על ידי לי_טובטס* » 15 אוקטובר 2021, 06:52
יוליקו תודה.
אלמונית, אני לא רואה את הדברים ככה.
אני לא "מאפסת את עצמי", ואני בודאי לא "במקום האחרון בעולם".
אני חלק מהעולם, וחלק מהבית. החלק שמניע, ומסייע, ודוחף לפעמים.
לפעמים גם החלק שכועס, ומאוכזב, ולא מתפקד. אבל חלק משלם שנע לכל מיני כיוונים כל הזמן, וזקוק לאיזון.
אני לא "מגוננת עליו", אני מכבדת את פרטיותו, וחושבת שזה לא בסדר שאנשים ירגישו חובה לשפוט אותו, או ללגלג עליו רק כי אמרתי משהו, והם צריכים לצדד בי, או מפני שהם רואים את העולם אחרת.
אני מזכירה לך שכולנו מדברים בעצם מתוך הצרכים של עצמינו. גם כאשר אני מקשיבה למישהו, אני בעצם שומעת את הסיפור שלו דרך הפילטרים של עצמי. של מי שאני. וכשאני עונה, אני לרוב נותנת דוגמא של משהו דומה שקרה לי, ודרך ההתמודדות שבה בחרתי.
אז ממילא הם לא "רואים" אותי, אלא השתקפות של עצמם בי.
נכון שכשרואים את העולם כל, כבר פחות חשים צורך לשתף?
הילדים "לפניי", זה מובן מאליו. הלא בעצם הולדתי אותם התחייבתי בפני עצמי לאפשר להם את החיים הכי טובים שאני יכולה לתת, ואין שום סיבה שאסוג מהבטחתי זו.
לא?
אני לא יודעת מה זה אומר ש"מצבי אינו מלמד אותם דברים טובים על העולם"...
הם לומדים ממני שבעולם יש כל מיני מצבים, וכל מיני דרכי התמודדות, ושזו דרך ההתמודדות של אמא שלהם, מסיבותיה. כשהם יגדלו, הם ישפטו בעצמם, ואני מקווה שהם לעולם לא יצטרכו לשפוט מתוך הבנה מלאה של המצב, מפני שזה אומר שהם יצטרכו לעבור את הדרך שאני עברתי, ואשר ניסיתי לחסוך מהם, ככל יכולתי.
זה לא נכון שאני "חושבת שאינני ראויה להקשבה", אני פשוט ריאלית מספיק כדי להבין שצרות של אחרים זה לא ממש מעניין, ושלי בפרט, כי אלו לא באמת 'צרות',
ושיחד עם עולם התובנות האישי שלי, והרצון שלי שלא לחשוף חלקים פרטיים מידי מהזוגיות שלי עם אחרים, הופך את ההקשבה למי שלא מעוניינת לספר - לבעייתי במיוחד.
דווקא לגבי הצבת היעד של חמש שנים, אני כן מסכימה. היעד הזה הוצב כבר לפני עשור, ואולי אפילו יותר. אולי כדי לאפשר לי תקווה לאפשרות אחרת, אולי כדי להזכיר לי שאף פעם לא מאוחר מידי, ואולי סתם... כדי שתהיה סיבה להמשיך ולמשוך. אם כי אני לא לגמרי סגורה לגבי ה"החלטת". אני לא בעמדה להחליט, כי אין לי מושג מה יקרה בעוד חמש שנים... לכי תדעי, אולי יהיה איזה וירוס שישתלט על העולם, ויגרום לכולם לוותר על החירויות שלהם....
אמממממ...
אני לא "נותנת את עצמי". אני חיה את חיי, ויוצקת לתוכם גם את החיים של ילדיי, אחרי הכל, החיים הם מארג אחד גדול, שממשיך ומתפתח, ומשתנה כל הזמן.
כחלק מהדרך בה אני בוחרת לחיות, משתלבים חייהם של ילדיי, ושל הרבה אנשים אחרים. משתלבים בהם רעיונות ורצונות, וצרכים ועקרונות שלי ושל כל מי שסביבי.
אני לא מוותרת על דברים שעקרוניים לי מאוד. אני דוחה את מה שניתן לדחות.
עוד חמש שנים.
בעוד שבוע הוא חוזר.
יוליקו תודה.
אלמונית, אני לא רואה את הדברים ככה.
אני לא "מאפסת את עצמי", ואני בודאי לא "במקום האחרון בעולם".
אני חלק מהעולם, וחלק מהבית. החלק שמניע, ומסייע, ודוחף לפעמים.
לפעמים גם החלק שכועס, ומאוכזב, ולא מתפקד. אבל חלק משלם שנע לכל מיני כיוונים כל הזמן, וזקוק לאיזון.
אני לא "מגוננת עליו", אני מכבדת את פרטיותו, וחושבת שזה לא בסדר שאנשים ירגישו חובה לשפוט אותו, או ללגלג עליו רק כי אמרתי משהו, והם צריכים לצדד בי, או מפני שהם רואים את העולם אחרת.
אני מזכירה לך שכולנו מדברים בעצם מתוך הצרכים של עצמינו. גם כאשר אני מקשיבה למישהו, אני בעצם שומעת את הסיפור שלו דרך הפילטרים של עצמי. של מי שאני. וכשאני עונה, אני לרוב נותנת דוגמא של משהו דומה שקרה לי, ודרך ההתמודדות שבה בחרתי.
אז ממילא הם לא "רואים" אותי, אלא השתקפות של עצמם בי.
נכון שכשרואים את העולם כל, כבר פחות חשים צורך לשתף?
הילדים "לפניי", זה מובן מאליו. הלא בעצם הולדתי אותם התחייבתי בפני עצמי לאפשר להם את החיים הכי טובים שאני יכולה לתת, ואין שום סיבה שאסוג מהבטחתי זו.
לא?
אני לא יודעת מה זה אומר ש"מצבי אינו מלמד אותם דברים טובים על העולם"...
הם לומדים ממני שבעולם יש כל מיני מצבים, וכל מיני דרכי התמודדות, ושזו דרך ההתמודדות של אמא שלהם, מסיבותיה. כשהם יגדלו, הם ישפטו בעצמם, ואני מקווה שהם לעולם לא יצטרכו לשפוט מתוך הבנה מלאה של המצב, מפני שזה אומר שהם יצטרכו לעבור את הדרך שאני עברתי, ואשר ניסיתי לחסוך מהם, ככל יכולתי.
זה לא נכון שאני "חושבת שאינני ראויה להקשבה", אני פשוט ריאלית מספיק כדי להבין שצרות של אחרים זה לא ממש מעניין, ושלי בפרט, כי אלו לא באמת 'צרות',
ושיחד עם עולם התובנות האישי שלי, והרצון שלי שלא לחשוף חלקים פרטיים מידי מהזוגיות שלי עם אחרים, הופך את ההקשבה למי שלא מעוניינת לספר - לבעייתי במיוחד.
דווקא לגבי הצבת היעד של חמש שנים, אני כן מסכימה. היעד הזה הוצב כבר לפני עשור, ואולי אפילו יותר. אולי כדי לאפשר לי תקווה לאפשרות אחרת, אולי כדי להזכיר לי שאף פעם לא מאוחר מידי, ואולי סתם... כדי שתהיה סיבה להמשיך ולמשוך. אם כי אני לא לגמרי סגורה לגבי ה"החלטת". אני לא בעמדה להחליט, כי אין לי מושג מה יקרה בעוד חמש שנים... לכי תדעי, אולי יהיה איזה וירוס שישתלט על העולם, ויגרום לכולם לוותר על החירויות שלהם....
אמממממ...
אני לא "נותנת את עצמי". אני חיה את חיי, ויוצקת לתוכם גם את החיים של ילדיי, אחרי הכל, החיים הם מארג אחד גדול, שממשיך ומתפתח, ומשתנה כל הזמן.
כחלק מהדרך בה אני בוחרת לחיות, משתלבים חייהם של ילדיי, ושל הרבה אנשים אחרים. משתלבים בהם רעיונות ורצונות, וצרכים ועקרונות שלי ושל כל מי שסביבי.
אני לא מוותרת על דברים שעקרוניים לי מאוד. אני דוחה את מה שניתן לדחות.
עוד חמש שנים.
בעוד שבוע הוא חוזר.