיות אשמה מזה תמיד, ולהיות תמיד בדיאטה ובשום פנים באופן לא לקחת פרוסה שנייה". ובעוד שבי זה לא פוגע, יש כמות עצומה של נשים שזה פוגע בהן מאוד. אז הנה, פה אני הולכת לפי מבחן התוצאה.
אז ראשית D-: אני נתקלת בעיקר בגרסה שלוחצת כן לאכול (לא כי אני רזה במיוחד, אני לא, זו פשוט הסביבה שלי) ושנית - לא הבנתי - מה מבחן התוצאה פה? כלומר, התוצאה של מה? אם השאלה היא אם הערה כזו צפויה לפגוע בנשים רבות - אז כן, בהחלט גם אני חושבת ככה. האם השאלה היא מה לעשות אם את עדה להערה כזו או שהיא מופנית כלפייך?

_אבל אני לא מרגישה אותו הדבר כמשהו מופנה אליי וכשמשהו מופנה למישהו אחר.
אני כן. ליתר דיוק, ההבדל בין התחושה שלי מול אלימות ליידי ביחס לאלימות אליי קטן יותר מההבדלים שיש בתחושות השונות באירועים שונים בתתי הקבוצות האלו._
מעניין מאוד וגם נוגע מאוד. אם יש לך מה להרחיב על זה, אני אשמח לקרוא (למשל מעניין אותי אם זה עובר דרך אמפתיה לאחר בעיקר, או שהנוכחות של אלימות לידך ממש משפיעה עלייך ישירות אותו הדבר בין אם היא מופנית כלפייך ובין אם לא).

אני גיליתי למרבה הפלא שמצב שהייתי מתעצבנת וכועסת ממנו כבר לא מעורר בי רגשות. זזתי הצידה. יש הבדל בחוויה שלי, אבל לא בתגובה של הצד השני. אני לא ממש יודעת איך להגיב נפתחו לי אפשרויות תגובה חדשות. אבל הניסיון הקצר שלי מראה שהלך הרוח הפנימי לא משפיע. הוא רק סיבה לשינוי בהתנהלות החיצונית. לפחות אצלי, בסיטואציה הזו.
לזה התכוונתי - הלך הרוח הפנימי הוא סיבה לשינוי בהתנהלות החיצונית שלי . האחר מושפע מהלך הרוח שלי באופן עקיף, כי ההתנהלות החיצונית השונה שלי יכולה להשפיע עליו בצורה שונה.
ואני חושבת שככל שהלך הרוח הפנימי שלי יהיה צלול יותר, כך יש סיכוי טוב יותר שאצליח למצוא תגובה חיצונית שתיטיב (עד כמה שניתן) עם כל הצדדים. אבל זה תמיד יישאר בגדר ה"סיכוי" כי הרי אחרים מושפעים מעוד המון דברים חוץ מההתנהגות שלנו כלפיהם. זה מן... סוף מעשה במחשבה תחילה (-:

לזוז הצידה

על ידי אישה_במסע* » 13 אוגוסט 2017, 10:28

אני רואה שלא אצליח להגיב על הכל
לכן אכתוב את הלייט מוטיבים של התשובה שהתחלתי לחושב עליה. הראשון - זה תלוי הקשר.

כי חלק לא קטן ממה שכתבתי לא הבנת. למשל, אני ממש לא חושבת שתגובה חריפה יותר מועילה יותר. אני חושבת שבחלק מהפעים תגובה מסוג אחד עדיפה, ובחלק מהפעמים תגובה מסוג אחר חריפה. והשאלה איזה סוג של תגובה יותר חזק, תלויה בהקשר ובאישיות ובכל מיני דברים.

וזה ככה כשמדברים על דברים כלליים. למשל, כשיש שני לזוז הצידה שונים ומנוגדים בדף, אז לא ברור לאיזה סוג אני מתכוונת במקרים בהם לא רשמתי את זה בפירוש. בגלל זה אני מעדיפה דוגמאות. זו אחת הסיבות.

בחניון. אני כן יודעת על עצמי, ועל אחרים שהעידו על עצמם, שתגובה מילולית חריפה ונוזפנית מותירה אותי עצבנית.
חשבתי יותר לע הטווח הארוך. אבל זה לא ממש משנה, כי הכל תלוי הקשר. זה לא הולך בלי דוגמאות...


כי היא ממש לא נוראית ולא אלימה בעיני.
אה, הערה הייתה אמורה להיות בציניות. עם המסר של "את שמנה וצריכה להתבייש בזה ולהיות אשמה מזה תמיד, ולהיות תמיד בדיאטה ובשום פנים באופן לא לקחת פרוסה שנייה". ובעוד שבי זה לא פוגע, יש כמות עצומה של נשים שזה פוגע בהן מאוד. אז הנה, פה אני הולכת לפי מבחן התוצאה.


אבל אני לא מרגישה אותו הדבר כמשהו מופנה אליי וכשמשהו מופנה למישהו אחר.
אני כן. ליתר דיוק, ההבדל בין התחושה שלי מול אלימות ליידי ביחס לאלימות אליי קטן יותר מההבדלים שיש בתחושות השונות באירועים שונים בתתי הקבוצות האלו.

ולבסוף -
אני חושבת שהמשתנה שהכי משפיע על ההתנהגות הוא הלך הרוח הפנימי, ואין שום דבר ניו אייג'י בזה.

אני גיליתי למרבה הפלא שמצב שהייתימתעצבנת וכועסת ממנו כבר לא מעורר בי רגשות. זזתי הצידה. יש הבדל בחוויה שלי, אבל לא בתגובה של הצד השני. אני לא ממש יודעת איך להגיב נפתחו לי אפשרויות תגובה חדשות. אבל הניסיון הקצר שלי מראה שהלך הרוח הפנימי לא משפיע. הוא רק סיבה לשינוי בהתנהלות החיצונית. לפחות אצלי, בסיטואציה הזו.

לא עניתי על בערך כלום ממה שכתבת, אבל אני מקווה שהצלחתי לגעת בעיקר. חלק ממה שכתבת מעוד מעניין ואני מקווה לענות על זה היום בערב או מחר.

לזוז הצידה

על ידי טלי_ב* » 13 אוגוסט 2017, 10:12

אני רואה שלא אצליח להגיב על הכל, כי עלו המון נושאים, אז אשתדל לענות על מה שיוצא:

_אני חושבת שזה עולה גם מהחוויה שאת מתארת מול תזוזה הצידה. זה לא הרגיש לך נעים, ולכן אני לא חושבת שזה מתקבל כ"הכל בסדר".
אה, לא. היו מקרים בהם זזתי הצידה מסיטואציה שצפיתי בה מהצד, והיה ברור לי לחלוטין שהצד השני לא שם לב לכלום. ואת בעצמך נתת דוגמא. יש תזוזות ויש תזוזות. והייתי רוצה לדבר על ההבדל ביניהם. וההבדל הוא לא במיקוד הפנימי. אפשר לעשות דברים הפוכים לחלוטין באותו מיקוד פנימי, וכשהדף הזה התחיל ראיתי בו שיחה על תגובה חיצונית וחבל לי שהוא הפך לעוד דף ניו אייג'י של "השלום מתחיל בתוכך"._
כתבתי את זה במענה לטענה שלך שבכל מקרה שתיקה מתקבלת כ"הכל בסדר". אני לא טוענת שבכל מקרה היא יוצרת תחושה לא נעימה, אלא בדיוק ש יש תזוזות ויש תזוזות . הבעיה היא שההבדל ביניהן נובע לדעתי מהמון גורמים. חלק תלוי בכלל בצד השני - למשל, אם הוא מצפה ממני לתגובה שממש נותנת לו מענה, או שהוא חושב שאני חייבת תשובות והסברים והוא לא מקבל את זה, שתיקה מצידי כנראה תתפרש באופן לא נעים. לעומת זאת, אם הוא בעיקר רצה לבטא את עצמו ולא ציפה ממני למשהו מיוחד, השתיקה שלי כנראה לא תיצור איזו השפעה משמעותית עליו. וגם - מישהו שפשוט אטום מאוד לפידבק מהסביבה פחות ישים לב לתגובות שהן לא בעוצמה גבוהה. ואז השאלה מבחינתי היא האם זה מאוד חשוב לי שהפידבק שלי יחדור אליו או לא. אם כן, אני אצטרך להגביר את הווליום של התגובה שלי.

לגבי החלק השני שמתייחס ל חבל לי שהוא הפך לעוד דף ניו אייג'י של "השלום מתחיל בתוכך".
צר לי שחבל לך, אבל ככה אני רואה את הדברים ולכן על זה אני כותבת. אני חושבת שהמשתנה שהכי משפיע על ההתנהגות הוא הלך הרוח הפנימי, ואין שום דבר ניו אייג'י בזה.
אני בכלל לא חושבת שההתנהגות שנובעת מהלך הרוח היא לא חשובה. אבל בדיון כמו זה, אני לא מוצאת דרך לדון ישירות בהתנהגות, ולמען האמת, זה פשוט דיון שפחות מעניין אותי כרגע.


יש לזוז הצידה פיזית מהסיטואציה. זו צורה של הצבת גבול שברוב המקרים משפיעה בצורה ברורה. ניסיון החיים שלי גם מראה שבסך הכללי זה מקטין התנהגות בעייתי ביחס לכל הסביבה ולא יוצר אפקט קפיץ, אבל אני מכבדת אם למישהי יש ניסיון חיים אחר (ואשמח לשמוע, טלי, אם יש לך דוגמא). זו טכניקה מוכרת בהתמודדות מול אלימות. אם זו אלימות ברורה, ואם זה הערות בסגנון "אתה חייב לאכול את פרוסת העוגה הזו".
תזוזה פיזית הצידה היא סוג של ניתוק קשר, ואילו את כתבת: זה נכון לכל סוגי התגובות של ניתוק קשר ושתיקה - הן טובות לפרט, אבל לחברה בכללותה? יש פה נקודה בעייתית. ולכן לא ברור לי מה הנקודה פה.
אני לא יודעת מה ההשפעה של חלק ההתנהגות שלי בחלק גדול מהסיטואציות האלה, כי לרוב הקשר לא ממשיך עוד, כמו בדוגמה של צילי עם האיש בחניון. אני כן יודעת על עצמי, ועל אחרים שהעידו על עצמם, שתגובה מילולית חריפה ונוזפנית מותירה אותי עצבנית. אני משתדלת לבחור שלא לתת לעצבנות הזו לכוון אותי, אבל אני ממש יכולה לראות איך זה קורה לפעמים. רואים את זה המון אצל ילדים: ילד אחד עושה משהו לא לעניין, מקבל על הראש מילד חזק יותר או ממבוגר, ואחר כך מחפש על מי להוציא את העצבים.
זה לא פוסל מבחינתי לחלוטין תגובות "קשות" - יש מקרים שבהם הנזק המיידי מההתנהגות של מישהו הוא כזה שהכי חשוב להפסיק אותה ומהר. אבל יש לזה מחיר לטווח הארוך, ולכן אחד הדברים שאני משתדלת לזכור הוא שאחרי שהסיטואציה הזו נגמרת, ואני כבר לא בתוכה, האיש הזה בכל זאת ממשיך להסתובב בעולם, אז כדאי גם לשאול עם מה הוא יצא מהתקשורת איתי. אם אני מבינה נכון זו שאלה שגם את שואלת, אבל אצלך אני מזהה (ותקני אותי אם אני טועה) הנחה שתגובה חריפה יותר היא בהכרח אפקטיבית יותר חברתית, ועל זה אני חולקת.

ולבי הגומה של העוגה, מכיוון שבה ממש נתקלתי אישית - אם תגובה מילולית שלי שאני לא רוצה עוגה לא משפיעה ואני מקבלת עוגה בכל זאת, עם או בלי תוספת של הערה בסגנון "את חייבת לאכול", אני לרוב פשוט אומרת תודה, מניחה את העוגה על השולחן ולא אוכלת. אין לי שום צורך לחנך את מי שהגישה את העוגה או להפסיק את ההתנהגות הזו שלה, כי היא ממש לא נוראית ולא אלימה בעיני. הרי היא לא באמת תכריח אותי לאכול עוגה (-: אז מה זה משנה מה היא אמרה? יכול להיות שלה זה מאוד מאוד חשוב שכולם יקבלו פרוסת עוגה. יכול להיות שהיא פועלת לפי איזה קוד חברתי-תרבותי אחר. סבבה. אין לי בעיה לעזור לה בזה. אם חשוב לה שהעוגה שלה לא תתבזבז, היא תבין לבד שאין טעם להגיש לי עוגה שאני לא מעוניינת בה. ואם לא, אז העוגה שלה תתבזבז.

_אין לי כל כך מה לומר על ההבדל בין להיות מהצד ולהיות בסיטואציה. אני לא רואה הבדל גדול. אם לדעתך, טלי, יש הבדל, אשמח לשמוע בפירוט מה הוא ולמה.

כשההתנהגות מופנית כלפי מישהו אחר, חלק גדול מהזמן אני ממילא נמצאת כבר בצד, כי אני לא פשוט צד לעניין, אני "צד שלישי". אני מסכימה שיש מצבים שחשוב מאוד לזוז מהצד ולהיכנס לתוך הסיטואציה.

לא מסכימה. מהניסיון שלי, ומהמון, אבל ממש המון, חומר כתוב שיש בנושא - מי שבצד הוא חלק בסיטואציה. והסיטואציה שונה כשיש עדים וכשאין עדים. העדים, מעצם נוכחותם, חייבים לבחור איך להגיב. והבחירה "לא לעשות כלום" היא גם בחירה. והבחירה הזו פוגעת במותקפת, ועוזרת לתוקפת._

אני לא טוענת שלא צריך להתערב כשמישהו מולי נפגע (למעשה כתבתי את זה כבר כמה וכמה פעמים, שאני חושבת שיש פעמים שנכון מאוד להתערב).
אבל אני לא מרגישה אותו הדבר כמשהו מופנה אליי וכשמשהו מופנה למישהו אחר. זה משנה אם נגדיר את זה כלהיות "צד שלישי" או כלהיות "עד", כי גם "עד" זה משהו שמבחין בין מי שנפגע בעצמו לבין מי שנמצא בזמן שמישהו אחר נפגע.

לזוז הצידה

על ידי אישה_במסע* » 12 אוגוסט 2017, 21:30

אם ככה, אוסיף פסקה מסויימת על ההבדל בין אלימות מילולית לדברים לא נוחים (ועוד כל מיני דברים על חסינות שחשבתי עליהם ממש עכשיו, כשעוד שגיתי באשלייה שאכתוב הודעה באורך של שתיים-שלוש פסקאות).

לכל אחדת יש את החסינויות שלה ואת הפגיעויות שלה. יש דינמיקה מסויימת ששמתי לב אליה (ושגם השתתפתי בה, אבל את ההכללה עשיתי רק עכשיו) - בוויכוח, כל צד בטוח שמה שהוא עושה זה בסדר, בסך הכל אי נוחות, אבל לא אלימות מילולית ממש. והצד השני? הוא אלים ונורא.

ולמה ככה? כי לפעמים "מה ששנוא עלייך" זה כלל גרוע. כי מה ששנוא עליי, למשל, זה התקפות מוסוות. אם כבר תוקפים אותי באלימות מילולית גלוייה, האלימות כל כך ברורה לי, שאני מייד עוברת למוד של "מבט מלמעלה" ולא נפגעת בכלל. מצד שני, יש אנשים שחושבים בדיוק ההפך - קללות ממש זה נורא ואיום, ומתקפות "תרבותיות" זה חלק מדיון תרבותי ובכלל לא מתקפה.

לכן, אני למשל, אכלול "סתמי ת'פה, מטומטמת" בתור משהו לא מזיק, בעוד שאמירה בסגנון "את יודעת שאת עושה נזק לכבד שלך בזה שאת שותה כל כך הרבה!" יותר מזיקה.

אני חושבת על החסינויות האלו, כמו במשקי מחשב, כשיש חסינות לאש, או לחשמל, ואז כל מתקפה מהסוג הזה לא פוגעת. איך החסינויות האלו קשורות לתזוזה הצידה? תזוזה הצידה זה פיתוח של חסינות כזו? ומה הגבולות של זה? במשחקי מחשב לעיתים קרובות יש איזון משחקי, וחסינות לאש באה במחיר של פגיעות למים/כפור. גם במציאות רוב האנשים שאני מכירה הם כאלו.

מתי זו חסינות ולא קהות חושים? באיזו מידה זה תרבותי, נרכש? באיזו מידה חסינות מתאזנת על ידי פגיעות נגדית? האם אפשר לרכוש חסינויות כאלו? האם אני רוצה לרכוש חסינויות כאלו?

והכי רלוונטי, מה הקשר בין החסינויות האלו לתזוזה הצידה? כי אני מרגישה שיש קשר כזה. שבמידה רבה תזוזה הצידה היא חסינות, או ביטוי לחסינות. שתי זוויות שונות להסתכל על אותו הדבר. אבל...

לזוז הצידה

על ידי ציל_צול* » 12 אוגוסט 2017, 21:04

אין לי שום העדפה לשום דבר שאת תעשי או לא תעשי.

לזוז הצידה

על ידי אישה_במסע* » 12 אוגוסט 2017, 20:15

אני מרגישה שאני מתחילה לחזור על עצמי, אז אסכם בקצרה: אני לא רואה הבדל מהותי בין שני המצבים שאת מתארת. בעיני ובחיי הם זולגים אחד לשני ובחזרה לראשון, בלי שיש קו גבול ברור. לכן אני לא רואה דרך להתמודד רק אם אחד מהם, מבחינתי הם קשורים אחד לשני.

אני משערת שהסיבה להבדל הזה הוא שאת חיה במקום שונה מאוד מזה שאני חייה בו, וההבדל הזה משפיע על כל האינטראקציות הבינאישיות.

אני לא ממש בטוחה מה לעשות עכשיו. אם זה מה שאת מעדיפה, אני אזוז הצידה ואתן לך לדבר.

לזוז הצידה

על ידי ציל_צול* » 12 אוגוסט 2017, 20:01

שוב אנחנו לא מדברות על אותו דבר. את מדברת על מצב כרוני שבו את חשופה להתנהגות שלא נעימה לך, שהיא אולי אלימה, ושאת לא מעורבת בה באופן ישיר. לדעתי אי אפשר לזוז מזה הצידה בצורה פנימית.

אני מדברת על התנהגות שבה אני חשופה למשהו לא נעים שאני חלק ממנו ומופנה אלי, ולפחות באופן תאורטי אני יכולה לזוז ממנו פיזית אבל מכל מיני סיבות מעדיפה כרגע להישאר בתוכו פיזית.

לזוז הצידה

על ידי אישה_במסע* » 12 אוגוסט 2017, 19:50

את רושמת כאילו יש גבול ברור בין האחד לשני. הכיווץ בגוף שלי כשאני שומעת את השכנים שלי צועקים (זו משפחה קונקרטית שעברה לכאן לא מזמן. שאר השכנים צועקים, אבל זה קורה לעיתים רחוקות. המשפחה הזו... זו צורת התקשורת הרגילה שלה) מסכים איתך. אבל, מישהי שנתקלתי בה בצבא ושהייתה קוראת לחברות שלה בקללות באופן קבוע, לא תסכים. והיא והחברות שלה לא התכווצו מול זה.

האם זו צורת תקשורת אחרת, או קהות שנובעת מעודף חשיפה לאלימות? אין לי תשובה לשאלה הזו. באמת שאין.

אני לא יודעת מה לעשות מול השכנים האלו. באמת שאני לא יודעת.

לדעתי השיטה שלך עובדת רק אם את נמצאת בסביבה מאוד נקייה מאלימות מילולית באופן כללי, וגם שיש בה הסכמה די רחבה שאלימות מילולית היא לא בסדר. אני לא רואה שום צורת פעולה מוצלחת מול המשפחה הזו (חוץ מלהתכווץ בשקט ולהמנע מקשר איתם).

ואני אפילו לא בטוחה שזה נכון והוגן כלפיהם לקרוא לזה אלימות מילולית. והם רק חלק קטן מאוד מהמציאות שיש פה בישראל. קטן מאוד

אולי זו הסיבה שאני לא ממש מצליחה להבדיל? יש סיכוי לא קטן שעבור האדם שאני מדברת איתו אין הבדל כזה. ואני לא ממש בטוחה שההבדל הזה אובייקטיבי.

לזוז הצידה

על ידי ציל_צול* » 12 אוגוסט 2017, 18:59

יעלי וטלי, תודה על מה שכתבתן. אני מרגישה מובנת.
אישה במסע, חלק ניכר מהדוגמאות הקונקרטיות שאת מביאה הן אכן של מצבים אלימים. או אלימים פיזית, או אלימים מילולית.
לי אישית קשה להתערבב בכיוון הזה כי אני לא פוגשת כמעט שום אלימות כזו בחיי, ואם אני פוגשת אותה אז התגובה שלי נורא ברורה לי כמעט תמיד, בין אם זה מופנה כלפיי ובין אם כלפי אחרים. אני חותכת את זה מידית וגם לא משחררת או זזה הצידה לפני שאני מוודאת שזה נפסק.

מבחינתי הדף הזה עוסק בהתנהגויות מסוג שפשוט לא נעים לי. הן אולי אלימות בשיח של תקשורת מקרבת, ובחלק מהמקרים, לו הן היו מופנות כלפי מישהו אחר, למישהו האחר הזה בכלל לא היה אכפת.

אני חושבת שלפני שלומדים להתמודד עם אלימות ממש שווה ללמוד איך להתמודד עם מה שפשוט לא נעים לי.

לזוז הצידה

על ידי אישה_במסע* » 11 אוגוסט 2017, 17:39

יש לזוז הצידה פיזית מהסיטואציה. זו צורה של הצבת גבול שברוב המקרים משפיעה בצורה ברורה. ניסיון החיים שלי גם מראה שבסך הכללי זה מקטין התנהגות בעייתי ביחס לכל הסביבה ולא יוצר אפקט קפיץ, אבל אני מכבדת אם למישהי יש ניסיון חיים אחר (ואשמח לשמוע, טלי, אם יש לך דוגמא). זו טכניקה מוכרת בהתמודדות מול אלימות. אם זו אלימות ברורה, ואם זה הערות בסגנון "אתה חייב לאכול את פרוסת העוגה הזו".

אפשר להמשיך את השיחה בהצהרות מעורפלות ודו משמעותיות. זה בדרך כלל לא יוצר בעיות, אבל עלול ליצור אצל בן השיח את האשליה שמסכימים איתו. זו התנהגות שלדעתי מאפשרת את השיחה הזו, יהיה תוכנה אשר יהיה. יש דברים שלדעתי לא בעייתי בכלל לאפשר, ויש דברים שיותר בעייתי.

ויש המון מקום באמצע. אפשר, למשל, לא ללכת מהמקום פיזית, אבל להעביר נושא שיחה, או לענות בצורה חד הבהרתית ולנסות למנוע מהשיחה להתפתח. אפשר לקטוע את השיחה/אינטראקציה בצורה כמה שפחות מאולצת. אני בטוחה שיש עוד אפשרויות.

מה משותף להן? הקשר שלהן למיצוב הפנימי של האדם שנוהג ככה קיים, אבל רופף. עם כל ההשפעה שיש למיצוב פנימי - ויש - יש גם עולם פיזי שם בחוץ, וההתנהגות בו היא חשובה ומשמעותית. והיא משפיעה על המציאות. בעוד שההשפעה על המציאות שיש למיצוב הפנימי היא... זניחה בחלק גדול מהמקרים האלו.
אין לי כל כך מה לומר על ההבדל בין להיות מהצד ולהיות בסיטואציה. אני לא רואה הבדל גדול. אם לדעתך, טלי, יש הבדל, אשמח לשמוע בפירוט מה הוא ולמה.

כשההתנהגות מופנית כלפי מישהו אחר, חלק גדול מהזמן אני ממילא נמצאת כבר בצד, כי אני לא פשוט צד לעניין, אני "צד שלישי". אני מסכימה שיש מצבים שחשוב מאוד לזוז מהצד ולהיכנס לתוך הסיטואציה.
לא מסכימה. מהניסיון שלי, ומהמון, אבל ממש המון, חומר כתוב שיש בנושא - מי שבצד הוא חלק בסיטואציה. והסיטואציה שונה כשיש עדים וכשאין עדים. העדים, מעצם נוכחותם, חייבים לבחור איך להגיב. והבחירה "לא לעשות כלום" היא גם בחירה. והבחירה הזו פוגעת במותקפת, ועוזרת לתוקפת.

ואי אפשר לא לעשות כלום. כי מה, את לא תתכווצי מול אמירה מגעילה? זו תגובה. ואם את לא מתכווצת. זו גם תגובה. כזו שאומרת שלא קרה שום דבר רע. ואם מישהי מותקפת מילולית ויש אנשים מסביב שלא אומרים כלום - הי אתרגיש רע יותר מהמצב בו אין עדים.

ואוו, אני לא מוצאת מילים להסביר. את באמת לא מכירה את הספרות הענפה שיש בנושא? את כל הסיפורים של "משהו רע כזה וכזה קרה באירועי חברתי ואף אחד לא התערב ואחר כך שניסיתי להגן על עצמי כולם אמרו לי לא לעשות עניין, פשוט להתעלם, לזוז הצידה, והרגשתי נורא"?

לזוז הצידה

על ידי אישה_במסע* » 11 אוגוסט 2017, 17:22

הרבה מהדוגמאות שאת מביאה נוגעות להתנהגויות שבעיניים שלי הן חריגות מאוד מאוד
צעקות הן לא התנהגות חריגה. הן איך שהשכנים שלי מתנהגים כל הזמן :-( בשירותים בבית יש חלון שיוצא החוצה, ולעיתים קרובות, כמה פעמים בשבוע, אני כורעת לעשות את צרכיי ושומעת צעקות.

אבל המקרים שאני התכוונתי אליהם הם באמת יותר גבוליים. נניח, אמא שלי מעירה הערות ביקורתיות על זה שאבא שלי אוכל יותר מידי, או שאחרי הקטן תמיד X, או שאנשים נורמליים מתנהגים ככה-וככה.

קרובי המשפחה שלך לא מעירים הערות מגעילות כאלו? את לא נתקלת בהן באירועים חברתיים למיניהם? אם כן, אושרייך. האתר שקישרתי אליו יש המון סיפורים שמסתיימים גרוע, ומתחילים בדברים קטנים כאלו. והמון המון לחץ על הקורבנות לא לעשות עניין, להתעלם, לזוז הצידה. חס וחלילה לעורר מהומות ולהגיד "סליחה, לא נעים לי שאת מדברת ככה ל-X." או "לא יפה לקרוא לאנשים חזירים" או כל הערה שמהות שלה היא לא לזוז הצידה מסיטואציה לא נעימה, אלא להציב גבול ברור.

או, אם ההתנהגות מופנית כלפיי, אז אותו הדבר, או אפילו חזק יותר. "אני לא מוכנה שתדברי אליי ככה. אם תחזרי על זה אני אלך". וללכת. או פשוט כל פעם שיש הערה מגעילה להגיד "זה לא לעניין לדבר ככה" או "זו הייתה הערה מרושעת".

אני חושבת שזה עולה גם מהחוויה שאת מתארת מול תזוזה הצידה. זה לא הרגיש לך נעים, ולכן אני לא חושבת שזה מתקבל כ"הכל בסדר".
אה, לא. היו מקרים בהם זזתי הצידה מסיטואציה שצפיתי בה מהצד, והיה ברור לי לחלוטין שהצד השני לא שם לב לכלום. ואת בעצמך נתת דוגמא. יש תזוזות ויש תזוזות. והייתי רוצה לדבר על ההבדל ביניהם. וההבדל הוא לא במיקוד הפנימי. אפשר לעשות דברים הפוכים לחלוטין באותו מיקוד פנימי, וכשהדף הזה התחיל ראיתי בו שיחה על תגובה חיצונית וחבל לי שהוא הפך לעוד דף ניו אייג'י של "השלום מתחיל בתוכך".

אני חושבת שתזוזה הצידה היא ממש מועילה. זו אפשרות שלמדתי עליה לא מזמן והיא כבר הועילה לי מאוד. ודווקא בגלל זה מה שהולך פה מציק לי. לו זה לא היה טכניקה שאני רוצה להשתמש בה, ורוצה לשמוע התנסויות של אנשים והגדרות נורמליות ועוד גברים עליה, לא הייתי רושמת כלום. הייתי... זזה הצידה. ולא מתערבת. כי מה אכפת מדיון שלא אכפת לי ממנו?

וברור לי שחלק מהבאלגן הוא פשוט כי בלאגן. ואני הכי נגד כלל התנהגותי גורף. אבל הייתי שמחה אם היה פה משהו קצת אחר, ואין לי מספיק ניסיון בעצמי בשביל להביא את זה, אז נשאר לי לבקש מאחרות לא למחוק את ההתנסויות שלי תחת "זה לא חייב להיות ככה" (אבל זה היה ככה), או להגדיר כל מיני דברים בנחרצות ושחור לבן.

אנסה בכל זאת להביא את הסדר בבלאגן שאני מחפשת

לזוז הצידה

על ידי טלי_ב* » 11 אוגוסט 2017, 17:03

אישה במסע , הרבה מהדוגמאות שאת מביאה נוגעות להתנהגויות שבעיניים שלי הן חריגות מאוד מאוד. למשל - צעקות, משיכה בשיער, ובכלל התנהגות אלימה.
מעניין לדון גם בהן, אבל בעייתי להניח שתגובות שעליהן דיברנו בתחילת הדיון, שנגעו לסט אחר לגמרי של התנהגויות, היו נראות אותו הדבר גם מול התנהגות אלימה.
כתבת למשל על להמהם מול התנהגות אלימה - בעיני המהום במצב כזה הוא תגובה ביזארית, וממש לא מותאמת לסיטואציה. לעומת זאת, כשאני כתבתי על תגובת המהום, התייחסתי לדברים כמו אלה שצילי תיארה בתחילת הדף - שיחה עם אמא אחרת שתיארה התנהגות אמהית בעייתית של עצמה. דוגמה מעצמי לאחרונה - חמותי שאלה אותי בפליאה אם הפסקתי לגמרי לשתות קפה (כבר לא מעט זמן שאני כמעט ולא שותה) וכשעניתי בחיוב היא אמרה לי שזה בסדר לשתות קצת, לא לדאוג שזה מזיק להיריון או לבריאות באופן כללי וכו'. עכשיו יכולתי להיכנס לזה כולי ולהתחיל להסביר מה ולמה ומה כל אי הדיוקים גם בשאלה שלה וגם בתשובה שלה, אבל... זה נראה לי די מיותר. הבחירה שלי לזוז הצידה נראתה מבחוץ בערך כך "המממ... כן, אני חושבת שעדיף ככה (כלומר - מה שאני עושה היום)". בזה השיחה נגמרה.
אם המצב היה מצב של צעקות, נזיפות, איומים או כל דבר מהמשפחה הזו, לא הייתי מגיבה חיצונית באותו אופן.
אני חושבת שההבחנה הזו חשובה גם לשאלה החברתית. יש הרבה מאוד סיטואציות שבהן ההשפעה על אחרים היא זניחה, ולכן מאוד הגיוני לחשוב בעיקר על מה הכי קל ונעים עבורי.


לשתוק בתגובה להתנהגות פוגעת זה להעביר שדר ברור - ההתנהגות הזו היא בסדר מבחינתי
מעבר לכך שאני מסכימה עם מה שצילי כתבה בתגובה למשפט הזה, אני חושבת שזה עולה גם מהחוויה שאת מתארת מול תזוזה הצידה. זה לא הרגיש לך נעים, ולכן אני לא חושבת שזה מתקבל כ"הכל בסדר".

בכלל, אני לא תמיד מכוונת שיהיה נעים למי שמולי, ובטח לא מניחה שנעים לו שאני זזה הצידה. אני משתדלת להתחשב ברגשות שלו, אבל אם מישהו רוצה לדבר באופן שלא מתאים לי להשתתף בשיחה, אז הוא אכן יתאכזב, מה לעשות... אני לא חושבת שיהיה לו יותר נעים לשמוע "לא מקובל עליי שתדבר כך", וגם אם כן, לא בהפרש כזה שיצדיק את מידת אי הנעימות שתיגרם לי מלבחור בתגובה אחרת מזו שהכי מתאימה לי.




_אם אני אראה ברחוב שוטר שמתעמר באזרח, יהיה לי ברור שזה לא קשור אלי, אני אוכל לזוז הצידה ממה שזה מעורר בי, ולעשות שימוש בכאב שמתעורר בתוכי כדי להגיב היטב באופן מאוד לא מכיל ובוודאי שלא מקבל.
אותו דבר אם אראה בחור צעיר מטריד אישה.
במצבים כאלה אני אשמש קול חברתי ברור שיכול להועיל בטווח הרחוק._
גם במצבים כאלה, התגובה שלי תכוון בעיקר לאזרח או לאישה, ולכך שאני רוצה להוציא אותם ממצב קשה. אחר כך היא תכוון גם לצד התוקפן ולמה שנראה לי הכי סביר שיתרום להפחתת האלימות שלו בעתיד, בגבולות של התנהגויות שלא יגבו ממני מחיר שאני לא רוצה לשלם.
בכל מקרה אני חושבת שכדאי להפריד בין מצד שבו אני זו שמופנית כלפיה התנהגות (אלימה או לא אלימה) לבין מצב שבו ההתנהגות מופנית כלפי מישהו אחר.
כשההתנהגות מופנית כלפי מישהו אחר, חלק גדול מהזמן אני ממילא נמצאת כבר בצד, כי אני לא פשוט צד לעניין, אני "צד שלישי". אני מסכימה שיש מצבים שחשוב מאוד לזוז מהצד ולהיכנס לתוך הסיטואציה.


ולבסוף, לגבי -
זה שונה לך. במבט מהצד, זה לא. זו אחת מהבעיות שלי עם כל הקונספט הזה. הוא מרוכז בי בתור מי שזזה הצידה, ומתעלם מההשפעה החברתית של ההתנהגות שלי. זה נכון לכל סוגי התגובות של ניתוק קשר ושתיקה - הן טובות לפרט, אבל לחברה בכללותה? יש פה נקודה בעייתית.

זה נכון הרי גם לתגובות שאינן ניתוק קשר או שתיקה. למשל, אם אני מציבה גבול מאוד אסרטיבי כלפי מישהו שמתנהג בתוקפנות, אני מפחיתה בעיקר את ההסתברות שהוא ינהג בתוקפנות כלפי. הוא לומד לא להתנהג ככה שוב אליי. זה לא בהכרח אומר שהוא הכליל את הלמידה שלו לסיטואציות אחרות. זה יכול אפילו להיות הפוך - את התסכול על זה שלא הצליח לו מולי הוא יוציא פי כמה חזק יותר מול מישהו אחר.
לכן אני מתקשה לנסח איזשהו כלל התנהגותי גורף שמועיל לכולם בכל מצב. יש יותר מדי וריאציות. אני חושבת שדווקא התמקדות בהלך הרוח הפנימי מובילה לשיקול דעת נכון יותר, שהוא יכוון את ההתנהגות במקרים ספציפיים. אני כן מסכימה לגמרי שראוי וגם כדאי שהלך הרוח הפנימי הזה יכלול גם אותי וגם את הצד השני וגם אחרים.
וכמובן - מועיל להרחיב את סט התגובות המוכרות והאפשריות לי, כדי שיהיו לי כמה שיותר אפשרויות לבחור מתוכן. רק מהסיבה הזו אני חושבת שכדאי להיות מודעים לאפשרות של לזוז הצידה .

לזוז הצידה

על ידי אישה_במסע* » 11 אוגוסט 2017, 14:51

את סוג של שמה את האחריות החברתית שלך לפני או יחד עם האחריות האישית שלך.
אה, לא. אני מנסה לקבל פה הכרה בעייתיות הזו והתייחסות אליה, במקום הכחשה של הבעייתיות החברתית. זה קודם כל. אחר כך, אני מתכוונת לחפש התנהגות שהיא גם וגם. יותר מזה, אני חושבת שכל התנהגות שמאפשרת ומעודדת התנהגות בעייתי פוגעת בי בטווח הארוך, כך שבמקרה הרע אני מתעדפת את טובתי בטווח הארוך וטובת החברה על פני טובתי בטווח הקצר.

אבל זה רק בהנחה שכל תזוזה הצידה היא בעייתית, ואני לא חושבת ככה. אני חושבת שמה שמפנים הוא תזוזה הצידה יכול להיות שונה מאוד מבחוץ, ואני רוצה להבדיל בין הגרסאות הטובות והרעות של תזוזה הצידה, כדי לבחור בטובות.

ובשביל זה לדעתי צריך להתבונן על זה מבחוץ ולא מבפנים. להביא לא דוגמאות של "זזתי הצידה וזה הרגיש לי ככה", אלא "ראיתי מהצד איך מישהי זזה הצידה, וזה הרגיש לי ככה". ואז להתבונן על הפער בין החוויה מבפנים ומבחוץ, במקום לנסות להקטין ולמסמס ולהכחיש אותו בכל מיני דרכים.

לזוז הצידה

על ידי יעלי* » 11 אוגוסט 2017, 14:41

מרתק לקרוא את הדיון הזה מהצד.
אני משתתפת בו באופן מאוד פעיל מבחינתי, מבפנים. כלומר חושבת פוסטים שלמים וארוכים ולא כותבת אותם (אין לי כוחות).
עכשיו הבשלתי להגיב קצת...

אני מתקשה להסביר עוד איך זה נראה ולא רק איך זה מרגיש
צילי, תרשי לי לנחש את התשובה? מעניין אם תסכימי אתי.
אני חושבת שבלתי אפשרי להסביר איך זה נראה, כי יש לזה אינסוף אפשרויות נראוּת.
בכל הרכב אנושי ובכל סיטואציה ובכל רגע בזמן זה יכול להיראות אחרת.

אז למה לקרוא לזה לזוז הצידה?
התשובה מבחינתי, לפי איך שאני מבינה את זה,
היא שמדובר בתזוזה פנימית בתודעה, מ-בתוך ל-ליד.
זו תזוזה שמשנה את נקודת המבט, מרחיבה אותה, ומאפשרת מרחב תגובה הרבה יותר שקול, הרבה יותר גדול ובעצם חופשי.

במקרים האלו, תזוזה הצידה ממש משרתת אותי היטב. הייתי שם, חוויתי את זה. אבל אני גם רואה איך היא ממש לא משרתת את מי שאני זזה הצידה ממנו, ומזיקה פסיבית לכל שאר האנשים שהוא מתייחס אליהם רע. את רואה את זה? לפחות, איך זה יכול לקרות בחלק מהמקרים?
אם אני מבינה אותך נכון, את סוג של שמה את האחריות החברתית שלך לפני או יחד עם האחריות האישית שלך.
בשבילי זה לא עובד.

לזוז הצידה

על ידי אישה_במסע* » 11 אוגוסט 2017, 14:24

הצעתי מקרים שאני מכירה מעצמי, שבהם תזוזה פנימית הצידה איפשרה תזוזה חיצונית ממש לתוך המצב.
אז למה לקרוא לזה לזוז הצידה?

אני מתקשה להסביר עוד איך זה נראה ולא רק איך זה מרגיש.
העניין שלי הוא כזה - אני יודעת איך זה מרגיש. וראיתי מקרה מסויים שבו יש לי סיבות טובות להניח שמי שעמד מולי הרגיש בדיוק ככה, אבל אני, מול ההתנהגות שלו, הרגשתי ממש לא טוב.

ועכשיו יש לי סיבות טובות להניח שגם מולי אנשים יכולים להרגיש ככה, ואני לא רוצה שזה יקרה.

וזה מטריד אותי. יכול להיות שבאמת חסר איזשהו בסיס שמאפשר לדבר על זה, אבל זו נקודה שלי אישית לא נותנת מנוח. ותשובה של "לא בהכרח" לא עונה לי על השאלה של "איך לא להיות האדם ההוא שמתנהג בצורה מגעילה אבל בטוח שאנשים סביבו חווים אותו בצורה חיובית"

ואני חושבת שבדיוק ההתמקדות הזו בפנימי ולא בחיצוני היא מה שמאפשרת מצבים בהם האדם הזז הצידה בטוח שהכל יופי טופי, ומי שסביבו חושב שהוא התנהג בצורה מגעילה.

אני מבינה היטב מה את לא מבינה.
אני בכלל לא בטוחה בזה. בטח בהתחשב בתחושה שלי שלא הצלחתי לנסח את זה היטב, בצורה שתאפשר להבין את זה מתוך קריאת מה שכתבתי.

ואז הקפיצה לחברה לא מועילה להבנה שלנו אלא רק מסבכת.
אני מתחילה מהחברה. כי אני לא מאמינה שיש מצבים של רק אני מול אדם אחר. לכן לא לדבר על החברה זה מבחינתי לעצום עיניים לחלקים הבעייתיים בגישה הזו, מה שאני מרגישה שגם ככה יש פה. אף אדם לא אי. וכשאת מדברת על את מול אדם אחר, אני ממש רואה איך זה אולי מזיק לכל מיני אנשים שאת לא חושבת עליהם. זה שאני קוראת עכשיו במקביל סיפורים שבהם התנהגות שלפעמים דומה לתיאורים שלך של לזוז הצידה נחוותה כפוגענית ובעייתית מאוד מצד מישהו, לא ממש עוזר לזה.


אני חושבת שבמקרים האלה, תזוזה הצידה ממש משרתת היטב.
במקרים האלו, תזוזה הצידה ממש משרתת אותי היטב. הייתי שם, חוויתי את זה. אבל אני גם רואה איך היא ממש לא משרתת את מי שאני זזה הצידה ממנו, ומזיקה פסיבית לכל שאר האנשים שהוא מתייחס אליהם רע. את רואה את זה? לפחות, איך זה יכול לקרות בחלק מהמקרים?

כי אם כן, אפשר לדבר על המקרים בהם תזוזה הצידה גורמת לנזק משני, המקרים בהם לא, ואיך להמנע מנזק כזה. אם לא, אני מניחה שאצטרך למצוא דרך לספר על מקרים כאלו בלי לחשוף מידע שאני לא רוצה לחשוף.

לזוז הצידה

על ידי ציל_צול* » 11 אוגוסט 2017, 14:00

אני מדברת על התנהגויות שגורמות לי להתכווץ
מבינה. גם אני מדברת עליהן. כאשר משהו לא נעים לי, נהיה לי ממש כיווץ שרירי ברמות שונות.

לזוז הצידה זה לזוז הצידה - לא ללכת ולהתערב
הצעתי מקרים שאני מכירה מעצמי, שבהם תזוזה פנימית הצידה איפשרה תזוזה חיצונית ממש לתוך המצב.

כל הדיון הזה על המיצוב הפינימי הוא מאוד חשוב, אבל הוא נשאר בשבילי מאוד מנותק מהמציאות
מבינה אותך. אני מנסה להסביר את הדברים כמו שאני חווה אותם, בעיקר מול שאלות ספציפיות.
תשמעי, יכול להיות שלא אצליח להסביר לך ויכול להיות שכן, קצת כמו בדיון המקביל על הכלה.
אני מבינה היטב מה את לא מבינה.

אני רוצה בכל זאת לדבר קצת על איך זה יוצא החוצה
אני אנסה שוב בהמשך. תודה על המיקוד.

החברה שותקת או מחליקה התנהגויות בעייתיות, והן ממשיכות וממשיכות ועוד אנשים נפגעים
נכון. אני מרגישה בנוח להתמקד בדיון הלא חברתי, על עצמי מול אדם אחר. אולי אחרי שזה יובהר יהיה יותר קל לגזור מזה משהו חברתי, אבל כרגע חסר לנו הבסיס המשותף הזה, לדעתי, ואז הקפיצה לחברה לא מועילה להבנה שלנו אלא רק מסבכת.

הדוגמא שנתת מראה בדיוק מה קורה כשמישהו לא זז הצידה אלא מתערב כשהוא רואה התנהגות בעייתית שמתרחשת מולו
נכון. הטענה שלי היתה שהתזוזה שלי הצידה, במידה מסוימת איפשרה לו לזוז פנימה. כי זה לא קרה כל עוד אני הייתי מעורבבת בפנים בצורה אקטיבית. כשאני זזתי הצידה, הוא פסע ישר קדימה. אם הייתי מתעקשת לצעוק בעצמי (באגרסיביות או קורבנות), למשל, לא הייתי מקבלת את ההתערבות שלו לדעתי. בדומה, אם הייתי הולכת משם, יש סיכוי שגם לא הייתי מקבלת ממנו משהו חשוב שהוא נתן.
הוא היה צריך סוג מסוים של מרחב כדי שהוא יוכל להיות שם בשבילי.
נשארתי, אבל זזתי הצידה, וזה יצר לו מקום להתערב.
ושוב, זה בהתנהגות פוגענית בבירור, שכל אחד יכול לראות את הפוגענות שלה.

אבל אני אשמח להישאר במקומות שבהם, מבחוץ, פשוט מתנהלת שיחה, שלאף אחד אין סיבה להניח שהיא לא נעימה לי או פוגענית. או אפילו לא שיחה אלא רק שותפות במרחב שלא נעימה לי. אני חושבת שבמקרים האלה, תזוזה הצידה ממש משרתת היטב. אבל כאמור, אני מתקשה להסביר עוד איך זה נראה ולא רק איך זה מרגיש.

אמשיך לנסות ככל שתהיינה לי עוד מילים שטרם אמרתי, ואולי יש פה נשים נוספות עם חוויות דומות שיכולות לשתף ולהועיל.

לזוז הצידה

על ידי אישה_במסע* » 11 אוגוסט 2017, 13:43

בשבילי רעל הוא ממית
בשבילי הוא לא. אבל הגישה שלי למילה מושפעת בעיקרת מכמה אתרים באנגלית וההקשר בו משתמשים בה שם, אז אני מניחה שהאסוציאציות שלי שונות משלך. אם כי סתם "לא נעים" מרגיש לי מקטין (שלא לומר - מכחיש) את הנזק שהתנהגויות אלו גורמות.

אני מדברת על התנהגויות שגורמות לי להתכווץ.

אני אוכל לזוז הצידה ממה שזה מעורר בי
במצבים כאלה אני אשמש קול חברתי ברור שיכול להועיל בטווח הרחוק.
לי זה נשמע כמו סתירה. לזוז הצידה זה לזוז הצידה - לא ללכת ולהתערב.

כל הדיון הזה על המיצוב הפינימי הוא מאוד חשוב, אבל הוא נשאר בשבילי מאוד מנותק מהמציאות. והמציאות שלי היא שבפעם שאני זוכרת שמישהו זז הצידה מולי אחרי שהכרתי את הקונספט מבאופן, הייתה פעם שאני מאוד זוכרת לרעה. והפער העצום בין החוויה שלי לתיאורים פה גורמים לי לחשוד שגם ההתנהלות שלי נחווית אחרת מאוד מבחוץ.

לכן אני מנסה להבין מה זה ה"לזוז הצידה" אומר מבחינה חיצונית. "מכיל וחומל" יכול להיות להגיד "ההתנהגות שלך אלימה ואני לא מוכנה שהיא תמשך" ויכול להיות "איזה מסכן! דנה, אולי תתרחקי ממנו? את רואה שהוא לא מרגיש טוב" (ולכן מטריד אותך מינית). וזה הבדל של שמיים וארץ.


התזוזה המלאה שלי הצידה, ממש פיזית
שזה הגישה הכללית של בשמת - לזוז פיזית מהתנהגות אלימה. שהיא שונה מאוד מלהמהם בתגובה להתנהגות אלימה, או לענות בצורה חד הבהרתית.

המיקום התודעתי חשוב, אפילו מאוד חשוב. אבל אני רוצה בכל זאת לדבר קצת על איך זה יוצא החוצה. כי זו ההשפעה היותר משמעותית על העולם לדעתי.


לא בהכרח.
לא, בהכרח. אבל זה ככה ברוב מוחלט מהמקרים. זה מה שקורה דה פקטו -החברה שותקת או מחליקה התנהגויות בעייתיות, והן ממשיכות וממשיכות ועוד אנשים נפגעים.

הדוגמא שנתת מראה בדיוק מה קורה כשמישהו לא זז הצידה אלא מתערב כשהוא רואה התנהגות בעייתית שמתרחשת מולו, והיא לדעתי תגובה הרבה יותר מוצלחת מלזוז הצידה מהאלימות הלא נעימה הזו ולתת לו להמשיך לצעוק עלייך...

לזוז הצידה

על ידי ציל_צול* » 11 אוגוסט 2017, 12:59

בדיסוציאציה, אם אני מבינה נכון, יש התנתקות של חלקים שונים של העצמי
מה שאני מכירה זה שיש התנתקות של הגוף ממה שקורה בסביבה, שפועל על הגוף. ובהמשך נוצרת התנתקות על רקע משהו שמזכיר את הסביבה ההיא.

התייחסויות להתנהגויות מרעילות, כשהן מגיעות מאנשים לא מרעילים
לי אישית ממש קשה לנהל דיון בתוך הקשר מילולי של "רעל". כלומר, עצם המילה על הטיותיה השונות מאוד חוסם אותי ולא משרת אותי אז קשה לי לענות לך.
ברשותך, כדי שאוכל לתקשר איתך על זה, אני אענה לגבי התנהגויות לא נעימות, ובתוכן התנהגויות שנחוות כלא נעימות מאוד, משבשות וכו'...
בשבילי רעל הוא ממית, ורק לעתים נדירות אני פוגשת התנהגויות שגורמות לי לחוש מוות קטן או גדול.

אני מוצאת הבדל מהותי בין התנהגות מציקה, שלא תוכל להתרחש מבלי שאני אהיה שם (כלומר, שהיא ממש מכוונת כלפי ולא מתרחשת כלפיי אחרים, למשל) לבין התנהגות מעצבנת באופן כללי.
למשל, אדם ביקורתי מאוד או אלים יתנהג ככה כלפי רוב מי שהוא פוגש. כשאני פוגשת את זה קל לי יחסית לראות שזה לא שלי, זה שלו, ולזוז מזה הצידה.
כאשר אני זזה מדבר כזה הצידה הרבה יותר קל לי דווקא כן להגיב על זה עניינית באופן שעשוי לעזור לאחרים לא לחטוף עוד מזה.

דוגמה - אם אני אראה ברחוב שוטר שמתעמר באזרח, יהיה לי ברור שזה לא קשור אלי, אני אוכל לזוז הצידה ממה שזה מעורר בי, ולעשות שימוש בכאב שמתעורר בתוכי כדי להגיב היטב באופן מאוד לא מכיל ובוודאי שלא מקבל.
אותו דבר אם אראה בחור צעיר מטריד אישה.
במצבים כאלה אני אשמש קול חברתי ברור שיכול להועיל בטווח הרחוק.

סביר שיהיה לי גם פשוט יחסית לזהות בתוך סיטואציה כזו, אם היא תהיה מכוונת כלפיי, את החלק שבכלל לא מופנה באמת כלפיי, ולהגיב על זה בצורה עניינית. ואם לא, אז ממש עדיף שאני אזוז הצידה ובכך אפסיק את זה, אם לא אוכל להגיב עניינית באופן שיסיים את ההתנהגות.
בצורה הזו, תזוזה הצידה, במובן הפנימי תודעתי שלה, לא רק שאיננה יוצרת אישור חברתי להתנהגויות גרועות, אלא להפך - היא מאפשרת תגובה יותר טובה אליהן במציאות כי הבפנים שלי לא מתערבב שם ואני יכולה לפעול מהשכל שלי.

דוגמה קצת מורכבת - לפני כמה שבועות עמדתי עם הרכב בחניון של מגרשי הטניס. בתי הלכה לאימון ואני נשארתי באוטו לסדר כמה דברים מהנייד. הרכב קרוב מאוד למגרשים ובגלל שהיה קר המזגן דלק והמנוע עבד.
בשלב מסוים דפק על חלוני בחור צעיר ומתוק וביקש ממני להתחשב במשחקים ולכבות את המנוע. עשיתי זאת מיידית, התנצלתי והסברתי שבכלל לא חשבתי על זה. הוא ענה שזה הפריע לאחד השחקנים במגרש וביקשו ממנו לומר לי.
כאשר יצאתי מהרכב, ניגשתי מייד לאיש שזה הפריע לו ושלח את הבחור - בשביל להתנצל כמו שצריך על חוסר תשומת הלב.
האיש הזה פתח עלי ג'ורה שלא מהעולם הזה והאשים אותי בהרבה דברים שלא היו קשורים אלי.
ניסיתי כמה פעמים בקור רוח להסביר שהוא צודק בגדול ולכן באתי להתנצל אבל זה לא נפסק. הרגשתי שעולה בי כעס עצום ושנגמרו לי המילים ההגיוניות ופשוט שתקתי לרגע. או אז, הבחור הנחמד שהיה שם בסביבה, התערב, ביקש מהאיש להפסיק לצעוק עלי ולקבל את ההתנצלות הפשוטה שלי.
האיש סירב ולכן פשוט הלכתי משם.

העצירה שלי, שהיתה סוג של היערכות מחדש שכללה גם תזוזה פנימית בכיוון "הצידה", איפשרה לבחור הנחמד להתערב.
התזוזה המלאה שלי הצידה, ממש פיזית, סיימה את האלימות המרחבית הזו וגם בכך היא הועילה. כי כן היתה תגובה, כן היה ברור מה אמור לקרות, וכל המסרים שהיו עשויים להיות רלבנטיים ולהועיל - עברו.

אפשרויות אחרות כמו לגלות אלימות בחזרה לא היו מועילות, לדעתי, ורק היו מחזקות את התירוץ שהאיש ההוא לקח לעצמו לאלימות הזו.
רוצה לומר - לא תמיד יש תגובה טובה ומועילה להתנהגויות גרועות שגורמת להן להיפסק, מייד או בטווח הרחוק. אני חושבת שתזוזה הצידה, מכל מיני סוגים, היא אפשרות לתגובה טובה. בין אם היא הדבר הנכון בשבילי (וזה חשוב לא פחות מאשר לתקן את העולם) ובין אם היא פותחת עבורי או עבור מישהו אחר את הדלת לתגובה טובה יותר.

לשתוק בתגובה להתנהגות פוגעת זה להעביר שדר ברור - ההתנהגות הזו היא בסדר מבחינתי
לא בהכרח.
שתיקה היא שתיקה, והיא מעבירה מסרים שונים בהקשרים שונים.
ובכל מקרה, אפשר לזוז הצידה ולהמשיך לדבר או להישאר במקום. תזוזה הצידה, פנימית או חיצונית, בהחלט איננה שוות ערך לשתיקה.
ושתיקה בפני עצמה יכולה להכיל מטענים מאוד מגוונים. היא יכולה לנוע בין פאסיב אגרסיב ועד למשהו מכיל וחומל.

לזוז הצידה

על ידי אישה_במסע* » 10 אוגוסט 2017, 19:41

אני קוראת את התגובות לשאלה הזו בנוגע להתמודוות עם אחות שהיא ל אמתעללת, אבל יש לה שתי התנהגויות מציקות - לקרוא בשמות ולמשוך בשיער (היא בת 20). ומה שממש צועק לי בהקשר הזה (כנראה כי זה נושא שאני רואה הרבה בזמן האחרון) זה עד כמה ההתנהגות המציקה בנויה על בסיס של אישור מאחרים. לא אישור של "כל הכבוד, תמשיכי ככה!", אלא אישור של להרשות התנהגות כזו, לא להגיב, להתעלם, לזוז הצידה{{}}.

וזה מטריד אותי. כי מצאתי שבכמה הקשרים לזוז הצידה ממש עובד טוב - בשבילי. אבל בזה אני בעצם משתפת פעולה עם התנהגות שרעה בעיניי. אני חלק מהרוב הדומם שלא רוצה לעורר מהומות, ולכן מאפשר להתנהגויות פוגעניות להמשיך בלי להעיר. מחליק אותן למי שנוהג כך - והוא יכול להמשיך להתנהג ככה בלי הפרעה.

יש למישהי עצות בנושא? הצעות? הרהורים? אפשרות שלישית שלא חשבתי עליה? אשמח לשמוע.

לזוז הצידה

על ידי אישה_במסע* » 10 אוגוסט 2017, 14:32

אבל כדאי גם לזכור ש"מרעילים" ו"מתעללים" למיניהם משקפים איזו נקודת קיצון.
אחד מהדברים שחסרים לי בבאופן זה התייחסויות להתנהגויות מרעילות, כשהן מגיעות מאנשים לא מרעילים. בינתיים אני קוראת באנגלית על הנושא.

אבל הרעיון הוא אותו רעיון - לשתוק בתגובה להתנהגות פוגעת זה להעביר שדר ברור - ההתנהגות הזו היא בסדר מבחינתי. וזה מה שמפריע לי עם לזוז הצידה - זו התנהגות שטובה לי בחלק מהמצבים, אבל היא נראית לי בעייתית כלפי שאר האנשים סביבי בחלק מהמצבים. ואני לא יודעת איך לאזן את ההגנה העצמית שלי (כי זו תגובה מול התנהגות בעייתית מסוג כלשהו) מול טובת האנשים הסובבים אותי - ואני רוצה בטובתם!

לזוז הצידה

על ידי טלי_ב* » 10 אוגוסט 2017, 10:54

_ה-דבר שאני חווה כ"תזוזה הצידה" הוא לא התנתקות כזו. קודם כל כי הוא לא התנתקות אלא הישארות (למרות ששניהם נראים חיצונית אולי אותו דבר) ואני מאוד נוכחת בתוכו.
התנתקות היא פחות נוכחות, והיא לרוב גם לא תהיה מבוססת על "מצב חיוך" ופרשנות נדיבה אלא על ההפך...
נגיד, אם היה ציר תחושתי כזה, אז הייתי אומרת שיש להתנתק, יש להתכנס, ויש פשוט להישאר. וככל שזזים ביניהם כך הולך ופוחת החיוך והולכת ופוחתת הפרשנות הנדיבה. ולכיוון של ההתנתקות יש יותר ויותר רצון בעצם להתרחק פיזית, רק שהוא לא בא לידי ביטוי.
אלו אבחנות עדינות מאוד אבל הן מבססות משהו אחר לגמרי להבנתי._
|נורה|
(-:
תודה על ההסבר. מסכימה לגמרי.


כי המחשבה הזו הגיעה אצלי מתוך דיסוציאציה, שהיא תגובה נורמלית ועצובה למצב לא נורמלי, שבו הגוף והתודעה לא יכולים להימצא ביחד מרוב אימה.
אני חושבת שמה שתיארת בדוגמה הראשונה-ראשונה, וגם מה שאני תיארתי, הוא לא בהכרח על אותו רצף כמו דיסוציאציה.
בסיטואציות כאלה אני יכולה להרגיש מאוד מחוברת לעצמי, גם מבחינת החיבור של התודעה והגוף, אבל הרבה פחות מחוברת לסביבה שלי. מן התכנסות פנימה.
בדיסוציאציה, אם אני מבינה נכון, יש התנתקות של חלקים שונים של העצמי.

וזה עובד היטב כאשר כל הצדדים מחליקים ביחד. אבל כאשר אחד מחליק והשני ממש מתעקש לא להחליק אז אין החלקה בפועל ונוצר שבר כפול כי זה שמנסה להחליק משלם מחיר פעמיים. הוא גם סופג עמדות או אמונות שהוא לא רוצה להיות חשוף אליהן וגם את מחיר ההשתקה העצמית.
בהחלט. זה סיכום טוב.
אני חושבת שבשבילי נקודה חשובה היא לשים לב שאין את שיתוף הפעולה הזה, כי אני כל כך מצפה שהוא יגיע (במובן של - ברור שזה מה שיקרה), שלפעמים אני פשוט לא שמה לב שהוא לא שם.


אני קוראת עכשיו את המאמר לזרוק את החברים המרעילים שלך (באנגלית) והוא מתייחס לנקודה שאני מנסה במגושמות להעלות. המצב בו יש התנהגות לא ראויה, וכל האנשים מסביב רק רוצים לא לעורר גלים, לא לעשות רעש, לא ליצור פיצוץ. ולכן הם תוקפים את מי שמפר את השקט ומפריע להעמדת הפנים שהכל בסדר. אפשר לקרוא שם זה מאמר מומלץ באופן כללי, והוא גם מתייחס לנושא של חברים מרעילים, שזה נושא מוזנח ביחס לכתיבה המרובה על בני זוג מתעללים).
אני מבינה את הנקודה, וגם מסכימה שכדאי לקחת בחשבון גם אחרים בבחירת התגובה שלנו, ככל שזה מתאפשר לנו לעשות את זה בשמחה.
אבל כדאי גם לזכור ש"מרעילים" ו"מתעללים" למיניהם משקפים איזו נקודת קיצון. לי אישית אין הרבה התלבטויות לגביה. לעומת זאת, יש לי לא מעט התלבטויות שקשורות לסיטואציות פחות קיצוניות.

לזוז הצידה

על ידי אישה_במסע* » 08 אוגוסט 2017, 19:20

אני קוראת עכשיו את המאמר לזרוק את החברים המרעילים שלך (באנגלית) והוא מתייחס לנקודה שאני מנסה במגושמות להעלות. המצב בו יש התנהגות לא ראויה, וכל האנשים מסביב רק רוצים לא לעורר גלים, לא לעשות רעש, לא ליצור פיצוץ. ולכן הם תוקפים את מי שמפר את השקט ומפריע להעמדת הפנים שהכל בסדר. אפשר לקרוא שם זה מאמר מומלץ באופן כללי, והוא גם מתייחס לנושא של חברים מרעילים, שזה נושא מוזנח ביחס לכתיבה המרובה על בני זוג מתעללים).

לזוז הצידה

על ידי ציל_צול* » 08 אוגוסט 2017, 17:16

כן, חשבתי שעל זה (בין השאר) דיברנו מההתחלה?
לא בדיוק...
ה-דבר שאני חווה כ"תזוזה הצידה" הוא לא התנתקות כזו. קודם כל כי הוא לא התנתקות אלא הישארות (למרות ששניהם נראים חיצונית אולי אותו דבר) ואני מאוד נוכחת בתוכו.
התנתקות היא פחות נוכחות, והיא לרוב גם לא תהיה מבוססת על "מצב חיוך" ופרשנות נדיבה אלא על ההפך...

נגיד, אם היה ציר תחושתי כזה, אז הייתי אומרת שיש להתנתק, יש להתכנס, ויש פשוט להישאר. וככל שזזים ביניהם כך הולך ופוחת החיוך והולכת ופוחתת הפרשנות הנדיבה. ולכיוון של ההתנתקות יש יותר ויותר רצון בעצם להתרחק פיזית, רק שהוא לא בא לידי ביטוי.
אלו אבחנות עדינות מאוד אבל הן מבססות משהו אחר לגמרי להבנתי.

למה זה לרוב סימפטום של בעיה?
כי המחשבה הזו הגיעה אצלי מתוך דיסוציאציה, שהיא תגובה נורמלית ועצובה למצב לא נורמלי, שבו הגוף והתודעה לא יכולים להימצא ביחד מרוב אימה. זה קורה לקורבנות תוך כדי הפגיעה וחוזר אליהם כחלק מפוסט טראומה שבה זכרונות צפים ואת ממש רואה נתק בעיניים ומן היעלמות של האדם למרות שהגוף נוכח. זה מצב קיצון שאפשר לגזור ממנו מצבים פחות קיצוניים מוקדם יותר על הרצף.

להחליק נושא רגיש קונקרטי מאוד זה בהחלט סביר
מסכימה מאוד. וזה עובד היטב כאשר כל הצדדים מחליקים ביחד. אבל כאשר אחד מחליק והשני ממש מתעקש לא להחליק אז אין החלקה בפועל ונוצר שבר כפול כי זה שמנסה להחליק משלם מחיר פעמיים. הוא גם סופג עמדות או אמונות שהוא לא רוצה להיות חשוף אליהן וגם את מחיר ההשתקה העצמית.

לזוז הצידה

על ידי אישה_במסע* » 08 אוגוסט 2017, 14:14

במצב כזה, נראה לי שלהחליק נושא רגיש קונקרטי מאוד זה בהחלט סביר
מסכימה. כשאמרת "חברה" חשבתי על מערכת יחסים קרובה בהרבה. במילון המונחים הפרטי שלי זה ידידות, לא חברות.

וזה שונה לגמרי מלזוז הצידה.
זה שונה לך. במבט מהצד, זה לא. זו אחת מהבעיות שלי עם כל הקונספט הזה. הוא מרוכז בי בתור מי שזזה הצידה, ומתעלם מההשפעה החברתית של ההתנהגות שלי. זה נכון לכל סוגי התגובות של ניתוק קשר ושתיקה - הן טובות לפרט, אבל לחברה בכללותה? יש פה נקודה בעייתית.

לזוז הצידה

על ידי טלי_ב* » 08 אוגוסט 2017, 13:51

מעניין, הגישה שלי הפוכה בדיוק. במערכת יחסים שרובה מנוהלת היטב, אפשר לפתוח את הנושא בהקשר אחר. במערכת יחסים בה אין ממש תקשורת טובה, הגיוני להחליק דברים. אבל במערכת יחסים ארוכת טווח שרוב התקשורת בה מתנהלת היטב, נראה לי ממש לא סביר ללכת על קצות האצבעות בנושא מסויים.
כנראה שכל מקרה לגופו. במקרה הזה, מדובר על מערכת יחסים לא מאוד קרובה - נפגשים אחת לכמה שבועות/חודשים, למפגש חברתי נעים אבל קליל. במצב כזה, נראה לי שלהחליק נושא רגיש קונקרטי מאוד זה בהחלט סביר, אם כי במקרה הזה לא בחרתי בכך.
ללכת על קצות האצבעות - לא אופציה מבחינתי בכלל, וזה שונה לגמרי מלזוז הצידה. כך גם לגבי אלימות, בטח ובטח שכזו שיוצאת שוב ושוב. אני חותכת הרבה הרבה קודם.

לזוז הצידה

על ידי אישה_במסע* » 08 אוגוסט 2017, 13:36

בתוך מערכת יחסים שרוב התקשורת בה מתנהלת היטב
מעניין, הגישה שלי הפוכה בדיוק. במערכת יחסים שרובה מנוהלת היטב, אפשר לפתוח את הנושא בהקשר אחר. במערכת יחסים בה אין ממש תקשורת טובה, הגיוני להחליק דברים. אבל במערכת יחסים ארוכת טווח שרוב התקשורת בה מתנהלת היטב, נראה לי ממש לא סביר ללכת על קצות האצבעות בנושא מסויים.

חוץ מזה, אני לא מאמינה שנושאים מבודדים. זה לא עובד ככה. באמת אפשר להיות במערכת יחסים טובה עם מישהי שמתייחסת אלייך כאל ילדה נזופה? לדעתי דברים כאלו מכרסמים במסד הכבוד הבסיסי שעליו חייבת להיות מושתת כל מערכת יחסים טובה.

זו נראית לי תגובה מתאימה לסיטואציה שאי אפשר ללכת ממנה
ברוב מוחלט של המקרים, אפשר ללכת מהסיטואציה. אבל אנשים פוחלדים להתמודד עם האלימות שתופנה כלפיהם. אז מתוך כניעה לאלימות, כל או רוב האנשים הולכים על קצות האצבעות סביב האלים, כדי להמנע מלהפוך מטרה לפיצוצים שלו. בעיני, זו התנהלות עקומה.

חוץ מזה, דה פקטו, זה התנהגות שמטילה את האחריות על הקורבנות. היא מעודדת את האדם האלים להמשיך במעשיו במקום להציב לו גבול, ופוגעת במי שכן מנסה להתמודד עם אלימות. עקום לחלוטין בעיניי. לו הייתי מצליחה להזכר, הייתי נונת קישורים לדפים בבאופן, בהם יש קרוב משפחה או ידיד שמתנהגים בצורה מפוקפקת מאוד, וכולם "זזים הצידה" לכן הוא ממשיך לפגוע באנשים שלא ממש מצליחים לזוז הצידה. כשמישהי מחליטה להתמודד עם ההתנהלות (באחד המקרים הוא אשכרה הטריד מינית ילדה קטנה. קריפי ברמות), אז הכעס מופנה כלפיה - הקורבן - ולא כלפי התוקפן. זו דינמיקה שמתקיימת כל הזמן, והשתיקה הזו היא שיתוף פעולה איתה, שבעיניי הוא בעייתי מאוד.

לזוז הצידה

על ידי טלי_ב* » 08 אוגוסט 2017, 13:21

לדעתי זו התנהלות בעייתית. תקשורת שבנויה על אי הבנה, בנויה על בסיס רעוע. בהתקלות אקראית זה עוד נסבל, אבל במערך יחסים ארוכת טווח זה יתפוצץ במוקדם או במאוחר.
אני מסכימה שזו לא התנהלות שבריא שתתקיים לאורך זמן במערכת יחסים (אם כי לא תמיד החלופה היא רק פיצוץ). אבל בתוך מערכת יחסים שרוב התקשורת בה מתנהלת היטב, ויש תקשורת בעייתית באופן מאוד נקודתי, לפעמים עדיף להשתמש באי-תקשורת כדי להשיג רוגע והמנעות מפיצוץ.
כך למשל בדוגמה שלי - מדובר במישהי שבאופן כללי מתקשרת באופן נעים ושפוי. יש לה איזשהו עניין לא ברור עם חיסונים, אבל גם זה לא הגיע לכדי צעקות (שכחתי לתקן מקודם).

לזוז הצידה

על ידי טלי_ב* » 08 אוגוסט 2017, 13:11

ותהיה נוספת (סליחה, כל פעם אני שולחת ואז עולה בדעתי עוד משהו...) - למה זה לרוב סימפטום של בעיה?
כלומר, זו נראית לי תגובה מתאימה לסיטואציה שאי אפשר ללכת ממנה אבל גם לא כדאי להזמין אותה פנימה...

לזוז הצידה

על ידי טלי_ב* » 08 אוגוסט 2017, 13:08

קורה לך שאת בסיטואציה חברתית או מישהו מזמזם לך במוח ואת מתחילה לשיר לעצמך בלב?
ככה ביליתי ברוב השיעורים בבית ספר D-:

לזוז הצידה

על ידי טלי_ב* » 08 אוגוסט 2017, 13:07

_אפשרות נוספת לזוז הצידה, שהיא בחירה מודעת במשהו שלרוב הוא סמפטום של בעיה, זה להישאר ולהתנתק. להיות נוכחת בגוף אבל הראש במקום אחר.
קורה לך שאת בסיטואציה חברתית או מישהו מזמזם לך במוח ואת מתחילה לשיר לעצמך בלב?_
כן, חשבתי שעל זה (בין השאר) דיברנו מההתחלה?
זה שזה כולל איזושהי התנתקות או התכנסות זה מה ששלח אותי להתנסות בדברים אחרים.
המממ....

לזוז הצידה

על ידי ציל_צול* » 07 אוגוסט 2017, 21:06

טלי, מאוד מסכימה עם מה שכתבת והאתגרים שזיהית.
אפשרות נוספת לזוז הצידה, שהיא בחירה מודעת במשהו שלרוב הוא סמפטום של בעיה, זה להישאר ולהתנתק. להיות נוכחת בגוף אבל הראש במקום אחר.
קורה לך שאת בסיטואציה חברתית או מישהו מזמזם לך במוח ואת מתחילה לשיר לעצמך בלב?
אם כן, אז כזה :-)
בכל אופן, זה מה אני עושה מול נאומים שאני לא יכולה לזוז מהם פיזית אבל מתעקשת על זכותי לזוז מהם במובן של - לא לספוג מהם שום דבר.

לזוז הצידה

על ידי אישה_במסע* » 07 אוגוסט 2017, 17:14

אני חושבת שהרגע הזה פחות מגיע
זו נקודה מעניינת. הארת לי למה אני לא ממש אוהבת את הגישה הדיפלומטית הגרסא הזו שלה.

בחלק מהמקרים, מי שמולי רוצה את ההקשבה שלי, ובחלק מקרים ההסכמה שלי איתה מהותית, ואם לא היא תנסה לגרור אותי לדרמה ופיצוץ ואנחנו הטובים מול הם המרושעים. וכשהמהלך התקשורתי הוא פחות מפורש, כלומר יותר מעורפל, יש יותר סיכוי להשתמש באי-תקשורת כדי להשיג רוגע והמנעות מפיצוץ.

לדעתי זו התנהלות בעייתית. תקשורת שבנויה על אי הבנה, בנויה על בסיס רעוע. בהתקלות אקראית זה עוד נסבל, אבל במערך יחסים ארוכת טווח זה יתפוצץ במוקדם או במאוחר.

ומכל מיני סיבות ודוגמאות, הגעתי למסקנה שעדיף שהפיצוץ יהיה כמה שיותר מוקדם. אז הוא קטן יותר, ויוצר פחות בעיות, ובטווח הארוך התוצאות עדיפות. אולי גם כי קשה יותר לשנות תבניות מושרשות.

לזוז הצידה

על ידי טלי_ב* » 07 אוגוסט 2017, 16:49

אישה במסע , תודה על הניתוח המסודר. אני מסכימה עם המסקנות. זה נראה לי חשוב לפעמים הבאות - לזכור לזהות את הרגע שבו "רודפים אחריי".
אני חושבת שהרגע הזה פחות מגיע כשהתזוזה הצידה היא פחות מפורשת, אולי כי הצד השני מקבל יותר את מה שרצה, או כי הוא לא שם לב שזזו הצידה ממנו.
ואז זה באמת עניין של לבחור אם אני רוצה את התזוזה הפחות מורגשת או היותר מורגשת.

לזוז הצידה

על ידי אישה_במסע* » 07 אוגוסט 2017, 16:11

מבחינת הדינמיקה התחושה שלי הייתה שאני זזה הצידה, והיא באה אחרי. אני זזה שוב, ושוב היא מגיעה אליי
לדעתי זו מטאפורה מדוייקת, שגם מצביעה על הבעייתיות בסיטואציה. מזכיר לי את כל המקרים בהם ישראלי נתקל באדם מתרבות אחרת, בה המרחק האישי המקובל הוא שונה, ואז האדם האחר (אמריקאי, יפני, אמא שלי...) מתרחק ממנו. ואז לפעמים הישראל ממשיך ללכת ולהתקרב לאדם השני, ויוצא מרדף כזה.

בריקוד החברתי, המהלכים של הצד השני משנים. אי אפשר לעשות הכל באופן חד צדדי.


כי אז אני די מרגישה שבעצם נגררתי לאיזו דרמה שאין לי באמת עניין להיות בתוכה
אני חושבת שאת מכחישה את זה שכבר נגררת לדרמה הזו ממקודם. כאילו אם תמשיכי להעמיד פנים שזזת הצידה זה ימנע מהסופה שמרכזה מצאת את עצמך, שלא ברצונך, להשפיע עלייך. אבל המציאות פשוט קיימת. ובעיני, אם כבר גררו אותך לדרמה, אז עדיף להכיר בזה במהירות האפשרית, כדי לצאת מהבור. לדעתי, ברגע שכבר נגררת לסופת הדרמה, כמה שתכירי בזה מהר יותר ותגיבי בהתאם, ככה תצאי משם מהר יותר. להעמיד פנים שהכל בסדר (או פשוט לא לשים לב - לוקח זמן להבין מה קורה) לא יעזור.


כלומר, אי אפשר גם לנכוח וגם לזוז הצידה.
זו גם דעתי. אבל

לפעמים אני רוצה לזוז הצידה בלי להתנתק מהתקשורת עם אותו אדם.
בשביל זה צריך שיתוך פעולה של הצד השני. את יכולה לסרב לשתף פעולה עם תקשורת מסויימת (צעקות והאשמות שלך בנוגע לחיסונים), אבל חברה שלך יכולה לסרב לתקשר בכל צורה אחרת. במקרה כזה, את יכולה או לנתק איתה תקשורת, או לסבול את התקשורת שלה, או לנסות לשכנע אותה או לכפות עליה לעבור לצורת תקשורת אחרת. אבל אני חושבת שהאפשרות השלישית היא בעצם השנייה במסווה.

בשביל לעבור לתקשורת מסוג אחר, את צריכה שיתוף פעולה ממי שאת רוצה לתקשר איתה...


אבל היה נראה לי שהמסר העיקרי עובר גם מ"אנחנו חושבות אחרת"
בעיני, זה לא אותו מסר. כלומר, המסר שאני הייתי רוצה לשדר, הוא "תקשורת אלימה כלפיי לא מקובלת עליי ואני לא מסכימה לה". לעומת "אני לא רוצה לדבר איתך על חיסונים". בעיני אלו שני מסרים שונים. גם בעוצמה, וגם בדגש - על צורת התקשורת הלא הולמת, לעומת התוכן - חיסונים.

יכול להיות שבמצבים כאלה של מרחב משותף, היכולת שלי לזוז הצידה באמת לא תלויה רק בי.
הייתי אומרת, שהיכולת שלך לזוז הצידה מוגבלת על ידי מידת הנכונות של הצד השני לרדוף אחרייך לאן שתלכי. ואם רודפים אחרייך, אולי מוטב לעצור ולהציב גבול.

חזרה למעלה