אבודה ומחפשת כותבת בלוג

שליחת תגובה

אין ידיעה נקנית אלא בהתבוננות פנימה
קוד אישור
הזן את הקוד בדיוק כפי שהוא מופיע. כל האותיות הן אותיות גדולות.
סמיילים
|יד1| |תינוק| |בלונים| |אוף| ;-) :-] |U| |נורה| |עוגה| |גזר| |אפרוח| 8-) :'( {@ :-) |L| :-D |H| ((-)) (()) |יש| |רעיון| {} |#| |>| |שקרן| >:( <:) |N| :-0 |תמר| :-S |מתנה| |<| :-( ZZZ :-| |*| :-/ :-P |עץ| |!| |-0 |Y| :-9 V :D :) ;) :( :o :shock: :? 8-) :lol: :x :P :oops: :cry: :evil: :twisted: :roll: :!: :?: :idea: :arrow: :| :mrgreen: :geek: :ugeek:

BBCode פעיל
[img] פעיל
[url] פעיל
סמיילים פעילים

צפיה מקדימה של הנושא
   

הרחב תצוגה צפיה מקדימה של הנושא: אבודה ומחפשת כותבת בלוג

אבודה ומחפשת כותבת בלוג

על ידי פלוני_אלמונית* » 29 מאי 2014, 20:54

וואו איזה בלוג מדהים.

אבודה ומחפשת כותבת בלוג

על ידי אבודה_ומחפשת* » 01 פברואר 2012, 19:03

יום לימודים בפיג'מה, עוד שבוע מבחן גדול, הכי מלחיץ מבין אלו של סמסטר א' ושנה א' בחוג שאני לומדת.
אני עייפה, מרגישה שאני לומדת ולומדת ולא מגיעה לרמת הבנה שנדרשת ממני, ובכלל הערב כבר איבדתי ריכוז, אין לי כוח יותר, קר לי ואני עייפה.
הייתי אמורה ללכת ללמוד גם עם אחרים היום וזה בוטל, וכשלא היה גורם חיצוני ש"יחזיק אותי" קצת נשבר לי ונשברתי קלות.
בנוסף עוד צל קטן של בעיה טכנית שתהיה לי מחר, כל זה ביחד ולינק לפרקים של סידרה שאני אוהבת במיוחד, הוציאו אותי מפיקוס.
אני מנסה לחשוב איפה הייתי היום לפני שנה, מנסה לחשוב לאן הגעתי, אין בי רגע של "חרטה" על זה שקשה לי עכשיו, שאני עמוסה במטלות, באחריות לאחרים, בלמידה ומבחנים.
לפעמים קשה לי לחשוב שככה- בלימודים, לחץ, שינון ועבודה קשה ומייגעת מעל מחברות וספרים, אני מגשימה את עצמי.
קשה לראות איך כל מבחן שאעשה ואעבור בקורסי מבואות יקדם אותי לעבר המקצוע שבחרתי בו.
ובכלל הסמסטר נגמר בתחושה שיש לי הרבה מה לעבוד עליו עם עצמי, הרבה דברים מעבר ללימודיים שאני צריכה לא לשפר או לתקן, אלא ללבן ולהתמודד איתם, כי הם עולים ואני צריכה כלים אחרים או חדשים להתמודד עם מה שעולה.
ופיזית אני עייפה ומזניחה נורא את עצמי בהרבה מובנים, אבל חייבת לעבור את המבחנים שלפני, אז הכל נדחה עד מאוחר יותר, ועד שלא דחיתי משהו וקבעתי תור, לא בטוח שאוכל להיכנס לרופא מחר, בגלל בעיה טכנית שלי מול הקופה שלא שמתי לב שנוצרה בכלל.
ובכל זאת, אני מרגישה איך המחשבה שלי יוצרת מציאות בשבילי- האפשרות של כישלון במבחנים לא עולה על דעתי, אני לא מדברת עליה עם עצמי, לא חושבת עליה, היא איננה בעיני, וזה טוב, כי יש בי משהו שיוצר תרחישים רעים בכל מקום שבו זה אפשרי, ונלחץ הרבה מראש (כמו עם מה שיהיה מחר עם הרופא), אבל הפעם לא, אני לא מתעסקת ב"מה יקרה אם" כי אני כאן- בלמידה. זו התקדמות קטנה אך מספקת למדי בשבילי עכשיו.

אבודה ומחפשת כותבת בלוג

על ידי אבודה_ומחפשת* » 27 ינואר 2012, 22:11

הלימודים מאוד מציפים, המבחנים מתחילים עוד מעט אז זה צפוי מאוד. בצורה די מפתיעה אין בי קול שתוהה האם אני במקום הנכון, אני פשוט פה, לומדת מה שאני לומדת ועושה כמיטב יכולתי. יש בי לחץ מסוים בגלל המבחנים, התנאי סף קשים בתוכנית שאני לומדת, מעיפים מהחוג אם נכשלים בכמה מקצועות, הגדולים והחשובים ביניהם, ובכלל מבחנים באוניברסיטה נחוו אצלי כדבר נוראי ואיום בחו"ל, זה מוסיף לחץ. המספרים מכמתים את ההצלחה ביחס לאחרים.
בשבועות האחרים שמתי לב שיש בי משהו שלא מספיק שלם עם עצמי מול אחרים, מדי פעם אני נתקפת בגל של פיקפוק עצמי במה ואיך שאני עושה, זה לרוב יקרה מול אחרים שעושים אחרת ו"משווים" או סיטואציה שמשווה אותי אליהם, או אפילו סתם מצב או מקום שבו הם בוחרים אחרת ממני, אם או בלי לבקר אותי על הבחירה שלי. לפעמים השונות הזו משתקת אותי קצת, מאיימת עליי. יש לי תחושה שאני צריכה לעבוד יותר על לחזק את עצמי בעיני עצמי, להיות יותר שלמה עם מה שאני עושה, עם מי שאני ואיך שאני מתנהלת, לסמוך על עצמי שאני בוחרת בדרך הנכונה ויודעת להקשיב למה שנכון לי. לפעמים נדמה לי שזה קצת מין קושי שלי לצאת מהצייתנות והתחושה שצירכה להיות אחידות, הרבה שנים הייתי במסגרות שמעודדות לאחידות, שמציבות סטנדרטים אחידים לכולם ופועלות בגישה שיש משהו שנכון וטוב לכולם, שנים התמודדתי מול ועם "הנורמה" החברתית, ההתנהגותית וכ"ו.
ויש גם דברים טובים, מדי פעם אני מרגישה טוב, פשוט טוב ונחמד, בין הלחץ מהמבחנים, בין החובות השונים שלי לכל מיני מקומות, אני מצליחה לנהל שיחה טובה עם מישהי, לבלות עם חברה, למצוא אנשים שנחמד לי להיות איתם.
ועדיין להגדיר מישהו כחבר או חברה שלי מרגיש למשהו בי מאוד רגיש וטעון.
חוזרת ללימודים.

אבודה ומחפשת כותבת בלוג

על ידי אבודה_ומחפשת* » 14 ינואר 2012, 22:10

התכוונתי לכתוב כבר כמעט שבוע, אבל איך שהוא תמיד לא יצא, לא בטוחה למה, אבל זרמתי עם זה.
הימים עוברים, המבחנים מתקרבים מאוד ואני לומדת, אבל לא רק.
יציא לי להתמודד לא מעט עם איך אני כשאני חולה, עם איך שאני מול הממסד הרפואי ומול עצמי בסיטואציות האלו. מחלות מוציאות ממני את החלקים שצריכים אישור מאחרים, אין אישור יותר מובהק וממשי מאשר "חותמת" של מחלה מרופא. כמעט שבועיים התלבטתי עם עצמי האם ללכת לרופא בכלל- האם הכאב מצריך את זה שאתלונן עליו בכלל, יכול להיות שאני מגזימה, כי תמיד יש בי קול שאומר שאני מגזימה והכל יעבור, ואין למה. זה שכואב לי ומפריע לי משהו לא מספיק. אח"כ הקבעתי והלכתי. הכל היה מהיר ותמציתי, אני הכנסתי את עצמי לשאלה "למה באת", הרופא כיוון למה יש לי עכשיו, ולא לפני חודש, חודשיים או בכלל. לא עניין אותו מי אני, רק איך זזים המפרקים האמורים, שתי דקות וכבר הייתי אחרי. קיוויתי למשהו מעמיק יותר, קיבלתי אנטיביוטיקה והבטחה שאם זה לא יעזור אולי אשלח לפיזיותרפיה.
האנטיביוטיקה עשתה אותי חולה ואומללה מאוד, הפסקתי לקחת אחרי חמישה ימים אומללים, עדיין כואב לי, כי היציבה שלי לא נכונה, אנטיביוטיקה לא תשנה את זה.
יצאתי מהרופא ההוא עם תובנות קטנות על היחס שלי לאחרים, לרפואה ולעולם בכלל.
רופאים גורמים למשהו בי להרגיש במבחן- יש נכון ולא נכון, אני צריכה לענות את התשובות הנכונות לפי מה שהם רוצים לשמוע. לרוב אני ננזפת שבאתי סתם, שאני גרמתי לעצמי את החולי במשהו שעשיתי או לא עשיתי, שאין לי כלום ובזבזתי את זמנם. ועדיין אני ממשיכה ללכת כי דברים מפריעים לי- כאבים, יציבה, פריחה וכ"ו. כל פעם אני מקווה שהפעם זה ייפתר, שאני עוזרת לעצמי. כל הסיטואציה הזאת היא ניסיון שלי לבקש עזרה, עם רופאים זה סוג של קל, אבל מאוד כואב לי, אני מודה שיש בי משהו שנפגע כל פעם שמפגש אצל רופא נגמר ככה.
בלימודים אחת המרצות הביאה לנו מחקר שהראה בבירור שרופאים נוטים לזלזל הרבה יותר בנשים שבאות אליהם מאשר גברים, נשים נוטות להחשב לבכייניות והיסטריות בתלונות שלהם, אח"כ אותה מרצה דיברה על הראיון הרפואי והציגה משהו דומה למה שקרה לי שבוע שעבר עם הרופא שהלכתי אליו, לרגע אני שמחה שבחרתי במקצוע הכי הוליסטי במקצועות הרפואה.
חוץ מזה בי הרבה התעסקות במקומות- במקום של כל דבר בחיים שלי, מקומות פיזיים ונפשיים של דברים. הסמסטר כמעט נגמר ולכל שיעור נוצרה כבר המשבצת שלו בראש שלי- המטלות שקשורות אליו, הכיתה שבה הוא מתרחש, האנשים שאיתי והדינמיקה בנינו, קשה לי לחשוב על זה שהכל הולך להשתנות עוד פחות משלושה שבועות. כשהרבה דברים משתנים בחיים שלי בבת אחת, יש בי חלק שנאחז במה שהוא יכול להאחז, במה שנשאר, שמוכר, שעדיין אני כפי שאני מכירה אותו. כשעברתי לחו"ל לא היה לו במה להאחז, ואני לא הרשתי לו בכלל לנסות, עכשיו אני מנסה יותר, הוא מרגיע אותי בתמורה.
המפשט הצהוב אומר "קירבה ללא קרב" וזה מעלה בי מחשבות על הימים שלי- לפעמים אני לא מדברת עם אף אחד, ולפעמים יש ימים מלאי אנשים וחברתיים מאוד. זה בסדר, עכשיו זה בסדר. הרבה זמן הלכתי עם הקול שליווה אותי בימי בית הספר שאני לא "חברותית" מספיק, עכשיו אין לחץ, כזה בא זה בא, כשזה לא זה לא. עדיין יש בי משהו שמתקשה מאוד להיות עם אנשים, הורדתי ממנו את הלחץ, נותנת לחלק הזה להיות, וזה בסדר. זה נראה טריוואלי כ"כ להתרחק מאנשים לפעמים, אבל זה לא היה ככה בשבילי.
הרבה דברים קטנים כאלו בשבילי הם צעדים גדולים, רק כשאני מספרת לחברים עליהם בפליאה אני מבינה שלאחרים זה מובן מאליו. אני אוהבת את התובנות הקטנות על עצמי.

אבודה ומחפשת כותבת בלוג

על ידי אבודה_ומחפשת* » 03 ינואר 2012, 18:29

רק עכשיו שמתי לב לזה שלא הייתי כאן כבר די הרבה זמן, לא כתבתי.
הלימודים מעסיקים אותי הרבה, עוד מעט סוף הסמסטר ותקופת הבחינות ויש הרבה דברים לעשות. עכשיו זה הזמן להתפקס על הלימודים ולעבור למצב נפשי של ריכוז ומרכוזז עצמי על המשימות שאני צריכה לעשות, יש משמעות מיוחדת לזמן הזה בגלל איך שחוויתי את חווית הלימודים בחו"ל. נראה לי שקודם כל אני צריכה לעשות לי סדר בראש ובזמן, לפני שאני צוללת ללימוד רציני ואמיתי לקראת המבחנים.
היה לי יום ארוך בלימודים היום, בעיקר יום מתיש. אני נורא משתתקת בקבוצות ויש לי הרבה שיעורים שבהן צריך לדבר ולתפקד בקבוצה. יש בי משהו שנורא קשה לו עם זה, עם הצורך לדבר, עם המנחים שבוחנים אותי ומסתכלים על כמה אני תורמת לקבוצה ובעיקר לא, עם התחושה של הלחץ להגיד משהו, להוביל משהו, להיות חלק, גם קשה לי עם הקושי עצמו- עם הלחץ להיות מה שאחרים רוצים שאהיה.
יש בי משהו שנורא מאשים את עצמי בדברים כאלו, וכמה מהמנחים בחלק מהשיעורים מאוד מועדדים את זה כשהם שולחים מבטים חודרים ומבקשים שנחשוב טוב עם עצמנו למה אנחנו לא לוקחים אחריות על גורל הקבוצה. כשאני חושבת על זה עכשיו, אני חושבת שלא תמיד זו אני, לא תמיד זה החלק הביישן שלי, שלא רוצה להגיד דברים קשים לאחרים, שלא רוצה לצאת מעצמו. קשה לי במידה מסוימת, ואני יודעת שאני נותנת לקושי הזה להציף אותי לפעמים, כשהסביבה שלי לא מעודדת פתיחות, אני נאטמת וסוגרת את עצמי בפני הסביבה כשאני קולטת הסביבה קצת עוינת או לא מעודדת הפתחות.
המשפט הצהוב אומר שבאופן טבעי כולנו שייכים, ואני תוהה מה זו השייכות החמקמקה הזאת, יש בי משהו שרודף אחרי השייכות כבר לא מעט זמן, מנסה להרגיש "חלק מ...", להרגיש שייכת.

אבודה ומחפשת כותבת בלוג

על ידי אבודה_ומחפשת* » 21 דצמבר 2011, 18:27

לא התכוונתי ליצור קשר עם אותה אחת מהעבר, האמת שזה באמת קרה בטעות, שילוב של פליטת יד פרוידיאנית ובעיה טכנית בפלאפון שלי, אז התקשרתי והיא חזרה אליי והציעה שניפגש מחר, לצורך כך אני צריכה לחזור מוקדם יותר הביתה. קבענו שנדבר, תלוי באם יהיה לי שיעור תגבור או לא, כנראה שלא, ועכשיו היא לא עונה.
אני מודה שיש בי חלק שמתעסק בזה מאז השיחה בנינו ביום שני, קול קטן שתוהה אם היא תענה, אם היא באמת התכוונה לכך, או שזו שוב אמירת שווא.
יש בי פחד איום מדחייה, דחייה מפורשת אצלי ככישלון, שני הדברים יחד יוצרים עצב וכאב גדולים וכבדים.
אז התקשרתי לחברה הערב, ידעתי מניסיון עבר איתה שרוב הסיכויים שלא תענה, ובאמת היא לא ענתה, אני באמת מרגישה את הבועת עצב הפנימית מתנפצת ונשפכת לכל עבר ו... כלום.
אני עצובה כרגע, זה בסדר גמור ואפילו טוב, להרגיש ולא לעצור את הגל רגש מרגיע אותי בצורה מוזרה כזאת, קצת בא לי לבכות, כי בכל זאת דחייה זה לא דבר נעים במיוחד, וברמה נמוכה ופשטנית מזה- לא קיבלתי משהו שרציתי וזה קצת מבאס, וזהו. אלו רק חלקים מהשלם, מהחוויה שלי.
כשסגרתי את הטלפון כעסתי עליה קצת, הרי קבענו לדבר היום, היא יודעת שאני חוזרת הביתה מוקדם במיוחד בשבילה ומפסידה זמן לימוד בספריה בגלל זה, משהו בי כעס נורא כי התחושה שלי היא שאני מנסה יותר להיות חברה שלה, משהו בי מרגיש דחייה תמידית ומתחיל או ממשיך להגיד שזה פשוט לא שווה את זה, את המאמץ והזמן והאנרגיה שאני משקיעה בלנסות לשמר קשיר איתה, וזהו.
למה כל זה חשוב?
כי נתתי לתחושות האלו לבוא, להתקיים ולהציף אותי קצת, כי נתתי לפחד לדבר ושאלתי אותו למה הוא וממה הוא מנסה להימנע כ"כ, וכשזה קרה סוג של ראינו יחד שאפשר לחיות את זה. חשבתי היום על איך אומרים לנו מגיל קטן שזה לא נורא כשכואב לנו, שלא צריך לבכות כשעצוב או קשה לנו ובכלל שצריך לעמוד בכאב בשקט, ועכשיו אני צריכה לעשות את הפעולה ההפוכה, להגיד לעצמי שזה בסדר, שכל החלקים והתחושות האלו הן לגיטימיות ושהכי טוב לי לבכות כשכואב לי, לכאוב כשמשהו כואב ולהתאכזב כשמאכזבים אותי, רק ככה אני יכולה להמשיך הלאה בחיים.

אבודה ומחפשת כותבת בלוג

על ידי סאלי_תדמור* » 19 דצמבר 2011, 23:37

הדבר הבא מבחינתי זה לאפשר לעצמי להיות שונה, לקבל את השונות מאחרים

@}

אבודה ומחפשת כותבת בלוג

על ידי אבודה_ומחפשת* » 19 דצמבר 2011, 20:49

יש בי הרבה עצב שנורא רוצה לצאת בימים האחרונים, ממש תחושה של כובד ובכי, הרבה מוסיקה רכה והרבה חיפוש אחרי רכות. כ"כ הרבה יותר נוח לי לקבל את זה פתאום, לא לנסות להיות שמחה, לא לנסות להתנגד ולא להתגבר על זה כמה שיותר מהר. אני מאפשרת לעצב לעלות ולהיות ככה כמה שהוא רוצה.
שבוע שעבר חשבתי על הנושא של פסיכולוגיה חיובית, זה משהו דיברו איתנו עליו בשיעור לפני כמה זמן, על איך אנשים נוטים לראות יותר את הרע ופחות את הטוב, לשם דגש על הרע הרבה יותר מאשר על הטוב. באותו שבוע חברה טובה שינתה את המשמרות שלה בעבודה כדי לפגוש אותי ורק אחרי שדיברו איתנו על זה בשיעור הבנתי שאני רואה רק את מה שאני לא מקבלת מאנשים ואני מרגישה שיש בי צורך לקבל, רק אז הצלחתי לראות ואפיל ולהעריך את המאמץ של החברה שלי עשתה כדי לראות אותי ושנפגש, רק אז הבנתי כמה אנילא רואה את זה, כמה אני עסוקה הרבה יותר באיך אנשים אחרים בחיים שלי לא מוכנים לעשות את המאמץ הזה.
חוץ מזה הסמסטר ממשיך בגדול, אני ממשיכה איתו. אני מרגישה שיש בי הרבה חלים שמשתנים, שאני משתנה כל הזמן או יותר נכון מאפשרת את השינוי הזה.
הדבר הבא מבחינתי זה לאפשר לעצמי להיות שונה, לקבל את השונות מאחרים. אחת המנחות באחת הקבוצות שאני משתתפת בהם בהקשר של לימודים אמרה לי שביקורת זו האינטטונציה שאני בוחרת לתת לדברים שנאמרים בקבוצת דיון שלנו, גם שוני ותחושה שהשוני הוא רע או מבדיל אותי לרעה מאחרים הוא משהו שאני "מלבישה" על המציאות.

אבודה ומחפשת כותבת בלוג

על ידי אבודה_ומחפשת* » 07 דצמבר 2011, 21:00

נקודה למחשבה-
ליחה ושיעול ובגלל תחושה של גודש באף ובדרכי הנשימה לבסינוסים.
ברור שזה כי הגזמתי עם המוצרי חלב בשבועיים האחרונים, וזה שהורדתי אותם בחצי מאוד עזר, אבל...
יש לי הרבה להגיד, הרבה דברים שמכבידים עליי מבפנים, ואין מי שיקשיב, לא מי שאני רוצה שיקשיב לפחות,
אז מצטברת ליחה כבדה, ואני משתעלת כי זו הדרך הפיזית של הגוף לנסות להקל קצת.
יש בי חלק שחברויות קרובות מאוד חשובות לו, והחלק הזה בי כואב את אובדן של חברות (לא קרה לחברה כלום, סתם הפסקה יזומה של הקשר בנינו), מכאיבה ככל שתהיה, כאילו זה אובדן ממשי כמעט.
אולי אם ארשה לעצמי לכאוב את האובדן של בן אדם שאני מחבבת מאוד מחיי (וגם אוריד מאוד צריכת מוצרי חלב) אני אתן לשיעול לעשות את שלו ולעבור.

אבודה ומחפשת כותבת בלוג

על ידי אבודה_ומחפשת* » 06 דצמבר 2011, 00:01

אני מתקדמת מהר ב"עקרון הרצף", באיזשהוא מקום אני מרגישה שהספר והתיאוריה שלה רק אומרת במילים דברים שאני כבר יודעת, פתאום הרצף האנושי שהיא מדברת עליו הרבה בספר מחבר הרבה מאוד דברים שעלו בי ועברו לי בראש במהלך השנים ובזמן האחרון, זה מסביר הרבה תחושות שעברו בי וחוויתי.
יש בזה משהו נחמד ונעים, להרגיש שהידע נולד מתוכי בתיווך של מישהו אחר, אבל גם מאוד מטלטל חזק ומטלטל.
פעם באחד השיעורים האקספרמינטליים בבית הספר שלמדתי בו, שניסה להיות מתקדם מאוד בתוכניות לימודים מסויימות, באחד השיעורים פילוסופיה השונים, כשהמורה הסבירה לנו על שפינוזה ותפיסת המציאות והיהדות והקריאה לנו טקסט סבוך ומתפתל אחת הבנות זעקה פתאום שנמאס לנו מכל הפילוסופיה הזאת, שיעזבו אותנו קצת כי אולי בא לה בכלל לגדל תותים. לזכותה של המורה יאמר שהיא לקחה אותה ברצינות רבה ובשיעור הבא אכלנו תותים ועברנו לדבר על הפילוסופיה של החיים הרגילים שלנו.
מאז הרגע ההוא של הזעקה שבא לי לגדל תותים לא עזב אותי. מדי פעם כשאני עושה דברים, הולכת למקומות ו"מרחיבה את אופקיי" אני מרגישה את הזעקה הפנימית הזאת, זאת שאומרת שכל הסיבוך הזה, כל התילי תילים של פילוסופיות ושל מערכות ושלבי חיים ודברים שצריך לעשות מרחיקים אותי ממי שאני וממה שאני רוצה להיות, מהרגעים היפים באמת וההפשוטים באמת.
עד עכשיו קראתי לקולות האלו עצלנות, פחדנות ומעצורים בעצמי, אבל גילוי רעיון הרצף האנושי שלידולף מסבירה בספר גורם לי להבין שהחיים שלי כפי שאני חיה אותם היום מאוד רחוקים ממה שחלקים מסויימים בי מצפים וצריכים שהחיים יהיו, אלו החלקים האלו שמדי פעם מרימים את הראש ולא מבינים מה אני עושה במקומות מסויימים, בדברים מסויימים, במיוחד כשאני צריכה לתפקד במערכות מורכבות של חוקים, של ציפיות ושל מטלות שרחוקות מאוד ממה שאני, שנופלות מאוד מגבוה ורחוק. ברגעים האלו הקולות שקוראים בי לפשטות בקשרים אנושיים, בציפיות, בחיי ביומיום ולעצמי שלמה יותר מרימים את הראש ולא מצליחים להבין איך הגענו לכאן.
חוץ מזה ששמתי לב שיש לי חברה שמאוד מטיחה בי האשמות בזמן האחרון, קשה לי מאוד עם זה, בעיקר כי יש בי חלק שלוקח עליו את האשמה והאחריות שהיא מטילה עליי- לזה שאני "מכעיסה אותה" כשאני אומרת דברים שהיא לא מסכימה איתם, לזה שאני מעייפת אותה כשאני לא מרוצה מדברים מסויימים שהיא אומרת ובכלל מהתלונות שלה על הזמן שהיא משקיעה בי, כדי שלא אעלב כפי שהיא אומרת. יש בי חלק שרותח ונעלב נורא מכל האמירות האלו שאני שומעת ממנה שוב ושוב. משהו בי כועס כי אני מרגישה שאני מאפשרת לה להתייחס אליי ככה, שאני בוחרת לקחת אשמה שהיא מטילה עליי.
העלבון הוא עלבון אמיתי וצורב למדי.
והמשפט הצהוב אומר היום שאי אפשר להשפיע בלי להיות מושפע , האמת שאני חושבת בעקבותיו שאני בתקופה שדברים מאוד משפיעים עליי, מעט מאוד מחשבה שלי מושקעת למחשבה ולאמונה שיש לי השפעה גם על הסביבה.

אבודה ומחפשת כותבת בלוג

על ידי נועה_ברוך* » 30 נובמבר 2011, 17:59

מתוך אמונה שאני שווה את זה, |Y|

נראה לי שהרבה יותר קל לי לנסות לקבל ולזרום עם השינויים מאשר לנסות לכופף אותם שלא ישנו אותי וישנו לי
|Y|

אבודה ומחפשת כותבת בלוג

על ידי אבודה_ומחפשת* » 30 נובמבר 2011, 12:32

הבוקר ירדתי במדרגות מאיזה משרד עלום באוני', ולרגע האוויר היה נעים וקריר ומלטף, השמש זרחה והיה לא קר ולא חם מדי, הדשא נפרס בפני והרגשתי את הרוך האופטימי הזה, את הרגע הבהיר הזה שבו אני מבינה ורואה טוב כ"כ ורכה כ"כ כלפי עצמי.
לפני הרבה זמן הלכתי לראיון קבלה לתואר המסויים שאותו אני באמת לומדת, זה היה באמצע תקופה לחוצה וקשה בעבודה, ישבתי בבוקר בקפיטריה מחכה לראיון שלי, ולרגע הדשא היה ירוק כ"כ, השמיים כחולים כ"כ ואני יכולתי לראות עולם אחר וחיים אחרים בשבילי, רחוק מכל מה שהיה היומיום הכבד והבוצי שלי אז. צילמתי את הרגע ההוא בפלאפון והוא שמור אצלי עד היום- תמונה "סתמית" ואפילו מוזרה של דשא ושמיים בקיץ. אני זוכרת איך דמיינתי לעצמי חיים חדשים, חלמתי לעצמי עולם אחר של תוכן והתכווננות ונכונות והתמונה היתה סמל קטן לרגע קטן שרציתי לקחת איתי חזרה. הבוקר חייתי אותה מחדש לרגע, סתם ככה.
לפני שנסעתי ללימודים בחו"ל דמיינתי לעצמי הרבה פעמים את החיים שיהיו לי, הרגשתי איך אני עובדת קשה עכשיו כדי ליצור לעצמי חיים חדשים במקום שרציתי ולימוד של מקצוע שנורא רציתי, הייתי לפעמים ממש כול כולי ברצון ובבניה ובעשייה לקראת החיים החדשים האלו.
כשהגעתי לשם באמת הפחד הכריע אותי הרבה פעמים ואני נתתי לו להפוך את כל מה שאני לפחד, חרדה ולחץ ממה יהיה ואיך יהיה ואיך אתמודד עם זה. לא לננתי לעצמי שום מרחב ללמוד, לגדול, לנסות, למצוא את המקום שלי, היה בי חלק שציפה כל הזמן שאסתדר כבר, שאסמן וי על כל דבר ש"צריך". נכנעתי לתחושות הלחץ הסביבתי שלי.
זה לא נכון בכלל להגיד שעכשיו אני אחרת לחלוטין, ש"הבראתי" מאיך שהייתי שם והנה הכל טוב ויפה. הכל עוד שם, בדיוק כפי שהיה כשחייתי בחו"ל, אבל ביחד עם זה יש עוד הרבה דברים אחרים שמאזנים, שמאפשרים ושמקבלים את הטוב ואת הרע.
אתמול בספרייה מצאתי והתחלתי לקרוא את "עקרון הרצף" כבר כמה זמן שאני נורא רוצה לקרוא אותו, אבל לא יצא לי כ"כ, ואתמול קראתי את ההקדמה והפרק הראשון בלבד במקרה כשחיכיתי לספר אחר שיתפנה, וכל כך הרבה דברים נפלו למקומם.
היא כותבת בהקדמה על הפחד שלנו כמערביים, על הלחץ שלנו ועל הציפייה שיהיה רע והמירמור, איך שהם היו צריכים לסחוב קאנו על סלעים וכמה היא והאיטלקים שהיו איתה התמרמרו, פחדו מכך מראש וקיללו כל הדרך, בעוד המקומיים צחקו ונהנו בעיקר במהקטעים הקשים.
יום לפני זה היתה לי שיחה טעונה עם חברה שהקשר בנינו טעון, אני אמרתי כמה הקשר בנינו קשה לי והיא כעסה על איך היא מנסה וחולה ובקושי מרימה את האצבע ועדיין עונה לי כדי שלא אעלב ממנה ואני לעולם לא מרוצה. לרגע כעסתי על ה"פולניות" הקורבנית הזאת שבאמירה שלה, ואז זה עבר בבת אחת, כאילו השלתי מעלי את הכעס והמרירות והקושי, פתאום הרצינות ירדה, הכאב ירד ונהייתי רכה מבפנים ומקבלת מאוד.
כמה דקות לפני בשיחה שלי עם החברה ההיא היא שאלה אותי מה קשה לי, אני לא זוכרת מה עניתי לה, אבל השאלה הזו הולכת איתי מאז- מה קשה לי? יש כל מיני דברים שיש לי קושי איתם ובהם, סיטואציות בעיקר, חוסר בטחון, חוסר ודאות. הגיע הזמן שאעבור עליהם ואסביר לעצמי מה הקושי שלי בכל מצב ומקום כזה.
המשפט הצהוב אומר שהאושר אינו תלוי בדבר, רק בנכונות לאושר. זה נכון כ"כ להיום ולעכשיו ולעצמי. האושר תלוי רק בנכונות לאושר, ואם נרצה לעולם לא נהיה מאושרים.
יש לי תחושה מסויימת שהאנשים שמקיפים אותי רודפים ומחפשים כל הזמן את הנוחות האולטימטיבית- שדברים יסתדרו איך שהכי מתאים להם, מתי שהכי נוח להם, כמה ואיך שהם רוצים. כל פעם שזה לא קורה (ולרוב זה לא קורה, כי הנסיבות והחיים לא מתסדרים כדי להתאים עצמם ללו"ז שלנו) הם מגיעים בכעס ומירמור ועויינות אפילו. זה מצריך ממני הרבה אנרגיות, הניסיון להבין מה נוח לי, מתי נוח לי ואז הניסיון להגן בכל מחיר ודרך על הנוחות שלי.
נראה לי שהרבה יותר קל לי לנסות לקבל ולזרום עם השינויים מאשר לנסות לכופף אותם שלא ישנו אותי וישנו לי.

אבודה ומחפשת כותבת בלוג

על ידי אבודה_ומחפשת* » 27 נובמבר 2011, 19:11

לוקחת הפסקה קלה מהלימודים, הימים האחרונים היו מאוד עמוסים ריגשית. החיים החדשים שנכנסים למידה מסויימת של שיגרה העלו לפני השטח כמה התמודדויות. אני שמחה שיש לי מקומות שאני צריכה לתת בהם ומקומות שבהם אני צריכה לקבל וגם לחשוף מעצמי ולהציע מעצמי לאחרים.
יש בי חלק שנורא נורא מתקשה להיפתח ולעשות דברים פשוטים יחסית ואפילו לכאורה, כמו לדבר מול אחרים, להביע דיעה שלא בטוח שאחרים מקבלים, או שאחרים לא מקבלים ואוהבים, להביע את עצמי בקבוצה ומול קבוצה. יש לי לא מעט שיעורים בקבוצות קטנות בלימודים, מסגרות בתוך המסגרת שמכריחות אותי לדבר יותר, להחשף, להגיד, להיות חלק אבל עדיין להיות אני. זה מעלה הרבה קושי מבפנים, הרבה התנגדות של חלקים מסויימים ללהגיד דברים שלא יישמעו טוב, ללא להסכים ולבכלל להביע את הקול שלי במיוחד בסביבה "לא אוהדת" שלא כ"כ מתלהבים לשמוע מה יש לי לומר או שלא מסכימים איתי וקצת כועסים שאני מעלה קול אחר או בכלל.
מפתיע אותי קצת לראות כמה עמוק הצד הזה בי שרוצה לרצות אחרים, במידה מסויימת אני מרגישה שזה מין חותמת של המערכת שהייתי חלק ממנה כל כך הרבה שנים ואפשר לומר שבהצלחה רבה. קשה להיות שונה, קשה לי לפעמים להיות שונה. באחד השיעורים האחרונים המרצה דיברה על הנורמות החברתיות והסנקציות שהחברה מטילה עלינו כשאנחנו לא פועלים לפי הנורמות, כשחלק מהסנקציות הן פנימיות, מין ציות פנימי לסימן מוסכם, כמו ש"עושים לי פרצוף" ואני משלימה בראש מיידית חוסר שביעות רצון. כשחושבים על זה פולניות בנוייה כמעט כולה על סנקציות ריגשיות נפשיות וההפנמה שלנו אותן, אחרת זה לא היה עובד.
אני שונה בדברים מסויימים, בבחירות מסויימות, ומרגישה את השונות הזאת, אולי כי "חזרתי לנורמה" ואני מוקפת בסטודנטים וסטודנטיות שחיים לפי כללים וציפיות מסויימות, בשלבים מסויימים בחיים אליהם הם הגיעו ב"גיל הנכון", כשאני לא הרבה מהדבירם האלו. חלק מהדברים אני בוחרת מרצוני החופשי- מה שלא מתאים לי עכשיו, נוח לי במקום שאני ואני לא ממהרת לחפש זוגיות, כי לא מתאים לי עכשיו, למרות שצריך להתאים לי לפי "העקומה ההתפחותית" שרוב מי שסביבי חיי לפיה. את הסנקציות אני מרגישה, את השתיקות המביכות או השאלות החקרניות והחטטניות שלפעמים לא במקום, את הצורך שהוא לפעמים אובייקטיבי ממש לענות ולתת הסברים למה אני לא, ולפעמים הוא ביני לבין עצמי.
בסופ"ש פגשתי ידיד וחברה מהבית, היה נוח כ"כ פתאום לדבר בחופשיות, לא לחשוב, להעלות ולהציף קשיים, רגשות, ספקות והתמודדויות בלי חשש ובלי ביקורת חזרה עליי בשל כך. הרבה דברים משתנים והשתנו בחיי, הרבה סיטואציות חברתיות חדשות ומתחילות ויש בי משהו שכל הזמן מגשש את הדרך בתוכן, כ"כ התענגתי וחיפשתי את החברויות והקשרים המוכרים, הישנים, כאלו שאפשר ללהמשיך מאיפה שעצרנו בשטף.

אבודה ומחפשת כותבת בלוג

על ידי אבודה_ומחפשת* » 23 נובמבר 2011, 20:33

בסוף יום עם חברה טובה, יום כיף בעיקרון, אבל הרבה יותר מזה- היה מותר להיות אני בלי לשמוע את הקול החושש בפנים שאולי אני לא בסדר, בלי לשמוע את הקול שאומר שצריך להתיישר באיזו שורה, להבין ולהקשיב ולעקוב, פשוט להיות אני כמעט 12 שעות.
אני לומדת מקצוע טיפולי ויש לנו לא מעט שיעורים שהמטרה שלהם היא לעבור תהליך, להיפתח, לדבר אחד עם השני, זה נחמד בעיקרון ומביך ומרתיע בפועל, כששמים אותנו בחדר תחת עיניים ביקורתיות של מנחים וציון בסוף הסמסטר. ואז היום הייתה היום קבוצת תמיכה אמיתית- הרבה דברים מהזמן האחרון עלו בשיחה ודיברנו עליהם סתם, בלי ביקורת, בלי לחץ. כמה שכל זה משחרר פתאום.
השבוע עבר מהר, כמעט בלי לשם לב לזה כבר סיימתי אותו בעצם. יש בי חלק עצוב הערב, אין לי כוח לאנשים עכשיו, הרבה דברים העלו תהיות אצלי, חלק מהלימודים וחלק מהאנשים והמצבים מסביב. חלק מהדברים שאני לומדת וקוראת ללימודים גורמים לי לנהל דיאלוג עם עצמי, לגדול כל פעם עוד קצת ועוד קצת, להתקדם, חלק מהדברים שאני עושה מכניסים את העיסוק באחרים, נתינה מעצמי, קבלה מאחרים, משהו פחות מרוכז בעצמי.
רוב הזמן אני עובדת על להיות שלווה יותר, לא לתת לכעס הרגיל והכל כך צפוי להשתלט- למה צריך לעשות דברים, למה מחייבים אותי, למה בשעות שלא הכי נוחות, או במקומות שלא הכי נוח לי בהם. כששיחררתי והשתחררתי מהשליטה של המחשבות האלו נהיה לי קל יותר, נהייתי רגועה יותר, פחות עסוקה בלהתבאס ולהתמרמר מכל דבר שאני צריכה לעשות ולא בוחרת לעשות. לפעמים אני מודאגת קצת שאני משחררת מדי ונהיית כנועה מדי, עכשיו הזמן לשם לעצמי גבולות לקבלה של כל דבר, להחליט מתי השטח האפור הופך לשחור ומתי אני מעבירה קו אדום ועוצרת את זה. בחברות, בסיטואציות חברתיות, בסיטואציות טיפוליות עתידיות.
המשפט הצהוב אומר הפעם שגם בצד השני יש בן אדם, ואני שומעת איך יש בי קול שנותן פירושים והצדקות לאיך שאני ביחס לאחרים- איך שהם גורמים לי להתקפל, איך הם מתקיפים, אם גם הם אנשים למה הם עושים לי את זה. אבל זה בדיוק מה שהבנתי שבוע שעבר, שהם אנשים בדיוק כמוני, ולכן הסיבה היחידה שהם "עושים לי את זה" היא כי אני מרשה להם. יש בי חלק שרואה אחרים כחשובים ממני, כמחליטים עליי ובשבילי, כיודעים יותר ממני, החלק הזה הופך אותם למשמעותיים יותר ממני בעיני לפעמים.
המטרה הבאה שאני מציבה לעצמי זה לבסס את עצמי מול אחרים, להיות שלמה יותר עם כלל החלקים שבי והמחשבות שלי, להאמין שמה שאני חושבת שנכון בשבילי הוא באמת נכון, ובמידה מסויימת לקחת אחריות יומיומית על עצמי מחדש.

אבודה ומחפשת כותבת בלוג

על ידי סאלי_תדמור* » 19 נובמבר 2011, 20:18

זה בסדר לדרוש לפעמים, בעיקר בלי לפחד שאחרים יאהבו אותי פחות בגלל זה.

@}
אולי לדרוש ולפחד באותו הזמן?...

אבודה ומחפשת כותבת בלוג

על ידי מיכל_צמות* » 19 נובמבר 2011, 08:15

זה בסדר לדרוש לפעמים, בעיקר בלי לפחד שאחרים יאהבו אותי פחות בגלל זה. @} (())

אבודה ומחפשת כותבת בלוג

על ידי אבודה_ומחפשת* » 18 נובמבר 2011, 01:53

משפט אחרון
או שורה תחתונה-
זה בסדר לדרוש לפעמים, בעיקר בלי לפחד שאחרים יאהבו אותי פחות בגלל זה.

אבודה ומחפשת כותבת בלוג

על ידי אבודה_ומחפשת* » 18 נובמבר 2011, 01:52

חוזרת לנקודה הקטנה מהפעם האחרונה שכתבתי- כבר כמה חודשים שאני נורא מנסה לעבוד על עצמי בהקשר של הרגשות שמעלה החברה הספציפית הזאת שכתבתי עליה, עולה הרבה מאוד כאב ותחושת חוסר, יש בי חלק שכל הזמן מרגיש שהוא לא מקבל את מה שהוא רוצה לקבל, יש בי חלק שמרגיש נורא בודד וכועס בגללה, שמציף בהרבה עצב. בשבועות האחרונים אני לא מצליחה לחשוב עליה בלי שאני ארגיש צביטה של התחלה של דמעות.
ניסיתי שוב ושוב לשבת עם כל החלקים האלו במקומות ובזמנים שכואבים להם, לחבק ולקבל ולהראות להם שאפשר לקבל את האהבה והקבלה שהם מרגישים שהם צריכים לקבל ממנה, ממני. ועדיין היה כ"כ הרבה כאב ובכי.
השבוע חקרתי הרבה על הפרעות אכילה לעבודה שאני צריכה להגיש והיה בעיסוק הזה משהו כבד ומתיש ריגשית, וכשהוצאתי ועבדתי על רשימת הקריטריונים והסימנים לאיבחון הפרעות אכילה פתאום ראיתי מאיפה זה בא- אני מונעת מעצמי "אוכל רגשי" בכל מה שקשור אליה. יש בי משהו מאוד הימנעותי ביחס אליה ובאינטראקציה איתה, משהו שנורא מנסה לרצות אותה, שמאבד את האני העצמי שלי בניסיון להגיע להתנהגות אידאלית שהיא כמו משקל אידאלי בהפרעות אכילה- כל הזמן אני מגיעה לשם וממשיכה לרדת כי זה לא מספיק נמוך.
אכפת לי מהחברה הזאת, אכפת לי מאנשים בחיי די באופן כללי, אני לא מנסה להילחם בתחושות האלו, אלא מנסה ללכת איתן והולכת ללמוד מקצוע טיפולי שמשתמש בהן ומפתח אותן, ועדיין מול אותה חברה אני מנסה כל הזמן להשתיק את התחושות האלו, להשתיק את החלק שבי שרוצה לקבל ולתת לאחרים, ברמה הכי פשוטה של לשלוח הודעת טקסט קצרה לשאול מה קורה איתה ולהגיד מה קורה איתי. כל פעם שאני בכל זאת מנסה היא עסוקה, לא יכולה, יש לה תמיד משבר נוראי שמונע ממנה להגיב להודעת טקסט, ואני כל הזמן מבינה ומתנצלת שהפרעתי.
ועדיין ממשיכה לחבב אותה מאוד, להאמין לה כשהיא אומרת שהיא רוצה להיות בקשר איתי ובאמת להנות מהשיחות איתה, כשהן באמת קורות, כל הזמן יש בי חלק שלמרות הכעס והקושי אומר שזה שווה את זה וכך אני ממשיכה.
היום כמעט פתאום הבנתי שזה לא רק לתת אהבה לעצמי במקרה הזה, שאני צריכה לעזור לעצמי לקבוע קווים אדומים, שאני צריכה להפסיק את המלחמה הפנימית הזאת בצורך להראות חיבה ואכפתיות כלפי אחרים, שיש לי ערך עצמי בעיני עצמי, מספיק כדי להגיד שמשהו לא נעים לי ולא טוב לי בלי להרגיש שאני דורשת יותר מדי מאחרים, בלי להרגיש שאני מכבידה על אחרים כי אני רוצה את הזמן שלהם, מותר לי לבקש מחברים את זמנם וקירבתם, וזו זכותם גם לסרב.
אני חייבת לעצמי לבקש בלי להתנצל על זה שאני מבקשת, מתוך אמונה שאני שווה את זה, שיש לאחרים סיבה להיות חברים שלי בכלל.

אבודה ומחפשת כותבת בלוג

על ידי אבודה_ומחפשת* » 15 נובמבר 2011, 17:48

הלימוד באקדמיה מעמת אותי עם החלק בי שנורא רוצה להיות בסדר, צודק ונכון כל הזמן. בלימוד באקדמיה שבה יש נכון ולא נכון כל הזמן- מקורות מידע שמותר להשתמש בהם, דרך נכונה ודרך לא נכונה לכתוב עבודה, רשימת מקורות לעבודה, ואפילו לבנות משפטים ולהתנסח בזמן שיחה, מתן ביקורת ומשוב, ציונים ומבחנים ושיטה סדורה כ"כ לאיך לגשת, לנהל ולהתנהל בתוך הידע. דווקא פה אני מוצאת את עצמי במקום תוהה ומגשש ומנסה כל מיני דברים, ומול החלק הזה התנפץ פתאום גל של צורך נואש כמעט להיות בסדר, להיות טובה, לקבל "סמיילי מחייך" על עבודה טובה. המרצה אמרה לי היום שזה תהליך למידה, וזה בסדר, שעשיתי עבודה טובה בסה"כ שהתוכן היה אפילו טוב מאוד ומהותי, אבל היה משהו "קוסמטי" שצריך לתקן, כללים מסויימים שצריך אותם רק פה, ואני לא יכולתי לצאת מהתחושת רטיבות מהגל הזה, לרגע הציפה אותי התחושה הזה כמו רטיבות פיזית- אני לא בסדר, טעיתי, לא עשיתי מה שצריך.
מדהים אותי כמה הצורך הזה להיות בסדר וטובה וכמו שצריך, לעמוד באמות המידה של המסגרת שבה אני נמצאת, טבוע בי כ"כ חזק, כמה שהוא מציף אותי כשהוא עולה, וכמה שיש לו קונוטציות ילדותיות כמעט של עלבון ואכזבה עצמית ילדותית. בעיני עצמי לרגע הייתי הילדה הקטנה שאולי הייתי ביסודי כשלא עשיתי שיעורים מספיק טוב, או בכלל. ועכשיו אני גדולה כ"כ, ועושה בסדר, אפילו ציטטו את הטקסט שכתבתי כי התוכן היה רלוונטי לשיעור, ועדיין עשר דקות שבהן הציפה אותי התחושה הנזופה שאני לא בסדר, היו מטלטלות כ"כ.
וחוץ מזה שיש לי מטלות לימודיות ובכלל מסביב, אז אני אכתוב רק כנקודונת קטנה לעצמי- יש לי חברה אהובה נורא, שגורמת לי להרגיש כ"כ בודדה. קשה לי להגדיר מה בדיוק מוציא ממני את החלק הזה, אבל כל החוויה של האינטראקציה בנינו משאירה כמו טעם לווי בתוכי של לבד ושל ניסיון עייף ועצוב. ועדיין אני נהנית נורא מהשיחות איתה, כשהן קורות, ורוצה אותה נורא בחיים שלי למרות המחיר הבודד והקצת כבד.
נקודה אחרונה למחשבה- אולי כמו הרגע היום בשיעור, היא מעלה בי גל כזה של רגש שמגיע ממקום פנימי, וזהו לעכשיו, חוזרת לקריאת מאמרים.

אבודה ומחפשת כותבת בלוג

על ידי אבודה_ומחפשת* » 07 נובמבר 2011, 20:31

חזרתי הערב בחושך הביתה, הלכתי ברגל בערך את אותו מרחק לדירה השכורה שלי כאן, שהייתי הולכת לדירה השכורה שלי בחו"ל כשלמדתי שם. הרגשתי באותה סיטואציה לרגע. זה קורה לי לא מעט מאז תחילת הלימודים, שתחושה שאני באותו מצב, אבל לא בדיוק- העייפות מקליטה של דברים חדשים בכל כיוון ודבר שאני עושה, ההכרות עם דברים, ההתרגלות לחיים מחדש בכ"כ הרבה רמות, הרעב הכמעט נפשי הזה שבו הגוף דורש אוכל גם מעייפות וגם מצורך לספק אנרגיה לכל הקליטה והלמידה וההסתגלות הזאת, הצורך של הגוף בתזונה וטיפול.
בלימודים דיברנו בשיעור אחד על הקשר בין עיסוקים ועבודה לאושר, ואני חשבתי שלא סתם שאנשים מתרבויות לא מערביות כמו שלנו מדווחים יותר על אושר. אנחנו לא בנויים ללחץ הזה, ממש לא בנויים לאורח החיים שלנו היום, הרבה יותר קל להיות מאושר כשאתה צריך לדאוג רק לדברים הכי בסיסיים ולא לכל השאר. כל בוקר בדרך לשיעור אני רואה את אותו חתול שישן באותה תנוחה בשמש לייד אחת הדלתות, וכל בוקר מחדש אני חושבת על איך הוא מתחמם ונח בו זמנית, וכמה כיף לו והוא בכלל לא יודע שכיף לו, אבל הוא עושה את מה שהוא צריך ומיועד לעשות- אוכל כדי לא לרעוב, ישן כדי לנוח ומתחמם כדי שלא יהיה לו קר.
כמה אנחנו רחוקים מהפשטות המשמחת הזו עם כל העיסוקים, ההתחייבויות, הלימוד וההשגיות שלנו.
והמשפט הצהוב אומר שהאושר לא תלוי בדבר, רק בנכונות לאושר. אני חושבת ששכחתי כבר מה זה להיות מאושרת או איך עושים את זה בכלל.

אבודה ומחפשת כותבת בלוג

על ידי סאלי_תדמור* » 03 נובמבר 2011, 08:27

זה לגיטימי להרגיש ככה, זה לגיטימי להיות אבודה וגם לחפש, להיות חדשה ומבולבלת ולהתלבט מה לעשות וגם ללכת סחור סחור פיזית ונפשית.

איזה יופי. אולי המקרה הזה ששאלת איך נכנסים יסמל לך את השינוי שלך. עכשיו את פשוט שואלת איך נכנסים. נותנת לעצמך להעזר באחרים. להיות קצת מחפשת, ולמצוא @}

אבודה ומחפשת כותבת בלוג

על ידי אבודה_ומחפשת* » 02 נובמבר 2011, 23:01

בימים האחרונים יצא לי לחשוב לא מעט על השם שלי פה- אבודה ומחפשת.
ימים ראשונים בהרבה דברים, תחילת לימודים (התחלנו קצת קודם, אבל עכשיו זה באמת, ולא קורסי מבואות והכנות, וכולם הצטרפו אלינו השבוע להמולה גדולה של תחילת שנה), כל דבר חדש ומוזר ולא מוכר באמת. הרבה פעמים מצאתי את עצמי אבודה ומחפשת- חדר מסויים, שער כניסה, אנשים מסויימים.
עמדתי אתמול מול איזה בניין ולא הצלחתי להבין איך להכנס אליו בכלל ומאיזה צד, אבודה ומחפשת בדיוק כמו השם שלי כאן, הלכתי וניסיתי דלת אחר דלת, הולכת וחוזרת, נבוכה יותר ויותר מול פני האנשים שעוברים ומסתכלים עליי, עד שחבתי שאני חדשה, זו תחילת שנה חדשה וזה צפוי- צפוי שלא אדע איך נכנסים, צפוי שיהיו אנשים אבודים כמוני בתקופה כזאת, וצפוי שאשאל. כשעבר האדם הבא שאלתי אותו מאיפה נכנסים וזהו.
עכשיו כשאני נכנסת לכאן אני חושבת על תחילת הדף הזה, לרגע אני יכולה לחזור לאותו יום שפתחתי בו את הדף ולראות את התמונה ממש שלי על המיטה ההיא בחדר ההוא עוד בדירת מעבר בחו"ל, רגע לפני שאני חוזרת.
תחילת השנה הזאת גורמת לי לחשוב על תחילת שנה אחרת, כשלמדתי בחו"ל- לא הרשתי לעצמי לרגע להיות אבודה ומחפשת, שזה יהיה לגיטימי לא לדעת, שזה יהיה בסדר לשאול ולהתלבט ולהתבלבל ולהעזר, בלי להרגיש את הבושה והאשמה שאני צריכה כ"כ הרבה עזרה והכוונה ותשובות ותמיכה.
עכשיו אני מרשה לעצמי, זה לגיטימי להרגיש ככה, זה לגיטימי להיות אבודה וגם לחפש, להיות חדשה ומבולבלת ולהתלבט מה לעשות וגם ללכת סחור סחור פיזית ונפשית.
אני רואה את המשקל העצום ששמתי על עצמי בחו"ל- להיות חדשה ו"ישר לשחות", להיות רחוקה מכל מה שאני מכירה ושזה לא יכאב בכלל אף פעם, רק להנות.
השבוע המלא הראשון שלי כאן יסתיים מחר, היום היה יום שקט ובכלל היו רגעי לחץ, אבל גם היו עוד רגעים שלא. המשפט הצהוב אומר שאפשר להזמין הזדמנויות, וכשאני חושבת על זה, אז כן, אבל אולי כמו שחשבתי שמזמנים, החוויה של דברים "מחדש" אחרי שקרו אחרת כ"כ החו"ל, היא הזדמנות שזימינתי לי כשהחלטתי לחזור.

אבודה ומחפשת כותבת בלוג

על ידי אבודה_ומחפשת* » 29 אוקטובר 2011, 18:11

נגמר השבוע התארגנות, ומחר ככל תצטרף כל האוני' ונתחיל את הלימודים באמת.
המפשט הצהוב אומר שקושי הוא לא בהכרח סבל, ואני ממש צריכה שיזכירו לי את זה עכשיו.
יש לי משהו שקשה לו בהתחלות, עוד שבוע, שבועיים וחודש כבר יהיה הרבה יותר בסדר, עכשיו הכל נראה מאיים כזה- גוש גדול ולא מוכר של דברים חדשים לגמרי שצריך להכיר ולעשות בפעם הראשונה. הרבה יותר נוח לי אפילו אחרי פעם אחת במקום מסויים, סתם שהחלק המפחד יכול לדמיין בראש כבר תמונה של איך המקום נראה ואיך מגיעים לשם, כבר מורידה מהמתח והסימני שאלה.
בגלל שכבר למדתי בעבר, והיה כפי שהיה ונגמר כפי שנגמר, אני מרגישה שיש בי עכשיו פחדים שלא היו בי פעם. אחרי שערתי תחושת דיכאון וכישלון וחוסר יכולת, אני יודעת שיש את האופציה הזאת, אני יודעת שיש בי את המקומות והיכולות האלו, ושאפשר להגיע לזה שוב.
נותר לי רק לקחת את כל השנה הזאת, שחלקים ממנה כתובים פה, ולנסות לקחת ממנה את מה שאני יכולה, קיבלתי ולמדתי ולזכור שכמו שכתוב לי כאן- קושי הוא לא בהכרח סבל.
יכול להיות לי אחרת.
במידה מסויימת קל לי "ליפול" לאותם דפוסי התנהגות, לאותם פחדים והתעסקויות בהם שהיו לי בפעם שעברה, אבל יש גם כ"כ הרבה שוני, ויש גם כ"כ הרבה מעבר ללהבין איפה צריך להיות ומה צריך לעשות, יש הרבה יותר במסלול לימודים הזה, ואני רוצה ומקווה להיות מסוגלת להרגיש ולנצל את זה לתהליך גדילה בהרבה רמות.

אבודה ומחפשת כותבת בלוג

על ידי אבודה_ומחפשת* » 26 אוקטובר 2011, 01:40

מחר אני מתחילה מסגרת חדשה, מה שעד עכשיו כמעט היה "השנה הבאה" הפך פתאום להיות מחר, ואני מרגישה את הפחד מהלא מוכר מטפס במעלה הגוף. ברגע שאמתחיל, שאהיה שם, שאדע אפילו הכי בפשטות- איפה אני צריכה לראות, איך זה נראה פיזית, איך קוראים לאנשים שאיתי, יהיה לי הרבה יותר קל, זה הלילה שלפני כל דבר חדש שמלבה אצלי את הפחד מהלא מוכר, ואני מתמודדת איתו, מנסה לקבל גם אותו, בעיקר כשהוא ממוקד וספיציפי כ"כ. עוד שבוע וחצי בערך כבר אהיה אחרי, אי אפשר שהכל יהיה חדש כל הזמן.
כבר כמה חודשים שחברות ויחסים עם חברה מסויימת מעסיקים אותי מאוד- שוב ושוב אני מרגישה איך יש בי משהו שאומר שצריך לנתק את הקשר, ומשהו אחר בוחר להמשי אותו, למרות המחיר המאוד ברור שאני "משלמת". עד עכשיו היה בי הרבה תחושה של סבלנות כלפיה, בחודשים האחרונים כמעט תמיד קילבתי את כל הסיבות שהיא נתנה לי, למה היא לא מתקשרת, למה כשאנחנו קובעות היא מבריזה, למה היא לא מודיעה או לא יכולה. תמיד יש לחברה הזאת סיבות טובות מאוד, תמיד יש לה ידיד או ידידה בצרה תמיד היא מותשת או חולה מאוד, או בהלם ממשהו שקרה למישהו אהוב, שהיא שוכחת אפילו להתקשר ולבטל איתי כמו שהיא אומרת שמגיע לי.
אני שותקת תמיד, לא אומרת על זה כלום, בפנים תמיד יש ויכוח פנימי שלי עם עצמי, תמיד הסיבות שלה חשובות כ"כ, דחופות כ"כ, צודקות כ"כ שקטונתי מלהגיד לה משהו, ובאמת לא אמרתי, אבל המשכתי להתקשר כי היא חברה כזו טובה ששדואגת לאחרים.
אבל עכשיו היו לי ימים תובעניים או טובעניים, ובסוף היום הייתי צריכה שיחה טובה מחברה, הייתי צריכה אותה, ושוב יש לה משבר נוראי בחיים, ושוב הוא נורא חשוב ושוב היא אומרת לי כמה היא אוהבת אותי ואכפת לה ממני והיא מתנצלת כ"כ, אבל קרה ככה וככה ואין לה ברירה, ואני רואה רק טיעון מנצח שאין לי מה להגיד עליו.
הלילה קרה לי משהו, בניגוד לכל המשברים החיי הסובבים את החברה הזו, הבנתי שכל זה לא קורה כדי שאשא את התחושות הרעות שאני מקבלת ממנה כמשא קורבני של דחייה וחוסר חשיבות, אלא כדי להתמודד, כאילו אני ממשיכה כל הזמן לקבל את הדברים האלו שלה ולהמשיך לנסות להיות חברה שלה מסיבה מסויימת.
עד עכשיו שקעתי כל כולי בכמה שזה מכאיב לי, חוויתי את הכאב של הדחייה, מהצד שלה, את הניתוק שלי ממנה לאט לאט (קודם עבדנו יחד והתראינו כל יום והיינו מאוד קרובות בהרבה בחינות, כשעזבתי את העבודה הניתוק היה כמעט פיזי במידה מסויימת) שהפך למין תחושת קרע מסויימת- ממישהי שהיתה הראשונה או השניה לדעת מה עובר עליי יומיום היא הפכה לאדם שאני לא מדברת איתו גם על דברים גדולים בחיים שלי.

כל זה מרגיש לי כמו הקדמה ארוכה לעיקר- יש בי חלק שסופג יחס שלא נעים לי מצד אנשים קרובים, שנותן לאנשים מסויימים להתייחס אליי בצורה מזלזלת (גם לבטל בלי להודיע, להתעלם ולסנן זה מזלזל בדיוק כמו בת דודה אחרת שמדברת מגעיל ודואגת תמיד לרדת עליי ולא לוותר על הזדמנות להגיד לי את הרע בי), כי קשה להם ואני צריכה להבין ולקבל וככה הם. יש קו מסויים שאני מרגישה עכשיו שאני צריכה להעביר במקום בו אני לא יכולה יותר להיות מבינה ולקבל אחרים, שהקבלה וההבנה עושים לי רע.
יש בי משהו ששונא עימותים ואני מאוד נמנעת מהם, והמחיר המקרים האלו הוא כבד, בעיקר מול החברים האלו שהם אנשים דומיננטיים מאוד ולוקחים את זה לכיוון הזה מאוד.
המשפט הצהוב שלי אומר שהכבוד מכביד, אני נשארת לחשוב עליו ואיתו הלילה,
מוכנה לראות גם את הטוב שבפחד וההתרגשות של רגע לפני משהו חדש לחלוטין

אבודה ומחפשת כותבת בלוג

על ידי סאלי_תדמור* » 15 אוקטובר 2011, 21:00

זו הזדמנות טובה מאוד בשבילי להתמודד עם הנושא שהציף אותי עד שיתוק כשלמדתי בחו"ל

שמחה לקרוא שאת רואה את זה ככה.

אבודה ומחפשת כותבת בלוג

על ידי אבודה_ומחפשת* » 15 אוקטובר 2011, 02:33

תודה סאלי
הדגש שלך על השורה הזאת דווקא, עזר לי לחדד את הדברים לעצמי.
אני לחוצה, כלומר מזוהה ומוצפת ע"י הלחץ שלי בעיקר מהצורך לעשות הרבה דברים טכניים שלא ברורים לי, לגבי דברים "גדולים" ו"חשובים" שנותנים לי תחושה שאם אטעה התוצאות יהיו מרחיקות לכת, ומצד שני מה שאני צריכה לעשות לא לגמרי ברור לי (או יותר גרוע- אני חושבת שברור לי מה צריך לעשות, עושה אותו בדיוק לפי ההנחיות שיש לי, ואחרי חודשיים שאני רגועה שהמשימה הושלמה, מגלה שבעצם משהו לא היה בסדר ולא ידעתי ועכשיו הכל אדום מהבהב ובאיחור משמעותי).
העניין שבגללו יש בי תחושות שאין תמיכה, זה שאני מתעסקת בנושא הזה בצורה שלא מקדמת אותי לשום מקום- שוב ושוב נוברת במה לא עשיתי בסדר, איך הייתי יכולה לתקן את זה אז את מה שאני יודעת היום, ומה יהיה עם זה. אני מדברת על זה הרבה עם אנשים, אני מנסה לקבל מהסביבה שלי אישור כל הזמן שאני בסדר, שעשיתי כל מה שיכולתי, ושגם אם כן ואם לא, שזה לא נורא ויהיה בסדר. מפה מגיעה התחושה שלי שאין לי תמיכה, כי הלחץ שלי מתפרץ החוצה שוב ושוב מול אחרים, אבל לא נפתר או מנותב לכיוון חיובי מול עצמי, אלא ממשיך להתנפץ לפני השטח ואז לשקוע שוב.
כל זה מעסיק אותי מאוד בימים האחרונים, כי זו הזדמנות טובה מאוד בשבילי להתמודד עם הנושא שהציף אותי עד שיתוק כשלמדתי בחו"ל, ולנסות להתמודד איתו בצורה שתקדם אותי, וזה בדיוק מה שאני רוצה לקראת תחילת שנת הלימודים. הלחץ המציף והמשתק זה מכל מה שמסביב.
כשהייתי בחו"ל זה כל מה שהעסיק אותי חלק לא מבוטל מהזמן- לעשות בזמן וכמו שצריך את כל מה שאני צריכה לעשות, לקחת על עצמי אחריות פטאלית לדברים שלא הכי חשובים בדיעבד, אבל אז נראו לי קריטיים ומילאו את מחשבותיי כמו תשלום חשבונות, הרשמה לדברים באוני', הבנה איך עושים דברים ואיפה בכלל אני צריכה להיות. נכון שזה היה בשפה אחרת, שלא היה לי את מי לשאול ושהייתי לבד, אבל הבסיס הוא אותו בסיס- היה בי משהו שנורא פחד מלא להצליח בדברים האלו, הרבה יותר מאשר לא להצליח בלימודים.
ועכשיו?
סיטואציה דומה לאלו שהיו לי בחו"ל, הלחץ שמציף הוא אותו לחץ, אבל אני לא בדיוק אותו הדבר, וזו הזדמנות טובה ללמוד לתקשר עם התחושות האלו בצורה שתגרום לי לגדול ולא לשקוע שוב לאותם דפוסי התנהגות.
אז הרבבה דברים עולים עכשיו, והאמת שיש מצבים שאני די מוצפת ומנסה נורא למצוא את עצמי בתוך כל זה, ומנסה לאזן את מה שאני אומרת לעצמי ועוזר ומה שאני אומרת לעצמי והוא חלק מהלחץ, אבל בסופו של דבר ההורים שלי וגם הקול הפנימי הזה שבי אומרים שוב ושוב שהייתי יכולה למנוע את המצב הזה די בקלות אם הייתי... או איך לא חשבתי על זה או על זה או לא יודעת, אבל זה מצויין שזה צף עכשיו, כשמבחינה טכנית אני חייבת לחכות עד אחרי החג, כשאני יכולה לדבר עם החלקים האלו במידה מסויימת ולנסות להקשיב להם קצת יותר.

אבודה ומחפשת כותבת בלוג

על ידי סאלי_תדמור* » 14 אוקטובר 2011, 00:32

כמה שיש בי משהו שצריך הרבה תמיכה ואין לו ממי לבקש כבר

((-))
יש קול קטן שאומר שאין לו ממי לבקש, אבל אני בטוחה שאם את תסתכלי אז דווקא יש... הקרובים ביותר... אולי לא התמיכה המושלמת, אבל סוג מסוים של תמיכה...

אבודה ומחפשת כותבת בלוג

על ידי אבודה_ומחפשת* » 13 אוקטובר 2011, 03:17

חזרתי לפני כמה שעות מחו"ל, נסיעה בהפתעה נשמע טוב ונחמד וספונטני, גם היה כזה לעיתים, אבל גם לא מעט שלא.
קשה לי להגיד שהיה לי רע- נסעתי דחוף ומהר מהר בהחלטה של רגע לקרוב משפחה חולה בחו"ל- פתאום היה חלון והיה קצת כסף לפני תחילת הלימודים וזה היה סוג של הזמן הנכון.
משפחה זה כבד לי, להתארח אצל אחרים זה כבד לי, קרובי משפחה שבאו גם הם לאור הנסיבות היו קשים, החגים בחו"ל היו לא קלים.
כמה וכמה פעמים נכנסתי לחדר מלא אנשים לארוחת חג או שבת כזו או אחרת ולרגע או שניים הרגשתי איך אני ממש צריכה להתאמץ לעצור את הדמעות מהעייפות הפיזית וההלם הזה שבלהיות מוקפת בהרבה אנשים שאני לא מכירה ומכירים מאוד אחת את השני, ועכשיו אני צריכה למצוא את עצמי ולמצוא איך להעביר את הערב.
באתי לפה שוב היום כי אני מוצפת. מוזר לי לקרוא את מה שכתבתי הרבה לפני שנסעתי, בסוף השבוע הארוך ההוא שאז עוד לא ידעתי שאחריו אסע והוא השבוע שלפני הנסיעה בעצם. לכאורה נחתי, התאווררתי ועכשיו אני אמורה להיות קלילה יותר ומוכנה לדברים ולחיים החדשים שאני צריכה להתחיל ליצור לעצמי עם תחילת הלימודים, אבל אני מרגישה שקשה לי, שאני מוצפת בהרבה רגשות קשים, שאני מפחדת.

המשפט הצהוב שואל: מה אני רוצה?
אני רוצה להרגע, בעיקר סביב הענינים הטכניים האלו, בעיקר מול משרדים וחובות בירוקרטיות ומזכירויות וענפי ממשלה ומדינה שונים והמטלות שהם מציבים מולי.
תמיד יהיה עוד משהו לעשות, תמיד יהיו עוד סידורים לעשות, ולפעמים יהיה "חופש כפוי", כמו עכשיו שאני רוצה לסיים הכל ולתקתק אבל המשרד סגור עד שבוע הבא ואין אפשרות.
אז מה אני רוצה?
ללמוד לחיות האהבה ושלום עם הילדת בית ספר המפוחדת שבי שבאה לשיעור בלי שיעורי בית ומפחדת שהמורה תכעס עליה.
אני רוצה להפסיק לפחד מהפקיד בבנק, המזכירה בחוג לימודים, הפקידה בביטוח לאומי והעובד בשגרירות כי כרגע הפחד מהנזיפה, מהגילוי שחסר לי משהו, שלא עשיתי הכל נכון וכמו שצריך, שולטים בי. הרי הולכים ומתקנים, הרי גם בעניין הלימודים, אבוא אחרי החג אתנצל ואסביר את הטעות והיא תתוקן, אבל אני חיה בפחד מהגילוי שעשיתי משהו לא בסדר, ומהפחד המוגזם מהאיומים ש"נו נו נו" למי שלא עושה בזמן מה שצריך.
אני רוצה להיות שלמה עם ההחלטות שלי, לא להזדהות לחלוטין עם הקול הזה שאומר שלא הייתי צריכה, לא להלחץ מדברים "מסובכים" שצריך לעשות.
הדפוסי התנהגות האלו גורמים לי להמנע מהרבה דברים, לא מהפחד שאכשל במבחן עצמו, אלא מהפחד שלא אצליח לגלות איפה הכיתה שבה נערך המבחן, או להרשם אליו כמו שצריך.
אני רוצה לה]סיק להוציא אנרגיות על עיסוק במחשבה על הדברים האלו, ולמקד את האנרגיות האלו על מה צריך לעשות ואיך עושים את זה, ולא כמו עכשיו שבין שתי הנקודות האלו אני מותחת עוד הרבה קווים של דאגה ומחשבות והכנות לאפשרות הגרועות ביותר השונות שיכולות להיות באמצע.
בנדידה לתחילת הדף הזה והזמן שלמדתי בחו"ל, אני חושבת שכ"כ חייתי בעולם חרדות מאיך אדע ואצליח להרשם ולהגיע למבחן, שלא נשארו לי כוחות ללמוד למבחן עצמו ולא חשבתי כמעט על מה יקרה כשאגיע אליו.
אני אני מרגישה שאני מזדהה לחלוטין שוב עם החלקים האלו, שלא נותנים לי לחשוב על מה יהיה ברגע שיתחילו הלימודים ומושכים אותי שוב ושוב לפחד ולחלץ מסידורים טכניים שסביב ההרשמה, המגורים, מזכירות והכסף שכרוך בזה. ככה אני מוצאת את עצמי שבועיים לפני הלימודים שקועה שוב לחץ מהבירוקרטיה שמסביב, שבסופו של דבר יוצרת אצלי הכחשה כמעט והתעלמות ממה יקרה כשאגיע למקום אליו אני רוצה להגיע.
מעניין שהמשפט הצהוב הוא שוב אותו משפט צהוב כמו פעם שעברה, ושכמעט בנאליות שלי עוזרת לי להבין באמת איפה אני נמצאת ו...
מה אני רוצה.

אבודה ומחפשת כותבת בלוג

על ידי אבודה_ומחפשת* » 22 ספטמבר 2011, 17:22

והשורה הצהובה שלי שואלת מה אני רוצה,
אני רוצה היום ועכשיו להוריד קצת את הענן הכבד והכואב הזה שעוטף אותי כבר יותר משבוע
זה הכל

אבודה ומחפשת כותבת בלוג

על ידי אבודה_ומחפשת* » 22 ספטמבר 2011, 17:21

התגובות שלי מאוד אמוציונליות בימים האחרונים, אני מסיימת שבוע שלישי של דברים שקורים וצריך להתמודד איתם, לעזור לאחרים להתמודד איתם- חברה שמאושפזת כבר אישפוז מתארך בגלל מחלה לא ברורה, אמא של חברה אחרת שכנראה חולה המחלה ממארת, קרוב משפחה צעיר שנהרג בתאונה טיפשית ומצערת. בין לבין אני לומדת בקורס מבואות לשנת הלימודים שעד עכשיו קראתי לה "השנה הבאה" ובלי ששמתי לב זה כבר השנה הזאת (שבאה עלינו לטובה כמו שאומרים).
משהו בי מרגיש מעורער מכל האירועים האחרונים, כאילו יש וילון כזה שאנחנו חיים ליידו בלי לשם לב שמפריד בין עולם הבריאים לעולם החיים, בין העולם הרגיל לעולם של שכול וכאב, של חלקות בהר הרצל ומחלקות בבתי חולים.
פעמיים אתמול בכיתי מייאוש כזה- כשחברה שלא קשורה לכל זה הודיעה לי שלא נוכל להיפגש אתמול, וכשלא הצלחתי להרדם למרות שהייתי מותשת. זו היתה הזדמנות להבין כמה שיש בי משהו שצריך הרבה תמיכה ואין לו ממי לבקש כבר (גם עכשיו כשאני כותבת את זה יש לי קול קטן ונוזף באוזן שלא מאמין שאני חושבת וכותבת את הדברים האלו כשיש אנשים שאני אוהבת שיש להם בעיות אמיתיות וקשות שאני צריכה לעזור להם, כשיש אנשים בכלל שיש להם בעיות אמיתיות ואין לי שום זכות להצטרך את זה בכלל).

אבודה ומחפשת כותבת בלוג

על ידי סאלי_תדמור* » 20 ספטמבר 2011, 20:59

שורה ירוקה וסתמית בדף אינטרנט שינתה את המסלול שעליו הייתי עד עכשיו.

@}

אבודה ומחפשת כותבת בלוג

על ידי אבודה_ומחפשת* » 20 ספטמבר 2011, 19:46

לא כתבתי כבר הרבה מאוד זמן,
סתן יצא ככה בגלל מילואים ארוכים ואחריהם תקלות טכניות באינטרנט בבית.
קרו הרבה דברים ולא קרה כלום, על רגל אחת- עברה שנה מאז שחזרתי מחו"ל ומאז שכתבתי פה פעם ראשונה, הרבה השתנה אבל שום דבר לא נעלם.
בהזדמנות אחרת, עכשיו אני לומדת למבחן חשוב.
והמשפט הצהוב שלי שואל מה יניח את דעתי,
רעיון מעניין לעכשיו.

אבודה ומחפשת כותבת בלוג

על ידי אבודה_ומחפשת* » 17 יולי 2011, 20:41

שבוע שעבר האולי שריחף מעלי הפך לכן פשוט וויזואלי מאוד- שורה ירוקה וסתמית בדף אינטרנט שינתה את המסלול שעליו הייתי עד עכשיו.
מאז יש בי זרמים קטנים בעוצמות משתנות של תקווה, התחדשות ובנייה של דברים חדשים לעצמי, של פחד והכרה בתלישה שלי משיגרה שנוצרה מהכרת מסויימת עם מי שאני עכשיו ושל לחץ, פחד וקפיאה מסויימת אל מול ים השינויים שמאיים לסחוף אותי, יחד עם גלי החלטות שאין לי ברירה אלא להחליט כאן ועכשיו ומהר, כי אין זמן יותר.
אני מפוכחת יותר מאשר לפני שנסעתי לחו"ל, כי כבר עברתי לחו"ל (וחזרתי), איבדתי איזו אופטימיות קוסמית פנימית שאמרה לי פעם שהכל יהיה בסדר בסוף- יהיה שלב שבו לא אוכל לשלוט ולנהל את הדברים, והם יסתדרו כבר. אני לא מאמינה בזה יותר, אני יודעת שהכל יהיה בסדר בסוף, אני יודעת כמו פעם שאני חייבת לעשות כמיטב יכולתי ושאגיע לשלב הזה שבו לא תהיה לי שליטה (או השליית שליטה אני חושבת). כבר לא נראה לי יותר שדברים יסתדרו, אני יודעת שיהיה בסדר. יותר משאני חוששת, דואגת ומפחדת אם אצליח לסדר את הדברים ואיך, אני דואגת שלא אצליח להוריד את החששות ולהתמסר לזרם כשהוא יבוא, פשוט אתן לו לסחוף ולהוביל אותי, במקום לנסות חזק מאוד ובכל כוחי להישאר יבשה.

אבודה ומחפשת כותבת בלוג

על ידי אבודה_ומחפשת* » 12 יולי 2011, 00:09

עוד יום מחלה בבית נגמר, זה קצת כאילו הימים האלו נוזלים לי מבין הידיים, נעים לי ושקט לי, אני עושה דברים לאט וחיה בשקט, בין שינה טרופה של מחלה לעשייה איטית שמתאפשרת לי, אני לא צריכה להיות שום דבר בשביל אף אחד, לא חייבת לעמוד בשום סטנדרטים או ציפיות וזה מאוד מקל, בערך באותה מידה שזה מקשה עליי, יש בי קול קטן אך עקשן שטורח להזכיר לי שהעולם האמיתי מחכה לי מעבר לפינה, ממש שם מעבר לסיבוב של הלילה, ושאני רק דוחה את ההתמודדות עם החיים בעוד קצת זמן פינוק. הקול הזה תמיד מלחיץ ומזכיר שאני מפנקת את עצמי בזמן שקט ובריחה מהחיים בבית, שאני מרגילה את עצמי להיות ככה, שלא אתרגל לזה יותר מדי, כי "החיים האמיתיים" הם בחוץ- בחום של הקיץ או בקור של החורף, מלאים באנשים ומשימות ודברים לעשות ולבצע כל הזמן.
עניין הלימודים בשנת הלימודים הקרובה מסרב להיבגר, אני מחכה ומחכה לתשובות מאוני' אחת, ובשנייה מתחילה רק עכשיו תהליך מיון לחוג שאני רוצה, אני מפחדת קצת שאני מגיעה לזה נורא עיפה כבר- ראיונות, שוב ראיונות, ציפייה, מכתבים על מכתבים של הודעות שונות ממשרדי רישום שנשלחים בדואר, שום דבר מהם לא מקדם אותי לידיעה מה יהיה החל מאוקטובר.
יש בי חלק שמשלים עם זה, וחלק אחר שבמתח תמידי מכל הציפייה הזאת- לדעת כבר מה קורה, לנסות לכוון את הרצון שלי ואת הכוחות שלי למשהו אחד, למקד את ההתכוונות להצלחה במסלול מסויים. במקום זה אני עדיין בסימן שאלה, טרם התקבלו החלטות בבקשות שלי, וזה משאיר אותי בין רצון לויתור, יש רגעים שאני מרגישה בטוחה שהלך לי טוב בראיון האחרון ובטוח מבלים אותי, וברגעים שלאחר מכן, כשתיבת הדואר שוב ריקה, שהסטטוס עדיין לא משתנה באתר, שאני מרגישה שנכשלתי וגם אז רוצה שכבר יגידו לי- בכל מקרה כן או לא מתחילים תהליך של קבלה ומעבר הלאה, סימן שאלה גדול משאיר אותי כל הזמן בין שניהם במרווח של אולי.
לא להיות בעבודה עושה אותי רגועה יותר, גם עם חום, גם עם כאבים פיזיים שונים ולחץ קל מלבוא ככה לראיון חשוב מחר, אני עדיין מרגישה את החלקים הרכים יותר שבי, את החלקים החיוניים שבי- אלו שעושים דברים כי זה מעניין, אני יוצרת ותופרת, עושה פרוייקטים קטנים, מתנות ומתעסקת בפיתרון בעיות טיפשיות, בדברים שמאתגרים אותי, זה מכניס בי רוח חיים שהתשישות הפיזית של שתפסה אותי בזמן האחרון לא מצליחה לדכא.
מעבר לזה אני מתעקת ברצון שלי לקבל אהבה, באיך הוא משפיע עליי, רק לפני כמה ימים קראתי פה דף שמדבר על זה, פתאום נפלה עוד חתיכה קטנב של הבנה- כמה שזה אולי ברור לי ובכלל, ככה קוראים לזה, זה מה שזה, והידיעה הזאת ומתן שם הזה הופך את עוד חלק שמקשה וקשה לי איתו למשהו ש"יש לו כתובת" במפה הפנימית שלי, שלכתוב הזאת אפשר להגיע, אפשר לדבר איתו ולראות מה הוא רוצה בשבילי.
דברים נראים לי הרבה יותר גרועים ממה שהם כשזו מין סערת רגשות הרסנית ועקרה, ההבנה וההכרה מה הם ומי מהם הופכת אותם לחלקים שאפשר לתקשר איתם, מזכירה לי שהם רוצים בטובתי. איזה כיף זה לדעת שכל החלקים של השלם הזה רוצים בשבילי דברים טובים, שיש להם כוונות טובות והם מנסים בדרך שלהם.
מחר יום ארוך, אחרי הראיון קבלה הזה יש רופא מומחה, אני שונאת כאלה אבל חייבת לעשות מאמץ כנראה לשלול שאין לי משהו ממשי, זה תמיד מרגיש לי כמו בול פגיעה איתם- הם לא מאמינים לי גם ככה, אני צריכה "לקלוע" לתסמינים שלמסודרים אצלהם בתבניות. אני יודעת שאני צריכה לשמוח שאני בריאה בסופו של דבר, אבל קשה לי שלא להרגישת תסכול מסויים מזה שפיזית אני מרגישה חולה, אבל לא משתייכת לאף קטגוריה ואף מחלה. אנסה לקבל את הפסיכוסומטי שלהם באהבה, להפוך אותו להזדמנות שלי לתקשר עם הגוף, בלי התווית של הממציאהדברים כי אין לה כלום, שהם רומזים עליה.
שונאת רופאים ותוויות, שונאת את האישור החיצוני הזה למחלה- צריך להיות לי משהו עם שם ממשי כשאני לא מרגישה טוב, לא יכולה פשוט להיות כפי שאני.

אבודה ומחפשת כותבת בלוג

על ידי אבודה_ומחפשת* » 09 יולי 2011, 23:42

בדידות אלקטרונית מעצבנת- דממה בכל המכשירים ובכל אמצעי הקשר האפשריים. זה נהיה בולט יותר כשיש כ"כ הרבה ערוצי תקשורת ואפציות.
הימים האחרונים קשים לי פיזית, אני מותשת כ"כ, חולה אבל לא מספיק כדי לקבל אישור מהסביבה לנוח ובאמת לדחות את רצף הדברים שאני חייבת לעשות.
פיסת הבנה קטנה נוחתת למקום שלה, משנה את איך שאני רואה את הדברים שוב, כמעט ולא שמים לב לזה אחר שזה קורה, לכמה שיש לי הרבה דברים לחשוב עליהם, לראות ולהבין מחדש כי זה לא כמו שחשבתי שזה. כמה יפה זה לקבל הבנה חדשה על הדברים, וכמה מוזר לי לפעמים שזה רק שלי וכ"כ שלי ולא נראה או מתבטא בשום צורה ביחס שלי לאנשים אחרים.
אני אוספת לעצמי את כל האמירות החמות והיפות שחברות מהעבודה אמרו לי בשיחות בנינו בזמן האחרון, פתאום באור חדש אני מבינה כמה קיבלתי מהן את החום והקבלה ואישור הזה שהן רוצות, שאכפת להן וחשוב להן להיות חברות שלי, אבל כל זה עבר לי מעל הראש כשזה נאמר, לא הצלחתי להעריך או להנות או אפילו לבודד את מה שכ"כ רציתי לקבל מתחושה שהטביעה אותי שי שלי חוסר כל הזמן.
כמה נוראי זה נראה לי פתאום לשקוע במחסור ובחוסר עד כדי כך שאני לא מסוגלת לקבל את מה שחסר לי כ"כ.
זה הזכיר לי את "האריה שאהב תות" שלא הסכים לאכול שום דבר, שחיפש וחיפש ובסוף בכלל לא רצה את זה.
חוץ מזה כשאני לא מותשת פיזית מהאלרגיות והמחלה שלא עוזבת אותי ממש בימים האחרונים, אני מצליחה ליצור, לתפור, לסרוג ולחבר דברים יחד, זה נעים כ"כ ומרגיע אותי נורא להרגיש את הרצון הזה מבפנים ובאמת להצליח לעשות לאנשים בזמן ובצורה שמתאימה לרצון שלי ובלי כפייה חיצונית.
שבוע מתיש ובפני עוד אחד כזה, כבר אין לי כוחות פיזיים לרצף הפעולות הפשוט, לא מצליחה לדמיין את עצמי הולכת מחר לעבודה ומוצאת את הסבלנות והכוחות להתנהל יום שלם, זה ארוך ומתיש כ"כ. היכולות שלי להכיל אחרים, להיות שירותית ואדיבה וסבלנית ללקוחות ולעובדים ולהתנהלות של העבודה מתאיידים לחלוטין.

אבודה ומחפשת כותבת בלוג

על ידי אבודה_ומחפשת* » 05 יולי 2011, 13:36

סאלי עניין הדורות מאוד נכון בשבילי, ההורים מסמלים בעיני את קול ההיגיון הכלכלי והפחד מעניני כסף והמחסור שלו בעיקר (כשהייתי קטנה בגן הייתי מבקשת שיהיה להורים שלי עוד כסף תמיד, כי אז נוכל להיות משפחה שמחה, רק לאחרונה נזכרתי במחשבה הזאת). יש בי חלק שמאוד חשוב לו כסף וביטחון כלכלי, שמאוד מפחד ממה יקרה כשלא תהיה לי הכנסה, כשיהיה לי מינוס, כשלא אוכל לקנות לעצמי דברים וכ"ו. החלק הזה מתפתל, בוכה, מיילל וצועק עכשיו בפנים כשאחרי כמה ימים קשים יותר פיזית ונפשית וכמה שבועות קשים פיזית ונפשית, יושב לי על השולחן מכתב התפטרות מהיום לעוד שבועיים.
הרבה דפים נכתבו באתר על שאלת לעזוב או לא לעזוב, אני "מקרה קל ביותר" מביניהם- עבודה זמנית, חודש מילואים בקיץ, לא ממשיכה לעבוד שם שנה הבאה בגלל לימודים, אז בסופו של דבר מדובר בשבועיים וחצי במקסימום שבהם אהיה בין לבין, ועוד תקפה של חודשיים בערך שבה אחפש ואעבוד בדברים זמניים לפני תחילת השנה. ועדיין אני מרגישה איך החלק הלחוץ וההגיוני הזה מציף פחדים וחששות, הגיון ודמעות. כמו שחברה טובה אמרה לי אתמול- זה כמו עם ההחלטה לעזוב את לימודי הרפואה, את יכולה לעשות כמו אז ולדבר על זה שעות וימים, לבכות ולסבול, למשוך ולשקוע לדיכאון שבחיים במקום שלא מתאים וטוב לך, או שאת יכולה פשוט ללמוד את הלקח ופשוט לעזוב כי לא טוב לך.
הגעתי למקום דומהלמה שהיה לפני שנה כשהייתי בשיא מסויים של דיכאון בתחילת הבחירה לחזור לארץ, ואני מרגישה איך החלקים שתמיד היו משתלטים עליי בשלב הזה מפצירים בי ומנסים שוב ושוב לשכנע אותי, מראים לי כמה חשוב להמשיך להיות במסגרת עבודה, לסיים דברים יפה, כמה יש מלא דברים שלא אוכל לקנות כי אצטמצם בגלל שלא תהיה לי משכורת. ואז הופיעו באתר בדפים והגריינים על משבר כלכלי ולחץ כספי, על ברית מילה לכרטיסי אשראי ועל התנהלות כלכלית חכמה יותר, והבנתי שאני חייבת לגדול גם בתחום הזה, כי אני נשלטת ע"י הפחד ממחסור כלכלי, וזה מכניס אותי לפינות שאני לא יכולה לצאת מהן, וזה מונע ממני לשלוט על התקציב ועל הכסף שלי.
אני נזכרת בדיונים על עזרת הורים ואם אפשר להסתדר בליעדיה או לא, וזה נראה לי ברור עכשיו שזו לא העזרה בשבילי, אלא האמונה שאני יכולה להסתדר בבעצמי. מול אנשים בעבודה אני תמיד זו שמסתפקת במועט, שלא קונה הרבה, שלא צריכה הרבה כדי להיות שמחה ולהנות מהחיים, עכשיו הגיע הזמן "לפדות את ההמחאה הזאת" ולהיות כזאת גם מול עצמי ומול חשבון הבנק שלי.
ועדיין מול כל האמירות החד משמעיות האלו יש בי קול קטן שרוצה נורא לחכות עוד קצת, לדבר עם החברים בעבודה קודם, לקבל אישור מההורים קודם, לחכות עד שבוע הבא, עד לתשובות כאלו ואחרות לגבי שנה הבאה, עד לתשובות מהרופא אם יש ממצא פזיולוגי, לעוד שיחה עם חברה כזו או אחרת שתגיד לי שוב ושוב שאני חייבת עכשיו לעשות מה שטוב בשבילי, עד שלא יהיה סיכוי שאתחרט על זה וארצה לחזור. דווקא מהסיבה הזאת אני חייבת לחתום ולתת את המכתב הזה שיושב לי על השולחן מוכן ומזומן מאתמול בערב, בנקודה הזאת אני חייבת לגדול, להפסיק את הצורך הזה שלי בחיזוקים, עידודים, דחיפות ואישורים מהסביבה כל פעם שאני מרגישה שאני יוצאת מאיזה שהוא שביל מסומן.

אבודה ומחפשת כותבת בלוג

על ידי נועה_ברוך* » 04 יולי 2011, 18:49

מה זה מקל עליי להוריד את החליפה הלוחצת של ההיגיון הקר והכלכלי של רווח והפסד, להוריד את תוויות המפונקת שהייתה יכולה להחזיק מעמד עוד קצת ולעשות משהו כי זה הדבר הנכון.
|Y|

לא לחכות לתשובות כאלו ואחרות, פשוט ללכת כשלא טוב לי וכשאפשר רק כי לא טוב לי ואפשר.
נהדר!! כל הכבוד לך.
תרגישי טוב ותקשיבי גם לגוף :-)
פסיכוסומטי זה לא אומר שאת ממציאה את זה! ממש לא. אלא שהחלק הנפשי מדבר והגוף מגיב @}
אבל לא מספיק כדי להיות באמת חולה ולעצור לנוח, סבבי בדיקות שונות ומשונות, רופאים שונים, הכל תקין, אין לי כלום, אני חיה במתח הזה עם עצמי- האם באמת כואב לי ומפריע לי כמו שאני אומרת? אני בטח מגזימה.
את לא מגזימה, אבל יכולה להיות שמחה שאין ממצאים פיזיים וששום דבר לא נמצא ברמה הפיזית.
מתח, לחץ, חרדה יש להם בהחלט אותות. הם מאותתים לך לדאוג לעצמך ולטפל בעצמך (לא רופאים, בדיקות או תרופות!)

אבודה ומחפשת כותבת בלוג

על ידי סאלי_תדמור* » 04 יולי 2011, 16:37

התהליך הזה ממש בלתי נמנע עבור ילדות טובות של בית ספר. אני יודעת. גם אני כאן על הדרך הארוכה של לחזור אל עצמי

גם אני כנראה @}
הרבה פעמים אני שואלת את עצמי אם זה בלתי נמנע, התהליך הזה, לדור שהוא צאצא של דור הסבים שלנו שעבורו השרידה הפיזית היתה עדיין העיקר. קשה לצאת מגידול כזה ללא צלקות. אנחנו הדור הראשון שהאושר חשוב לו ממש. קודם היתה שרידה פיזית, אח"כ (ההורים) שרידה כלכלית.

אבודה ומחפשת כותבת בלוג

על ידי אום_אל_קיצקיצ* » 04 יולי 2011, 12:45

כיף לקרוא אותך ואת התהליך שאת עוברת. ממש מדהימה. אמיצה. מפוכחת.
התהליך הזה ממש בלתי נמנע עבור ילדות טובות של בית ספר. אני יודעת. גם אני כאן על הדרך הארוכה של לחזור אל עצמי ואל מה שהייתי יכולה להיות אלמלא

אבודה ומחפשת כותבת בלוג

על ידי אבודה_ומחפשת* » 04 יולי 2011, 00:31

הרבה זמן שלא הייתי פה, המשפט הצהוב שלי אומר שלפעמים הדרך לנצח היא להיכנע, זה מביא אותי לגל דמעות מחודש.
רגעי הבנה דקיקים ושקופים כמעט, כשדברים קטנים, חלקים עדינים מחיי בהווה והעבר ובעתיד מתיישבים אחד לצד השני ויוצרים רצף של הבנה, אלו הרגעים היפים ביותר שהיו לי בשבועות האחרונים.
שוב מחלה מוזרה כזאת- אלרגיות וקשיי נשימה, ריבים עדינים עם הרופאים השונים שאני מגיעה אליהם- אין ממצאים, זה פסיכוסומטי, הכל בסדר.
אני שומעת רק שאני ממציאה, שהכל בראש שלי, שאין לי אישור, ויש בי חלק שכ"כ רוצה את האישור הזה- מחלה מאובחנת, "אמיתית" כזאת שמטפלים בה ושאפשר להגיד לאחרים מה יש לי ולמה אני ככה. במקום זה אני רואה את עצמי נכנסת שוב לשביל ה"לא יודעים מה יש לך"- אני מתלוננת על משהו שמפריע לאיכות חיים שלי, כואב לי ולא טוב לי, אני לא מרגישה טוב כל הזמן, אבל לא מספיק כדי להיות באמת חולה ולעצור לנוח, סבבי בדיקות שונות ומשונות, רופאים שונים, הכל תקין, אין לי כלום, אני חיה במתח הזה עם עצמי- האם באמת כואב לי ומפריע לי כמו שאני אומרת? אני בטח מגזימה.
הכל רץ לי בראש מעצמו, שידור חוזר מקיץ אחר שהייתי בו כבר והיה בדיוק כזה.
אז נמאס לי קצת מהתוויות האלו, מהצורך באישור חיצוני, בדיוק כמו שיש בי קול קטן אך עקשן שרוצה לספר כל דבר ודבר מהתהליך הזה לחברים וקרובים, כי אם הם לא חלק מזה זה לא קיים, ככה החלק הזה רוצה אישור חיצוני, תעודת מחלה, שתאשר לי לצאת מוקדם מהחיים שיצרתי עכשיו, שתאשר לי להרגיש כמו שאני מרגישה ולהיות כפי שאני עם תעודה של דוקטור שעובר עליי משהו.
הפעם נעצרתי שנייה לפני שאני נזרקת לסרט של הקיץ ההוא- פסיכוסומטי רוצה להגיד לי משהו, הגוף שלי לא מפגר ומשהו גורם לי לקשיים בנשימה, אין לי אוויר, כמה סימבולי.
קשה לי וכבד לי בחיים, בעבודה, אני חייבת לקחת חמש דקות כמעט כל משמרת לנשום במחסן מאחורה לבד בחושך כדי להיות מסוגלת להמשיך, שום דבר לא השתנה, אני כפי שאני לא מסוגלת להתמודד עם זה כרגע, קשה לי וכואב לי ולא מסתדר לי טוב. דווקא עכשיו אין לי למה לעזוב, אני יוצאת למילואים עוד מעט, לתקופה ארוכה, ואחריה לא אשאר כי לא ייתנו לי להוריד משמרות ללימודים, אז מה הבעיה זה רק עוד חודש וחצי, רק עוד ארבעה שבועות, תסחבי, אולי תחזרי אח"כ רק לחגים כזה לכמה שבועות דקה לפני הלימודים, אני צריכה את הכסף וחולמת בבשקט על טיולון לחו"ל עם חברה או לבד רגע לפני תחילת השנה.
הגוף עוצר את כל זה- למה לחסוך לטיול לחו"ל אם אני בקושי מסוגלת לעלות שתי קומות ברגל הביתה בגלל הקשיי נשימה? למה לחסוך עוד קצת ועוד קצת ללימודים אם אגיע אליהם מרוטה, תשושה וחולה?
כמו בחו"ל שוב אני נסחפת למערבולת של כסף וסידורים ואיך להסתדר, כאילו שאני לא עושה את כל התהליך הזה, את כל השנה הזאת בשביל להגיע מוכנה ללימודים, מוכנה באמת ולא עם עוד כמה אלפי שקלים בבנק, אבל חולה וחסרת נשימה, אבל ממש פיזית כבר חסרת נשימה.
פתאום אני מחייכת ומבינה ובוכה קצת מהקלה ומאלרגיה גם, כבר לא אכפת לי שאם הבדיקות שלי תקינות או לא, שיהיה פסיכוסומטי, הגוף מציל אותי מההיגיון הזה שמשתלט עליי, אותו היגיון שהפך את הדירה וההסידורים הטכניים בחו"ל לראש סדר העדיפויות שלי בפועל, הדאגה החרדתית כמעט דרסה את החשיבות של הלימודים.
ובכלל אני צעירה, בריאה בדר"כ, ללא ילדים ומשכנתא והלוואות, חזרתי למשקל התקין שלי מלפני חו"ל וכשאני לא רעבה לאוויר אני בכושר לא רע- אפשר להנות מזה קצת בצורת עזיבה מוקדמת של העבודה לטובת עבודות מזדמנות עד תחילת הלימודים ולטובת הבריאות הנפשית שלי.
בדרכי שלי נכנעתי כדי לנצח, עכשיו נותר לבצע סופסוף, לא לחכות לתשובות כאלו ואחרות, פשוט ללכת כשלא טוב לי וכשאפשר רק כי לא טוב לי ואפשר.
כמה זה מקל עליי להוריד את החליפה הלוחצת של ההיגיון הקר והכלכלי של רווח והפסד, להוריד את תוויות המפונקת שהייתה יכולה להחזיק מעמד עוד קצת ולעשות משהו כי זה הדבר הנכון.

אבודה ומחפשת כותבת בלוג

על ידי אבודה_ומחפשת* » 17 יוני 2011, 23:53

הימים האחרונים כבדים בעבודה, אני גם קצת חולה פיזית, אלרגית להרבה דברים שמתפרצים עכשיו, ככה שכבד לי פיזית ונפשית מאוד ביחד. יש תחושה שכולם בעבודה נאבקים, מנסים, כבדים עם עצמם, חוזרים אחורה אחרי התמודדות עם לקוחות עייפים וקצת מוציאים את העצבים האלו אחד על השני.
מכל הדברים הקשים שנאמרו לי השבוע, לקוחות כועסים ומעליבים, שרואים בי אחראית למה שלא נראה להם טוב, חברים מהעבודה שפתאום נורא לא היו חברים השבוע, הרבה רגעים קטנים ומהירים עם אנשים, שמכל אחד מהם נשארת אבן קטנה של כאב, עלבון, כעס או כל תחושה שלילית אחרת, אני מרגישה את התחושות האלו כמו אבנים שנשארות לי בלב, שאני בוחרת לקחת או להשאיר מאחור, להחזיק קרוב אליי, לבחור לכמה זמן וכמה קרוב להחזיק את האבנים הקטנות האלו.
בתקופות שיותר מדי אבנים כאלו מצטברות, אני מרגישה כבדה ותקועה, קשה לאוויר ואור לעבור.
לפעמים קשה לי להזכיר לעצמי שאלו אבנים של תחושות קשות, שלא חייבים לקחת אותן איתי לטווח ארוך, שלא חייבים לקחת אותן כלל.

אבודה ומחפשת כותבת בלוג

על ידי אבודה_ומחפשת* » 11 יוני 2011, 23:09

מתחיל להיות עמוס יותר בעבודה, אני נהנית מהמשמרות הקשות האלו, קל יותר לבוא לעבודה כשהיום הוא סוג של רצף פעולות, בלי הרבה זמן ריק, בלי הרבה סימני שאלה, פשוט שרשרת של מטלות ואנשים עם כמה הפסקות באמצע. יש בי חלק שממש צריך להרגיש שאני עובדת קשה, שאני ראוייה למשכורת שאני מקבלת, ל"מקום" שאני תופסת בעולם.
יצא לי שבוע מנותק מחברים אבל, לא בכוונה, ככה יצאו המשמרות שלי השבוע, שלא מאפשרות לי לפגוש אף אחד מעבודה ומהחברים שלא קשורים לעבודה. אתמול החלטתי לנצל את זה כמעט לנוח קצת מהחברויות מהעבודה, שמתי לב שאני יותר מדי שקועה בה, זה שיש לי חברים בעבודה, חברים חדשים, שאני עוד קצת לומדת אותם ואיך להיות איתם וביחס אליהם, גורם לכך שחלק ממני חושב על העבודה גם כשאני לא שם, חלק ממני תמיד במקומות אחרים, תמיד קצת עסוק במה שאני מפסידה או לא עושה, גם כשאני נהנית איפה שאני.
כבר כמה ימים שאני מנסה להבין למה קשה לי ולא טוב לי מבפנים, דווקא כשהכל בסדר ונראה טוב ונחמד כ"כ- נוח לי עם חברים בעבודה, אני עובדת בסדר, יש לי מקום לימודים לשנה הבאה, ואני עסוקה בחיי, במשפחה, בעבודה, יוצאת לפעמים עם חברים, גיליתי לאחרונה שאני יכולה ונהנית מאוד סתם לשבת ולדבר עם אחרים בלי אלכהול, בלי קפה אפילו, סתם על המדרגות שמחוץ לעבודה בחוץ, הכי פשוט ונקי וישיר.
ועדיין משהו בפנים מציק לי ומכאיב לי, מסמן לי משהו כל הזמן ואני נורא מנסה להבין.
עברתי הרבה בשנה האחרונה, קרה תהליך ארוך ומתמשך שאני מקווה שימשיך איתי כל החיים, השתנתי מאוד מאז שחזרתי לארץ, מאז היום הזה לפני שנה וכמה ימים שיצאתי מהמבחן האחרון שעשיתי בלימודים בחו"ל וידעתי בודאות שהורדתי את עצמי מהמסלול לימודים הזה, ועכשיו אני חייבת למצוא לעצמי מסלול אחר.
קשה לי לפעמים להסביר לחברים החדשים שלי כמה הייתי רגילה לראות את עצמי אחרת, כמה חברים ותיקים שלי מכירים אותי כאחרת, כרצינית יותר, צוחקת הרבה פחות, אפילו קשה יותר, רגישה מאוד, אבל אחרת מאיך שאני עכשיו. כשאני מנסה להסביר אני מרגישה שהם לגמרי לא מבינים ולא מאמינים, שזה סתם. יש לכמה מהחברות החדשות שלי הרבה מאוד סבלנות אליי, הן מקבלות אותי מאוד ואומרות לי כל הזמן שהן מבינות שקשה לי וזה הגיוני. זה רק מבלבל אותי יותר, נוח לי ליידן אבל יש בי חלק שאומר שאולי נוח לי מדי- אני רוצה יותר את החברות הזאת יותר מהן, אני צריכה מהן סבלנות וקבלה וזמן בכמויות גדולות, והקול הזה בראש שלי לוחש לי כל הזמן שעוד מעט המשאבים האלו יגמרו להן, שאתכונן לזה כל הזמן. קשה לי מאוד להיות מודעת לזה, קשה לסמוך על אנשים חדשים, קשה לי לא לצפות והפחד מאוד משתלט עליי ברגע שאני מבינה כמה שנבנות בי ציפיות גבוהות וצורך באנשים אחרים.
דווקא כשנותנים לי הרבה מאוד סבלנות ומקבלים אותי כמו שאני, החלק ה"פולני" שבי נזעק ומזעזע מכמה שאני נהיית נזקקת, מכמה שאני צריכה חברה, תמיכה, אחרים, כמה שאני מסכנה בעיני אחרים. קשה לי עם כמה שאני צריכה אנשים פתאום בחיים שלי.
קודם חשבתי שזה שיש לחברים שלי מעבודה חברים ותיקים וטובים יותר בעבודה מקשה עליי, כי אני רואה וחווה את ההעדפה שלהם על פניי מתי שזה מתאפשר, היום אני חושבת שקשה לי שזה מפריע לי, קשה לי שאני בכלל מרגישה קול פנימי שכועס ונעלב כי הוא צריך נורא את החברויות האלו להעביר את היום ולהיות בכלל.
התחושה שלי שזה שלב עייף בתהליך, הרבה פחות "זוהר" או מעניין, זה השלב שעולים דברים קשים, עכורים, כואבים מבפנים, כל הדברים שהוסתרו, שהחובאו ושדברים אחרים וקולניים יותר שכבר עברתי מתחילים לצוף, וזה בכלל לא יפה או מעניין במיוחד...
המשימה שלי לעצמי השבוע זה להתנתק קצת מעבודה, בעיקר מהחברים מהעבודה, כמעט ולא נתראה השבוע בגלל משמרות לא חופפות, ואני החלטתי לא ליצור קשר מחוץ לשעות העבודה, סתם לתרגל ניתוק, גבולות וחזרה לעצמי קצת.

אבודה ומחפשת כותבת בלוג

על ידי אבודה_ומחפשת* » 02 יוני 2011, 18:54

מחשבה אחרונה שרק עכשיו שמתי לב אליה- המפשט הצהוב שהיה לי
"המחשבה מתחלפת- האדם לא"
יפה ונכון ובדיוק בשבילי ברגעים האלו של חיבה מתפרצת לחברה שאני נוטה להיות מאוד מסוייגת לגביה.

אבודה ומחפשת כותבת בלוג

על ידי אבודה_ומחפשת* » 02 יוני 2011, 18:53

כבר יום חמישי וכבר יוני, עוד כמה חודשים תיגמר השנה הזאת ואתחיל ללמוד, אין לי מושג איך נהיה קיץ שוב, לאן נעלמה השנה הזאת שכאילו "נכפתה עליי" (ההורים שלי בטוחיםם בזה עד היום וזה מצחיק אותי בשלב זה, כי אני מאוד מאוד שמחה שדברים קרו כפי שהם קרו), מה עשיתי עד עכשיו?
יש לי נטייה נורא לחוות זמנים מאוד מוזר בשבועות האחרונים- העבר הקרוב של חודשים אחרונים כאילו נמחק, אני לא זוכרת מה היה לפני חודשיים או שלושה, מה העסיק אותי, מה עשיתי ואיך העברתי את הזמן, אבל פתאום עולות חתיכות קטנות של זיכרון מהתיכון והשנת שירות, מהצבא ומזנה שעברה בחו"ל, ממש רגעים מסויימים וספציפיים מאוד, כמו סיפורים שלי לעצמי, רגשות ומחשבות ישנות.
הגוף שלי בהתפוצצות הרומונלית כנראה של מוגלה על כל הפנים והגבה, כבר כמה ימים שאני מרגישה חולה, וזה בא לידי ביטוי בגל כזה, בבת אחת יצאו לי מלא פצעים וכל הפנים שלי אדומות וכואבות למגע ושורפות, אני לא יכולה שלא לתהות אם זה קשור לזיכרון בצורה כזו או אחרת.
הסתכלתי לפני כמה ימים על מערכת השעות ללימודים שנה הבאה, נבהלתי למדי, זה הרבה וזה מלחיץ, זה לחזור שוב ללימודים ובכלל אצליח להחזיק מעמד?
חברות מהעבודה עודדו אותי במשמרות קשות לפני כמה שבועות שאני עוד מעט עוזבת ומתחילה מחדש בלימודים, זה לא עודד אותי בכלל, רק גרם לי לעמוד פנים אל מול פנים, די בהפתעה גם, מול הפחד לחזור ללמוד. הכל יהיה שונה מהשפת לימודים ועד איפה אגור, וזה בבדיוק מה שמפחיד אותי- מה אם עדיין יהיה לי קשה גם הפעם, למרות שהכל שונה, שאני שייכת כאן והלימודים בשפת האם שלי ואני נשארת בארץ ובבית שלי?
הבוקר חברה מהעבודה חיממה את ליבי- היא התקשרה להגיד לי שכמעט שמו אותי לעבוד עמכט עד ערב שבועות, אחרי שאמרתי לה שביקשתי שלא לעבודביום הזה בכלל, שבועות זה חג שאני מאוד אוהבת ומאוד חשוב לי, בעיקר שמייד אחריו אחותי נוסעת לטיול אחרי צבא ולא תהיה הרבה מאוד זמן, חברה שלי הזכירה להם שאני בסדר בדר"כ ושביקשתי ושבפססח גם עבדתי, אז מגיע לי חופש בשבועות, וכנראה שזכיתי בחופש המיוחל.
אני מחייכת בגלל זה מהבוקר, זה משמח אותי שהיא חשבה עליי, זה נעים לדעת שאכפת לה ממני ומהימים שחשובים לי, אני קצת מרגישה אשמה כי קצת כעסתי עליה מכל מיני סיבות קטנות לפני כמה ימים, ובכלל קשה לי לסמוך עליה ולתת בה את האמון שאני חושבת שמגיע לה, אני נורא מסוייגת ביחס לחברות שלנו, כל הזמן מחכה שהיא תמאס בי, שהיא תוכיח לי כבר שלא באמת מגיע לה שאסמוך עליה, אבל היא מראה לי מדי פעם כמה שאני טועה וגורמת לי לחייך בגלל דברים קטנים וטיפשיים כאלו שעושים לי חם ונעים בלב כזה.

אבודה ומחפשת כותבת בלוג

על ידי אבודה_ומחפשת* » 28 מאי 2011, 15:55

הזמן עובר די מעצמו, אני לא מרגישה את השבועות חולפים, ומצד שני מאוד מנסה לשרוד ולהעביר את הזמן בקלות וכמה שיותר מהר בעבודה, וככה השבועות עוברים מהר אבל הימים והשעות עוברים לאט וכל סוף שבוע הוא סוג של הפתעה.
ככל שתחילת השנה קרובה יותר הזמן שלי בעבודה הנוכחית נהיה קצוב יותר, ברור לי שאין לי למה לעזוב כרגע, אני מנסה לקבל את זה וגם לעבוד על עצמי להיות גמישה יותר עם מה שמגיע- לא לתת לרע להכביד עליי ולראות את הטוב גם אם הוא קטן וקצת נעלם מהעין. אני מרגישה יותר ויותר את הפחד מהלימודים, אני נהנית מהשלווה המסויימת שהשנת חופש והתאוששות נתנה לי, ועכשיו כשאני רואה את הסוף עולים שוב קולות של לחץ ופחד וחרדה, שוב עולות נקודות רגישות מהשנה שעברה בחו"ל ואני מנסה להתמודד איתן.
השבוע זה סוג של יצא על חברה מהעבודה, קשה לי להסביר לה כמה שדברים מסויימים שהיא עושה ואומרת מלחיצים חלקים מסויימים בתוכי, חלקים שלא התגברו עדיין, או בכלל, על חוויות קשות משנה שעברה. קשה היה לי השבוע לא לצלול לחלוטין לתחושה שאני לא בסדר, שאני יותר מדי לאחרים, שהרסתי הכל עם החברה הזאת ואי אפשר לתקן ושזה הכל באשמתי.
יש בי חלקים שנורא עוצרים בעדי כשזה נוגע ללסמוך על אנשים אחרים באמת, לתת לעצמי להשען עליהם ובעיקר להאמין שהם רוצים להיות איתי ושיש בי דברים שבגללם שווה להיות חברים שלי, לא רק רחמים כלפיי.

אבודה ומחפשת כותבת בלוג

על ידי אבודה_ומחפשת* » 20 מאי 2011, 20:53

קראתי קצת בדף של התלבטות אם לעזוב עבודה או לא, עם הרבה הזדהיתי, למרות השוני הגדול בין המקום בחיים של כותבת הדף ושלי.
חברה טובה מהעבודה עזבה, היום היה היום האחרון שלה, זה היה לי קשה משחשבתי. היא התחילה כמעט באותו זמן שאני, היינו ה"החדשות" ביחד ובגדול דומות באופי, בהתנהגות ובהתנהלות, הרבה אנשים בעבודה התבלבלו בנינו.
היה לי כל היום קול קטן בראש שצעק ולחש והציק לי ללכת, להמשיך, להתגלגל הלאה, פעם מישהו שהיה ידיד שלי אהב להגיד לי שזה ככה אצלי בגלל שאני מזל מים או אוויר, או אופק אוויר או מיים, מעולם לא קלטתי מה, שהופכים אותי ללא נתקשרת ומתחברת לחלקת אדמה שלי, או איזו אמירה דומה, אולי זה מסביר את הרצון הלא כ"כ רציונלי שלי לקום וללכת הלאה, לעזוב סתם ככה, בלי למצוא משהו טוב יותר ובלי לחכות, למרות שעוד אין לי הרבה זמן עד שאעזוב לטובת המשך החיים והלימודים.
שוב אני עומדת על סף הבריכה ומתלבטת אם לקפוץ או לא, שוב אני סופרת טיעונים לכאן ולכאן, שומעת דעות נחרצות יותר ופחות לכל כיוון, מפרשת כל דבר כסימן, סמל או סיבה למה עליי לעשות הלאה. אבל בסופו של דבר, אף אחד מהדברים האלו לא מספיק חזק בשביל לדחוף אותי לעשייה- לקפוץ למיים ולהתמודד או להמשיך הלאה ולוותר על הבריכה הזאת.
פעם היה לי מורה שאמר כל הזמן שאי החלטה היא החלטה, ואני מחליטה לעמוד על סף הבריכה ולהתלבט, להישאר בעבודה ולרצות לעזוב.
לפחות זה לא לנצח, יש לי עוד כארבעה חודשים ברוטו להישאר בעבודה.
וחוץ מזה נראה לי שקול הקנאה והקטנוניות שלי צף למעלה- עם עזיבת החברה שמעתי אותו מזמר לי באוזן שאני לבד עכשיו, שהיא היתה שווה לי במעמד החברתי, וכמה חבריי האחרים והותיקים מעדיפים להיות עם ותיקים אחרים כשיש להם את האפשרות, והיא תמיד היתה זאת שאיתי באירועים חברתיים ויציאות וגם במשמרות וביומיום.
כ"כ הרבה נורות אדומות נדלקות מהקטנוניות הזאת והקינאה הזאת לחברים הותיקים אחרי עזיבתה, כל חיי בערך גודלתי וחונכתי והפנמתי יפה שעצמאות זה ערך עליון, כמה נורא וכואב וקשה זה להיות תלותי ככה באחרים, כמה אני צריכה לא להצטרך חיזוקים מאחרים כדי להרגיש טוב עם עצמי, קשה לי עכשיו כשאני שומעת את הקולות האלו, את הויכוח הפנימי שהם מעלים, את הקינאה וההשוואתיות.
המשפט הצהוב אומר שאפשר להזמין הדמנויות, אני לוקחת את זה איתי להערב.

אבודה ומחפשת כותבת בלוג

על ידי נועה_ברוך* » 20 מאי 2011, 18:20

הרבה יותר קל להיות ממורמרת ולעזוב מקומות עבודה, חברויות או כל מקום או דבר אחר שעשו לי לא טוב, מאשר להתעמת ובאמת לנסות לפתור את הדברים, או לפחות להעלות את מה שמפריע לי.
נכון.
חשוב לבוא לפתור את הדברים מעמדה שרואה את טובת הכלל.

בהצלחה @} את עושה דרך חשובה.

אבודה ומחפשת כותבת בלוג

על ידי אבודה_ומחפשת* » 19 מאי 2011, 00:22

השבוע האחרון עבר כסוג של רצף של דברים לעשות- משמרות בעבודה שלאחר כל אחת מהן יצאתי בהרכבים שונים ולמקומות שונים. היה סוג של שבוע טוב מבחוץ, אם היה לי פייסבוק והייתי מעלה תמונות מהשבוע היה נראה שיש לי חיים מדהימים ומלאים, וגם אני די נהניתי מדברים מסויימים, אבל אני רחוקה מהתדמית הפלסטיקית שתמונות פייסבוק נותנות לחיים (מצחיק לחשוב על זה ככה, באחד מימי השבוע הייתי במסיבת פרידה מידיד שעזב בעבודה, כפי שהראו לי היום יש הרבה תמונות שמחות ועליזות שלנו בפייסבוק, לא היה כזה כיף כמו שהן נראות).
הימים בעבודה היו קשים וארוכים, עבדתי גם כל השבוע ברצף, כשכל יום היה רצף של מטלות שונות בלי שעות שקטות. זה גרם לי להבין כמה אני מרגישה שהערך העצמי שלי בעיני עצמי עולה כשאני עובדת קשה בעבודה, כשאני יעילה בעבודה ועושה הרבה דברים, כשאני ילדה טובה שעוזרת ושווה את המשכורת שמשלמים לי. זה לכאורה טוב, להרגיש סיפוק כשעובדים קשה, אבל אני חושבת שיש בזה משהו רע גם, יש בי חלק שממשיך את הקו חשיבה הזה גם לשלילה- כמה אני לא שווה הרבה בעיני עצמי כשאני לא עובדת הרבה או קשה מספיק, כאילו יש לי רף של עייפות ותשישות שאני אמורה להגיע אליו בסוף היום כדי להצדיק את קיומי והעסקתי בעבודה, ויש גם הרבה רגעי תסכול שמבטא החלק הזה כשאני לא מספיק יעילה, מהירה, עושה מה שצריך, "ילדה טובה" וכ"ו.
זה מאוד מתחבר למה נועה כתבה פה מעל, על כמה ארס אני מכניסה לאמירות שלי בלי לשם לב, כמו שההמשך המתבקש באמירה שלי שכל הטובים עוזבים, זה שאני בלא טובים, שאני לא חלק מהטובים שאני מגדירה לעצמי. גם האמירה וההחלטה שלי שאני נשארת בגלל החברים מעמיסה סוג של לחץ על החברויות האלו- אם אני נשארת בגלל הצד והחברתי וחברים שלי בעבודה לא נחמדים אליי או כועסים עליי, או סתם עסוקים בעצמם יותר במשמרת אחת או שתיים, זה בלתי נמנע שחלק ממני יחשוב שוב על החברות שלנו וההשארות שלי בעבודה לאור זה- אם אני נשארת בעבודה לחברים והחברים לא נחמדים אליי היום, אז למה כל זה.
ועדיין אני שם, אולי זה הלך רוח שמאמצים בצבא- להפיק את המקסימום מהמצב, כי זה מה שיש, ואני יכולה פשוט לקום וללכת, אבל יש לי קול קטן שלוחש לי באוזן שיש עוד דברים שאני צריכה להפיק ולקבל מהמקום הזה.
מאז שהתחילו להוריד לי במשמרות ולהתייחס אליי הרבה פחות טוב מבחינה מקצועית ותפקיד שלי בכלל, זה תמיד נראה לי בעיה שלי, שינוי שיורד מלמעה ונופל עליי כמו עובדה שאין עליה עוררין שמכריחה אותי להתמודד עם מציאות חדשה, ואם אני לא מצליחה אז לעזוב- ההכרח להתמודד ולהתאים עצמי הוא עליי ועליי בלבד. מעולם לא עלה בדעתי ללכת לדבר עם המנהל שלי, להגיד לו ולספר לו שזה מפריע לי, מה מפריע לי וכמה, תמיד אמרתי לעצמי שגם ככה אין עם מי לדבר ומה אכפת לו ממני ושאר אמירות.
היה לי ידיד בעבודה שרצה שהציב לעצמו כמה יעדים לפני שהוא עוזב- להגיע לחג כדי לקבל שי לחג, להשתתף ביום כיף שהיה לנו, אחרי כל אלו הוא התחיל לחפש עבודה ברצינות ומעט אח"כ עזב. זה היעד הבא שלי, בדרך למיצוי אמיתי כנראה, תחושה פנימית ולא רק טכנית (שזה סוג של חיצוני) שאני צריכה ללכת הלאה- ללכת להגיד כשלא טוב לי, כשעושים משהו שפוגע בי ומפריע לי.
אני נוטה נורא לקבל על עצמי לבד ובלעדית את האחריות ואת המצב כשמשהו משתנה, כבר קרה כמה וכמה פעמים שלא אמרתי כלום, שסבלתי בשקט עד לפיצוץ בלתי נמנע, או עד שעזבתי, שהתמרמרתי וכאבתי וסבלתי בשקט כי היה לי הרבה יותר קל להיות ממורמרת ולעזוב מקומות עבודה, חברויות או כל מקום או דבר אחר שעשו לי לא טוב, מאשר להתעמת ובאמת לנסות לפתור את הדברים, או לפחות להעלות את מה שמפריע לי.
זה היעד הבא שלי במקום עבודה הזה- להתמודד ולהתעמת עם מה שמפריע לי וקשה לי.

אבודה ומחפשת כותבת בלוג

על ידי נועה_ברוך* » 16 מאי 2011, 18:03

שזה טוב מאוד, זה מטלטל אבל נופלות תובנות מהטלטלות האלו.
ככה זה עם טלטלות טובות, הן אמנם לא נעימות אך אפשר בהחלט לגדול דרכן.

לא התמרמרתי ולא התלוננתי כל המשמרת והיה לי בסדר, אפילו טוב לעיתים למרות שהיה קשה להעביר את הזמן. היום היה כבר פחות טוב ויותר קשה להעביר את הזמן
נשמע שמקום העבודה הוא לא חיובי במיוחד, לא מעניין או מאתגר. משהו כזה להעביר את הזמן.
לא פשוט בתוך אווירה כזו, ובכלל, ללא עניין ומיקוד חיובי לא פשוט לייצר מצבים בריאים

הרבה שינויים קטנים מבניים בעבודה שלי, התחושה היא שהטובים שאני אוהבת עוזבים, אלו שמצליחים עוזבים ואני נשארת מאחור, שהספינה שוקעת ואני צריכה לברוח
זו תחושה קשה. כי אם הטובים עוזבים ואת נשארת - יש כאן מלא ביקורת סמויה של: "אני לא טובה".
שימי |L| לכך. את מטפטפת רעל פנימה מבלי בכלל להתכוון. את מחלישה את עצמך ולכן יוצאת מהעבודה מרוקנת.
בעצם אין שום דבר חיובי בעבודה שלך מלבד האינטראקציות החברתיות?
כמובן שזה:
לומדת להיות עם עצמי ולהיות עצמי מחדש, לומדת לומדת להבין טוב יותר ולחדד את הצרכים שלי ואת המענה המתאים להם.
חשוב. חשוב!
ואת זה את עושה בעיקר בזכות מקום העבודה שלך, נכון?
אז אם זה אכן כך, שווה לך, לפחות לתקופה שאת שם ואין לך עבודה אחרת, להסכים עם זה שאת שם כרגע. להסכים שזה מה שיש כרגע, ואת מה שיש את מנסה למקסם. גם עם זה לימון - תכיני לעצמך לימודנה :-). בכל פעם לקראת בואך לעבודה תחשבי איך את יכולה למקסם את היום או לעשות אותו אחרת, טוב יותר, או לפחות טוב כפי שהיה בפעם האחרונה כשכבר היה טוב.

אני מבינה עכשיו כמה יש בי חלק שמפחד נורא להיות אני,
(())
זה נהדר שאת מסוגלת לראות זאת. ומכאן יש לך הזדמנות פז לדאוג לפחד הזה, לראות אותו ולתת לו מענה.

אבודה ומחפשת כותבת בלוג

על ידי אבודה_ומחפשת* » 11 מאי 2011, 19:54

מחוויות "הגל השני" כמו שאני קוראת לזה- קשה לי קצת ואני מרגישה קצת אבודה בתוך הרגשות שלי, אבל אבודה מחפשת (כמו הניק), שזה טוב מאוד, זה מטלטל אבל נופלות תובנות מהטלטלות האלו. כשיצאתי היום מהעבודה היה לי קשה וכואב וכבד נורא, אבל גם שמתי לב שאני מחייכת, סם לעצמי ואולי קצת לאחרים וזה קורה לי בלי שליטה כ"כ, פתאום שמתי לב שמזמן לא חייכתי ככה בלי שליטה ובלי לחשוב על זה, סתם כי משהו שמח עלה לי לראש.
הגל השני הזה מעלה הרבה חלקים פגיעים ולחוצים בתוך עצמי, הרבה חלקים ממני שמפחדים מהחיים ומאנשים ומעצמי, אני מנסה נורא שלא להאבק, לא להרגיש מלחמה בין החלקים השונים, לתת להם להיות. אתמול באתי לעבודה אחרי לא מעט זמן (חופשה כפוייה בגלל מיעוט משמרות), לא התמרמרתי ולא התלוננתי כל המשמרת והיה לי בסדר, אפילו טוב לעיתים למרות שהיה קשה להעביר את הזמן. היום היה כבר פחות טוב ויותר קשה להעביר את הזמן, באו לסיים את סידורי סיום עבודתם כמה מאלו שעוזבים עכשיו כי הם מצאו דברים טובים יותר. קשה לי לראות אותם, נורא בא לי לעזוב כבר, לתת מכתב התפטרות, להמשיך הלאה. יש הרבה שינויים קטנים מבניים בעבודה שלי, התחושה היא שהטובים שאני אוהבת עוזבים, אלו שמצליחים עוזבים ואני נשארת מאחור, שהספינה שוקעת ואני צריכה לברוח כבר כי אין לי כוונה לטבוע איתה ואני כבר שוקעת.
פתאום אתמול מצאתי את עצמי אומרת לחברה מהעבודה שזה לא האופי של אנשים מסויימים שעובדים איתנו שמאשר להם לא לתת למירמור ולקושי סביב להשפיע עליהם, זו סוג של בחירה לא לתת לחלקים הממורמרים שלהם להיות כל מה שהם, אני מנסה לבחור גם את הבחירה הזאת- לשמוע את המירמור והבכיינות והרכלנות והקטנוניות, אבל להיות יותר מרק זה. אני אומרת את זה לאחרים ובאמת מאמינה בזה, מבאס אותי קצת לראות שאחרים פוטרים אולי מהר מדי את היכולת הזאת בתכונות אופי מיוחדות ואחרות שלהם אין, ככה שזה לא משהו שאפשר לעבוד עליו.
גל הרגשות העמוקים הזה מביא איתו סוג של אתגר חדש, משהו שמעולם לא אמרתי לעצמי- הקושי להיות עצמי כפי שאני, חלקים בי נורא מפחדים לבטא את עצמי ולהיות מי שאני, אני מרגישה את זה בקטנות מול אנשים אחרים, אחרי כל שנותיי מעולם לא שמתי לב כמה אני מצנזרת ועוצרת את עצמי מול החברים והאנשים החדשים בחיי, כמה אני מפחדת ובוררת מילים ולוקחת דברים קשה מצד אחד ולא מבינה מה באמת מצופה ממני ומה אני צריכה לעשות מצד שני. עכשיו זה נראה לי ברור שקשה כ"כ ומעייף כ"כ לשלוט באיך שאנשים אחרים רואים ותופסים אותי, בדמות שאני רוצה שאחרים יראו, וככל שאני מנסה יותר ככה אני רחוקה יותר ממי שאני באמ ומאיך שאני מרגישה וחושבת באמת. אני מבינה עכשיו כמה יש בי חלק שמפחד נורא להיות אני, להגיד מה שאני חושבת ולבטא את איך שאני מרגישה גם דברים הטובים וגם הדברים הרעים.
בתוך הבילבול והאי שקט הפנימי אני מרגישה שאני גם קצת לומדת להיות עם עצמי ולהיות עצמי מחדש, לומדת לומדת להבין טוב יותר ולחדד את הצרכים שלי ואת המענה המתאים להם.
פתאום כל זה כבר לא נראה כזה רע ונורא.

אבודה ומחפשת כותבת בלוג

על ידי נועה_ברוך* » 09 מאי 2011, 16:32

כאב וקושי ועצב ופחד שבאים ממעמקים מודחקים יותר.
ככל שאת יורדת לעומק את עולה ברמה :-)
(למרות החיוך אני מאוד מאמינה בזה)
עליה ברמה מבחינתי זו גם התנקות ממעמקים שמביאה איתה זיכוך. ואין לך מה לשפוט את המקומות המודחקים, זה הכי טבעי בעולם שחלקים מסוימים נמצאים יותר בעומק, ואי אפשר לגעת בהכל, אז ישנם חלקים נותרים ומחכים לזמן שלהם.

מופיעים לי כמעט בצורה סימבולית פצעים מוגלתיים גדולים סביב הפה,
זה בהחלט יכול להיות קשור.

הישאר מבלי להישאב לתככים, ריבים ושנאה
...
זו אני שמקשיבה רק להם כשהם עולים ולא מרשה לחלקים האחרים, ה"רגילים יותר" שבי, המפוייסים יותר, לבוא לידי ביטוי.
זה לא פשוט להיות באוירה כזו ולא להישאב!
נדרש כוח רצון ומודעות לכך, ואת בהחלט שם.
המשימה לזמן הקרוב היא לנסות לשנות את המצב הזה
עושה עבודה @} בהצלחה :-)

אבודה ומחפשת כותבת בלוג

על ידי סאלי_תדמור* » 08 מאי 2011, 21:25

מדהים אותי שזה שעוזב לא שקע לתוך זה, מעולם לא ביטא שינאה, ריכל או ליכלך על אחרים

התפיסה שלי היא כזו: אם את מסוגלת בכלל לראות את התכונה הזו שהוא פיתח לעצמו, את המקום הזה שהוא רכש - אם זה נקלט ברדאר שלך - אז זו אפשרות שקיימת גם עבורך.
אחרת לא היית מבחינה בזה בכלל.

יש אפשרויות שאנחנו לא מבחינים בהן, מרוב שהם לא זמינות לנו.
אבל מה שכן זמין - אנחנו יכולות להבחין בו. אולי תדרש הרבה עבודה - אבל את בכוון. את מסמנת לעצמך עכשיו את הכוון.

זו אני שנותנת לחלקים האלו להיות כל מה שאני לפעמים, זו אני שמקשיבה רק להם כשהם עולים ולא מרשה לחלקים האחרים, ה"רגילים יותר" שבי, המפוייסים יותר, לבוא לידי ביטוי.
נשמע לי שאת נוגעת פה בתחתית של איזו בריכה. כמו שצוללים ואז בועטים עם הרגל ברצפה, ומתחילים לעלות. נשמע כמו תחתית מסוימת.

אבודה ומחפשת כותבת בלוג

על ידי אבודה_ומחפשת* » 07 מאי 2011, 22:24

אני מנסה לנשום עמוק ולהבין מה עובר עליי, זה נראה לי כמו הגל השני- אחרי שעבדתי על הרבה דברים, ששמעתי הרבה חלקים וקיבלתי אותם ואת עצמי במידה מסויימת, אני מתפנה להמשך ומגיע הגל השני- כבר לא קולות הביקורת השונים מבפנים ומבחוץ איתם אני מתחילה התחלתי, אלא הרבה כאב וקושי ועצב ופחד שבאים ממעמקים מודחקים יותר.
יחד עם גלי הזה מופיעים לי כמעט בצורה סימבולית פצעים מוגלתיים גדולים סביב הפה, דווקא בתקופה שהקפדתי יחסית יותר על מה שבדר"כ מצמצם את התופעות האלו.
שבוע הבא עוזבת חברה טובה שלי את העבודה, יחד איתה עוזבים באותו שבוע עוד שניים שאני נהנית מחברתם. אני שמחה שימחתה של חברתי שהיא עוזבת, שהיא יכולה להרשות לעצמה לעזוב ושמחה בשמחתם של האחרים שמצאו עבודות טובות יותר, גם אני מחפשת. שיחת הפרידה עם אחד העוזבים מהדהדת לי בראש כבר כמה ימים, אני עוברת עליה ומדברת עליה עם אחרים בעבודה, בשיחה איתו הדברים התגלגלו למצב במקום העבודה שלנו- למרירות, למירמור ולקושי להישאר מבלי להישאב לתככים, ריבים ושנאה ואיך יש שם אנשים מעולים ונחמדים מאוד שנשארים שנים ושוקעים בזה כמו בביצה טובענית. מדהים אותי שזה שעוזב לא שקע לתוך זה, מעולם לא ביטא שינאה, ריכל או ליכלך על אחרים או התמרמר שלא בצחוק קליל ומשועשע מהסיטואציה.
הרבה אחרים בעבודה אומרים לי שזו האופי שלו- שהוא יכול לצאת נקי ולא להתלכלך ב"חרא" שאני חיים בו, שהוא מסוגל לא לקחת דברים אישית, לא לקחת קשה מדי, לא להעלב ולא להגיב. אני חושבת שאולי זה נכון במידה מסויימת, אבל הוא בעיקר בוחר ובחר שלא לתת לחלק הזה להשתלט על חייו. אחרים אומרים לי שהם לא מסוגלים לא להגיב על דברים מסויימים, שלא להגיב על עלבונות, שלא לשנוא, להעלב וכ"ו, אבל נראה לי יותר ויותר לאור השיחה ההיא ואיך שאני בשבוע האחרון, שאנחנו, אלו שנותרנו, בוחרים להיות רק החלקים האלו.
יש בי חלקים ששונאים, שכועסים, שנעלבים ושמגיבים רע, מגעיל ואפילו יותר מדי בסיטואציות שכאלו, הרבה אם לא רוב החלקים האלו באים לידי ביטוי במקום העבודה שלי, בעידודם של הקולגות שלי, זו אני שנותנת לחלקים האלו להיות כל מה שאני לפעמים, זו אני שמקשיבה רק להם כשהם עולים ולא מרשה לחלקים האחרים, ה"רגילים יותר" שבי, המפוייסים יותר, לבוא לידי ביטוי.
המשימה לזמן הקרוב היא לנסות לשנות את המצב הזה בעבודה.
שבוע טוב

אבודה ומחפשת כותבת בלוג

על ידי סאלי_תדמור* » 04 מאי 2011, 22:15

זה כיוון מחשבה מרענן ומשמח, לפעמים זה כמו עלייה ארוכה בטיול- הולכים והולכים והולכים, צריך מדי פעם להתסכל למעלה לראות כמה עוד לעלות, אבל גם להסתכל למטה ולראות כמה עברנו.

ועברת הרבה... |L|

אבודה ומחפשת כותבת בלוג

על ידי אבודה_ומחפשת* » 04 מאי 2011, 19:33

לא חשבתי על זה מהכיוון של מה השגתי כבר- נראה לי קצת ברור מאליו שאהיה ככה בעבודה, לא חשבתי כמה אני מאפשרת לעצמי כשאני עומדת עם עוד כמה חברים מהעבודה וצוחקת מבדיחות משותפות, רק עכשיו אני חושבת אחורה ונזכרת שלא היה ולו לרגע אחד את הקול הביקורת הפנימי והאובר מודעות השלילית.
זה כיוון מחשבה מרענן ומשמח, לפעמים זה כמו עלייה ארוכה בטיול- הולכים והולכים והולכים, צריך מדי פעם להתסכל למעלה לראות כמה עוד לעלות, אבל גם להסתכל למטה ולראות כמה עברנו.

אבודה ומחפשת כותבת בלוג

על ידי סאלי_תדמור* » 30 אפריל 2011, 10:17

אני שונאת את הביניימיות של המתב הזה; במיים תהיה מכת קור אבל אוכל להתחיל להתגבר, אם אחליט לא לקפוץ אמשיך הלאה.

נהנית לראות את ההתקדמות.
הרי פעם לא היית שוקלת להכנס למים האלה בכלל. זו לא היתה אופציה.

היום כמעט בכיתי במשמרת וכמעט נשלחתי הביתה, ואחרי שעה צחקתי כמו שלא צחקתי כבר כמה חודשים באחת השיחות בנינו.
חה חה... איזה כיף :-) זה כאילו שאת חיה יותר. מאפשרת לעצמך יותר.

אבודה ומחפשת כותבת בלוג

על ידי נועה_ברוך* » 30 אפריל 2011, 10:07

_מישהו שיושב על הברז ומחליט וקובע מה תהיה עוצמתו, הוא תמיד יהיה יותר למעלה בהרבה או במעט.
זה סוג של איבוד שליטה, או יותר נכון מסירה של שליטה למישהו אחר, יש בי חלק שמאוד חושש מהאובדן שליטה הזאת,_
"מישהו אחר" זו גם את :-) את לא באמת מאבדת שליטה, אלא את מוסרת את השליטה לחלקים בך שבוחרים בצמצום, הקטנה וביטול היכולות, העוצמות והחוזקות שבך!
את לגמרי יכולה ללמוד לשלוט בברז. הוא שלך.
הכל מתחיל ונגמר בך - על איזה חלקים בעצמך את בוחרת לתת את האור.

את עושה תהליך חשוב מאין כמוהו! את אמיצה ויוצאת לדרך של שחרור מהרגלים והתניות עמוקות שאינן משרתות אותך עוד.
מחבקת אותך @}

אבודה ומחפשת כותבת בלוג

על ידי נועה_ברוך* » 30 אפריל 2011, 09:56

אני שונאת את הביניימיות של המתב הזה; במיים תהיה מכת קור אבל אוכל להתחיל להתגבר, אם אחליט לא לקפוץ אמשיך הלאה.
התכוונת המצב הזה?
לדעתי זה מצב חשוב מאוד שאנו נוטים לברוח ממנו ולכן זזים - או קופצים או ממשיכים, אבל ללא עצירה לזמן מודעות, הפנמה והכלה, שלא נאמר בחירה.
אני מכירה מצויין את המצב הזה ויודעת כמה הוא לא נוח.
"לא נוח" הוא הבהוב חשוב, ואם את יכולה הייתי ממליצה לך להתעכב עוד קצת על העצירה הזאת.

אם תירצי לפרט עוד קצת על המקום שבו את נמצאת אשמח להיות איתך וללוות @}

אבודה ומחפשת כותבת בלוג

על ידי אבודה_ומחפשת* » 30 אפריל 2011, 00:11

ובכלל שכחתי לספר על התחושת ביניים הזאת- כאילו אני עומדת על שפת הבריכה, לא קופצת ולא מחליטה לא לקפוץ, כל הזמן מתלבטת בין שתי האפציות, רגע לכאן ורגע לכאן.
אני שונאת את הביניימיות של המתב הזה; במיים תהיה מכת קור אבל אוכל להתחיל להתגבר, אם אחליט לא לקפוץ אמשיך הלאה.

אבודה ומחפשת כותבת בלוג

על ידי אבודה_ומחפשת* » 30 אפריל 2011, 00:03

נועה כבר כמה ימים שאני הולכת עם מה שכתבת לי, מהרהרת בזה מכל מיני כיוונים, ובינתיים החיים ממשיכים לתת לי חומר למחשבה בנושא, אבל המילים שלך ממשיכות איתי ועוזרות לי לכוון מחשבה.
עוברים עליי ימים שיגרתיים מבחוץ ועדיין סוערים למדי, מעבר למלחמות של מגיע לא מגיע לי בעבודה וסימן שאלה גדול על אם אמשיך שם (בניגוד לכל הפעמים האחרות הפעם זה מסיבה טכנית למדי וממש לא קשור לאיך אני מרגישה שם ואם אני רוצה להמשיך או לא). המשמרות בעבודה קשות ופוגעות בי נורא מצד ההנהלה והמנהלים והאחראים השונים, כל דבר הוא ויכוח, או קרב, שאת רובם אני בוחרת לא להילחם, מתמרמרת מאוד ומתלוננת ודי מתבכיינת, לא גירסה שלי שאני אוהבת ורוצה לראות הרבה. מצד שני בין לבין אני נהנית כמו שלא נהניתי מזמן, היום כמעט בכיתי במשמרת וכמעט נשלחתי הביתה, ואחרי שעה צחקתי כמו שלא צחקתי כבר כמה חודשים באחת השיחות בנינו.
אני מודה שיש בי הרבה שיפוטיות כלפי אחרים בקטע הזה- מתאים לא מתאים, אני שלמה יותר עם עצמי להגיד שזה בסדר להיות אחת שמחפשת "חפירות", כלומר שיחות עמוקות והכרות עם אחרים כבסיס לחברות, פחות צחוקים ושטויות וירידות ביחד (אבל גם), מאוד קל לי לזהות מי כזה ומי לא, אני חייבת להודות שבעיקר מי לא.
לפעמים אני מדמיינת שבחברויות מסויימות יש כמו ברז שניתן שהשליטה עליו היא השליטה על מינון הקשר והחברות והעומק שלה, ובכל קשר יש מישהו שיושב על הברז ומחליט וקובע מה תהיה עוצמתו, הוא תמיד יהיה יותר למעלה בהרבה או במעט.
זה סוג של איבוד שליטה, או יותר נכון מסירה של שליטה למישה ואחר, יש בי חלק שמאוד חושש מהאובדן שליטה הזאת, מהתלות וממסירת השליטה בקשר לצד השני שישלוט בזרם בנינו, במצב כזה תמיד הרגשתי כאילו אני מסתכלת מלמטה ופשוט מחכה שיפתחו לי קצת את הברז, שייתנו לקצת מיים לזרום, תמיד רציתי יותר, תמיד חיכיתי לצד השני שיקבע בשבילי מתי וכמה ולאיפה ואיך ועד כמה, זה הפך אותי לתלותית ולבודדה כ"כ, מחכה תמיד, עומדת למטה ומסתכלת למעלה לאדם אחר ותמיד סוג של רוצה שייתן לי עוד, כל הזמן חושבת ומתעסקת במתי יפתח הזרם הזה שוב. אין ביטחון בקשר כזה, כי תמיד יש בי צד שחושש שאתייבש.
טוב לי עם הצד השני אז אני נשארת, אבל קשה בחברויות החדשות כי חלק לא מבוטל ממה שמניע אותי הוא הפחד הזה שאתייבש בסוף

אבודה ומחפשת כותבת בלוג

על ידי נועה_ברוך* » 28 אפריל 2011, 00:27

הייתי רוצה אולי לא להצטרף לעמוד ככה מול אנשים לעולם, אבל אני לא חושבת שזה אפשרי,
הייתי אומרת שאם את חשה כזו פגיעה יהיה עלייך לסגל לעצמך טווחי ביניים.
לא מייד עם הכרות חדשה את מוציאה את הלב שלך. ממש לא. זה לא חייב להיות ככה.
האם את מרגישה במצב כזה (חדש) שאת חייבת להביא את כולך אחרת לא יאהבו אותך?

אני לא יכולה בלי קשרים משמעותיים עם אחרים, הצורך שלי לצאת החוצה ולהוציא מעצמי ולתת מאחרים נובע בין היתר מתחושה ואמונה שיש בי מה לתת, זה האקט עצמו, במיוחד בתקופת הביניים- כשמתחילים להיות חברים אבל עוד לא ממש, כשרק בונים את החברות, שמוציא ממני את החלקים הפגיעים האלו ואת הפחד שלהם ושלי מהפגיעות.
ברור שיש לך מה לתת, ויש מקום לקשרים משמעותיים. מובן למה ישיבה בפאב לא עושה לך את זה..
ההתחלות הן קשות :-) זו קלישאה שנכונה עבור חלקנו.
יש אנשים שרק בהתחלות הם נפלאים, הכל בקלילות ובשטחיות יכולים מייד להיות "כאילו" חברים קרובים, אבל באמת אין להם רצון לקשר משמעותי.
אצלך זה הפוך. גם אני כמוך.
יש אנשים שתחשבי עליהם שהם קרובים, הם יתנהגו בקלילות שמדמה קירבה ואותך זה יבלבל, הקלילות הזו תתפרש אצלך כקירבה אבל מבחינתם זה סוג של פתיחות אבל לא עמוקה.
זו לא קירבה של לב. זו קירבה "קרה"
את אדם של לב, מרגישה, רוצה להרגיש, ובלי רגש כלום לא שווה. החוויה שלך שונה.
אנשים כאלו מבלבלים אותך כי כל דימוי של קירבה מפעיל אצלך את הלב, פותח אותו לצורך בקירבה, והצורך אצלך הוא גדול.

פוטנציאל פגיעה ופגיעות ענק, זה הרגע הזה שבו אני מוציאה את החתיכה מהלב שלי ומחזיקה אותה ביד והוא מאוד חשוף ומלחיץ בעיני.
אם תמהרי להוציא את הלב יש סיכוי שתפגעי. כך אנחנו רגילים לחשוב, מזכרונות העבר.
לב חשוף לא חייב להיות פגיע אם הוא חכם :-)
לב שמכיר את 'פגעי האנושות' (טבע הנפש) יכול ללמוד לשמור על עצמו.
לא כל בן אדם שפגשת תהיה לך כימיה איתו. ואולי את כבר לא בגיל של עשרות חברים? ואולי קלילות ושיחות על איך מתחילים עם בחורות זה לגמרי לא מעניין אותך.
תתחילי לזהות @} מי את ומה טוב לך.
את עושה את זה לפי מה שקראתי. תקשיבי לקול הפנימי שלך. תלמדי לזהות אותו ואח"כ לסמוך עליו. אין זה אומר שתישארי בלי חברים, אלא שתתחברי לאנשים הנכונים לך.

שום ידע לתרום לשיחה אבל צריך וראוי שיהיה לי (לפחות או בעיקר לדעת האחרים).
הנה דוגמא לכך שאת יודעת מה נכון לדעת אחרים, ואם תשאלי את עצמך האם באמת צריך שיהיה לך ידע בתחום - התשובה היא - לא!
ואני מנחשת מבלי להכיר אותך. למה? אני סומכת עלייך.

קשה לי לא לחשוב ולהתנהג קצת כאילו מחר החברים החדשים שלי יכולים להחליט שזה לא בשבילם ופשוט להעלם מחיי, קשה לי עוד יותר המחשבה שיהיה לי קשה בלעדיהם, שאני נקשרת.
את נקשרת לפחד.
קשר משמעותי לא קורה ברגע ולכן חברים חדשים יבואו וילכו מעשרות סיבות.
אל תשכחי שגם את יכולה להחליט שהם לא בשבילך, ולכן יש תקופות שבהן אנו לומדים להכיר אחד את השני, התרועעות.
צאי למסע. טיול ברחבי האנושות - תלמדי אנשים, תראייני אותם, תטעמי מגוון אנושי. כמו בסעודת טעימות. תתבונני מהעיניים, לא מהלב.
תני מנוחה ללב שלך @}

אבודה ומחפשת כותבת בלוג

על ידי אבודה_ומחפשת* » 27 אפריל 2011, 13:28

יש סיכוי גדול שהקושי הזה עולה וקורא לך לסמוך יותר על עצמך.
נועה זה בדיוק הקושי שאני מרגישה שאני ניצבת מולו עכשיו- החלקים חסרי הביטחון שבי, שמרגישים תלויים מאוד באחרים, ששוזרים את מצב רוחי, את הערכתי העצמית ואת היכולת שלי להרגיש טוב ביחסים עם אנשים אחרים.
התחושה הפנימית שלי היא של דואליות ביחסיתם על אנשים חדשים בחיים שלי- מצד אחד יש בי חלק שמאוד שמח על זה שמישהו מחבב אותי, נקשר אליי וכ"ו מספיק כדי להיות ידיד שלי, וגם אני רואה בו את כל הדברים האלו מספיק כדי להיות ידידה שלו. ומצד שני הפחד יש בי חלק שמאוד מודע לפגיעות הזאת שבחברות ובקשרים עם אחרים. חברה שהיתה לי פעם אמרה לי שזה הרגע שבו אדם מוציא חתיכה מהלב שלו, מחזיק אותה ביד ועומד מול מישהו אחר ומבקש שייקח אותו, אין מה לעשות ברגע הזה חוץ מלקוות שהאדם האחר ייקח אותו ויתיחס אליו בכבוד הראוי לו.
אני מרגישה שאני חווה קשרים עם אחרים ו"יציאה מהשבלול שלי" כמקום מאוד רגיש עם פוטנציאל פגיעה ופגיעות ענק, זה הרגע הזה שבו אני מוציאה את החתיכה מהלב שלי ומחזיקה אותה ביד והוא מאוד חשוף ומלחיץ בעיני.
הייתי רוצה אולי לא להצטרף לעמוד ככה מול אנשים לעולם, אבל אני לא חושבת שזה אפשרי, אני לא יכולה בלי קשרים משמעותיים עם אחרים, הצורך שלי לצאת החוצה ולהוציא מעצמי ולתת מאחרים נובע בין היתר מתחושה ואמונה שיש בי מה לתת, זה האקט עצמו, במיוחד בתקופת הביניים- כשמתחילים להיות חברים אבל עוד לא ממש, כשרק בונים את החברות, שמוציא ממני את החלקים הפגיעים האלו ואת הפחד שלהם ושלי מהפגיעות.
כשאני מסננת ועוברת את שכבות השיריון והפאסון שאני מרגישה מחוייבת ללבוש כדי להגן על עצמי וכדי לא לחשוף את חולשותיי יותר מדי, אני מרגישה שנשארים לי בעיקר הרצון והפחד מפני פגיעה.

אבודה ומחפשת כותבת בלוג

על ידי נועה_ברוך* » 25 אפריל 2011, 00:25

קשה לי נורא לסמוך עליהם שישארו, שיתמכו, שיגידו את האמת ובאמת ידעו להציב לי גבולות, שאני לא מגזימה איתם ונשענת עליהם יותר מדי כחברים
יש סיכוי גדול שהקושי הזה עולה וקורא לך לסמוך יותר על עצמך.
הידיעה הרי קיימת בך. את יודעת את האמת ואת הגבול, את יודעת מתי את מגזימה. או לפחות את יכולה לדעת, אם לא תחשבי שזה צריך להגיע מהם.
אם לא תהיי עסוקה בלקבל את אלו מחברייך אולי תהיי פנויה לקבל מהם משהו אחר?
@}

אבודה ומחפשת כותבת בלוג

על ידי סאלי_תדמור* » 22 אפריל 2011, 23:31

מדהים כמה אנחנו מנסים להכניס את עצמנו למשבצות לא מתאימות, כמו להדחק לנעל לא מתאימה... לצאת לבילויים שפשוט לא משרתים אותנו היטב בכלל...

קשה לי עוד יותר המחשבה שיהיה לי קשה בלעדיהם, שאני נקשרת
הדבר הבא שלך כנראה... הנה סימנת לעצמך @}

אבודה ומחפשת כותבת בלוג

על ידי אבודה_ומחפשת* » 22 אפריל 2011, 19:31

בשבוע האחרון יצאתי הרבה מאוד לשתות, הייתי בכלל הרבה עם אנשים, רק חלק עם חברה טובה מאוד שמאוד נוח לי איתה, יצאתי הרבה עם אנשים מהעבודה, שהיה נחמד אבל מעייף וממצה מאוד בעיני. רוב חיי חייץי בתחושה מסויימת לגבי האופי שלי, לגבי חיי החברה שלי ולגבי מה מתאים לי, תמיד הרגשתי צורך להסתיר את "העדר החיים" שלי- אני לא יוצאת הרבה, לא שותה הרבה וכ"ו, גם אתמול כשישבנו בפאב והשיחה התגלגלה לאיך להתחיל עם בחורות ומה עובד עליהן ומה לא, הרגשתי את הנורות מהבהבות ואת התחושה שלא נוח לי, שמדברים על דברים שאני לא מבינה בהם, ומעבר לזה, מרגישה צורך להסתיר את זה שזה לא התחום שלי ואים לי שום ידע לתרום לשיחה אבל צריך וראוי שיהיה לי (לפחות או בעיקר לדעת האחרים).
הלכתי מהר ומוקדם יחסית אתמול, שתיתי בדיוק את הכמות שלא עשתה לי כאבי ראש ושום דבר בעצם, שתקתי ודיברתי בעיקר על צחוקים של העבודה. לא היה לי נוח במיוחד, לא סבלתי אבל אחרי כמה זמן הרגשתי שהיה לי מספיק.
אני מרגישה אחרת עכשיו, כאילו כל חיי עד עכשיו ניגשתי לנושא הזה מכיוון מאוד מסויים- שאני "לא טובה" בדברים האלו, וסוג של רק אומרת שאני לא אוהבת אותם, אבל היום אני יכולה להגיד שיש לי חברים שיוצאים ואני יוצאת איתם לפעמים אבל אני לא אוהבת לשבת בפאבים, לשתות, לעשן (ואז ללכת ולחזור בין עוד סיבוב של שתיה לעוד סיגרייה), עד שכואב לי הראש ואני לא יכולה ללכת ישר ועוד לשלם הרבה כסף על כל זה.
לעומת הזאת התרגשות שעברה בי כשפתחתי מפת סימון שבילים, ישבתי עם חברה ובאמת תיכננו והוצאנו לפועל מסלול הליכה נחמד ולא ארוך (ממגבלות זמן ותחבורה) יחסית לייד הבית בחול המועד השבוע, הייתה כ"כ גדולה ומשמחת. היו לי יומיים טובים של טיול עם חברה טובה, לא עשינו שום דבר מיוחד- הסתכלנו על אנשים ברחוב קצת, אכלנו, דיברנו, שתינו קפה בחוץ, טיילנו והלכנו יחד, דיברנו הרבה מאוד על הכל ועל כלום ובעיקר חווינו יחד חוויות, חשבנו לשתות באיזה פאב ולא היינו צריכות בסוף, היה טוב נורא בלי זה, קל וזורם. הרבה זמן חשבתי שאני לא יכולה להיות קלילה ומצחיקה, שכל מה שאני עושה עם חברים זה לדבר על נושאים כבדים, על מה שעובר עלינו, על החיים ועל רגשות, החג ראיתי שיש בי גם צד כזה, שאני יכולה, שאני נהנית עם חברה טובה, שאנחנו חוות חוויות יחד שוב, עושות דברים ולא רק מדברות אחרי ולפני על מה שכל אחת עושה בחייה שלה.
אני יודעת שזה לא סותר- שאפשר להיות בן אדם שמדבר הרבה על דברים רציניים, על רגשות וכ"ו, וגם לצאת ולשתות אבל אני מרגישה שיש הבדל עצום בין שני הדברים ושיש לי נטייה מסויימת, גם אם שיפוטית, שאני שמחה יותר לטייל, לדבר לעשות סוג של כלום רגוע עם מישהו קרוב ואהוב שליידו אני יכולה להיות אני, הרבה יותר מאשר לשבת ולשתות הרבה ואז להשתחרר קצת עם אנשים שאני מחבבת למדי, אבל לא יכולה לסמוך ולבנות עליהם עד הסוף.
אלוהים כמה שקשה לי עם חברויות חדשות שנוצרו לי בעבודה, קשה לי נורא לסמוך עליהם שישארו, שיתמכו, שיגידו את האמת ובאמת ידעו להציב לי גבולות, שאני לא מגזימה איתם ונשענת עליהם יותר מדי כחברים. קשה לי לא לחשוב ולהתנהג קצת כאילו מחר החברים החדשים שלי יכולים להחליט שזה לא בשבילם ופשוט להעלם מחיי, קשה לי עוד יותר המחשבה שיהיה לי קשה בלעדיהם, שאני נקשרת.

אבודה ומחפשת כותבת בלוג

על ידי אבודה_ומחפשת* » 20 אפריל 2011, 00:08

אורי
בעיקר בעיני עצמי פה הוא כי אני מרגישה טוב עם עצמי מבפנים. הרבה בנות שאני מכירה מרגישות טוב עם עצמן כשיש להן בן זוג שאוהב אותן בכל מצב, או כשיוצאים ובנים מתחילים איתן- מישהו אוהב אותן, אנשים רוצים אותן, מחמיאים להן, הן פיזית ירדו במשקל וכ"ו. מעט מאוד נשים ובנות שאני מכירה מרגישות טוב עם עצמן כי טוב להן בתוך עורן שלהן לבד, בלי שום אישור חיצוני, בלי שהן עושות משהו פיזי גשמי (לצבוע שיער, דיאטה, קניית בגדים חדשים ושאר מיני תעשיות טיפוח).
באותו ערב לא עשיתי שום דבר פיזי שונה עם עצמי, עיקר התחושה, ונראה לי שזה ה"בעיקר" שהתכוונתי אליו, זה שנוח לי עם עצמי, שאני מרגישה את ורואה את כל הדברים הטובים בי. כשאני חושבת על זה בשביל להרגיש יפה יותר הבנות בסביבתי צריכות לעשות משהו פיזי- להסתפר, לעשות תסרוקות מפוארות, להתלבש, להתאפר וכ"ו, לראשונה בחיי הבנתי שכמה שאני ארגיש טוב ויפה מתחיל בראש ולא פיזית.
תודה אורי, אני מאוד מוחמאת ממה שכתבת על החברות, אני נוטה לקחת חברויות ברצינות למדי, במיוחד אחרי שנה קשה בחו"ל שבה גיליתי כמה חברות וירטואלית ומרחוק יכולה להיות חבל הצלה וחמצן.

אבודה ומחפשת כותבת בלוג

על ידי אורי_יורמן* » 19 אפריל 2011, 13:07

כמעט שנה אחרי שעזבתי לימודי רפואה בחו"ל ו"ברחתי" לארץ אני מסוגלת להסתכל במראה ולא שונאת בכלל את מה שאני רואה, יש לי קצת חבירם חדשים ו
...
אם אחד הדברים שאת מחפשת אצל חברים ומשפחה, זה את העידוד, את הקבלה שלך כפי שאת, וכו' - אז את מוזמנת לראות אותי כחבר (וירטואלי עקב הנסיבות). אני רואה בך ככזאת. @}

ויש לי גם שאלה קטנונית, סליחה מראש, לגבי המילה "בעיקר" במשפט הזה:
אני מרגישה טיבעית ויפה ורזה בעיקר בעיני עצמי
בעיקר בעיני עצמך, כי זה עיקר מה שחשוב? או בעיקר בעיני עצמך, כי את חושבת שהשאר לא מרגישים שאת טבעית יפה ורזה?

אבודה ומחפשת כותבת בלוג

על ידי אבודה_ומחפשת* » 19 אפריל 2011, 01:36

רגעים שאני רוצה לשמור לי:
ליל סדר עם המשפחה, אני מרגישה טיבעית ויפה ורזה בעיקר בעיני עצמי, וחלק ממשהו; ממשפחה ומהמון רב של אנשים בכל מיני מקומות ובכל הסביבה שהולכים לעשות את אותו ליל סדר שאני עושה פחות או יותר.
קשה היה לי שלא להתרגש מהמחשבה על היום לפני שנה, כשהלכתי עם עוד כמה ישרלאים שאירחו אותי לליל סדר בקיהילה היהודית בעיר שלהם, היה לי טוב אבל מלחיץ ומוזר ולא מוכר, היינו לבד כ"כ בסביבה שלא מבינה מה אנחנו רוצים ממנה עם המנהגים המוזרים שלנו, אני הייתי לבד. משהו בי טפח לי על השכם היום ואמר לי שעשיתי את ההחלטה הנכונה- אני אוהבת את החגים עם המשפחה אצל סבא וסבתא, כמו בכל שנה, לא מוכנה לוותר עליהם, אני מתחילה לחבב את עצמי ומרגישה טיבעית ויאפילו קצת יפה, אני נושמת עמוק את המשפחתיות הבנאלית לכאורה ומנסה לכלוא אותה לעוד רגע או שניים, עם הטוב והרע שלה, מתענגת על רגעים פשוטים של החיים שרק היום ועכשיו אני מסוגלת להעריך באמת.
כמעט שנה אחרי שעזבתי לימודי רפואה בחו"ל ו"ברחתי" לארץ אני מסוגלת להסתכל במראה ולא שונאת בכלל את מה שאני רואה, יש לי קצת חבירם חדשים והרבה הערכה ואהבה לחברים הישנים.
אין לי ספק שהייתי צריכה לחזור, אבל כל ההגדרות של הצלחה וכישלון, של רצון ויכולת והצבת מטרות עוברו שינוי גדול בתוכי, אני גדלה מאוד ומדי פעם מסוגלת להנות מזה.
לרגע אחד היום בליל הסדר אפילו חשבתי שהחזרה מחו"ל, בזמן שנעשתה וכפי שנעשתה, היא אחד הדברים הכי טובים שקרו ושיכולתי לעשות לעצמי.
אלו רגעים שאני רוצה לשמור לי עוד טיפה מהם בצד.

אבודה ומחפשת כותבת בלוג

על ידי אבודה_ומחפשת* » 16 אפריל 2011, 20:51

בימים האחרונים אני מרגישה סוערת כ"כ, מלאת רגש ורגשות, זה לא מפריע כמו פעם, אני לא מנסה לשלוט בשום דבר ונותנת לדברים האלו לקרות לי ולעבור עליי.
מישהו כתב על איך שהוא מנסה להיות בן אדם נחמד טוב וזה הורג והוררס את מי שהוא באמת, עד כדי כך שהוא הופך מרושע ממש כלפי עצמו, אני נזכרתי והרהרתי בכמה שרציתי ואני רוצה להיות בסדר, לעשות את הדבר הנכון, להיות הדבר הנכון ולקבל הערכה, כמה חשוב לי לצאת בסדר כל הזמן- לא לדפוק אנשים אחרים בעבודה, או בצבא, לא לתת לאחרים יותר מדי, לחכות לתורי, להיות נעימה ומנומסת.
כמו שיטות חינוך האלו יש בי חלק שמחכה שייתנו לי מדבקת כוכב על כל דבר טוב שאני עושה, זה לא קורה ככה כמובן. בבית ספר הייתי סוםר טובה מעולם לא איחרתי, לא הפרעתי, לא ננזפתי, תמיד היו לי ציונים טובים, בצבא הייתי ממושמעת נורא, לא נענשתי מעולם לא היתה לי בעיית משמעת או בעיה לקבל סמכות. לא הייתי טובה אבל במסרות האלו, עשיתי כל מה שצריך ומעולם לא הייתי מוערכת או מוצלחת בעיני "הגדולים"
הימים האחרונים מלאים אצלי בחזרה לדברים שקרו, כאילו מנגנון פנימי חושב שהגיע הזמן להציף את הדברים האלו, את הזכרונות שלא חשבתי או נזכרתי בהם כבר כ"כ הרבה שנים, ספרים שלא קראתי ולא נגעתי בהם שנים, דברים שקרו מזמן וכאלו שקרו שנה שעברה. השנה אני מרגישה איך דברים קורים בשמן שלי, בזמן הנכון להם בשבילי, השינויים, החזרה אחורה, החשבון נפש הקטן וכאילו סוער שעובר עליי בא מעצמו ובמיוחד בשבילי. נזכרתי בחברים הישראלים שהיו לי שנה שעברה בחו"ל ואיך התביישתי כ"כ מהם ובעצמי מולם, איך כל השיחות בנינו היו תמיד על כמה אני לא בסדר ועל כמה אני צריכה להשתנות, רק הרבה זמן אחרי הבנתי שאני צריכה להשתנות ולהתמודד עם דברים קשים בזמן שלי ובלי לחץ מאחרים.

אבודה ומחפשת כותבת בלוג

על ידי סאלי_תדמור* » 13 אפריל 2011, 23:28

כמה נחמד זה למצוא ולתפוס את עצמי ברגע של אהבה אמיתית לחלקים בעצמי

אח תענוג לקרוא @}
למצוא לפעמים את העונג בתוכנו פנימה, בהתקדמות שלנו בחיים, במי שאנחנו עכשיו, ולא רק בחומרי ובחיצוני |L|

אבודה ומחפשת כותבת בלוג

על ידי אבודה_ומחפשת* » 13 אפריל 2011, 20:06

אני מתחילה לקבל ולהתרגל לזה ש"הכל בסדר" זה הרבה עליות וירידות קטנות יותר או פחות, הבסדר הזה לעולם לא יהיה קו לינארי וממוצע כזה, יש ימים שאני רגישה יותר, יש ימים שבהם אני מרגישה הרבה יותר, שכל תחושה בגוף, אמירה אל אחרים, דברים שאני עושה מלווים בהירהורים ומחשבות ומעוררים תחושות אחרות. בימים אחרים הווליום של ההרגשה והרגישות יורד.
אני מקבלת את הרגישות שלי, לפעמים אוהבת אותה, נהנית מהילדותיות שבה, מההתלהבות מדברים קטנים ומצחיקים, ממחוות של אחרים שסתם חשבו עליי, מריחות וטעמים ורגעים קטנים וטובים. פעם כשהייתי בצבא וחזרתי הביתה באוטובוס מלא מאוד קיוויתי לעצמי שלעולם לא אהיה מכובדת מדי או מבוגרת מדי מכדי לשבת על הריצפה של האוטובוס או על הריצפה בכלל. כשהתחלתי לעבוד בעבודה הזאת אחרי שנרתעתי ממשהו קצת בוטה שנאמר לי אמרה לי מישהי שאני עדנה מדי וצריכה לפתח עור של פיל. אז היא לחצה על נקודה מורכבת קצת, היום אני רוצה לשמר את הגרעין הזה הרגיש, למרות שהוא מפגע וחשוף מדי, קרוב מדי לפני השטח וכואב לפעמים, יש בו חלקים שאני אוהבת בי.
פתאום נזכרתי באותה מחשבה מגיל עשרים ואחת, אחרי שנות טלטלה ושינויים חיצוניים, עליות, חוויות וירידות, אחרי שנה שעברה והשנה הזאת באה בעקבותיו ובגללה, חזרתי למקום דומה (אבל גם שונה) שהייתי בו בנסיעה ההיא הביתה מהצבא, שאני לא צריכה להיות אחרת ממה שאני כל הזמן, שיש בי משהו שאני לא רוצה לשנות ואני מציינת את זה לעצמי.
כמה נחמד זה למצוא ולתפוס את עצמי ברגע של אהבה אמיתית לחלקים בעצמי.

אבודה ומחפשת כותבת בלוג

על ידי נועה_ברוך* » 13 אפריל 2011, 18:32

@}
קוראת אותך

אבודה ומחפשת כותבת בלוג

על ידי אבודה_ומחפשת* » 10 אפריל 2011, 21:21

הרבה זמן לא כתבתי פה, האמת שהחיים פשוט קרו סביבי וגם קצת הייתי עסוקה, ואז חולה וגם קצת לא היה לי משהו בוער לכתוב עליו.
הרבה דברים ממשיכים להיות כרגיל, כמו שהיו, כמו שכבר סיפרתי עליהם וכתבתי עליהם פה- העבודה היא עדיין העבודה שלי, מצד אחד אני לא מתאימה לסביבה הזאת והיא לא מתאימה לי, ומצד שני אני נקשרת לאנשים ואפילו קצת התחברתי עם כמה אנשים בעבודה, עשינו דברים בערבים אח"כ, זה מפתיע אותי כל הזמן מחדש ומשאיר אותי לחוצה כמו כל הסיטגמות על בחורות מאוהבות בגיל התיכון. החוויות שלי מקשרים עם אנשים חדשים בארבע השנים האחרונות היו מאוד קשות ומתסכלות, לא היו לי חברים חדשים, כל מי שהרגשתי קשר והתחלה של התחברות אליו היה תמיד עסוק בחייו וניפנף אותי בצורה כזו או אחרת, תמיד ניסיתי כ"כ להיות מה שנראה לי שה"חברים" החדשים רוצים שאהיה וצריכים כרגע בחיים, הרגשתי כמו תוכנית ריאלטי בפריים טיים של ערוץ 2- מנסה כל שביכולתי להחזיק את המתח, להחזיק עניין, למשוך את זה כמה שיותר ולשמור על הרייטניג שלי בכל מחיר. אני מפחדת לרצות יותר מדי, להכניס מהר מדי את האחרים לחיים שלי, להיות נזקקת יותר מהם לחברה החדשה הזאת, לחברה בכלל.
כל העניין הזה של קשרים והיווצרות של קשרים, חברויות, זוגיות והקשרות בין אנשים נראה לי תמיד כמו כישוף לא ברור ומיסתורי כזה, מין אלכימיה נסתרת שמאפשרת לך להתקרב בצורה מסויימת ומכיוון נכון ומסויים לאדם אחר ולהפוך כמעט למישהו אחר ליידו.
דובר באתר לא מעט על חברתיות וחברותיות או מחסור או העדר שלהם לכאורה או לא לכאורה, התברכתי בכמה חברות טובות מאוד ואהובות מאוד, שאני קשורה אליהן מאוד וצריכה און כמו אוויר לנשימה, כבר יותר מחמש שנים שאני לא יכולה לתאר את החיים בלעדיהן ובאותה מידה לא יכולה לתאר כניסה של אנשים אחרים לחיים שלי, כאילו מכסת החברויות האמיתיות שלי נסגרה בגיל 20 ומאז לא השתנתה יותר. אני השתנתי, החברות הקרובות השתנו והקשרים בנינו השתנו ועדיין אני מרגישה את החברויות החדשות, קלילות, לא מחייבות ובחיתוליהן ככל שיהיו, כמשהו מוזר שאם רק אמצמץ, או אעשה תנועה לא נכונה הוא יעלם, באשמתי כמובן.
ויחד עם זה קרה וקורה משהו טיבעי כ"כ- קל לי עם אנשים, אני פשוט מי שאני ליידם, בלי קול הביקורת ומודעות שהיה חלק כ"כ גדול ובילתי נפרד ממני רוב חיי. זה מקל כ"כ, זה מאפשר כ"כ ומוריד את העדשות שחצצו ביני ובין אנשים אחרים. עכשיו כשהעדשות האלו ירדו ואני רואה אחרת כ"כ, אני רואה גם כמה עוד יש לי ללכת בהמשך, כמה אני עוד רוצה להשתנות ואיפה, ואיך.
מישהי אמרה לי לפני כמה ימים שלהכיר את עצמך זה להבין ולהכיר בכך שאתה לא מושלם, לאהוב את עצמך זה להכיר ולהבין שאתה לא צריך להיות מושלם.
אני רואה את עצמי בין שני חלקי המשפט, כבר לא מנסה להיות איך שאני חושבת שאחרים יאהבו אותי, אבל עדיין לא מאמינה שמה שאני הוא טוב, שמגיע לי עוד קצת.
אני גדלה ומשתנה מאוד בזמן האחרון, רק בנקודות שבהן אני נעצרת אני רואה עד כמה אני אחרת ממה שהייתי, עד כמה הכל שונה, ביום יום שלי זה פשוט מרגיש כמו יישור קו עם כולם, כאילו רק ההישגים שלי הם נורמליות.
לאט לאט אני שומעת יותר את הקול שלי, באמת שלי, לא השתלות והדים של קולות אחרים, ועדיין פעם בכמה זמן אני עוצרת, מסתכלת על עובדות חיי ותוהה אם זה בסדר שזה ככה, אם זה נורמאלי ואמור להיות ככה.

אבודה ומחפשת כותבת בלוג

על ידי אבודה_ומחפשת* » 16 מרץ 2011, 13:54

תודה על החידוד, גם ההורים שלי הם דוגמא מצויינת לאנשים שהתגלגלו קצת רחוק ממה שלמדו במקור ושניהם די אוהבים את העבודות שלהם, אבל אני חייבת להגיד שהעבודה הנוכחית שלי מציבה לי מראה מסויימת של מה קורה כש"מתגלגלים לא טוב". עובדים איתי צעירים בני גילי שלומדים או עומדים ללמוד וזו בשבילם עבודה זמנית בדרך למשהו אחר, ועובדים איתי מצד שני אנשים מבוגרים יותר או שלא למדו ויש להם משפחות שזו העבודה שלהם וזהו. אני מניחה שקשה לאנשים האלו לראות אותנו מגיעים ועוזבים כל פעם, נשאירם לא יותר מדי, מחוייבים לא יותר מדי בעיניהם.
אני מרגישה שמעבר לצורך שלי להגדיר את עצמי דרך העבודה שתהיה לי ומה שאלמד, אני רוצה לבטא דברים מסויימים בעצמי ולהדגיש ולחזק את החלקים בי שאני אוהבת וכרגע הם לא באים לידיד ביטוי. אני רוצה לצאת ולהיות יותר ממה שאני עכשיו, אבל לא רק יותר מוערכת, יותר הכרחית, יותר יוקרתית ולקבל יותר כבוד, אני רוצה להיות יותר מרוצה, יורת טובה, פשוט יותר טובה, לבטא את החלקים שאני שיש לי באישיות שלא יכולים לבוא לידיד ביטוי במקום שאני נמצאת בו כרגע.
ברור שלי שאתגלגל לכל מיני מקומות בחיים ושבשלב מסויים פשוט צריך לבחור מה לומדים וזהו, בלי לעשות מזה סאגה מתמשכת מדי, אבל אני חושבת שאני בנקודה שבה יש לי סוג של בחירה בי סוג החיים שאני רוצה והלימודים שאבחר והמקצוע שאבחר יכתיבו במידה מסויימת באיזה אנשים אקיף את עצמי בשנים הקרובות ובמה אתעסק, אני מנסה להסתכל כעשיו קצת כדי להתוות מסלול שבו חיי יתגלגלו, בלי לתכנן.
והצהוב של היום אומר לי שין מה לדאוג, דאגה לא תחסר וזה מאוד משמח אותי, כי נמאס לי קצת לדאוג לעתיד ולמה יהיה, יום יפה היום ובמקרה יצא לי חופש ועוד כמה סידורים התבטלו, אז לרגע מותר לי עדיין לקחת יום חופש בבית באמצע השבוע בלי לחשוב על מסמכים, תשלומים, עבודה, לימודים ומה יהיה.

אבודה ומחפשת כותבת בלוג

על ידי אום_אל_קיצקיצ* » 10 מרץ 2011, 04:57

הכתיבה שלך מאוד נוגעת ללב והכנות שלך כלפי עצמך מדהימה.
רק רוצה להפנות את תשומת ליבך למשהו קטן. אני מבוגרת ממך בעשר שנים. ממרום גילי נוכחתי לדעת שאנשים לומדים תואר ראשון, אבל אח"כ החיים מתגלגלים לכל מיני כיוונים, עם או בלי קשר ללימודים. יש לי המון דוגמאות (כולל אותי, אבל זה חכמה כי אני אמא בממשרה מלאה). החיים מתגלגלים ומה שלמדת זה לא כזה דטרמיניסטי ולא עד סוף החיים, כך שלפחות בעניין הזה את יכולה להיות רכה עם עצמך. זה לא מאוד משנה מה תחליטי. העבודה הפנימית שאת עושה עם עצמך בצורה ממש מדהימה הרבה יותר חשובה.
והצהוב שלי אומר - הכבוד מכביד.

אבודה ומחפשת כותבת בלוג

על ידי אבודה_ומחפשת* » 09 מרץ 2011, 22:53

עברו כמה ימים ואני ממשיכה להתלבט על העתיד שלי ומה אלמד שנה הבאה. אני רוצה כיוון מסויים וההורים לא מאוד מרוצים ממנו, האם לא אבחר את הכיוון הזה כי ההורים לא מרוצים? לא, לא נראה לי, אבל זה מעורר אצלי הרבה לבטים ומחשבה על עצמי.
מצד אחד מה שההורים שלי אומרים הוא ביטוי של פחדים וחששות שלי עצמי מפני הבחירה במקצוע שאני נוטה יותר לכיוון שלו, ובכל זאת הוא לא עדיפות ראשונה שלי, אלא שנייה מבין השלוש שיש לי. איבדתי גם את הביטחון שלי קצת בעצמי וביכולת לקבל החלטות לגבי העתיד ופשוט ללכת איתן, אחרי שבחרתי את לימודי הרפואה הרגשתי שמחה מאוד ונחושה מאוד, זה מה שרציתי וזה מה שהרגשתי שאני שואפת אליו ומתקדמת אליו בדרכי שלי.
אחרי שהבחירה הזאת התבררה כלא מתאימה לי ועזבתי אותה, אני חושבת שאיבדתי ביטחון, אין לי ידיעה פנימית כזאת "זה זה" לגבי אף אחד מחוגי הלימודים שאני מתלבטת ביניהם, יש לי לבטים ושיקולים בעד ונגד, לכל אחד מהם יש למה כן ללכת ולמה לא ללכת, ונראה לי שהשיקולים ללמה לא מקבלים הרבה יותר תשומת לב.
כבר כמה פעמים שניסיתי לדבר עם ההורים שלי על למה אני כן רוצה את התחום לימודים הזה על פני תחום אחר שהתקבלתי אליו, הם מאוד נגד גם בגלל שמה שאני רוצה הוא תואר ראשון אבל לא מאוניברסיטה אלא ממכללה, וגם כי זה תחום שהם לא מכירים, לא מקצוע קלאסי כזה, אלא תחום קטן יותר וצדדי. אני מרגישה צורך לשכנע אותם כל הזמן שזה מקצוע מכובד וראוי, שזה תחום מכובד וראוי, להסביר להם שיש מה לעשות עם זה, שיש לאן ללכת משם ולהראות להם זה אני חושבת שזה עדיף לי מאשר התחום לימוד השני, לא נראה לי שהם מקשיבים, וגם אחרי שאני פותחת את כל הטיעונים שלי הם מושכים בכתפיים ואומרים שלא שכנעתי אותם, שהשיקולים שלי לא ניראים להם ברורים ורציניים ושיש להם תחושה לא טובה לגבי זה.
אני מפחדת מהתחושה הזאת שלהם, אמא שלי אומרת שוב ושוב בימים האחרונים שיש לה תחושה לא טובה לגבי זה ונותנת בי מבט מעונן כזה ואני מרגישה עוד שק אבנים מונחת עליי, כי המבט הזה הוא אמירה מובהקת שאוי ואבוי לי אם לא אצליח גם בזה, שהנה הם מזהירים אותי, שלא נראה להם שאני עושה בחירה נכונה מהסיבות הנכונות והם מנסים לעזור לי. אני לא אוותר על זה כי לאמא שלי יש תחושה לא טובה וכי אבא שלי רוצה שהבת שלו תלך לאוניברסיטה ולא למכללה, אבל אני אסחוב את החובה להוכיח להם שטוב לי, שאני מצליחה ושזה נכון ומתאים, לא רק בלימודים אלא אחרי התואר, כל חיי אלך עם אמירת ה"אמרנו לך לא לעסוק בזה, ועכשיו תיראי". אני סוחבת מטען משלי ללימודים האלו והצורך לסחוב את השק החיצוני הזה שההורים הנחיתו עליי מאוד מקשה עליי.
אני מנסה, באמת שאני מנסה לגדול מהתקופה הזאת והשיחות האלו עם ההורים, לקחת אותם בערבון מוגבל כבעלי דעות שונות ולקחת לתשומת ליבי את מה שיש להם להגיד, אבל זה קשה לי מאוד לא ליפול למקום הזה שרוצה לרצות ולהיות מוצלחת. בשבועות האחרונים אני מגלה כמה חיי מושפעים מכישלון והצלחה- כמה אני מרגישה שקבלה לחוגי לימודים מסויימים מעידים על המוצלחות שלי, על קבלת אישור חיצוני לכמה שאני טובה ובסדר, לכמה שאני מספיק טובה להיות משהו מסויים אומר שאני בסדר גם בעוד דברים. ומצד שני כמה דברים שעשיתי/ לא עשיתי או עשיתי ואז הפסקתי נחשבים לכישלון בחיי, וכמה אנרגיה אני צריכה להוציא על התמודדות עם הפער הזה בין מה שאני מחשיבה לתהליך מבגר וחשוב בחיי ושאחרים רואים ככישלון או הוכחה לחוסר יכולת.
לאט לאט אני מרגישה שאני מתרחקת בעולמי בתפיסת עולמי ובמה שעובר עליי מהכישלון וההצלחה, מהצורך להצליח בעיקר להצליח כדי להראות כלפי חוץ כמה אני טובה וטוב לי.
משהו באמונה הבסיסית שלי ביכולת שלי ליצור לעצמי מציאות שיהיה לי טוב ונעים לחיות בה נשבר, משהו בי הפסי להאמין שזה אפשרי בכלל, ובתוך כל זה הרבה יותר קל לסביבה לערער על הבחירות שלי, על ההחלטות שלי, על מה ההכרה עם עצמי שפיתחתי וחידדתי בזמן האחרון ועוזרת לי לנווט ולכוון את עצמי לאן שנראה לי שהכי מתאים לי, להקשיב לעצמי. כל הדרכים שבהן אני הולכת מובילות אותי לחשוב שאין בריאת מציאות וחיים יש מאין, שאין שליפה של תוצאה סופית ומוגמרת שלי "דאוס אקס מכינה", שאני צריכה לחפור פנימה ושחרר לאט לאט את מה שקבור שם מתחת לשכבות ההרגל והשנים, ולאט לאט צריך להוציא.
לסיום המשפט הצהוב בראש הדף פה אומר לי שבכל ויכוח כולם צודקים, וזה קצת מלחיץ אותי היום ועכשיו,

אבודה ומחפשת כותבת בלוג

על ידי אבודה_ומחפשת* » 06 מרץ 2011, 01:06

אום אל קיצקיצ תודה על מה שכתבת, כנראה שאצלי זה יהיה סוג של הפוך בדיוק ממה שתארת על חברה שלך, אבל זה כ"כ נכון, אני מרגישה שזרקתי את עצמי בכל הכוח על תוכנית לימודים כזו או אחרת והפכתי אותה לכל מטרתי בעולם, אבל לא זכרתי והזכרתי לעצמי למה אני רוצה לעשות את הדברים האלו, מה המטרה שלי באמת, מה המשמעות של כל זה, מתחת למבחן הבא, לחשבון הבא ולניקיונות שעושים או לא עושים, לעוד משמרת בעבודה, לעוד מסמכים שאני צריכה לשלוח ומה השלב הבא.
נראה לי שהיום אני מאוד רואה בבירור את הדרך שאני עושה, בלימודים בחו"ל כשלא עברתי מבחן התפרקתי כמעט כל פעם מחדש, בכיתי נורא, הרגשתי שאני נוגעת בכל פעם בתחתית הבאר, נסחפת בגלי דיכאון. השבוע לא התקבלתי לחוג לימודים שרציתי ללמוד בו, ואני חיה, נושמת וממשיכה לעוד יום והאמת שלא נורא עצוב לי, אפילו לא עצוב לי כמעט בכלל.
חלק ממני רוצה לספר סיפורי הצלחה על איך הסתדרתי מאז שחזרתי מחו"ל וכמה החיים שלי טובים ויפים ומוצלחים, בעיקר מוצלחים. קשה לי להשתחרר לחלוטין מהצורך להיות מוצלחת, אני עדיין מגיבה למוצלחות של אחרים- ציונים גבוהים, נתונים טובים, קבלה להרבה חוגים יוקרתיים וסגורים כאלו עם מעט מקומות ורף קבלה גבוה. אבל אני עייפה מהצורך להצליח והיום מפוקחת יותר ומנסה להבין מה טוב לי באמת, בשבילי.
כמה קשה לי לזכור לפעמים שלימודים ותעסוקה, או קריירה, זה רק אמצעי ולא מטרה בחיים, כמו שכסף הוא אמצעי בחיים, על כל היתרונות השונים שאפשר לקבל כשיש הרבה ממנו.
הסביבה לוחצת עליי להיות נחושה ולחמנית יותר בדרכי למטרותיי, להתחנן בפניהם ו/או לערער על ההחלטה לא לקבל אותי. אולי הם צודקים, אני מרגישה אבל שהנחישות הזאת לא להתפשר היא מסוג הדברים שהיה מתאים לי לעשות כדי שאחרים יאהבו אותי, כי "להפוך שולחנות" כדי להגיע לאן שרוצים זו תכונה מאוד מוערכת אצלנו.
אבל אני נחושה להמשיך לאהוב ולהעריך את עצמי כמה שאני יכולה, גם אם אני לא מתקבלת לחוגי לימודים שנרשמתי אליהם, גם אם לא אהיה עשירה ויפה וגבוה ומוצלחת.

אבודה ומחפשת כותבת בלוג

על ידי אום_אל_קיצקיצ* » 05 מרץ 2011, 03:36

הי אבודה ומחפשת,
כיף לקרוא אותך. הקריאה של הפוסטים האחרונים הזכירה לי חברה שלי שגם רצתה נורא לעזור לאנשים וניסתה להתקבל ללימודי סיעוד וכשלא התקבלה חרב עליה עולמה. בסופו של דבר היא למדה משהו אחר לגמרי ולא קשור, ובמהלך הלימודים ילדה לראשונה, וחוויית הלידה חיברה אותה למה שהיא רצתה להיות: מטפלת בתרפיה בתנועה, והתואר הראשון שעשתה הוביל אותה בדיוק לשם: ללימודי תואר שני בתרפיה בתנועה. וזה כל כך יושב עליה בול ומאפשר לה לעזור לנשים באופן הרבה יותר יצירתי ממה שיכלה לדמיין אי פעם ומי בכלל זוכר שפעם היא חלמה להיות אחות.

אבודה ומחפשת כותבת בלוג

על ידי אבודה_ומחפשת* » 04 מרץ 2011, 00:18

כתבתי משהו ארוך ויפה לפי דעתי, סיימתי אותו בחיוך וכמעט לחצתי הוסף לדף, והא נעלם בכלל לחיצה לא נכונה.
אין לי כוח אפילו לחשוב על מה זה אומר ומה יכולה להיות המשמעות של כל זה, האמת שזה לא משנה.
בקצרה עכשיו- אני מרגישה שגדלתי מאוד, כמעט עברתי קפיצת גדילה בימים האחרונים. דווקא כישלון או אי הצלחה מאוד גרמו לי להרגיש ולהבין איפה אני עומדת עכשיו וכמה שזה שונה מאיפה שהייתי כשהתחלתי את הדף הזה, שיצא שמאוד ליווה אותי בתהליך החזרה לארץ מחו"ל וכל מה שקרה אחריה.
המדריך שלי בשנת שירות דיבר איתנו יום אחד אחרי פעילות לא מוצלחת על "הר האשמה" שעמד בחדר בשיחה שאחרי, הוא הכריח אותנו לפרק אותו מהר מפלצתי ונוראי שיושב באמצע החדר, וחייב כל אחד מאיתנו לקחת את החלק הפרטי שלו בכישלון וככה פרקנו את הר האשמה. היום אני מרגישה אותו דבר עם הכשלונות וה-כשלון שלי. לאט לאט אני מפרקת את הר האשמה שלי על החזרה מחו"ל והפסקת הלימודים שם, לוקחת אבנים קטנות מההר הכבד הזה, מוציאה אותן, מפרקת וחוקרת אותן בפירוט.
מה שמוזר שלי ההר הזה הוא כבר לא הר והחזרה היא כבר מזמן לא כשלון, המשפחה הקרובה מאוד אוהבת להזכיר לי את זה כל פעם שאני מעזה להזכיר את החוויות שלי מחו"ל, או מנסה להשתמש בניסיון שצברתי שם כניסיון חיים שיכול לשמש אותי הלאה, הם רוצים ומצפים שאהיה אבלה, עצובה וחפויית ראש בקשר לזה, אני ממש לא שם והם ממש מנותקים מהתהליך למידה הזה שלי, אבל זה סיפור אחר לגמרי שאין למה להכנס אליו.
נמאס לי לשמוע את השורש כ.ש.ל על כל הטיותיו השונות.
בימים האחרונים אני מתחילה להיות יותר מודעת וקשובה למה שאני באמת רוצה, למה שהוא יותר מהותי באמת לי. כל חיי הרגשתי ואמרו לי שנחישות היא דבר טוב ומבורך, אני לגמרי מסכימה, אבל מרגישה שתמיד ניסיתי להיות נחושה בכיוון הלא נכון, קידשתי מטרות חיצוניות, "התאבדתי עליהן" כמו שאמרו לנו בצבא, ובחו"ל ניסיתי כ"כ, אמרתי לעצמי שוב ושוב בראש שאני חייבת למות או לכבוש את ההר, ולא הצלחתי בשום דרך, טקטיקה וגישה שניסיתי לכבוש את ההר שלי, אבל לא התאבדתי עליו בסוף. זה טוב שאני איפה שאני היום, כי היתה סיבה מהותית יותר ללמה בחרתי ללמוד רפואה, את הסיבה הזאת לא מימשתי ברפואה אבל היא עדיין חשובה לי ואפילו בוערת לי ואני מחפשת ורוצה תחום אחר, דומה אבל שונה בדיוק במקומות הנכונים, שבו אוכל לממש את הרצון הזה לעזור לאנשים כפי יכולתי.

אבודה ומחפשת כותבת בלוג

על ידי אבודה_ומחפשת* » 02 מרץ 2011, 14:21

אחרי בוקר קשה, הייתי בראיון קבלה שהלך לא טוב, ניסיתי וניסיתי לשפר את הרושם שהיה למראיין עליי וזה ממש לא עבד ואפילו החמיר את המצב.
אח"כ בכיתי ונעלבתי קצת, הרגשתי שאני סוחבת שק של כשלונות ודחיות כהוכחות לכמה אני חסרת יכולות ונכשלת ומצד שני האמונה שלי מעצמי היא הדבר היחיד היא מחזק ומחזיק אותי אפילו לפעמים והיא חוטפת מכות כואבות למדי כל פעם. אחר כך נרגעתי קצתונזכרתי בשיחה עם חברה שהזכירה לי לפני כמה ימים למה רציתי ללמוד רפואה- לעזור לאנשים, לתמוך בהם ולהיות אנושית ונעימה במצבים קשים. נזכרתי מי אני רוצה להיות, לאן אני רוצה להגיע בתור בן אדם, איך אני רואה את עצמי מרגישה בתוך החיים שלי בעוד כמה שנים, והכל נראה אחרת כ"כ פתאום, הפסקתי לחשוב איך אני לא מתקבלת לחוג היוקרתי והמבוקש שניסיתי להתקבל אליו, הרגשתי את ההבדל בין מה אני רוצה להיות למי אני רוצה להיות- מי שאני רוצה להיות זה העיקר, במה אעסוק ומה אלמד ואח"כ אעבוד בו יהיה הדרך שלי לממש את זה, לממש את המהות.
הכל היה שונה כזה אח"כ, פתאום כמעט ראיתי את הפרחים, את השמש הנעימה של היום, את מה שחשוב לי ואת העתיד שלי, הרגשתי את הנחישות שלי מתמקדת מחדש לכיוונים בונים ולא נשברת לרסיסים ברגע שאני שומעת לא.
אני מרוצה הרבה יותר עכשיו, כן נפעגתי שלא אתקבל ללימודים האלו לא בגלל הציונים שלי, אלא בגלל הרושם שלא טוב שעשיתי בראיון, בגלל האישיות שלי בעצם, אבל זה לא שובר אותי.
שבוע קשה, קצת שובר וסוער נורא, אבל אני מנסה מאוד לצלוח אותו בשלום ולצאת אפילו חזקה יותר.

אבודה ומחפשת כותבת בלוג

על ידי אבודה_ומחפשת* » 28 פברואר 2011, 23:46

אני נתקלת הרבה באנשים מהארץ האירופאית שאירחה אותי שנה שעברה- בעבודה היתה קבוצה של לקוחות שנכנסו פתאום, מההורים שחזרו מאירופה לא מזמן, ברחוב מדי פעם שמעתי, אוכל משם, אפילו מישהו שאבא שלי עובד איתו. לפעמים אני נזכרת ברגעים מהחיים שהיו לי שם- הרגע שפותחים את הדלת לדירה שהיתה לי ומקבלים מכת חום מטורפת מהחימום המרכזי, הדרך הביתה מהפקולטה אחרי שנסגרה הספרייה וסגרתי יום לימודים נוסף, הריח של המתוק של מכונת הקפה בפקולטה, ימי הקניות המתוקים בסופר עם הגילוי והניסוי המחודש של המוני דברים חדשים כל הזמן, הרכבות והיכולת להגיע לערים שמעולם לא הייתי בהם קודם וליצור מהן זיכרון, ללמודד אותן ולחוות אותן חדשות וטריות ושונות כ"כ אחת מהשנייה וממה שאני מכירה.
הייתי תיירת בארץ המארחת הזאת, תיירת בשהות מאורכת שיכולה באמת לחזור לכל המקומות שבדר"כ הייתי רוצה לחקור אותם לעומק.
אבל היה לי קשה.
עוד מעט יש לי ראיון קבלה לחוג באוניברסיטה שאני נורא רוצה ללמוד בו, חשבתי לא מעט על מה ישאלו על הלימודים בחו"ל ואיך אוכל להסביר את זה ומה אני חושבת על זה בכלל בעצמי. היום היה יום מתוק במפתיע, כשביטלו לי אתמול מאוחר משמרת בעבודה, נפגשתי עם חברה אהובה במיוחד במרכז, ישבנו בתחנת רכבת מסרבות להיפרד ומדברות עוד ועוד על עוד ועוד דברים, ואז נפרדנו וכל אחת פנתה לדרכה ולרגע הבטתי אחריה והרגשתי את הנוחות והקבלה והאהבה שעוטפת אותי ליידה ושאני מקבלת ממנה ובעזרתה וזה היה נעים כ"כ ומוחשי כ"כ שהיה לי קשה להיפרד. השיחות שלנו נהיו עמוקות וכנות מאי פעם, הפגישות שלנו נהיו נעימות ומחזקות מתמיד והייתי צריכה שנה של לבד ושל כאב בחו"ל בשביל להבין כמה אני מקבלת ואוהבת את הימים השיגרתיים האלו של מפגשי אמצע הדרך במרכז.
בשבת הייתי בבית ולא עשיתי כלום- ישנתי ואכלתי עם מי שהיה מהמשפחה, ראיתי קצת טלויזיה וקראתי ספר, הלכתי עם הכלב. מדי פעם אני רוצה קצת זמן לבד ושקט לעצמי ואז נזכרת בכל השקט המאכל שהיה לי שנה שעברה, בימים ואז שבועות שהייתי לבד בדירה השכורה שלי בחדר שלי, במחשבות שהיו עולות לי, בכמה שערגתי והתגעגתי לאור שמעל שולחן האוכל בשישי בערב, לעיתון עם מלפפון חתוך טרי ומוספי בעיתונים בשישי שלפני הארוחה, בטיולי ערב עם הכלב והרדמות המקרית מול הטלויזיה בסלון. הייתי צריכה להיות לבד כ"כ, רחוקה כ"כ ומגשימה את עצמי כ"כ כדי להבין כמה אני אוהבת את כל זה, כמה אני צריכה את כל זה בשביל הנפש.
חיי היום משובצים בהרבה רגעים בשביל הנפש, רגעים שאהבתי והתגעגעתי אליהם עד כדי בכי שנה שעברה.
אני לא יודעת אם אוכל להסביר את זה בראיון קבלה, או אם זה בכלל משהו שיכול להאמר שלא בבמה מקבלת כמו זאת, אבל הייתי צריכה לחזור מלימודי רפואה בחו"ל כדי להניח את האבנים הראשונות לקבלה ואהבה עצמית. רק עכשיו כשאני כאן ופה, אחרי שעבדתי על עצמי לא מעט אני יכולה לאהוב יותר, לאהוב בכלל, לקבל בשמחה ורצון את מה שיש לי, את החיים ששנים החשבתי אותם כ"אין לי חיים" והיום אני עושה את הדברים השיגרתיים בשביל הנפש ומרצון והבנה למה וכמה אני צריכה אותם. אני מבינה טוב יותר את עצמי ומקבלת ולא כועסת יותר על מה שאני לא, על זה שהחיים שלי ניראים כפי שהם נראים ולא אחרת.
זה נחמד מאוד, זה מעודד, זה ממלא אותי ביטחון מחודש ביכולת שלי לנווט את חיי לכיוון שמתאים לי.

אבודה ומחפשת כותבת בלוג

על ידי אבודה_ומחפשת* » 24 פברואר 2011, 14:07

היה שבוע סוחט כוחות ואני שמחה שהוא מתקרב לסופו, ההורים בתהליכי חזרה מחו"ל ואני "מעבירה להם את המקל" חזרה. האמת, שאני מאוד שמחה שאין לי משפחה, בעיקר כי אין לי כוח למשפחה שלי ולהתמודדות איתה, זה לא הדאגה לבית ולאחות הקטנה שלי כמו שזה הריצה אחרי האחרים שיעזרו מצד אחד והריצה של סבתא שלי לעזור לנו רק בדרכה מצד שני.
שבוע הבא יש לי ועדת קבה לחוג שאני רוצה ללמוד אותו מאוד באחת המכללות בעיר מגוריי, אני מפחדת למדי מהרבה דברים, הרבה שינויים קורים בעבודה עכשיו עם הפיטורים של מנהל שלנו וקידום של מישהו אחר מתוך המחלקה, שבוע הבא המנהל המקודם עושה לנו שיחה, השבוע כמעט ולא נתן לי משמרות ואני קצת חוששת ששבוע הבא לא אקבל חופש ביום שאני צריכה לראיון, אבל האמת שכבר לא אכפת לי, סדר העדיפויות ברור.
אני מפחדת איך להסביר בראיון את השנה בחו"ל, היא לא נחשבת לי מבחינת קרדיטים ואני לא מצהירה עליה כעל לימודים אקדמיים קודמים כי לא נתנו לי משם אישור מתאים (סיפור ארוך עם האוני' שלמדתי בה רפואה ודפקה אותי, אבל גם קשור אליי ולאי הצלחה שלי בלימודים), אני לחוצה קצת ומנסה לנסח לי בראש איך לענות על זה ומה יכולים לשאול אותי, זה תמיד נשמע לי כמו טיוח או כיסוי או מין ניסיון לשכנע אנשים שאני בחרתי לעזוב כשנראה להם שברחתי עם הזנב בין הרגליים בגלל כישלון בלימודים.
באמת נכשלתי אבל אני לא מרגישה שאני מצטערת על זה, אני מאוד מקווה שזה לא ימנע ממני להמשיך הלאה. יש לי תושה שכל עוד אני לא מתחילה ללמוד משהו אחר נשארתי "זאת שעשתה שנה רפואה ועזבה" גם קצת בעיני עצמי וגם בתור ה"סטטוס" של מה אני עושה בחיים.
אני שונאת ראיונות זה כ"כ מזוייף ומפגר ולא אומר כלום. מפחיד אותי לא התקבל, האמת שאני כבר כ"כ מהלחץ שההתפשרות על תחום לימודים בעדיפות שנייה או שלישית ובמקומות שפחות רציתי כבר לא מזעזע אותי כ"כ.
השעון מתקתק מהר מדי, הגיע הזמן ללכת לעבודה, מזל שיום חמישי היום.

אבודה ומחפשת כותבת בלוג

על ידי אבודה_ומחפשת* » 16 פברואר 2011, 22:15

פיטרו את אחד הבוסים שלי בעבודה, הוא פשוט כינס חלק מהאנשים באמצע משמרת והודיע ככה, שפיטרו אותו, היו הרבה דמעות מאנשים שלא חשבתי שאראה בוכים, לא בגלל עזיבה של האדם הזה, שגם עובד במקום עבודה שלי כמעט עשור. קשה לי להגיד את זה אבל היה משהו מעליב כל היום הזה- היינו "החדשים" שנשארים לעמוד מול הלקוחות ולעשות את מה שצריך בעוד "הותיקים" מדברים מאחורה, נסערים, תומכים ומתקוממים עם המנהל העוזב שלנו, אנחנו קיבלנו רק "שאריות" של שיחות, חדשות ואמירות שאין להם כבר כוח לדבר על זה.
סיימתי את המשמרת יותר מאשר סתם עייפה, הרגשתי מרוקנת וסחוטה מכוחות.
נראה לי שיש תחושה הוזלה גדולה של העובדים אצלי בעבודה, אני לא משלה את עצמי שלא מפטרים ככה אנשים, אבל אפילו את הבכירים מעיפים ככה מה זה אומר עלינו, הזוטרים הקטנים...
מצד שני אני חושבת שזה מקל עלי קצת, הידיעה שאולי יפטרו אותי ואולי אעזוב, שהכל הולך להתשנות ואני כבר לא מאוד מחוייבת כמו שאולי הייתי קודם, המנהל העוזב הוא זה שקיבל אותי לעבודה, שעשה לי את הראיון קבלה ועכשיו כשהוא לא יהיה שם יהיה לי נפשית קת יותר קל ופחות מחייב לקום וללכת הלאה.
חוץ מזה היו ימים טובים לפני היום, משמרות קלילות יחסית ומצחיקות מאוד שהזכירו לי למה אני נהנית מחברת אנשים אחרים, במיגוד לימים העכורים האלו שפשוט בא לי לברוח הביתה.
מוזר לי קצת שהפיטורים האלו נשפיעו גם עליי כ"כ הרבה יחסית לזה שאני לא עובדת שם הרבה זמן ומאוד לא קשורה למנהל העוזב, אבל משהו בלראות בן אדם באמצע שנות הארבעים שלו שרואים עליו שהפיטורים שברו אותו, שאין לו הרבה בחיים מעבר לעבודה- חיים ללא בן זוג, ללא ילדים ובמקרה הזה ללא הורים ואחים. באופן אישי זה גורם לי לשמוח שאני לא ברפואה יותר, כי חלק מהבחירה ברפואה היה לברוח מליצור לי חיים אישיים.

אבודה ומחפשת כותבת בלוג

על ידי אבודה_ומחפשת* » 13 פברואר 2011, 00:28

אני שמה לב כמה אני ניזונה מהאנרגיות והמצב רוח של אחרים בחיים ובעבודה. אתמול "ברחתי" בדיוק בזמן, על הדקה מהעבודה כמעט בשיא של הבלאגן של שישי בצהרים אצלנו פשוט אמרתי שסיימתי את המשמרות שלי כשביקשו ממני לעשות משהו, משהו באווירה ובטונים, האנרגיות שבאוויר הרגיש לי כמו ביצה תובענית וטובענית, הלכתי כי לא יכולתי לסבול את זה יותר. היום עבדתי כי חברה לעבודה ביקשה ממני ברגע האחרון להחליף אותה, לא ממש רציתי אבל היא רצתה והציעה לקחת משמרת אחרת שלא הסתדרה לי טוב, היה לי נעים בעבודה נחמד מאוד אפילו, בסוף עוד נשארתי כמעט חצי שעה כי הייתי באמצע שיחה מעניינת עם מישהי שעובדת לייד. במלתחות כשהורדתי את המדים הרגשתי את ההבדל בין התחושה של אתמול והתחושה של היום. מצד אחד אני חושבת שאני צריכה להיות עצמאית יותר בתחושות שלי, בפני עצמי, לא כ"כ תלויה באחרים, ומצד שני אני לא רואה איך אני יכולה להיות פחות ץלויה באחרים, במיוחד אחרי שנה בחו"ל שבה למדתי מה זה באמת באמת באמת להיות לבד.

אבודה ומחפשת כותבת בלוג

על ידי אבודה_ומחפשת* » 09 פברואר 2011, 19:34

הרבה זמן לא כתבתי פה, מרגיש לי הרבה מאוד אפילו, נראה לי שהייתי מאו דעסוקה להעביר את הימים בעבודה ולשרוד, היו כמה שבועות עמוסים וקצת קשים לי אישית וכללית במקום העבודה שלי. השבוע יש סוג של רגיעה שבתיאוריה אמורה להישמך עד פסח בערך, בפועל אין לדעת מה יהיה.
באחד הימים השבוע שכחתי לקחת איתי עט ובזמן הפנוי שפתאום נהיה לי בין סידורים במקום לכתוב בפנקס מחשבות שלי קראתי מה מה שכתבתי. אני מרגישה שעברתי הרבה מאוד מאז שהתחלתי לכתוב כאן, מאז שחזרתי לארץ, הרבה דברים מתחילים לקבל צורה בכלליות וצורה אחרת ממה שחשבתי, אני מרגישה אחרת והכיוון שלי מרגיש אחר לגמרי, יש בזה דברים נחמדים, יש עוד הרבה לעבוד עליו וגם הרבה לחשוב עליו.
כבר כמה זמן שאני מרגישה שאני צריכה לאכול טוב יותר, לשמור על תזונה בריאה וטובה יותר, להוריד מוצרי חלב (יש לי רגישות מסויימת למוצרי חלב, לפעמים זה גרוע יותר לפעמים פחות, לרוב אני בוחרת להמשיך מטעמי נוחות ואושר), לא רציתי להלחם בעצמי, ךריב עם החלק שאומר שהוא רוצה מתוק/ חלב/ קפה/ לחם/ קמח לבן/ סוכר כאן ועכשיו. אתמול בלילה הבנתי שכשאמרתי לעצמי ולסביבה שאני לא רוצה להילחם בעצמי בחרתי להקשיב ולזהות רק את החלק שרוצה מתוק ולא בריא עכשיו עכשיו ומייד, ואת הקול הגוער בו שזה לא בסדר.
אוכל הוא מזמן לא רק אוכל בשבילי.
כשהייתי בחו"ל ידעתי שאני לא אוכלת טוב ובריא אבל המשכתי כי זה עזר לי להעביר את הימים ואת הזמן ולהקל על הדיכאון. היום מתחת לכל רצון כזה יש הרבה יותר מאשר סתם ילד פנימי שצועק שהוא רוצה ממתק והורה פנימי שנוזף בו קצת ו/או נכנע לו, אבל זה כל מה שראיתי.
אני רוצה להאמין שוב, להיזכר מה טוב לי ולעשות מתוך אמונה ורצון להיטב עם עצמי.

אבודה ומחפשת כותבת בלוג

על ידי תמרוש_רוש » 23 ינואר 2011, 13:09

אבודה, האם זו תהיה חטטנות לשאול אותך איזו עבודה זאת? באיזה מין מקום / חברה?
<אם את לא רוצה להסגיר פרטים כאלה אני מבינה>

אבודה ומחפשת כותבת בלוג

על ידי דודג'סון* » 22 ינואר 2011, 18:59

"העובדה היא שסטטיסטית נשים פגיעות יותר, משלל סיבות" נסכים לא להסכים על הנקודה הזו העיקר הוא התמיכה במחפשת.

אבודה ומחפשת כותבת בלוג

על ידי סאלי_תדמור* » 22 ינואר 2011, 17:34

היה לי קשה כי אני כועסת על יותר ויותר דברים עקרוניים- על חברי לעבודה שלא מעניין אותם שהם עושים טעויות בחיובים

הא הא |כלנית| זה משהו חדש! את זה לא שמעתי עד היום.
נשמע שעד היום הרגשת בעיקר כעס על עצמך. עכשיו עוד משהו בך מרגיש שיש לך כוח לשמוע אותו - כעס גם על אחרים.
ברוך הבא ומזל טוב לעוד משהו שאת כבר לא חייבת להדחיק לחלוטין.

אבודה ומחפשת כותבת בלוג

על ידי אבודה_ומחפשת* » 21 ינואר 2011, 22:05

שוב חוזרת מהעבודה עייפה נפשית בעיקר, מישהו תפס אותי כבר בדלת היציאה לחילופי דברים די קשים, עד עכשיו אני מרגישה צריבה מסויימת כשמדי פעם אני חוזרת וחושבת מה יכולתי להגיד שיהיה יותר טוב.
שוב ושוב אני חושבת ומתלבטת לגבי העבוגה הארורה הזאת, אני ממשיכה לחפש משהו אחר ולא מוצאת משהו טוב יותר, לא כרגע לא לזמן שיש לי לעבוד עד תחילת הלימודים שנה הבאה.
הקטע הקצת מצחיק זה שעוד לא ממש רע לי שם עד כדי להרגיש שממש לא בא לי לבוא לעבודה, אבל אין לי ספק שאני נהנית הרבה יותר בימי חופש שלי. בימים האחרונים הקשבתי לחלק הפנימי שבי שנהנה לא לעשות יותר מדי, להעביר ימי בית שקטים כאלו בלי שום דבר מיוחד, מתחת להאשמות ולאשמה על עצלות וחיים משעממים גיליתי את האהבה להרגיש נעים, חם, ועטוף.
פעם חשבתי שזו הדרישה למדים מנוכרים כאלו וסינטטיים שעושה מעבר לעולם מנוכר יותר וקשה, יחד עם השירותיות והאדיבות הכמעט דוחה שאני מחוייבת להפגין כל הזמן, היום אני חושבת ומבינה יותר ויותר שכופים עליי בעבודה לא כמה שפחות אני וכמה שיותר נותנת שירות. בהתחלה לא אהבו את השיער שלי, שהיה פרוע מדי ולא מסודר ייצוגית מספיק, על כל דבר שאני אומרת ועושה מרחף צל עדין של אצבע מאשימה- למה אמרתי משהו לא מדוייק, למה אני לא יודעת לענות על השאלה של הלקוח, למה לא הזכרתי שירותים אחרים במקום, למה לא ניסיתי למכור יותר ולדחוף יותר.
נמאס לי לחזור אח"כ לעובדים האחרים ולשמוע תלונות ש"אני עושה להם עבודה" כשאני מבקשת דברים שלקוחות צריכים ורוצים, נמאס לי להתנצל על זה שאני מבקשת מאחרים לעשות את העבודה שלהם, נמאס לי לשמוע כל הזמן את השיחות עם הקולגות שלי על כמה איך לסחוט כמעט בכוח יותר טיפים מהלקוחות.
היה לי שבוע קשה, היה לי קשה כי אני כועסת על יותר ויותר דברים עקרוניים- על חברי לעבודה שלא מעניין אותם שהם עושים טעויות בחיובים או לא מספרים ללקוחות על תוספות תשלום, כי גם ככה הם עשירים ויש להם כסף לשלם על זה, או כי הם גם ככה עשירים אז למה לא להציג בניהם מחירים גבוהים על שירותים ומוצרים בינוניים ומטה, ואז לגלגל עיניים כשהם מתלוננים כי הם עשירים מעצבנים ובכיינים. נמאס לי לראות שכשיש אוכל שמיועד לאורחים לנו אסור לגעת בו "בפקודה" ועובדים אחרים שנותנים לנו קצת מקבלים נזיפה ואולי מפוטרים, אבל מנהלים יכולים לבלוס מולנו ואז לבוא ללקוחות לועסים בלי בושה. נמאס לי להרגיש פושעת מועדת, שיכולים לעשות לה הכל- השבוע לקוח צעק עליי ועל עובד אחר כעשר דקות כולל חיקויים שלנו וקללות וגידופים אישיים כי לא קיבל מה שרצה, שנינו הרגשנו מבחיל, אבל אחרי חצי שעה אחד המנהלים סידר לו כל מה שאמר לנו קודם שאסור לאפשר לו ועוד שלושה מנהלים אחרי התחנפו אליו כי הוא עשיר ומוציא הרבה כסף במקום, אז מה אם הוא מגיע כשהוא רוצה ומתייחס נוראי לעובדים, מגיע לו, אנחנו אולי נצטרך להתנצל בפניו שלא נתנו לו מה שהוא רוצה.
אני מרגישה נדרסת מכל הכיוונים- עובדים אחרים, לקוחות, מנהלים. אני עייפה כ"כ, קצת לא מסוגלת לעמוד יותר מול הלקוחות ועוד לדעת כמה לא משקיעים בנו כעובדים, כמה מהר יפטרו אותי או כל אחד אחר על טעויות, כמה זולים אנחנו. אני מוזילה את עצמי ועדיין מנסה לא לרדת הכי נמוך כשאפשר אצלנו ועוד להתחנף, ללקק ולכרכר בשביל טיפ של עשרים שקל. הלוואי ויכולתי להיות עשירה מספיק בשביל לא להצטרף את הכסף שהם דוחפים לי ביד בהחבא, והלוואי ולעולם לא אהיה כמו כמה מהקולגות שלי שרואים רק את האופציה להוציא כסף וטים מכל לקוח שעובר את מפתן הדלת, כי הוא גם ככה עשיר, אז למה שלא ישלם.

אבודה ומחפשת כותבת בלוג

על ידי תמרוש_רוש » 14 ינואר 2011, 03:18

דודג'סון, העובדה היא שסטטיסטית נשים פגיעות יותר, משלל סיבות. "אבודה" צודקת.

חזרה למעלה