לא מסתדרת עם אמא שלי

יש לי אמא
ויש לי אתה בעיה
אני לא בטוחה מה גודל הבעיה אבל חד משמעית היא קיימת.
אני לא מדברת איתה, כבר (באופן מוחלט) כשנה וחצי, ומזה כחמש שנים אנחנו בחוסר תקשורת כזה או אחר... כשאני אומרת שאני לא מדברת איתה הכוונה לכך שהיא לא מגיבה אלי, כלומר ניסיתי לטהר את האוירה בפעם האחת שנסעתי עד "הבית", וחוץ מהעלבות והאשמות לא התקדמנו לשום מקום.
גם אבא שלי מילדות לא תורם לשום התפתחות, בטח לא חיובית. הוא, לדעתי, חסר משמעות בסיפור.
אבל אמא שלי לא חסרת משמעות. כלומר יצא לי להגיע להבנה ע"י שיחה עם חברה שבעצם לא משנה כמה אני אנסה להחליק אותה מהחיים שלי אני לא אצליח משום שהיא טבועה בי עמוק בדיוק כמו שאמא טבע התכונה, אבל אמא טבע לא העלתה בדעתה הורים המתנכרים לילדיהם והורים שלא נותנים תמיכה והורים שלאדואגים לרוחתם הנפשית של ילדיהם הורים שלא! שפשוט לא.
וגדלה ילדה לנערה לאישה, שמגיעה למצב שבו אומרת די לא רוצה יותר ככה להרגיש ככה לחשוב ככה ואני רוצה אהבה חופש פעולה הערכה ועוד כאלה דברים חיובים, אבל כשאותה נערה/ אישה מביעה את הדברים הללו בקול רם היא מקבלת סטירה מצלצלת וחוסר פירגון , ואפילו התנכרות מוחלטת שזה כלל לא מפתיעה אותה היא (האישה נערה) היתה צריכה לקבל חיזוקים ממלאך אחד שומר שהראה לה את הדרך ועוד כמה נשמות (באמת לא באירוניה) מדהימות שהגיעו לחייה ועזרו לה לעלות מתוך הבוץ וללמוד להעריך את עצמה בזכות מה שהיא ועל מה שהיא
והיום מהמקום שבו אני עומדת שהוא גבוה בהרבה ממה שהיה לפני כמה שנים טובות אני לא יודעת אם אי פעם ניתן יהיה לגשר את הפער הענק הזה, כלומר "להגיע" לאמא. יש אישה בחיי שטוענת כי עלי ללמוד לחיות בלעדיה ואני מסכימה, אבל חלקית, כי היא עולה לי בכל מיני מצבים לא צפויים, שאותה אישה טוענת כי היא עוד תעלה ותעלה עוד הרבה אבל העניין הוא לדעת שהיא לא משמעותית יותר בחיי הבוגרים ושאין לי ברירה אלא להתמודד עם המצב בצורה הטובה והבוגרת ביותר, אבל זה כ"כ קשה כי היא (למרות שאני היום יודעת שלא תיפקדה כמו שאמא אמורה לתפקד) היתה אמא שלי שלי וזה כואב... כמו מילות השיר. זהו עד לכאן ההשתפכות שלי אולי עוד אחזור.....

.............

ילדה יפה, האם ינחם אותך לדעת שלרוב האנושות יש בעיה עם אמא שלהם?
ואולי עוד יותר ינחם אותך לדעת שליאונרדו דה ווינצי היה יתום?
תחיי את הרגע ותהני מחבריך שתומכים בך ואל תטרידי את מוחך בשאלות תיאורטיות כגון
אם אי פעם ניתן יהיה לגשר את הפער הענק הזה,
רק ימים יגידו. וזה לא לגמרי תלוי בה, ואולי אפילו - בעיקר בך. חכי בסבלנות. כשתגדלי תביני דברים נוספים.

ילדה יפה
קראתי את מה שכתבת ונדהמתי .כאילו אני כתבתי את המילים האלה.
גם לי יש אשה שאמורה להיות אמא שלי ושלא מדברת איתי, אפילו כשגרתי אצלה בבית במשך חודש וחצי היא לא דיברה איתי. וגם בשנים האחרונות אני לא מצליחה לתקשר איתה וזה הלך והחמיר עד שהיא החליטה ליכעוס עלי ביגלל איזו שטות ולא לדבר איתי בכלל.
זה כואב מאוד. אני כל הזמן אומרת לעצמי אין לי אמא למרות שבפנים יש תמיד תקוה שתיהיה, אבל בראש ברור לי שלא.
ליבי איתך בקושי שלך שכלכך דומה לשלי.
כבר בילדותי היו תקופות שרבתי איתה ואני הייתי תמיד זאת שצריכה ליזום פיוס ועכשיו פשוט הבנתי שאין עם מי לדבר. אין לי מה לנסות לדבר איתה כי אין עם מי לדבר. היא אישה מרירה וכועסת עם מנטליות של ילד בן 5 ואני לא יכולה לשנות את זה.
מה שהכי מדהים הוא שאמא שלה לא מדברת איתה כבר שנים....
איך היא מסוגלת לשכפל את ההתנהגות של אמא שלה ביחסה אלי זה משהו שנשגב מבינתי.
חיזקי ואימצי

פילון, כן אני יודעת ,ולא זה לא עושה את זה יותר קל,במקרה הזה זה לא - "צרת רבים חצי נחמה ", כי תמיד הייתי אדם שחשוב לו קודם כל מה קורה אצלו במעגל ולא אם לכולם רע , כלומר מה שאני מנסה לומר שזה לא עושה את זה פחות כואב ... (אין לי כוונה להשמע אגואיסטית או משהו כמובן....

)
והאמת זה לא מנחם אותי על ליאונרדו משום שלפחות לא הוטבעו בו דברים הקשורים לאמא (הוא תלוש במובן הזה) וכמובן שאצלו בוודאי היו צרות אחרות ....
אבל תודה וכן אני בהחלט יודעת שאני צריכה עוד לגדול למרות שאני כבר די גדולה בעיני (לקראת שנות השלושים....) אבל כמובן שהכל בעיני המתבונן

אורית,
מה באמת יש עוד אמהות כאלה!!!!!?????
אני בהלם ואני לא ... ולגבי אישה מרירה וכועסת שיש לה מנטליות של ילד בן 5 ואני לא יכולה לשנות את זה
תאור כ"כ מדויק שאני אפילו מחייכת...איך אדם מבוגר שאמור להיות אמא של הרבה מישהואים (היינו הרבה ילדים בבית) יכול לתפקד בצורה כ"כ גרועה כאמא?
את מתארת בדיוק את התהליך שאני עוברת, כלומר הכל שהגיוני (בראש) שכפי הנראה לא יהיה לנו שום קשר לפחות אם זה תלוי בי...
אני עדיין המומה מהתאורים שלך שהם זהים לחלוטין לאמא שלי (מלבד העניין של האמא שלה שאיתה היא לא מדברת - כי האמא של אמא שלי פשוט מתה כשהיתה צעירה מאוד) - ואימי היתה בת יחידה, תמיד טענה כי המשפחה היא הדבר הכי , אבל הכי חשוב בחיים, ואין לנו (לאחים ) שום דבר בעולם הזה ודווקא אצלנו אני חושבת שהיא פיספסה בכזה ענק את כל עניין האחדות המשפחתית. בעצם היא הצליחה בדבר אחד שהוא לאחד כמעט את כל המשפחה נגדי, שזה אמור להיות דבר שלילי כמובן, אבל אין לי מושג איך עובד הראש שלה,
את מבינה, היא אפילו לא הגיעה לחופה שלי (אני בוכה רוב החופה). היא הגיעה כשעה וחצי אח"כ והתפלאה "איך לא חיכו לאמא של הכלה???!!!)
לי לא היו מילים ומבחינתי היה עדיף שלא תבוא כלל.....ואני הייתי צריכה לבקש מאישתו של אבי (שאותו הכרתי רק כשנה לפני החתונה) להיות בצד שלי בחופה יחד עם אבי - (ההורים שלי גרושים וגדלתי עם אב מאמץ - מגיל אפס כמעט)...
ומאוד (אם אפשר לראות את זה כעידוד) עזר לי לקרוא את תגובותכם אשמח לשמוע עוד אם רק לשם ההתחזקות
שיהייה לכולם ערב נעים ותודה.....

.....

ילדה יפה,
אני למדתי שמכל הדברים הקשים של תולדות חיי, וגם מכל הנעימים,
יצאתי מי שיצאתי היום-
אני היום מופיעה בצורת הגֵנים שלי ובצורת כל אלה שתיארתי בשורה 2,
ואני אוהבת אותי!
כלומר, גם מדברים רעים אנחנו לוקחים לפעמים ויוצרים משהו חדש, שהוא שלנו , שהוא מיטיב איתנו,
שבזכות העוול למדנו את השיעור ואנחנו נוהגים ההפך עם יקירנו,
שהקושי עשה אותנו רגישים וחייב אותנו להיות מודעים.
המלצה,
תעשי רשימה כזאת- מה לקחתי מא' או ב',
איך אני מופיעה היום, בדברים "חיוביים", בגלל הדברים הכי עצובים שקשורים באמא.
חיזקי

ילדה יפה, אהבתי את הניק החדש שלך, ואת יודעת מי אני

.

בשמת, התרגשתי, וחוץ מזה את שובבה גדולה....

...

...
יערה,
מסכימה כמעט בפה מלא (בקריאה מלאה

) עם כל מה שכתוב, ונכון שברור שאנחנו זה מה שעברנו לטוב ולרע,מה שמצחיק לגבי הרשימה אני ממש חושבת מה לקחתי מאבא קודם כל (אבי שגידל אותי) ואני חושבת שחוץ מזה שהיתה נוכחות של עוד מבוגר בבית שום ואבל שום דבר מוזר לא?
לגבי אמא דברים חיוביים......דבר אחד בטוח: יצירתייות ולגבי עוד דברים לחשוב ולחשוב .. כי זה לא עולה בקלות בכלל
אני הולכת לחשוב עוד על דף נקי...

ילדה יפה - אני לא יודעת מי את, אבל הסיפור שלך על אמא שלך מזכיר את אמא שלי: מנטליות של בת 3, נעלבת מכל שטות, ממורמרת רוב הזמן. היא בעצמה לא מדברת עם אמא שלה ואפילו בהליכים משפטיים איתה על ענייני ירושה (של אבא שלה שנפטר כשהיתה בת 3, כנראה שם נתקעה מבחינה מנטלית).
העניין הוא שאנחנו מדברות. הקשרים בינינו לא טובים בכלל, ואולי עדיף היה לי שלא נדבר, ובשביל מה צריך אמא כזאת מעצבנת. אבל אני חושבת על הילדים שלי ולא רוצה שהם יגדלו בלי סבא-סבתא כמו שאני גדלתי. זה לא אומר בכלל שאת צריכה להיות בקשר איתה אם זה לא מתאים לך, אבל האמא שלי היא דווקא סבתא בסדר.
אני לא סובלת את הריח שלה (לא ינקתי, אגב), לא סובלת שהיא מתקרבת אליי, יש לי בחילה כשהיא נותנת לי נשיקה, וההתמרמרויות שלה הן בכלל סיוט אחד גדול...
אז קבלי חיבוק גדול ממני. את במקום הרבה יותר טוב מאמא שלך.

ל.יפה,
התחלתי לשים לב שיותר מידי נשים עם בעיות קשות כאלה ואחרות עם אמא שלהן, וקשה לי לחשוב מה כאן כ"כ עקום שזה קורה ,כלומר האם אנחנו מתבגרות ובהדרגה (עם הנחיה או בלי) מפסיקות להסתכל על האימהות שלנו בצורה ורודה, או שסוף סוף מוצאות מספיק ביטחון פנימי או אומץ לעמוד מולן ולהגיד לא , כי הרי הן היו שם כל הזמן כשהיינו קטנות (פשוט קשה לי לקרוא לזה שהן גידלו אותנו..מצטערת..), ומתי בעצם אנחנו קולטות שיש משהוא מאוד מעוות בכל העיניין הזה של האימהות הזו כלפנו??
ולגבי מה שאמרת אולי היה עדיף לי שלא נדבר אז דעי לך שזו לא הפעם הראשונה שאני שומעת את המשפט הזה ויותר מכך כבר אמרה לי משהיא פעם שהיא מקנאה בי על כך שאני לא בקשר עם אמא שלי וחשבתי שזה פשוט כ"כ עצוב , גם לי בעצם כל הזמן עצוב ואת העלית משהוא שבדיוק בתקופה האחרונה עולה אצלי בראש ועם חברות שמה יהיה ואיך אני ארגיש כשאני אהיה בהריון מה אז האם אז אז אני הכי ארגיש בחסרונה של אמא שלי? כפי הנראה כן, ואני גם לא מתכוונת אפילו ליידע אותה בשום דרך אקטיבית על העיניין (זה בטח יעבור אליה מאחותי) והאמת שמזה אני גם פוחדת משום שאני לא רוצה שהילדים שלי יגדלו בלי סבתא (מהצד שלי, יש עוד סבתא בסיפור), ואני לא יודעת מה בדיוק אמא של בן הזוג שלי תחשוב או תגיד על זה אם יתעורר מצב כזה בכלל כלומר, שאמא שלי פתאום "תדחוף את האף שלה" לחיים שלי ואני יודעת שבן הזוג שלי בוודאי לא יראה זאת בעיין יפה כי הוא מאוד כועס על כ-ל ההתנהלות שלה כלפי מאז שהוא מכיר אותי (וזה הרבה שנים), אבל מצד שני כמו שאת כותבת - היא דווקא סבתא בסדר - אבל אני לא יודעת באמת, לדעתי היא לא תתקרב אפילו במטר אחד כלפי, אבל אני לא יכולה ממש לצפות את התנהגותה .....ולמען האמת אני אפילו די מפחדת מסיטואציה כזאת....
אופס פתאום קלטתי עוד נקודה שכלל לא עלתה בדעתי .. כי בעצם מה שהכי משתק אותי בעינין הבעייתי הזה הוא חוסר/קצר בתקשורת שיש ביניינו
אני לא באמת יכולה לספר או לשתף אותה בחיים שלי משום שהיא לא תבין שום דבר מהם ,אל תסכים איתם, ולאורך כל הדרך גם צריך להתמודד עם רגשות אשמה שיציפו אותה ויופנו אליה כהאשמות הפוכות למי יש כוח לזה הא.! ....

לגבי הצעת יערה,
זה עדיין בעיבוד.......

ראו את הודעתה של אילנה אילן מתאריך 18.11.03 בדף קורסים וסדנאות

ראיתי את ההפנייה, וזו תיבדק לעומק... תודה... @}

יש לי חברה שכשהיתה בהריון וגילתה שיש לה בת התחילה לבכות והיתה ממש היסטרית. היא כבר ראתה בדמיונה איך היא והבת שעוד לא נולדה לה לא מסתדרות בניהן (כמו שהיא לא מסתדרת ורבה עם אמה כיום).
לפעמים אני מסתכלת על התינוקת הטהורה שלי וחושבת על זה שלפני כול האי- הסתדרות הזאת של אמא ובת, היו אמא ותינוקת, והיה קשר וחיבור חזק. אני מכירה כמה מקרים עצובים כאלה של תקשורת אבודה ולא ברור מתי ניתק הקשר הזה הנפלא (ויש כאלה שלהן זה קורה בגיל ממש צעיר). אין לי באמת פיתרון רק

והערה קטנה, תמיד אומרים שחלק גדול מהבעיה היא לזהות ולהודות בה.
אז ילדה יפה, נראה שעשית את הצעד הראשון...

ענן,
תודה, @}

עידכון, לגגבי ההפניה לאילנה,
אז.. ביררתי ומסתבר שהסדנא נדחתה לסביבות פברואר.. אז נחכה ונראה @}

הילדה הכי יפה בגן
יש לה עיניים הכי יפות בגן
וצמה הכי יפה בגן
ופה הכי יפה בגן
וכמה שמביטים בה יותר
רואים שאין מה לדבר והיא הילדה
הכי יפה יפה בגן
וכשהיא מחייכת גם אני מחייכת
וכשהיא עצובה אני לא מבינה
איך אפשר להיות עצובה
כשאת הילדה הכי יפה בגן

אז, אני מבינה איך אפשר להיות עצובה שכאת הילדה הכי יפה בגן - כשהקשר היחיד שלך לעולם - זה שהביא אותך אליו - לא מקבל אותך ולא מדבר איתך ולא מועיל בשום צורה שהיא.
לכן את צריכה למצוא קשר אחר לעולם - ואני יודעת שכבר מצאת,
ולהתחיל לעשות delet על העבר, עם כל הקושע שבדבר כי אחרת יהיה לך מאוד קשה לצמוח, לגדול ולתת לסובבים אותך את אותו הדבר.

נפרטיטי היקרה,
אני לגמרי מסכימה ,אבל גיליתי על עצמי, שכשאני כותבכת דברים (או אומרת אותם הרבה) זה עוזר לי לחשוב ולהתגבר ,למשל עכשיו, אני נכנסת לכאן בעיקר להתעדכן ולראות אם יש עוד דברים חדשים ואני הרבה יותר משוחררת דוקא,בקיצור זה באמת עוזר בדיוק כמו ש"בלוג" עזר יום נעים לנו

@}

זה מקסים שאת קוראת לעצמך ילדה יפה,
ואני מדמיינת אותך כזאת.
|סמיילי מנשק|
@}
}>

הכל בעיני המתבונן...ותודה

וחוץ מזה יערת דבש את מקסימה (לפחות מהכתובים,ואני בטוחה שגם בחיים)

פשוט נעים לי תמיד לקרוא מה שאת כותבת...

ישבתי וחשבתי "ומכה" בראש קיבלתי,
מה כואבת המכה "אמא" תני לי נשיקה...
מאוד כואב להבין ולדעת יותר נכון, שגם שכשכואב, אין שום אמא שתיתן נשיקה,אולי יש נשים אחרות קרובות אלי והרבה יותר ממה שאימי תיהיה אי פעם אבל זה לעולם לא יהייה אותו דבר ועל המחשבה הזו אני כואבת,
ולצערי זה לא משהוא שאפשר לעשות עליו מחיקה משום שזה מוטבע בנו, נכון שאפשר ללמוד להתמודד עם זה יותר טוב וזו בדיוק מטרתי , ונכון שלפעמים אני מרגישה לעצמי טרחנית ובכיינית ומגרדת בפצע פתוח שוב ושוב, כי כמה זמן עוד אפשר לבכות על המצב הזה ששמו אמא, אבל..עם כל הידע וזה והמודעות הזו אני באופן אישי מתמודדת עם המצב הקיים כל יום בצורה הטובה ביותר שאני מכירה וככל שאני מגלה יותר דברים על ההתנהגות שלי היום כבוגרת שהם תוצאה עצובה של הדברים שעליהם/איתם גדלתי אני מנסה לתקן אותם בדרך הטובה ביותר שאפשר ואחד האופנים שהכרתי לאחרונה היא לכתוב כאן...
ואז אני גם יכולה לקרוא דעות של אנשים שלא ממש מכירים אותי ואת הסיפור שלי ולא שמעו אליו כבר מיליוני פעמים ואפשר אולי לקבל עוד נקודת מבט ובדיוק בשביל זה אני כאן.
זהו כרגע ,שהיה יום מקסים לכולנו

יום נעים לנו

בחזרה.

חיזקי ואימצי מילדה אשה שגדלה רחוק מאמא ביולוגית וכ,כ מבינה לליבך

ציפי,
תודה @}

שגם שכשכואב, אין שום אמא שתיתן נשיקה
איזו מחשבה.
ואני מרמה את עצמי במחשבה, שאני רגילה לזה ושזה בסדר מצדי, והרי אני יודעת שאני לא מסוגלת לקבל ממנה שום נשיקה, עכשיו, בגילי. כבר מאוחר מדי.
אבל גרמת לי לחשוב על זה שזה שקר.
בכל זאת ולמרות הכל נמצאת בתוכי ילדה קטנה קטנה ושותקת שבחלומות הנסתרים שלה שהיא לא מגלה לעצמה, היתה רוצה אמא אחרת, כזאת שכן תתן נשיקה, כדי שאני אוכל להיות כזאת שיכולה לקבל את הנשיקה שלה.

כדי שאני אוכל להיות כזאת שיכולה לקבל את הנשיקה שלה
אבל הרי רק בגלל שהיא כמו שהיא את לא יכולה להיות מסוגלת לקבל ממנה נשיקה פשוט כי לא למדת לקבל יחס מסוג זה... עצוב מאוד

יש אדם שאני מכירה והוא כזה שגדל אצל אמא כזו שמעולם אבל מעולם לא נתנה לו אהבה משום סוג שהוא, והוא מה שמישהיא הגדירה אותו "נכה רגשית"
ואנשים כאלה שמולידים ממשיכים שרשת של אומללות אצל ילדיהם שסובלים מהם נורא, אבל מסתבר שגם כאן יש לעיתים אור חיבוי כלומר הבן של האיש פגש בת זוג שתיהיה לו כזו רגשנית שפגשה אישה אחרת שאיפשרה לה לראות מי היא באמת ומכאן לתקן ככל האפשר אותה ואת בן זוגה שעדיין בתוך תוכו עוד היה מסוגל ללמוד כיצד להעניק ולתת וכך צעד אחר צעד הלכו שניהם בשביל הרגשות ועולם חדש נגלה אליהם שאמר אולי אבא או אמא היו מה שהיו ונכון שכל החיים שלנו אנו נתמודד בדרך זו או אחרת עם מה שלא נתנו לנו מעולם ועם החור הזה לחיות אבל הילדים שלנו יקבלו מאיתנו תיקון כזה שהם יוכלו להעביר הלאה רק משהוא טוב יותר ומשם זה רק ילך ויעשה וישתפר...כך לפחות אני מנסה לראות את הדברים כי זה מעודד אותי

ויש גם המון חברים שנותנים אהבה

ורוצים לתת עוד תמיד.

אף פעם לא מתרגלים לזה,וזה גם לא הופך להיות בסדר,(כמה אכזרי אני נשמעת) זה רק מתכהה עם הזמן, הופך פחות דוקר פעם יותר ופעם פחות,, ולעולם נרצה אמא חמה יותר מעניקה יותר מבינה יותר מכילה יותר, כזו שבאמת מקבלת אבל משום מה אנחנו כאן כדי ללמוד שיעור שעוד (וכנראה שהשיעורים שמלמדים באמת נפשית הם אלה שכואבים הכי הרבה..רק מחשבה..) ויש לי עוד מה לומר בעיניין אבל אני חייבת לעזוב..
אני עוד אחזור.. בינתיים @}

אני מכירה מישהי, אישה בשנות החמישים שלה, שלא מדברת עם אמא שלה כבר שנים.
בעבר היא ישבה לדבר איתה, וסיפרה לה עד כמה האם פגעה בה רגשית בילדותה,
אותה אם הגיבה ב "אני לא יודעת על מה את מדברת. את ממציאה, מדמיינת, כפויית טובה"
היא סיפרה לי שלקח שנים עד שלמדה לטפח את האמא שבתוכה, את החלק המכיל, המזין, המנחם, שיטפל בחלק הילדי, הזקוק שלה.

שאלתי אותה: האם סלחת לאמא שלך?
הי ענתה לי: אני צריכה לסלוח לה כל בוקר מחדש.

שלום שוב,
רציתי להמשיך עם הרעיון שהיה לי אבל אני לא מצליחה לנסח שוב את הדברים שהיו לי בראש אז אבל יש לי מחשבה חדשה,
הבחנתי כי המון סיטואציות שיש לי בחיים עם אנשים מזכירים לי חזור והזכר את הסיטואציות שעמדתי בפניהם עם אמא שלי כאילו זה כל פעם חודר עם אדם אחר, ולצערי יותר מפעם חאת אני מגיבה אליהם כאילו אני שוב ילדה קטנה ורק בזמן האחרון עולות בי תגובות( ותמיד רק אחרי שאני מגיבה בצורה "ישנה") שונות אולי אפשר להגדירן רגועות יותר באותן סיטואציות אפילו עם החתול שלי שמעצבן אותי אם הוא למשל שותה מים מהברז באמבטיה ומלכלך לחלוטין את כל הסביבה וברור שיש לו קערית מים משלו אבל לעולם הוא יעדיף מים נוטפים מהברז בכל אופן יותר מפעם אחת תפסתי אותו שותה שם וב95 % מהפעמים אני צורחת עליו או ממש רוצה להרביץ לו או מניפה יד באוויר באיום וכמובן שהוא מיד נס על נפשו..
והיתה פעם אחת יחידה בינתיים שהתגובה שלי היתה שניה אחרי אוי חמוד אתה צמא אולי המים שלך לא טריים בקערה, בו צא מהאמבטיה אני מעדיפה שלא תיכנס פנימה (ממש משפט שלם לחתול) ואז תפסתי כמו שההתנהגות של אמא לי מוטבעתבי עמוק ובידוק את אותם הפעמים יכולתי לצעוק על התינוק המתוק שיהיה לי וזה ממש מפחיד אותי שאייה כל חסרת שלטיה על התקובות בטן שלי (כל המן אני אומרת לבן זוגי שזה לעולם לא היה אותו דבר חתול = תינוק אי אפשר לעשות את ההשוואה אבל אני עדיין מפחדת.. סתם אני חושבת זו עבודה ממש קשה "לשתול" התנהלות/התנהגות/תגובות חדשות לחלוטין מאלה שהגיבו אליהם בקטנותי ובשנות ההתבגרות שלי וזה משש קשה ומפחיד זהו ... @}

לא היה אותו דבר חתול = תינוק אי אפשר לעשות את ההשוואה
אפשר ואפשר לעשות את ההשוואה.
וללמוד ממנה ולהתאמן על החתול.

כלומר, שכל הזמן הזה בן הזוג שלי צדק?
שכן איך שאני מתנהגת לחתול מראה על איך שאני אתנהג לתינוק שלי (שיבוא)?
כלומר שמחשבות שלי - בגלל בן הזוג שלי - על לחשוב שהוא חיה חסרת אונים ואני נותנת לו גג ואוכל ולכן הוא סומך עלי, ולכן אני צריכה להתיחס אליו גם אם לא בא לי, הן נכונות, ולתרגל עליו התנהגות סבלנית יותר???

וואללה! בן זוגך צדק! ומה מפתיע בזה?

אבל גם את צדקת. בכל זאת הרגשות שלך כלפי החתול אינם זהים לרגשותייך כלפי התינוק. כמו כן, בחתול את רואה חיה עצמאית בוגרת, ש"צריכה ללמוד איך להתנהג כבר", ובתינוק את תראי "יצור חסר אונים ותלוי בי, שאני אלמד אותו במשך השנים".
ובכל זאת - הרגשות שמתעוררים בנו כתוצאה ממעשים מסוימים הם אור אדום, וביום מן הימים את תמצאי את עצמך מגיבה לילד שלך כמו לחתול, אם לא תעבדי על עצמך ולא תתרגלי על החתול התנהגות סבלנית ומקבלת.

בשמת, זה יהיה קשה מאוד אבל ללא ספק שווה את המאמץ,

לגבי משפט שנאמר מעלה יותר בעבר היא ישבה לדבר איתה
האמת, גם אני ניסיתי, לקחתי יום חופש,שאלתי מכונית מחברה(שוב אני אומרת תודה),הייתי בטיפול שאיפשר לי את הצעד הזה והייתי חזקה כמו שמעולם לא הייתי , אבל מה שקרה הוא שאפילו לא הגעתי עמה לדיאלוג, לשיחה ולא משנה כמה קטנה, כלומר כשהיא אמרה משהוא וממש ציפתה לתגובה הרגילה של בתה =התפרצות הרמת קול בכי צרחות השתוללות - תלוי על מה ומה הקושי כמובן - היא פשוט קיבלה תגובה שקולה ובריאה והיא לא יכולה היתה להתמודד עם זה וכשאבא שלי (החורג,אבל אבי לכל דבר מגיל שנה לערך) נכנס לשיחה ובעצם חזר וניסה להסביר כמה שאני פגעתי בה ושוב קיבל תגובה שקולה ובריאה גם הוא לא יכול היה להתמודד עם זה כלומר אי אפשר היה לנהל שיחה עם אנשים שלא מסוגלים לנהל שיחה אמיתית גם אם כועסים, מיכוון שהגעתי מאוד מוכנה לפגישה הזו, חזרתי עם המון כוח מה שבעבר היה בדיוק הפוך הייתי כ"כ מדולדלת במשאבים נפשיים שיכולתי להיות ממש חולה מזה והנה אני חזקה יותר והיום כל מה שאני יודעת ,שמסביבי אני מקבלת תגובות דומות של אין אם מי לדבר, היא לא מבינה כנראה, שלעולם לא תבין, וזה לתוי רק בי איך להתמודד עם זה...
אני לא פחות פוחדת מלהיות אמא היום, אבל אני כן יודעת שאם חברים שמו שיש לי ותמיכה מבן הזוג שלי ומחברה אחת מדהימה אני יודעת שאני אעשה עבודה טובה לאין ערוך מאמא שלי אבל זה בפירוש לא עושה את זה פחות מפחיד... @}

שלום לכולם.
רציתי להתייעץ אתכם ,על משהו שאני מאמינה שקורה לכולם אבל איכשהו אצלי ,הבעיה נכנסה לעומק הלב בצורה כזאת שזה מפריע לי להמשיך את חיי ולתפקד כמו שהייתי רוצה בחיים.
הבעיה שלי זאת אמא שלי. אני לא יודעת למה ואיך אבל מאז שאני זוכרת את עצמי אני לא אוהבת אותה,ואני זוכרת את עצמי מגיל שנתיים בערך.
איכשהו אין לי שום רגש חיובי אליה, תמיד היא הייתה מטרד בשבילי, והשוטרת שלי, אבל לא באמת אמא שלי.

אף פעם לא הייתי משתפת אותה במה שעבר עליי מגיל מאוד צעיר, תמיד הרגשתי שאני לא מספיק מה שהיא רוצה,היא לא נתנה לי מחמאות אף פעם, מהאמונה הפולנית שמחמאות יעשו אותי שוויצרית וגאוותנית אז עדיף לא להגיד.
רק לפני שנתיים היא התחילה להגיד לי מחמאות כי אמרתי לה שזה לא בסדר ובגלל זה לי ולאחים שלי אין בכלל בטחון עצמי.
תמיד ברחתי ממנה ,עברתי המון דברים בחיים הקצרים שלי (אני בת 25) אבל כל מה שהיה אכפת לי תמיד זה שאמא שלי לא תדע מזה. שתמשיך לחיות את החיים שלה ושלא תפגע או תכעס עליי.
לפני שנתיים בערך אחרי בריחה ממושכת מהבית החלטתי לחזור ,כי כבר לא היה לי כוח .היה לי דווקא טוב בבית במובנים מסויימים,אבל כל הזמן שיחקתי את הילדה שהיא רוצה שאני אהיה, ואמא שלי היא אחת שנורא אכפת לה מה אנשים אחרים אומרים עליה ופשוט שחקתי את התפקיד.
בנתיים היא פתחה אליי אובססיה מוזרה היא כל הזמן רצתה להיות איתי ולשמוע מה קורה איתי(וכמובן שספרתי לה רק את הדברים הטובים, כמו תמיד)והייתה מדברת איתי שעות במרפסת(על שטויות).ואני הבנתי אותה, כי ברחתי כ"כ הרבה פעמים מהבית(פעם ראשונה בכיתה ד') ואני הבת היחידה(יש לי שני אחים).
אם הייתם מכירים אותה לא הייתם חושבים שהיא ככה ,היא נורא "אופנתית" ו"ליברלית" (לפחות ככה היא חושבת)אבל היא פשוט רוצה לחיות באיזה סרט פרסומת ,היא חיה בבית הכי נקי וחדשני שראיתי בחיים שלי,היא כל הזמן עם חיוך מרוח על הפרצוף היא תמיד נווווווווורררררררראאאא נחמדה, אבל היא תמיד נותנת הרגשה שחייבים לרקוד לצלילי החליל שלה.

בקיצור חייתי בבית ואז פתאום הכרתי את אהבת חיי,ולאהבת חיי יש הרבה עניינים לפני שהוא חושב על כסף וקריירה
ועל התדמית שלו ,והוא האדם הכי מקסים ואמיתי שפגשתי בחיים שלי ,על השניה שראיתי שאני הולכת ומתאהבת,ארזתי את הדברים שלי ועפתי מהבית לגור איתו, לפני זה עוד יצאתי איתו בלי להגיד להורים שלי.
כשהכרתי אותו הם לא אהבו אותו בכלל (איזה הפתעה) ובגלל שראיתי שאי מנפצת להם את מפעל חייהם-להיות משפחה לדוגמא, התחלתי לנתק את הקשר מהם הם לקחו אותי למלא פסכיאטרים,ולאמא שלי יש תחביב כזה ללכת לרבנים אז היא כל הזמן אומרת לי שכולם אומרים שהוא לא הזווג שלי(אגב, הלכתי לאיזה רב אחד שאמר לאמא שלי שאני וחבר שלי לא זווג והוא אמר לי שאני וחבר שלי כן זווג) בקיצור הם לא מוכנים לשמוע עליו ופתאום אמא שלי נזכרת כמה אני יפה וחכמה ומוכשרת וכמה החבר שלי לא שווה אותי.
והתחלנו לתכנן חתונה אבל קשה לי בלי הורים ועכשיו אני בהריון (חודש שלישי וחצי) ובכלל לא בא לי להגיד להם את זה כי אני יודעת שהם יראו את הדבר המשמח והיפה הזה בתור אסון,ובכלל לא בא לי לשתף אותם בדבר כ"כ אישי שלי.
אבל יש לי קצת שאלות אליכן:
א- מה לעשות עם אמא שלי ?
ב- איך הילד שלי יאהב אותי באמת ויסמוך עליי באמת? אני לא רוצה שהוא ירגיש מה שאני הרגשתי לאמא שלי אפילו דקה אחת.

ואוו.איזה סיפור קשה.
ועוד ואוו על זה שאת בהריון. איזה כיף לך.
אין לי תשובות ועיצות.
רק השתתפות.
גם לי יש בעיות עם אמא שלי. אבל אצלי היא לא מדברת איתי. כבר חודשים ארוכים, וזו לא הפעם הראשונה שזה קורה.
גם לי זה כואב ואני משוועת לעיתים לאמא אמיתי ואוהבת ומקבלת, אבל אין. אין עם מי לדבר. בעצם אני מרגישה שאין לי אמא. היא לא מתפקדת ככזו בשום צורה.
יש לי שלוש בנות שאני אוהבת מאוד מאוד ואני מגדלת אותן באהבה רבה ומשתדלת לא לחזור על טעויות של אמא שלי. זה לא קל, זה דורש תשומת לב לעצמי ולמעשי כל הזמן, אבל זה אפשרי.
את נשמעת מודעת וזו התחלה טובה.
את ובן זוגך אוהבים אחד את השני ויש לכם את כל הנתונים להתחיל לבנות בית חם ואוהב לתינוקכם (ולאלה שיבואו אחריו

) עם או בלי תמיכה של הוריך. יש לי עוד חברות שהורים לא תומכים בהם ואף על פי כן הן מגדלות את ילדיהן באהבה.

מאחלת לך המון בהצלחה

@}

תודה תודה תודה

לפעמים יש לי רגשות אשם כבדים,בעיקר עכשיו,בהריון,פתאום יש לי געגועים כבדים למשפחה שלי,ואני נזכרת ברגעים טובים שהיו לנו.
הבעיה שהיא לקחה לי כמעט את כל המשפחה איתה.

אבא שלי שעושה בערך כל מה שהיא אומרת לו
סבתא שלי שאין לי מושג מה היא מספרת לה בכלל עליי,אז אני מעדיפה לא להתקשר בשביל לא להוציא את אמא שלי שקרנית(היא גם תמיד מספרת לאמא רק תדברים הטובים)
אחי הגדול שבגלל שהיא עושה דאווינים על גיסתי אני גם מעדיפה לא להתקשר אליהם,ובכלל אין לו סבלנות לכל הסכסוכים המשפחתיים.
ויש לי אח קטן שהוא בערך כמוני אז זה יותר קל ואנחנו מסתדרים ממש טוב.

היא כן מוכנה לתמוך בי,בתנאי שאני אהיה כמוה כמובן,ושאני אעזוב את החבר שלי ,מבחינתה היא אמא תומכת,אני זאת ש"זרקתי"אותה ואת המשפחה,יש אנשים שקשה להסביר להם שאם תזנחי את ה"אני האמיתי" שלך תרגישי שאין לך בשביל מה לחיות,הם לא ממש יודעים מה זה ה"אני האמיתי"הזה שאת כל הזמן מדברת עליו.

משהי חכמה מאוד אמרה לי שאנחנו לא הורים טובים יותר מההורים שלנו אנחנו הורים אחרים.
אני מניחה שתנהגי אחרת עם ילדך ותתני לו את כל מה שהרגשת שחסר לך בילדותך. אני מניחה שדרך אהבתך לילדך כמו שהוא (כמו שהבנתי שרצית מאמך שתקבל אותך כמו שאת ולא ילדה כפי שהיא רצתה שתהיי) הוא יחזיר לך אהבה.
הורות כמו זוגיות דורשת המון עבודה עבודה ושוב עבודה.
אז בהצלחה לך ומזל טוב לך. תהני מהחוויה הגדולה ביותר בחיי אישה - הריון ולידה.
לגבי אמא שלך את צודקת. כולנו עוברים את זה כל אחד בדרך שלו. אני בטוחה שתמצאי את הדרך לחיות איתה בשלום.

מבחינתה היא אמא תומכת,אני זאת ש"זרקתי"אותה ואת המשפחה
ברור!
גם אמא שלי כך. כולם אשמים ורק היא בסדר, כביכול.
בהריון תמיד יש ערגה למשפחה,למשפחתיות,לאמא תומכת.
את אומרת שהיא לא תקבל אותך כמו שאת.
אז אולי לשחרר. לעזוב את זה. להתאבל על החסר ולקבל את זה שזה כך.
זה קשה וכואב. אבל לעיתים אין דרך אחרת.
ואולי כשיבוא התינוק היא תתרכך? ואולי לא.

אני מניחה שדרך אהבתך לילדך כמו שהוא (כמו שהבנתי שרצית מאמך שתקבל אותך כמו שאת ולא ילדה כפי שהיא רצתה שתהיי) הוא יחזיר לך אהבה
מצטרפת לאוסנת בזה.
@}

זה נשמע כאילו מדברים פה על אמא שלי.......
שאני גם לא בקשר איתה מזה שנתיים (!!!!) כי היא שתלטנית ועושה רע בנשמה ולא סובלת את אישי....
וגם אני חוששת מה יקרה ואיך ארגיש כשאהיה הרה אבל,
עמליה,
במסעי מול משפחתי , עברתי כמה שלבים, אחד מהם היה להבין שהמישפחה שלי פשוט לא עושה לי טוב, בעיקר אמא שלי, פשוט כ"כ רע לי לידה ,שזה עצוב, ההבנה הזו חשובה, אח"כ קראתי בהמלצת חברה, "הורים מרעילים",זה פתח לי את העיניים ואת ההבנה לגבי מה שאני רוצה בחיים שלי מהמשפחה, ולפעמים מגלים שפשוט לא רוצים אותה שם ברקע(בעיקר את אמא),
כל אחד ודרכו הוא לי הדברים הללו עזרו כמו גם עזרה מקצועית שנימשכה כמה שנים,ובכל פעם טיפלתי במישור אחר עם מטפל אחר,
מאחלת לך אהבה כללית עם עצמך וילדך לעתיד, האמונה שלי אומרת מה ,שאת צתרצי לילדך זה מה שיתממש בסופו של דבר ורק את ולא אף, אחד אחר אחראי על כך, הבחירה בידייך @}

ממי, פשוט ממי, בא לי לחבק אותך, זה מאוד דומה לאמא שלי, רק היום כשאני כבר בת שלושים אני מעזה להגיד לה לעתים שהיא לא צודקת וגם זה עם הרבה פחד ובעדינות רבה. יש הרבה אמהות דומות, אל תנתקי לגמרי קשרים, כשאומרים לך משהו על החבר שלך, אימרי להם שהוא יוכיח את עצמו כי הוא באמת אוהב אותך, גם אנחנו היום אני ובעלי מקרקרים לעתים סביב ההורים שלי, ככה זה. ההורים שלי כל הזמן אמרו שאני לא משקיעה בהם, אז פעם בשבוע בערך אני באה אליהם לבדי, בערב כשהילדים כבר ישנים, ופעם בשבוע כל משפחתי (בעלי והילדים) באים יחד לארוחת ערב.
אני חייבת להגיד לך שאחרי שילדתי את בני הבכור הקשר עם ההורים שלי השתנה לחלוטין, פתאום היה פחות אכפת מה מה קורה איתי אלא היה חשוב מה קורה עם הילד, מדי פעם העבירו ביקורת אבל השתדלתי לקבל זאת עם הרבה אהבה כי אחרי הכל אמא תמיד תרצה רק טוב בשבילי וגם היא גידלה בצעירותה שלושה ילדים בעצמה.
גם הדימוי שלי לא היה משהו, והיום אני מרימה את הדימוי העצמי של הילדים שלי בלי הפסקה, אין לי ספק שאת תהייה אמא נהדרת. ותאמרי לבעלך שזה מאוד לא נעים לקרקר סביב ההורים אבל לפעמים אין ברירה, באמת.
קבלו הכל באהבה והבנה. את חושבת שאת בחורה טובה? גם אני ואני עדיין חושבת שזה הכל בזכות אמא שלי שממנה למדתי איך לחיות ואיך לא לחיות. האמיני בעצמך ובאהבה.

מדהים אותי לגלות כמה נשים ואמהות יש כאן שאינן מדברות עם אמם אבל רואים ומרגישים אפילו דרך המסך כמה הן אחרות. כמה הן מגדלות אחרת את ילדיהן. חמות ואוהבות, רכות ומכילות.

גם עם אמא שלי הכל על קצות האצבעות. אם מספרים לה משהו, היא תהיה ביקורתית, אם לא מספרים לה משהו, היא מתחילה ברִגְשִי למה לא מספרים לה משהו... אני ואחותי הגענו להחלטה שאנחנו לא לוקחות באופן אישי את הרגשי הזה שלה. היא כל כך עסוקה בלהיות קורבן - אז שתתקרבן לה לבד. אם אומרים לה שזו בחירה שלה להתקרבן ולא מוכנים לשתף איתה פעולה ולרחם עליה, אז היא מתחילה לבכות כי לא נותנים לה להיות מה שהיא רוצה - קורבן.
לי אין מקום להכיל גם את אמא שלי. זה Too much עבורי.

זה הקטע בהריון - את כל הזמן נזכרת ומשחזרת את הילדות שלך.
וכשנולד התינוק - את מבינה שאמך היא רק בן אדם, יתכן שעשתה טעויות אבל זה הדבר שנראה לה נכון לאותו רגע.
בגלל זה יש משפחות שאצלן אחרי לידת הנכד הקשרים הופכים טובים יותר והכל נסלח משני הכיוונים או להיפך, הזוג לא מסוגל להתמודד עם הביקורת של הוריהם.

אם מספרים לה משהו, היא תהיה ביקורתית, אם לא מספרים לה משהו, היא מתחילה ברִגְשִי למה לא מספרים לה משהו...

ואו. יש לנו אותה אמא, במקרה? אני בכלל לא סיפרתי להורים שלי שהיתה לי סכרת הריון, ממש לא היה לי כוח לכל ה"אויש, מסכנה שלי!", המבטים הדואגים, ההתייעצויות שלהם מאחורי גבי עם כל מיני חברים מתחום הרפואה, ההכרזות הפסקניות שעכשיו אני צריכה לאכול הרבה פטרוזיליה וקישואים, הארוחות המשפחתיות עם שפע האוכל - תאכלי רק קצת, זה בסדר, וההאשמה הסמויה שאולי עשיתי משהו שגרם לכל זה, ואת שומרת מספיק? ואולי תלכי לרופא אחר?

ואו. יש לנו אותה אמא, במקרה?
אחותי... אני עשיתי נסיון אחד אחרון לשתף את אמא שלי בדברים שבלב לפני 8 שנים. הייתי בשבוע 8-9 של הריוני הראשון. קיבלנו את הידיעה המרה על פטירתו של חמי והיינו כבר בדרך דרומה. כל המשפחה כבר ידעה (גם היא) והיא התקשרה אליי ושאלה איך אני מרגישה. אמרתי לה שאני מרגישה לא טוב והוספתי שמאוד קשה לי. מיד היא התחילה עם ההיסטריה של "מה קורה, מה כואב לך, אולי תעצרו בבית חולים" וכו'. הבנתי שבאמת אין לי עם מי לדבר...

ואו. יש לנו אותה אמא, במקרה
אצלי זאת חמתי. בדיוק כזאת.
אמא שלי פשוט לא מדברת איתי באופן סופני. מה יותר גרוע? כבר קשה לי להחליט...

_והתחלנו לתכנן חתונה אבל קשה לי בלי הורים ועכשיו אני בהריון (חודש שלישי וחצי) ובכלל לא בא לי להגיד להם את זה כי אני יודעת שהם יראו את הדבר המשמח והיפה הזה בתור אסון,ובכלל לא בא לי לשתף אותם בדבר כ"כ אישי שלי.
אבל יש לי קצת שאלות אליכן:
א- מה לעשות עם אמא שלי ?
ב- איך הילד שלי יאהב אותי באמת ויסמוך עליי באמת? אני לא רוצה שהוא ירגיש מה שאני הרגשתי לאמא שלי אפילו דקה אחת._

עמליה יקרה,

אין לי הרבה זמן לכתוב, אבל דברייך מאוד ריגשו אותי, ורציתי לתת לך משהו ממני.
גם לי היתה אמא איומה. אני אומרת היתה כי היום היא חולת אלצהיימר ולא דומה לעצמה בכלל.
אבל בשנים שהיא היתה, הרגשתי מאוד דומה למה שכתבת:

אני לא יודעת למה ואיך אבל מאז שאני זוכרת את עצמי אני לא אוהבת אותה

שאלת מה לעשות.
לדעתי, עשי מה שטוב לך. הניחי לכל מחויבות משפחתית, חברתית או אחרת, והיי נאמנה לעצמך!
היי את האמא של עצמך!
ספקי לעצמך אמהות מתקנת. הנה את עומדת להיות ממש אמא, אז רגע לפני, בדקי עם עצמך: מה יעשה לך טוב? ועשי את זה. גם אם קשה. גם מסביב יש אנשים שיגידו כך או אחרת. ספקי לעצמך חיק חם וחמים בדמות קבלתך את עצמך כאדם נפלא ונהדר! מה שאמך לא עשתה למענך, תני לעצמך היום.

כתבתי את כל זה כאילו זה משהו שקל ופשוט לעשות, כמו מתכון לעוגה... אז האמת היא שזה באמת לא פשוט, ולמען האמת מדובר בתהליך מאוד עמוק ויסודי. וזה מתקשר אלי לשאלתך השניה.
את כבר במצב שונה לחלוטין מהמצב בו היתה אמך כשהיית את תינוקת: את מודעת. יש לך מודעות ברמה מסוימת לגבי מה את לא רוצה לעשות:
תמיד הרגשתי שאני לא מספיק מה שהיא רוצה,היא לא נתנה לי מחמאות אף פעם, מהאמונה הפולנית שמחמאות יעשו אותי שוויצרית וגאוותנית אז עדיף לא להגיד.

עצתי היא, המשיכי להעמיק את המודעות הזו. הכירי את עצמך ואת יחסייך עם אמך לעומק. מכאן יבוא השינוי. מההבנה והמודעות תצמח אמא אחרת. כך אפשר לעצור את שכפול ההתנהגויות של הורינו - על ידי הגברת המודעות.
ייתכן שתרצי להיעזר במטפל כלשהו כדי לעשות את התהליך האמיץ הזה.
באופן אישי, לי היה ניסיון טוב מאוד עם טיפול פסיכולוגי, שעזר לי מאוד לעבד את הנושא. אם את מעדיפה משהו אחר, יש כאן באתר המון מידע על מטפלים אלטרנטיביים אחרים.
אבל אני כבר יודעת שהחוויה של ילדיך תהיה אחרת:
עצם זה שבאת ושאלת, ושאת רוצה אחרת - כבר בזה התחלת תהליך.

חזקי ואמצי!!! @}

לקבלת רעיונות והשראה אני ממליצה בחום על ביקור בדף:
בלוג אני אמא מבריאה
זה ככה בשלוף.
יש כאן המון דפים שיוכלו לעזור לך. אולי תנסי להקליד את המילה "אמא" בשדה החיפוש למעלה ותראי מה תעלי בחכתך. את מוזמנת לשתף אותנו, אם תרצי.
בהצלחה.

עמליה יקרה ,

אם הבנתי נכון , אמא שלך מעדיפה שתפרדי מבן זוגך ותגדלי ילד לבד?

גם לי יש תיק אמא לא קל . בתקופות הכי קשות איתה , אני מבינה שבעצם זה עינין של פונקציה שאת אמא אפשר להחליף (נשמע איום ):

חיבוק , תמיכה ואהבה בלי שום תנאי - יש בן זוג , בשביל זה את איתו .
יש וצריך למצוא אם אין חברים שאיתם אפשר לדבר על כל נושא שבעולם .
כסף - עובדים
גישה בסיסית לחיים (ביטחון עצמי שצריך לצמוח )- בן זוג , חברים , טיפול שורש עם פסיכולוג. לי אישית , זה קרה בהריון ועם הילד כשקראתי את ה"תינוק יודע "/ד"ר סולטר . יש שם שאלות לקורא על הילדות , על איך הרגשת בתור פיצפונת כשאמא אמרה או עשתה לך ... הגישה של הספר היא מאוד חדשנית ואולי לא תקבלי את כולה , אבל את יכולה להתחיל את האמהות שלך כמשהי יותר מודעת .
להוביל לחופה - מי אמר שההורים צריכים לעשות את החתונה של ביתם? תעשו חתונה צנועה (אולי אין הרבה כסף ) תזמינו את האנשים שאתם אוהבים . אולי אותם תזמינו כפשוט אורחים . תבקשי מאחיך שיברר אם היא תעשה סקנדלים .

לא קראתי את הכל אבל גיין לידלוף מציאה למצוא אמא אחרת תומכת וכו . אני עדיין לא מצאתי אבל מצאתי הרבה חברות תומכות ואני משתדלת להוריד את הציפיות שלי מאמא שלי. לפעמים אני מצליחה ולפעמים מאד קשה לי . אני גם מנסה בכל זאת לנסות ולהבין את נקודת המבט שלה ואת הקושי שלה וכך קל לי יותר . מצד שני ,לאחרונה, אני גם שמה לה גבולות . כך שהעדפות שלה מבחינת הבן זוג זה שלה ולך יש את החיים שלך.

אני הצלחתי (אחרי מאמץ) להבין ולהרגיש שמה שאמא שלי רוצה זה מה שהיא רוצה, ואני לא צריכה לשכנע אותה שתרצה או תחשוב כמוני. זה היה תהליך ארוך של שינוי אצלי - בהתחלה היא לא השתנתה אבל אני הגבתי אחרת, בשלב שני השינוי בי יצר שינוי בהתנהגות שלה. אני לא מצליחה להסביר בדיוק את התהליך...
אנסה להדגים, עמדותינו בד"כ שונות (ביחס להכל בערך), בעבר ניסיתי לשכנע אותה - היה לי חשוב שהיא תבין אותי ותסכים איתי, זה הפסיק להיות חשוב, עכשיו אני מצפה (ציפיה אמיתית, פנימית) שהיא תכבד את בחירתי גם אם אינה מבינה אותה או אינה מסכימה איתה. אני לא מנסה להצדיק את עצמי ולכן אין יותר משא ומתן שבעבר היה כי היא הרגישה שאני מוכנה לנהל את המו"מ הזה. היום אני מרגישה שמותר לה להביע דעתה. בעבר, זה היה גורם לי לאבד אשתונות, ולהיות מתוסכלת שהיא לא מבינה, עכשיו אני יכולה לחיות עם דעתה השונה.
כמו כן, התחלתי להביט בה מבחוץ - לנסות להבין אותה את מקורות קווי האופי שלה, את הסיטואציה בה גידלה אותנו, פיתחתי אמפטיה כלפי הילדה שהיא היתה וכלפי האמא הצעירה שהיתה. זה הפחית אצלי את מידת הכעס, וגם היום כשהיא מתנהגת כמו שהיא מתנהגת אני מזכירה לעצמי את ההסטוריה שלה, עדיין מציבה גבול להתנהגות שלה, אבל לא לוקחת אחריות על האושר שלה- זה מאוד משחרר.
אני מאחלת לך, ובעצם לכולם, תהליך כזה, התוצאות שלו עשו לי את החיים הרבה יותר קלים. ואני מסוגלת, אחרי שנים של רגשות קשים וכעס, לראות גם צדדים חיוביים שלה.
<עדיין יצא מבולבל, אבל ככה זה כשמדברים על אמא (-:>

וואו.תודה על כל החזוקים
אני רואה שבאמת הרבה בנות לא מסתדרות עם האמהות שלהם.
אני הייתי ילדה מה זה טובה,עד גיל 17 לא אמרתי לאמא שלי אפילו פעם אחת "לא רוצה",ותמיד נסיתי לרצות אותה, ושיהיה לה טוב, המרדנות שלי הייתה תמיד מחוץ לבית ,כדי שהיא לא תעשה לי כאב ראש ומועקות ושטיפות מוח.
ועכשיו פתאום היא איננה,זה בערך כמו מה שקורה בעירק כשכולם שנאו את סדאם חוסיין אבל עכשיו כשהוא נתפס כל העיראקים לא יודעים מה לעשות עם עצמם(אם יש טעויות תסלחו לי,אני לא פריקית של "חדשות").
אז ככה גם אני, אני מגלה יותר ויותר שאין דרך סלולה בחיים, שיש הכל מהכל,ואין נכון או לא נכון,יש את עצמך. נקודה. ואת מה שאת רוצה .
אבל מה שבטוח,כל הקטע הזה לקח לי יותר מידי אנרגיות,אני באמת צריכה להחזיר אותם לעצמי וללכת בדרך שלי.

מדהים כמה שכל האמהות דומות בסיפורים שלנו..........

מדהים כמה שכל האמהות דומות בסיפורים שלנו..........
לא, יש גם (הרבה) אחרות

אבל מה שבטוח,כל הקטע הזה לקח לי יותר מידי אנרגיות,אני באמת צריכה להחזיר אותם לעצמי וללכת בדרך שלי.

במשך שנים עבדתי על נרמול הקשר עם אמא שלי , התרחקות פיזית ,שמוש בסמים ,בריחות אין סופיות ושום דבר שכלל התמודדות . בסוף כסיימתי את למודי בגיל 28 חזרתי לגור מעל הורי יחד עם בן זוגי בעקר מסיבות כלכליות . ממהתחלה ידעתי שזה לא עומד להיות קל ,ואכן זה לא היה קל ,זה היה קשה מאוד .היא בתום לבה חשבה שהילדה שחזרה היא אותה אחת שעזבה עשר שנים לפני , הרגשתי שבדרכה שלה היא מסרסת אותי . כנודש לי שאני בהריון הדבר הראשון היה עכשיו חייבים לברוח מכאן הכי רחוק שאפשר . אבל למי יש כסף .
ואז עברתי טפול נפשי בדמיון מודרך שעזר לי בהחלט להציב את אמא שלי במקום חדש מולי ,טכניקות שונות שגורמות לי להתמודד אתה הרבה יותר טוב .
אבל מה שהכי עזר לי זאת עצת חבר טוב ,שאמר לי כך . תפסיקי להסתכל על אמא שלך כאילו את ילדה והיא אמא כל יכולה ,תסתכלי עליהם כאנשים מבוגרים מתוך איני אשה בת שלושים .
זהו מאז הכל הרבה יותר טוב ,לא מושלם אבל יותר טוב .
אמא שלי היום בעיני אשה מבוגרת שעושה כמיטב יכולתה אבל היא בטח לא בר סמכא בעיניני החיים .
ואני אני אדם בוגר שיודעת להביט על כולם מתוך המסננת הזאת .

עמליה ואחרות לי זה עזר ,נכון זה לא חסל לחלוטין את האנטי הזה שתמיד קיים לעצות של אמא ,אבל החיים חזרו למסלולם בקומה שניה יש חיים עצמאים של אנשים אחרים לחלוטין מקומה ראשונה .

עמליה.
תודה שפתחת את הדף הזה והעלית את הבעיה הנ"ל.
אני לוקחת ,ברשותך כמובן,לעצמי חלק מהעיצות שכתבו לך.
המשיכי לכתוב.

היי לכווווולם.

עצונת:

רציתי לכתוב שלדעתי, הצורה שבא אנו רואים את ההורים שלנו היא בערך הצורה שאנחנו מסתכלים על העולם.
ז"א-ההורים שלנו למדו אותנו לפי הבנתם איך לחיות לפי מה שהם חושבים , אבל יש גיל מסויים שאתה מתחיל להבין דברים אחרים ובונה לך השקפה אחרת, ומה שנשאר לנו זה כל מיני התנגשויות פנימיות.
כשאני אומרת לעצמי שאמא שלי לא מבינה או מקבלת אותי אני בעצם אומרת שהעולם לא מבין ומקבל אותי,ואיפשהו זה מראה שאני לא מקבלת את עצמי, כי אני לא מרגישה מספיק טובה בשביל העולם,אז באמת הנוסחה המוצלחת ביותר להשתחרר מזה, זה להבין פעם אחת ולתמיד שהעולם שלי ,ובשבילי ולטובתי .

עמליה, סיפרת לה כבר שאת בהריון?

שלום,
אני רואה שמזמן לא כתבו כאן,
הבעייה שלי עם אמא שלי ארוכת שנים ובזמן האחרון אני חשה בחור הזה שיש לי בנפש (ושעושה לי בעיות בגוף), והחלטתי שעדיף קשר שישנו שם מאשר קשר שלא קיים לפחות נפשית, וכי מאוד מאוד קשה לי ואני לא מתגברת על חיסרון האמא
כמו כן ברגע שהגעתי למסקנה ,שאני היא זו שאחראית על חיי ולא משנה מה אמא שלי תגיד ,
אני זו שאחליט על הגבולות ביחסים שלנו
היום אני הרבה יותר חזקה ולא מתרגשת בכל כך קלות מהשטויות שלה
אז תגידו לי למה היא לא עונה לי כבר כמה ימים כלומר מאז חג שני אני מנסה לדבר איתה והתקליט חוזר על עצמו
היא בעבודה
היא חזרה והלכה שוב לעבודה
היא חזרה מהעבודה אבל הלכה לחברה
היא שוב בעבודה
ו- השארתי לה הודעה ברורה +טלפון שבו ניתן להשיג אותי
ואני ידועת שהיא שמעה את ההודעה
ניסיון נוסף ייעשה שוב ביום שישי הקרוב

זה ממש קשה לתפוס את אמא שלי ....
<כן כן ברור לי שהיא מתחקמת ממני אבל אני חושבת שהיא פשוט מתה מפחד ונורא מפחדת שאולי אני אוכל אותה דרך הטלפון ואה היא מרגישה מאוד פגועה ממני... ..>

כל מה שאת עברת זה בדיוק כמעט מה שאני עברתי, ולמה אני אומרת עברתי כי אני ממש, אחרי זה.
לי יש אמא שלא הבינה אותי, ומבחינתה זה שבאתי לעולם רק הפריע לה והיא לא היתה מרוצה ממני אף פעם .
לא בשום דרך שבחרתי וכמובן גם את בן זוגי, אבל אני נמצאת במשפחה חדשה שאוהבת ותומכת בי, בעלי ההורים שלו ואחיות שלו, כולם.
התחתנו בלי אף אחד ממשפחתי שהגיע לחתונה כי אמא שלי לא רצתה שאף אחד יבוא, היא קשה מאוד. היא החרימה את החתונה ואיימה על אבי שלא לדבר איתי.
עכשיו אחרי שאני לא בקשר איתם אני שמחה ויש לי יותר בטחון, שהייתי "בבית" הייתי כמו דג , שתקתי וסבלתי.
רק שהכרתי את חמתי היא פתחה את עיני ואמרה לי שאני צריכה לחשוב על עצמי ועתידי כדי לא לפגוע בנפש שלי.
וכך עשיתי בזכות תמיכתה ותמיכת בעלי אני עם ילד עוד מעט בן שלוש שההורים שלי לא מעוניינים לראות,
הם מפסידים.
בע"ה אנ יהיה אמא שונה ומפוכחת שנותנת אהבה ותמיכה ומודעת לכל מה שאני עושה.
תתעודדי מה שמעודד אותי זה שאני לוקחת את גורלי בידיי וממשיכה הלאה בלי להסתכל אחורה.
תצליחי אני מאמינה

אני כבר 15 שנה בנתק עם הוריי ואחי. הבעיה הכי קשה שאני לא יודעת למה אני מרגישה שנאה עצומה כ"כ וכאב כזה ללא תחתית. כל פגישה מתחילה ונגמרת בדמעות אנושות. ואני מתביישת בדמעותיי ומתחבאת בשרותים אבל לא מצליחה להסתיר. למה אני מרגישה ככה.? הם טוענים שהם נתנו לי המון אהבה ושאני כפויית טובה. ושהם היו הורים אידאליים. גם אחיי אינם מבינים זאת ומצדדים בהם. אני נרתעת פיזית ממש ןלא מסוגלת שינשקו אותי יגעו בי או יעמדו קרוב מידי אלי. גם הריח שלהם שנוא עליי וכשביתי חוזרת מהם כל השיער והבגדים שלה מריחים לא כמוה, אלא מהם. ואני נרתעת ממנה. או שפשוט רוחצת אות וזה מקל. אני כנראה בנאדם איום ומחריד כי ירקתי לבאר ששתיתי ממנה מתוך שרירות לב ועקשנות בלבד והלך רוח קיצוני. עברתי על כיבוד אב ואם אבל אני לא מצליחה לשנות את ההרגשה השלילית והכעס הענק כלפיהם, למרות ייסוריי המצפון ששולטים בחיי ןלא מניחים לי לחיות בשלווה ובכיף. אנא עזרו לי. אני לא רוצה ללכת לפסיכולוג.

בת כמה ביתך? מדוע היא הולכת לבקר אותם לבד ?

לא מצליחה לשנות את ההרגשה השלילית והכעס הענק כלפיהם
על מה הכעס?
למה לא פסיכולוג? האם איש מקצוע אחר כן בא בחשבון? דיברת על זה עם מישהו? בעלך?

אני בטוחה שיש סיבה לרגשות שלך. גם אם את לא יודעת מהי.

קראתי כל מה שכתוב .אני אמא שהבת שלה מסרבת לדבר איתה.אין אמא שלא אוהבת את ילדיה אולי היא טועה בגישה, בדרך, מה שקיבלה בילדותה זה מה שהיא יודעת לתת - אבל תמיד היא אוהבת.אני מציעה לכל הבנות לחשוב טוב טוב כי כל הורה אוהב את הילד גם אם הוא לא יודע להראות ובתור בנות מודעות .דיבורך - דיבורה .אולי אם תנסו לשנות אתן גישה כי אתן במודעות ומה שאתן נותנות זה מה שתקבלו .אז אולי לתת אהבה ,אהבה ללא תנאי???

אמא תמיד אוהבת, אמא שלי לא מדברת איתי מבחירתה החופשית, ולא ביגלל איזה מעשה נורא שעשיתי...
זאת דרך להביע אהבה?
לכל אורך חיי (שלושים וחמש שנים) אני זאת שיזמתי התפייסויות איתה מסוגים שונים, עם תיווך ובלי.
עכשיו אני לא מוכנה יותר.
הפגיעה שאני מרגישה היא כל כך גדולה ועצומה וכואבת ועמוקה, ואני לא רוצה עוד.
עכשיו, אם היא רוצה, היא יודעת איפה למצוא אותי.
אני גרה בחו"ל כבר כשנה וחצי, ופעם אחת לא שמעתי ממנה. אבי מתקשר בכל שבוע והיא לא ניגשת לטלפון ומבקשת לדבר גם, אפילו לא לשאול לשלום הנכדות (היחידות שיש לה).
אני לא רואה אהבה בליבה. אני רואה רק קיר.
ויותר מכך, אמא שלה לא מדברת איתה...
ברור לי מאיפה בא דפוס ההתנהגות הזה, אבל לשכפל אותו עליי?! תודה ולא תודה.
אני מעדיפה לעיתים לחשוב כאילו אין לי אמא, מכיוון שהיא לא מתפקדת ככזאת ממילא.

אורית

אמא תמיד אוהבת,
לא יודעת - לעיתים האהבה לא מספיקה כשלעצמה צריך גם להתנהג יפה, לתמוך, להעניק, להקשיב, להיות טובה.
מן הטעם הזה אני מסתייגת מהאמירה "אמא תמיד אוהבת". אפילו נכון הדבר ואמא אכן תמיד אוהבת, לא די באהבה שתתקיים צריכים להיות לה ביטויים.

תודה Pלונית אחרת

לעיתים האהבה לא מספיקה כשלעצמה צריך גם להתנהג יפה, לתמוך, להעניק, להקשיב, להיות טובה.
מסכימה. אהבה , כדאי שתתבטא גם במעשים ולא רק באיזה רגש שמישהי מרגישה או לא ורק היא יודעת ממנו.

שליחה על ידי Winter* » 04 ינואר 2007, 10:00

ואני מרגישה שכל מה שאני רוצה זה אמא. אמא שתקבל אותי כמו שאני. בלי ביקורת והאשמות שווא. שתוהב ותחבק ותתגעגע. שתהיה שם בישבילי. אמא.
כתבה אורית _אוקו ערוסי וכל כך פגעה במטרה, ברצון שלי, בצורך שלי. תודה אורית.

השאלה היא האם זה באמת לגיטימי. האם אמא באמת צריכה להכיל את ביתה אפילו שיש דברים שמאוד מפריעים לה. האם זה שהביקורת שלה כל כך מכאיבה לי זה בגללי או בגללה או בגלל שתינו? ואייך מתקנים יחסים שהיו כל כך קרובים והיום הם קורקטים עד כמה שניתן ומלאי כאב?

מזדהה עם כל מילה. של שתיכן.

בגללי או בגללה או בגלל שתינו - כנראה גם וגם אבל את יכולה לשלוט על כמה את מרשה לה לחדור אליך ולהכאיב לך. זו, לפחות אצלי, הדרך שלי לצמצם את הפגיעה.

ואייך מתקנים - הלוואי וידעתי. בעלי טוען שאני צריכה לדבר איתה. אין לי כוונות 'לחנך' אותה בגילה ה'מופלג' והאמת היא שאין לי כוח לשמוע תירוצים ולהתחיל להסביר. הוא מבקש שפחות אדבר עם איש מקצוע אבל כרגע אני פנויה (רגשית) לצעד הזה.

בהצלחה

ואני כעת כועסת, וגם מיואשת. אז קצת אשתף, ברשותכם...
אמא שלי מעולם לא הייתה אמא נורמלית.
זאת אומרת כן נתנה חום ואהבה, וחיבקה, והלכה לימי הורים,
אבל גם הייתה דיכאונית מאד,
ימים רבים שהתה במיטה ולא יצאה ממנה.

מאד קשה להיות בת לאמא דכאונית.
רק עכשיו, כשאני בשנות השלושים שלי, אני מבינה את זה, כמה קשה היה לנו.
כמה היינו צריכים להחזיק...

בקיצור-
היא שוב באפיזודות דיכאוניות רק שעכשיו הצטרפה לזה תובענות אדירה.
היא רוצה שכל הזמן נהיה איתה ( היא אלמנה כבר כמה זמן)
וכשאנחנו מבקרים היא כמובן לא מרוצה שזה לזמן כל כך קצר ( גם שעתיים-שלוש ביקור זה זמן קצר עבורה).
כל הזמן תובענית -
בעיקר רגשית.
מתקשרת כשהיא במצוקה, ומה אני יכולה לעשות -
מקשיבה, מקשיבה, מכילה, משוחחת, מפנה לאשי מקצוע..
די!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
ממש בא לי לצעוק שנמאס לי!!!!!!!!!!!!!!!!

ועכשיו דודה שלי התקשרה ( אחותה) להגיד שאנחנו לא ילדים טובים, כי אנחנו אל מבקרים מספיק את אמא,
ואנחנו צריכים להשקיע יותר..............
וניסתה לעשות לי רגשות אשמה.
וקצת הצליחה...
אבל גם הסברתי לה-
שאמא שלי - מעולם היא לא הייתה אמא,
ואני לא מצפה שהיא תהפוך לאמא כעת -
אבל אני אל יכולה להיות אמא שלה.
היא עדיין לא מבוגרת מאד,
היא עובדת...
שתפסיק לעשות הצגות של מסכנה ותתחיל לחיות במקום להרוס לכולם את החיים.

באופן סימבולי, דודה שלי, שגרה במרחק שעתיים נסיעה מאמא שלי,
שברה כעת את היד...
בעלי אומר שזה בגלל שהיא כבר לא יכולה גם לטפל כל הזמן באמא שלי...
כמה אפשר?

כמה קשה זה לטפל באמא חולת נפש.
לא מאמינה שכתבתי את זה.
מי שמכיר אותה לעולם לא יחשוב שהיא חולה או דיכאונית.
הכל מסיכה.
היא הרי כזו מותק כלפי חוץ, מה אני רוצה ממנה?
כך התגובות של הסביבה.
אבל אני כבר מרגישה שאני טובעת.

רוצה לחיות את חיי, ולהיות מסוגלת לעזור לאמא שלי ולתמוך מתוך חמלה, ומתוך רצון,
ולא כתגובה לדורשנות ולתובענות שלה.

או לקבל את זה שאף אחד, חוץ ממנה, לא באמת יכול לעזור לה.
כשהיא באפיזודת דיכאון - היא בדיכאון.
אין מה לעשות...

שיתוף.

מקשיבה לך וחושבת כל הכבוד לך על היכולת לומר את הדברים, חזקי ואמצי.

"אמא תמיד אוהבת" (את עצמה).
לפחות ככה זה אצלי. אמא שלי תמיד שמה את עצמה בראש סדר העדיפויות .
אני בחרתי להתנתק ממנה לפני 5 שנים כשהייתי בת 35. מאז השתנו לי הרבה דברים לטובה, התחלתי לפרוח מיקצועית, אישית, התחלתי להבין ולראות דברים מנקודת מבט שונה כאשר "אמא" שלי כבר לא גוחנת מעלי לשפוט אותי ולנתב לי את הדרך בכל צעד שאני עושה.

זה לא יאומן. חשבתי שאני לבד עוברת את כל הדברים האלה. בן זוגי המקסים שאיתו אני חמש שנים כמעט הציע לי נישואין לפני כחודש והורים שלי שכל התקופה הזו התכחשו אליו לא מקבלים את זה. אני מעולם לא היתי איתם בקשר טוב אבל זה מפריע לי וגורם לי להתנהג בעצבנות וטירוף ולהוציא על מי שתמיד תומך בי- סן זוגי כעס. וזה גרם להידרדרות חמורה במצב. שגם הוא מסכן בה וצריך להתמודד עם זה שלא אוהבים ומקבלים אותו ואת משפחתו. אני מבינה שאני חיבת להתנתק מהם פן יהרסו לי את המשך הזוגיות וחיי הנישואין. הדבר קשה מנשוא כי החוסר הזה מעולם לא עובר. העובדה שלא היתה לי משפחה שתתמוך ותקבל אותי כמי שאני והדברים שחשובים לי נראים להם מטומטמים. הבעיה היא שעד היום הרגשתי מחויבות לשוחח עימם כי הם סייעו לי כלכלית בלימודים ודירה. מאוד קשה לי ואני מבינה שאין לי ברירה אלא להתנתק מהם לטובת ההווה והעתיד שלי. אני מרגישה קרועה וצר לי שבמקום לשמוח על החתונה המתקרבת אני במצב כזה. אני מרגישה גם לא בסדר כלפי בן זוגי שהוא תמיד תומך ושהוצאתי עליו תסכול ועברתי התמוטטות עצבים שגרמה לו לריחוק ולמחשבה מחודשת על כל עתידנו המשותף. אשמח לתגובות

עמליה. את פשוט מהממת אני מזדהה איתך בכל מה שכתבת וכואבת את כאבך. תחיי את החיים שלך כפי שאת רואה שיהיו הכי טובים לך ולבן זוגך ולילדך הצפוי. אני נמצאת בערך באותו מצב- רק בלי ילד עדיין. עצם העובדה שאת כותבת שאת לא רוצה שילדך יחוה את מה שאת חוית זה אומר שאת תשימי לב שזה לא יקרה ותמיד תהיי עם אצבע על הדופק. גם לי יש הורים כאלה, והתקוה שלי זה שעצם זה שזה יושב לי כל הזמן בראש מה שהם עשו לי ומיררו לי את חיי זה אומר שאני לא אעביר את ילדי את אותו תהליך. אני בטוחה גם שבן זוגך תומך בך ויהיה שם בכל צעד כדי למתן ולעזור. בנוגע לאמא שלך קשה לי ליעץ. תראי, אני לא רוצה ליפות את המצב, זה כאב וחוסר שתמיד תסתובבי איתו, אבל זה נראה שגם אם תהיי בקשר איתה היא עדיין לא תוכל לספק לך את הדברים שאת זקוקה להם ושוב תתאכזבי. וכל אכזבה ככל שמתקדמים החיים קשה יותר כי מדובר עכשיו בילד ואת בטח חושבת איפשהו במעמקי ליבך או מקוה שזה הדבר שחייב לגרום לה להתנהג אחרת.. אני דואגת ומקווה שלא תתאכזבי באם תעשי צעד כזה ותדברי איתה. יתכן ואני טועה. אני פשוט מדברת מנסיון אישי שכל פעם שקורה איזה משהו יותר משמעותי בחיים אנחנו במקום שאנחנו מקוות שזה מה שישנה, ויגרום לאינסטינקט האימהי להתעורר. אבל זה לא בטוח. הלוואי שיכולתי לספק לך יותר מענה. בנתיים מחזקת אותך ממעמקי ליבי ומבינה אותך באופן שזה מבהיל. את רגישה ואת תהיי גם רגישה לילדיך.

אני זו שכתבתי את שתי ההערות האחרונות ופתאום שמתי לב שעמליה פירסמת את זה ב-2004 אני אשמח אם תוכלי לעדכן מה קורה איתך היום

נכנסתי לדף מתוך סקרנות כי גם אני לא מסתדרת עם אמא שלי.

אני לא מאמינה ב:
אין אמא שלא אוהבת את ילדיה אולי היא טועה בגישה, בדרך, מה שקיבלה בילדותה זה מה שהיא יודעת לתת - אבל תמיד היא אוהבת.אני מציעה לכל הבנות לחשוב טוב טוב כי כל הורה אוהב את הילד גם אם הוא לא יודע להראות ובתור בנות מודעות .דיבורך - דיבורה .אולי אם תנסו לשנות אתן גישה כי אתן במודעות ומה שאתן נותנות זה מה שתקבלו .אז אולי לתת אהבה ,אהבה ללא תנאי???

אהבה ללא תנאי זה משהו שאמא צריכה לתת לילד ולא להיפך. ילד נולד מתוך ציפייה להיות אהוב ומקובל, להיות רצוי. לא כל אמא עונה על הציפיות הנ"ל, גם אם תמיד היא אוהבת . גם גבר שמכה את אשתו "תמיד אוהב". כשילד גדל עם פגיעות וצלקות (בגוף או בנפש) אז למי אכפת שאמא אוהבת? צריך להראות אהבה. צריך לתת לילד הרגשה שהוא רצוי, שאנחנו אוהבים אותו ללא תנאים, ללא התניות.
הרבה פעמים האמא והילד "לא מתאימים" ועל האמא לדעת לקבל את הילד כמו שהוא.

ואני ממש לא מסכימה עם מה שקיבלה בילדותה זה מה שהיא יודעת לתת : חסכי הילדות שלי לא נותנים לי הנחות כאמא. זה מתפקידי ובאחריותי ללמוד ולהתפתח, זה באחריותי להיות האמא הכי טובה נקודה.

מעבר לזה, אני לא חושבת ש אולי היא טועה בגישה, בדרך
אני חושבת שהרבה בעיות ביחסים עם אמא קיימות ונולדות כל יום מחדש, דווקא בחיינו כבוגרים, בגלל שהיא פשוט בן אדם כזה. לא לדעת להקשיב זה לא "גישה בהורות". זה אדם עם בעיה לשקף את הדובר מולו. כנ"ל חוסר יכולת להתנצל או להודות בטעות, או אפילו סתם אנוכיות.
כמובן שהבעיות האלו הן המשך לאותן בעיות מהילדות. הדבר הבסיסי ביותר עבור אמא, היא לקבל את ילדה כמו שהוא. ביקורת הרסנית או נסיון לשנות את הילד, הן ראיה לחוסר גבולות אישיים. כשאין גבול אישי ברור לאמא ולילד, שמוביל מטבעו לביקורת חסרת פואנטה ולנסיונות לשנות את הילד, נוצרות הבעיות שזולגות אל עבר שנות הבגרות שלנו, בעיקר כי אנחנו מתורגלות היטב בתפקיד שלנו ב"מחזה".

נכון, לא חייבים את אמא. אבל יותר משקשה לנו לוותר על אמא, קשה לנו לוותר על הציפייה העמוקה להיות מקובלים ע"י אמא. גם אם בליבנו אנחנו יודעים שלעולם לעולם היא לא תתן לנו את החיבוק הנפשי לו אנחנו כל כך זקוקים, לוותר על האמונה שהחיבוק הזה יגיע היא כמעט תמיד, בלתי אפשרית.
למעט במקרים שבהם המודעות היא גבוהה יותר וקיימת ההבנה המפוכחת על טבעה של האמא, מה שמאפשר לנו להיות מציאותיים ולהכיר בעובדות.

אני לא ביחסים טובים עם אמא שלי. מאוד קשה לי איתה, ובעיקר קשה לי עם היחסים שלה ושל הבן שלי. אני מרגישה שכשהיא באה לבקר אני צריכה לעמוד על המשמר ולהגן עליו מפליטות הפה שלה. הטון שלה כשהיא אומרת לו "רגע, ר-גע!" לילד בן שנה וחצי, כאילו שהוא עשה משהו רע בזה שאין לו סבלנות? הי, הוא רק ילד!
זה מחזיר אותי אחורה וזה מאוד קשה לי. ויש עוד מליון דוגמאות. אני מרגישה שאני לא רוצה שהיא תבוא אלינו. תמיד כשהיא באה אני נהיית עצבנית ולחוצה.
החלטתי שהיא לא מוזמנת לכאן, ושניפגש רק בחוץ. נניח, בפארק וכדומה.
אני גם לא מוכנה יותר לוותר על עצמי ולהיות כנועה. אם יש עוול כלשהו כלפיי בשיחה איתה, אני פשוט מסיימת ולא מוכנה לשתף פעולה.
החלטתי שיש תנאים לקשר איתי, בין היתר קבלה וכיבוד. גם כיבוד רגשות לצורך העניין.
הבחירה היא שלה. היא יכולה לבחור בין לדבר איתי "עם פינצטה" ובזהירות או לטפל בעצמה וללמוד לתקשר עם אנשים. כמובן שהבעיה שלה היא עם כל האנשים בחייה, אני בתור הבת שלה פשוט "חייבת" להיות שם, בניגוד לאחרים שעובדים איתה/ יכולים להתרחק ממנה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

טוב אני לא מאמינה למה שאני שומעת זה פשוט לא הגיוני ועוד אני חשבתי שאמא שלי רעה טוב קודם כול אני מציעה לך לישכוח מהעבר ולחשוב על העתיד ואני בטוחה שאת תיהיה אמא ניפלאה ולא משנה מה יגידו לך אף פעם אל תחשבי אחרת ואני מבינה אותך אמא שלי היא אישה לא נורמלית משוגעת וכל הזמן מרביצה לי מקללת אותי במילים שאת אף פעם לא תוציאי מהפה שלך ברגעים הכי גרועים שלך ועוד ברוסית זה נישמע יותר גרוע (אני חצי רוסיה) ולא משנה מה אני עושה זה תמיד ניהיה יותר גרוע ואני לא יכולה ליסבול את זה יותר ואני לא יכולה פשוט ליברוח אני עדיין מאוד צעירה אבל אני אצתרך ליסבול את זה עד גיל שבו אני יכולה ללכת מהבית כי אם אני אברח אוי ואוי מה היא תעשה לי היא יכולה לישנואאאאאאא אותי את הבת שלהההההההההההה

זה בדיוק מה שקורה לי גם אני לא יכול לספר לאמי כלום אני מרגיש
כאילו נהרס לי החיים אני לא יכול יותר לעשות מה שעשיתי וזה ממש
מעצבן אותי
אני אפילו יכול לומר שאני קצת מפחד ממנה (לא שהיא היכתה אותי או משהו)
אבל ככה זה אח שלי אומר לה הכל ואני פשוט לא מסוגל.

אוקיי,,,,

אמהות זה אחד התפקידים הקשים והמאתגרים ביותר בעולם.

גם אתם, חלקכם, נורא נורא שיפוטיים וביקורתיים כלפי אמא שלכם.
אני לא באה להגיד שזה לא בסדר אלא להציב סוג של מראה.
זה גורם לזה זאתה שופט מישהו על משהו, ובעצם עושה אותו הדבר.
גם אתם כילדים לא תמיד הייתם קלים, ולא תמיד איפשרתם לה להיכנס ולעזור אלא הדפתם החוצה
אני לא אומרת שאימא תמיד צודקת. יש אמהות ששורטות. גם אני נשרטתי,
גם אני בטיפול עד היום.
אבל ברור לי שהיא לא אדם רע. ועשתה את מה שיכלה עם הכלים שהיו לה. והם לא היו רבים לצער כולנו.
אין הורה שלא טועה. גם ההורים רוצים שמישהו יקשיב להם, יעריך אותם ויבין אותם
וגם לכם יש אחריות על הקשר ביניכם.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אין לי מה להציעה לך אני בסך הכל בת 14 וזה אתר מסוים שבו מצאתי דברים משותפים אלי,
אני היתסכסכתי אם אמא שלי והכל התחיל כי התחלתי לעשן ליפני שנה ואמא שלי גילתה את זה והיא לא סומכת עלי אני מבינה אותה אבל היא כל הזמן אומרת לי מישפטים כאלה מעליפים נגיד יש לי אח בגיל 15 שהוא אוטיסט ואז מימנו היא לא מצפה ואחות קטנה בת 4 וגם מימנה אי אפשר לצפות אז היא מצפה מימני ל..ואווו ואני ברחתי מהבית כמה פעמים עד שעות מאוחרות וורא היתחסתכי איתה שבימקום להיות אמא שבת אנחנו אובות אחת של השניה אני רוצה ללכת לכל מיני מקומות שאני יוצאת אם חברים ואני צריכה להמציא לה שאני אם עוד איזה חברה שהיא מקירה ואואהבת כדי שהיא תסכים והיא כל פעם מגלה שאני משקרת אז בסזדר אבל במקום להסיכים איתי ולאוהב אותי ואני כבר 5 שנים מבקשת איפון או איזה בום שאני רוצה והיאא לא קונה ונורא היסתכסכתי איתה ואין לי ביטחון ובימקום לעלות לי אותו היא רק מורידה לי אותו יותר כל פעם היא אומרת לי כמה שאני דפוקה או שבסוף אני יצאתי הכי מפגרת או אם אני מדברת אם אבא שלי ומסבירה לו משו היא פתאום אומרת לי שזה לא מעניין או משו בסדר אני מבינה שהיא דואגת ומאוכזבת אבל לפחות שתראה שהיא אוהבת ובאלי כבר להתאבד בגללה אני לא יודעת מה לעשותת... אני יודעת שלא כתבתי פה משו שמעניין מי שהוא באמת אבל רק שאלה קטנה רציתי לדעת מה אני יכולה לעשות אם היסתכסכתי אם אמא שלי

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

וואו מסכנה אני מאוד מאוד מרחמת עלייך והנה התשובות לשאלות:

א- לכי ותגידי את כלללללל מה שאמרת לאתר הזה לאמא שלך בג-א-ו-ו-ה!!!!!!!!!!!!!
ב-תצחקי איתו ותכייפי איתו ומניסיון שלי כי אני בת 9 אז תיקני לו גם מה שאת חושבת שהוא חינוכי ואם הוא לא ירצה אז תשאלי אותו: מה לא בסדר אצלי? אתה יודע שלי יש סיפור חיים קשה? ואז תספרי לו את העיניין

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

תשובה לחסויה:

אני במקומך ב-ח-י-י-ם לא הייתי מעשנת מגיל 14 את יודעת מה זה עלול לגרום לך?
הסיפור הזה מעניין בהחלט!
קחי את אמא שלך ותשאלי אותה: למה את לא מכבבת אותי? אני לא זוכרת שעשיתי משו לא בסדר ( חוץ מלעשן בגיל 14 ) אני כבר בוגרת אני בגיל ההתבגרות וחבל שאין לך לב אליי ואת פשוט לא רוצה לדבר איתי ולהיות אמא שאוהבת,שמחממת את הלב,שצוחקת,שעוזרת... אמא, לא ציפיתי ממך לכזה דבר את האמא שלי את אמורה להיות איתי במים ובאש ואם את שואלת למה זה כי אני בת שלך והידרדרתי לדברים האלה

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני מזדהה עם כל מה שקורה פו בפורום גם אני אף פעם לא אהבתי טת אמא שלי ואני היום אמא לשני ילדים היתחתנתי בגיל 17 כדי ליברוח ממנה וזה עדיין רודף אותי

לו יכולתי להתנתק מאמא שלי..לי היא לא חסרה כמו שהיא, חסרה לי אמא שפויה ובריאה. מסתבר שאימהות עם הפרעות נפשיות זה לא נדיר. הייתי רוצה להתנתק ממנה אבל היא נכנסת לדכאונות ואומרת שהיא רוצה למות כי אין לה בשביל מה לחיות, שאף אחד לא דואג לה ולא אכפת. זה לא נכון, אבל אני לגמרי מנותקת רגשית ממנה.ראיית העולם שלנו אלו שני קצוות שלעולם לא ייפגשו, אני לא מטלפנת כי אין לי מה לומר ואני לא יכולה לנהל סתם שיחות.. היא בדיכאון ושנים סגורה בבית בעולמה הפנימי, לא יוצרת לעצמה חיים ומפילה עליי ועל אחי את העול לספק משמעות לחייה.. יש את אבא אבל זה לא מספק אותה כנראה. אני רוצה לעזור,אני מרגישה שאני מזיקה לקארמה שלי בזה שאני לא פותרת את הדברים ועוזרת לה, אך אני מרגישה שזה מעבר לכוחותיי.

את תזיקי לקארמה שלך רק אם את תפעלי מתוך רשעות ואנוכיות.

בת כמה את?יש לך משפחה משלך?

כל ילדותך עברה עליך כשאת מחפסת אמא שפויה ובריאה. כזו שתכיל אותך, תנחם אותך ,תקשיב לך ,תתמוך ותיעץ לך.אולי פה ושם קיבלת משהו מכל אלה, אולי קיבלת עזרה מאנשים אחרים.
אולי פשוט לא .

גם לי יש סיפור עם אמא שלי,אני לא יודעת כמה דומה או לא, אבל עם השנים,אני לומדת יותר ויותר איך להתמודד איתה.
כבר יש לי כמה קווים מנחים:
אני מתיחסת לעצמי בסלחנות בכל הנוגע אליה.בהתחשבות .אני 'אמא של עצמי' ואני לומדת לשים לב אלי ולברר עם עצמי כמה אני יכולה לתת לה וכמה לא.
תחשבי על התפקיד של אמא נורמאלית: לאזן דברים בחיים.
אני לא חייבת לאמץ את הגישה שלה לחיים,כפי שאני לא מצפה מהילדים שלי שיחיו בדיוק כמוני.
אולי היא מצפה לחיות איתי בסימביוזה ,אבל אני כבר מזמן הבנתי שאני צריכה עצמאות וספרציה.(=הפרדות) ואלה השלבים הנכונים של ההתבגרות אצל בני אדם.

אני לא חושבת על הקרמה שלי ועל המוסר ועל כל מני דברים שהדודות היו אומרות בסיגנון: 'תשמרי על אמא שלך'.לא.אני צריכה לשמור קודם כל על עצמי.יש לי משפחה ,בן זוג וילדים והם בסדר עדיפות ראשון אצלי.

בן זוגי ,שהתמזל מזלו לחיות במשפחה קצת יותר שפויה ,מהווה עבורי סמן נורמליות.אני זקוקה לו כדי להתמודד איתה.

להבין שהדרישות שלה ממני עוברות הרבה מעבר לכמה שהגיוני.
אני די שמחה שהוא גם יכול להיות 'מפחיד' עבורה .זה רק אומר שהוא ביסס את דימוי שומר הגבול כמו שצריך.בסה"כ הוא גבר נעים הליכות כלפי כל אחד אחר.וגם כלפיה הוא יכול להיות חביב, עד שהיא עוברת את הגבול.

יש מצבים שאני יודעת שכל תיקשורת עימה תעלה לי ביוקר .בעיקר אם אני עיפה או חולה .שם המשחק פה זה גבולות. אם אני לא מסוגלת לעמוד ולשמור על הגבולות שלי : אני אוכלת אותה חזק.
היא מסוגלת לגרום לנו נזקים ואסור לתת לה שום דבר להאחז בו כדי לגרום את הנזקים הללו.
מצד שני :אני מסוגלת לענות לה בצורה ישירה ,זה גם יגרור פיצוץ .חבל, עדיף קצת שקט וחוסר תקשורת מאשר כאסח.

זה מאוד מסובך.יש לה רגישיות ולפעמים ההתפרציות שלה יותר דרמטיות ולפעמים זה יותר שקט .אחד הסימנים אצלה לזה שיהיו התפרציות זה שהיא אומרת : כל הלילה היו לי מחשבות ודאגתי נורא.למי היא דאגה ? לנו כמובן, שאנחנו והדאגה זו משמעות החיים.מוכר.
אם היא מעסיקה את עצמה פחות או יותר אז הרבה יותר קל.

***************
מה שאני מציעה לך זה להעזר באיזה 'סמן נורמאליות'.זה יכול להיות בן זוג, או משהו מקצועי.לי היו המון פגישות וטיפולים כדי להגיע למצב שבו אני נמצאת היום .אני בכלל לא פוסלת את האפשרות שיהיו עוד בעתיד,אם זה יהיה קשה או מסובך.

אני באה לבקר אותה מדי פעם , אנחנו מדברות בטלפון,אני מתקשרת לשאול 'מה שלומך? ' ואם אני שמה לב היא נסחפת למשהו שמעבר ליכולתי אני קוטעת אותה. חשוב לי לעזור לה במה שאני יכולה ,אבל לא לחיות בשבילה את החיים שלה.
לדייק ,קודם כל בשביל עצמי והילדים.
אני לא רוצה לדבר איתה ולפתוח איתה יותר מדי נושאים,אז אני קוראת ספר או עיתון,או מציעה שנטייל קצת בשכונה , או שאנחנו הולכים איתה לאיזו חורשה ויושבים לאכול באיזה חומוס שהבת שלי אוהבת.אם היא במצב רוח טוב היא יכולה לשחק קצת עם הילדים .עכשיו הם גדולים ,אז הם מנהלים אותה.
כשהם היות תינוקות ופעוטות היא בכלל לא ידעה מה לעשות איתם.כמעט שלא נעזרתי בה ,גם אי אפשר היה לסמוך עליה.

סתם שאלה , לידיעה כללית , וגם אולי שאלה למחשבה, אולי זה יכול לעזור למישהו.

האם למישהי מהמשתתפות בדיון יש אמא שהיא דור שני לניצולי שואה ?
אם כן, התיאור מתחבר, (דאגות חרדות הטלת רגשי אשמה ... ) לתופעה שיכולה להיות
הורשה של תסמונת פוסט טראומה

ניצולי שואה שמגדלים ילדים מעבירים להם את המצב בירושה

בהודעה הקודמת - לא היה בכוונתי לכתוב הכללה גורפת
אלא :
יש אנשים שהם דור שני לניצולי שקבלו מהוריהם את הפוסט טראומה - זה יכול לבוא לידי ביטוי
בדאגה מרובה וחרדות מרובות
זה יכול להציק לסובבים אותם

גם אפשר להתיחס לעוד כל מני חויות טראומטיות :ניצול מיני,אלימות לסוגיה,רעב ,מחלות ועוני,הזנחה רגשית מה לא.זה בהחלט לא מזיק להכיר את ההסטוריה המשפחתית בקונטקסט המנטלי.
באיזה שהוא שלב אתה מבין שאתה למעשה לא יכול לקבל הורה מתפקד -בתחום מסויים או משהו גורף.
אתה מבין שכדי לצמוח ישר ולהתפקס על המטרות שלך עצמך בחיים אתה חייב לשים גבול ברור ולפעמים מרחק .
אתה מבין שתמיכה לא תהיה מהכיוון הזה ,אתה מתאבל על כך .אבל זו המציאות ואיתה אין מה להתווכח.

לחלוטין גם בת, דברי טעם.
פ

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני לא מדברת עם אמא שלי כבר חצי שנה מהביקור האחרון שלי לארץ ,נכון לעכשיו אני גרה בארה"ב 5 שנים ,יצא לי לבוא פעם בשנה לארץ לביקור , כמעט כל ביקור הסתיים בהרגשה רעה ולא נעימה ,
הרגשה כזו שאימי דאגה לתת לי שאני למעשה לא רצוייה בביתה .
לי ולאבי יש קשר מאוד מיוחד וחזק ,מאחר והוא יודע שאימי עשתה לי ועושה לי רע ומירורים במשך כל שנות חיי .
אימי נהגה להכות ולהשתמש במילים הורסניות ופוגעניות בכוונה וברוע .
הרבה פעמים אמרו לי שאמא שלי מקנאה בי ,אולי על זה שיש לי יחסים טובים עם אבא שלי ?! אולי על זה שפיתחתי יחסים טובים עם סבתא שלי (חמותה) ?! אבל כל היחסים האלו באו על מנת
למלא את החוסר קשר ממנה .
אני מאוד מסכימה עם על הנאמר פה שלא משנה מה וכמה זמן עובר ובאיזה גיל אנחנו נימצאים תמיד חסרה לנו האהבה והרצון להיות נאהבים מצד אימנו ,זה גם סוג של ביטחון כלשהו...
לאהבה הזו אין תחליף ,אפילו שאבא שלי איש מיוחד ויקר לליבי ,אפילו שסבתא שלי אישה מדהימה שדאגה תמיד לדבר ולהאזין למצוקות שלי ,שום קשר אינו תחליף !
וגם היום שאני אישה נשואה קשה לי בכל יום ויום שאני לא מדברת עם אמא שלי .
בביקור האחרון שלי איתה היא אמרה לי
"תוציאי מהתעודת זהות שלך את העובדה שאני אמא שלך ,אני לא רוצה להיות אמא שלך ,אל תבואי לבקר ואל תתקשרי "
זה היה יום לפני הטיסה שלי חזרה לארה"ב .
יש לציין שלארה"ב הגעתי כתוצאה של בריחה ממנה .
אני מרגישה שהרגלים שלי קשורות לאדמה , אני לא מצליחה לצעוד לעבר מטרות בחיים שלי ,מפני שאני "תקועה " בהמון חוויות ורגשות שליליים מהעבר .
היא לא השתנתה ולא תשתנה כל חייה .
זה משהו שאני יודעת שאני צריכה ללמוד לקבל ולהשלים איתו ומעידך זה נירא כל כך מפחיד ובלתי אפשרי .
אם לא הורים ומשפחה ,איזה באמת אנשים יש לך פה בעולם ?! שידאגו לך ושיאהבו אותך ?!!
העולם גם ככה מקום גדול ומפחיד , וכשאין איזון בריא בבית אנחנו קוברים את עצמינו בטעויות ובבריחות שלא בהכרח מובילים אותנו למקומות הנכונים והרצויים בחיים !!!

שליחה על ידי א* » 20 ינואר 2013, 19:47

יכול להיות שאמא שלך היא פשוט מפלצת .יש מצב?
מה זה משנה מה היא תגיד?

וכשאין איזון בריא בבית אנחנו קוברים את עצמינו בטעויות ובבריחות שלא בהכרח מובילים אותנו למקומות הנכונים והרצויים בחיים !!!

ועכשיו השאלה: על איזה בית את מדברת : הבית שבו גדלת ? או הבית שיש לך עכשיו ?

אני חושבת שמי שלא רוצה אותי בביתו-בהחלט לא ראוי לביקור מצידי.
ואת זה אני מרשה לעצמי להגיד ממקום של עוצמה:יענו: בלי טובות. יש לי את הבית שלי.

אם את רוצה להפגש עם אבא שלך תפגשי.תזמיני אותו, תקבעו להפגש באיזו ארץ שמחירי התירות בה נוחים לכם.
אם את מודעת לכך שאמא שלך היא לא לטובתך -טוב שאת תופסת מרחק.
וגם להתרחק מכל הלך הרוח הזה שקשור אליה.
את צריכה לשים לב היטב לכל התנהגות מצידך שלא מכוונת לרווחתך עצמך ולאהבתך לעצמך ולבן זוגך והילדים שלך(לא כתבת אם יש לך).זה המגדל אור שלך.