על ידי עדיאל_נסים* » 14 ינואר 2008, 00:25
ה ס פ ד
אבי יקרה שלי
אם היה ותהיה אשה (אדם) שהיוותה ותהווה עבורי השראה ודוגמא למסירות ולאהבת ילדים - זו את!
בימים אלה עולות בתוכי תמונות שלך:
צוחקת, קוראת בקול, אומרת: "ממוני", "אוריאלי", "בסי", מכינה ארוחה טעימה להפליא ובריאה תוך זמן קצר, מצחצחת את שיניי ילדייך עם שמנים אתרים, נעה במהירות הבזק, מארגנת פעילויות בחצר, מניקה, מרימה את אוריאלי....
אהבתי להקשיב לשיחותייך עם ילדייך, הייתי מרותקת ומוקסמת מהיכולת שלך לדבר בגובה העינייים, היה שם משהו אחר - שלך- והנה הלכת וה"מתכון" איתך...
הכרנו בקורס בו היינו שתינו בהריון בחודש רביעי, גם אמיר היה שם ועיינה, שהייתה אז בת שנה וארבעה חודשים.......ילדנו בהפרש של שבוע, עם אותה מיילדת, את ילדת את אוריאלי ואני את ארז גיל, אחרי הלידות הקשר שלנו נעשה יותר קרוב וחם, וככל שעבר הזמן אהבתי והערכתי אותך יותר ויותר...
זכיתי להכירך 7 שנים בדיוק!
היית מוכנה לעזור ולתמוך בי בכל פעם שנזקקתי ואת לא ביקשת בחזרה...
נראה לי שמחלתך שינתה אותך ואת הקשר שלנו - היית שם עם יותר רכות, יותר כנות, יותר חשיפה, יותר שיתוף, יותר קירבה, והגלגל התהפך וניתנה לי האפשרות והזכות לתמוך ולעזור לך, אך לצערי רק במעט.
התאשפזת ביום בו עזבתי עם משפחתי לקנדה
הבנתי שלא אראה אותך יותר.....
אמרת לי, עוד לפני הנסיעה, שהקשר שלנו הוא קשר של רוח, ואכן כל החודשים האחרונים, יכולתי לעצום את עיניי ולראות מה מצבך(כאילו את לידי), וכשסיפרתי לך על כך ביקשת ממני "תראי אותי כבריאה...כמה שזה קשה", עשיתי מה שביקשת, ראיתי אותך פעילה ומלאה ובכל פעם שלחתי לך אהבה, וידעתי שזו פרידה.
דיברנו בתקופה זו מעט, סיפרתי לך על השינויים המבורכים שמשפחתי ואני עוברים, שינוי המקיף את כל תחומי חיינו, בין השאר בתחום חינוך הילדים, דיברתי על שימת גבולות ושימת חוצץ בין ילדינו לבין טלויזיה, מחשב ואלימות, את שמחת ורצית לדעת פרטים, אלה היו שאלות, שגם את התחבטת בהן.
מספר ימים לפני לכתך חלמתי שאת אוספת את כולנו חברים ומשפחה, אולם מלא של אנשים, כדי להקריא את מכתב הפרידה שלך.
בשעות האחרונות שלך (אמיר התקשר 3 שעות לפני שעברת לעולם הבא) בכיתי המון, רציתי לאחוז בידך ולתמוך במשפחתך, ואז ראיתי - בעיני רוחי- שיצאת מגופך, את מעליו, אך עדיין לידו.
בלילה מיכלי העירה אותי ולא יכולתי להרדם, חשבתי עלייך, בכיתי והמילה "הספד" עלתה בי, הצטערתי שלא כתבתי משהו...שיוכלו לקרוא בשמי....בדיעבד הסתבר לי שזו הייתה שעת הלוויה שלך.
מאז אני חשה שאת רחוקה.....
פעם איש טוב אמר לי, שכאב הפרידה נובע מהתחושה שבעצם על יד האדם, כשהיה חי, חשנו שאנו טובים, ושאדם כזה, שיכול לגרום לאחרים לחוש טובים, הוא צדיק. אבי, לידך חשתי שאני טובה.
עבורי הבנה זו מקלה על הפרידה.
אני רוצה להפרד ממך עם מילות השיר "רעי"
(מוש בן ארי ולהקת "שבע")
רעי לך
ראי
אתה לי
חבק אחבק אותך
אחבק, חבק אותי
ראי לך
רעי
אתה לי
כבד אכבד אותך
אכבד, כבד אותי
ראי לך
רעי
אתה לי
קבל אקבל אותך
אקבל, קבל אותי
ראי לך
ראי
אתה לי
אבי יקרה שלי שלום, שלום לך חברתי, שלום אהובה
ה ס פ ד
אבי יקרה שלי
אם היה ותהיה אשה (אדם) שהיוותה ותהווה עבורי השראה ודוגמא למסירות ולאהבת ילדים - זו את!
בימים אלה עולות בתוכי תמונות שלך:
צוחקת, קוראת בקול, אומרת: "ממוני", "אוריאלי", "בסי", מכינה ארוחה טעימה להפליא ובריאה תוך זמן קצר, מצחצחת את שיניי ילדייך עם שמנים אתרים, נעה במהירות הבזק, מארגנת פעילויות בחצר, מניקה, מרימה את אוריאלי....
אהבתי להקשיב לשיחותייך עם ילדייך, הייתי מרותקת ומוקסמת מהיכולת שלך לדבר בגובה העינייים, היה שם משהו אחר - שלך- והנה הלכת וה"מתכון" איתך...
הכרנו בקורס בו היינו שתינו בהריון בחודש רביעי, גם אמיר היה שם ועיינה, שהייתה אז בת שנה וארבעה חודשים.......ילדנו בהפרש של שבוע, עם אותה מיילדת, את ילדת את אוריאלי ואני את ארז גיל, אחרי הלידות הקשר שלנו נעשה יותר קרוב וחם, וככל שעבר הזמן אהבתי והערכתי אותך יותר ויותר...
זכיתי להכירך 7 שנים בדיוק!
היית מוכנה לעזור ולתמוך בי בכל פעם שנזקקתי ואת לא ביקשת בחזרה...
נראה לי שמחלתך שינתה אותך ואת הקשר שלנו - היית שם עם יותר רכות, יותר כנות, יותר חשיפה, יותר שיתוף, יותר קירבה, והגלגל התהפך וניתנה לי האפשרות והזכות לתמוך ולעזור לך, אך לצערי רק במעט.
התאשפזת ביום בו עזבתי עם משפחתי לקנדה
הבנתי שלא אראה אותך יותר.....
אמרת לי, עוד לפני הנסיעה, שהקשר שלנו הוא קשר של רוח, ואכן כל החודשים האחרונים, יכולתי לעצום את עיניי ולראות מה מצבך(כאילו את לידי), וכשסיפרתי לך על כך ביקשת ממני "תראי אותי כבריאה...כמה שזה קשה", עשיתי מה שביקשת, ראיתי אותך פעילה ומלאה ובכל פעם שלחתי לך אהבה, וידעתי שזו פרידה.
דיברנו בתקופה זו מעט, סיפרתי לך על השינויים המבורכים שמשפחתי ואני עוברים, שינוי המקיף את כל תחומי חיינו, בין השאר בתחום חינוך הילדים, דיברתי על שימת גבולות ושימת חוצץ בין ילדינו לבין טלויזיה, מחשב ואלימות, את שמחת ורצית לדעת פרטים, אלה היו שאלות, שגם את התחבטת בהן.
מספר ימים לפני לכתך חלמתי שאת אוספת את כולנו חברים ומשפחה, אולם מלא של אנשים, כדי להקריא את מכתב הפרידה שלך.
בשעות האחרונות שלך (אמיר התקשר 3 שעות לפני שעברת לעולם הבא) בכיתי המון, רציתי לאחוז בידך ולתמוך במשפחתך, ואז ראיתי - בעיני רוחי- שיצאת מגופך, את מעליו, אך עדיין לידו.
בלילה מיכלי העירה אותי ולא יכולתי להרדם, חשבתי עלייך, בכיתי והמילה "הספד" עלתה בי, הצטערתי שלא כתבתי משהו...שיוכלו לקרוא בשמי....בדיעבד הסתבר לי שזו הייתה שעת הלוויה שלך.
מאז אני חשה שאת רחוקה.....
פעם איש טוב אמר לי, שכאב הפרידה נובע מהתחושה שבעצם על יד האדם, כשהיה חי, חשנו שאנו טובים, ושאדם כזה, שיכול לגרום לאחרים לחוש טובים, הוא צדיק. אבי, לידך חשתי שאני טובה.
עבורי הבנה זו מקלה על הפרידה.
אני רוצה להפרד ממך עם מילות השיר "רעי"
(מוש בן ארי ולהקת "שבע")
רעי לך
ראי
אתה לי
חבק אחבק אותך
אחבק, חבק אותי
ראי לך
רעי
אתה לי
כבד אכבד אותך
אכבד, כבד אותי
ראי לך
רעי
אתה לי
קבל אקבל אותך
אקבל, קבל אותי
ראי לך
ראי
אתה לי
אבי יקרה שלי שלום, שלום לך חברתי, שלום אהובה