על ידי קוראת* » 26 יוני 2010, 09:16
כפי שכתבתי - למזלי לא היו לי התקפים, ברבים, אלא ארוע יחיד שהיה תחושתי בלבד. הקושי היה נפשי, ועליו כתבתי בדף
קו פרשת המים. פיזית לא היתה לי חולשה, חוסר שווי משקל או ירידה בראיה. רק הדכאון והחרדה שבאמת הפריעו מאד, אבל חלפו. היתה לי תמיכה נפלאה מבן הזוג, גם כן מתואר בדף שלי, וזה מאד מפשט את המצב. אני במזנו, ועד היום הזה, לא סיפרתי דבר לילדים, כי הרגשתי שאין מה לספר. זה רק ילחיץ אותם, ולמעשה לא היה שינוי אובקטיבי במצב הבריאות שלי. ברור שאם המצב יתשנה אשתף אותם.
בימים אלו יש לי תחושה של חוסר תחושה קל באצבע של הרגל. כמובן שבעבר זה בכלל לא היה זוכה לכל התיחסות, משהו שולי לחלוטין, אבל כיום זה כמובן כל הזמן מעלה את החשש שאולי זה התחלה של משהו, אולי עוד כמה ימים יהיה הרבה יותר גרוע. אבל מאחר ומנסיון העבר לא קרה לי שום דבר נורא הפחד הרבה יותר מתון. אפילו לא סיפרתי לבן זוגי, ואני פשוט מחכה לראות מה יקרה.
קראתי פעם על מחקרים בנושא האושר של אנשים, ונמצא שזו תכונה אישית, שלא מופשעת לאורך זמן מהתרחשויות. מצאו שגם אנשים שעברו תאונות קשות, הפכו לנכים, לאחר זמן, אולי כשנה, הם שוב ברמת האושר הקודמת שהיתה להם, למרות הנכות. אותו דבר גם עם זכיה בלוטו - תחילה יש עליה גדולה באושר, אבל אחרי כשנה הם חזרה במצב שהיו קודם.
אפשר אפילו לקרוא על זה בכתבות שונת - היתה לפני כמה ימים כתבה ב YNET על אדם עם נוון שרירים שכותב שבסך הכל חייו טובים. יש לו חמישה ילדים, אשה אוהבת והוא נהנה ממה שיש לו. כשקוראים את זה קשה להאמין, אבל זה חוזר שוב ושוב במחקרים וסיפורים של אנשים.
כל המידע הזה ממש לא עוזר כשאת נמצאת בתוך המצב החדש, המפחיד. אין ברירה אלא לתת לזמן לעבור, למצב להתבהר. עד אז לנסות איכשהו לצוף. לנסות לקבל עזרה ותמיכה ממי שאפשר - חברים, בן זוג, משפחה.
לעיתים אנשים שאת מצפה שיתמכו רק מקשים, וזה מאד מאכזב. ואז אין ברירה אלא למצוא את הכוחות בתוכך. אני מבטיחה שהזמן שעובר יקל.
כפי שכתבתי - למזלי לא היו לי התקפים, ברבים, אלא ארוע יחיד שהיה תחושתי בלבד. הקושי היה נפשי, ועליו כתבתי בדף [po]קו פרשת המים[/po]. פיזית לא היתה לי חולשה, חוסר שווי משקל או ירידה בראיה. רק הדכאון והחרדה שבאמת הפריעו מאד, אבל חלפו. היתה לי תמיכה נפלאה מבן הזוג, גם כן מתואר בדף שלי, וזה מאד מפשט את המצב. אני במזנו, ועד היום הזה, לא סיפרתי דבר לילדים, כי הרגשתי שאין מה לספר. זה רק ילחיץ אותם, ולמעשה לא היה שינוי אובקטיבי במצב הבריאות שלי. ברור שאם המצב יתשנה אשתף אותם.
בימים אלו יש לי תחושה של חוסר תחושה קל באצבע של הרגל. כמובן שבעבר זה בכלל לא היה זוכה לכל התיחסות, משהו שולי לחלוטין, אבל כיום זה כמובן כל הזמן מעלה את החשש שאולי זה התחלה של משהו, אולי עוד כמה ימים יהיה הרבה יותר גרוע. אבל מאחר ומנסיון העבר לא קרה לי שום דבר נורא הפחד הרבה יותר מתון. אפילו לא סיפרתי לבן זוגי, ואני פשוט מחכה לראות מה יקרה.
קראתי פעם על מחקרים בנושא האושר של אנשים, ונמצא שזו תכונה אישית, שלא מופשעת לאורך זמן מהתרחשויות. מצאו שגם אנשים שעברו תאונות קשות, הפכו לנכים, לאחר זמן, אולי כשנה, הם שוב ברמת האושר הקודמת שהיתה להם, למרות הנכות. אותו דבר גם עם זכיה בלוטו - תחילה יש עליה גדולה באושר, אבל אחרי כשנה הם חזרה במצב שהיו קודם.
אפשר אפילו לקרוא על זה בכתבות שונת - היתה לפני כמה ימים כתבה ב YNET על אדם עם נוון שרירים שכותב שבסך הכל חייו טובים. יש לו חמישה ילדים, אשה אוהבת והוא נהנה ממה שיש לו. כשקוראים את זה קשה להאמין, אבל זה חוזר שוב ושוב במחקרים וסיפורים של אנשים.
כל המידע הזה ממש לא עוזר כשאת נמצאת בתוך המצב החדש, המפחיד. אין ברירה אלא לתת לזמן לעבור, למצב להתבהר. עד אז לנסות איכשהו לצוף. לנסות לקבל עזרה ותמיכה ממי שאפשר - חברים, בן זוג, משפחה.
לעיתים אנשים שאת מצפה שיתמכו רק מקשים, וזה מאד מאכזב. ואז אין ברירה אלא למצוא את הכוחות בתוכך. אני מבטיחה שהזמן שעובר יקל.