על ידי ימים_יגידו* » 11 נובמבר 2008, 21:50
לאט לאט הצירים התחזקו. שרנו שירי קבלת שבת והתפללנו תפילות שכתבנו לפני הלידה
אישי הקריא לי אנשים שרצינו להתפלל עליהם ואני חזרתי אחריו עם הצירים
השתדלתי כמה שיותר להרפות, לנוע במעגלים (קראתי את לידה פעילה והשתדלתי להפנים..)
ניסיתי לתת לגוף לעשות את שלו. נעזרתי גם בכדור לידה
פתאום התחילו גם דימומים. ועדין הרגשתי טוב
התקשרנו לעדכן את המיילד ואמרנו לו שעדיין לא צריך שיגיע
הצירים המשיכו להתחזק והאיש שלי מנסה לעשות לי לחיצות על הגב איפה שהסבירו לנו לפני הלידה שזה עוזר. אחרי איזה שני צירים כבר לא יכולתי שיגע בי במהלך הציר.
לא ידעתי אם אני באמת מרפה ואם הלידה מתקדמת אז התקשרנו למיילד כדי שיבוא לתת אינדקציה באיזה שלב אנחנו והוא אמר שהוא שותה קפה ובא.
לבנתיים החלטתי ללכת לשירותים כדי להוציא את הארוחה הדשנה של שבת שאכלתי כמה שעות לפני כן
הגעתי לשירותים והרגשתי את כל גופי במין טרוף חושים ואז זה הגיע - ממעמקי הגוף הקאתי את כל תכונת קיבתי. האיש שלי מיד הפעיל את הדוש לנקות את הקיא ואותי ואז... הגיע ציר עצום ורב
הרגשתי לחץ עצום
התיישבתי על רצפת המקלחת (יותר נכון- נמרחתי)
הגוף אמר והפה צעק: "הוא יוצא" (ממש כמו בסרטים..)
והשכל לחש לי: לא הגיוני שהוא כבר יוצא בקושי עברה שעה ומשהו זה אמור לקחת מלא שעות"
ועוד ציר ושוב אני צועקת לאישי "הוא יוצא"
והאיש שלי אומר לי בשיא הנחת "אז תוציאי אותו"
אני בשוק "מה להוציא אותו תקרא מהר למיילד"
הוא מתקשר והוא בדיוק הגיע
הוא נכנס למקלחת מסתכל ואומר לי שהראש כבר כאן
אני מתמלאת במלא כוחות חדשים.
לא מאמינה שכבר הגעתי לשלב הזה שקראתי וחיכיתי לו כל כך הרבה זמן
אנחנו עוברים לסלון
מציעים לי לשבת או לשכב ואני לא מסוגלת
יכולה רק לעמוד
ואז מגיע ציר שמתחיל במין זמזום כזה מתחזק וממלא את כל כולי
ואני איתו צועקת, צורחת, לא יכולה בלי להוציא את מלוא יכולת מיתרי כולי
בטוחה שכבר כל הרחוב יודע שאני יולדת
האיש עומד מאחורי תומך בי ואני חצי קורעת עם רגלי.
הציר כל כך חזק, עוצמתי, סוחף. ובין ציר לציר שקט
המיילד מציע לי ללכת בין ציר לציר. אני מסתובבת בחדר
אני ואישי צוחקים מהתרגשות, מתחבקים
ושוב עוד ציר
המיילד מציע לי לצעוק את צעקותי בקול נמוך וזה עוזר פלאים!!
אני עומדת וקורעת במצב שאני רואה את ה'מקום'..
ותוך כדי הציר אני רואה משהו יוצא ממני
משהו מוזר מאד
בטוחה שכל הקרביים שלי מתפקעים מרוב לחץ
אני שואלת בחרדה את המיילד "מה זה?????"
והוא אומר לי "זה הראש שלו"
אני לא יודעת איך כל הנשים מדמיינות את כיפת הראש מציצה אבל אני דמיינתי שזה יהיה משהו חלקלק ויפה כזה
מסתבר שעור הקרקפת מתקפל ונהיית סוג של קרבולת שעירה כזאת.
ושוב בין ציר לציר אני מסתובבת עם תחושה של ראש בין הרגליים
מצב הזוי ומשעשע
ואז הציר האחרון
אישי מתיישב על כסא ואני יושבת על ברכיו
הציר מתזק ואיתו מיתרי הקול
אני מרגישה ורואה איך אני קורעת את עצמי ולא אכפת לי
הציר כל כך חזק ואיתו הרצון אני לוחצת ונקרעת
ואז
הוא החליק החוצה היישר אל ידיו של המיילד
וראיתי וצעקתי
"זה בן, הוא בן, הוא בן"
כל כך התרגשתי
מאד רציתי בן
ואישי הצטרף לצעקותי המתרגשות
המיילד העביר אותו ישר אל חיקי
והוא מתוק כזה עם עיניים פתוחות מסתכל עלי מסתכל על העולם
מעכל את המעבר
מסתכל על אבא ואמא
ואנחנו עליו
אני לא ישכח את זה לעולם
כל פעם שאני נזכרת אני מתרגשת מחדש
והמתוק יצא ב6:40 בבוקר
שעתיים ו20 דקות מאז שהתעוררתי
לא יאמן
לאט לאט הצירים התחזקו. שרנו שירי קבלת שבת והתפללנו תפילות שכתבנו לפני הלידה
אישי הקריא לי אנשים שרצינו להתפלל עליהם ואני חזרתי אחריו עם הצירים
השתדלתי כמה שיותר להרפות, לנוע במעגלים (קראתי את לידה פעילה והשתדלתי להפנים..)
ניסיתי לתת לגוף לעשות את שלו. נעזרתי גם בכדור לידה
פתאום התחילו גם דימומים. ועדין הרגשתי טוב
התקשרנו לעדכן את המיילד ואמרנו לו שעדיין לא צריך שיגיע
הצירים המשיכו להתחזק והאיש שלי מנסה לעשות לי לחיצות על הגב איפה שהסבירו לנו לפני הלידה שזה עוזר. אחרי איזה שני צירים כבר לא יכולתי שיגע בי במהלך הציר.
לא ידעתי אם אני באמת מרפה ואם הלידה מתקדמת אז התקשרנו למיילד כדי שיבוא לתת אינדקציה באיזה שלב אנחנו והוא אמר שהוא שותה קפה ובא.
לבנתיים החלטתי ללכת לשירותים כדי להוציא את הארוחה הדשנה של שבת שאכלתי כמה שעות לפני כן
הגעתי לשירותים והרגשתי את כל גופי במין טרוף חושים ואז זה הגיע - ממעמקי הגוף הקאתי את כל תכונת קיבתי. האיש שלי מיד הפעיל את הדוש לנקות את הקיא ואותי ואז... הגיע ציר עצום ורב
הרגשתי לחץ עצום
התיישבתי על רצפת המקלחת (יותר נכון- נמרחתי)
הגוף אמר והפה צעק: "הוא יוצא" (ממש כמו בסרטים..)
והשכל לחש לי: לא הגיוני שהוא כבר יוצא בקושי עברה שעה ומשהו זה אמור לקחת מלא שעות"
ועוד ציר ושוב אני צועקת לאישי "הוא יוצא"
והאיש שלי אומר לי בשיא הנחת "אז תוציאי אותו"
אני בשוק "מה להוציא אותו תקרא מהר למיילד"
הוא מתקשר והוא בדיוק הגיע
הוא נכנס למקלחת מסתכל ואומר לי שהראש כבר כאן
אני מתמלאת במלא כוחות חדשים.
לא מאמינה שכבר הגעתי לשלב הזה שקראתי וחיכיתי לו כל כך הרבה זמן
אנחנו עוברים לסלון
מציעים לי לשבת או לשכב ואני לא מסוגלת
יכולה רק לעמוד
ואז מגיע ציר שמתחיל במין זמזום כזה מתחזק וממלא את כל כולי
ואני איתו צועקת, צורחת, לא יכולה בלי להוציא את מלוא יכולת מיתרי כולי
בטוחה שכבר כל הרחוב יודע שאני יולדת
האיש עומד מאחורי תומך בי ואני חצי קורעת עם רגלי.
הציר כל כך חזק, עוצמתי, סוחף. ובין ציר לציר שקט
המיילד מציע לי ללכת בין ציר לציר. אני מסתובבת בחדר
אני ואישי צוחקים מהתרגשות, מתחבקים
ושוב עוד ציר
המיילד מציע לי לצעוק את צעקותי בקול נמוך וזה עוזר פלאים!!
אני עומדת וקורעת במצב שאני רואה את ה'מקום'..
ותוך כדי הציר אני רואה משהו יוצא ממני
משהו מוזר מאד
בטוחה שכל הקרביים שלי מתפקעים מרוב לחץ
אני שואלת בחרדה את המיילד "מה זה?????"
והוא אומר לי "זה הראש שלו"
אני לא יודעת איך כל הנשים מדמיינות את כיפת הראש מציצה אבל אני דמיינתי שזה יהיה משהו חלקלק ויפה כזה
מסתבר שעור הקרקפת מתקפל ונהיית סוג של קרבולת שעירה כזאת.
ושוב בין ציר לציר אני מסתובבת עם תחושה של ראש בין הרגליים
מצב הזוי ומשעשע
ואז הציר האחרון
אישי מתיישב על כסא ואני יושבת על ברכיו
הציר מתזק ואיתו מיתרי הקול
אני מרגישה ורואה איך אני קורעת את עצמי ולא אכפת לי
הציר כל כך חזק ואיתו הרצון אני לוחצת ונקרעת
ואז
הוא החליק החוצה היישר אל ידיו של המיילד
וראיתי וצעקתי
"זה בן, הוא בן, הוא בן"
כל כך התרגשתי
מאד רציתי בן
ואישי הצטרף לצעקותי המתרגשות
המיילד העביר אותו ישר אל חיקי
והוא מתוק כזה עם עיניים פתוחות מסתכל עלי מסתכל על העולם
מעכל את המעבר
מסתכל על אבא ואמא
ואנחנו עליו
אני לא ישכח את זה לעולם
כל פעם שאני נזכרת אני מתרגשת מחדש
והמתוק יצא ב6:40 בבוקר
שעתיים ו20 דקות מאז שהתעוררתי
לא יאמן