על ידי דובון_אכפת_לי* » 29 ספטמבר 2009, 14:09
כמה כעס יש בי! אני צריכה סדנאת כעס,בחיי, סדנא אינטנסיבית שמתמקדת רק בכעס
אני חושבת שבכל אחד יש כמות כעס אחרת בהתאם למה שעבר בחיים ולאיך שלימדו אותו להתנהג ואולי זה גם בגנים שלנו (?)
גדלתי עם אבא כועס,לחוץ,עצבני,תוקפני,אגרסיבי,בוטה,חסר כבוד לזולת,ביקורתי! ועם זאת כשהוא לא כל זה הוא מאוד חם ואוהב...אבל זה כבר לא עוזר ולא משנה
להפך,לא רוצה את הנשיקות והחיבוקים ממנו,אחרי שהוא שכח איך התנהג! הוא מגעיל אותי!
אני בתקופת ריפוי ממנו והכל צף ועולה,זה כל כך קשה,אני חולמת עליו וקמה כל כך כעוסה, אני חושבת עליו הרבה ולא רוצה לדבר איתו בחיים
יש לי רשימת "מה הוא עשה לי לא בסדר בילדות" שרצה לי בראש כל היום ואני לא רוצה שהוא יבלה הרבה עם הבת שלי כדי שלא יתנהג
גם איתה בדרכים המעוותות שבהן הוא רואה את החיים והיא מתה עליו... כי כמו שאמרתי הוא מאוד חם ואוהב ומעניק לה, אבל זה עובר לו
באיזשהוא שלב, אני רואה את זה עם האחייניות שלי,שהיו באותם יחסים כשהיו קטנות ועכשיו הוא מתווכח איתן ומציק להן כמו ילד
אני מרגישה שיש בי מטענים עצומים של כעס שיוצאים בתקופות קשות,לפני מחזור וכו' וזה לא מאפשר לי לגדול ולצמוח ולטפל בעצמי בתחומים אחרים
וכמובן פוגע בבן זוגי ובבת שלי,אני יכולה להרוס לנו ימים שלמים,
כשאני מתנהגת כמוהו אני כועסת על עצמי יותר (כן,אני יודעת שקבלה עצמית תועיל מאוד ורוב הזמן אני באמת חושבת שאני מקבלת
את עצמי) אבל כשמגיע התקף זעם זה כמו הר געש,פתאום משהו מצית את האש שבוערת בי ובשניה אני מרגישה משוגעת,לא אכפת
לי מי נמצא סביבי,אני יכולה לצעוק ללא גבולות ולהעצים דברים קטנים,לכעוס על שטויות בחוסר הגיון
באותם רגעים אין מצב לנשום,לחשוב,להתנהג בהגיון ובקבלה או לעשות מדיטציות (ועשיתי ויפאסנה,לי אישית זה לא הועיל בנושא הכעס) ואני רק
חוטפת בפרצוף את התסכול והאכזבה שלי מעצמי אחרי שזה עובר
אני מרגישה שאני הורסת את כל הדרך הארוכה שאני עושה כדי להתפתח
אני מרגישה שזה לא שייך אליי ומרגישה כאילו יש גוף זר בתוך הגוף שלי שהשתלט עליי ושצריך להוציא בניתוח.
בימים האחרונים בגלל שאני לפני מחזור ובגלל הטיפול שעברתי מפלס העצבים גבוה,אפילו הבן זוג שלי
לקח צעד גדול אחורה (אני יכולה להבין אותו,זה סיוט שכל הזמן כועסים עליך אבל מה לעשות?איך לא לכעוס?)
ואני מרגישה לבד במערכה מול צבא הכעס,זה מקום שבו לא מתחשק להפגש עם אף אחד
ולא בא לדבר על זה עם החברות הטובות ביותר,המאמצים לא להוציא על הבת שלי עצומים,הבדידות,תחושת הקורבנות,האשמה
וכמה שחשבתי שאני חזקה... מתביישת בי
ואני יודעת! אני יודעת שדווקא עכשיו אני צריכה הכי לאהוב את עצמי,לחבק את עצמי ולתמוך בעצמי,מי אם לא אני???
ובכל זאת אני מטיחה בעצמי וגם קצת כועסת עליו שהוא לא משמש לי כמשענת,שאוכל להרגיש שמישהו אוהב
אותי למרות שיש בי גם את הכעס הזה
)-:
כמה כעס יש בי! אני צריכה סדנאת כעס,בחיי, סדנא אינטנסיבית שמתמקדת רק בכעס
אני חושבת שבכל אחד יש כמות כעס אחרת בהתאם למה שעבר בחיים ולאיך שלימדו אותו להתנהג ואולי זה גם בגנים שלנו (?)
גדלתי עם אבא כועס,לחוץ,עצבני,תוקפני,אגרסיבי,בוטה,חסר כבוד לזולת,ביקורתי! ועם זאת כשהוא לא כל זה הוא מאוד חם ואוהב...אבל זה כבר לא עוזר ולא משנה
להפך,לא רוצה את הנשיקות והחיבוקים ממנו,אחרי שהוא שכח איך התנהג! הוא מגעיל אותי!
אני בתקופת ריפוי ממנו והכל צף ועולה,זה כל כך קשה,אני חולמת עליו וקמה כל כך כעוסה, אני חושבת עליו הרבה ולא רוצה לדבר איתו בחיים
יש לי רשימת "מה הוא עשה לי לא בסדר בילדות" שרצה לי בראש כל היום ואני לא רוצה שהוא יבלה הרבה עם הבת שלי כדי שלא יתנהג
גם איתה בדרכים המעוותות שבהן הוא רואה את החיים והיא מתה עליו... כי כמו שאמרתי הוא מאוד חם ואוהב ומעניק לה, אבל זה עובר לו
באיזשהוא שלב, אני רואה את זה עם האחייניות שלי,שהיו באותם יחסים כשהיו קטנות ועכשיו הוא מתווכח איתן ומציק להן כמו ילד
אני מרגישה שיש בי מטענים עצומים של כעס שיוצאים בתקופות קשות,לפני מחזור וכו' וזה לא מאפשר לי לגדול ולצמוח ולטפל בעצמי בתחומים אחרים
וכמובן פוגע בבן זוגי ובבת שלי,אני יכולה להרוס לנו ימים שלמים,
כשאני מתנהגת כמוהו אני כועסת על עצמי יותר (כן,אני יודעת שקבלה עצמית תועיל מאוד ורוב הזמן אני באמת חושבת שאני מקבלת
את עצמי) אבל כשמגיע התקף זעם זה כמו הר געש,פתאום משהו מצית את האש שבוערת בי ובשניה אני מרגישה משוגעת,לא אכפת
לי מי נמצא סביבי,אני יכולה לצעוק ללא גבולות ולהעצים דברים קטנים,לכעוס על שטויות בחוסר הגיון
באותם רגעים אין מצב לנשום,לחשוב,להתנהג בהגיון ובקבלה או לעשות מדיטציות (ועשיתי ויפאסנה,לי אישית זה לא הועיל בנושא הכעס) ואני רק
חוטפת בפרצוף את התסכול והאכזבה שלי מעצמי אחרי שזה עובר
אני מרגישה שאני הורסת את כל הדרך הארוכה שאני עושה כדי להתפתח
אני מרגישה שזה לא שייך אליי ומרגישה כאילו יש גוף זר בתוך הגוף שלי שהשתלט עליי ושצריך להוציא בניתוח.
בימים האחרונים בגלל שאני לפני מחזור ובגלל הטיפול שעברתי מפלס העצבים גבוה,אפילו הבן זוג שלי
לקח צעד גדול אחורה (אני יכולה להבין אותו,זה סיוט שכל הזמן כועסים עליך אבל מה לעשות?איך לא לכעוס?)
ואני מרגישה לבד במערכה מול צבא הכעס,זה מקום שבו לא מתחשק להפגש עם אף אחד
ולא בא לדבר על זה עם החברות הטובות ביותר,המאמצים לא להוציא על הבת שלי עצומים,הבדידות,תחושת הקורבנות,האשמה
וכמה שחשבתי שאני חזקה... מתביישת בי
ואני יודעת! אני יודעת שדווקא עכשיו אני צריכה הכי לאהוב את עצמי,לחבק את עצמי ולתמוך בעצמי,מי אם לא אני???
ובכל זאת אני מטיחה בעצמי וגם קצת כועסת עליו שהוא לא משמש לי כמשענת,שאוכל להרגיש שמישהו אוהב
אותי למרות שיש בי גם את הכעס הזה
)-: