על ידי למה_ככה* » 23 אוקטובר 2010, 02:26
אתמול (יום חמישי) דיברנו.
בהתחלה הוא ניסה להתחמק מהשיחה, באומרו שהוא עכשיו ב"מצב רוח" ואולי מחר יהיה לו מצב רוח אחר. התעקשתי שנדבר.
אז מסתבר שהוא חטף רגליים קרות. התחיל לחשוב מחדש, אולי זה לא נכון לעשות את זה. ואז מה, אני שואלת. אפשר, הוא אומר, לחיות עוד שנתיים שלוש בבית, עם מראית עין שהכל בסדר, ולהיות על תדר של מלחמה קרה, ללא כסאח.
כמובן, אמרתי שזה לא בא חשבון. שהמצב בבית בלתי נסבל, העוינות משתלטת, ולא ניתן כבמטה קסם להרגיע הכל ולשחק כאילו הכל בסדר.
הסברתי לו בנחרצות, שאנחנו כרגע בסופו של תהליך שנמשך כבר כשנה, תהליך שהוא בחר בו, וזה בלתי הפיך. החיים בבית קשים מנשוא, כולם אוכלים חרא יום יום, ושיעוף כבר מהבית.
"את לא תחליטי בשבילי" [הוא בטח שמע את זה מהילדים].
אתה לא יכול להחליט בשביל כולם כל הזמן. החלטת לפרק את המשפחה, והובלת אותנו למצב הנוכחי, אתה לא יכול לזגזג איך שבא לך ולפי מצבי הרוח שלך. מדובר פה בעוד אנשים, לא רק בעצמך.
אמרתי לו גם שיש פה ביטוי לתכונת האאוט סיידריות שלו. נוח לו להציב את עצמו בחוץ. המצב הטבעי עבורו הוא להיות לבד, ללא מחוייבויות, ללא התחשבות. כביכול הוא מחליט רק עבור עצמו, אבל הוא בעצם מתעלם כך שמעורבים פה עוד כמה אנשים וזה לא משחק. כך גם בהתנהלות שלו בבית, הוא תפס את עצמו מאז ומתמיד כחופשי ומשוחרר, ואם הוא עושה משהו בבית זה מתוך גדלות נפש. (ככה למשל מצאתי את עצמי אתמול שוב, בפעם המי יודע כמה, מתחבטת איך להעיר אותו בבוקר, נוחר מסריח מסיגריות במיטה של הילדים. צריך לארגן את הילדים, להעיר את הגדול - משימה בלתי אפשרית - בוודאי אחרי שבילה אמש מול המסך עד 11 בלילה בחסות אבא, ולהביא אותו בזמן לבית הספר. איך להעיר את הסבבא? בדיבורים? זה לא עובד. בצעקות? יהרוס כליל את המצב רוח לכולם וגם לא יעבוד. לטלטל אותו? בפעם האחרונה שנגעתי בו בסיטואציה כזאת הוא התקצף, שלא אעיז לגעת בו. איך לעזאזל להעיר אותו? ולמה קיבינימט זה תפקיד שלי??????)
הבאתי לו את הדוגמא הזאת. נחשו מה היתה תגובתו?
"למה אני צריך לקחת את הילדים בבוקר? מי קבע שאני ולא את צריך לעשות את זה?"
"מה זאת אומרת, ככה זה כבר כמה שנים, אתה לוקח, אני מחזירה".
"את זאת שקבעת את זה! לא רוצה לקחת אותם בבוקר!"
רוצה לומר, "אני לא שייך. לא חייב שום דבר".
עוד הוא אמר שהוא בבילבול. שאלתי אם יסכים לשמוע מפסיכולוג על הנזק הרב שנגרם לילדים במצב העגום המתמשך הזה. הוא ענה - אני עצמי צריך פסיכולוג.
נכון. אין ספק.
לא זוכרת באיזה הקשר, הוא אמר שעצוב ששנינו, כאשר שהשני לא נוכח, יכולים להיות הורים טובים. מה שעצוב הוא שהנוכחות של כל אחד מאיתנו מקלקלת לשני.
הוא העיד על עצמו שהוא אבא לתפארת. הקשיתי: איך אבא לתפארת מאפשר ואף מעודד את ילדו להיות 10 שעות מול המחשב ביום. (ואיך זה מסתדר עם התשובה - המטעה - שלו לשאלה במה הוא עוסק: "אני מחנך" הוא עונה בפאתוס). אז הוא ענה שזה נשען על תיאוריה חינוכית שהוא מחזיק בה. לילד יש פנאי, אחרי שהוא גמר את מילוי חובותיו, ובפנאי הזה הוא אוטונומי לגמרי בבחירותיו.
די בהתחלה ניסיתי להמחיש לו את חומרת המצב. אמרתי לו, שענף שמכופפים אותו עוד ועוד, עלול להישבר, או - לעוף בחזרה על זה שמכופף. הוא נזעק: את מאיימת עלי. לא מאיימת, מתארת את המצב בו אני נמצאת. לא, כרגע נאמר כאן איום. במה בדיוק את מאיימת? מה כבר את יכולה לעשות לי?
לא רוצה בכלל להיות בשדה הזה! אל תגרור אותנו בכוח לשם!
הוא המשיך: איום, איימת עלי, בלה בלה.
מזל שתפסתי שזהו אחד מסוגי המניפולציות שלו. הוא נדבק לאיזה פרט שולי או עניין פעוט ובונה עליו תילי תילים, במקום להתמודד עם המהות. הארתי את עיניו לכך, בעצבים אך בקור רוח. הצלחתי להוציא אותו משם כשאמרתי: אוקיי, שכח מהענף המכופף, נישאר עם האופציה הראשונה: אני עלולה לחטוף התמוטטות עצבים.
מה זה אומר, הוא התעניין בנימוס.
זה אומר שאני אתפרק, אבכה בקול ובלי שליטה שעות רבות גם מול הילדים, לא אתפקד - חלקית או מלא, אהיה מדוכאת, מנותקת, וכדומה.
לא ברור לי אם זה הרשים אותו. נראה לי שהוא לקח את זה כעוד איום, לא כהתרעה על סכנה ממשית.
השיחה נקטעה עם התעוררות אחד הילדים.
בינתיים היום שנינו התייחסנו אחד לשני בצורה סבירה, ללא עוינות. הוא הלך לסופר ונמנע כמעט לגמרי מלקנות שטויות. הוא לא שלח את הילדים למחשב לאחר שביקשתי מגדולי לכבותו אחרי 3 שעות שהוא שיחק. אכלנו ארוחת שבת ביחד והצלחנו לא לריב.
אתמול (יום חמישי) דיברנו.
בהתחלה הוא ניסה להתחמק מהשיחה, באומרו שהוא עכשיו ב"מצב רוח" ואולי מחר יהיה לו מצב רוח אחר. התעקשתי שנדבר.
אז מסתבר שהוא חטף רגליים קרות. התחיל לחשוב מחדש, אולי זה לא נכון לעשות את זה. ואז מה, אני שואלת. אפשר, הוא אומר, לחיות עוד שנתיים שלוש בבית, עם מראית עין שהכל בסדר, ולהיות על תדר של מלחמה קרה, ללא כסאח.
כמובן, אמרתי שזה לא בא חשבון. שהמצב בבית בלתי נסבל, העוינות משתלטת, ולא ניתן כבמטה קסם להרגיע הכל ולשחק כאילו הכל בסדר.
הסברתי לו בנחרצות, שאנחנו כרגע בסופו של תהליך שנמשך כבר כשנה, תהליך שהוא בחר בו, וזה בלתי הפיך. החיים בבית קשים מנשוא, כולם אוכלים חרא יום יום, ושיעוף כבר מהבית.
"את לא תחליטי בשבילי" [הוא בטח שמע את זה מהילדים].
אתה לא יכול להחליט בשביל כולם כל הזמן. החלטת לפרק את המשפחה, והובלת אותנו למצב הנוכחי, אתה לא יכול לזגזג איך שבא לך ולפי מצבי הרוח שלך. מדובר פה בעוד אנשים, לא רק בעצמך.
אמרתי לו גם שיש פה ביטוי לתכונת האאוט סיידריות שלו. נוח לו להציב את עצמו בחוץ. המצב הטבעי עבורו הוא להיות לבד, ללא מחוייבויות, ללא התחשבות. כביכול הוא מחליט רק עבור עצמו, אבל הוא בעצם מתעלם כך שמעורבים פה עוד כמה אנשים וזה לא משחק. כך גם בהתנהלות שלו בבית, הוא תפס את עצמו מאז ומתמיד כחופשי ומשוחרר, ואם הוא עושה משהו בבית זה מתוך גדלות נפש. (ככה למשל מצאתי את עצמי אתמול שוב, בפעם המי יודע כמה, מתחבטת איך להעיר אותו בבוקר, נוחר מסריח מסיגריות במיטה של הילדים. צריך לארגן את הילדים, להעיר את הגדול - משימה בלתי אפשרית - בוודאי אחרי שבילה אמש מול המסך עד 11 בלילה בחסות אבא, ולהביא אותו בזמן לבית הספר. איך להעיר את הסבבא? בדיבורים? זה לא עובד. בצעקות? יהרוס כליל את המצב רוח לכולם וגם לא יעבוד. לטלטל אותו? בפעם האחרונה שנגעתי בו בסיטואציה כזאת הוא התקצף, שלא אעיז לגעת בו. איך לעזאזל להעיר אותו? ולמה קיבינימט זה תפקיד שלי??????)
הבאתי לו את הדוגמא הזאת. נחשו מה היתה תגובתו?
"למה אני צריך לקחת את הילדים בבוקר? מי קבע שאני ולא את צריך לעשות את זה?"
"מה זאת אומרת, ככה זה כבר כמה שנים, אתה לוקח, אני מחזירה".
"את זאת שקבעת את זה! לא רוצה לקחת אותם בבוקר!"
רוצה לומר, "אני לא שייך. לא חייב שום דבר".
עוד הוא אמר שהוא בבילבול. שאלתי אם יסכים לשמוע מפסיכולוג על הנזק הרב שנגרם לילדים במצב העגום המתמשך הזה. הוא ענה - אני עצמי צריך פסיכולוג.
נכון. אין ספק.
לא זוכרת באיזה הקשר, הוא אמר שעצוב ששנינו, כאשר שהשני לא נוכח, יכולים להיות הורים טובים. מה שעצוב הוא שהנוכחות של כל אחד מאיתנו מקלקלת לשני.
הוא העיד על עצמו שהוא אבא לתפארת. הקשיתי: איך אבא לתפארת מאפשר ואף מעודד את ילדו להיות 10 שעות מול המחשב ביום. (ואיך זה מסתדר עם התשובה - המטעה - שלו לשאלה במה הוא עוסק: "אני מחנך" הוא עונה בפאתוס). אז הוא ענה שזה נשען על תיאוריה חינוכית שהוא מחזיק בה. לילד יש פנאי, אחרי שהוא גמר את מילוי חובותיו, ובפנאי הזה הוא אוטונומי לגמרי בבחירותיו.
די בהתחלה ניסיתי להמחיש לו את חומרת המצב. אמרתי לו, שענף שמכופפים אותו עוד ועוד, עלול להישבר, או - לעוף בחזרה על זה שמכופף. הוא נזעק: את מאיימת עלי. לא מאיימת, מתארת את המצב בו אני נמצאת. לא, כרגע נאמר כאן איום. במה בדיוק את מאיימת? מה כבר את יכולה לעשות לי?
לא רוצה בכלל להיות בשדה הזה! אל תגרור אותנו בכוח לשם!
הוא המשיך: איום, איימת עלי, בלה בלה.
מזל שתפסתי שזהו אחד מסוגי המניפולציות שלו. הוא נדבק לאיזה פרט שולי או עניין פעוט ובונה עליו תילי תילים, במקום להתמודד עם המהות. הארתי את עיניו לכך, בעצבים אך בקור רוח. הצלחתי להוציא אותו משם כשאמרתי: אוקיי, שכח מהענף המכופף, נישאר עם האופציה הראשונה: אני עלולה לחטוף התמוטטות עצבים.
מה זה אומר, הוא התעניין בנימוס.
זה אומר שאני אתפרק, אבכה בקול ובלי שליטה שעות רבות גם מול הילדים, לא אתפקד - חלקית או מלא, אהיה מדוכאת, מנותקת, וכדומה.
לא ברור לי אם זה הרשים אותו. נראה לי שהוא לקח את זה כעוד איום, לא כהתרעה על סכנה ממשית.
השיחה נקטעה עם התעוררות אחד הילדים.
בינתיים היום שנינו התייחסנו אחד לשני בצורה סבירה, ללא עוינות. הוא הלך לסופר ונמנע כמעט לגמרי מלקנות שטויות. הוא לא שלח את הילדים למחשב לאחר שביקשתי מגדולי לכבותו אחרי 3 שעות שהוא שיחק. אכלנו ארוחת שבת ביחד והצלחנו לא לריב.