על ידי חסידה* » 08 יוני 2018, 12:24
ההשתמעויות החברתיות של זה. אם לאדם אחד מותר לקחת כדור שייקח את חייו, מה ימנע מילדיו של אדם אחר להפעיל עליו לחץ סמוי לעשות מעשה דומה? לטובתו, הם רק רוצים ליידע אותו באופציה, הוא כל כך סובל, אולי בא לו
וגם אם הילדים עצמם לא מפעילים שום לחץ, עצם זה שנוצר אקלים חברתי שבו הבחירה הסבירה היא ללכת מתישהו, הופכת את אלה שלא בוחרים בכך לעושי עוול.
גם ככה קשה מאוד להיות בצד המקבל לאורך זמן. באקלים חברתי שזז עוד כמה צעדים לכיוון הנורמליזציה של הפסקת החיים מרצון, הקושי יהפוך לבלתי אפשרי כמעט. הלגיטימציה של הבחירה להישאר כאן תצומצם קשות. להערכתי._
מסכימה מאוד.
__אבל הרבה יותר קשה לנגב להם את התחת
הדברים האלה באים לדעתי בגלל שאבולוציונית הילדים צריכים טיפוח, והזקנים לא. נסתדר מצוין אבולוציונית גם אם הם יינטשו לנפשם.
בעיניי הטיפול בקשישים הוא סוג של התעלות מעל תכתיבי האבולוציה. הוא מוֹתר האדם על הבהמה. הוא שאר רוח. חסד._
שירה, אני מסכימה עם מה שכתבת כשלעצמו, אבל לא חושבת שהדברים שלך הם תשובה טובה לסוגיה שאני העליתי.
אני מסכימה שטיפול בקשיש הוא סוג של שאר רוח וחסד.
ואני זוכרת היטב את היום שבו אני הייתי צריכה לעזור לסבתא שלי ללכת לשירותים, וניגבתי לה את הישבן, בפעם הראשונה בחיי.
וזה היה מאוד קשה רגשית. זה היה מאוד עצוב לי, כי היא תמיד טיפלה בי ונתנה לי עד אין קץ והיתה האמא השניה שלי.
אז רגשית זה היה רגע מאוד מאתגר, אבל גם מאוד מצמיח.
יצאתי משם, בהרגשה שעשיתי את המעשה הנכון, מכמה בחינות מאוד עמוקות, ותחושה של "אם הצלחתי לעשות את זה אני אוכל לעשות הכל", במובן של תעצומות נפש ושאר רוח.
אבל כשאמרתי שקשה לנגב לאנשים מבוגרים את התחת, התכוונתי לחלוטין מהבחינה הטכנית.
סבתא שלי היתה ציפלון של ארבעים-וחמישה קילו, בשלב הזה.
ויכלה להחזיק את עצמה על הרגליים, גם אם בערך ובכפוף ועם תמיכה.
קלי קלות, מבחינה פיזית, לנגב לה את התחת.
אבל לא כולם מזדקנים ככה, וכשיש לך אדם מבוגר של תשעים קילו שלא יכול לשאת משקל על הרגליים, עם צרכים פיזיים מורכבים שדורשים הרבה תנאים פיזיים מסביב... מה עושים אז? האם המשפחה שלו יכולה לעשות את זה? באילו תנאים? ואם לא, מה יהיה הפתרון? ומה המחירים של הפתרונות השונים?
[u]ההשתמעויות החברתיות של זה. אם לאדם אחד מותר לקחת כדור שייקח את חייו, מה ימנע מילדיו של אדם אחר להפעיל עליו לחץ סמוי לעשות מעשה דומה? לטובתו, הם רק רוצים ליידע אותו באופציה, הוא כל כך סובל, אולי בא לו[/u]
וגם אם הילדים עצמם לא מפעילים שום לחץ, עצם זה שנוצר אקלים חברתי שבו הבחירה הסבירה היא ללכת מתישהו, הופכת את אלה שלא בוחרים בכך לעושי עוול.
גם ככה קשה מאוד להיות בצד המקבל לאורך זמן. באקלים חברתי שזז עוד כמה צעדים לכיוון הנורמליזציה של הפסקת החיים מרצון, הקושי יהפוך לבלתי אפשרי כמעט. הלגיטימציה של הבחירה להישאר כאן תצומצם קשות. להערכתי._
מסכימה מאוד.
__אבל הרבה יותר קשה לנגב להם את התחת
הדברים האלה באים לדעתי בגלל שאבולוציונית הילדים צריכים טיפוח, והזקנים לא. נסתדר מצוין אבולוציונית גם אם הם יינטשו לנפשם.
בעיניי הטיפול בקשישים הוא סוג של התעלות מעל תכתיבי האבולוציה. הוא מוֹתר האדם על הבהמה. הוא שאר רוח. חסד._
שירה, אני מסכימה עם מה שכתבת כשלעצמו, אבל לא חושבת שהדברים שלך הם תשובה טובה לסוגיה שאני העליתי.
אני מסכימה שטיפול בקשיש הוא סוג של שאר רוח וחסד.
ואני זוכרת היטב את היום שבו אני הייתי צריכה לעזור לסבתא שלי ללכת לשירותים, וניגבתי לה את הישבן, בפעם הראשונה בחיי.
וזה היה מאוד קשה רגשית. זה היה מאוד עצוב לי, כי היא תמיד טיפלה בי ונתנה לי עד אין קץ והיתה האמא השניה שלי.
אז רגשית זה היה רגע מאוד מאתגר, אבל גם מאוד מצמיח.
יצאתי משם, בהרגשה שעשיתי את המעשה הנכון, מכמה בחינות מאוד עמוקות, ותחושה של "אם הצלחתי לעשות את זה אני אוכל לעשות הכל", במובן של תעצומות נפש ושאר רוח.
אבל כשאמרתי שקשה לנגב לאנשים מבוגרים את התחת, התכוונתי לחלוטין מהבחינה הטכנית.
סבתא שלי היתה ציפלון של ארבעים-וחמישה קילו, בשלב הזה.
ויכלה להחזיק את עצמה על הרגליים, גם אם בערך ובכפוף ועם תמיכה.
קלי קלות, מבחינה פיזית, לנגב לה את התחת.
אבל לא כולם מזדקנים ככה, וכשיש לך אדם מבוגר של תשעים קילו שלא יכול לשאת משקל על הרגליים, עם צרכים פיזיים מורכבים שדורשים הרבה תנאים פיזיים מסביב... מה עושים אז? האם המשפחה שלו יכולה לעשות את זה? באילו תנאים? ואם לא, מה יהיה הפתרון? ומה המחירים של הפתרונות השונים?