על ידי בת_קיבוץ_וחברת_קיבוץ_בוגרת_לינה_משותפת* » 04 דצמבר 2005, 10:57
לכל הכותבות היקרות, ריפרפתי באתר, ובאמת כייף לקרוא את כל הדיסקוסים על הקיבוץ של פעם, והקיבוץ של היום, ועל האמהות של פעם, והאמהות של היום, ועל ההשפעות של הלינה המשותפת על האמהות שלנו.
מעניין כמה חוקרים את התופעה הזו שנקראת לינה משותפת, ואתה שומע את המגנים, והמגינים, ואת אלו שאומרים אבל יצאתי נורמלי למרות הכל, ואלו שמראים כמה זה השפיע בחיי היום יום, כמו שהיה כתוב באחד האתרים של הקיבוץ כמה נושא הקיבוץ בכלל מוציא כל כך הרבה דברים רגשיים.
אני שנים - עובדת כגננת בגיל הרך, ובשנים האחרונות תומכת ומלווה אמהות לאחר לידה, וכל פעם יותר מתמקצעת בנושא, התינוקות, אמהות, קשר, הקשרות, נטישה, וכל הרגשות שעולים מהקשר אם תינוק, והשאלות והמשפחה, והבעל. מה שאני רואה שלא סתם נכנסתי לעולם הזה. נכנסתי אליו לרפא את עצמי, הבנתי דרך עיניי ועיני אמהות אחרות שכל אחד מאיתנו חווה נטישה רגשית, שהיתה חזקה ומשמעותית דווקא בשנותינו הראשונות לחיים. אומרים שעד שמתפתחת השפה הילד חווה בחושים, בהרגשות שאין להן מילים ואנחנו חווינו בחושים את זמני האכלה, את החוסר תחושת בטחון שאמא בסביבה שהתינוק מרגיש, שומע, מריח. מחקרים שנעשו לגבי התוצרים של הלינה דיברו שהאקוטי היתה הלינה - הלילה. הבוקר הוא בוקר, מואר, פעיל, עם מסגרת, והרבה ילדים היו בבוקר במסגרת,עד היום. אבל בלילה כל אחד היה בביתו - ואנחנו לא, כל אחד חווה את המשפחה - ואנחנו לא, כל אחד חווה מיומנויות של משפחה רגילה ונורמאלית עם כל התקופות הטובות יותר והטובות פחות - ואנחנו לא. חווינו חוויות אחרות, יש לנו זכרונות נעימים, טובים, מדברים אחרים, אך זמן משפחה היה תמיד מעט מידי, מתוקצב מידי, וטעון יותר רגשית כי היה בו משהו לא טבעי, לא זורם נכון. לי הייתה ועדיין יש משפחה גדולה מקסימה וחמה מאוד, שלא תמיד תאמה את ההגדרה הקיבוצית של המשפחה הנכונה, שמחנכת את בניה לייעוד, להגשמה, לקיבוציות, ולחוסר מקוריות הרבה פעמים, ולמזלי הייתה לי את המשפחה שלי, אבל, אף פעם זה לא היה מספיק. יש כאלה שאומרים שלילדים שהיו להם בתים יותר בעייתים היה מזל שהיה שיתוף, ואני אומרת אף פעם לא נדע, כי לא היה להם אף פעם זמן, להיות משפחה נורמלית, ולהתמודד, ולטפל, ולתקן, והיה מישהו אחר שקבע, מה נכון, ולא נכון, מה טוב ולא טוב, מה קיבוצי ולא קיבוצי, העיקרון, עקרונות, מה כולם יגידו, המון שיפוטיות .קשה לשפוט את ההורות של הורינו כי היה בה משהו לא זורם, ולא טבעי. החינוך הקיבוצי תמיד נחשב איכותי, ומעורר הערצה על החשיבות שהוא שם בחינוך, כל מרכזי החינוך והייעוץ הגדולים בארץ באים מהקיבוצים, אך בשנותיו הרבות שהוא האמין ותמך בלינה המשותפת לא ראינו גם לא בכתובים את המשפחה כמרכז, ראינו את הקבוצה כמרכז, הקיבוץ כמרכז. אני חיה בקיבוץ ואוהבת אותו מאוד, אני יודעת שהאמהות שלי הלכה למעשה מושפעת מחיי בשיתוף בכל רמ"ח אברי לטוב ולרע.
לבטח היו הרבה דברים חיוביים בלינה המשותפת שהם יותר חיצוניים, אך את תחושת הנטישה, הגעגוע, האינטימיות הקצובה, והצורך תמיד להיות כמו כולם נוגע בנימים הכי עדינים, בתחושות הראשונות, שעדיין לא היו לנו מילים, ונשאר איתנו לתמיד, בנו ובאימהות היקרות שלנו, בנשים שאנחנו לבעלינו, ובאמהות שאנחנו לילדינו. אשמח לתגובות.
לכל הכותבות היקרות, ריפרפתי באתר, ובאמת כייף לקרוא את כל הדיסקוסים על הקיבוץ של פעם, והקיבוץ של היום, ועל האמהות של פעם, והאמהות של היום, ועל ההשפעות של הלינה המשותפת על האמהות שלנו.
מעניין כמה חוקרים את התופעה הזו שנקראת לינה משותפת, ואתה שומע את המגנים, והמגינים, ואת אלו שאומרים אבל יצאתי נורמלי למרות הכל, ואלו שמראים כמה זה השפיע בחיי היום יום, כמו שהיה כתוב באחד האתרים של הקיבוץ כמה נושא הקיבוץ בכלל מוציא כל כך הרבה דברים רגשיים.
אני שנים - עובדת כגננת בגיל הרך, ובשנים האחרונות תומכת ומלווה אמהות לאחר לידה, וכל פעם יותר מתמקצעת בנושא, התינוקות, אמהות, קשר, הקשרות, נטישה, וכל הרגשות שעולים מהקשר אם תינוק, והשאלות והמשפחה, והבעל. מה שאני רואה שלא סתם נכנסתי לעולם הזה. נכנסתי אליו לרפא את עצמי, הבנתי דרך עיניי ועיני אמהות אחרות שכל אחד מאיתנו חווה נטישה רגשית, שהיתה חזקה ומשמעותית דווקא בשנותינו הראשונות לחיים. אומרים שעד שמתפתחת השפה הילד חווה בחושים, בהרגשות שאין להן מילים ואנחנו חווינו בחושים את זמני האכלה, את החוסר תחושת בטחון שאמא בסביבה שהתינוק מרגיש, שומע, מריח. מחקרים שנעשו לגבי התוצרים של הלינה דיברו שהאקוטי היתה הלינה - הלילה. הבוקר הוא בוקר, מואר, פעיל, עם מסגרת, והרבה ילדים היו בבוקר במסגרת,עד היום. אבל בלילה כל אחד היה בביתו - ואנחנו לא, כל אחד חווה את המשפחה - ואנחנו לא, כל אחד חווה מיומנויות של משפחה רגילה ונורמאלית עם כל התקופות הטובות יותר והטובות פחות - ואנחנו לא. חווינו חוויות אחרות, יש לנו זכרונות נעימים, טובים, מדברים אחרים, אך זמן משפחה היה תמיד מעט מידי, מתוקצב מידי, וטעון יותר רגשית כי היה בו משהו לא טבעי, לא זורם נכון. לי הייתה ועדיין יש משפחה גדולה מקסימה וחמה מאוד, שלא תמיד תאמה את ההגדרה הקיבוצית של המשפחה הנכונה, שמחנכת את בניה לייעוד, להגשמה, לקיבוציות, ולחוסר מקוריות הרבה פעמים, ולמזלי הייתה לי את המשפחה שלי, אבל, אף פעם זה לא היה מספיק. יש כאלה שאומרים שלילדים שהיו להם בתים יותר בעייתים היה מזל שהיה שיתוף, ואני אומרת אף פעם לא נדע, כי לא היה להם אף פעם זמן, להיות משפחה נורמלית, ולהתמודד, ולטפל, ולתקן, והיה מישהו אחר שקבע, מה נכון, ולא נכון, מה טוב ולא טוב, מה קיבוצי ולא קיבוצי, העיקרון, עקרונות, מה כולם יגידו, המון שיפוטיות .קשה לשפוט את ההורות של הורינו כי היה בה משהו לא זורם, ולא טבעי. החינוך הקיבוצי תמיד נחשב איכותי, ומעורר הערצה על החשיבות שהוא שם בחינוך, כל מרכזי החינוך והייעוץ הגדולים בארץ באים מהקיבוצים, אך בשנותיו הרבות שהוא האמין ותמך בלינה המשותפת לא ראינו גם לא בכתובים את המשפחה כמרכז, ראינו את הקבוצה כמרכז, הקיבוץ כמרכז. אני חיה בקיבוץ ואוהבת אותו מאוד, אני יודעת שהאמהות שלי הלכה למעשה מושפעת מחיי בשיתוף בכל רמ"ח אברי לטוב ולרע.
לבטח היו הרבה דברים חיוביים בלינה המשותפת שהם יותר חיצוניים, אך את תחושת הנטישה, הגעגוע, האינטימיות הקצובה, והצורך תמיד להיות כמו כולם נוגע בנימים הכי עדינים, בתחושות הראשונות, שעדיין לא היו לנו מילים, ונשאר איתנו לתמיד, בנו ובאימהות היקרות שלנו, בנשים שאנחנו לבעלינו, ובאמהות שאנחנו לילדינו. אשמח לתגובות.