על ידי צפריר_שפרון* » 24 נובמבר 2004, 23:32
אש-מה,
נמצאת המהות ה- 'מה', נשרפת בלהבת ה 'אש'.
'אש' - 'מה'.
דימוי של מים, דימוי של אדמה - יועילו.
כאן, אחריות איננה עומדת מנגד לאשמה אלא בפני עצמה.
לוקחת אחריות על ארועי חייה, מאפשרת לסליחה הזו הפנימית לחלחל. כך, מאפשרת את סליחתה לאירועי חייה, ולמי שבתוכה שמאפשרת את תחושת הקיום בדרך הכאב והסבל.
הסכמה לאחריות הזו המשותפת לארועי החים תפתח את נתיב הסליחה, זה שמאפשר חרטה,זה שמאפשר אחריות.
אם תתבונן היטב תוכל לראות כיצד בגידות העבר (היום דיבר כותב הדברעם עם אדם שמעולם לא בגד באשתו בגידה מינית אך כל חייהם המשותפים משחק אתה חתול ועכבר ומסתיר ממנה רבים ממעשיו) לא רק שהיו הכרחיות אז מבחינת הנסיבות ההן, אלא שמהוות מנוף ליחסי ההווה. מנוף במבן זה של הבנה עמוקה ואמון שנמצא עמוק בהרבה מאותו אמון מכאני שהיה לפני הבגידה ההיא. כך, מה שנתפש מאיים בעבר, אותה אפשרות של תהומות האמון והאידיאה המזוייפת, קיבל מעמד מחודש של דיאלוג, ועומקים על פני תהומות.
על פני להתדרדר במדרון או לטפס על צוקי היחסים הזוגיים, ניתן לצעוד יד ביד ולהביא את כל אחד מבני הזוג אל יעדיו כשהזוגיות הזו תומכת בשני הצדדים.
כך אותה הסתתרות ופניה לנתיב זר באופן זמני, על ידי המעשה המיני, מגלה את הדרך המשותפת כנכונה גם אם מחייבת את מהמורותיה.
לכן, יכולה לסלוח לעצמה. עם זאת יכולה גם על פני לסלוח לעצמה, לעמוד בפני תולדות חייה, לראות את הטרגדיות ואת הקומדיות: רואה כיצד שיחקה להפליא את כל תפקידיה, מקורבן ומקרבן, עריצה ומעריצה ועד היותה אדם שלם, ומרימה את כל הקהל על רגליו, ובניצוחה הפרטי על כל הקהל שכולו גם היא - מוחאים לה כפיים בשאון אדיר.
אז, אותה דמות אשר משתבללת פנימה אל תוך תהומות הייאוש, האשמה והבושה, נמצאת יוצאת אל זרקורי הבמה ובהשתחוות השחקן - שגם השחקן הזה הוא היא עצמה וגם כל אחד ואחת מהקהל הם היא עצמה - אל הקהל - יוצאת אל אותו מקום של הערכה עצמית, שלמות עצמית ומבטלת את אותה גחמה חברתית שלטת של הצורך להיות מושלמת.
מכאן, שלמה על פני מושלמת, נמצאת יודעת כי חייה בתואם מושלם, וזה, התואם המושלם מאפשר לה את שלמותה מתוך היותה נפלאה, מופלאה ומאפשרת א חייה על כל גווניהם.
הודיה אם כך, לאותו קהל פנימי, לאותה נשמת הבריאה כולה - תהווה את הבסיס ליחסים פנימיים חדשים בהם אין אשמה. הודיה על האפשרות לחוות חיים אלה, לצאת מאיזון ולחזור אליו, הודיה על עצם הקיום.
מכאן, תודה רבה.
<מולבן>
אש-מה,
נמצאת המהות ה- 'מה', נשרפת בלהבת ה 'אש'.
'אש' - 'מה'.
דימוי של מים, דימוי של אדמה - יועילו.
כאן, אחריות איננה עומדת מנגד לאשמה אלא בפני עצמה.
לוקחת אחריות על ארועי חייה, מאפשרת לסליחה הזו הפנימית לחלחל. כך, מאפשרת את סליחתה לאירועי חייה, ולמי שבתוכה שמאפשרת את תחושת הקיום בדרך הכאב והסבל.
הסכמה לאחריות הזו המשותפת לארועי החים תפתח את נתיב הסליחה, זה שמאפשר חרטה,זה שמאפשר אחריות.
אם תתבונן היטב תוכל לראות כיצד בגידות העבר (היום דיבר כותב הדברעם עם אדם שמעולם לא בגד באשתו בגידה מינית אך כל חייהם המשותפים משחק אתה חתול ועכבר ומסתיר ממנה רבים ממעשיו) לא רק שהיו הכרחיות אז מבחינת הנסיבות ההן, אלא שמהוות מנוף ליחסי ההווה. מנוף במבן זה של הבנה עמוקה ואמון שנמצא עמוק בהרבה מאותו אמון מכאני שהיה לפני הבגידה ההיא. כך, מה שנתפש מאיים בעבר, אותה אפשרות של תהומות האמון והאידיאה המזוייפת, קיבל מעמד מחודש של דיאלוג, ועומקים על פני תהומות.
על פני להתדרדר במדרון או לטפס על צוקי היחסים הזוגיים, ניתן לצעוד יד ביד ולהביא את כל אחד מבני הזוג אל יעדיו כשהזוגיות הזו תומכת בשני הצדדים.
כך אותה הסתתרות ופניה לנתיב זר באופן זמני, על ידי המעשה המיני, מגלה את הדרך המשותפת כנכונה גם אם מחייבת את מהמורותיה.
לכן, יכולה לסלוח לעצמה. עם זאת יכולה גם על פני לסלוח לעצמה, לעמוד בפני תולדות חייה, לראות את הטרגדיות ואת הקומדיות: רואה כיצד שיחקה להפליא את כל תפקידיה, מקורבן ומקרבן, עריצה ומעריצה ועד היותה אדם שלם, ומרימה את כל הקהל על רגליו, ובניצוחה הפרטי על כל הקהל שכולו גם היא - מוחאים לה כפיים בשאון אדיר.
אז, אותה דמות אשר משתבללת פנימה אל תוך תהומות הייאוש, האשמה והבושה, נמצאת יוצאת אל זרקורי הבמה ובהשתחוות השחקן - שגם השחקן הזה הוא היא עצמה וגם כל אחד ואחת מהקהל הם היא עצמה - אל הקהל - יוצאת אל אותו מקום של הערכה עצמית, שלמות עצמית ומבטלת את אותה גחמה חברתית שלטת של הצורך להיות מושלמת.
מכאן, שלמה על פני מושלמת, נמצאת יודעת כי חייה בתואם מושלם, וזה, התואם המושלם מאפשר לה את שלמותה מתוך היותה נפלאה, מופלאה ומאפשרת א חייה על כל גווניהם.
הודיה אם כך, לאותו קהל פנימי, לאותה נשמת הבריאה כולה - תהווה את הבסיס ליחסים פנימיים חדשים בהם אין אשמה. הודיה על האפשרות לחוות חיים אלה, לצאת מאיזון ולחזור אליו, הודיה על עצם הקיום.
מכאן, תודה רבה.
<מולבן>